מסה | שיר מוכתם בייסורים

"הנוסח הצועק אמנם מחריג את שיר החבצלת משירי הגן הססגוניים והאופטימיים שחוברו בדרך כלל בספרד המוסלמית, אך הוא הופך אותו לשיר גן גבירולי, שיר אפל וקדורני". עמרי לבנת בולש אחר שני נוסחים מרתקים לשיר אחד של אבן גבירול

יונתן הירשפלד, אני כד, שמן ועיפרון על נייר, 70X50 ס"מ, 2022

.

מה עשתה החבצלת?

עמרי לבנת

.

לפני כשנה התפרסמה במוסף הספרותי של מקור ראשון כתבה מרתקת מאת דרור בורשטיין, העוסקת בשירי הגן והפרחים שחוברו בעברית בתור הזהב בספרד המוסלמית. בורשטיין ציין בכתבה שעל פי רוב שירי הגן הספרדיים מתארים בנימה מחויכת את הצמחייה המוריקה שבפאתי הארמון, את מזרקות המים ואת המלצרים הנחשקים, ועם זאת, הוא הדגיש שלא כל שירי הגן של משוררי ספרד אופטימיים כל כך. כדוגמה הוא הביא שיר מעניין ואפל במיוחד מאת שלמה אבן גבירול (1021/2–1056 בערך), אשר מתבונן בפרח אחד – בחבצלת. כך השיר הופיע בכתבה:

.

הֲלֹא תִרְאוּ חֲבַצֶּלֶת / אֲשֶׁר גּוּפָהּ כְּמַלְבּוּשָׁהּ,

אֲשֶׁר תֵּבוֹשׁ לְכָל עַיִן / כְּכַלָּה מִפְּנֵי אִישָׁהּ,

וְכִבְתוּלָה מְצַעֶקֶת / וְיָדֶיהָ עֲלֵי רֹאשָׁהּ.

.

על השיר הזה בורשטיין כותב כך:

החבצלת שלו [של אבן גבירול] מזעזעת. מלבוש האודם שלה, שרוב האנשים יתפעלו ממנו כעניין חיצוני, הפך לבערה פנימית, פצע גלוי. […] איני זוכר פרח פגיע כל כך בשירה. כאילו לא די בכך, הפרח גם מוצג, ברמז, כקרוב לתמר הנרעשת אחרי אונס אמנון: "וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה, וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל־רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה" (שמ"ב יג, יט). אנו מוזמנים לשמוע את צעקת הפסוק הזה ליד הפרח. לפנינו פרח זועק, מכוסה אפר וקרוע כותונת.

הכתבה היפה של בורשטיין גרמה לי להתאהב בחבצלת של אבן גבירול, ומתוך סקרנות התחלתי לחפש את השיר בכתבי יד עתיקים. לאכזבתי, בכל חיפושיי לא הצלחתי למצוא את הנוסח שהופיע בכתבה. הנוסח שהופיע פעם אחר פעם בכתבי היד הוא דווקא זה:

.

הֲלֹא תִרְאוּ חֲבַצֶּלֶת / אֲשֶׁר גּוּפָהּ כְּמַלְבּוּשָׁהּ,

אֲשֶׁר תֵּבוֹשׁ לְכָל עַיִן / כְּכַלָּה מִפְּנֵי אִישָׁהּ,

וְכִבְתוּלָה מְשַׂחֶקֶת / וְיָדֶיהָ עֲלֵי רֹאשָׁהּ.

.

ההבדל בין הנוסחים זעיר – מצעקת לעומת משחקת – אך מובן שהוא משנה לגמרי את אופיו של השיר. הבדל של מילה, או ליתר דיוק של שתי אותיות, הופך את השיר הזה משיר המתבונן בפרח פצוע, נרעש ופגיע, לשיר המתאר פרח ביישני, אך מחויך וצוחק. אם דווקא הנוסח המצחק הוא זה שמופיע בכתבי היד, איך הגיע לידינו הנוסח המצעק של שיר החבצלת?

כדי לענות על השאלה הקטנה והנוקדנית הזאת עלינו לצאת למסע קצר בעקבות שירו של אבן גבירול, ולהתחקות אחר גלגוליו בכתבי היד ובדפוסים במאה ועשרים השנים האחרונות. נדמה לי, שהמסע בעקבות החבצלת יוכל להראות לנו כיצד חוקרי ספרות, פילולוגים, מהדירים והיסטוריונים משתתפים בכתיבת השירה העברית בימי הביניים.

 

א

שירת החול של אבן גבירול החלה להתפרסם בקרב החוקרים לאורך המאה התשע־עשרה, אך בסוף המאה הזאת נפל דבר בקרב חוקרי היהדות. בימי הביניים, כל פיסת נייר שאות עברית נכתבה עליה נחשבה למקודשת, ועל כן, כאשר ניירות עבריים הוצאו מכלל שימוש, הם הושלכו לחלל ייעודי בבית הכנסת שנקרא גניזה. הדפים שהושלכו אל הגניזות היו אמורים להיקבר ביום מן הימים באדמה, וכך אכן קרה ברוב בתי הכנסת. אך בסוף המאה התשע־עשרה התגלה שגניזה קדומה אחת – זו של בית הכנסת בן עזרא שבקהיר העתיקה – לא פונתה, והיא מכילה עשרות אלפי כתבי יד עתיקים הכתובים בעברית. בין כתבי היד הללו מצויות העתקות של שירים ספרדיים רבים, וכן מסמכים השופכים אור על עולם השירה והיצירה בתקופת תור הזהב. כתבי היד החשובים הללו הועברו ממצרים לספריות ברחבי אירופה (האוסף הגדול ביותר מצוי באוניברסיטת קיימברידג'), והם שמורים בהן עד היום.

אחד החוקרים הראשונים שזכו לפשפש בדפי הגניזה היה אדולף נויבאואר, חוקר וספרן מאוניברסיטת אוקספורד. בשנת 1902 פרסם נויבאואר רשימה מרתקת שאיתר בגניזה, רשימה שכוללת 111 התחלות של שירים. נויבאואר גילה שבהקשרה המקורי שימשה הרשימה מעין תוכן עניינים לספר שירי אבן גבירול, וכך הצליח לחשוף שירים גבירוליים רבים שלא היו ידועים לפני כן. כך התגלה לראשונה במחקר שאבן גבירול חיבר שיר על חבצלת, ואולם השיר עצמו נחשב עדיין לאבוד.

.

קטע מרשימת נויבאואר. התחלות של שירים מאת אבן גבירול

.

אחרי פרסום רשימת נויבאואר מחקר שירת אבן גבירול העמיק מאוד, ובמהלך שנות העשרים של המאה העשרים שקדו חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי על הכנת מהדורה מעודכנת לכל שירי אבן גבירול. ביאליק ורבניצקי חיו בתקופה הזאת בתל אביב, ונגישותם לכתבי יד שהיו פזורים בכל רחבי העולם הייתה מוגבלת. כדי להתגבר על בעיית הנגישות הם שכרו את שירותיהם של מלומדים שחיו באירופה, ואלה העתיקו עבורם שירים מאוספים ומספריות מרוחקות. אחד מאותם מלומדים היה דוד מגיד, שחי בשעתו בלנינגרד (סנקט פטרבורג), עיר שבה מצויים עד היום כמה מהאוספים החשובים ביותר למחקר השירה העברית בימי הביניים. כאשר מגיד איתר באוספים הללו שיר מאת אבן גבירול, הוא העתיק אותו, ושלח את ההעתקה לביאליק ולרבניצקי שבתל אביב. אחד מהשירים שמגיד מצא ושלח היה שיר החבצלת, וביאליק ורבניצקי פרסמו אותו במהדורתם בנוסח הזה:

.

