.
קֶנֶת / פורסט ריד
מאנגלית: עידית שורר
.
קנת עוסק בכתיבה כבר כמעט שנה, אולם פרי עטו טרם זכה להכרה. חלקו הגדול מופיע ב"מגזין של קנת" (מאויר), כתב־עת שבו חבריו בני המזל של הסופר יכולים לקרוא את החיבורים הקצרים יותר שלו ובד בבד לעקוב אחר כשישה או שבעה סיפורים בהמשכים. הסיפורים בהמשכים, יש להודות, מתנהלים במסלול תזזיתי משהו, הם נעלמים וחוזרים ומופיעים במעין חוסר עקביות שמזכיר בובת ליצן המזנקת מקופסה. לאמיתו של דבר, ההתלהבות המעודנת והשאננה של קנת מלוּוה בשוויון נפש תואם באשר לגורל כתבי היד שלו. קשה לשער כמה פרקים יקרים מפז של "שאר בשרו של השטן", של "אי הפנינים" ושל "קפטן סולסברי" מצאו מן הסתם את דרכם אל פח האשפה פשוט עקב חפזונן ואדישותן של משרתות. רק לפני חמש דקות גיליתי שהדלקתי את המקטרת שלי בדף מתוך "צורכי החיים", סיפור רומנטי שכלל לא ידעתי על קיומו. הבזבוז המשווע הזה לימד אותי שמן התבונה לרשום סיכום קצר של מלאכתו בטרם נאחר את המועד, כי אמנם לא אתיימר לטעון שקראתי כל שורה שהוא כתב, אבל דומני שרוב מה שלא קראתי הוקרא לי, שכן ככלל הייתי תמיד קרוב או קרוב מספיק, והסופר שלנו נמנה עם אלה שחשים צורך בקהל בו־במקום.
התפוקה של קנת כוללת רומנים, סיפורים קצרים ושירים. העבודה התיאורטית היחידה ששקל לכתוב, "ג'ון מילטון: עיון ביקורתי", נזנחה עקב השעמום הבלתי־צפוי של "גן העדן האבוד".
בעצם מהותו הוא סופר יצירתי. כמו אצל שייקספיר, גם אצלו אין כמעט דפים שהכתים במחיקת מילים, ואת מפת השולחן הוא מכתים אך ורק משום שעטו אינו עומד בקצב של שצף הרעיונות הדוהר שנובע ממנו. סיפוריו מלהיבים כל כך, עד כי הוא מתקשה למצוא את הסבלנות לכתוב אותם. היכן עוד אפשר להיתקל בעושר כזה של התרחשויות, בהיעדר כזה של הכברת מילים? המשחק באש מתחיל כבר במילה הראשונה. אין פלא שקנת נחשב בעיניי לסופר דגול, והאסכולה שהוא משתייך אליה לדגולה שבאסכולות.
קודם כול אפשר לסמוך על הגיבורים והנבלים בספריו, שלכל הפחות יצדיקו את המוניטין המיוחס להם. האוהבים אצלו אוהבים בלב שלם, האנשים המצחיקים שלו מרוכזים בליצנות כפי שהפושעים שלו מרוכזים בפשע. הפיראטים שלו אינם נבלים עדיני נפש הנרתעים במורך לב מרצח, דוגמת הפיראטים עלובי הנפש של מֶריאֶט או של בַּלנטַיין.* רב־החובל סולסבּרי שותה כוס מלאה עד שפתה של דם אדם בסופה של כל היתקלות עם האויב, וממש בשיא הצלחתו חוזר לעיר הולדתו במטרה אחת ויחידה – לרצוח את המורה שלו מבית הספר של יום ראשון. והוא, הוא לעולם אינו סובל אף משמץ של חרטה בשעה שקורבנותיו צועדים על קורת הספינה וצונחים אל ים שורץ כרישים. אין בו כל פחד מאדם ומשטן – בן־בליעל אכזרי הוא, ואין בו ולו ניצוץ של רגשנות, אפילו לא כלפי נשים וילדים.
