.
מה עשתה החבצלת?
עמרי לבנת
.
לפני כשנה התפרסמה במוסף הספרותי של מקור ראשון כתבה מרתקת מאת דרור בורשטיין, העוסקת בשירי הגן והפרחים שחוברו בעברית בתור הזהב בספרד המוסלמית. בורשטיין ציין בכתבה שעל פי רוב שירי הגן הספרדיים מתארים בנימה מחויכת את הצמחייה המוריקה שבפאתי הארמון, את מזרקות המים ואת המלצרים הנחשקים, ועם זאת, הוא הדגיש שלא כל שירי הגן של משוררי ספרד אופטימיים כל כך. כדוגמה הוא הביא שיר מעניין ואפל במיוחד מאת שלמה אבן גבירול (1021/2–1056 בערך), אשר מתבונן בפרח אחד – בחבצלת. כך השיר הופיע בכתבה:
.
הֲלֹא תִרְאוּ חֲבַצֶּלֶת / אֲשֶׁר גּוּפָהּ כְּמַלְבּוּשָׁהּ,
אֲשֶׁר תֵּבוֹשׁ לְכָל עַיִן / כְּכַלָּה מִפְּנֵי אִישָׁהּ,
וְכִבְתוּלָה מְצַעֶקֶת / וְיָדֶיהָ עֲלֵי רֹאשָׁהּ.
.
על השיר הזה בורשטיין כותב כך:
החבצלת שלו [של אבן גבירול] מזעזעת. מלבוש האודם שלה, שרוב האנשים יתפעלו ממנו כעניין חיצוני, הפך לבערה פנימית, פצע גלוי. […] איני זוכר פרח פגיע כל כך בשירה. כאילו לא די בכך, הפרח גם מוצג, ברמז, כקרוב לתמר הנרעשת אחרי אונס אמנון: "וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה, וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל־רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה" (שמ"ב יג, יט). אנו מוזמנים לשמוע את צעקת הפסוק הזה ליד הפרח. לפנינו פרח זועק, מכוסה אפר וקרוע כותונת.
הכתבה היפה של בורשטיין גרמה לי להתאהב בחבצלת של אבן גבירול, ומתוך סקרנות התחלתי לחפש את השיר בכתבי יד עתיקים. לאכזבתי, בכל חיפושיי לא הצלחתי למצוא את הנוסח שהופיע בכתבה. הנוסח שהופיע פעם אחר פעם בכתבי היד הוא דווקא זה:
.
הֲלֹא תִרְאוּ חֲבַצֶּלֶת / אֲשֶׁר גּוּפָהּ כְּמַלְבּוּשָׁהּ,
אֲשֶׁר תֵּבוֹשׁ לְכָל עַיִן / כְּכַלָּה מִפְּנֵי אִישָׁהּ,
וְכִבְתוּלָה מְשַׂחֶקֶת / וְיָדֶיהָ עֲלֵי רֹאשָׁהּ.
.
ההבדל בין הנוסחים זעיר – מצעקת לעומת משחקת – אך מובן שהוא משנה לגמרי את אופיו של השיר. הבדל של מילה, או ליתר דיוק של שתי אותיות, הופך את השיר הזה משיר המתבונן בפרח פצוע, נרעש ופגיע, לשיר המתאר פרח ביישני, אך מחויך וצוחק. אם דווקא הנוסח המצחק הוא זה שמופיע בכתבי היד, איך הגיע לידינו הנוסח המצעק של שיר החבצלת?
כדי לענות על השאלה הקטנה והנוקדנית הזאת עלינו לצאת למסע קצר בעקבות שירו של אבן גבירול, ולהתחקות אחר גלגוליו בכתבי היד ובדפוסים במאה ועשרים השנים האחרונות. נדמה לי, שהמסע בעקבות החבצלת יוכל להראות לנו כיצד חוקרי ספרות, פילולוגים, מהדירים והיסטוריונים משתתפים בכתיבת השירה העברית בימי הביניים.