שיר החבצלת במהדורת ביאליק־רבניצקי. החבצלת משולה לבתולה מצעקת

.

לצערי, לא הצלחתי למצוא את כתב היד שעמד לפני מגיד בשום קטלוג ובשום ארכיון, ואף לא הצלחתי לאתר את המכתב שמגיד שלח לביאליק ולרבניצקי. זאת בעיה רצינית, כיוון שלא ניתן להתחקות אחר מקורות הנוסח שמודפס במהדורה. כתב היד שראה מגיד בלנינגרד יכול להיות מוקדם או מאוחר, מדויק או בלתי מדויק, מהימן או בלתי מהימן. ייתכן שמגיד קרא והעתיק היטב את השיר, וייתכן ששגה בהעתקה. ייתכן שביאליק ורבניצקי הכניסו שינויים בהעתקה שנשלחה להם, וייתכן שלא שינו בה דבר. בהיעדר כתב היד, אנו עומדים לפני שוקת שבורה.

.

ב

אחרי שמהדורת ביאליק ורבניצקי הושלמה והודפסה, התגלו ונחקרו כתבי יד חדשים הכוללים שירים מאת אבן גבירול, וביניהם כמה כתבי יד שמתעדים את שירנו. מכתבי היד החדשים משתקף נוסח אחיד, ובו החבצלת משולה לבתולה משחקת, כפי שניתן לראות בכתב היד המאתגר הבא:

.

שיר החבצלת בכתב יד מונטיפיורי 362. החבצלת משולה לבתולה משחקת

.

בשנת 1974 הדפיסו חיים בראדי וחיים שירמן במהדורתם את שיר החבצלת על פי נוסחו המצחק, לאור כתבי היד שעמדו לרשותם. ואולם שנה בלבד אחרי כן הדפיס דב ירדן במהדורתו את שיר החבצלת על פי נוסחו המצעק, נוסח שהוא לא ראה בכתבי יד, אלא רק במהדורת ביאליק ורבניצקי. יש להבהיר: המהדירים נחשפו לאותם כתבי יד, אך מסיבותיהם, הם בחרו להציג נוסחים שונים של השיר. עוד נחזור לכך בהמשך.

אחרי שנות השבעים התגלו כתבי יד חדשים של השיר, מהם כתבי גניזה קדומים ומהימנים ביותר. גם בכתבי היד החדשים החבצלת משולה לבתולה משחקת, ואף על פי כן, כאשר ישראל לוין הדפיס את השיר במהדורתו בשנת 2009, הוא הציג אותו על פי נוסחו המצעק, נוסח שגם הוא מעולם לא ראה בכתב יד.

החקירה הבלשית בעקבות שיר החבצלת הגיעה כעת לסיומה, ואלו הממצאים: איננו יודעים דבר על מקורות הנוסח המצעק של השיר, ולאורך כמאה שנות מחקר לא נמצאו לו תימוכין בכתבי יד. לעומת זאת מוכרים שישה כתבי יד – מהם קדומים ומהם מאוחרים – אשר כולם מצביעים על נוסח אחיד, ובו החבצלת משולה לבתולה משחקת. אף על פי שכל כתבי היד המוכרים מצביעים על הנוסח הצוחק של השיר, רוב המהדירים בחרו להדפיס במהדורות דווקא את הנוסח הצועק, נוסח שאף אחד מהם לא ראה בכתב יד במו עיניו.

.

ג

אתם ודאי חושבים לעצמכם שרוב מהדירי השיר עשו עבודה מדעית בלתי מדויקת, והביקורת אכן מוצדקת, אך עולה השאלה: מה גרם לבעלי מקצוע מסורים כל כך, שטרחו במשך שנים רבות על הכנת מהדורות לשירי אבן גבירול, להתעלם בצורה בוטה שכזו מן הנוסחים שמופיעים בכתבי היד? למה העדיפו המהדירים את הנוסח הצועק, שאינו בכתבי היד, על פני הנוסח הצוחק, שמצוי בכתבי היד? אני יכול להעלות בדעתי כמה סיבות, אבל שתיים נראות לי משמעותיות במיוחד:

הסיבה הראשונה היא הבהלה של המהדירים לשיבוץ. משוררי תור הזהב הרבו לשלב בשיריהם שברי פסוקים או ביטויים מן המקרא, בדרך כלל בציטוט מדויק של מילות הכתוב. טכניקת הציטוט הזאת נקראה בימי הביניים בשם אִקְתִבַּאס (اقتباس), ובלשון המחקר העברי קרויה שיבוץ. כפי שהעיר גם בורשטיין, בנוסח הצועק של השיר מופיע שיבוץ מרתק הקושר את מראה החבצלת לתמונת תמר המקראית, ולעומת זאת בנוסח הצוחק אין שום זכר למעשה אמנון ותמר. עצם קיומו של השיבוץ תלוי אפוא בנוסח השיר, ונדמה שהחשיבות הפרשנית שהמהדירים ייחסו לשיבוץ הזה הייתה גדולה עד כדי כך, שהם היו מוכנים להתעלם מכל העדויות שבכתבי היד, ובלבד שהשיבוץ יישמר. בנקודה הזאת, נדמה שהמהדורות משקפות הטיה פרשנית של המהדירים, ולא את מילותיו של אבן גבירול או את כתבי היד שמתעדים אותן.

הסיבה השנייה היא הנטייה הרומנטית של החוקרים, המהדירים והפרשנים. קורות חייו המסתוריים של אבן גבירול סקרנו את החוקרים לאורך שנים רבות, וכמה מן המהדורות פותחות בתיאור ביוגרפי, המבליט את הייסורים הפיזיים והנפשיים שהעיקו על שנותיו המעטות של המשורר. הנה למשל קטע מן המבוא למהדורת דב ירדן:

מעט ורעים היו ימי שני חיי גבירול. בעודו צעיר לימים התיתם מאמו ומאביו ונותר בודד וגלמוד בעולם, כי גם אחים ואחיות, או קרובים אחרים, לא היו לו, כנראה. גם אמצעי מחיה לא היו לו, כי מילדותו עסק רק בתורה ובחכמה ולא למד כל מלאכה המפרנסת את בעליה. מלבד זה היה נגוע במחלה קשה, כנראה מחלת עור, ומחלה זו הציקה לו במשך כל ימי חייו הקצרים והשרתה עליו רוח קדרות.

ייתכן שהמהדירים העדיפו את הנוסח הצועק משום שדווקא הוא משקף את "רוח הקדרות" של אבן גבירול. הנוסח הצועק אמנם מחריג את שיר החבצלת משירי הגן הססגוניים והאופטימיים שחוברו בדרך כלל בספרד המוסלמית, אך הוא הופך אותו לשיר גן גבירולי, שיר אפל וקדורני, שבו אפילו תיאור תמים של פרח מוכתם בייסוריו של המשורר המעונה. נדמה שהמהדירים העניקו לשיר החבצלת גבירוליות שלא הייתה בו בנוסחו המקורי.