למעשה, כל המעשיות של קנת מרשימות אותנו בחוסר הדמיון המוחלט בינן ובין הספרים שנלמדו בבית הספר של יום ראשון. אף לא אחת מהן – לא "הוויקינג הצעיר" וגם לא "הגיבור ממכללת שלדון" – היתה זוכה לראות אור בין פרסומיה של "האגודה לקידום ידע נוצרי". ומה היתה האגודה הנכבדה הזאת חושבת על משהו דוגמת "ספליט הפורץ" לא אעז אפילו לנחש. לא יהיה זה הוגן כמובן להאשים את קנת שהוא מצדד בספליט ובאחרים (ככותב הוא מנותק מדי בשביל זה), אבל אין ספק שאין הוא מגנה אותם בשום אופן, ודאי וּודאי שאינו מזיל דמעה על גורל קורבנותיהם. הגישה שלו נטולת רגשנות להחריד, ואין די מילים בפי לגנות את הנוהג הבזוי שהוא מתפנק בו מדי פעם, לבחור לו כגיבור רשע רברבן. קפטן בּלֶק מ"אהבתו של מורד" לדוגמה, צבוע בצבעים קודרים מדי לתפקיד שהוא ממלא. נכון שהוא "מחניק" את רוב הקללות שלו, אבל משום־מה המנהג הזה דווקא מציג אותו כאדם נואש יותר. נוסף על כך הוא מעורב במרד של השִׁין פֵיין, ובלי להיכנס לפרטי־פרטים משמימים בנקודה זו, שימו לב באיזו קלות ראש מצערת הוא נוהג לנוכח יריב שקיפח את חייו. הוא מוביל כנופיית מורדים, בעוד הקפטן האחר, הברנש הנאמן, יוצא רכוב בראש אנשיו. "עצרו כל קשר…" הוא התחיל לומר, אבל המשפט נקטע ולא הושלם – הוא נפל לאחור ומעליו כחמישה־עשר לוחמים. "חוששני שבמקרה שלנו אלה חמישה־עשר איש על חזהו של המת," רמז קפטן בלק בקריצה לר"ל סטיבנסון.
אפשר שאני מרבה מדי לדוש בצד האפל של הרומנים של קנת. אם אכן כך, אמהר להוסיף שיש בהם גם מן הקומדיה, בעיקר בסיפורים מבית הספר, אף כי אין להכחיש שגם כאן, הצלילים שהוא מנגן בתדירות הרבה ביותר הם אלה של אלימות ופריעת חוק. ופחות מכול מנסה קנת למסוך פאתוס בכתיבתו. אני זוכר רק דוגמה יחידה לכך, מותו של ד"ר טיטרינגטון ב"הקרבתי את עצמי" והרושם שנוצר הוא לאמיתו של דבר טרגי ולא מלא פאתוס. הדוקטור מתעלף, מזעיקים אליו רופא (או כמו שזה מופיע בטקסט, "רופה"), מטבילים את הדוקטור שוב ושוב באמבט חם "אבל הוא צונח לאחור ונופל כגווייה אל זרועותיו של הרופה." כל האפיזודה, על קיצורה ואיפוקה, מוחשית להפליא, ואף על פי כן, על פי מעמדה ביחס לשאר הספר, אין לי ברירה אלא לראותה כשגיאה. כיוון שידוע לי שקנת יזדקק לטיטרינגטון בסצנות מסוימות בהמשך, לא היתה לו זכות להמית את הדוקטור. נפל אפוא פגם אמנותי בסירוב להרשות לרופה לאושש אותו ואחר כך, כשהוא היה זקוק לו בעצמו, להקים אותו לתחייה באמתלה שקופה לחלוטין ולספר לנו שהדוקטור רק נכנס לטרנס. גם איני רואה שחריזת האירוע סייעה במשהו, ואפילו לא במקצת:
.
"מֵאֶרֶץ מָוֶת וְעַצֶּבֶת
חָזרַ הַדּוֹקְטוֹר וְעָלָה.
הֵגִיחַ מִמְּחִלָּה כְּאַרְנֶבֶת,
אַךְ כִּמְטֹרָף גָּמוּר הִתְגַּלָּה."
.
יש משהו ציני להחריד בשורה האחרונה. כשאנחנו חושבים על התעלולים שהוא ייאלץ לבצע עכשיו, על הסצנות הקומיות המקבריות שאין לנו ברירה אלא לצפות להן בהכירנו את הסופר שלנו – אנחנו כמעט מאחלים לדוקטור לשוב בשלום לארונו.
קנת הוא באמת ובתמים סופר יוצא דופן, אולי רק מעט יוצא דופן מדי. הפרק הראשון של "רומנסה על אהבה" (אנחנו עדיין מצפים בקוצר רוח לשני) נפתח בתיאור קצר של הגיבורה: "היא לא היתה יפהפייה. לא, רחוק מזה!" ואז, בהיותו נאמן לשיטתו, הוא מצניח אותנו היישר לתוך מצב בלתי־רגיל. אוסקר אֶזלינגטוֹן בא כדי להציע ללורה הלא־יפה להינשא לו, אבל מסיבה לא ברורה כלשהי (שימו לב למלאכת המחשבת שעוררה בבת־אחת את סקרנותנו ואף משמרת אותה), אף על פי שהיא אוהבת אותו היא אינה יכולה להיענות לו. הוא לוקח אותה לגן, והם משוחחים על פירות, ובינתיים אוסקר, הנתון במתח קשה, אוזר אומץ כדי להציע לה נישואים. לורה מוליכה אותו שולל. גם כשהיא מהגגת על בשלותם של תפוחים, היא מדברת ב"בסגנון שהמילה המתארת אותו היא אהבה", והוא, שחביבותה מעודדת אותו, עומד במשימה סוף־סוף. הלוואי שיכולתי להביא את הסצנה הזאת בשלמותה, אבל אני חש חובה לצטט לפחות את התיאור הריאליסטי של האכזבה שנחל אוסקר:
"הלסט שלו שהיתה פעורה זה זמן, נשמטה. היא שבה ונפתחה תכף ומיד, והוא מלמל בחגיגיות 'לילה טוב'.
'לילה טוב,' היא אמרה, והם נפרדו."
כן, כאן אנחנו עומדים. וייתכן שיחלפו חודשים עד שנזכה לפרק ההמשך. עליי להודות, ההרגל הזה של קנת לכתוב עשרה או שנים־עשר רומנים בעת ובעונה אחת לוקה לדעתי בכמה חסרונות חמורים.
אבל דומה שלא יהיה זה הוגן לעצור דווקא כאן בלי לומר דבר על השירה של קנת. שיריו, בניגוד לפרוזה, הם אישיים מאוד, ואולי עלי לציין, אם כי איני ערב לכך, שהם נוצרים לרוב לקראת שעת השינה. הדוגמה הבאה תבהיר לנו יפה בהחלט את ההבדל בין השתיים. מכל מקום, קנת עצמו מחשיב את השיר הזה לטוב ביותר שכתב עד כה:
.
זיכרונות ליד האח
"אֲנִי אוֹהֵב לָשֶׁבֶת בְּלֵיל חֹרֶף קוֹדֵר
לְיַד לַהֲבוֹת הָאֵשׁ הַיָּפוֹת,
וְלִרְאוֹת אֶת לִבָּהּ הַזּוֹהֵר.
אֲנִי תּוֹהֶה, כֵּן, אֲנִי תּוֹהֶה וְתוֹהֶה לְיַד הָאָח,
אִם לִבִּי כָּמוֹהָ זוֹהֵר.
כֵּן, אֲנִי תּוֹהֶה, תּוֹהֶה,
וְאָז אֲנִי כֻּלִּי נוֹהֵר.
אֲנִי עוֹצֵם בְּחָזְקָה אֶת עֵינַי,
וְחוֹשֵׁב עַל זִכְרוֹנוֹת יְשָׁנִים־נוֹשָׁנִים,
חֶלְקָם עֲצוּבִים – חֶלְקָם גַּם שְׂמֵחִים:
אֲנִי פּוֹקֵחַ עֵינַיִם מְטֻשְׁטָשׁוֹת
מֵהַדְּמָעוֹת שֶׁהִזַּלְתִּי,
וּמַבִּיט בַּתִּקְרָה,
גָּבוֹהַּ מֵעַל רֹאשִׁי כִּוַּנְתִּי,
וְרוֹאֶה אֶת הָאֵשׁ מְטִילָה בַּמֶּרְחָק אֶת צְלָלֶיהָ."
.
*פרדריק מריאט (1848-1792) קצין הצי המלכותי, שהתפרסם בזכות ספרי הרפתקאות ימיים וספר הילדים "ילדי היער החדש" (מאנגלית: רן סיגד, 1963). רוברט מייקל בלנטיין (1894-1825), סופר לבני נוער בעיקר, ספרו המפורסם ביותר היה "אי האלמוגים" (מאנגלית: יאיר בורלא 1975).
.
פורסט ריד, "גן ליד הים", אפרסמון, 2022. תרגום: עידית שורר
.
» למדור מודל 2022 בגיליון קודם של המוסך: "שיעור בדקדוק", סיפור מתוך הספר "למלחמה יש אף גדול", מאת שיח'ה חליווה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
