.
השמאל וחיי היומיום: על "ליאת והבלונדה" מאת שולי ספיר
שגב עמוסי
.
הבלונדה היא אישה צעירה, יפה, עשירה ונטולת מעש, שגרה בבית מידות בהרצליה פיתוח עם בת הזוג שלה ליאת, מרצה לפילוסופיה, ואנבל, משרתת צמודה שאחראית על הבישול והניקיונות. היא לומדת צרפתית ומנסה, ללא רקע מינימלי בספרות, להיעשות למתרגמת. היא מאתרת מבקר ספרות ידוע, ומשכנעת אותו, לעיתים בסיוע שוחד, לקרוא את תרגומיה המחרידים ולהדריכה כיצד לשפרם. לאחר סדרת שכתובים שלא עולה יפה, המבקר פוסק כי עילגותה הספרותית נטולת תקנה ומתחנן שתעזוב אותו לנפשו. ליאת, זוגתה של הבלונדה, מתאהבת בשחר, מעצב גינות תם, טוב מראה, נשוי ואב לבן, שמשיב את פניה ריקם. מפגן האדישות שלו בצירוף שיברון הלב של ליאת מרתיחים את הבלונדה, והיא כופה על שחר לבוא לביתה ולאחות את ליבה השבור של ליאת. שחר המנומנם מגיע לבית, רובץ ערבים שלמים בסלון ובעיקר נרדם שם, כי בנו היבבן אינו מאפשר לו ולאשתו אריאלה לישון בלילות. בהמשך העלילה יעברו גם אריאלה והבן לבית עצום הממדים. משרתת נוספת, מלבד אנבל, תשחרר את הזוג מעול גידולו של בנם ותאפשר להם לישון כהלכה.
"הקומדיה", כתב אריסטו, "היא אמנם, כפי שאמרנו, חיקוי נפשות פחותות מן האיש הרגיל, אך לא ביחס לכל דבר שהוא רע, אלא עד כמה שהוא מהווה את חלק הכיעור המעורר צחוק". ואכן, כל הנפשות הפועלות בספר ליאת והבלונדה, כפי שעלילתו המופרכת רומזת, הן פחותות, פעולותיהן לא רעות אלא מכוערות ומביכות, והקקופוניה הזאת מצחיקה. אני לא זוכר מתי צחקתי כך במהלך קריאת ספר בשנים האחרונות, קל וחומר ספר שנכתב במקור בעברית. פחיתותן של הדמויות, בלשונו של אריסטו, או שטיחותן, אם להשתמש במונח של א"מ פורסטר מספרו אספקטים של הרומן, היא כה קיצונית, כה זועקת, עד שהיא נהפכת למפגן כתיבה וירטואוזי של וריאציות על נושא. הבלונדה תמיד מאופרת, מהודקת, מתוקתקת, ואביזריה מתפרצים ממנה כתשלובת של טראש מהודר – הסיגריה, מעיל העור, משקפי השמש, הליפסטיק, המסטיק, מפתחות מכוניתה המפוארת; המבקר הזקן והנרגן שהיא רותמת למסע החניכה הכושל שלה תמיד רושף ורוטן, מתנשף ומתקצף, נאנח, מקונן ודואב וממש מגלם בגופו החולני את גסיסת הספרות העברית; ליאת, זוגתה הפלגמטית של הבלונדה, מרצה לפילוסופיה כאמור, מצויה לעד בדיכאון תפל ורטנוני, רתוקה לספה בסלון ובוהה בטלוויזיה במקום להכין קורסים בתחום התמחותה הקלישאי, המכונה "פרקטיקות של דיכוי"; הבחור שהיא מתאהבת בו, שחר הגנן השתקן והמיוגע, מנצל כל הזדמנות לעצום את עיניו הכבדות ולהירדם אל מול עיני מארחותיו כדי לאגור כוחות לרגע שבו יהיה עליו לחזור ולגדל את בנו; אריאלה, אשתו גסת הרוח והמגושמת, מכורה לעבודתה, צורחת בטלפון בלי הפסקה על כפופיה וטורקת דלתות בזעם מיוזע; בנם מתפקד בשני אופנים בלבד – יבבות מחרידות בקרבת הוריו ושתיקה שלווה ומנומסת בקרבת המשרתת שנשכרה לטפל בו.