.

טובות ומדויקות ככל שיהיו, המהדורות שאנו קוראים בהן אינן חלונות שקופים לטקסטים הקדומים שמעניינים אותנו. הן גם לא יכולות להיות. ההדרת טקסט היא תמיד כתיבה מחדש שלו בתוך הקשר חדש, ועבור קוראים חדשים, ומטבע הדברים, בתהליך הכתיבה משוקעות במוצהר או במובלע השקפות תאורטיות, מחשבות פרשניות, טעמים ספרותיים ודמיונות היסטוריים. הדוגמה הקטנה של שיר החבצלת מראה לנו שאפילו המהדירים הדייקנים והקפדנים ביותר אינם יכולים להימנע מנקיטת עמדות הרות משמעות כלפי הטקסט שבו הם מטפלים, עמדות שבאות לידי ביטוי מעשי במהדורות בכל מקום: קודם כול בנוסח השיר, אך גם בביאורים, בהקדמות, במפתחות, בניקוד, בפיסוק ועוד.

בסופו של דבר, שירי אבן גבירול אינם שלו בלבד. הם תוצר משותף של אבן גבירול ומהדיריו ביאליק ורבינצקי; של אבן גבירול ומהדיריו בראדי ושירמן וכן הלאה. ההדרה של טקסטים עתיקים, פרקטיקה שלצופה מן הצד עלולה להיראות יבשה או טכנית, היא למעשה התמזגות עם כוחות כתיבה גדולים. המהדירים כמו מחזיקים את ידו הרועדת של אבן גבירול בן האלף ומסייעים לו לכתוב: לעיתים הם מניחים ליד לזוז בכוחות עצמה, ולעתים הם מסיטים אותה קצת לכיוונם, אך תמיד מתוך אהבה, מסירות ורצון טוב.

.
עמרי לבנת הוא דוקטורנט בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב. פרסם שירים, תרגומים, מאמרים וביקורות בבמות שונות. ספר שיריו הראשון, "מלאכי", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2019. רשימה זו מבוססת על הרצאתו בכנס "הפילולוגיה של העתיד", שנערך בחודש ינואר 2022 באוניברסיטת תל אביב לרגל אירועי שנת האלף להולדתו של שלמה אבן גבירול.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: הסופרת סינתיה אוזיק על החתירה לשלמות, במסה בתרגומו של שי פורסטנברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | ערגה לאם ולאמת

"חוסר האונים והחתירה תחתיו כניסיון להגיע לשורשיו, הכאב שבהעדר אם – מצבי נפש אלה מקבלים דרך עיצוב סמנטי־מדעי־קוסמי זה תוקף כללי שאין למעלה ממנו." צביה ליטבסקי על "פֶּסע פֶּגע פֶּצע", ספר הביכורים של מיתר מורן

יעל יודקוביק, ללא כותרת, דיו על נייר, 2012

.

אני הים הגדול: עיון בספר "פֶּסע פֶּגע פֶּצע" מאת מיתר מורן

צביה ליטבסקי

.

שם ספר הביכורים של מיתר מורן, פֶסע פֶגע פֶצע, הוא מעין משחק גרפי־מוזיקלי, אולם מבט נוסף מגלה בו משמעות כפולה: הליכה, תקלה, פציעה כרצף בזמן ובמרחב, אך גם כסיטואציה בו־זמנית של מרכיבים אלה, כפי שנכתב במילותיה של מורן: "פֶּצַע פֶּגַע פֶּסַע / קְלוּעִים זֶה בָּזֶה / כְּחַלַּת מַלְכֹּדֶת דְּבַשׁ" (עמ' 25). ריבוי פניה של הכפילות הזאת – רצף ובו־זמניות – מופיע לאורך הספר כולו. הסבל המשתמע מצירוף זה מעלה בדעתי את המילה "הפציע" – בעיקר בצירוף השגור "השחר הפציע" – המצביעה על הפצע כעל מקור אפשרי של התחדשות. ואכן, התחדשות היא החוויה החותמת את הספר ויש בה נימה של תקווה.

אולם עד לנימה זו אנו מתוודעים לחוויה עמוקה מאוד של כאב, שאין ממנה, בחווייתי כקוראת, פתח מילוט כלשהו. כאילו פנים הנפש הולך ונדחס עם כל אמירה, ללא אפשרות של פורקן.

"לְתוֹךְ מַה תִּפְסַע / אִם תַּחְלִיט לִפְסֹעַ לְתוֹכִי" – שורה ראשונה זו בספר מעמידה נמען העומד על סף העצמי הפנימי של הדוברת, והיא מהווה הזמנה ואזהרה כאחד, שכן הנמען מתואר בהמשך השיר כ"עִיֵּי חֲרָבוֹת מוּסְוִים". עיים אלה, המורכבים בעיצובם מיסודות ראשוניים – אש, מים, מתכת, עץ ואבן – מצויים בערבוביית תוהו: "וְהָעֵצִים הַסְּתָוִיִים הַבּוֹעֲרִים / / לִבָּתָם חֲלוּדָה / וְעוֹנָתָם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לְכָאן". המעבר בהמשך מלשון נוכח אל לשון מדברים, "אנחנו", מביאה עימה יסוד של שיח, גם אם "נְגַלֶּה שֶׁאֵין בָּנוּ יוֹתֵר / מִקֹּמֶץ מַצָּבֵי פְּזוּרָה." ("פסע"). "אני" מרוסק זה, על פנייתו ל"אתה" מרוסק, הוא הוא מקור היצירה.

את השיר השני אביא כאן בשלמותו תוך הזדהות אישית שלמה:

.

*

רָצִיתִי בְּאֱמֶת גְּדוֹלָה

שֶׁאֵינָהּ נִדְרֶשֶׁת לְמִלִּים

שֶׁתּוֹפֶסֶת אֶת הַמֶּרְחָב

וּמְמַלֵּאת אוֹתוֹ בִּידִיעָה

שֶׁגַּם אִם אֵין לָהּ קִירוֹת אוֹ צוּרָה

יֵשׁ לָהּ דְּפָנוֹת לְמִשְׁעַן הַגּוּף

לְעֵזֶר כְּנֶגֶד הַפַּחַד הַפָּרוּץ.

.

כאן נחשפת הערגה הראשונית אל הנעלם: האחד, האינסופי, האלוהי, מה שמעבר לחושים ולהכרה. שם מצויה האמת במרחב חסר קירות, כלומר, מֵעבר לכל מרחב הנתפס בראייה או בתודעה. שם בלבד מצוי הנכסף.

גם בשיר העוקב משתקפת הערגה אל הטֶרם זמן ומרחב, העומד כפוטנציאל בלבד:

.

הַשֵׁל מֵעַצְמְךָ

   אֶת כָּל שֶׁלֹּא בָּחַרְתָּ

      הוֹתֵר גַּלְעִין

         בְּטֶרֶם תִּהְיֶה אָדָם.

.54

העיצוב הגרפי משקף את השלת אותן שכבות של העצמי, שהמגע עם הזולת, זה הקרוי אהבה, הביא למותן. גלעין הטֶרם וההתחדשות שמור, כאמור, לשירים האחרונים בספר.

בהקשר זה ניתן להתבונן בשיר "חד קרן", אחד היפים בספר, המציג את ההחמצה המובנית בכל ניסיון לממש ערגה זו:

יֵשׁ לִפְעָמִים וְנִגְלֶה הַחַד־קֶרֶן / נוֹדֵד בִּצְפִיפוּת עֵץ פְּנִימִי / מְפַלֵּס דַּרְכּוֹ בִּי … קֶרֶן זוֹ, תִּהְיֶה לְשׁוֹפַר הַמִּזְדַּקֵּר בְּרֵאוֹתַי / לַכָּסוּף, לַגַּעֲגוּעַ … מַאְפֵּלְיָה / הַלּוֹחֶשֶׁת שְׁבָרִים וּתְקִיעות … / דְּהָרָה יְחִידָה מְנַשֶּׁבֶת אֵד / חַם שֶׁל עֶרְגָּה / וְהִיא מֵחָמְרֵי אָבָק־רַב־אַהֲבָה, אֲבֵלָה / לַיְּצוּר הַזֶּה  / הַנִכְחָד, בְּתוֹכִי // עוֹד בְּטֶרֶם נוֹלַד."

פנימיותה של הדוברת בשיר הריהי כרקמתו הדחוסה של גזע העץ, בד בבד עם העמדתה כיער עד. זהו המרחב שבו דוהר (לעד) יצור אגדי שכולו יופי ואצילות, ומקרנו היחידה בוקע קול הכמיהה. זאת, תוך הדהוד של טקס יום כיפור, שבו מתרחש ההיפוך אל המעבר משער הדין אל שער הרחמים. אלא שלקראת סוף השיר נוצר נתק בין החד־קרן לבין דהרתו. דהרת שום־איש היא, וייעודה – הנעדר, הנכחד בטרם נולד. צירוף פרדוקסלי זה קוטל באבחה אחת את מושג הזמן, ומעמיד את הבלתי־נתפס כנוכחות רבת עוצמה, כפי שמאפשרת רק לשון השירה.

בערגת יסוד קיומית זו מובנֶה הפגע הכרוך בפסע, מרווח של צעד שבין הדוברת לזולת אהוב. יסוד הפגיעה מצוי ב"חֹמֶר אָפֵל לֹא נֶחְשָֹף", החורג מן האחר.ת, "חֲרִיגָה כְּמוֹ יִלְלַת הַר – / גְּרוֹנִית וּצְרוּדָה / זָעָה תַּחַת שִׁדְרַת־הַמֻּכָּר" (עמ' 8). בשיר זה מופיע לראשונה הציר המטפורי המרכזי בספר: עיצוב חוויית הנפש ויחסי אני־זולת באמצעות מונחים השאובים מפיזיקת הקוונטים. מתוך ציר זה נובע בין היתר העיצוב הבלתי שגרתי של הספר – שינויי גופן, פירוק גרפי של מילים ושורות, צילומים, ועמודים שלמים בצבע כחול־סגול המעמידים טקסט כמו־מדעי, הגם שהוא פואטי במובהק.

החומר האפל המוזכר לעיל מופיע למשל גם בסיומו של השיר "מתוך הסדרה המתמטית 1": "חֹמֶר אָפֵל מְהַוֶּה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֲחוּזִים מֵהַיְּקוּם = סֵמַנְטִיקָה שֶׁל מֶרְכַּז מָסָה לָחִיץ = תְּחוּשַׁת בֶּטֶן אֵינָהּ מְיַתֶּרֶת תַּצְפִּית = חֲתִירָה תַּחַת חֹסֶר הָאוֹנִים הָאֵינְסוֹפִי // הַ מִּ תְ פַּ שֵּׁ ט לְכָל הַכִּוּוּנִים בְּבַת אַחַת / לְשׁוּמָקוֹם אַף לֹא לְרֶגַע". שני הפסוקים האחרונים מעוצבים גרפית כקרניים המסתעפות מן ה"התפשטות" אל כיוונים מנוגדים, ויש בהם שינוי גופן.

באופן דומה מעוצב השיר "מתוך הסדרה המתמטית 2", והוא מסתיים כך:

.

= מַנְגָּנוֹן פְרַקְטָלִי נְטוּל מוֹצָא = אָבְדַן בְּסִיס הָאֵם וְקֶשֶׁר עַיִן =

אִלְּמוּת הָאֵימָה

הַהוֹלֶמֶת

תַּת־סוּגַת

מָוֶת

.

חוסר האונים והחתירה תחתיו כניסיון להגיע לשורשיו, הכאב שבהעדר אם – מצבי נפש אלה מקבלים דרך עיצוב סמנטי־מדעי־קוסמי זה תוקף כללי שאין למעלה ממנו. בכך, דומה, משתתפת הדוברת בשאיפה האנושית האוניברסלית אל האמת: "בַּחֲלוֹמוֹת אֲנִי יוֹדַעַת לְכַמֵּת עַצְמִי / בְּמִנּוּן עֵר וּבְמְנְיַן שְׁנוֹת אוֹר" (עמ' 10).

אלא שהפיזיקה המודרנית מערערת על כל הנחה של יש אובייקטיבי, על כל חוקיות רציונלית או תמונת מציאות מוסדרת, שעל פיהן ניתן לחזות מראש תופעות. אמת זו בדבר אי־אפשרותה של אמת, ודאותה של אי־הוודאות, הסתברות חלקית, סטטיסטית, כעקרון הידע האנושי, עומדות בניגוד מוחלט ל"אמת הגדולה" שבה ניתן להיאחז.

הווייתה הקיומית־נפשית של הדוברת, אם כן, משקפת את היעדרה המוכח־מדעית של משמעות באשר היא. "הַמְּשִׁיכָה הַנּוֹכְחִית הִיא מַהֲתָלָה", אומרת הדוברת באחד השירים הראשונים בספר, והמשיכה מתייחסת הן לזולת והן לחוק הגרביטציה של ניוטון, שאבד עליו הכלח. "עִם רֶדֶת עֶרֶב / אֶפְשֹׁט אֶת הָעוֹר הֶחָבוּל / … / לֵאמֹר / פֹּה אֵין מִגְדַלּוֹר // רַק עֹרֶף וְגָרוֹן וְיָד פְּתוּחָה." (עמ' 13). תחת העור החבול מצוי אפוא גוף מפורק. בצד השיר ניצב צילום יפהפה של זרקור, החסר הן את מקורו (המגדלור) והן את יעדו, ואורו אינו אלא העצמה של החושך.

הרחקה זו של "האמת" מכל השגה בשם המדע מאדירה למעשה את קיומה ומעמיקה את משמעותה, ככל שהדבר נשמע פרדוקסלי. וכפי שאמר איינשטיין בעצמו – "כל מי שעוסק ברצינות במדע משתכנע בקיומה של רוח המתגלה בחוקי היקום, רוח העולה בהרבה על רוחו של האדם." (בתוך נורמן לברכט, גאונות וחרדה: כיצד שינו היהודים את העולם, 1847–1947, כנרת זמורה דביר 2020; תרגמה ברוריה בן־ברוך; עמ' 224).

הזולת הפוגע הופך ברצף השירים ממושג מופשט לנמענת ממשית, אהובה או אחות, המתמקדת לבסוף בדמות האם, וליתר דיוק, בפצע העדרה כאם:

.

*

כָּל מִפְגָּשׁ אִתָּךְ – שִׁיבָה

לְבַיִת חַם, מֻכָּר

וְאִלּוּ אַתְּ

בִּשְׁהוּתֵךְ אִתִּי מַפְנִימָה

אֶת הָאַלְבֵּיתִי

וּבֵין הַבַּיִת וְהַחֲרִיקָה

תְּהוֹם גְּדוֹלָה

לִפֹּל בָּהּ

בְּהִלּוּךְ אִטִּי.

.

(עמ' 28; השורה האחרונה מעוצבת גרפית כנפילה.)

.

הערגה הראשונית לאם חוברת לערגה המטפיזית לאמת.

"אִם הָיִית יוֹשֶׁבֶת לְצִדִּי / הָיִיתִי מַתִּירָה לְאוֹרֵךְ לִפְלֹשׁ / אֵלַי לְאַט / כְּמוֹ הָיִיתִי כְּלִי נוֹשֵׁמְאוֹר" (עמ' 16). וביטוי מצמית לה, לערגה זו, מצוי בשיר המעלה תמונה של ולד טרם מותו, ללא כל אזכור של אם ולידה: "אֵין דָּבָר הַדּוֹמֶה לְזִכְרוֹן הַגּוּף / הָעֵירֹם / אֶת מִשְׁקָלוֹ הַמְּדֻיָּק / שֶׁל רֹאשׁ מֻכָּר / הַמֻּנָּח בְּחֵיקוֹ // אוֹ לְמִרְקַם שְֹפָתַיִם חַמּוֹת / שֶׁיֵּשׁ לְבַתֵּק / כְּשֶׁמַּכְחִילִים / בְּטֶרֶם עֵת." (עמ' 36). בעמוד העוקב, כהעצמה, מופיעה "מחווה לז'ורז' פרק", המורכבת מצירופי לשון קרועים זה מזה, כשהמילה "גוף" משמשת להם מעין ציר. ועוד: "אֲנִי בָּבוּאָתֵךְ הַמִּתְפַּלֶּשֶׁת // … // אַתְּ אֵינֵךְ דְּמוּת אִמִּי, אֶלָא צֶלַע / הַדּוֹקֶרֶת לְתוֹךְ שְׁרִירֵי יַלְדּוּת עִקְּשִׁים." (עמ' 66). ההתפרקות הקוסמית נוכחת ומשתקפת במערכת יחסים זו של אם־בת: "סְפִינַת הָרָצוֹן הַגְּדוֹלָה טָרְפָה אוֹתָנוּ … // אֲנִי עוֹדֶנִי שָׁטָה כִּרְפָאִים / מְנַוֶּטֶת בִּפְקָעוֹת נִפְרָמוֹת / קֶשֶׁר / קֶשֶׁר / לְשָׁעָה." (עמ' 49). וכמה כאב, המתקשר מטפורית למוטיב החוזר של הים, נוכח בשורות אלה: "כָּל הַדְּבָרִים הַמְּעַרְעֲרִים טוֹבְעִים בִּי / שֶׁהֲרֵי אֲנִי הַיָּם הַגָּדוֹל / הָאוֹסֵף בּוֹ מִשְׁקָעִים, חֶבְלֵי דֶּמַע" (עמ' 77).

לאחרונה נתקלתי בחוויה דומה בספר איוב של יוזף רוט (שטיבל, תרצ"ב; תרגם יצחק למדן), שבו המילה היחידה שהוגה ילד בעל מוגבלויות הייתה "אמא":

מילה יחידה זו של ולד־לא־יצלח זה היתה כגילוי, אדירה כרעם, חמה כאהבה, רבת־חסד כשמים, רחבה כאדמה, פוריה כשדה ומתוקה כפרי. … מלה זו, אשר עלתה בידו להוציא מפיו לאחר אֵלֶם כה איום, היתה במשך זמן רב מתכוונת לאכילה ולשתיה, לשינה ולאהבה, לעונג ולצער, לשמים ולארץ. (עמ' 24)

אימו, כך מסופר, "הבינה כל מלה שהיתה צפונה בזו היחידה."

בספרה של מורן מורגשת לעיתים נטייה מסוימת לתחכום יתר, הבולם את חוויית הקריאה. לשמחתי נטייה זו אינה דומיננטית. אביא לכך דוגמה אחת בלבד: "לֹא שִׁעַרְנוּ כִּי הָרָצוֹן הַמְּסֻחְרָר / הַמַּדְבִּיר מֶרְכְּבוֹת רוּחֵנוּ // יִכָּשֵׁל בְּשִׁכּוּךְ הַגְּזֵרָה / הַדְּלוּקָה בְּגוּפֵנוּ" (עמ' 27).  ריבוי הקישורים בין חלקי המשפט – מיליות הזיקה והיחס כי, ה…, ב… – מכביד על זרימתו של הטקסט, וגם הדחיסות הציורית (על אף המצלול היפה, המשני בחשיבותו בעיניי) – רצון, מרכבות רוח, גזרה דלוקה, סחרור, הדברה, כישלון, שיכוך – מחזקת תחושה זו.

השירים האחרונים בספר, כאמור בראשית הדברים, מעמידים בחירה קיומית ופואטית בעלת יסוד קתרטי. החומר האפל על הדהודיו נוצר בחובו זרע, שנביטתו תבוא בעיתה: "מִרְקַם הַקִּיּוּם מִתְקַמֵּט / תַּחַת מִשְׁבָּרִים וְגַלִּים / שֶׁל זִכְרוֹן־חֹמֶר רָגִישׁ // … // וַיִּשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלַי / וַיָּשׁוּבוּ עֳגָנִים לִמְקוֹמָם // מַשֶּׁהוּ מֵהַחֹסֶר־חֹמֶר שֶׁבִּי, הַמְּסֻכָּן / יְנַבֵּא עַצְמוֹ כְּמוּצָק, רַעֲנָן." (עמ' 83). הכאב והערגה אינם חדלים ולא יחדלו, אך בם עצמם חבויה האמת. הניסוח הכמו־מקראי "וַיִּשְׁתֹּק", "וַיָּשׁוּבוּ" מעניק לשורות אלה את אל־זמניותה של האמונה. והאוקסימורון המופלא הפותח את השיר שעימו אסיים מבטא הבנה עמוקה זו:

.

בשבח הזמן הנכון

בַּזְּמַן הַנָּכוֹן פִּתְחֵי הַמִּלּוּט יוֹבִילוּ פְּנִימָה

וְלֹא יִהְיֶה צֹרֶךְ לַחֲמֹק דַּרְכָּם

עִם שֹׁךְ הַמְּנוּסָה

אֹפֶק הַתְּמוּתָה יֶחֱדַל מִלִּפֹּל עַל צַוָּארֵנוּ

לְהַזְכִּיר שֶׁאַנֲחְנוּ בְּנוֹתָיו.

נִפְשֹׁט שְֹמִיכַת חֵרוּם

גְּלִימַת הֵעָלְמוּת כְּסוּפָה

גַּרְמֵי הַשָּׁמַיִם יִתְיַשְּׁרוּ עַל פִּי חֹק

כֵּלִים שְׁלוּבִים, כְּמוֹ סַף הַמַּיִם וְהַיַּמּוֹת

וְנִסְלַח לַמַּחֲזוֹרִיּוּת, לְלִקּוּיֵי הַמְּאוֹרוֹת

לְאַגְּנֵי הִקָּווּת הַתִּקְווֹת

נֵדַע הַאֲבָקָה

תִּשְׁלֹבֶת סְמוּקָה שֶׁל פְּתָחִים נוֹשְׁמִים

נַשְׁלִים עִם טֶבַע הַדְּבָרִים

הַמִּתְעַבְּדִים מֵאֲלֵיהֶם

וּמַתְמִידִים בִּתְנוּדָתָם הַפְּשׁוּטָה

הָאַלְמוֹתִית.

.

(עמ' 88)

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור בהוצאת כרמל ב־2021. מבקרת ספרות במוסך.

.

מיתר מורן, "פֶּסע פֶּגע פֶּצע", עירובין, 2022.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מיכל זכריה על ״המוח רחב משמַים״, קובץ שירי אמילי דיקנסון בתרגום שמעון זנדבנק

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | לוהב אל תוך הלילה

חמישה שירים מאת איימי לואל, בתרגומה של אורית נוימאיר פוטשניק

רעי רביב, אירוע, פסטל יבש על נייר, 2021

.

חמישה שירים מאת איימי לואל

מאנגלית: אורית נוימאיר פוטשניק

.

תשישות

אֶת הוֹלֵם לְבָבִי הָאֵט לְקֶצֶב הַשִּׁגְרָה.

אֱטֹם שְׁמוּרוֹת עֵינַי שֶׁלֹּא אֶשָּׂא אֶת הַמַּבָּט

רַסֵּן אֶת שְׁתֵּי רַגְלַי לִצְעֹד בִּמְתִינוּת סְדוּרָה.

הַרְכֵּן רֹאשִׁי לְבַל אֶרְאֶה כּוֹכָב זוֹהֵר נִצָּת.

.

מָלֵא יָמַי בָּעֲבוֹדָה – חוֹבוֹת הֶכְרֵחִיּוֹת

בְּלִי פְּנַאי לְהִרְהוּרִים, בְּלִי לְטַפֵּחַ שׁוּם תִּקְווֹת.

אֱסֹר אֶת מַחְשַׁבְתִּי לִנְסִבּוֹת אַפְרוּרִיּוֹת,

לַמַּמָּשׁוּת הַבִּלְעָדִית שֶׁל יֹבֶשׁ הָעוֹבְדוֹת

.

נְסֹךְ שֵׁנָה בְּלִי חֲלוֹמוֹת, בַּלַּיְלָה הֶעָרִיץ

אֱטֹם אֶת שְׁתֵּי אָזְנַי לָרְעָשִׁים הַסּוֹאֲנִים

נְסֹךְ עָלַי נִמְנוּם שֶׁאֵין בּוֹ כּוֹחַ לְהַמְרִיץ

שֶׁלֹּא יֵעוֹר הַטֶּבַע וְיִשְׁאַף לִחְיוֹת שֵׁנִית.

.

תֵּן לַיָּמִים לַחְלֹף מְסֻדָּרִים, מְלֵאֵי תּוֹעֶלֶת,

לֹא מוּאָרִים בַּשֶּׁמֶשׁ וּשְׁקֵטִים מִסְּעָרָה.

בִּלְבוּשׁ שֶׁל אַלְמָנָה, בְּלִי לְהִיטוּת חַסְרַת תּוֹחֶלֶת,

בִּפְנֵי הַחֹק הַדַּיְקָנִי וְהַיָּשָׁר אֶכְרַע.

.

ניו יורק בלילה

הָאֹפֶק כֹּה קָרוֹב. קוֹצִים מְשֻׁנָּנִים

חוֹתְכִים בְּאַלִּימוּת אֶת הַשְּׁחָקִים.

מִתּוֹךְ גּוּשֵׁי עוֹפֶרֶת מִזְדַּקְּרִים מִבְנִים.

צִירֵי הָאֲרֻבּוֹת עוֹלִים וּמְזַנְּקִים

מְכֹעָרִים וְנִתְעָבִים, נוֹשְׁפִים, חוֹרְקִים

בְּמִתְאָרָם הַגַּס, עַל רֶקַע עֲנָנִים

אֲפַרְפָּרִים. וּבְאָזְנַי קוֹלוֹת דַּקִּים:

אַנְחַת הָעִיר הַמְּתוּחָה. כָּל הַיָּמִים

כָּל לַיְלָה, לְלֹא הֶרֶף, כְּאֵבֶיהָ פּוֹעֲמִים.

.

הָרְחוֹבוֹת חַדְגּוֹנִיִּים וִישָׁרִים

וְנִמְתָּחִים מֵהַצָּפוֹן עַד הַדָּרוֹם.

מֵהַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב הֵם מְאִירִים.

מֵעֲלֵיהֶם מִגְדָּל אֶחָד נִשָּׂא לָרוֹם,

אוֹחֵז עֲבוּר בְּנֵי הָאָדָם אֶת הַחֲלוֹם

סִימָן לְעַצְבוּתוֹ שֶׁל זְמַן אֲשֶׁר נֵחְמַס,

בְּתוֹךְ מִרְדַּף הַבֶּצַע וּבְשֹׁד הַתֹּם,

בַּשֹּׁד שֶׁל טוּב הָאָרֶץ. הָעִקָּרוֹן הַגַּס

נִצְרָב לוֹהֵב אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה, שִׁלְטוֹנוֹ נֶחְרַץ.

.

הוֹ לַיְלָה, הַמֵּבִיא אִתּוֹ לְאַט בְּשֶׁקֶט

אֶת רֹגַע זְרִיחָתָם שֶׁל כּוֹכָבִים קְטַנִּים.

הוֹ לַיְלָה, גְּלִימָתוֹ הַחֲשׁוּכָה נִצְמֶדֶת

קְרוֹבָה כָּל כָּךְ וְהַפְּצָעִים נֶעֱלָמִים

וְנֶחְבָּאִים מֵהַמַּבָּט. כְּמוֹ קַבְּצָנִים

בַּיּוֹם, עָשְׁרֵנוּ הוּא הַלַּיְלָה הַמַּבְעִיר,

זוֹבֵחַ נְשָׁמוֹת. יָרֵחַ עוּל יָמִים

מֵצִיץ בֵּין הָעֵצִים וְאוֹר עָמוּם מֵאִיר

נוֹגֵהַּ מִיָּפְיוֹ הַמִּסְתּוֹרִי וְהַבָּהִיר.

.

אֵין שָׁלוֹם כָּאן וְאַתָּה מַסְתִּיר פָּנִים.

הִגִּיעָה הַשָּׁעָה אֲבָל אַתָּה אֵינְךָ.

הַאִם הַמְּהוּמָה תִּשְׂרֹר לָעוֹלָמִים?

הַאִם שָׁכַחְתָּ אֶת הַחֲסִידִים שֶׁלְּךָ?

יְצִיר אָדָם כָּזֶה דִּינוֹ לַהַזְנָחָה

וְלִשְׁמָמָה, נִרְקֶבֶת מַעֲלָה מֻגְלָה

וּלְשָׁעוֹת שֶׁמִּתְאָרְכוֹת לְלֹא שִׂיחָה

בְּלִי נֶחָמָה, לְלֹא סִכּוּי לַהַצָּלָה

וּמִתַּחְתַּי הָעִיר צְפוּפָה, גּוֹנַחַת וְחוֹלָה.

.

רחוב לונדוני שתיים לפנות בוקר

הֵם שָׁטְפוּ אֶת הָרְחוֹב,

הוּא נוֹצֵץ בְּזֹהַר פָּנָסִים,

פָּנָסִים קָרִים וּלְבָנִים

שָׂרוּעַ,

כְּמוֹ נָהָר זוֹרֵם לְאַט.

בֵּין שְׁתֵּי גָּדוֹת כְּסוּפוֹת שְׁחֹרוֹת

הַמּוֹנִיּוֹת עוֹבְרוֹת.

אַחַת,

וְעוֹד אַחַת

וּבֵין לְבֵין קוֹלוֹת רַגְלַיִם טוֹפְפוֹת.

נַוָּדִים מְנַמְנְמִים עַל אַדְנֵי הַחַלּוֹנוֹת.

מְשׁוֹטְטֵי הַלַּיְלָה חוֹלְפִים בַּמִּדְרָכוֹת.

הָעִיר חוֹרֶשֶׁת רַע וּמְטֻנֶּפֶת

וּרְחוֹב כָּסוּף חוֹצֶה אֶת מֶרְכָּזָהּ,

נָע לְאַט,

נָהָר שֶׁלֹּא מוֹבִיל לְשׁוּם מָקוֹם.

.

בְּחַלּוֹנִי,

הַלְּבָנָה בּוֹקַעַת

קְמוּרָה וּבְהִירָה

מִבַּעַד לַשָּׁמַיִם הַסְּגֻלִּים כֵּהִים.

הִיא לֹא תָּאִיר אֶת שְׁמֵי הָעִיר:

הֵם בְּהִירִים מִדַּי.

אוֹרוֹתֵיהֶם הַלְּבָנִים

בּוֹהֲקִים בַּבְּקֹר.

.

אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן וְצוֹפָה בַּלְּבָנָה.

הִיא צְנוּמָה, חַסְרַת בָּרָק,

אֲבָל אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָהּ.

אֲנִי מַכִּירָה אֶת הַלְּבָנָה

וְזוֹהִי עִיר זָרָה וְנָכְרִיָּה.

.

המונית

כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת מִמֵּךְ,

הֹלֵם הָעוֹלָם גּוֹוֵעַ,

כְּמוֹ תֹּף בָּלוּי.

אֲנִי קוֹרֵאת לָךְ אֶל מוּל פְּנֵי הַכּוֹכָבִים

וְצוֹעֶקֶת מוּל רִכְסֵי הָרוּחַ.

הָרְחוֹבוֹת בָּאִים מַהֵר,

זֶה אַחַר זֶה,

נִדְחָסִים בֵּינֵךְ לְבֵינִי

וְאוֹרוֹת הָעִיר דּוֹקְרִים אֶת עֵינַי,

עַד שֶׁאֵינִי יְכוֹלָה עוֹד לִרְאוֹת אֶת פָּנַיִךְ.

לָמָּה אֲנִי עוֹזֶבֶת אוֹתָךְ,

כְּדֵי לְהִפָּצַע מִקְּצוֹתָיו הַחַדִּים שֶׁל הַלַּיְלָה?

.

טיפשה

צְפוּיִים לִי עוֹד יָמִים רַבִּים, רַבִּים חַסְרֵי צוּרָה.

כְּמוֹ אָטוֹמִים בִּלְתִּי נִפְרָדִים, אֲנִי חַיֶּבֶת

לִבְרֹר אוֹתָם, לִחְיוֹת. הָעֲרֵמָה הַמְּגֻבֶּבֶת

מְכֻסָּה אָבָק וְאֵין אַרְכָּה וְאֵין בְּרֵרָה.

כְּמוֹ נָזִיר הַמִּתְפַּלֵּל, דָּבֵק עַד שֶׁנִּקְרַע

הַחוּט שֶׁל מַחְרֹזֶת הַתְּפִלָּה, אֲנִי הוֹדֶפֶת

הַצִּדָּה עוֹד חֶלְקִיק טָפֵל וְשׁוּב רוֹדֶפֶת

עוֹד מְשִׂימָה וְעוֹד אַחַת שֶׁבָּאָה בִּמְהֵרָה.

יָדַעְתִּי חֹם הַרְבֵּה שְׁמָשׁוֹת גְּדוֹלוֹת וּתְהִלָּה

כְּשֶׁהַיָּמִים שָׁטְפוּ בְּהוֹלֵם עֹנֶג וּבָאֵשׁ

גָּמַעְתִּי אֶת הַיַּיִן בִּגְבִיעֵי תְּשׁוּקָה גְּדוֹלָה

הִרְגַּשְׁתִּי דָּם מַצְלִיף בְּתוֹךְ עוֹרְקִי, צוֹחֵק, גּוֹעֵשׁ.

הַשִּׁכָּרוֹן עָזַב וּגְבִיעַ הַתְּשׁוּקָה נִשְׁבַּר

כְּשֶׁהִשְׁלַכְתִּיו בְּיָד פְּזִיזָה, בְּלִי לְהָבִין דָּבָר.

.

איימי לואל (Amy Lowell) נולדה ב־1874 למשפחה משכילה ומיוחסת מברוקליין, מסצ'וסטס, אולם לא זכתה להשכלה גבוהה פורמלית כי במשפחתה סברו שאין זה יאה לנערות. החלה לפרסם שירה בשנת 1910, וב־1912 יצא לאור קובץ שיריה הראשון, A Dome of Many-Coloured Glass. לואל כתבה סונטות חושניות ועדינות – ובד בבד הייתה מראשוני החסידים של השירה החופשית, ועם הזמן הייתה לאחת הדמויות המובילות בתנועה האימג'יסטית. פרסמה מחקרים ספרותיים ותרגמה לאנגלית (דרך תרגומי עזר מילוליים) שירה סינית עתיקה ושירת הייקו יפנית. חלקה את חייה עם אהובתה עדה ראסל, ורבים משיריה הוקדשו לה. לואל מתה משבץ בגיל חמישים ואחת. שנה לאחר מותה הוענק לה פרס פוליצר לשירה. שירים נוספים פרי עטה בתרגומה של אורית נוימאיר פוטשניק ובצירוף אחרית דבר פורסמו בגיליון 26 של המוסך.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים, הליקון והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. לאחרונה ראה אור בעריכתה הספר "אַתְּ כל הרצון: מבחר שירה לסבית עברית עכשווית", בהוצאת אפרסמון. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: "משוגע" מאת המשורר הרוסי אַפְּוּחְטין, בתרגומו של מקסים אוסצקי־פלדמן

.

Amy Lowell

Fatigue

Stupefy my heart to every day's monotony,

Seal up my eyes, I would not look so far,

Chasten my steps to peaceful regularity,

Bow down my head lest I behold a star.

.

Fill my days with work, a thousand calm necessities

Leaving no moment to consecrate to hope,

Girdle my thoughts within the dull circumferences

Of facts which form the actual in one short hour's scope.

.

Give me dreamless sleep, and loose night's power over me,

Shut my ears to sounds only tumultuous then,

Bid Fancy slumber, and steal away its potency,

Or Nature wakes and strives to live again.

.

Let each day pass, well ordered in its usefulness,

Unlit by sunshine, unscarred by storm;

Dower me with strength and curb all foolish eagerness —

The law exacts obedience. Instruct, I will conform.

.

.

New York at Night

A near horizon whose sharp jags

Cut brutally into a sky

Of leaden heaviness, and crags

Of houses lift their masonry

Ugly and foul, and chimneys lie

And snort, outlined against the gray

Of lowhung cloud. I hear the sigh

The goaded city gives, not day

Nor night can ease her heart, her anguished labours stay.

.

Below, straight streets, monotonous,

From north and south, from east and west,

Stretch glittering; and luminous

Above, one tower tops the rest

And holds aloft man's constant quest:

Time!  Joyless emblem of the greed

Of millions, robber of the best

Which earth can give, the vulgar creed

Has seared upon the night its flaming ruthless screed.

.

O Night!  Whose soothing presence brings

The quiet shining of the stars.

O Night!  Whose cloak of darkness clings

So intimately close that scars

Are hid from our own eyes. Beggars

By day, our wealth is having night

To burn our souls before altars

Dim and tree-shadowed, where the light

Is shed from a young moon, mysteriously bright.

.

Where art thou hiding, where thy peace?

This is the hour, but thou art not.

Will waking tumult never cease?

Hast thou thy votary forgot?

Nature forsakes this man-begot

And festering wilderness, and now

The long still hours are here, no jot

Of dear communing do I know;

Instead the glaring, man-filled city groans below!

.

.

A London Thoroughfare. 2 A.M.

They have watered the street,

It shines in the glare of lamps,

Cold, white lamps,

And lies

Like a slow-moving river,

Barred with silver and black.

Cabs go down it,

One,

And then another.

Between them I hear the shuffling of feet.

Tramps doze on the window-ledges,

Night-walkers pass along the sidewalks.

The city is squalid and sinister,

With the silver-barred street in the midst,

Slow-moving,

A river leading nowhere.

.

Opposite my window,

The moon cuts,

Clear and round,

Through the plum-coloured night.

She cannot light the city;

It is too bright.

It has white lamps,

And glitters coldly.

.

I stand in the window and watch the moon.

She is thin and lustreless,

But I love her.

I know the moon,

And this is an alien city.

.

.

The Taxi

When I go away from you

The world beats dead

Like a slackened drum.

I call out for you against the jutted stars

And shout into the ridges of the wind.

Streets coming fast,

One after the other,

Wedge you away from me,

And the lamps of the city prick my eyes

So that I can no longer see your face.

Why should I leave you,

To wound myself upon the sharp edges of the night?

.

.

A Blockhead

Before me lies a mass of shapeless days,

Unseparated atoms, and I must

Sort them apart and live them. Sifted dust

Covers the formless heap. Reprieves, delays,

There are none, ever. As a monk who prays

The sliding beads asunder, so I thrust

Each tasteless particle aside, and just

Begin again the task which never stays.

And I have known a glory of great suns,

When days flashed by, pulsing with joy and fire!

Drunk bubbled wine in goblets of desire,

And felt the whipped blood laughing as it runs!

Spilt is that liquor, my too hasty hand

Threw down the cup, and did not understand.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רעד קולך | להיות המזל המזדמן

הזמר הפיני יוּהָה לִינְדְגְרֵן מבצע את שירו של רמי סערי, בתרגום אַנָּה לוּנְטִינֶן

מיכל ביבר, אלביס על הכורסה בסטודיו־בית, שמן על בד, 84X63 ס"מ, 2016

.

44 שנה לאחר שהמשורר והמתרגם רמי סערי החל ללמוד פינית, שירו ״להיות המזל המזדמן״ תורגם לפינית בידי אַנָּה לוּנְטִינֶן (Anna Luntinen) והולחן בידי קָארִי מָקִירַנְטָה (Kari Mäkiranta).

המתרגמת היא שקוראת את השורות בעברית בפתח השיר, ואת הגרסה הפינית מבצע הזמר הפיני יוּהָה לִינְדְגְרֵן (Juha Lindgren).

האזינו לשיר:

.להאזנה לשיר

.

להיות המזל המזדמן / רמי סערי

לַעֲבֹר בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם
בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁעָבַרְתָּ
כְּדֵי לָתֵת לַכְּלַבְלָב הַמְדֻבְלל
מִגֶּשֶׁם –
טוֹרְטוּגֵרוֹ, קוֹסְטָה רִיקָה –
כִּמְעַט מַחֲצִית מֵאֲרוּחַת הַבֹּקֶר,
אֶת כָּל הַחֲבִיתָה.

לְפַצּוֹת שְׁנֵי כַּלְבֵי רְחוֹב
בְּתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת שֶׁל טִירָנָה:
רֶבַע עוֹף שֶׁהָיָה אֵי־אָז תַּרְנְגֹלֶת
וְעוֹד רֶבַע עוֹף
וְעוֹד קְצָת.

לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחוֹת נֶפֶשׁ אֲרֻכּוֹת
עִם שְׁנַיִם מֵאוֹבְדֵי הַדֶּרֶךְ:
עִם מִי שֶׁרָצָה לְהִצְטָרֵף
לְלִגְיוֹן הַזָּרִים וּוִתֵּר,
וְעִם הַפְּסִיכוֹלוֹגִית הַמְעֻרְעֶרֶת
שֶׁרָצְתָה רַק הַכֹּל
קְצָת יוֹתֵר מִקְּצָת.

לָתֵת לַגְּבָרִים קְצָת יוֹתֵר מֵהַכֹּל,
לְאֵינְסְפוֹר כְּבוּיֵי הָעֵינַיִם,
גַּם לָהֶם בְּבּוּאֵנוֹס אַיְרֶס
שֶׁרוֹצִים הַכֹּל וְלֹא כְלוּם.

לַחֲזֹר תָּמִיד לַכַּלְבָּה, לַכַּלְבָּה,
לְטַיְגָה וּלְלִילִיקָה, לִשְׁתֵּי
צְמֵאוֹת הָאַהֲבָה בְּאָתוּנָה וּבִירוּשָׁלַיִם:
לִנְדֹּד בַּחוּץ וּבִפְנִים בְּלִי סוֹף,
בְּלִי סוֹף וְעַד הַסּוֹף
לְהַשְׁאִיר מֵאָחוֹר
חַיּוֹת מְרֻצּוֹת,
שֹׁבֶל אֹשֶׁר מִזְדַּמֵּן.

.

(השיר ראה אור בקובץ מבוא לבלשנות מינית, כרמל, 2013)

.

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: שילה פרבר בשירהּ של אנה הרמן, "הילקוט האדום"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן