מודל 2023 | "בעצם מהותו הוא סופר יצירתי"

"עליי להודות, ההרגל הזה של קנת לכתוב עשרה או שנים־עשר רומנים בעת ובעונה אחת לוקה לדעתי בכמה חסרונות חמורים." סיפור קצר מתוך הקובץ "גן ליד הים", מאת פורסט ריד ובתרגום עידית שורר

שיר שבדרון, פנים הבית 16.3.21, טושים, טיפקס ועפרונות צבעוניים על נייר קרפט, 50X30 ס"מ

.

קֶנֶת / פורסט ריד

מאנגלית: עידית שורר

.

קנת עוסק בכתיבה כבר כמעט שנה, אולם פרי עטו טרם זכה להכרה. חלקו הגדול מופיע ב"מגזין של קנת" (מאויר), כתב־עת שבו חבריו בני המזל של הסופר יכולים לקרוא את החיבורים הקצרים יותר שלו ובד בבד לעקוב אחר כשישה או שבעה סיפורים בהמשכים. הסיפורים בהמשכים, יש להודות, מתנהלים במסלול תזזיתי משהו, הם נעלמים וחוזרים ומופיעים במעין חוסר עקביות שמזכיר בובת ליצן המזנקת מקופסה. לאמיתו של דבר, ההתלהבות המעודנת והשאננה של קנת מלוּוה בשוויון נפש תואם באשר לגורל כתבי היד שלו. קשה לשער כמה פרקים יקרים מפז של "שאר בשרו של השטן", של "אי הפנינים" ושל "קפטן סולסברי" מצאו מן הסתם את דרכם אל פח האשפה פשוט עקב חפזונן ואדישותן של משרתות. רק לפני חמש דקות גיליתי שהדלקתי את המקטרת שלי בדף מתוך "צורכי החיים", סיפור רומנטי שכלל לא ידעתי על קיומו. הבזבוז המשווע הזה לימד אותי שמן התבונה לרשום סיכום קצר של מלאכתו בטרם נאחר את המועד, כי אמנם לא אתיימר לטעון שקראתי כל שורה שהוא כתב, אבל דומני שרוב מה שלא קראתי הוקרא לי, שכן ככלל הייתי תמיד קרוב או קרוב מספיק, והסופר שלנו נמנה עם אלה שחשים צורך בקהל בו־במקום.

התפוקה של קנת כוללת רומנים, סיפורים קצרים ושירים. העבודה התיאורטית היחידה ששקל לכתוב, "ג'ון מילטון: עיון ביקורתי", נזנחה עקב השעמום הבלתי־צפוי של "גן העדן האבוד".

בעצם מהותו הוא סופר יצירתי. כמו אצל שייקספיר, גם אצלו אין כמעט דפים שהכתים במחיקת מילים, ואת מפת השולחן הוא מכתים אך ורק משום שעטו אינו עומד בקצב של שצף הרעיונות הדוהר שנובע ממנו. סיפוריו מלהיבים כל כך, עד כי הוא מתקשה למצוא את הסבלנות לכתוב אותם. היכן עוד אפשר להיתקל בעושר כזה של התרחשויות, בהיעדר כזה של הכברת מילים? המשחק באש מתחיל כבר במילה הראשונה. אין פלא שקנת נחשב בעיניי לסופר דגול, והאסכולה שהוא משתייך אליה לדגולה שבאסכולות.

קודם כול אפשר לסמוך על הגיבורים והנבלים בספריו, שלכל הפחות יצדיקו את המוניטין המיוחס להם. האוהבים אצלו אוהבים בלב שלם, האנשים המצחיקים שלו מרוכזים בליצנות כפי שהפושעים שלו מרוכזים בפשע. הפיראטים שלו אינם נבלים עדיני נפש הנרתעים במורך לב מרצח, דוגמת הפיראטים עלובי הנפש של מֶריאֶט או של בַּלנטַיין.* רב־החובל סולסבּרי שותה כוס מלאה עד שפתה של דם אדם בסופה של כל היתקלות עם האויב, וממש בשיא הצלחתו חוזר לעיר הולדתו במטרה אחת ויחידה – לרצוח את המורה שלו מבית הספר של יום ראשון. והוא, הוא לעולם אינו סובל אף משמץ של חרטה בשעה שקורבנותיו צועדים על קורת הספינה וצונחים אל ים שורץ כרישים. אין בו כל פחד מאדם ומשטן – בן־בליעל אכזרי הוא, ואין בו ולו ניצוץ של רגשנות, אפילו לא כלפי נשים וילדים.

למעשה, כל המעשיות של קנת מרשימות אותנו בחוסר הדמיון המוחלט בינן ובין הספרים שנלמדו בבית הספר של יום ראשון. אף לא אחת מהן – לא "הוויקינג הצעיר" וגם לא "הגיבור ממכללת שלדון" – היתה זוכה לראות אור בין פרסומיה של "האגודה לקידום ידע נוצרי". ומה היתה האגודה הנכבדה הזאת חושבת על משהו דוגמת "ספליט הפורץ" לא אעז אפילו לנחש. לא יהיה זה הוגן כמובן להאשים את קנת שהוא מצדד בספליט ובאחרים (ככותב הוא מנותק מדי בשביל זה), אבל אין ספק שאין הוא מגנה אותם בשום אופן, ודאי וּודאי שאינו מזיל דמעה על גורל קורבנותיהם. הגישה שלו נטולת רגשנות להחריד, ואין די מילים בפי לגנות את הנוהג הבזוי שהוא מתפנק בו מדי פעם, לבחור לו כגיבור רשע רברבן. קפטן בּלֶק מ"אהבתו של מורד" לדוגמה, צבוע בצבעים קודרים מדי לתפקיד שהוא ממלא. נכון שהוא "מחניק" את רוב הקללות שלו, אבל משום־מה המנהג הזה דווקא מציג אותו כאדם נואש יותר. נוסף על כך הוא מעורב במרד של השִׁין פֵיין, ובלי להיכנס לפרטי־פרטים משמימים בנקודה זו, שימו לב באיזו קלות ראש מצערת הוא נוהג לנוכח יריב שקיפח את חייו. הוא מוביל כנופיית מורדים, בעוד הקפטן האחר, הברנש הנאמן, יוצא רכוב בראש אנשיו. "עצרו כל קשר…" הוא התחיל לומר, אבל המשפט נקטע  ולא הושלם  – הוא נפל לאחור ומעליו כחמישה־עשר לוחמים. "חוששני שבמקרה שלנו אלה חמישה־עשר איש על חזהו של המת," רמז קפטן בלק בקריצה לר"ל סטיבנסון.

אפשר שאני מרבה מדי לדוש בצד האפל של הרומנים של קנת. אם אכן כך, אמהר להוסיף שיש בהם גם מן הקומדיה, בעיקר בסיפורים מבית הספר, אף כי אין להכחיש שגם כאן, הצלילים שהוא מנגן בתדירות הרבה ביותר הם אלה של אלימות ופריעת חוק. ופחות מכול מנסה קנת למסוך פאתוס בכתיבתו. אני זוכר רק דוגמה יחידה לכך, מותו של ד"ר טיטרינגטון ב"הקרבתי את עצמי" והרושם שנוצר הוא לאמיתו של דבר טרגי ולא מלא פאתוס. הדוקטור מתעלף, מזעיקים אליו רופא (או כמו שזה מופיע בטקסט, "רופה"), מטבילים את הדוקטור שוב ושוב באמבט חם "אבל הוא צונח לאחור ונופל כגווייה אל זרועותיו של הרופה." כל האפיזודה, על קיצורה ואיפוקה, מוחשית להפליא, ואף על פי כן, על פי מעמדה ביחס לשאר הספר, אין לי ברירה אלא לראותה כשגיאה. כיוון שידוע לי שקנת יזדקק לטיטרינגטון בסצנות מסוימות בהמשך, לא היתה לו זכות להמית את הדוקטור. נפל אפוא פגם אמנותי בסירוב להרשות לרופה לאושש אותו ואחר כך, כשהוא היה זקוק לו בעצמו, להקים אותו לתחייה באמתלה שקופה לחלוטין ולספר לנו שהדוקטור רק נכנס לטרנס. גם איני רואה שחריזת האירוע סייעה במשהו, ואפילו לא במקצת:

.

"מֵאֶרֶץ מָוֶת וְעַצֶּבֶת

חָזרַ הַדּוֹקְטוֹר וְעָלָה.

הֵגִיחַ מִמְּחִלָּה כְּאַרְנֶבֶת,

אַךְ כִּמְטֹרָף גָּמוּר הִתְגַּלָּה."

.

יש משהו ציני להחריד בשורה האחרונה. כשאנחנו חושבים על התעלולים שהוא ייאלץ לבצע עכשיו, על הסצנות הקומיות המקבריות שאין לנו ברירה אלא לצפות להן בהכירנו את הסופר שלנו – אנחנו כמעט מאחלים לדוקטור לשוב בשלום לארונו.

קנת הוא באמת ובתמים סופר יוצא דופן, אולי רק מעט יוצא דופן מדי. הפרק הראשון של "רומנסה על אהבה" (אנחנו עדיין מצפים בקוצר רוח לשני) נפתח בתיאור קצר של הגיבורה: "היא לא היתה יפהפייה. לא, רחוק מזה!" ואז, בהיותו נאמן לשיטתו, הוא מצניח אותנו היישר לתוך מצב בלתי־רגיל. אוסקר אֶזלינגטוֹן בא כדי להציע ללורה הלא־יפה להינשא לו, אבל מסיבה לא ברורה כלשהי (שימו לב למלאכת המחשבת שעוררה בבת־אחת את סקרנותנו ואף משמרת אותה), אף על פי שהיא אוהבת אותו היא אינה יכולה להיענות לו. הוא לוקח אותה לגן, והם משוחחים על פירות, ובינתיים אוסקר, הנתון במתח קשה, אוזר אומץ כדי להציע לה נישואים. לורה מוליכה אותו שולל. גם כשהיא מהגגת על בשלותם של תפוחים, היא מדברת ב"בסגנון שהמילה המתארת אותו היא אהבה", והוא, שחביבותה מעודדת אותו, עומד במשימה סוף־סוף. הלוואי שיכולתי להביא את הסצנה הזאת בשלמותה, אבל אני חש חובה לצטט לפחות את התיאור הריאליסטי של האכזבה שנחל אוסקר:

"הלסט שלו שהיתה פעורה זה זמן, נשמטה. היא שבה ונפתחה תכף ומיד, והוא מלמל בחגיגיות 'לילה טוב'.

'לילה טוב,' היא אמרה, והם נפרדו."

כן, כאן אנחנו עומדים. וייתכן שיחלפו חודשים עד שנזכה לפרק ההמשך. עליי להודות, ההרגל הזה של קנת לכתוב עשרה או שנים־עשר רומנים בעת ובעונה אחת לוקה לדעתי בכמה חסרונות חמורים.

אבל דומה שלא יהיה זה הוגן לעצור דווקא כאן בלי לומר דבר על השירה של קנת. שיריו, בניגוד לפרוזה, הם אישיים מאוד, ואולי עלי לציין, אם כי איני ערב לכך, שהם נוצרים לרוב לקראת שעת השינה. הדוגמה הבאה תבהיר לנו יפה בהחלט את ההבדל בין השתיים. מכל מקום, קנת עצמו מחשיב את השיר הזה לטוב ביותר שכתב עד כה:

.