הספר הוא למעשה הטחה מתמשכת של דמויות פחותות וחד־ממדיות אלו זו בזו. הזיהוי הז'אנרי של הקומדיה חשוב, בין השאר, כי הוא עוזר לנו להבין לְמה אין לנו לצפות כאן – לרפלקסיה, לתובנה, לשינוי, להכרה עצמית של הגיבור, למירוק שלנו, לכל מה שהטרגדיה בימים עברו והרומן הממוצע כיום מנסים לתזמר: הבלונדה תישאר ליבידינלית ומגלומנית, ליאת תיוותר בדכדוכה נטול החזון, המבקר רק ישקע עמוק יותר בייאושו ושחר הגנן ימשיך לנמנם ולשתוק לסירוגין. אך מעבר לאפקט הקומי כשלעצמו, הקומדיה של שולי ספיר היא בראש ובראשונה סָטירה. הבלונדה, המספרת, מקניטה ומגחיכה את כל הדמויות הסובבות אותה, ודרכן את המציאות הישראלית הבורגנית־שמאלנית. בחלקו הראשון של הספר, שעוסק בניסיונותיה של הבלונדה לגרום למבקר ללמדה לתרגם, מועלה על המוקד מעמד האינטליגנציה התל־אביבי: הבלונדה, כמו רבים אחרים (כפי שתעיד כמות הספרים שרואים אור בישראל כיום), מחפשת דריסת רגל בעולם הספרות מתוך תערובת של שיעמום ותשוקה ילדותית לתהילה: "האמת היא שאני טיפוס ספרותי," היא מסבירה למבקר בפגישתם הראשונה, "תמיד הייתי. זה התחיל אצלי לפני שנתיים, כשהבנתי כמה הספרות יפה וחשובה" (עמ' 15); המבקר, שומר הסף של הספרות העברית, הוא זקיף מגובנן ומיואש – זמנו עבר, מבקר אחר, צעיר ומבריק, כבר זומם לבצע בו רצח אב, וכל הספרות העברית הנכתבת כיום מעוררת בו תוגה מעורבת בפלצות; ליאת, מצידה, בעיקר מנסה להתגבר על הזיוף המכונן את קיומה – בימים מרצה באוניברסיטה על דיכוי תרבותי, אתני, מיני, מעמדי וכו', ובערבים נהנית מפירותיו של אותו דיכוי בבית מפואר פלוס משרתת.
