.
מורה רוחנית, נביאה, שמאנית: חמש שנים למותה של אורסולה לה גווין
קרן שפי
.
1.
מאז שנות החמישים של המאה הקודמת הוכרה אורסולה לה גווין בתור הסופרת־האישה הראשונה במעלה של ספרות המד"ב והפנטזיה, וכך גילו אותה הרבה קוראים וקוראות ופרסים; אבל התיוג הזה, על השוליות הכפולה של הקטגוריות "אישה" ו"מד"ב ופנטזיה", גם הסתיר אותה, ובמשך הרבה זמן מנע מהעולם לשים לב שהיא פשוט אחת הסופרות החשובות של המאה העשרים. נדמה לי שזה משתנה בזמן האחרון, תנועה שהתחילה אולי כבר לפני עשור או שניים, אבל תפסה תאוצה משמעותית בחמש השנים שעברו מאז מותה. אחרי שאיבדנו אותה הבנו מה היא בעצם הייתה בשבילנו.
ובעצם לא אחרי אלא כאשר, כי רגע הפרידה ממי שאהבת הוא גם הזדמנות חדשה למפגש, להתגלות: מתוך האובדן והאבל על האובדן, מתוך החור בלב בצורה שלה, מתגלה הדמות האמיתית של האהובה, המשמעות האמיתית שבעצם הייתה לה בשבילך כל השנים. לה גווין יודעת את זה. באחד הסיפורים המאוחרים שלה, שלא אנקוב כאן בשמו כדי לא לקלקל, האישה שבעצם הייתה כל הזמן גם דרקון, שהדרקוניות שלה הבהבה מבעד לאנושיות כמו עור חי מבעד לקרע בבגד, מתגלה לבסוף במלוא ההדר והעוצמה של דמותה האמיתית רק ברגע שהיא פורשת כנפיים אדירות ועפה אל הארץ האחרת, לחפש את השבט שלה. סופרים פחותים ממנה היו רוקחים כאן סצנה דרמטית מז'ורית של גילוי, אבל לה גווין כותבת אותה בסולם מינורי: בעצם כולנו – גם הגיבורה עצמה, וגם הדמויות האחרות שהיא פוגשת, וגם הקוראות – ידענו כל הזמן מי היא באמת, ורק לא שמנו לב שאנחנו יודעות, אבל בהדרגה למדנו לשים לב יותר ויותר, עד שברגע הפרידה מתברר שהלב כולו שם כבר זמן־מה.
אני כותבת את המילים האלו לא רק כמילות שבח, לא רק כדי לתבוע לסופרת שאני אוהבת מקום טוב בהייררכייה של השדה, אלא כי הן לוכדות חלק חשוב ממה שלה גווין עושה: להראות לנו את עצמנו בגודל האמיתי שלנו, או בגדלים האמיתיים שלנו – בו־זמנית גם הרבה יותר גדולות וגם הרבה יותר קטנות ממה שקולות העולם מספרים לנו שאנחנו. הרבה יותר גדולות, כמו האישה שהיא בעצם דרקון; והרבה יותר קטנות, כי כמוה גם אנחנו יכולות להיות מי שאנחנו רק בתוך השבט שלנו, שכולל בסופו של דבר את העולם כולו, אשר ביחס אליו אנחנו קטנות מאוד.
היכולת שלה להראות לנו את עצמנו בגודל האמיתי שלנו, שמהבהב מתחת לבגד הקרוע של המציאות המוסכמת, היא אחת היכולות שהופכות את לה גווין לא רק לסופרת גדולה אלא גם למורה רוחנית, לנביאה, לשמאנית. אני קוראת אותה כשאני צריכה להיזכר איפה נמצא הכוח העמוק שלי ואיך לגשת אליו. באמצע מסע חיי אני הולכת ביער, ומוצאת אותה מחכה לי בין צללי העצים, אישה זקנה, סל בידה, ומכל מקום ביער היא יודעת להוביל אותי אל המעיין.
.
2.