א
שירת החול של אבן גבירול החלה להתפרסם בקרב החוקרים לאורך המאה התשע־עשרה, אך בסוף המאה הזאת נפל דבר בקרב חוקרי היהדות. בימי הביניים, כל פיסת נייר שאות עברית נכתבה עליה נחשבה למקודשת, ועל כן, כאשר ניירות עבריים הוצאו מכלל שימוש, הם הושלכו לחלל ייעודי בבית הכנסת שנקרא גניזה. הדפים שהושלכו אל הגניזות היו אמורים להיקבר ביום מן הימים באדמה, וכך אכן קרה ברוב בתי הכנסת. אך בסוף המאה התשע־עשרה התגלה שגניזה קדומה אחת – זו של בית הכנסת בן עזרא שבקהיר העתיקה – לא פונתה, והיא מכילה עשרות אלפי כתבי יד עתיקים הכתובים בעברית. בין כתבי היד הללו מצויות העתקות של שירים ספרדיים רבים, וכן מסמכים השופכים אור על עולם השירה והיצירה בתקופת תור הזהב. כתבי היד החשובים הללו הועברו ממצרים לספריות ברחבי אירופה (האוסף הגדול ביותר מצוי באוניברסיטת קיימברידג'), והם שמורים בהן עד היום.
אחד החוקרים הראשונים שזכו לפשפש בדפי הגניזה היה אדולף נויבאואר, חוקר וספרן מאוניברסיטת אוקספורד. בשנת 1902 פרסם נויבאואר רשימה מרתקת שאיתר בגניזה, רשימה שכוללת 111 התחלות של שירים. נויבאואר גילה שבהקשרה המקורי שימשה הרשימה מעין תוכן עניינים לספר שירי אבן גבירול, וכך הצליח לחשוף שירים גבירוליים רבים שלא היו ידועים לפני כן. כך התגלה לראשונה במחקר שאבן גבירול חיבר שיר על חבצלת, ואולם השיר עצמו נחשב עדיין לאבוד.
.
.
אחרי פרסום רשימת נויבאואר מחקר שירת אבן גבירול העמיק מאוד, ובמהלך שנות העשרים של המאה העשרים שקדו חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי על הכנת מהדורה מעודכנת לכל שירי אבן גבירול. ביאליק ורבניצקי חיו בתקופה הזאת בתל אביב, ונגישותם לכתבי יד שהיו פזורים בכל רחבי העולם הייתה מוגבלת. כדי להתגבר על בעיית הנגישות הם שכרו את שירותיהם של מלומדים שחיו באירופה, ואלה העתיקו עבורם שירים מאוספים ומספריות מרוחקות. אחד מאותם מלומדים היה דוד מגיד, שחי בשעתו בלנינגרד (סנקט פטרבורג), עיר שבה מצויים עד היום כמה מהאוספים החשובים ביותר למחקר השירה העברית בימי הביניים. כאשר מגיד איתר באוספים הללו שיר מאת אבן גבירול, הוא העתיק אותו, ושלח את ההעתקה לביאליק ולרבניצקי שבתל אביב. אחד מהשירים שמגיד מצא ושלח היה שיר החבצלת, וביאליק ורבניצקי פרסמו אותו במהדורתם בנוסח הזה:
.
.
לצערי, לא הצלחתי למצוא את כתב היד שעמד לפני מגיד בשום קטלוג ובשום ארכיון, ואף לא הצלחתי לאתר את המכתב שמגיד שלח לביאליק ולרבניצקי. זאת בעיה רצינית, כיוון שלא ניתן להתחקות אחר מקורות הנוסח שמודפס במהדורה. כתב היד שראה מגיד בלנינגרד יכול להיות מוקדם או מאוחר, מדויק או בלתי מדויק, מהימן או בלתי מהימן. ייתכן שמגיד קרא והעתיק היטב את השיר, וייתכן ששגה בהעתקה. ייתכן שביאליק ורבניצקי הכניסו שינויים בהעתקה שנשלחה להם, וייתכן שלא שינו בה דבר. בהיעדר כתב היד, אנו עומדים לפני שוקת שבורה.
.
ב
אחרי שמהדורת ביאליק ורבניצקי הושלמה והודפסה, התגלו ונחקרו כתבי יד חדשים הכוללים שירים מאת אבן גבירול, וביניהם כמה כתבי יד שמתעדים את שירנו. מכתבי היד החדשים משתקף נוסח אחיד, ובו החבצלת משולה לבתולה משחקת, כפי שניתן לראות בכתב היד המאתגר הבא:
.
.
בשנת 1974 הדפיסו חיים בראדי וחיים שירמן במהדורתם את שיר החבצלת על פי נוסחו המצחק, לאור כתבי היד שעמדו לרשותם. ואולם שנה בלבד אחרי כן הדפיס דב ירדן במהדורתו את שיר החבצלת על פי נוסחו המצעק, נוסח שהוא לא ראה בכתבי יד, אלא רק במהדורת ביאליק ורבניצקי. יש להבהיר: המהדירים נחשפו לאותם כתבי יד, אך מסיבותיהם, הם בחרו להציג נוסחים שונים של השיר. עוד נחזור לכך בהמשך.
אחרי שנות השבעים התגלו כתבי יד חדשים של השיר, מהם כתבי גניזה קדומים ומהימנים ביותר. גם בכתבי היד החדשים החבצלת משולה לבתולה משחקת, ואף על פי כן, כאשר ישראל לוין הדפיס את השיר במהדורתו בשנת 2009, הוא הציג אותו על פי נוסחו המצעק, נוסח שגם הוא מעולם לא ראה בכתב יד.
החקירה הבלשית בעקבות שיר החבצלת הגיעה כעת לסיומה, ואלו הממצאים: איננו יודעים דבר על מקורות הנוסח המצעק של השיר, ולאורך כמאה שנות מחקר לא נמצאו לו תימוכין בכתבי יד. לעומת זאת מוכרים שישה כתבי יד – מהם קדומים ומהם מאוחרים – אשר כולם מצביעים על נוסח אחיד, ובו החבצלת משולה לבתולה משחקת. אף על פי שכל כתבי היד המוכרים מצביעים על הנוסח הצוחק של השיר, רוב המהדירים בחרו להדפיס במהדורות דווקא את הנוסח הצועק, נוסח שאף אחד מהם לא ראה בכתב יד במו עיניו.
.
ג
אתם ודאי חושבים לעצמכם שרוב מהדירי השיר עשו עבודה מדעית בלתי מדויקת, והביקורת אכן מוצדקת, אך עולה השאלה: מה גרם לבעלי מקצוע מסורים כל כך, שטרחו במשך שנים רבות על הכנת מהדורות לשירי אבן גבירול, להתעלם בצורה בוטה שכזו מן הנוסחים שמופיעים בכתבי היד? למה העדיפו המהדירים את הנוסח הצועק, שאינו בכתבי היד, על פני הנוסח הצוחק, שמצוי בכתבי היד? אני יכול להעלות בדעתי כמה סיבות, אבל שתיים נראות לי משמעותיות במיוחד:
הסיבה הראשונה היא הבהלה של המהדירים לשיבוץ. משוררי תור הזהב הרבו לשלב בשיריהם שברי פסוקים או ביטויים מן המקרא, בדרך כלל בציטוט מדויק של מילות הכתוב. טכניקת הציטוט הזאת נקראה בימי הביניים בשם אִקְתִבַּאס (اقتباس), ובלשון המחקר העברי קרויה שיבוץ. כפי שהעיר גם בורשטיין, בנוסח הצועק של השיר מופיע שיבוץ מרתק הקושר את מראה החבצלת לתמונת תמר המקראית, ולעומת זאת בנוסח הצוחק אין שום זכר למעשה אמנון ותמר. עצם קיומו של השיבוץ תלוי אפוא בנוסח השיר, ונדמה שהחשיבות הפרשנית שהמהדירים ייחסו לשיבוץ הזה הייתה גדולה עד כדי כך, שהם היו מוכנים להתעלם מכל העדויות שבכתבי היד, ובלבד שהשיבוץ יישמר. בנקודה הזאת, נדמה שהמהדורות משקפות הטיה פרשנית של המהדירים, ולא את מילותיו של אבן גבירול או את כתבי היד שמתעדים אותן.
הסיבה השנייה היא הנטייה הרומנטית של החוקרים, המהדירים והפרשנים. קורות חייו המסתוריים של אבן גבירול סקרנו את החוקרים לאורך שנים רבות, וכמה מן המהדורות פותחות בתיאור ביוגרפי, המבליט את הייסורים הפיזיים והנפשיים שהעיקו על שנותיו המעטות של המשורר. הנה למשל קטע מן המבוא למהדורת דב ירדן:
מעט ורעים היו ימי שני חיי גבירול. בעודו צעיר לימים התיתם מאמו ומאביו ונותר בודד וגלמוד בעולם, כי גם אחים ואחיות, או קרובים אחרים, לא היו לו, כנראה. גם אמצעי מחיה לא היו לו, כי מילדותו עסק רק בתורה ובחכמה ולא למד כל מלאכה המפרנסת את בעליה. מלבד זה היה נגוע במחלה קשה, כנראה מחלת עור, ומחלה זו הציקה לו במשך כל ימי חייו הקצרים והשרתה עליו רוח קדרות.
ייתכן שהמהדירים העדיפו את הנוסח הצועק משום שדווקא הוא משקף את "רוח הקדרות" של אבן גבירול. הנוסח הצועק אמנם מחריג את שיר החבצלת משירי הגן הססגוניים והאופטימיים שחוברו בדרך כלל בספרד המוסלמית, אך הוא הופך אותו לשיר גן גבירולי, שיר אפל וקדורני, שבו אפילו תיאור תמים של פרח מוכתם בייסוריו של המשורר המעונה. נדמה שהמהדירים העניקו לשיר החבצלת גבירוליות שלא הייתה בו בנוסחו המקורי.
.
טובות ומדויקות ככל שיהיו, המהדורות שאנו קוראים בהן אינן חלונות שקופים לטקסטים הקדומים שמעניינים אותנו. הן גם לא יכולות להיות. ההדרת טקסט היא תמיד כתיבה מחדש שלו בתוך הקשר חדש, ועבור קוראים חדשים, ומטבע הדברים, בתהליך הכתיבה משוקעות במוצהר או במובלע השקפות תאורטיות, מחשבות פרשניות, טעמים ספרותיים ודמיונות היסטוריים. הדוגמה הקטנה של שיר החבצלת מראה לנו שאפילו המהדירים הדייקנים והקפדנים ביותר אינם יכולים להימנע מנקיטת עמדות הרות משמעות כלפי הטקסט שבו הם מטפלים, עמדות שבאות לידי ביטוי מעשי במהדורות בכל מקום: קודם כול בנוסח השיר, אך גם בביאורים, בהקדמות, במפתחות, בניקוד, בפיסוק ועוד.
בסופו של דבר, שירי אבן גבירול אינם שלו בלבד. הם תוצר משותף של אבן גבירול ומהדיריו ביאליק ורבינצקי; של אבן גבירול ומהדיריו בראדי ושירמן וכן הלאה. ההדרה של טקסטים עתיקים, פרקטיקה שלצופה מן הצד עלולה להיראות יבשה או טכנית, היא למעשה התמזגות עם כוחות כתיבה גדולים. המהדירים כמו מחזיקים את ידו הרועדת של אבן גבירול בן האלף ומסייעים לו לכתוב: לעיתים הם מניחים ליד לזוז בכוחות עצמה, ולעתים הם מסיטים אותה קצת לכיוונם, אך תמיד מתוך אהבה, מסירות ורצון טוב.
.
עמרי לבנת הוא דוקטורנט בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב. פרסם שירים, תרגומים, מאמרים וביקורות בבמות שונות. ספר שיריו הראשון, "מלאכי", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2019. רשימה זו מבוססת על הרצאתו בכנס "הפילולוגיה של העתיד", שנערך בחודש ינואר 2022 באוניברסיטת תל אביב לרגל אירועי שנת האלף להולדתו של שלמה אבן גבירול.
.
» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: הסופרת סינתיה אוזיק על החתירה לשלמות, במסה בתרגומו של שי פורסטנברג
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