ספיר משרטטת היטב את הפער הדורי בין שני נציגי המעמד המשכיל, המבקר וליאת. שניהם כבר הובסו בידי הקונגלומרט של הון, טכנולוגיה ובידור, אבל מדובר בתבוסות שונות. אצל המבקר האידאלים הפוליטיים והספרותיים המנוצחים עוד בוערים, ולכן מפלתו מתמשכת, מנגעת את כל ישותו והופכת אותו לדמות מעוררת רחמים המנותקת מזמנה. "הכל ישב לו על הראש," מאבחנת הבלונדה, "המלחמות. העוני. הקרבת הבנים. הנרקיסיזם ההדוניסטי המגעיל של הבורגנות הישראלית הרצחנית והדוחה" (עמ' 38-37). ליאת, לעומתו, מפגינה גמישות אידאולוגית, שעוזרת לה לצמצם את הדיסוננס הקוגניטיבי בין חיי היומיום שלה לבין התיאוריות שהיא מלמדת – היא ממשיכה ללמד את התיאוריות, אבל פשוט מפסיקה להאמין בהן. "פוליטיקת הזהויות זה הבל הבלים" (עמ' 34), היא ממהרת להרגיע את המבקר כשהבלונדה מפגישה ביניהם. כמו המבקר, גם היא מתנגדת לקולוניאליזם הישראלי, "אבל בנוסח צעיר וקליל יותר שנוטה לבודד את הכיבוש ולהתמקד דווקא בו לצורכי עינוג עצמי" (עמ' 38). את ערביה היא מעבירה מול תוכניות ראליטי ומשחקי מחשב בסלון עטור הדיוואנים של הבלונדה, בעודה מנאצת פילוסופיות פמיניסטיות שעל הגותן הפתלתלה נגזר עליה להכין מערכי שיעור. במילים אחרות, השמאל החדש לא רק מפסיד כאן להון, לטכנולוגיה ולבידור שמוטטו גם את השמאל הישן, אלא נכנע להם, מאמץ אותם ושוזר אותם באורחותיו. אפילו כשהוא מתנגד לכיבוש, מדובר בעוד ביטוי של התפנקותו הדקדנטית. התיאוריות שלו, שאמנם התעדכנו והשתכללו, הן לא יותר מסרח עודף שעליו להמשיך ולתחזק כמצוות אנשים מלומדה.
בחלקו השני של הספר, החלש מעט מן הראשון, נשלחים חיציה של ספיר אל עולם הבורגנות הישראלי האפרפר, הנוגה והמתיש שעיקרו ניהול זוגיות וגידול ילדים בדירה סטנדרטית במרכז הארץ. את מקומו של המבקר, הקדוש המעונה הספרותי, תופס שחר, הקדוש המעונה המשפחתי. שחר הוא גנן טוב מראה, שתקן, נזירי, שוחר טבע וטוהר, שבחירתו בנתיב הבורגני הרסה את חייו, פשוטו כמשמעו – בנו הצווחני לא מאפשר לו לישון, ויחסיו עם אריאלה אשתו, המכורה לעבודתה בהיי־טק ורצוצה מגידול בנם, קורקטיים עד לא קיימים. כנוע, נרפה וטרוט עיניים, הוא נע בין הגינה שהוא מטפח בעבור קשישה אדירת ממון בהרצליה פיתוח לבין דירתו הצנועה במזרח העיר. ליאת, שפוגשת אותו במכולת השכונתית בהרצליה פיתוח, נשבית באותנטיות הנושבת ממנו והוזה כי היא רוקמת עימו מערכת יחסים של ממש. כזכור, הבלונדה נרעשת מאדישותו כלפי זוגתה, ומצליחה לגרור אותו בדרכי כחש ופיתוי אל ביתה, ושם הוא מתמכר לתנומות דמדומים על הכורסה בסלון, בעוד שתי הנשים מתפעלות מגופו החטוב ומפשטותו הכובשת. אריאלה, שמתרעמת בצדק על הסידור החדש של בעלה – היא לא רק נותרת ללא שעות שינה, אלא גם מצויה בהיריון מתקדם – מסתפחת אף היא לבית יחד עם בנם ומסתגרת באחד החדרים, שנהפך למשרדה.
כצפוי, נדידת הבורגנים הרצוצים מדירתם העבשה אל הטירה הנוצצת והנובורישית – בפני עצמה פורמט מוחמץ של תוכנית ראליטי – מתפקדת כמצע לסָטירה נשכנית במיוחד. קלישאות חייו של מעמד הביניים הישראלי – זוגיות, הורות, קריירה – עוברות הגחכה וביזוי. התמיכה החומרית הנדיבה של הבלונדה מאפשרת לזוג האומלל להתבונן בחייו מהצד ולהכיר בכך שהזוגיות ביניהם היא סידור לוגיסטי ותו לא, שהזמן שעליהם לבלות עם הילד הוא עינוי מתמשך ושהעבודה שלהם עדיפה עשרות מונים על שני אלו.
ציינתי קודם לכן כי חלק זה חלש לדעתי מן הראשון, וזאת בין השאר כי ריסוקן של הקלישאות הללו נעשה ברבות הזמן לקלישאה בפני עצמה. רומנים עבי כרס מפוגגים את סוד הקסם הבורגני כבר מאות שנים, ומעמד הביניים העכשווי זוכה לטיפול דומה גם בסרטים, סדרות ומופעי סטנד־אפ. ובכל זאת, גם בחלק זה הקומדיה של ספיר מושחזת ומבריקה. דיוקנה של אריאלה, אשתו של שחר, אכזרי ומצחיק במיוחד: פנטזיית ההורות האולטימטיבית שלה היא "להרוויח הרבה כסף בזמן קצר. ואז את התינוקת שתיוולד מישהי אחרת כבר תגדל, בשכר" (עמ' 133); היא בזה לשתי הבטלניות שאצלן היא מתארחת דווקא מפני שהן כרוכות אחרי שחר, שהרי רק "מכלול עולב" שכמותן יכול להוליד "את המשיכה המגונה והמלאכותית לבעלה הירוד" (עמ' 140); וכשהיא לא צועקת על עובדיה היא נעשית דומה לבעלה – מפהקת, רצוצה, גמורה. כך מסכמת הבלונדה את צורת הקיום המוזרה של הזוג המתארח במעונה: "תאוות השינה הבלתי נשלטת שלהם. העייפות הכרונית. העבודה הסיזיפית. אווירת הכלום המדכאת שאפפה אותם תמיד. נטייתם לגנוח, להיאנח ולקונן. ההורות הטראגית" (עמ' 141), או בקיצור, כפי שהיא מאבחנת בהזדמנות אחרת: "התא המונוגמי יכול להיות מעיק מאוד, בייחוד במצב של הורות" (עמ' 132).
הרהורי הבלונדה לעיל על שחר ואריאלה, הרהורים של קיביצרית שיפוטית ומרושעת מהיציע, הם נתח מתון יחסית מתפוקתו של קול המספרת שלה, החולש על הספר כולו – קול סטירי, ניהליסטי, אכזרי, משפיל, מיתמם, מתפנק, בז לעצמו ובו בזמן מתנשא עד אימה, ומעל לכול, שנון ומצחיק. הבלונדה מתפקדת, קרוב לוודאי, גם כאלטר־אגו של הסופרת. אפילו כשהיא חדלה מלהרהר בלגלוג, אלא ממש פועלת כדמות בעולם המיוצג, פעולותיה ספרותיות במובהק – היא שגוררת פיזית את הדמויות מתנומת קיומן אל העלילה, אל המבט הקדחני שלה עצמה, אל סלון הבית הנודע לשמצה שלה בהרצליה פיתוח. גם את ליאת גררה לשם הבלונדה אי אז, כך נרמז, וליאת נלכדה ונשארה בו, שבויה בכלוב הזהב שהונדס בעבורה. מעבר לכך – הבלונדה אוהבת את ליאת; היא אוהבת את המבקר ומכבדת את עמידתו התקיפה מול אפסות כישרונה; כמו ליאת, גם היא נמסה למראה שחר ועורגת לו. תערובת הביזוי והמשיכה הזאת ממחישה את מערכת היחסים המורכבת והאובססיבית של כל סטיריקן כן ונוקב – ממנדלי מוכר ספרים, דרך חנוך לוין, אורלי קסטל בלום ועד לשולי ספיר – עם מושאי הסָטירה שלו.
.
שגב עמוסי, בוגר תואר שני בספרות. פרסם סיפורים קצרים בכתבי עת שונים.
.
שולי ספיר, ליאת והבלונדה, שתיים הוצאה לאור, 2022.
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אסתר פלד על "הדיירת" מאת תמר מרין
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