לא פלא שהיא יודעת. שמאניות הן הרי מי שנודדות בחופשיות בדרכים שבין העולמות, ויכולות להוביל בהן אחרות; הן נבדלות מאנשים מן היישוב בכך שהן יודעות את הדרך מן העולם הזה לעולמות אחרים, ונבדלות מן המשוגעות בכך שהן יודעות גם את הדרך חזרה. או כמו שלה גווין ניסחה יפה פעם, במילים שצוטטו רבות מאז: True Voyage is Return.
המילים הללו לקוחות מתוך The Dispossessed, ושם הן חקוקות על קברה של אודו, הנביאה שחזתה את החברה האנרכיסטית שהרומן המפורסם מתאר. אולם אודו עצמה מעולם לא עשתה את המסע אליה, אלא מתה בחברה הקפיטליסטית שלתוכה נולדה. כמו משה, היא הראתה לאחרות את הדרך אל הארץ המובטחת בלי לבוא אליה; ואילו החלוצות שאכן יצאו בהשראתה להקים חברה אנרכיסטית בכוכב הלכת הסמוך עזבו לבלי שוב. דורות אחר כך גיבור הספר, שבק, הוא הראשון מבני החברה האנרכיסטית שבוחר לעשות את המסע בכיוון ההפוך. בסוף הספר הוא יוצא לדרך בחזרה אל עולמו; מסיבות פוליטיות של שני העולמות, לא ברור אם יצליח לשוב לשם בחיים.
כבר מההקשר הזה ברור שעמדתה של לה גווין כלפי מסעות בין עולמות מורכבת יותר ממה שמסגיר הציטוט המפורסם והיפה הזה. הדוגמאות רבות מספור, כי ספריה מלאים עד גדותיהם במסעות, פיזיים ולא־פיזיים; מסעות בבדידות ומסעות ברוב עם, מסעות שהם לב העלילה ומסעות כמעט מיותרים, מסעות בכוונה ומסעות בטעות, מסעות מטפוריים, מסעות התבגרות, מסעות לארץ המתים, מסעות ברחבי הגלקסיה, ברחבי האוקיינוס, מעומק האוקיינוס אל פני הים, מהקרקע אל בטן האדמה, מסעות במדבריות, ביערות, אל מנזרים מקודשים על פסגות מושלגות, בין הרים, בין ערים, ומסע אחד ארוך והרפתקני במיוחד מהמדרכה אל הגג דרך המרפסת. מתוך השפע אבחן רק דוגמאות אחדות, שנוגעות בצורה מורכבת ויפה במיוחד בשאלה הספציפית של המסע אל העולם האחר והחזרה ממנו.
שני סיפורים נהדרים ובמובן מסוים הפוכים זה לזה, Vaster than Empires and More Slow, שמספר על חשיבותה של האמפתיה, ו־Solitude, שמספר על חשיבותה של הבדידות, מציעים תשובה דומה לשאלה הזו. שניהם מתחילים בתור תיאור של מסע־מחקר אל עולם אחר, זר ומוזר, שבסופו תהיה שיבה הביתה, אל המקום המוכר וההגיוני; אבל אז הדברים מתגלגלים כך שאחת הדמויות במשלחת בוחרת להישאר בעולם האחר ולהפוך אותו לביתה. דווקא שם טוב לה יותר, דווקא שם היא יכולה יותר להתגלגל למי שהיא שואפת להיות. בשני הסיפורים זו בחירה לא טריוויאלית, שיש לה ערך גדול וגם מחיר כבד בעבור הדמות שבוחרת בה, וגם בעבור הדמויות האחרות, אלו שכן חוזרות הביתה; גם הן לא חוזרות כמו שהגיעו, גם הן לומדות שיעור יקר ולא צפוי וגם משלמות מחיר יקר ולא צפוי.
כי למסעות אל עולמות אחרים וחזרה תמיד יש מחיר. לה גווין יודעת ומזכירה לנו את זה שוב ושוב, בדרכים רבות. בין השאר, ביקום המד"בי שלה לא מתגלה דרך שבה חומר יכול לנוע במהירות שמעבר למהירות האור, כך שמסעות במרחב הם תמיד גם מסעות בזמן; כדי להגיע לעולם אחר את צריכה להסכים למות מבחינת מי שהותרת מאחור, סוגיה שנחקרת לעומק כבר בסיפור הראשון שמתרחש ביקום הזה, Semley's Necklace. הניסיון של המדע לחמוק מן החוקיות הזאת, ולמצוא דרך לנוע מעולם אחד לאחר בלי שהמסע ייקח זמן, בלי לשלם מחיר – ניסיון שמתואר בסיפור The Shobbies Story – מביא את מי שמתנסים בו לא לעולם אחר, אלא מחוץ לכל עולם, אל התפוררות הרשת העדינה הגדולה של הקיום עצמו, ורק הסיפור, שמסופר תמיד בתוך הזמן וביחס לזמן, מצליח להחזיר אותם אל עולם כלשהו.
הסיפור הנהדר והבלתי ניתן לסיווג Buffalo Gals, Won't You Come Home Tonight מציע וריאציה אחרת על אותה תמה. הגיבורה שלו היא ילדה שנופלת ממטוס בוער אל המדבר החי, ופוגשת שם את קויוטה – עוד דמות מיתית של נוודת ומורת דרך בין העולמות, כמו הנביאה אודו וכמו לה גווין עצמה, וכמו הרבה דמויות בהרבה מספריה – אשר מובילה אותה בבטחה אל העולם האחר, הרחב, החי, הסמוי מעין, הגלוי לעין, שמתקיים על הפלנטה הזאת בצד העולם המודרני; העולם שכל שאר הברואות חיות בו, ונמצאות בו בבית באשר ילכו. הילדה נהפכת לבת בית בעולם הזה, וכמו בסיפורים הקודמים שהזכרתי רוצה להישאר בו, אבל בסוף מתחוור לה שעליה לחזור אל העולם שממנו באה. בה בעת מתחוור גם שהחזרה לא חייבת להיות מוחלטת; שני העולמות הרי לא באמת נפרדים. "לכי לך, קטנתי, נכדתי," אומרת לה מי שמכונה שם הסבתא, זו שטווה את הרשת העדינה והגדולה. "אל תפחדי. את יכולה לחיות שם היטב. גם אני אהיה שם, את יודעת. בחלומות שלך, ברעיונות שלך, בפינות אפלות של המרתף. אל תהרגי אותי שם…" "גם אני אבוא לבקר," מוסיף הירגזי, "תשתלי גינות בשבילי." [התרגומים מכתביה כאן ובהמשך הדברים הם שלי – ק"ש]
נקודת מבט משלימה נחקרת בנובלה המבריקה Paradises Lost, שמספרת את סיפורה של חללית מכדור הארץ שאמורה לנסוע במשך חמישה דורות אנוש אל עולם שהתגלה במערכת שמש רחוקה וליישב אותו. אם כן, בסיפור יש שלושה עולמות; כדור העפר המיתולוגי למחצה שממנו החללית יצאה לדרך, העולם החדש והלא נודע שלעברו היא שטה, והעולם האוטרקי והאנושי מאוד של החללית עצמה, שבתוכו מתרחש רוב הסיפור. בתקופתם של "דורות המדבר", אלו שנולדים וחיים את כל חייהם בחללית, מתפתחת כת דתית שסבורה שהמסע האמיתי הוא זה שאין לו סוף, הלאה והלאה לעומק החלל – המסע מן החומר אל הטרנסצנדנטי, מן העולמות אל מה שמעבר לעולם. אבל קצת כמו במסעו של פיליאס פוג מסביב לעולם בשבעים ותשעה יום, גם כאן טעות חישוב טובה מאפשרת סוף בלתי צפוי, שבו יש רגליים יחפות שהולכות על האדמה באופן ששובר את הניגוד המדומה בין מציאת בית בעולם חדש לבין חזרה הביתה.
וישנם גם שני הספרים היפהפיים והיחסית פחות מפורסמים שלה, שבהם המסע בין עולמות הוא במפורש המסע בין העולם שבו הספר נכתב ונקרא לבין העולם שמתואר בו. המוקדם בהם, Always Coming Home, שלוקח את האפשרויות הז'אנריות של הרומן לקצה הרדיקלי שלהן, הוא אוסף של טקסטים מגוונים מחברה אנושית עתידית ויפה שאולי תתקיים בגבעות של קליפורניה מאות או אלפי שנים אחרי שהספר נכתב שם. מי שאוספת את הטקסטים הללו יחד, האנתרופולוגית־היסטוריונית של חברת העתיד, נוכחת בספר כדמות של מחברת מן ההווה שלנו, שמבקרת בעולם האחר הזה כאורחת וכחוקרת וכחלום, באופן שאי אפשר להגדיר כריאליסטי או פנטסטי. ואילו ברומן הפאנפיקשני הנהדר Lavinia מרחק הזמן מתקיים בכיוון ההפוך: העולם המתואר בו לקוח מן האיניאדה של וירגיליוס – לוויניה, גיבורת הרומן, היא דמות שבאיניאדה מוקדשות לה כמה שורות – אבל גם המשורר עצמו מופיע ברומן כדמות. לוויניה פוגשת אותו כחיזיון במקום המקודש של עמה, אלבוניאה, בשעה שהוא מצידו פוגש אותה כחיזיון בדמדומי מותו, מאות שנים אחר כך. הם מתיידדים; לומדים לאהוב זה את זה, אהבה חוצת אונטולוגיה, אחרת מהאהבה האפשרית בין מי שהם בשר ודם זה עבור זה, אבל לא פחות חזקה ממנה; ולומדים זה מזה אמיתות מטלטלות מהסוג שעולם אחד יכול ללמד עולם אחר. בעקבות המפגש עם לוויניה המשורר מגיע למסקנה המוכרת לרוב המחברות, שהטקסט שלו לא הצליח להתקרב מספיק לאמת וצריך לשרוף אותו (כמו שמסופר שווירגיליוס ההיסטורי אכן ביקש לעשות לפני מותו). ואילו לוויניה עוסקת בשאלה הגדולה שנוגעת לקוראת בכל מקום ובכל זמן, ולכל חוזה, נביאה, שמאנית – שאלת האמיתיות, הכוח והרלוונטיות של הידע שמגיע אלייך מהעולם האחר. "כשלא הייתי באלבוניאה," היא מספרת בערך באמצע הרומן, "כשהייתי בין אנשים, הדברים שהמשורר שלי אמר לי באו והלכו בדעתי, לעיתים ממשיים כמו בשעה שדיבר אותם, אבל לעיתים תכופות יותר מתפוגגים כמו שרידי חלום שנעלמים כשאת מנסה לזכור אותם. זה היה חלום של אמת, אבל את לא יכולה לחיות את החיים שלך בתוך חלום, אפילו אם הוא אמת." אולם בהמשך הסיפור מתחולל שינוי מהותי באופן שבו היא חווה את היחס בין העולמות, ולכן גם את עצמה ואת מקומה בעולם שלה. מתוך המגע עם העולם האחר מגיעות הבהירות והעוצמה לפעול בתוך העולם הזה בצורה שפותחת אפשרות לחירות.
"אפשר לבסס את החירות רק ברגע של חירות," מזהירה מהפכנית צעירה את עמיתיה בסיפור הקצר Unlocking the Air, שמתרחש במדינה המזרח־אירופית הבדיונית אורסיניה. ברגע שפותח וסוגר את הסיפור עשרות אלפי מפגינות עומדות מול השערים הנעולים של הארמון ומרשרשות בצרור המפתחות שלהן, עד שהשערים כנראה נפתחים, או נופלים, אני לא יודעת בדיוק כי הסיפור לא ממש מתאר את הרגע הזה; רק את הרגע שלפניו; הרגע של הסף, של ההתהפכות (המהפכה), הרגע שבו העולם האחר האפשרי מתפרץ לתוך העולם הזה כמו משב רוח, דרך דלת לא חומרית. "זו אגדה," ממסגרת לה גווין את אותו הרגע בתחילת הסיפור, אבל בסופו ממסגרת אותו מחדש במילים, "זו אמת". אי שם בחצי הדרך היא מנסחת משהו חשוב על הדרך שמובילה מהאגדה אל האמת, כשהיא מתארת כיצד המפגינות עומדות ושרות בשלג הנוצץ את "השיר הישן ההוא, ברור לך איזה, השיר שיש בו מילים כמו 'אדמה', 'אהבה', 'חופש' בשפה הראשונה שהכרת, השיר שמילותיו מעיפות אבנים באוויר, עוצרות טנקים, משנות את העולם, כשהוא מושר בפי האנשים הנכונים, ברגע הנכון, אחרי שמספיק אנשים מתו כיוון ששרו אותו". לא בכל רגע של חירות אפשר לבסס את החירות. אבל רגעים של חירות הם שמאפשרים לבסס אותה. ולחירות, כמו למסעות אל עולמות אחרים, תמיד יש מחיר.
.
3.
חירות היא גם עניין של כוח, של שימוש נכון בכוח. ושאלת הכוח מחזירה אותנו לנקודה שממנה יצאנו לדרך: הגודל האמיתי והכפול שלנו שלה גווין מראה לנו, היותנו בו־זמנית הרבה יותר גדולות והרבה יותר קטנות מהגודל היומיומי, המוסכם, האנושי שלנו.
בעולם שנולדנו אליו לא קל לחשוב ככה על גודל. הגדוּלה החורגת־מן־היומיומי שאנחנו מכירות היא הגדולה של הגיבור, שכדי לאפשר אותה הרבה אנשים אחרים צריכים להיות קטנים, חסרי חשיבות, נזק משני. בחברה שיוצקת את עצמה שוב ושוב לתוך מבנים של משחק סכום אפס, אינספור מסרים מעודדים אותנו להקדיש את חיינו – להילחם, להתחרות, להתבלט, "לעבוד קשה" כמו שמספרים על עצמם הטייקונים (שהצד האחר של העושר שלהם הוא תמיד ובהכרח אלפי אנשים שעובדים קשה אבל נשארים עניים) – לניסיון להפוך לאחד או אחת שזוהר.ת על רקע ההמון האפור של הרבים. ללה גווין יש ביקורת חריפה על הגיבור הכוזב הזה, וגם אידיאל חלופי של גבורה מסוג אחר, כמו שעולה למשל מתוך השיחה שבה לוויניה שואלת את המשורר על איניאס, "הוא הורג כמו קצב. למה הוא הגיבור?" והוא עונה לה, "כי הוא עושה את מה שעליו לעשות." גם בספר השלישי בסדרת הפנטזיה Earthsea מנוסח אותו רעיון, בצורה מורחבת מעט ויפהפייה, כאשר גֵד, מי שהיה הגיבור הצעיר של הספר הראשון ועכשיו הוא רב־מג חכם וחזק בגיל העמידה, אומר לגיבור הצעיר של הספר הנוכחי, הנסיך ארן, "כשהיית ילד, חשבת שמכשף הוא מישהו שיכול לעשות כל דבר. ככה גם אני חשבתי פעם. ככה כולנו חשבנו. ואילו האמת היא שככל שכוחו של אדם גדל והידע שלו מתרחב, הדרך שפתוחה לפניו צרה והולכת; עד שלבסוף הוא לא בוחר בדבר, אלא עושה בכל מאודו רק את מה שהוא מוכרח לעשות…" גבורה כזו, שמתבטאת במחויבות וביכולת לדעת מה הדבר שעלייך לעשות ולעשות אותו היא צורה אחרת של גדוּלה, שלא נשענת על הקַטנוּת היחסית של אחרים. אבל גם התשובה הזאת לא מספקת את לוויניה או את לה גווין לאורך זמן.
בסוף הספר השלישי, גֵד מוותר על כל הכוח שעליו הוא מדבר בציטוט הזה; לא באופן זמני כמקובל בספרות פנטזיה, אלא ויתור סופי ומוחלט למען משהו חשוב דיו (לחירות תמיד יש מחיר). כאן הסתיימה הסדרה למשך זמן רב. אבל אז, כמעט שלושים שנה אחר כך, לה גווין המשיכה אותה וכתבה שלושה ספרים נוספים. בספר הרביעי, שמתרחש מעט לאחר סופו של השלישי, גֵד מנסה להבין איך לחיות בלי הכוח שאיבד, בלי להיות עוד הגיבור, ומי שעוזרת לו בכך היא טנאר, אישה מבוגרת שבחרה לחיות במשך שנים רבות חיים רגילים, אחרי שבנעוריה הייתה הגיבורה הצעירה של הספר השני בסדרה. ממנה ואיתה גֵד לומד על סוג חדש של כוח, שהיא בעצמה לומדת עליו כשהיא מאמצת את הגיבורה הצעירה של הסופר הנוכחי, טרו, שהיא לשם שינוי לא מכשפה ולא נסיכה ולא האחת הנבחרת משום סוג, אלא ילדה שעברה התעללות ושרדה אותה, וממשיכה לשרוד אותה, בחוכמה ובאומץ ובאהבה, בעזרת החוכמה והאומץ והאהבה של אחרות.
"אולי יש משהו מעבר למה שאתם קוראים לו כוח," טנאר מהרהרת באוזניו של גֵד באחת השיחות שלהם, "משהו שבא לפניו, אולי? או משהו שכוח הוא דרך אחת להשתמש בו?" ובשיחה אחרת, שבה הם מהרהרים יחד בעובדה שהכוח המוכר של הרב־מג או המלך הוא כוח של גברים, אף שלעיתים קורה שאישה רוכשת אותו, היא שואלת אותו, "אז איך ייראה כוח של נשים?" והוא עונה, "אני חושב שעדיין אין לנו מושג." אבל אז הם ממשיכים לגבש את המושג הזה ביחד, בלי להגיע לתשובה סופית. בסוף הספר טנאר יכולה לחזות (כמו אודו ב־The Dispossessed, כמו המהפכנית הצעירה ב־Unlocking the Air, כמו לה גווין עצמה בכל הספרים שלה), את האפשרות שטרם התממשה, ומדמיינת את הכוח של האישה שהיא בעצם דרקון, שאכן תופיע באחד הספרים הבאים.
גֵד לומד מטנאר על הכוח הזה, וטנאר לומדת עליו מטרו, כמו שהמשורר לומד עליו מלוויניה, כמו שעוד הרבה גיבורים של לה גווין לומדים מדמויות שוליות לכאורה, לעיתים קרובות נשים, דמויות ממעמד נמוך, דמויות שחיות בתנאים של אי־חופש, של ניצול ודיכוי, דמויות חלשות פיזית, קטנות, לא נחשבות. הכוח שעליו הן מלמדות הוא אותו הכוח של מי שעומדות ושרות מול השערים הנעולים עד שהחירות מתפרצת פנימה, של מי שמחזיקות ביד של הפעוטה שלומדת לרוץ ברגליים יחפות על האדמה, של מי שטוות את הרשת הגדולה והעדינה של המציאות, גם כשהן עושות את זה מהאין שמחוץ לעולם, או בפינות החשוכות של המרתף. הספרות של לה גווין מלמדת אותנו לחיות בעולם בגדלים האמיתיים שלנו, מתוך הכוח העמוק שלנו, הגדול והשקט יותר מכוחו של הגיבור. היא מזכירה לנו שגם אם נישכח (וכולנו נישכח, גם הגיבורים, הכוזבים והאמיתיים), גם אז יש לחיים ולפעולות שלנו השפעה, שלעולם לא נדע בדיוק מה היא, על אינספור ברואות אחרות, קטנות־וגדולות כמונו, בזמן שלנו ובזמנים אחרים. כשאנחנו חיות בעולם הזה בלי לאבד מגע עם העולמות האחרים, עם החירות האפשרית, כשאנחנו מספרות זו לזו על העולמות האחרים והחירות האפשרית במילים ובמעשים שלנו, העולם הזה נברא מחדש אחר. לא אחר לגמרי כמובן, ולא לתמיד, אבל אחר. הרי העולם הוא, ותמיד היה, ומעולם הוא לא היה אלא מה שכולנו בוראות יחד, לא יותר מכך, לא פחות.
.
קרן שפי, סופרת ומתרגמת, ומתרגלת ומלמדת דהרמה. מחברת הרומן "הלא בלתי אפשרי" (כתר, 2015). כותבת על מסעות ספרותיים ואחרים בין עולמות גם באתר שלה "מחסן מילים".
.
» במדור רשימה בגיליון קודם של המוסך: יוסי מנדלוביץ על התפתחות הדיסטופיה הספרותית ומבטה הקודר אל העתיד
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