זיכרונות ליד האח

"אֲנִי אוֹהֵב לָשֶׁבֶת בְּלֵיל חֹרֶף קוֹדֵר

לְיַד לַהֲבוֹת הָאֵשׁ הַיָּפוֹת,

וְלִרְאוֹת אֶת לִבָּהּ הַזּוֹהֵר.

אֲנִי תּוֹהֶה, כֵּן, אֲנִי תּוֹהֶה וְתוֹהֶה לְיַד הָאָח,

אִם לִבִּי כָּמוֹהָ זוֹהֵר.

כֵּן, אֲנִי תּוֹהֶה, תּוֹהֶה,

וְאָז אֲנִי כֻּלִּי נוֹהֵר.

אֲנִי עוֹצֵם בְּחָזְקָה אֶת עֵינַי,

וְחוֹשֵׁב עַל זִכְרוֹנוֹת יְשָׁנִים־נוֹשָׁנִים,

חֶלְקָם עֲצוּבִים – חֶלְקָם גַּם שְׂמֵחִים:

אֲנִי פּוֹקֵחַ עֵינַיִם מְטֻשְׁטָשׁוֹת

מֵהַדְּמָעוֹת שֶׁהִזַּלְתִּי,

וּמַבִּיט בַּתִּקְרָה,

גָּבוֹהַּ מֵעַל רֹאשִׁי כִּוַּנְתִּי,

וְרוֹאֶה אֶת הָאֵשׁ מְטִילָה בַּמֶּרְחָק אֶת צְלָלֶיהָ."

.

*פרדריק מריאט (1848-1792) קצין הצי המלכותי, שהתפרסם בזכות ספרי הרפתקאות ימיים וספר הילדים "ילדי היער החדש" (מאנגלית: רן סיגד, 1963). רוברט מייקל בלנטיין (1894-1825), סופר לבני נוער בעיקר, ספרו המפורסם ביותר היה "אי האלמוגים"  (מאנגלית: יאיר בורלא 1975).

.

פורסט ריד, "גן ליד הים", אפרסמון, 2022. תרגום: עידית שורר

.

» למדור מודל 2022 בגיליון קודם של המוסך: "שיעור בדקדוק", סיפור מתוך הספר "למלחמה יש אף גדול", מאת שיח'ה חליווה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | אבא וג'ולי מוציאים עיניים בבית הקברות

"אהבת נפש, אהבת נימים ודם, אהבת אתן לך ריאה, אתן לך גם שתיים." צמד סיפורים מאת ג'וליה פרמנטו־צייזלר

מיכל בלייר, פרימוורה, אקוורל על נייר, 26X18 ס"מ, 2020

.

אבא וג׳ולי מוציאים עיניים בבית הקברות

ג'וליה פרמנטו־צייזלר

במלאת שלוש שנים של צער ודאבה ללכתו של אבי היקר והטוב, יוסי צייזלר

.

הסיפור של שם המשפחה החדש

באביב של שנת 2000, נסערת מאוד, ג'ולי הפקידה בידי קופסת עץ שהכילה שש מחברות. היא אמרה שהיא כבר לא יכולה לשמור אותן בחדר שלה, שהיא חוששת שאמא או אבא שלה יקראו בהן. לקחתי את הקופסה מבלי לומר מילה, פרט לאיזה רמז אירוני בנוגע לכך שהיא מכריחה אותי תמיד להיות בתוך הראש שלה, שאני קורס מזה כבר. בשלב ההוא היו היחסים בינינו גרועים מאוד, אך נראָה שרק אני חשבתי ככה. בפעמים הנדירות שהתראינו היא לא גילתה שום אי־נוחות, רק חיבה, ואף פעם לא נפלטה לה שום מילה עוינת. היא מיד השביעה אותי שלא אפתח את הקופסה. ״לעולמי עולמים, לנצח נצחים,״ היא הדגישה. שנינו ידענו שברגע שאסתלק משם עם הקופסה אני אקרא הכול. מיד, לעומק העומקים. חיכיתי בתחנת האוטובוס ברחוב ויצמן כמעט שעה, בדרך כלל הקו למושב מגיע כל רבע שעה. יכול להיות שפיספסתי אחד? אולי אפילו שני אוטובוסים? ישבתי לבד בתחנה, סופג את הרוח הקרה של חילופי העונות שכל כך אהבתי, מעשן את הסיגריות שלי בהנאה, צולל לחייה. לא כמו צוללן, יותר כמו טובע. אלו היו שישה יומנים שהיא כתבה מגיל עשר ועד גיל שש־עשרה. הכתב שלה היה קטן ומסודר, נדמה היה שהיא הצליחה לשמור על אותו עט כל השנים האלו, מילה שלא מצאה חן בעיניה נמחקה באגרסיביות, בקווים שחורים שנחרטו על הדף. הרמתי את הדף לכיוון השמש וניסיתי לגלות את המילים הנסתרות אך ללא הצלחה. מה היא מסתירה שם? היא בטח ידעה שאחפש את המילים האבודות שלה, מחקה אותן בכוונה כדי לעורר בי את התסכול הזה. ברובה הכתיבה שלה לא הייתה טובה, היא תיארה לפרטי פרטים אירועים שקרו לה, התמקדה בשפת הגוף של הדוברים, בלבוש שלהם, בזוויות הפה. נדמה היה שהיא מנסה לתפוס את הסצנות הגדולות והקטנות של חייה, להעמיד את עצמה במרכז ולפרוש מהן בו זמנית. את הכול תיארה באכזריות מדויקת, כל בני משפחתה עמדו על המזבח. אבא שלה, אמא שלה, אחותה, סבה וסבתה, הדודות האיומות. אפילו אני עמדתי שם כמתבונן מן הצד, פסיבי להחליא. היא קיבעה בכוחניות את האירועים החשובים בחייה כמי שהייתה לה כבר פרספקטיבה של עשרים או שלושים שנה, אבל היא טעתה בהכול, בשיטתיות כמעט מופתית. תמיד הופתעתי מהחוכמה שלה שהשתלב בה עיוורון כזה גדול. עם ג'ולי זה תמיד היה ככה – הטקסט היה מרהיב והסאבטקסט מערער, מחליא, רקוב כל כך. ככל שהיה רקוב יותר ככה היא המעיטה להבחין בו. ידעתי שבגלל זה היא בחרה בי, רצתה שהמחברות יהיו ברשותי. גם אם אשרוף אותן מחר, או אקבור את קופסת העץ בבית הקברות של ירקונה, היא תמיד תדע שלפחות היה אדם אחד על פני כדור הארץ שהבין את הסאבטקסט של חייה.

 

*

 

לא הצלחתי להאמין שדווקא הוא, האדיב כל כך, האהוב על כולם, זה שהרעיף עלינו ארוחות צהריים ממקדונלדס ומגשי פיצה, שנתן לנו לשכב במיטה הזוגית הגדולה שלו ולראות טלוויזיה כאוות נפשנו, דווקא הוא החליט פתאום להפסיק לדבר איתה ובמקביל התחיל לשפוך עליה נהרות של מתנות. היא מונה שם את המתנות באדיקות גדולה, הכול ממוספר אצלה. היה שם צמיד זהב עם תליון לב אטום, הייתה קופסת קרטון גדולה מחנות יוקרה שאהבה עם כל הבגדים שהיא חלמה עליהם, היה זוג נעליים שעלו המון כסף – היא אפילו ציינה את המחיר במחברת, ״טיפש, שכח להוריד את המדבקה, 699 ש״ח.״ אני עצמי לא העליתי אז על דעתי שיש בעולם נעליים בסכומים כאלו, גם היא לא. מעולם לא ראיתי את הנעליים האלו, היא לא נעלה אותן, גם לא את צמיד הזהב עם תליון הלב האטום. היא כתבה שלקחה כל מתנה שהוא העביר לה דרך הגדר וקברה את כולן בחצר הבית שלהם, ליד עץ התפוזים שאבא שלה שתל כשנולדה. היא כתבה בהערת שוליים, ״אם אי פעם יהיה חסר לך כסף תתגנב לבית שלנו ותתחיל לחפור ליד העץ תפוזים. אם תמכור הכול אני מאמינה שתוכל לגרד עשרת אלפים, אולי אפילו עשרים אלף שקל.״ אחרי רשימת המתנות המפורטת היא עברה לערוך רשימה אחרת, רשימה של כל הדברים שתיעבה בו בסדר יורד. במקום הראשון – הטעם של הסיגריות. במקום השני – העיניים הירוקות שלו. היא כתבה, ״לפעמים נדמה לי שהן עשויות זכוכית ובא לי לראות איך הזכוכית מתנפצת לו בתוך גלגלי העיניים.״ במקום האחרון היו המתנות שהוא העביר לה דרך הגדר. ״אני קוברת כל מתנה ומתנה עם הקופסה המקורית שלה, ככה זה יישמר כמו מאובן ויום אחד מישהו יוכל לחקור את זה במעבדה ולהבין מה קרה בעולם, בעבר.״ ניסיתי לחשב מתי היא כתבה את זה, בת עשר? זה לא היה הגיוני בשום צורה. לא הבנתי איך יכולתי להיות כל כך טיפש, איך לא הבנתי מיד שהיא כתבה את הכול בבת אחת, עכשיו, אולי אפילו מהבוקר, מאתמול בלילה. צחקתי על עצמי והרמתי את הראש מהדפים. רחוב ויצמן האפיר לי מול העיניים, הקשתות הלבנות של הפסאז׳ים ממול נדמו לי כסוף העולם, מנהרות שמובילות לשום מקום. המשכתי לטבוע בחיים שלה גם במושב הקדמי של האוטובוס, בשלב הזה כבר לא ידעתי אם היא כותבת שקרים גמורים או את האמת לאמיתה.

היא כתבה, ״אני יודעת שמעולם לא הייתי תמימה. אז מה היה לו לגזול? בכל אופן, הייתי כזאת. ילדה יפה עם צמה שחורה, חריפה וחכמה והוא לקח את כף היד שלי. שכבנו במיטה כמו זוג.״ מה שהכי נחרט לי בזכרון היו התיאורים של הנשיקות שלהם, שנים אחר כך כל פעם שהתנשקתי עם מישהו אמדתי את גודל הפה שלו – אם הפיות שלנו לא היו שווים בגודלם הייתי נתקף צורך להקיא. הוא בלע אותה כמו שהלוויתן בלע את יונה. היא שקעה שם בתחתית הלוע האדומה והפעורה שלו וחיכתה שאלוהים ישחרר אותה. היא לא כעסה בכלל, היא הייתה מאוד סבלנית. הייתה לה משמעת עצמית של קצין נאצי, אלו מילים שלה לא שלי, והיא התגאתה בזה. אחר כך הוא פלט אותה חזרה אל החוף והיא נשמה לרווחה. ״היא קוראת לך,״ הוא אמר לה, היא הסתכלה עליו ואמרה, ״לא היא לא.״ ואז קמה והלכה משם. ובמחברת שלה היא כותבת, חזרתי הביתה בריצה (למה היא רצה? הוא הרי גר קרוב אליהם), דילגתי במדרגות לחדר שלי בקומה השנייה, קטעים מ״פטר והזאב״ התנגנו לי בראש, הסתגרתי בחדר האמבטיה וצחצחתי שיניים עם טונות של אלמקס עד שכל הפה שלי היה מצוחצח וטהור והחניכיים בערו לי מרוב השפשוף. אחר כך אבא שלה קרא לה מהמטבח שתרד, הוא סחט לה מיץ תפוזים טרי מהעץ. למעלה בחדר שלה יש רדיו דיסק קטן שאבא שלה קנה לה במתנה, היא כותבת שם כמה ההורים שלה אוהבים אותה, קונים לה מתנות, מרעיפים עליה תרבות, נוטעים בה שיגעון גדלות. היא שמה את הדיסק של ״פטר והזאב״, נשכבת במיטה ובוהה שעות על גבי שעות בתקרה.

