ביקורת פרוזה | השמאל וחיי היומיום

"השמאל החדש לא רק מפסיד כאן להון, לטכנולוגיה ולבידור שמוטטו גם את השמאל הישן, אלא נכנע להם, מאמץ אותם ושוזר אותם באורחותיו." שגב עמוסי על "ליאת והבלונדה" מאת שולי ספיר

מרב קמל וחליל בלבין, הנגאובר, בד, 50X40X10 ס"מ, 2017 (צילום: ורה ולדימירסקי)

.

השמאל וחיי היומיום: על "ליאת והבלונדה" מאת שולי ספיר

שגב עמוסי

.

הבלונדה היא אישה צעירה, יפה, עשירה ונטולת מעש, שגרה בבית מידות בהרצליה פיתוח עם בת הזוג שלה ליאת, מרצה לפילוסופיה, ואנבל, משרתת צמודה שאחראית על הבישול והניקיונות. היא לומדת צרפתית ומנסה, ללא רקע מינימלי בספרות, להיעשות למתרגמת. היא מאתרת מבקר ספרות ידוע, ומשכנעת אותו, לעיתים בסיוע שוחד, לקרוא את תרגומיה המחרידים ולהדריכה כיצד לשפרם. לאחר סדרת שכתובים שלא עולה יפה, המבקר פוסק כי עילגותה הספרותית נטולת תקנה ומתחנן שתעזוב אותו לנפשו. ליאת, זוגתה של הבלונדה, מתאהבת בשחר, מעצב גינות תם, טוב מראה, נשוי ואב לבן, שמשיב את פניה ריקם. מפגן האדישות שלו בצירוף שיברון הלב של ליאת מרתיחים את הבלונדה, והיא כופה על שחר לבוא לביתה ולאחות את ליבה השבור של ליאת. שחר המנומנם מגיע לבית, רובץ ערבים שלמים בסלון ובעיקר נרדם שם, כי בנו היבבן אינו מאפשר לו ולאשתו אריאלה לישון בלילות. בהמשך העלילה יעברו גם אריאלה והבן לבית עצום הממדים. משרתת נוספת, מלבד אנבל, תשחרר את הזוג מעול גידולו של בנם ותאפשר להם לישון כהלכה.

"הקומדיה", כתב אריסטו, "היא אמנם, כפי שאמרנו, חיקוי נפשות פחותות מן האיש הרגיל, אך לא ביחס לכל דבר שהוא רע, אלא עד כמה שהוא מהווה את חלק הכיעור המעורר צחוק". ואכן, כל הנפשות הפועלות בספר ליאת והבלונדה, כפי שעלילתו המופרכת רומזת, הן פחותות, פעולותיהן לא רעות אלא מכוערות ומביכות, והקקופוניה הזאת מצחיקה. אני לא זוכר מתי צחקתי כך במהלך קריאת ספר בשנים האחרונות, קל וחומר ספר שנכתב במקור בעברית. פחיתותן של הדמויות, בלשונו של אריסטו, או שטיחותן, אם להשתמש במונח של א"מ פורסטר מספרו אספקטים של הרומן, היא כה קיצונית, כה זועקת, עד שהיא נהפכת למפגן כתיבה וירטואוזי של וריאציות על נושא. הבלונדה תמיד מאופרת, מהודקת, מתוקתקת, ואביזריה מתפרצים ממנה כתשלובת של טראש מהודר – הסיגריה, מעיל העור, משקפי השמש, הליפסטיק, המסטיק, מפתחות מכוניתה המפוארת; המבקר הזקן והנרגן שהיא רותמת למסע החניכה הכושל שלה תמיד רושף ורוטן, מתנשף ומתקצף, נאנח, מקונן ודואב וממש מגלם בגופו החולני את גסיסת הספרות העברית; ליאת, זוגתה הפלגמטית של הבלונדה, מרצה לפילוסופיה כאמור, מצויה לעד בדיכאון תפל ורטנוני, רתוקה לספה בסלון ובוהה בטלוויזיה במקום להכין קורסים בתחום התמחותה הקלישאי, המכונה "פרקטיקות של דיכוי"; הבחור שהיא מתאהבת בו, שחר הגנן השתקן והמיוגע, מנצל כל הזדמנות לעצום את עיניו הכבדות ולהירדם אל מול עיני מארחותיו כדי לאגור כוחות לרגע שבו יהיה עליו לחזור ולגדל את בנו; אריאלה, אשתו גסת הרוח והמגושמת, מכורה לעבודתה, צורחת בטלפון בלי הפסקה על כפופיה וטורקת דלתות בזעם מיוזע; בנם מתפקד בשני אופנים בלבד – יבבות מחרידות בקרבת הוריו ושתיקה שלווה ומנומסת בקרבת המשרתת שנשכרה לטפל בו.

הספר הוא למעשה הטחה מתמשכת של דמויות פחותות וחד־ממדיות אלו זו בזו. הזיהוי הז'אנרי של הקומדיה חשוב, בין השאר, כי הוא עוזר לנו להבין לְמה אין לנו לצפות כאן – לרפלקסיה, לתובנה, לשינוי, להכרה עצמית של הגיבור, למירוק שלנו, לכל מה שהטרגדיה בימים עברו והרומן הממוצע כיום מנסים לתזמר: הבלונדה תישאר ליבידינלית ומגלומנית, ליאת תיוותר בדכדוכה נטול החזון, המבקר רק ישקע עמוק יותר בייאושו ושחר הגנן ימשיך לנמנם ולשתוק לסירוגין. אך מעבר לאפקט הקומי כשלעצמו, הקומדיה של שולי ספיר היא בראש ובראשונה סָטירה. הבלונדה, המספרת, מקניטה ומגחיכה את כל הדמויות הסובבות אותה, ודרכן את המציאות הישראלית הבורגנית־שמאלנית. בחלקו הראשון של הספר, שעוסק בניסיונותיה של הבלונדה לגרום למבקר ללמדה לתרגם, מועלה על המוקד מעמד האינטליגנציה התל־אביבי: הבלונדה, כמו רבים אחרים (כפי שתעיד כמות הספרים שרואים אור בישראל כיום), מחפשת דריסת רגל בעולם הספרות מתוך תערובת של שיעמום ותשוקה ילדותית לתהילה: "האמת היא שאני טיפוס ספרותי," היא מסבירה למבקר בפגישתם הראשונה, "תמיד הייתי. זה התחיל אצלי לפני שנתיים, כשהבנתי כמה הספרות יפה וחשובה" (עמ' 15); המבקר, שומר הסף של הספרות העברית, הוא זקיף מגובנן ומיואש – זמנו עבר, מבקר אחר, צעיר ומבריק, כבר זומם לבצע בו רצח אב, וכל הספרות העברית הנכתבת כיום מעוררת בו תוגה מעורבת בפלצות; ליאת, מצידה, בעיקר מנסה להתגבר על הזיוף המכונן את קיומה – בימים מרצה באוניברסיטה על דיכוי תרבותי, אתני, מיני, מעמדי וכו', ובערבים נהנית מפירותיו של אותו דיכוי בבית מפואר פלוס משרתת.

ספיר משרטטת היטב את הפער הדורי בין שני נציגי המעמד המשכיל, המבקר וליאת. שניהם כבר הובסו בידי הקונגלומרט של הון, טכנולוגיה ובידור, אבל מדובר בתבוסות שונות. אצל המבקר האידאלים הפוליטיים והספרותיים המנוצחים עוד בוערים, ולכן מפלתו מתמשכת, מנגעת את כל ישותו והופכת אותו לדמות מעוררת רחמים המנותקת מזמנה. "הכל ישב לו על הראש," מאבחנת הבלונדה, "המלחמות. העוני. הקרבת הבנים. הנרקיסיזם ההדוניסטי המגעיל של הבורגנות הישראלית הרצחנית והדוחה" (עמ' 38-37). ליאת, לעומתו, מפגינה גמישות אידאולוגית, שעוזרת לה לצמצם את הדיסוננס הקוגניטיבי בין חיי היומיום שלה לבין התיאוריות שהיא מלמדת – היא ממשיכה ללמד את התיאוריות, אבל פשוט מפסיקה להאמין בהן. "פוליטיקת הזהויות זה הבל הבלים" (עמ' 34), היא ממהרת להרגיע את המבקר כשהבלונדה מפגישה ביניהם. כמו המבקר, גם היא מתנגדת לקולוניאליזם הישראלי, "אבל בנוסח צעיר וקליל יותר שנוטה לבודד את הכיבוש ולהתמקד דווקא בו לצורכי עינוג עצמי" (עמ' 38). את ערביה היא מעבירה מול תוכניות ראליטי ומשחקי מחשב בסלון עטור הדיוואנים של הבלונדה, בעודה מנאצת פילוסופיות פמיניסטיות שעל הגותן הפתלתלה נגזר עליה להכין מערכי שיעור. במילים אחרות, השמאל החדש לא רק מפסיד כאן להון, לטכנולוגיה ולבידור שמוטטו גם את השמאל הישן, אלא נכנע להם, מאמץ אותם ושוזר אותם באורחותיו. אפילו כשהוא מתנגד לכיבוש, מדובר בעוד ביטוי של התפנקותו הדקדנטית. התיאוריות שלו, שאמנם התעדכנו והשתכללו, הן לא יותר מסרח עודף שעליו להמשיך ולתחזק כמצוות אנשים מלומדה.

בחלקו השני של הספר, החלש מעט מן הראשון, נשלחים חיציה של ספיר אל עולם הבורגנות הישראלי האפרפר, הנוגה והמתיש שעיקרו ניהול זוגיות וגידול ילדים בדירה סטנדרטית במרכז הארץ. את מקומו של המבקר, הקדוש המעונה הספרותי, תופס שחר, הקדוש המעונה המשפחתי. שחר הוא גנן טוב מראה, שתקן, נזירי, שוחר טבע וטוהר, שבחירתו בנתיב הבורגני הרסה את חייו, פשוטו כמשמעו – בנו הצווחני לא מאפשר לו לישון, ויחסיו עם אריאלה אשתו, המכורה לעבודתה בהיי־טק ורצוצה מגידול בנם, קורקטיים עד לא קיימים. כנוע, נרפה וטרוט עיניים, הוא נע בין הגינה שהוא מטפח בעבור קשישה אדירת ממון בהרצליה פיתוח לבין דירתו הצנועה במזרח העיר. ליאת, שפוגשת אותו במכולת השכונתית בהרצליה פיתוח, נשבית באותנטיות הנושבת ממנו והוזה כי היא רוקמת עימו מערכת יחסים של ממש. כזכור, הבלונדה נרעשת מאדישותו כלפי זוגתה, ומצליחה לגרור אותו בדרכי כחש ופיתוי אל ביתה, ושם הוא מתמכר לתנומות דמדומים על הכורסה בסלון, בעוד שתי הנשים מתפעלות מגופו החטוב ומפשטותו הכובשת. אריאלה, שמתרעמת בצדק על הסידור החדש של בעלה – היא לא רק נותרת ללא שעות שינה, אלא גם מצויה בהיריון מתקדם – מסתפחת אף היא לבית יחד עם בנם ומסתגרת באחד החדרים, שנהפך למשרדה.

כצפוי, נדידת הבורגנים הרצוצים מדירתם העבשה אל הטירה הנוצצת והנובורישית – בפני עצמה פורמט מוחמץ של תוכנית ראליטי – מתפקדת כמצע לסָטירה נשכנית במיוחד. קלישאות חייו של מעמד הביניים הישראלי – זוגיות, הורות, קריירה – עוברות הגחכה וביזוי. התמיכה החומרית הנדיבה של הבלונדה מאפשרת לזוג האומלל להתבונן בחייו מהצד ולהכיר בכך שהזוגיות ביניהם היא סידור לוגיסטי ותו לא, שהזמן שעליהם לבלות עם הילד הוא עינוי מתמשך ושהעבודה שלהם עדיפה עשרות מונים על שני אלו.

ציינתי קודם לכן כי חלק זה חלש לדעתי מן הראשון, וזאת בין השאר כי ריסוקן של הקלישאות הללו נעשה ברבות הזמן לקלישאה בפני עצמה. רומנים עבי כרס מפוגגים את סוד הקסם הבורגני כבר מאות שנים, ומעמד הביניים העכשווי זוכה לטיפול דומה גם בסרטים, סדרות ומופעי סטנד־אפ. ובכל זאת, גם בחלק זה הקומדיה של ספיר מושחזת ומבריקה. דיוקנה של אריאלה, אשתו של שחר, אכזרי ומצחיק במיוחד: פנטזיית ההורות האולטימטיבית שלה היא "להרוויח הרבה כסף בזמן קצר. ואז את התינוקת שתיוולד מישהי אחרת כבר תגדל, בשכר" (עמ' 133); היא בזה לשתי הבטלניות שאצלן היא מתארחת דווקא מפני שהן כרוכות אחרי שחר, שהרי רק "מכלול עולב" שכמותן יכול להוליד "את המשיכה המגונה והמלאכותית לבעלה הירוד" (עמ' 140); וכשהיא לא צועקת על עובדיה היא נעשית דומה לבעלה – מפהקת, רצוצה, גמורה. כך מסכמת הבלונדה את צורת הקיום המוזרה של הזוג המתארח במעונה: "תאוות השינה הבלתי נשלטת שלהם. העייפות הכרונית. העבודה הסיזיפית. אווירת הכלום המדכאת שאפפה אותם תמיד. נטייתם לגנוח, להיאנח ולקונן. ההורות הטראגית" (עמ' 141), או בקיצור, כפי שהיא מאבחנת בהזדמנות אחרת: "התא המונוגמי יכול להיות מעיק מאוד, בייחוד במצב של הורות" (עמ' 132).

הרהורי הבלונדה לעיל על שחר ואריאלה, הרהורים של קיביצרית שיפוטית ומרושעת מהיציע, הם נתח מתון יחסית מתפוקתו של קול המספרת שלה, החולש על הספר כולו – קול סטירי, ניהליסטי, אכזרי, משפיל, מיתמם, מתפנק, בז לעצמו ובו בזמן מתנשא עד אימה, ומעל לכול, שנון ומצחיק. הבלונדה מתפקדת, קרוב לוודאי, גם כאלטר־אגו של הסופרת. אפילו כשהיא חדלה מלהרהר בלגלוג, אלא ממש פועלת כדמות בעולם המיוצג, פעולותיה ספרותיות במובהק – היא שגוררת פיזית את הדמויות מתנומת קיומן אל העלילה, אל המבט הקדחני שלה עצמה, אל סלון הבית הנודע לשמצה שלה בהרצליה פיתוח. גם את ליאת גררה לשם הבלונדה אי אז, כך נרמז, וליאת נלכדה ונשארה בו, שבויה בכלוב הזהב שהונדס בעבורה. מעבר לכך – הבלונדה אוהבת את ליאת; היא אוהבת את המבקר ומכבדת את עמידתו התקיפה מול אפסות כישרונה; כמו ליאת, גם היא נמסה למראה שחר ועורגת לו. תערובת הביזוי והמשיכה הזאת ממחישה את מערכת היחסים המורכבת והאובססיבית של כל סטיריקן כן ונוקב – ממנדלי מוכר ספרים, דרך חנוך לוין, אורלי קסטל בלום ועד לשולי ספיר – עם מושאי הסָטירה שלו.

.

שגב עמוסי, בוגר תואר שני בספרות. פרסם סיפורים קצרים בכתבי עת שונים.

.

שולי ספיר, ליאת והבלונדה, שתיים הוצאה לאור, 2022.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אסתר פלד על "הדיירת" מאת תמר מרין

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2023 | אני האיש בגרביים

"ובבוקר אבא החלל מדמם והבנקים זורחים, ואני מאחר לשניהם." קטע מתוך "אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא", מאת עודד כרמלי

מתן בן טולילה, מסכים, שמן על בד, 60X30 ס"מ, 2020 (צילום: יאיר חובב)

.

קטע מתוך "אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא" / עודד כרמלי

.

כל לילה הכוכבים מבטיחים לי גדולות ונצורות, משל עורכים לי סיור באחוזה רחבת ידיים, ומראים לי את הטרקלין ואת חדרי ההסבה ואת חדרי השינה ואת חדרי האורחים, וכשהשמש מפציעה פתאום משתנה הנימה, משתנות מחוות הידיים, ואומרים לי: ואתה ישן שם. ושוב מצביעים על כדור הארץ.

.

בינתיים בכדור הארץ אני האיש בגרביים. מי אני? אני האיש בגרביים. אני האיש בגרביים גם בקיץ, שאיש אינו יודע, גם האיש לא, אם הוא נגעל מכפות רגליו או נגעל מהרצפה, אם הוא נגעל מגופו או נגעל מהארץ, נגעל מעצמו או נגעל ממה שהוא לא. ובינתיים הוא מסתובב בגרביים, גם בקיץ, רק שיהיה חיץ, ובלבד שיבסס את עצמו איכשהו כמשהו נפרד, ראוי להתייחסות.

.

אני הלכתי לים בגרביים. גועל נפשי שאני לא גל, גועל נפשי שאני לא גל, אני מרגיש את זה כמו קיא שאי אפשר להקיא, גועל נפשי שאני לא גל, גועל נפשי שאני אפילו לא מסוגל לבהות בשמש.

אור הבוקר הראשון עוד לא הגיע אליי ושוב לילה.

.

אני רוצה לתקשר עם חייזרים, אבל אני לא מצליח לתקשר עם המשפחה שלי.

.

אני רוצה לתקשר עם חייזרים בדיוק משום שאני לא מצליח לתקשר עם המשפחה שלי.

.

אני רוצה לתקשר עם חייזרים בדיוק כדי לא לתקשר עם המשפחה שלי.

.

אבל אני יודע בדיוק מה יהיה:

.

מפגש ראשון עם חייזרים, וזה יהיה אבי. והוא ישאל: זה כסף טוב להיות אסטרונאוט? משהו קבוע?

.

(– משרה לכל החיים.)

.

מפגש שני עם חייזרים, וזאת תהיה אימי. והיא תשאל: אכלת כבר?

.

(– למה שלא אוכל?)

.

מפגש שלישי עם חייזרים, וזאת תהיה סבתא ז"ל. והיא תשאל: לחייזרים כן, אבל להרים טלפון לא היה לך זמן?

.

(– נו די, סבתא. טסתי קרוב למהירות האור. לא היה לי רגע לחושך.)

.

מפגש רביעי עם חייזרים, והם יהיו חייזרים. והם ישאלו: ולא ניסית לדבר איתם פשוט?

.

(– הגעתי עד לספין האלקטרון כדי לתקשר עם הוריי. עברתי איתם על המספרים הטבעיים 1 עד 10. הצגתי להם תרשים גרפי של גוף האדם. הראיתי להם את מערכת השמש. הם לא התרשמו. והם צחקו עליי. שאלו אם אני "מדען עכשיו". כאילו השירה עזרה. או הפוליטיקה. או העיתונות.)

.

הגעתי עד לספין האלקטרון כדי לתקשר עם הוריי, ואני יודע בדיוק מה יהיה. בסוף המסע אגיע סוף־סוף לכוכב מיושב ואפגוש חייזרים. והם ידברו בשפתי. והם קראו בשירתי. והם ישאלו לדעתי.

.

ולהם אני אומַר: ההורים הם חטפו אותי לעצם הבלתי מזוהה כדור הארץ. עשו בי ניסויים בבני אדם. אבל אני לא נכנעתי. אני לא הפכתי לבן אדם.

.

אז אני רושם על דופן חללית הארץ:

.

.

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס

.

.

אני חוזר וחורט על דופן חללית הארץ:

.

.

חללית אם   עולם בית   ואב טיפוס

חללית אם   עולם בית   ואב טיפוס

.

.

אם זהו צופן, הרי הוא חסר משמעות. ואם זה איננו צופן, הרי שאני חסר משמעות.

.

.

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס   וכפר סבא

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס   כפר סבא   ומַ‏פלט כיסא הנדנדה של סבתא ז"ל

.

.

שמשכה בידית והלכה לעולמה.

אני עוד לא שם ואני כבר מאחר.

.

שלחו זבובים. שלחו את אלברט השני, קוף מקוק, וקופים אחרים. שלחו עכברים, שלחו כלבים, שלחו את לייקה המפורסמת, המפורסמת ממני, שלחו ארנבים לבנים ואחד אפור, שלחו ארבעים עכברים, שני עכברושים וחמש עשרה צנצנות מלאות עד אפס מקום בזבובים. שלחו טחב, שלחו שימפנזה, שלחו עכברוש בשם הקטור (בעיניי אתה הנוצץ בכוכבים, הקטור, גדול מביטלג'וז, וכך תהיה לעד!), שלחו צרעות, שלחו חיפושיות, שלחו פטרייה, בקטריה, אמבה. בשלב הזה כבר הייתי בחיים, מועמד טבעי, אבל שלחו קוף סנאי. שלחו צב, שלחו דג, שלחו תולעת נימית, שלחו שני עכבישים בשם ארבלה ואנטיה, שלחו עשרים וארבעה עכברושים לבנים, זכרים, עם נקבה אחת, ועוד קופים, עוד צפרדעים, עוד זבובים, תמיד זבובים. שלחו ארטמיה, שזה סוג של סרטן ירוד, שלחו צרצרים, סלמנדרות, חלזונות, מדוזות, דבורי עץ, ביצי עש, תולעי משי, שלחו דג אורז יפני, שלחו תירס, שלחו גזר גינה, שלחו מקקים. מקקים, אימא, מקקים! היית עושה אותי מקק כבר הייתי אסטרונאוט. אבל את עשית אותי משורר.

אימא, מה עשית?

.

באלוהים אבא החיים יורדים עליי והמתים צוללים. אני צלול עכשיו ורואה לאן זה הולך ואני לא שם: בלילה החלל שׂם ראש על הארץ, ואני עם ובלי כוונה דורך לו על הראש בהליכתי המזדנבת והמחומרת בו־זמנית שירשתי ממך, אבא.

.

ובבוקר אבא החלל מדמם והבנקים זורחים, ואני מאחר לשניהם. כל לילה אני מאחר לחלל וכל בוקר אני מאחר לבנק. ואני מצטער אבא, אבל זאת לא סיבה לייתר אותי מיתרתי, כי בחיים אני לא אוותר על החיטוט בפצע מוח היקום שאיננו אני, אני אפתח ואני אקרקף אותו עד שאדע אבא מה תוכנה של המעטפת הזאת, מה תוכנה של התוכנה שעליה אני כותב הלילה:

.

.

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס   וכפר סבא

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס   וכפר סבא

.

.

(– אני עושה משהו מעצמי, אתה רואה אבא?

אני עושה מעצמי משהו – פרצופים שלא להאמין –

אבל רק משנינו אני יכול באמת לעשות מעצמי צחוק גמור.)

.

מי אני? אני כמו הדודה שלי, רק מתלבש יפה (מילים של אבא.)

הדודה שלי בחולצות יד שנייה מברלין (מילים של אבא.)

אחד לאחד דודה שלי ביד שנייה (מילים של אבא.)

.

אבי, אני לא דודה שלי. הדודה שלי ענייה ואני עני. אבי אני עני, אבל אני לא הדודה שלי, לא דודה שלי, רק לא דודה שלי, לא הדודה שלי שהתחתנה עם הדוד שלי, אני לא, אתה תגיד שאני לא דודה שלי ולא כמו דודה שלי. אבי אתה תגיד שלא, בחייך, אתה תגיד לי בחייך שחיי לא חיי דודה שלי. אבי אני מלא התחלות וחסר אמצעים, אני לא יודע מה אני כן אבל אני יודע מה לא, ואני לא דודה שלי, איך להסביר? מאיפה להתחיל להסביר חיים ומלואם, חיים שמעולם לא הבנת וגם לא ניסית להבין? תגיד שפחדת ושעודך פוחד, אני מבין, בעצמי אני מבועת מעצמי, אבל אל תגיד דודה שלי, אל תגיד לבנך שהוא אחותך, אל תגיד לבנך למי הוא שווה בעיניך, למה הוא שווה בעיניך, כי לא כל דבר בר־המרה לכל דבר אחר, לא כל דבר שווה לכל דבר, יש חיים שלא שווים שום דבר, יש חיים. אבי, אתה מעמד ביניים, אתה לא אלוהים. יש לך כסף, אין לך כס זהב לחסד ולשבט – מי לדודה שלי ומי לא לדודה שלי. דבר כבר! תגיד שאנחנו לא אותו דבר, שלא כל נחשלי העולם אדם אחד, שהוא דודה שלי, שהיא אני. תגיד אבי, תגיד שאני לא דודה שלי, שאני לא שלי, שאני אני, אני אני, דבר, עצם, נפש, שמיים עבירים להפליא ורחוקים להחריד, ולא דודה שלי. דודה שלי לא חיים שלי, דודה שלי לא אהבה שלי, כתיבה שלי, תפילה לא־רצונית שלי, עוצמתית כמו עווית, נביעה הידרותרמית שלי לדעת את כל הדברים, מסיבות שלי וסמים שלי וגובה־תהום לילות שלי, עם חברים חיים שלי ומשוררים מתים שלי בערים רחוקות מדודה שלי, רחוקות מההורים שלי, מהעולם הדודתי כולו.

.

– הוא לא מדבר. אני טס לברלין ופונה לערכאה גבוהה יותר –

אבי שבאבי, תגיד שהשירה העברית תגיד שאני לא דודה שלי.

אבי שבאבי, תגיד שהעברית תגיד שאני לא דודה שלי.

.

.

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס   וברלין

.

.

תראה את האומנים בברלין אבא, ממה הם חיים? תראה את כל המזוקנים אבא, נראים כמו חיזבאללה. תראה את הוויטרינה אבא, מלאה בחד־קרנים. טוב זה הזוי אבא, עיר של הזויים. בוא נבוז להם הלילה, אבא, רק אתה ואני וקול ההיגיון שהוא – תראה מה זה אבא – הקול וההיגיון שלך:

.

אתה מצביע על נויקלן ואומר נדל"ן, שאני לא קניתי בזמן.

אתה מצביע על קרויצברג ואומר עסקת חיי, שלא עשיתי.

.

תראה מה זה אבא, אני בברלין ואתה בכפר סבא – ואני עדיין מפסיד. שמור את האצבע בכפר סבא, אבא, אין לך רווח שאין לי בו הפסד. אדם קונה דירה בסין ואני מפסיד. אני סך כל הפסדי העולם אבא וכך, בדרכי, אני אלוהים.

.

ואתה תראה אבא שאני אראה אבא שהייתי צריך לשמוע בקולך. ואתה תראה אבא שאני אראה אבא שאתה צדקת, בדיוק כמו שאמרת אבא שאני אראה אבא שאתה צדקת – וגם בזה צדקת. אבל הלילה אבא אני בברלין ואתה הפרעה נפשית בשם כפר סבא. אני שומע את קולך ומטיל ספק בקיומך. אני חושב שהזיתי אותך בתא שירותים כהכלאה בין רואה חשבון לאלוהים.

.

וכמו אלוהים, מספיק איתך אבא. מאוחר בכפר סבא ואתה צריך לישון. אז ללילה טוב אומר לך אבא את מה שלעולם לא אוכל בעל פה: בכל ברלין אין מספיק קוקאין כדי לסתום לך את הפה.

.

עודד כרמלי, "אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא", הבה לאור ואפרסמון ספרים, 2023. עיצוב הכריכה: עידן אפשטיין.

.

.

» למדור מודל 2023 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "אף אחד מאיתנו לא יחזור" מאת שרלוט דלבו, בתרגום רמה איילון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פודקאסט | האם ספרות יכולה לשנות מציאות?

אחרי ספריה "איך לכתוב" ו"איך לחיות", ארנה קזין מציבה שאלות חדשות והרות גורל: מתי מדינה פוסקת להיות "טובה דיה"? ומה יכולים אזרחיה לעשות?

.

ארנה קזין מעולם לא הייתה אקטיביסטית. "התעוררתי מעת לעת כדי להכיר בעוולות ולהסתייג מהן, אבל חזרתי לנמנם ולהתעסק בענייני," היא כותבת בספרה איך להתנגד, שראה אור לאחרונה בהוצאת אוליפנט. בפודקאסט המוסך, דפנה לוי משוחחת עם קזין על כוחה של ספרות להניע לפעולה, על החיבור הבלתי נמנע בין האישי לפוליטי ועל ההבדל המהותי בין אופטימיות לתקווה.

.

.

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

» בפרק הקודם בפודקאסט המוסך: דפנה לוי משוחחת עם נגה אלבלך וריקי כהן על הממוארים שכתבו

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בית הערבה – כשגעגוע הופך לשיר

הקלאסיקה "בית הערבה" היא פיסת זכרון מעברם של שמוליק קראוס ועמוס קינן שהפכה לשיר. אבל לשיר הזה היה סיכוי גדול לעבור לתהום הנשיה, אלמלא נחישותו של אחד, אריק איינשטיין, שהתעקש לפרסם אותו

בתמונה: חיים חפר, עמוס קינן ואריק איינשטיין. צילמו בוריס כרמי ויוסי רוט, מתוך אוסף מיתר וארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לכאורה לשיר היפהפה הזה לא היה סיכוי להגיע לאוזנינו. רק נחישותו של אריק איינשטיין, שזיהה את הפוטנציאל שבשיר, גרמה לכך שהוא יעלה על גבי תקליטון ויהפוך לקלאסיקה ישראלית.

זהו סיפורו המפותל של "בית הערבה" – שיר שיש בו געגוע עז לאב שאיננו, שיתוף פעולה בין שני כותבים ענקיים אך יריבים, שחברו יחד מבלי דעת, מנגינה מרהיבה ביופיה וביצוע נפלא של אחד מגדול זמרי ישראל.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת בֵּית הָעֲרָבָה,
פִּסַּת מִדְבָּר צְרוּבָה בְּאֶרֶץ חֲרֵבָה,
יַרְדֵּן זוֹרֵם שֶׁקֶט כְּמוֹ חֲלוֹם
וְיָם הַמֶּלַח מֵת,
מִכָּאן וְעַד לִסְדוֹם.

הַמִּדְבָּר כִּסָּה אוֹתָהּ,
בְּאָבָק לָבָן וְרַךְ
עֵץ יָרֹק בְּאֶרֶץ חֲרֵבָה,
אֵיךְ נִשְׁכַּח אֶת בֵּית הָעֲרָבָה.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת יָם הַמֶּלַח שָׁם,
הַמַּיִם הַכְּבֵדִים, גַּלִּים בְּלַחֲשָׁם.
אַסְדַּת אַשְׁלָג לוֹהֶטֶת מִן הַחֹם
וְכָל הַנְּצוּרִים –
עוֹבְרִים אֶת יַם הַמָּוֶת לִסְדוֹם.

נתחיל בשם השיר ולמה נכתב מלכתחילה: בית הערבה היה קיבוץ שהוקם בסוף שנות השלושים בצפון ים המלח וסיפק ידיים עובדות למפעל האשלג שהקים משה נובומייסקי. בארץ ישראל של לפני קום המדינה המקום נחשב ל"סוף העולם שמאלה". מרוחק מכל ישוב, בחבל ארץ הסובל מחום אימים. אבל הרפתקנות והחלום הציוני הניעו את יושביו להשתקע בו.

אבא של שמוליק קראוס היה אחד מעובדיו של מפעל האשלג בבית הערבה. קראוס ומשפחתו היו נוהגים לנסוע לבקרו בבית הערבה בסופי שבוע. "זה היה כמו בית שני בשבילי" סיפר לעיתונאי יוסי חרסונסקי.

שנה לפני שנכתב השיר, ב-1966, נפטר אביו של שמוליק קראוס. קראוס כתב לזכרו מנגינה נוגה ויפה, לזכרו ולזכר ביקוריו של קראוס הילד במקום שנושק לים המוות.

שמוליק קראוס, 1983. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אבל מי כתב את מילות השיר, אלו שמשלימות את המנגינה בטקסט עמוס זכרונות? על הטקסט חתומים חיים חפר ועמוס קינן. אבל השניים מעולם לא עבדו יחד. איך ייתכן שהם חתומים יחדיו על שיר?

שמוליק קראוס מסר את המנגינה היפה שכתב לעמוס קינן, וביקש ממנו שיכתוב לה מילים. למה קינן דווקא? שוחחתי עם עמוס קינן כדי להבין והוא שסיפר שגם לו היו עוד חברים בבית הערבה. קינן אמר לי שהרגיש חיבור למנגינה של קראוס ולסיפור שמאחוריה. הוא כתב מילים ללחן ושלח אותן לקראוס. כששאלתי את עמוס קינן איך זה שהוא חתום על השיר יחד עם חיים חפר, הוא התנפל עלי: "אני לא זוכר שעשיתי משהו עם חפר", רגז. הרכנתי ראשי והלכתי הלאה, למי? לחיים חפר.

הסיבה שקינן לא זכר דבר הייתה שאף אחד לא סיפר לו. חיים חפר הסביר לי את השתלשלות העניינים שהובילה לקרדיט המשותף על השיר:

באותה עת שמוליק קראוס עבד על אלבום לשלישיית "החלונות הגבוהים", כאשר חיים חפר כתב איתו חלק מהשירים לאלבום: יחד כבר כתבו את "יחזקאל", "איפה הם כל אבותינו" ו"הורסקופ". במהלך העבודה הביא שמוליק קראוס לחפר את השיר שכתב עמוס קינן למנגינתו. קראוס רצה לכלול אותו באלבום של "החלונות הגבוהים", אבל הטקסט של קינן היה קצר מדי. חפר סיפר: "אז הוספתי בית חוזר, וגם שורה פה, שורה שם וזהו". מאז חתומים שניים על השיר ובהחלט יתכן שקינן בכלל לא ידע על הדבר עד שהשיר יצא לאור.

אבל "בית הערבה", על אף היותו שיר נהדר, ועל אף שחיים חפר השלים את הטקסט כדי שאפשר יהיה להקליטו, לא נכלל באלבומם המופתי של "החלונות הגבוהים". אחרי שהלהקה התפרקה, שמוליק קראוס הקליט לבד את השיר בלונדון, וגנז את ההקלטה. במקביל, החליט גם אריק איינשטיין להקליט את השיר בארץ. אלברט פיאמנטה שעיבד לו את השיר סיפר לגביש ש"בית הערבה" היה אמור להיכלל באלבום "מזל גדי" של איינשטיין.

אבל גם ל"מזל גדי", השיר לא נכנס, שכן כל הלחנים שם היו של שלום חנוך.

איינשטיין לא ויתר. הוא ידע שיש לו ביד שיר נפלא, והחליט לפרסם אותו בנפרד כצד ב' של תקליטו עם שני שירים בלבד. השיר בצד הראשון היה "אובלדי אובלדה" גרסה עברית לשירם של החיפושיות. הגירסה הזו של איינשטיין קיבלה מזמן מעמד של קוריוז, אבל "בית הערבה" נשאר חלק מהפסקול הישראלי עד היום. קראוס עצמו הקליט אותו בשנית כמעט 30 שנה אחר כך, בשנת 1994, באלבום "ידידותי לסביבה".

כך קיבלנו שיר נהדר שנכתב על ידי שניים, הוקלט לראשונה פעמיים, ונדחה משני אלבומים, אבל שרד ועוד איך, עם קצת עזרה מידידיו של ג'ון לנון.

****
עוד סיפורים מרתקים מאחורי אוצר הזמר העברי, נמצאים באתרו של עפר גביש, חוקר זמר ומנחה אירועי שירה וטיולים מזמרים בארץ ובעולם.