סבו של פטר נוזף בו על שיצא לאחו לבדו ושואל "מה יקרה אם הזאב הרע יצא מהיער?". פטר משיב לו כי "בנים כמוני לא פוחדים מזאבים". למרות זאת, הסבא מחזיר אותו לתוך הבית ונועל את השער.

הייתי מהופנט ממנה, מהדברים שכתבה. האם באמת לא היה לה שום רגש בלב? פחד? אימה? רחמים עצמיים? אני עצמי בכיתי עליה, כל הדרך המפותלת מתחנת האוטובוס בכניסה למושב ועד לבית הוריי. הכביש היה ריק, הלכתי בין הבתים הגדולים והמבודדים, בין העצים הקרים. שנים אחר כך לא יכולתי להסתכל על הווילות הגדולות האלו של אזור השרון ולא לחשוב מה מתרחש בתוכן. הן נראו לי כמו בתים דמיוניים באגדה של האחים גרים. איך לכולם היה שער כניסה מאיים מברזל, כאילו מי מאיים לפרוץ פנימה. ומאחורי השער הציצו צמרות העצים המטופחים, ברושים שהזדקרו לשמיים ודקרו את העננים עד בכי. וגגות אדומים שהביאו מאירופה, ואיזו גלויה מרהיבה זאת הייתה – הבתים האלו אחד לצד השני. הייתי עוקב באדיקות אחר שמות המשפחה על שלטי הכניסה – חיו שם יחד הכול מהכול, מפרידמן ועד דהן, אבל הכי מגעילים היו המעוברתים – ארבל, ארגמן, ארד, משי, זהב. מה הם ניסו להסתיר המעוברתים האלו? איכס, הם דחו אותי כל כך.

ג׳ולי רצתה להיות בלתי מנוצחת, זה היה חשוב לה יותר מהכול. הייתה מוכנה להקריב גם את כל החיים שלה רק שאף אחד לא ינצח אותה. בפעם האחרונה שישבנו בקניון אמרתי לה שהיא חייבת לדעת להפסיד לפעמים, והיא התעצבנה, חטפה עליי את אחת הקריזות שלה, העיפה את המאפרה המלאה מהשולחן, אמרה לי שאני אפס, שהיא לא רוצה לחיות בקרבת אפסים בחיים שלה, והתחפפה משם. ואני ידעתי, לא יודע איך ידעתי, הייתי סך הכול בן שש־עשרה, אבל ידעתי שאם היא לא הולכת להפסיד אף פעם אז יהיו לה חיים רעים, רעים מאוד.

 

*

 

אני הייתי זה שליווה אותה למשרד הפנים. היא התקשרה אחרי חודשים ארוכים שלא דיברנו ואמרה לי, ״בוא, אני צריכה שתעזור לי במשהו.״ עזבתי את כל מה שעשיתי באותו רגע ויצאתי לפגוש אותה. זה לא היה הרבה, אבל אני זוכר בבירור את תחושת ההתייצבות שחשתי באותו רגע, כאילו אני הולך לעשות משהו חשוב, שהיא זקוקה לי.

מצאתי אותה יושבת על המדרגות של קניון ערים ומעשנת את הפרלמנט לייט של אמא שלה. היא הציתה לי סיגריה ויחד התחלנו לרדת במורד רחוב ויצמן, חוצים את הפסאז׳ים שמובילים לשום מקום. לא שאלתי מה היא צריכה, או לאן אנחנו הולכים. נעצרנו ליד משרד הפנים, היא זרקה את הסיגריה על המדרכה ולא טרחה לכבות אותה. ״אפשר לחשוב, מקסימום יישרף פה הכול.״ היא צחקה. ״תקשיב, אני נכנסת פה לרגע. יש לי איזה סידור לעשות. תחכה לי? אחר כך נלך למקדונלדס לאכול, עליי. אני כבר אהיה אז אדם חדש!״ היא קפצה, חיבקה ונישקה אותי.

הכול היה לה מוכן בתיק, כל המסמכים, תעודות הזהות של ההורים שלה, אישורי ההורים שהיא זייפה. כשהפקידה שאלה אותה למה היא עושה את זה היא ענתה, ״אלף, זה לא עניינך. ובית, זה שנולדתי בעיר זו וזו בשנת כך וכך לא אומר שאין לי זכות להיוולד מחדש.״ הפקידה חייכה אליה, מבוהלת מהתוקפנות של הנערה הכחושה. ג׳ולי סימנה לה בעיניים להמשיך לעבוד, לשנות את האותיות במקלדת. וככה היא יצאה החוצה אחרי עשרים דקות, העיניים נצצו לה. ״תם ונשלם! תם ונשלם!״ היא קפצה עליי בחיבוקים ונשיקות. שמחתי בשבילה, קינאתי בה. היה לה הכול בחיים – סודות אפלים, שקרים, אומץ, שמחת חיים מטורפת, ועכשיו גם את היכולת להמציא את עצמה מחדש. הרגשתי באותו רגע כל כך קטן לידה, כל כך בנאלי. אני נולדתי וחייתי, בין לבין קצת פעלתי. לא היה לי במי להחליף את עצמי ולשם מה. באותו רגע עלתה לי לראש מחשבה רעה, אכזרית – אולי היא המציאה את כל זה? את כל מה שכתבה במחברות, את מה שעבר עליה? אולי גם בזמן שחיכיתי לה היא הסתתרה בחניון שמאחורי משרד הפנים, עישנה כמה סיגריות ואז יצאה ועשתה כאילו היא זכתה בחיים חדשים? כל הדבר הזה בשביל לא להיות בנאלית, בשביל לא להיות כמו כולם. הרי הכרתי אותה, ידעתי שהיא מוכנה להקריב הרבה, שהגבולות שלה מטושטשים. כל הדרך ממשרד הפנים למקדונלדס היא שמחה וצהלה, קיפצה ודילגה כמו ילדה. ״ממש חזרה לך התמימות.״ אמרתי. לא יכולתי להתאפק מלנעוץ סיכה בבלון שהתנפח לה בין הצלעות. אבל היא לא הבינה למה התכוונתי, או שעשתה את עצמה. ״וואי, לגמרי.״

כשקיבלנו את ההמבורגרים שלנו התיישבנו ליד החלון שפנה לרחוב, היא הרימה שני צ׳יפסים והתחילה לשיר שיר שהמציאה עם איזה לחן מצחיק שהיא אלתרה על המקום – ״אני ילדה חופשייה, כל כך חופשייה, עושה מה שבא לי ולא צריכה מטרייה!״ נקרענו מצחוק.

״תספרי למישהו?״ שאלתי.

״לא, לא נראה לי. לא כרגע בכל אופן. זה כיף לשמור סוד. כדאי לך גם לנסות פעם.״ היא אמרה. היא ידעה שאף פעם לא יהיה לי סוד, שאני לא בן אדם מהסוג הזה. היא ראתה שאני מת מקנאה על הסוד האפל שלה והיא לא היססה להכניס לי.

.

.

אבא וג׳ולי מוציאים עיניים בבית הקברות

״איך קראו לטמבל ההוא מהשיקום? נו, ההוא, הארגנטינאי.״ ג׳ולי יושבת רגל על רגל, גוללת דימויים על המסך. ״נו אבא אתה לא זוכר? החופר ההוא.״

על הפנים של אבא מתוח החיוך הרחב שלו. מהגרון בוקעות כמה נשיפות חלושות אבל הריאות שלו צוחקות, צוחקות בגדול.

״זוכר, בטח. רק תאוריות קונספירציה היו לו בראש. לכלום הוא לא האמין. לא למדע, לא לפוליטיקה. איך קראו לו? ואללה לא זוכר.״ אומר אבא, מכווץ את השפתיים בתהייה.

״בקושי באו לבקר אותו, רק אשתו מדי פעם בערבים. לא כמוך אבא! שאפילו דקה אחת של מנוחה ופרטיות אין לך.״ ג׳ולי צוחקת, לוקחת את ידו של אבא בידה, מקרבת עצמותיו אל עצמה, גיד מתחבר לגיד, בשר לבשר, העור נרקם ומתאחה.

״אני אוהב אותך בטירוף.״ אומר אבא ועוצם את העיניים לרגע של מנוחה.

ג׳ולי חוזרת לבהות במסך הפלאפון – עוגות מזוגגות בצבעים פסטליים, תינוקות מתגלגלים על המיטה, אבא אומר לג׳ולי שהוא אוהב אותה מדי יום, ג׳ולי גם אומרת לאבא שהיא אוהבת אותו מדי יום. נעלי בובה אדומות מקטיפה זקורות באוויר, דוגמנית מגולחת ראש צועדת ברחוב פריזאי, מסיתה את פניה בסלואו מושן. ג׳ולי נותנת לאבא לישון קצת, כמה אפשר להפריע את מנוחתו. אדם בא לכאן להתרפא. היא מסרבת ללכת הביתה כשהוא אומר לה ללכת לנוח. מה היא צריכה לנוח? לפניה חיים שלמים של מנוחה איומה.

מאז שהיו צעירים, אבא בן ארבעים וג׳ולי בת ארבע, אבא וג׳ולי אוהבים להוציא עיניים לאנשים. איך, אתם שואלים? קודם כול הם יפים. אבא גבוה, משתרע עד לשמיים ורזה. לאבא וג׳ולי אותו שיער, שיער כהה, מלא, מבריק ורך כמו זנב סוס שהוברש היטב. לא רק בשיער הם דומים, גם בחיוך – מותחים שפתיים מאוזן לאוזן וחושפים שורת שיניים צחה, ממיסים לבבות. איזו חזות נהדרת. שנית זאת האהבה. אתם מדמיינים אב ובתו, בת ואביה, משהו חמוד, מטוס באוויר ורכיבה על אופניים. ברור, ברור שכל זה גם היה. אבל האהבה של אבא וג׳ולי זה משהו אחר לגמרי, כזה עוד לא ראיתם. באמת שמדובר באגדה. אהבת נפש, אהבת נימים ודם, אהבת אתן לך ריאה, אתן לך גם שתיים. אהבת בזכותך אני חי. אנשים רואים את זה, מקילומטרים, לא צריך להשוויץ. למרות שהשוויצו, נהנו להשוויץ. היו יהירים לא פעם, קימצו בחלוקת אהבה לאחרים, למי שאינם אבא או ג׳ולי. לא נעים לראות אנשים משוויצים ככה.

כשאבא התאשפז בבית החולים השיקומי ג׳ולי באה לבקרו מדי יום ביומו. מה זה לבקרו, לא נכון לקרוא לזה ״לבקרו״. היא באה ״לטפלו״, ״להצילו״, ״לשומרו״, ״להעלותו״, ״להחיותו״. קודם כול, לא נתנה שיגעו בו בלי רשותה, שום מחט לא דקרה את ורידיו מבלי שעברה את אישורה. מנהלת המחלקה הייתה מתקשרת לקבל ממנה אישור טלפוני על כל עירוי. אם הייתה מגלה שנדקר בוורידיו ללא ידיעתה הייתה הופכת את כל המחלקה, צועקת, מאיימת, הופכת שולחנות, ולא רצו להתעסק איתה. גם אבא לא נתן לאף להתעסק איתו, אמר, ״דברו עם ג׳ולי״. לג׳ולי הוא אמר, ״אל תעזבי אותי״, ״אל תזוזי ממני״, וגם ״סומך רק עליך״.

לילה אחד אבא נפל מהמיטה. הוא עבר לשם אחרי חודשים של אשפוז ארוך שבמהלכו שכח איך הולכים ואיך אוכלים, לא שלט בגוף. אבל המוח נשאר חד וחריף, המוח נשאר בעבר, סירב להסתגל למציאות, להווה. אז הוא שכב שם במיטת היחיד המתכווננת, לצד החלונות הנעולים המוגפים בווילונות אטומים. שכב בהווה וחי בעבר. בלילה חלם שהוא רץ בשדה חיטה. ומתוך שינה קם והתרסק על הרצפה הקרה. באמצע הלילה מתקשרים לג׳ולי, היא ישנה לצד הפלאפון כמו ילדה שמחובקת עם הדובי שלה. תוך עשרים דקות היא שם, טורפת את צוות הרופאים התורן. מה זה טורפת? היא מאיימת עליהם שתזמין משטרה, שתכה אותם במו ידיה, שתקרע את תעודות הדוקטורט שלהם עם השיניים שלה. הרופאה התורנית, אישה גוצה ופחוסה, מאדימה מאימה מפני הבת האפלה. אבא צופה במחזה ואז מתערב ומרגיע את הרוחות, ״אני בסדר, אני שוכב מוגן במיטה. זה קורה, לא נורא, זה לא אשמתו של אף אחד, בואו נירגע כולנו.״ הוא משחרר את הצוות הרפואי ורק ג׳ולי נשארת בחדר.

ג׳ולי מסתכלת על אבא, ״כמה יפה אבא שלי.״ עכשיו שמשך לעצמו את הזונדה מהאף, הוא ממש נראה כמו עצמו. על אף הרזון המצמרר והעצמות היבשות שבולטות דרך העור הדק, הוא נקי ויפה. ג׳ולי לא אומרת לו את זה, רק חושבת לעצמה, אבל אבא רואה את זה בעיניים שלה. כשהצוות הרפואי מסתלק מהחדר ומשאיר אותם לבד אבא אומר לג׳ולי, ״אני נותן לך סמכות מלאה לנהל את המצב.״ ג׳ולי מחייכת אליו, מלטפת את היד הגרומה שהיא כל כך אוהבת וחושבת בליבה – אני אהרוג מישהו אם יהיה צורך, אני אחנוק אם צריך, אשסף גרונות, אמשוך בשערות, אני אמסור נפשות למלאך המוות כדי להרחיק אותו ממך.

כל הדרך חזרה במכונית ג׳ולי בוכה ובוכה, הדמעות זולגות, נאספות לג׳ריקן דמיוני. ג׳ריקן הדמעות הצהוב הזה כבר כבד מנשוא, חמישה ליטרים של דמעות צער מתנדנדות מצד לצד, מאיימות להישפך ולהטביע אותה בתוך האוטו.

למחרת בבוקר, כמדי בוקר, ג׳ולי מתייצבת במחלקה. היא לבושה יפה, עוטה את מיטב מחלצותיה. בדרך אספה עוגת שמרים מהמאפייה, אבא אוהב עוגות שמרים אבל זה לא בשבילו. הוא אוכל כרגע דרך האף, נוזל שומני ומזין שיורד ישר לקיבה שלו. העוגה הזאת בשביל הצוות הרפואי, כדי להשכיח ממשמרת הבוקר את השמועות שפשו על הבת האפלה. מי ישמיץ אותה? מי יכול להאמין לרכילות מרושעת כזאת? ג׳ולי היא מלאך, כולם אומרים. היא נכנסת למסדרון המחלקה עם החולצה הלבנה, מגוהצת למשעי, חצאית ג׳ינס ורודה, וסניקרס לבנות, צחה כמו שחקנית טניס.

"בוקר טוב סבטלנה, בוקר טוב מאיה.״ היא מחייכת אליהן את החיוך של אבא וג׳ולי. האחיות נמסות קצת מבפנים. הן חושבות מחשבות נוראיות – למה לא כל קרובי המשפחה כמו הבת המתוקה הזו של צייזלר? אתם יודעים עם מה אנחנו מתמודדים פה? אבל, היא באמת מקסימה. ומנומסת. אבא שלה אומר שהיא דוקטור. שהיא חזרה מאמריקה במיוחד בשבילו.

״עברתי במאפייה הזו בדרך לכאן. העוגות שמרים שלהן מדהימות, עוגת שמרים כזאת טעימה לא טעמתן בחיים.״ ג׳ולי צוחקת ומוציאה את העוגה מהשקית. ״תאכלו מהר לפני שהרופאים יצאו מישיבת בוקר ויחטפו לכן הכול.״ האחיות צוחקות, הן מרגישות שהיא מבינה אותן, את הרוטינה שלהן, את יחסי הכוחות הפנימיים של המחלקה. לאחר מכן היא מבקשת להציץ בנתונים של הלילה, רק להציץ. היא רוצה לראות מדדי לחץ דם, חום, מתן שתן, החלפת תנוחה. רק להציץ, רק לראות מה עבר על אבא בלילה. כעיקרון הן לא חולקות את הנתונים האלו עם אף אחד, קרובי משפחה גם אף פעם לא מבקשים. אבל ג׳ולי נחמדה כל כך, אבא אומר שהיא דוקטור, אולי היא רופאה בכלל. סבטלנה מסובבת את מסך המחשב לכיוונה וג׳ולי רושמת במחברת שלה:

לחץ דם: 117/75
חום: 36.8
שתן: פעמיים במהלך הלילה

״תודה סבט.״ היא שולחת לה נשיקה באוויר והולכת לאבא.

ברגע שאבא רואה את ג׳ולי הוא מחמיץ פנים, הזונדה הוחזרה לאפו, והוא שוב נראה כחולה באשפוז, מוזלמן, העור אפור כבטון שנשפך לתוך האדמה.

הוא יושב על הכורסה בפינת החדר כחלק משגרת התרגילים של החזרה לחיים במחלקה. הוא נראה נינוח ועייף בו זמנית, הפיג׳מה הדקה של בית החולים נראית רופפת כעלה על הגוף הדק שלו. הם מחכים ליוני המלווה הרוחני שלו שיגיע לפגישת היכרות ראשונה. אבא לא סובל את הבולשיט הזה, את הזיוני מוח האלו על רוחניות, אבל הוא הסכים לקיים פגישה אחת לראות במה מדובר. בשעה 10:02 יוני נכנס לחדר, הוא בחור גבוה בשנות הארבעים לחייו. עורו שזוף וזוהר, יש לו עיניים ירוקות בוהקות ושיער לבן מגולח שבקצהו מסתתרת צמת הארי קרישנה דקה. ״אין, אבא ישחט אותו. זה לא בשבילו,״ חושבת ג׳ולי. אבל אבא מנומס תמיד, מחייך אליו באדיבות, מסמן לו לשבת. יוני מתיישב לצידם, מחייך מאוזן לאוזן. לא, לא, זה לא החיוך ממיס הלבבות של אבא וג׳ולי, אין בכלל מה להשוות, אל תיתנו למילים להטעות אתכם. זה חיוך רוחני, מעושה, חיוך שבא לפתוח לך את הלב בעדינות, ברגישות, בקצב שלך, מה שנוח לך, אני פה איתך. חיוך שעושה חשק להוריד עם סטירה.

יוני שואל את אבא איך הוא מרגיש ואבא עונה שהוא מרגיש חולשה אך מתנהג כרגיל. אחר כך הוא פונה אל ג׳ולי ושואל מי היא ומה היא.

״אני הבת שלו,״ היא עונה.

״היא דוקטור,״ מוסיף אבא.

יוני שואל דוקטור למה ואבא נראה מאושר כל כך. הוא הצליח להוריד את הארי קרישנה מהגב שלו לפני שההוא התחיל במסע הרוחני. ג׳ולי מסבירה על ספרות יהודית, על יידיש, על הבשר, ועל השואה.

פתאום אבא פונה ליוני, ״הצד הדיכאוני שלי, הצד האי־לגאלי שלי מחובר לשואה, להשמדת העם היהודי, זה הכאב שלי.״

יוני מהנהן, אי אפשר לומר שזה הנהון של הבנה עמוקה. ג׳ולי מסתכלת עליו מכף רגל ועד ראש, גם לה זה נראה כמו הנהון שטחי, כזה שרוכשים בסדנה לרוחניות. ״כן, אני יודע. סבא שלי מווילנה.״ זוהי תגובתו של יוני לאמירה של אבא. ג׳ולי ואבא מבינים שכאן זה נגמר ביניהם, אין צורך להכביר במילים. ג׳ולי מגלגלת עיניים. אבא מבקש לחזור למיטה, ג׳ולי מלווה את יוני לדלת ובזה מסתיים הליווי הרוחני.

אבא שוכב על הגב, המבט שלו נעוץ בתקרה. ״הקלפים, הג׳וקרים, אני רוצה להחליף בילוי בבילוי ותביאי את השחמט.״ הוא מסתכל על המציאות שקיימת בעולם המקביל ומנסה לגעת בה. הוא מבקש מג׳ולי שתקרב אליו את הווילון. הוא רואה דברים שג׳ולי לא מסוגלת לראות.

״237 דולר, ועוד 700 דולר, אני רוצה שתביאי לי 237 דולר לכאן.״ ג׳ולי מהנהנת בהבנה, היא לא אומרת לו – אבא אני לא מבינה. כי היא כן מבינה, מבינה היטב את חוסר הפשר הזה.

״מתי הולכים? מה הלאה? כבר למעלה מחודש אני פה ולא התקדמתי לא פיזית ולא מבחינת המצב רוח.״ הוא מתיישב במיטה וקם ללכת.

״אבא אתה לא יכול ללכת, בוא תישכב פה רגע לנוח. זה תכף יעבור.״ היא מרימה את המשענת של המיטה המתכווננת ודוחפת אותו בעדינות חזרה למזרן. כל גרם בגוף שלו עדין כמו קליפת ביצה. ג׳ולי לוקחת את כפות הידיים שלו, מרססת באלכוהול לחיטוי ומנגבת במגבת הלבנה שאחסנה בשידה שלו.

״מתי אני משתחרר מפה? מה אני אשאר פה פור גוד?״

״אבא, המצב הרפואי שלך לא מאפשר שישחררו אותך עכשיו,״ היא עונה.

״קיבינימט,״ אבא פולט בעצבים, ״תעופי מפה.״

ג׳ולי יורדת למטה לחצר בית החולים, בעודה יורדת במדרגות היא משננת לעצמה, ״הוא לא התכוון לזה, הוא לא התכוון לזה. זה סתם, זה סתם. הוא לא במצב טוב, הוא לא במצב טוב.״ היא מדברת לעצמה בקול הבוטח, האימהי, המורתי. אחת מני כמה אישיויות שמתקיימות בתוכה. תפקידה של זו לנסוך ביטחון. צרתה של זו שהיא מייצרת מחשבות קצרות שחוזרות על עצמן שוב, ושוב, ושוב, ושוב. עם כל מדרגה יורדת מחשבה – זה סתם, שתי מדרגות, הוא לא במצב טוב, שלוש מדרגות – הוא לא במצב טוב, זה סתם.

בקומת הכניסה של בית החולים השיקומי מזנון קטן עם כמה שולחנות שאליהם יושבים קרובי המשפחה המדוכאים של המאושפזים, והמאושפזים שהם בריאים מספיק כדי לצאת את פתח חדרם.

״את מי אהרוג, את נפשו של איזה איש אמסור למלאך המוות?״ חושבת ג׳ולי בעודה מזמינה קפה הפוך.

״אנחנו לא מקבלים אשראי,״ אומר המוכר.

"אה, נכון. סליחה שכחתי. אין לי.״ ג׳ולי מפשפשת בארנק, מנסה לגרד כמה שקלים. ״אני אלך להוציא מהכספומט, אני תכף אחזור, בסדר?״

״אל תדאגי נשמה. תביאי מחר. אני רואה אותך כל יום פה,״ הוא מצחקק ומסדר את הקרואסונים המעוכים בוויטרינה.

״מה באמת?״ ג׳ולי שואלת בפליאה, לוגמת מהקפה הרותח.

״נו מה? כולם רואים אותך פה נשמה, שאת באה לאבא שלך. את ילדה טובה. קחי, רוצה קרואסון? עליי.״

״לא, לא תודה. אני אשלם לך על הקפה מחר.״ היא נותנת לו חיוך מהיר של אבא וג׳ולי ויוצאת.

בחצר היא יושבת על הספסל בין שני עצי הפיקוס הגבוהים, מסתכלת על חולי הנשימה מתגלגלים על כיסאות הגלגלים שלהם. חרחוריהם הרטובים מתמזגים עם ציוץ הציפורים.

ג׳ולי מדליקה לעצמה סיגריה, היא חזרה לעשן מאז שאבא התאשפז. רצתה לשחוט לעצמה את הגרון, להשחיר את הריאות. כל כמה שאתם רואים אותה בלוק של שחקנית טניס, מדיפה ריח של טיסת דלתא ישירה לניו יורק – ככה זולות הסיגריות שלה. מסריחות עוד לפני שהציתו אותן. חורכות חניכיים מהשאכטה הראשונה, הורסות כל מה שצריך להרוס. לא אכפת לה לנשוף את עשן הסיגריות הזולות והמסריחות על כל המחרחרים עם הסטורציה הנמוכה, עם החמצן שבקושי עולה להם למוח. שימותו כולם, מה זה עניינה?

היא יושבת שם במשך שעה, מעשנת בשרשרת וחושבת מחשבות פטאליסטיות. פתאום היא נזכרת בשיחה שניהלה עם מנהל בית החולים השיקומי לפני שאבא עבר לכאן. זה מכה בה כמו דקירה של מחט בזרוע – ״רוב החולים שלנו כשהם מתעוררים פה הם סובלים מדיליריום.״ ככה הוא אמר לה במבטא רוסי כבד, דיליריום.

״סבטלנוש, מה נשמע? נו, איך הייתה העוגת שמרים?״ היא נשענת על דלפק הקבלה, מפתה את האחות כבדת המשקל.

״וואי, משהו. באמת. תודה מתוקה שלנו.״ סבטלנה מחייכת אליה וחוזרת לדפדף בערמת הדפים שלה.

״סבטלנוש, את יודעת, אני חושבת שאבא סובל מדיליריום. זה מה שד״ר פפר אמר לי, שהוא סובל מדיליריום והוא צריך סרקוואל, 50 מיליגרם. אני ראיתי שהוא לא קיבל בלילה ואני לא רוצה שיעבור עליו עוד יום מסויט. אני יכולה לתת לו עכשיו?״ מבקשת ג׳ולי, עושה כאילו היא לא משקרת, כאילו הכול פה מתנהל על מי מנוחות. סבטלנה בודקת במחשב ורואה שאין מרשם לסרקאוול על שמו.

״הוא אולי אמר, אבל מרשם לא שם במחשב. בלי מרשם אני לא יכולה לתת והוא לא נמצא פה היום. מחר.״ עונה סבטלנה.

״לא סבטלנוש, אני חייבת עכשיו. אבא ממש סובל. תביאי לי רק 50 מיליגרם, מחר ברגע שד״ר פפר מגיע, אני מבטיחה לך שדבר ראשון שהוא עושה זה לתת לי מרשם. פליז יקירתי.״ ג׳ולי שולחת לה נשיקה באוויר. האחות מסתכלת עליה, כל כך מעוררת אמון, כזאת נחמדה, איזו טעימה הייתה העוגה. באמת. ובאמת מצבו מצריך סרקוואל, את זה היא יודעת מניסיונה המקצועי.

״רק כדור אחד. ומחר את משיגה לי מרשם.״ אומרת סבטלנה בתקיפות.

ג׳ולי עוזבת את דלפק הקבלה עם כדור סרקוואל בידה, הוא מונח בשורש כף ידה והיא משתדלת לא להמיס אותו עם זיעת ההתרגשות שלה.

״הו אבא! השגתי לך תרופה שתגרום לך להרגיש הרבה יותר טוב מיד. בוא אני אחתוך לך את הכדור לחצי.״ הוא שמח לראותה, העיניים שלו נוצצות, כבר שכח את מאורעות הבוקר. ג׳ולי מתיישבת על הכיסא שלה שעומד דרך קבע ליד המיטה שלו, גם כוחות העזר במחלקה לא מעיזים להוציא אותו החוצה.

״אמא הייתה כל כך גאה בך.״ אומר אבא בזמן שג׳ולי חוצה את הכדור לשניים.

״על מה?״

״על מה שאת עושה בשבילי.״

ואז הוא מספר משהו וג׳ולי מבינה רק שברירי דברים, אוניברסיטה, סיר כזה של מרק.

״לא יספיקו גם שנים של חיים שלמים כדי שאני אודה לך,״ הוא אומר.

״אבאל׳ה שלי.״

״אני זוכר שפעם ראיתי אותך מעשנת בקניון,״ נזכר אבא. ״לא אמרתי לך כלום, מה יכולתי לעשות? ואת מיד כיבית את הסיגריה, עשית כאילו לא קרה כלום.״ הוא צוחק.

״הנה קח את זה. זה אולי ירדים אותך בהתחלה, אבל אחר כך זה ירגיע אותך.״ אבא לוקח את הכדור מכף ידה של ג׳ולי, לוגם אותו עם שלוק מים שהוא בקושי מצליח לבלוע.

״אל תעזבי אותי,״ הוא מבקש, אוחז בידה ומשעין את ראשו אחורה. ג׳ולי מסדרת לו את הכריות, שמה להם את ״מתאוס פסיון״ ביוטיוב ומלטפת את ראשו של אבא עד שהוא נרדם.

חזרה במדרגות המחשבות חוזרות לרדוף, מחשבות רודפניות, מטרידות, מטרידניות, מחשבות אנסיות. זה באשמתה, זאת היא שמאמינה שבכוח המילים לשנות את המציאות. רפואה שלמה לאבי, יוסף בן ג'וליה צייזלר, רפואת הגוף והנפש. רפואת הגוף והנפש לאבי, שלמה רפואה, יוסף בן ג'וליה צייזלר, שלמה הרפואה לג׳וליה צייזלר בת יוסף. וככה עד שנטחנים גם המעברים הצרים ביותר בחדרי המוח.

היא עוברת שוב ליד מזנון הדיכאון שבלובי ומהרדיו בוקעים שברירי פסנתר —

Change your heart, look around you
Change your heart

היא בולעת בלי מים את חצי כדור הסרקוואל שבידה ונשבעת לעולם לא לשנות את ליבה.

פתאום עולה בה הפחד שהיא עלולה להיחנק ככה לצד כיסאות הפלסטיק ולאבד את חייה. טוב שתאבד את חייה, ממילא איבדה טעם לחיים.

היא מבקשת מהמוכר כוס מים, היא מרגישה שהיא עוד שנייה מתעלפת, עוד שנייה מאבדת שליטה ונמרחת פה על הרצפה המטונפת, מאבדת שליטה על הסוגרים ואז המוכר יתקשר למחלקה וכולם יצחקו עליה. סבטלנה ומאיה, וד״ר פפר. והם יגידו איך האמנו לאבא שלה שהיא דוקטור, זה אדם שסובל מדיליריום והבת שלו שבעצמה סובלת מדילריום בעצמה וזקוקה לתרופות אנטי־פסיכוטיות. חה חה חה, מרוחה בשתן וצואה. מי היה מאמין, ועוד לקחנו ממנה עוגה.

ג׳ולי לוגמת מהמים הקרים ויוצאת אל החצר של בית החולים השיקומי, אך החצר כבר לא שם, היא נפלטה לרחובות בני ברק האפורים. היא ממצמצת חזק בעיניים, רואה שחור בעיניים, הצבעים נאבדים. היא מפחדת שהיא מאבדת את הראייה. אולי איבדה את הראייה? אולי זאת אחת מתופעות הלוואי של הסרקוואל? איבוד ראייה? והיא לא קראה בדף האזהרות שצורף לבקבוקון, היא תמיד מקפידה לקרוא אותו בקפידה מההתחלה ועד הסוף. טיפשה, סבלטנה נתנה לך את הכדור. זה כדור בשביל אבא, ועכשיו ניקרת את עינייך והתעוורת ולא תוכלי לעזור לאבא יותר. חה חה חה. אחת מני כמה אישיויות שמתקיימות בתוכה. לזו אין תפקיד, רק צרות היא מביאה. מעמיקה את השסע, הקרע, גוף אחד בעל נשמות רבות שכל אחת מושכת לכיוון אחר. ג׳ולי מתקדמת במעלה הרחוב, מגששת את דרכה באיטיות של כבדת ראייה, חבל שאין לה מקל הליכה, או כלב נחייה.

״יש פה מישהו?״ היא קוראת אל תוך החלל השחור. ״תעזרו לי, תעזרו לי לחצות את הכביש.״ פתאום היא מרגישה שמישהו אוחז בידה, משחיל את זרועו בזרועה. הדמות העלומה מחזיקה אותה קרוב אליה ומעבירה אותה את הכביש, היא שומעת מכוניות מייללות, שועטות מכאן ומכאן.

״עכשיו את ברבי עקיבא ושם בפינה זה הבעל שם טוב,״ אומר הקול ונעלם, משחרר את זרועו מזרועה. ואז פתאום חוזרת לה הראייה, בני ברק מתגלה בפניה, עמוסה וצלולה. והיא בקרבת מקום מוכר, ריח מוכר עולה באפה, היא מכירה את התבשילים האלו. הנה זאת המסעדה של אבא וג׳ולי! שנהגו ללכת לאכול שם בקומה העליונה מאכלים רכים לחך. ״נו, אבא איך קראו לו לחרדי ההוא? קרופניק? קרוטניק? שואלת ג׳ולי. ״ואללה, לא זוכר.״ היא תוהה אם הוא זוכר שנהגו ללכת לשם, שהיה להם קטע כזה. זוכר, בטח שזוכר, יש זיכרונות שלא שוכחים לעולם ג׳ולי, חוויות שנהפכות לתאים בגוף שלך, זה לא בראש שלך בכלל, זה דנ"א.

 

*

 

היא מחנה את האוטו בחניון הריק. מי בא לפרדס החיים ביום שני בבוקר? לאנשים יש עבודה, ילדים, חיים. לג׳ולי אין חיים, אבא הוא החיים שלה. היא מוציאה מהבגאז׳ קרטון עם כמה עציצים, בקבוק מים להשקיה, מספריים לגיזום ואת הרמקול הקטן. בית הקברות ריק כמעט לחלוטין, ריק מאדם זאת אומרת, אבל מלא באנשים. כולם רואים אותה, הבת של צייזלר, כל שני וחמישי היא באה לבקר אותו. יש פה אנשים שמתפוצצים מקנאה, אפילו באזכרות בקושי באים אליהם, הנה זאתי, איך קוראים לה, שרה רוזנצוויג 1933–2009, שנים שלא באו אליה והיא מאבדת פה את השפיות מרוב בדידות. גם עזרא לוי 1948–2014 רואה אותה מדי שבוע באה עם הקרטון הזה שלה, מה היא מביאה לו לאבא שלה? זה אוכל? ורק הוא רעב וצמא ובודד מאוד. שנים שלא ראה פרצוף של קרוב משפחה, טמנו ונעלמו. והבת של צייזלר? איזו מסירות, איזו התמדה. עוברת ככה בין החלקות, גבוהה ותמירה, מחייכת את החיוך הכי יפה בעולם. זאת ילדה שאוהבת את אבא שלה.

״ימותו הקנאים,״ היא חושבת בליבה כשהיא עוברת ככה בין המצבות, חשה בצריבה של מבטיהם היוקדים בגבה. ״הנה אבא!״ היא רואה אותו מרחוק, כרית המצבה גבוהה וצחה כמוהו אבל הקבר פתוח. לא הסכימה שיכסו את אבא שלה בשיש, ביקשה לשים שם אדמה, אמרה שתשתול צמחים, שייתנו לאבא לפרוח קצת, קצת אוויר לנשימה. הוא אוהב צמחים, צמחים ומוזיקה.

ג׳ולי זכרה היטב את מה שאמר הרב, ״הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת־קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם,״ והיא חשבה מיד, ״אם כך, אז למה להקשות? שלא יפתח ולא כלום ולא יתאמץ להרים אבנים כבדות. אצל אבא זה יישאר פתוח, כשיגיע הרגע הוא פשוט יקום וילך משם.״

היא מתיישבת על השרפרף הקטן שלה ליד אבא, גם עובדי בית הקברות לא מעיזים להזיז אותו משם.

״למה בא לך להקשיב אבא?״ שואלת ג׳ולי.

״שימי את ונגליס,״ מבקש אבא.

Conquest of paradise

.

ג׳וליה פרמנטו־צייזלר היא סופרת, זוכת פרס משרד התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת 2016. ד״ר לספרות יהודית־אמריקאית, והמנהלת האמנותית של פסטיבל הסופרים.ות במשכנות שאננים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "להרטיב את הרגליים", סיפור מאת שרית גורן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רשימה | מורה רוחנית, נביאה, שמאנית

"הספרות של לה גווין מלמדת אותנו לחיות בעולם בגדלים האמיתיים שלנו, מתוך הכוח העמוק שלנו, הגדול והשקט יותר מכוחו של הגיבור". קרן שפי על אורסולה לה גווין במלאת חמש שנים למותה

אסי משולם, פרט מתוך "פניי לשלום", דאס וצבעי שמן, גדלים משתנים. מוזיאון ינקו־דאדא, עין הוד, 2017 (צילום: רפי ונציאן)

.

מורה רוחנית, נביאה, שמאנית: חמש שנים למותה של אורסולה לה גווין

קרן שפי

.

1.

מאז שנות החמישים של המאה הקודמת הוכרה אורסולה לה גווין בתור הסופרת־האישה הראשונה במעלה של ספרות המד"ב והפנטזיה, וכך גילו אותה הרבה קוראים וקוראות ופרסים; אבל התיוג הזה, על השוליות הכפולה של הקטגוריות "אישה" ו"מד"ב ופנטזיה", גם הסתיר אותה, ובמשך הרבה זמן מנע מהעולם לשים לב שהיא פשוט אחת הסופרות החשובות של המאה העשרים. נדמה לי שזה משתנה בזמן האחרון, תנועה שהתחילה אולי כבר לפני עשור או שניים, אבל תפסה תאוצה משמעותית בחמש השנים שעברו מאז מותה. אחרי שאיבדנו אותה הבנו מה היא בעצם הייתה בשבילנו.

ובעצם לא אחרי אלא כאשר, כי רגע הפרידה ממי שאהבת הוא גם הזדמנות חדשה למפגש, להתגלות: מתוך האובדן והאבל על האובדן, מתוך החור בלב בצורה שלה, מתגלה הדמות האמיתית של האהובה, המשמעות האמיתית שבעצם הייתה לה בשבילך כל השנים. לה גווין יודעת את זה. באחד הסיפורים המאוחרים שלה, שלא אנקוב כאן בשמו כדי לא לקלקל, האישה שבעצם הייתה כל הזמן גם דרקון, שהדרקוניות שלה הבהבה מבעד לאנושיות כמו עור חי מבעד לקרע בבגד, מתגלה לבסוף במלוא ההדר והעוצמה של דמותה האמיתית רק ברגע שהיא פורשת כנפיים אדירות ועפה אל הארץ האחרת, לחפש את השבט שלה. סופרים פחותים ממנה היו רוקחים כאן סצנה דרמטית מז'ורית של גילוי, אבל לה גווין כותבת אותה בסולם מינורי: בעצם כולנו – גם הגיבורה עצמה, וגם הדמויות האחרות שהיא פוגשת, וגם הקוראות – ידענו כל הזמן מי היא באמת, ורק לא שמנו לב שאנחנו יודעות, אבל בהדרגה למדנו לשים לב יותר ויותר, עד שברגע הפרידה מתברר שהלב כולו שם כבר זמן־מה.

אני כותבת את המילים האלו לא רק כמילות שבח, לא רק כדי לתבוע לסופרת שאני אוהבת מקום טוב בהייררכייה של השדה, אלא כי הן לוכדות חלק חשוב ממה שלה גווין עושה: להראות לנו את עצמנו בגודל האמיתי שלנו, או בגדלים האמיתיים שלנו – בו־זמנית גם הרבה יותר גדולות וגם הרבה יותר קטנות ממה שקולות העולם מספרים לנו שאנחנו. הרבה יותר גדולות, כמו האישה שהיא בעצם דרקון; והרבה יותר קטנות, כי כמוה גם אנחנו יכולות להיות מי שאנחנו רק בתוך השבט שלנו, שכולל בסופו של דבר את העולם כולו, אשר ביחס אליו אנחנו קטנות מאוד.

היכולת שלה להראות לנו את עצמנו בגודל האמיתי שלנו, שמהבהב מתחת לבגד הקרוע של המציאות המוסכמת, היא אחת היכולות שהופכות את לה גווין לא רק לסופרת גדולה אלא גם למורה רוחנית, לנביאה, לשמאנית. אני קוראת אותה כשאני צריכה להיזכר איפה נמצא הכוח העמוק שלי ואיך לגשת אליו. באמצע מסע חיי אני הולכת ביער, ומוצאת אותה מחכה לי בין צללי העצים, אישה זקנה, סל בידה, ומכל מקום ביער היא יודעת להוביל אותי אל המעיין.

.

2.

לא פלא שהיא יודעת. שמאניות הן הרי מי שנודדות בחופשיות בדרכים שבין העולמות, ויכולות להוביל בהן אחרות; הן נבדלות מאנשים מן היישוב בכך שהן יודעות את הדרך מן העולם הזה לעולמות אחרים, ונבדלות מן המשוגעות בכך שהן יודעות גם את הדרך חזרה. או כמו שלה גווין ניסחה יפה פעם, במילים שצוטטו רבות מאז: True Voyage is Return.

המילים הללו לקוחות מתוך The Dispossessed, ושם הן חקוקות על קברה של אודו, הנביאה שחזתה את החברה האנרכיסטית שהרומן המפורסם מתאר. אולם אודו עצמה מעולם לא עשתה את המסע אליה, אלא מתה בחברה הקפיטליסטית שלתוכה נולדה. כמו משה, היא הראתה לאחרות את הדרך אל הארץ המובטחת בלי לבוא אליה; ואילו החלוצות שאכן יצאו בהשראתה להקים חברה אנרכיסטית בכוכב הלכת הסמוך עזבו לבלי שוב. דורות אחר כך גיבור הספר, שבק, הוא הראשון מבני החברה האנרכיסטית שבוחר לעשות את המסע בכיוון ההפוך. בסוף הספר הוא יוצא לדרך בחזרה אל עולמו; מסיבות פוליטיות של שני העולמות, לא ברור אם יצליח לשוב לשם בחיים.

כבר מההקשר הזה ברור שעמדתה של לה גווין כלפי מסעות בין עולמות מורכבת יותר ממה שמסגיר הציטוט המפורסם והיפה הזה. הדוגמאות רבות מספור, כי ספריה מלאים עד גדותיהם במסעות, פיזיים ולא־פיזיים; מסעות בבדידות ומסעות ברוב עם, מסעות שהם לב העלילה ומסעות כמעט מיותרים, מסעות בכוונה ומסעות בטעות, מסעות מטפוריים, מסעות התבגרות, מסעות לארץ המתים, מסעות ברחבי הגלקסיה, ברחבי האוקיינוס, מעומק האוקיינוס אל פני הים, מהקרקע אל בטן האדמה, מסעות במדבריות, ביערות, אל מנזרים מקודשים על פסגות מושלגות, בין הרים, בין ערים, ומסע אחד ארוך והרפתקני במיוחד מהמדרכה אל הגג דרך המרפסת. מתוך השפע אבחן רק דוגמאות אחדות, שנוגעות בצורה מורכבת ויפה במיוחד בשאלה הספציפית של המסע אל העולם האחר והחזרה ממנו.

שני סיפורים נהדרים ובמובן מסוים הפוכים זה לזה, Vaster than Empires and More Slow, שמספר על חשיבותה של האמפתיה, ו־Solitude, שמספר על חשיבותה של הבדידות, מציעים תשובה דומה לשאלה הזו. שניהם מתחילים בתור תיאור של מסע־מחקר אל עולם אחר, זר ומוזר, שבסופו תהיה שיבה הביתה, אל המקום המוכר וההגיוני; אבל אז הדברים מתגלגלים כך שאחת הדמויות במשלחת בוחרת להישאר בעולם האחר ולהפוך אותו לביתה. דווקא שם טוב לה יותר, דווקא שם היא יכולה יותר להתגלגל למי שהיא שואפת להיות. בשני הסיפורים זו בחירה לא טריוויאלית, שיש לה ערך גדול וגם מחיר כבד בעבור הדמות שבוחרת בה, וגם בעבור הדמויות האחרות, אלו שכן חוזרות הביתה; גם הן לא חוזרות כמו שהגיעו, גם הן לומדות שיעור יקר ולא צפוי וגם משלמות מחיר יקר ולא צפוי.

כי למסעות אל עולמות אחרים וחזרה תמיד יש מחיר. לה גווין יודעת ומזכירה לנו את זה שוב ושוב, בדרכים רבות. בין השאר, ביקום המד"בי שלה לא מתגלה דרך שבה חומר יכול לנוע במהירות שמעבר למהירות האור, כך שמסעות במרחב הם תמיד גם מסעות בזמן; כדי להגיע לעולם אחר את צריכה להסכים למות מבחינת מי שהותרת מאחור, סוגיה שנחקרת לעומק כבר בסיפור הראשון שמתרחש ביקום הזה, Semley's Necklace. הניסיון של המדע לחמוק מן החוקיות הזאת, ולמצוא דרך לנוע מעולם אחד לאחר בלי שהמסע ייקח זמן, בלי לשלם מחיר – ניסיון שמתואר בסיפור The Shobbies Story – מביא את מי שמתנסים בו לא לעולם אחר, אלא מחוץ לכל עולם, אל התפוררות הרשת העדינה הגדולה של הקיום עצמו, ורק הסיפור, שמסופר תמיד בתוך הזמן וביחס לזמן, מצליח להחזיר אותם אל עולם כלשהו.

הסיפור הנהדר והבלתי ניתן לסיווג Buffalo Gals, Won't You Come Home Tonight מציע וריאציה אחרת על אותה תמה. הגיבורה שלו היא ילדה שנופלת ממטוס בוער אל המדבר החי, ופוגשת שם את קויוטה – עוד דמות מיתית של נוודת ומורת דרך בין העולמות, כמו הנביאה אודו וכמו לה גווין עצמה, וכמו הרבה דמויות בהרבה מספריה – אשר מובילה אותה בבטחה אל העולם האחר, הרחב, החי, הסמוי מעין, הגלוי לעין, שמתקיים על הפלנטה הזאת בצד העולם המודרני; העולם שכל שאר הברואות חיות בו, ונמצאות בו בבית באשר ילכו. הילדה נהפכת לבת בית בעולם הזה, וכמו בסיפורים הקודמים שהזכרתי רוצה להישאר בו, אבל בסוף מתחוור לה שעליה לחזור אל העולם שממנו באה. בה בעת מתחוור גם שהחזרה לא חייבת להיות מוחלטת; שני העולמות הרי לא באמת נפרדים. "לכי לך, קטנתי, נכדתי," אומרת לה מי שמכונה שם הסבתא, זו שטווה את הרשת העדינה והגדולה. "אל תפחדי. את יכולה לחיות שם היטב. גם אני אהיה שם, את יודעת. בחלומות שלך, ברעיונות שלך, בפינות אפלות של המרתף. אל תהרגי אותי שם…" "גם אני אבוא לבקר," מוסיף הירגזי, "תשתלי גינות בשבילי." [התרגומים מכתביה כאן ובהמשך הדברים הם שלי – ק"ש]

נקודת מבט משלימה נחקרת בנובלה המבריקה Paradises Lost, שמספרת את סיפורה של חללית מכדור הארץ שאמורה לנסוע במשך חמישה דורות אנוש אל עולם שהתגלה במערכת שמש רחוקה וליישב אותו. אם כן, בסיפור יש שלושה עולמות; כדור העפר המיתולוגי למחצה שממנו החללית יצאה לדרך, העולם החדש והלא נודע שלעברו היא שטה, והעולם האוטרקי והאנושי מאוד של החללית עצמה, שבתוכו מתרחש רוב הסיפור. בתקופתם של "דורות המדבר", אלו שנולדים וחיים את כל חייהם בחללית, מתפתחת כת דתית שסבורה שהמסע האמיתי הוא זה שאין לו סוף, הלאה והלאה לעומק החלל – המסע מן החומר אל הטרנסצנדנטי, מן העולמות אל מה שמעבר לעולם. אבל קצת כמו במסעו של פיליאס פוג מסביב לעולם בשבעים ותשעה יום, גם כאן טעות חישוב טובה מאפשרת סוף בלתי צפוי, שבו יש רגליים יחפות שהולכות על האדמה באופן ששובר את הניגוד המדומה בין מציאת בית בעולם חדש לבין חזרה הביתה.

וישנם גם שני הספרים היפהפיים והיחסית פחות מפורסמים שלה, שבהם המסע בין עולמות הוא במפורש המסע בין העולם שבו הספר נכתב ונקרא לבין העולם שמתואר בו. המוקדם בהם, Always Coming Home, שלוקח את האפשרויות הז'אנריות של הרומן לקצה הרדיקלי שלהן, הוא אוסף של טקסטים מגוונים מחברה אנושית עתידית ויפה שאולי תתקיים בגבעות של קליפורניה מאות או אלפי שנים אחרי שהספר נכתב שם. מי שאוספת את הטקסטים הללו יחד, האנתרופולוגית־היסטוריונית של חברת העתיד, נוכחת בספר כדמות של מחברת מן ההווה שלנו, שמבקרת בעולם האחר הזה כאורחת וכחוקרת וכחלום, באופן שאי אפשר להגדיר כריאליסטי או פנטסטי. ואילו ברומן הפאנפיקשני הנהדר Lavinia מרחק הזמן מתקיים בכיוון ההפוך: העולם המתואר בו לקוח מן האיניאדה של וירגיליוס – לוויניה, גיבורת הרומן, היא דמות שבאיניאדה מוקדשות לה כמה שורות – אבל גם המשורר עצמו מופיע ברומן כדמות. לוויניה פוגשת אותו כחיזיון במקום המקודש של עמה, אלבוניאה, בשעה שהוא מצידו פוגש אותה כחיזיון בדמדומי מותו, מאות שנים אחר כך. הם מתיידדים; לומדים לאהוב זה את זה, אהבה חוצת אונטולוגיה, אחרת מהאהבה האפשרית בין מי שהם בשר ודם זה עבור זה, אבל לא פחות חזקה ממנה; ולומדים זה מזה אמיתות מטלטלות מהסוג שעולם אחד יכול ללמד עולם אחר. בעקבות המפגש עם לוויניה המשורר מגיע למסקנה המוכרת לרוב המחברות, שהטקסט שלו לא הצליח להתקרב מספיק לאמת וצריך לשרוף אותו (כמו שמסופר שווירגיליוס ההיסטורי אכן ביקש לעשות לפני מותו). ואילו לוויניה עוסקת בשאלה הגדולה שנוגעת לקוראת בכל מקום ובכל זמן, ולכל חוזה, נביאה, שמאנית – שאלת האמיתיות, הכוח והרלוונטיות של הידע שמגיע אלייך מהעולם האחר. "כשלא הייתי באלבוניאה," היא מספרת בערך באמצע הרומן, "כשהייתי בין אנשים, הדברים שהמשורר שלי אמר לי באו והלכו בדעתי, לעיתים ממשיים כמו בשעה שדיבר אותם, אבל לעיתים תכופות יותר מתפוגגים כמו שרידי חלום שנעלמים כשאת מנסה לזכור אותם. זה היה חלום של אמת, אבל את לא יכולה לחיות את החיים שלך בתוך חלום, אפילו אם הוא אמת." אולם בהמשך הסיפור מתחולל שינוי מהותי באופן שבו היא חווה את היחס בין העולמות, ולכן גם את עצמה ואת מקומה בעולם שלה. מתוך המגע עם העולם האחר מגיעות הבהירות והעוצמה לפעול בתוך העולם הזה בצורה שפותחת אפשרות לחירות.

"אפשר לבסס את החירות רק ברגע של חירות," מזהירה מהפכנית צעירה את עמיתיה בסיפור הקצר Unlocking the Air, שמתרחש במדינה המזרח־אירופית הבדיונית אורסיניה. ברגע שפותח וסוגר את הסיפור עשרות אלפי מפגינות עומדות מול השערים הנעולים של הארמון ומרשרשות בצרור המפתחות שלהן, עד שהשערים כנראה נפתחים, או נופלים, אני לא יודעת בדיוק כי הסיפור לא ממש מתאר את הרגע הזה; רק את הרגע שלפניו; הרגע של הסף, של ההתהפכות (המהפכה), הרגע שבו העולם האחר האפשרי מתפרץ לתוך העולם הזה כמו משב רוח, דרך דלת לא חומרית. "זו אגדה," ממסגרת לה גווין את אותו הרגע בתחילת הסיפור, אבל בסופו ממסגרת אותו מחדש במילים, "זו אמת". אי שם בחצי הדרך היא מנסחת משהו חשוב על הדרך שמובילה מהאגדה אל האמת, כשהיא מתארת כיצד המפגינות עומדות ושרות בשלג הנוצץ את "השיר הישן ההוא, ברור לך איזה, השיר שיש בו מילים כמו 'אדמה', 'אהבה', 'חופש' בשפה הראשונה שהכרת, השיר שמילותיו מעיפות אבנים באוויר, עוצרות טנקים, משנות את העולם, כשהוא מושר בפי האנשים הנכונים, ברגע הנכון, אחרי שמספיק אנשים מתו כיוון ששרו אותו". לא בכל רגע של חירות אפשר לבסס את החירות. אבל רגעים של חירות הם שמאפשרים לבסס אותה. ולחירות, כמו למסעות אל עולמות אחרים, תמיד יש מחיר.

.

3.

חירות היא גם עניין של כוח, של שימוש נכון בכוח. ושאלת הכוח מחזירה אותנו לנקודה שממנה יצאנו לדרך: הגודל האמיתי והכפול שלנו שלה גווין מראה לנו, היותנו בו־זמנית הרבה יותר גדולות והרבה יותר קטנות מהגודל היומיומי, המוסכם, האנושי שלנו.

בעולם שנולדנו אליו לא קל לחשוב ככה על גודל. הגדוּלה החורגת־מן־היומיומי שאנחנו מכירות היא הגדולה של הגיבור, שכדי לאפשר אותה הרבה אנשים אחרים צריכים להיות קטנים, חסרי חשיבות, נזק משני. בחברה שיוצקת את עצמה שוב ושוב לתוך מבנים של משחק סכום אפס, אינספור מסרים מעודדים אותנו להקדיש את חיינו – להילחם, להתחרות, להתבלט, "לעבוד קשה" כמו שמספרים על עצמם הטייקונים (שהצד האחר של העושר שלהם הוא תמיד ובהכרח אלפי אנשים שעובדים קשה אבל נשארים עניים) – לניסיון להפוך לאחד או אחת שזוהר.ת על רקע ההמון האפור של הרבים. ללה גווין יש ביקורת חריפה על הגיבור הכוזב הזה, וגם אידיאל חלופי של גבורה מסוג אחר, כמו שעולה למשל מתוך השיחה שבה לוויניה שואלת את המשורר על איניאס, "הוא הורג כמו קצב. למה הוא הגיבור?" והוא עונה לה, "כי הוא עושה את מה שעליו לעשות." גם בספר השלישי בסדרת הפנטזיה Earthsea מנוסח אותו רעיון, בצורה מורחבת מעט ויפהפייה, כאשר גֵד, מי שהיה הגיבור הצעיר של הספר הראשון ועכשיו הוא רב־מג חכם וחזק בגיל העמידה, אומר לגיבור הצעיר של הספר הנוכחי, הנסיך ארן, "כשהיית ילד, חשבת שמכשף הוא מישהו שיכול לעשות כל דבר. ככה גם אני חשבתי פעם. ככה כולנו חשבנו. ואילו האמת היא שככל שכוחו של אדם גדל והידע שלו מתרחב, הדרך שפתוחה לפניו צרה והולכת; עד שלבסוף הוא לא בוחר בדבר, אלא עושה בכל מאודו רק את מה שהוא מוכרח לעשות…" גבורה כזו, שמתבטאת במחויבות וביכולת לדעת מה הדבר שעלייך לעשות ולעשות אותו היא צורה אחרת של גדוּלה, שלא נשענת על הקַטנוּת היחסית של אחרים.  אבל גם התשובה הזאת לא מספקת את לוויניה או את לה גווין לאורך זמן.

בסוף הספר השלישי, גֵד מוותר על כל הכוח שעליו הוא מדבר בציטוט הזה; לא באופן זמני כמקובל בספרות פנטזיה, אלא ויתור סופי ומוחלט למען משהו חשוב דיו (לחירות תמיד יש מחיר). כאן הסתיימה הסדרה למשך זמן רב. אבל אז, כמעט שלושים שנה אחר כך, לה גווין המשיכה אותה וכתבה שלושה ספרים נוספים. בספר הרביעי, שמתרחש מעט לאחר סופו של השלישי, גֵד מנסה להבין איך לחיות בלי הכוח שאיבד, בלי להיות עוד הגיבור, ומי שעוזרת לו בכך היא טנאר, אישה מבוגרת שבחרה לחיות במשך שנים רבות חיים רגילים, אחרי שבנעוריה הייתה הגיבורה הצעירה של הספר השני בסדרה. ממנה ואיתה גֵד לומד על סוג חדש של כוח, שהיא בעצמה לומדת עליו כשהיא מאמצת את הגיבורה הצעירה של הסופר הנוכחי, טרו, שהיא לשם שינוי לא מכשפה ולא נסיכה ולא האחת הנבחרת משום סוג, אלא ילדה שעברה התעללות ושרדה אותה, וממשיכה לשרוד אותה, בחוכמה ובאומץ ובאהבה, בעזרת החוכמה והאומץ והאהבה של אחרות.

"אולי יש משהו מעבר למה שאתם קוראים לו כוח," טנאר מהרהרת באוזניו של גֵד באחת השיחות שלהם, "משהו שבא לפניו, אולי? או משהו שכוח הוא דרך אחת להשתמש בו?" ובשיחה אחרת, שבה הם מהרהרים יחד בעובדה שהכוח המוכר של הרב־מג או המלך הוא כוח של גברים, אף שלעיתים קורה שאישה רוכשת אותו, היא שואלת אותו, "אז איך ייראה כוח של נשים?" והוא עונה, "אני חושב שעדיין אין לנו מושג." אבל אז הם ממשיכים לגבש את המושג הזה ביחד, בלי להגיע לתשובה סופית. בסוף הספר טנאר יכולה לחזות (כמו אודו ב־The Dispossessed, כמו המהפכנית הצעירה ב־Unlocking the Air, כמו לה גווין עצמה בכל הספרים שלה), את האפשרות שטרם התממשה, ומדמיינת את הכוח של האישה שהיא בעצם דרקון, שאכן תופיע באחד הספרים הבאים.

גֵד לומד מטנאר על הכוח הזה, וטנאר לומדת עליו מטרו, כמו שהמשורר לומד עליו מלוויניה, כמו שעוד הרבה גיבורים של לה גווין לומדים מדמויות שוליות לכאורה, לעיתים קרובות נשים, דמויות ממעמד נמוך, דמויות שחיות בתנאים של אי־חופש, של ניצול ודיכוי, דמויות חלשות פיזית, קטנות, לא נחשבות. הכוח שעליו הן מלמדות הוא אותו הכוח של מי שעומדות ושרות מול השערים הנעולים עד שהחירות מתפרצת פנימה, של מי שמחזיקות ביד של הפעוטה שלומדת לרוץ ברגליים יחפות על האדמה, של מי שטוות את הרשת הגדולה והעדינה של המציאות, גם כשהן עושות את זה מהאין שמחוץ לעולם, או בפינות החשוכות של המרתף. הספרות של לה גווין מלמדת אותנו לחיות בעולם בגדלים האמיתיים שלנו, מתוך הכוח העמוק שלנו, הגדול והשקט יותר מכוחו של הגיבור. היא מזכירה לנו שגם אם נישכח (וכולנו נישכח, גם הגיבורים, הכוזבים והאמיתיים), גם אז יש לחיים ולפעולות שלנו השפעה, שלעולם לא נדע בדיוק מה היא, על אינספור ברואות אחרות, קטנות־וגדולות כמונו, בזמן שלנו ובזמנים אחרים. כשאנחנו חיות בעולם הזה בלי לאבד מגע עם העולמות האחרים, עם החירות האפשרית, כשאנחנו מספרות זו לזו על העולמות האחרים והחירות האפשרית במילים ובמעשים שלנו, העולם הזה נברא מחדש אחר. לא אחר לגמרי כמובן, ולא לתמיד, אבל אחר. הרי העולם הוא, ותמיד היה, ומעולם הוא לא היה אלא מה שכולנו בוראות יחד, לא יותר מכך, לא פחות.

.

קרן שפי, סופרת ומתרגמת, ומתרגלת ומלמדת דהרמה. מחברת הרומן "הלא בלתי אפשרי" (כתר, 2015). כותבת על מסעות ספרותיים ואחרים בין עולמות גם באתר שלה "מחסן מילים".

.

» במדור רשימה בגיליון קודם של המוסך: יוסי מנדלוביץ על התפתחות הדיסטופיה הספרותית ומבטה הקודר אל העתיד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ובעברית | עצרו את השיר, את השמש

שירים מאת מרלנה בראשטר, בתרגום מצרפתית של מאיה בז'רנו

אורית ישי, Sparkles Under the Sun, צילום, 2011

.

חמישה שירים מאת מרלנה בראשטר

מתוך הספר "סיגליות מאירות" (2018)

מצרפתית: מאיה בז'רנו

.

31.

חָנַקְתָּ אֶת הַמִּלָּה הַזּוֹ

כְּשֶׁסָּגַרְתָּ מַהֵר מִדַּי אֶת הַסֵּפֶר

מֵאוֹת שָׁנִים הִיא נֶעֶלְמָה

יוֹם אֶחָד תִּמְצָא אוֹתָהּ

בֵּין חֶלְקִיקִים זְעִירִים

אֵצֶל סוֹחֵר אַבְנֵי יַרְקָן

בְּמִדְבַּר סַנְוֵרִים

.

אֲנִי הוּא סוֹחֵר הַשְּׂמָחוֹת

הַשְּׂמֵחוֹת שֶׁלְּךָ

בְּחֶלְקִיקִים זְעִירִים

הוּא צוֹעֵק

וְהַחֲלוֹם הַיָּרֹק  מֵעִיר אוֹתְךָ

.

32.

חִלָּזוֹן שָׁקוּף

נוֹשֵׂא עַל גַּבּוֹ

אֹפֶק מְכֻוָּּץ

סְפִּירָלָה נַעֲלָמָה

אַתָּה בְּתוֹכָהּ

וְשִׁדְרַת חֲלוֹמְךָ לוֹחֶצֶת

בַּגִּלְגּוּל הָאִלֵּם

אַתָּה מִתְקַדֵּם בַּחוּץ

וּבִפְנִים אִטִּית זְחִילָתְךָ

עֲקֵבוֹת קְטַנּוֹת

שֶׁל פְּנִים אֵינְסוֹפִי

אוֹמְרִים

.

33.

הַשִּׁיר הָאָרֹךְ

שֶׁל יוּנִי  בִּרְגָעִים שֶׁל קוֹל

מִקְצָבִים אֲדֻמִּים  וּגְבוֹהִים

עִצְרוּ   אֶת הַשִּׁיר    אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

וְאֶת הָרְאִיָּה – עֲדַיִן לֹא

הַגּוּף הָעִוֵּר צוֹעֵק

אַתָּה הוֹלֵךְ      לְצִדּוֹ שֶׁל

הַקּוֹל

צְעָקוֹת בְּקִרְבְּךָ מְכַסּוֹת אֶת הָאוֹר

מָה נִשָּׂא הוּא הַשִּׁיר

.

34.

בְּלוּחַ הַצִּפְחָה רְשִׁימַת מוּנָחִים

מַשְׁמָעוּיוֹת נִדְחוֹת      נִמְחָקוֹת

.

צְעָדֶיךָ שׁוֹקְעִים

אַתָּה הוֹלֵךְ בְּבִצַּת סִימָנִים

אַתָּה נִתְקָע בַּהֲבָרוֹת שֶׁל מַשְׁמָעוּת

מַגְמַת הַטֶּקְסְט בּוֹרַחַת

וְהַטִּיט     מִלִּים שֶׁל אַף אֶחָד

.

35.

שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׁקִיעוֹת בְּיוֹם

מַטְבִּיעוֹת אוֹתְךָ

וְהִשְׁתַּקְּפוּת אַחַת שֶׁל יָרֵחַ עוֹטֶפֶת אוֹתְךָ

–      הֵד  שֶׁמֶשׁ –

יַבֶּשֶׁת  צִפִּיָּה  חוֹבֶקֶת אוֹתְךָ

הָעוֹר מִתְכַּוֵּץ מִתַּחַת לְחִבּוּק הַקּוֹל

הַמִּתְקָרֵב וּבָא

הַהֵד נַעֲשָׂה דָּחוּס יוֹתֵר

חֲסַר רַחֲמִים     הָאָדֹם

חוֹזֵר וְשָׁב    חוֹזֵר וְשָׁב

אֲדֹם כָּל הַנְּשִׁיכוֹת

.

מרלנה בראשטר היא משוררת, מתרגמת ועורכת חוקרת, בעלת תואר דוקטור לבלשנות מאוניברסיטת פריז. פרסמה עד כה שנים־עשר ספרי שירה. ילידת רומניה (1953), בראשטר עלתה לישראל ב־1980 והיא מכהנת כיו"ר אגודת הסופרים הישראלים כותבי צרפתית ועורכת ראשית של "קונטינואום", כתב העת של האגודה. בשנת 2009 יצא לאור ספרה "לשכוח את מה שיקרה" (אבן חושן), בתרגום רוני סומק. השירים המתורגמים כאן מתייחסים לנופי המדבר של ישראל, ולקוחים מספרה "סיגליות מאירות" שיצא לאור בצרפת ב־2018. 

.

מאיה בז'רנו היא משוררת, סופרת ומתרגמת. פרסמה יותר מעשרה ספרי שירה, שני ספרי פרוזה ורומן, "חלונות הזמן של אביגיל" (ספרא, 2016). זכתה בפרס ביאליק, פרס ניומן, פרס עמיחי, ולאחרונה בפרס על שם דליה רביקוביץ  מטעם אקו"ם. קטעים מתוך יומניה של בז'רנו, "פרפרי החול", התפרסמו בגיליונות 41 ,85 ובגיליון מיום 07.10.21.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת אקיקו יוסאנו, בתרגומה של אירית ויינברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן