ביקורת שירה | משורר התשובה לא נולד

"זהו ספר של משיח דה לה שמאטע, חבוט ומוכה, משיח בעל כורחו – כזה שאינו מצליח להימלט מן המשימה המשיחית שלו אף שרוקנה מזמן ממשמעות." טפת הכהן־ביק על "שירים על סף" מאת עמיחי חסון

מזל כרמון, על בלימה, חוטי תפירה, צבע שמן וגבס על נייר שעווה, 60×107 ס"מ, 2014. מתוך התערוכה "מעשה רוקמת", גלריה אורייתא (אוצרת: ליאורה לוי)

.

משיח דה לה שמאטע: על "שירים על סף" מאת עמיחי חסון

טפת הכהן־ביק

.

ספר השירים החדש של עמיחי חסון, שירים על סף (מוסד ביאליק, 2022), יצא בעיתוי דרמטי בעבור הציונות הדתית במידה שמקנה לו מעמד כמעט נבואי. בחלקו הראשון של הספר יש מחזור שירים ארוך על חייו של בחור דתי מן המרכז, אולם אין זה ממואר אישי, אלא ממואר של חברה שלמה הנמסר "בגוף ראשון רבים". זו אחת הסיבות לכך שהספר הזה מרתק לקריאה: אף על פי שמרבית השירים עומדים בפני עצמם, הם מצטרפים יחד לכדי סיפור מלא ועשיר על סובייקט, שהוא בחלקו מאוהב בחברה שבה גדל ובחלקו הלום מן האופן שבו הוטמעו בגופו תביעותיה ומחוותיה, על מחיריהן; בחלקו מוקסם, ובחלקו נרתע ומתבדל. זוהי אהבה בלתי נשלטת, ממש כמו הנשיקה לשטריימל של הרב קוק הנפלטת לדובר כמו בניגוד לרצונו: "לֹא הָיָה אִישׁ עִמָּדִי / שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי אֶל כּוֹבַע הַפַּרְוָה / וּנְשַׁקְתִּיו" (עמ' 18). זוהי נשיקה המועמדת אל מול הנשיקה לאצבעות אביו של הכותב בברכת כוהנים בבית הכנסת הטריפולטאי (עמ' 19); ובה בעת זוהי גם רתיעה פיזית של ממש. הדובר נרתע מכל אותן מחוות, המוכרות כל כך למי שגדלו בחברה הזו: "הָרַב חִכָּה לָנוּ, חָקַר הֵיכָן הָיִינוּ, דָּרַשׁ לָדַעַת מָה עָשִׂינוּ בִּזְמַן / סֵדֶר בֹּקֶר בִּגְמָרָא. בָּחַן צִיצִיּוֹת בְּלִטּוּף הַגַּב" (עמ' 16).

אולם כיצד מספרים סיפור של חברה שלמה? כיצד חומקים מן ההיקסמות הנוסטלגית מחד גיסא, וממסחר בסיפורים סוציולוגיים צהבהבים מאידך גיסא? נדמה לי שזו המשימה שעמיחי חסון קיבל על עצמו: לספר ביוגרפיה אישית ודורית שתסכם תקופה בלי לספר סיפור בנאלי. לקבל על עצמו גוף ראשון רבים, אבל להשאיר את הגוף ואת השירה. ממש כשם שגינצבורג באביעזר ופייארברג בלאן סיפרו לפניו.

הבחירה לספר סיפור בגוף ראשון רבים מתוארת כדיבוק, ומכאן ואילך הספר כולו נקרא כמעין עוויתות של הדובר, המדבר כמי שכפאו שד: "כְּחֹם הַיּוֹם הַכִּתָּה הִשְׁתַּתְּקָה. / יָדִי הוּנְפָה. הִתְחַלְתִּי לְדַבֵּר בְּגוּף / רִאשׁוֹן רַבִּים." (11). מהרגע הזה בספר הדובר עובר לגוף ראשון רבים, כמו נשלח לדבר בשם הדור שלו, ולא מבחירה. נוסף על כך, אין זה רק "גוף" במובן הלשוני, משום שהדובר מתבטא כאילו ישנו גוף פיזיולוגי משותף שהוא חולק עם אחרים: "וְלֹא יָדַעְנוּ מַה לַּעֲשׂוֹת בַּגּוּף / וּבַשְּׂעָרוֹת שֶׁהִתְרַבּוּ בַּמִּפְשָׂעוֹת. / לַשָּׁוְא הִסְתַּרְנוּ אֶת הַזִּקְפּוֹת" (עמ' 13). וכך, למרות שמיניות מקושרת לרוב לסובייקטיביות ולגוף הפרטי, חסון מצליח לעסוק במעין "מיניות משותפת". ליאת קפלן, שהיא גם עורכת הספר שירים על סף, כתבה בהקשר אחר על השיר "רגע אחד" של נתן זך את הדברים הבאים: "המילה 'אֲנִי' מפציעה בסיום הטור הראשון כמין נגזרת של התחינה לשקט ומכוננת את שדה ההתחוללות של השיר: האינטימי. 'רגע אחד' מבצע, בפועל ממש, את הפעולה הפואטית הפשוטה, היסודית וההכרחית של שירה: לעצור. מישהו רוצה לומר דבר. הוא זקוק להשתהוּת, לשקט, לרגע רגוע בזמן ולגוף ראשון יחיד כדי להתחיל לדבר" (המוסך, גיליון 37). כאן מתרחש התהליך ההפוך, שירת הרבים מפקיעה את גרון הדובר ומדברת בקולו.

אחד המאפיינים הבולטים של הספר הזה הוא עושר ההתרחשות. זו אינה שפה רזה, לא אוניברסלית ולא מינימליסטית, והיא כמעט מתפקעת מגודש האירועים המתוארים בפרוטרוט. כפי שכתבה נועה שקרג'י על ספרו הקודם של חסון: "ויש מידע רב, מידע בלתי נגמר ממש בבלי מה" (אודות, גיליון 11), כך גם בספר הזה – מידע על הטקסטים השגורים על לשונם של "בני היכלא" ומידע סוציולוגי וגאוגרפי; הלשון הפואטית פועלת בלי להפנות את גבה למציאות. כלומר, המציאות על כל פרטיה היא החומר השירי, וחסון קורא בחברה הציונית־דתית בזכוכית מגדלת כאילו הייתה טקסט פואטי ומפרש אותה "פרשנות יתר". חסון הקורא במציאות כבשירה הוא קורא רציני, הלוקח ברצינות את המילים רוויות המשיחיות שהחברה הדתית עושה בהן שימוש חול כאילו היו עדשים הנסחרות בשוק. כך, הוא כמו מבקש להמחיז את דבריו של ביאליק במאמרו האלמותי "גילוי וכיסוי בלשון" כי, "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן". חסון מבקש לחזור ולחשוף את ימי גבורתן של המילים הללו שהפכו לא מכבר לשגרת לשון, ואינו מניח להן לחמוק.

הדובר של שירים על סף אינו דובר שהשלים מהלך וכעת הוא מביא בשורה קוהרנטית. זהו ספר של משיח דה לה שמאטע, חבוט ומוכה, משיח בעל כורחו – כזה שאינו מצליח להימלט מן המשימה המשיחית שלו אף שרוקנה מזמן ממשמעות: "הַיָּד נִשְׁלַחַת אֶל מַדַּף סִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ / אֲנִי נֶאֱחָז בָּהֶם כְּבִתְרוּפוֹת שֶׁפָּג תָּקְפָּן" (10) – היד נשלחת אוטומטית, כבעלת חיים משלה. אף שלדובר ברור שתוקפן של התרופות פג, הוא נאחז בהן בכל זאת כדי להקל את הקדחת האוחזת בו. הוא מעין יעקב הנלחם במלאך, אולם בעוד יעקב יכול למלאך, מקבל ממנו את שמו, 'ישראל', ומוליד עם – הדובר כושל, אינו שומר על טהרת עיניו, נופל במדרגות ואינו עומד במאבק.

.

בְּתֹם הַתְּפִלָּה נְעָרוֹת מְבֻיָּשׁוֹת יָרְדוּ

מֵעֶזְרַת הַנָּשִׁים, הִתְעוּ אֶת עֵינַי,

שִׁבְּשׁוּ אֶת צְעָדַי. נִכְשַׁלְתִּי,

נָפַלְתִּי בַּמַּדְרֵגוֹת.

צוֹלֵעַ בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

חִפַּשְׂתִּי מַלְאָךְ. בְּפִנַּת רְחוֹב

הָרֹאֶ"ה נֶאֱבַקְתִּי עַל שְׁמִירַת עֵינַיִם:

וִידֵאוֹמַט הֶרְאָה הֲמוֹן שָׁדַיִם

פְּטָמוֹת כֻּסּוּ כּוֹכָבִים צְהֻבִּים.

.

 (עמ' 35)

.

כישלון שמירת העיניים הוא הכישלון לראות ולשאת את תפקיד הנביא – הרואה (שמואל א ט 9). ו־'הרוא"ה' – אותם ראשי תיבות של שמו של הרב קוק (הרב אברהם הכהן), הוא גם שמו של שבט חניכי בני עקיבא בכיתה ח'. ושוב, חסון חושף עד כמה טעונים הם החיים השגרתיים כביכול של חניכי התנועה, כמה הועמס על הכתפיים מבלי דעת. ואם תרצו, בלשונו המצוטטת חדשים לבקרים של גרשם שלום לפרנץ רוזנצווייג, כמה מיסטיקה הוטענה בחיי היום־יום ועד כמה היא עלולה להתפוצץ.

המאבק של הדובר – המשיח החבוט – מתכתב עם שירו של אורי צבי גרינברג "עם אלי הנפח". בשני השירים הדובר מוכה מכות פיזיות, ובשניהם הוא אינו יכול לברוח. אולם חסון אינו נאבק לרוב עם האל עצמו, אלא עם גברים – רבנים טוטאליים מאוד, המתעמתים עם חייהם של מתבגרים בעלי גוף. יש הרבה גברים בספר, והניסיון לעמוד בשליחות המשיחית הוא גם מבחן גבריות שהגיבור כושל בו:  "אֲנִי עוֹמֵד בַּשַּׁעַר. / אַתָּה עוֹמֵד לִבְעֹט. // לִפְנֵי שֶׁתִּסְתַּעֵר – / עֵינֵינוּ נִפְגָּשׁוֹת. // מַהֵר / הַכַּדּוּר / מִשְׁתַּחְרֵר. // אֲנִי מְוַתֵּר" (40). דרישותיהם המופרכות של הרבנים, המצפים מן הדובר לחיות במתח רוחני גבוה, מהדהדים את דרישתו של ר' נחמן: "נכון שאתם אנשים כשרים, אבל לא לזאת היתה כוונתי. אני רציתי שתהיו כחיות היער שנוהמות כל הלילה". אכן, הדובר השיכור והאחוז תאווה רוחנית נוהם כל הלילה – שירים, אך מנסה בה בעת לחיות חיים כשרים ובנאליים הרחוקים מאותם שיאים רוחניים: "אֲנַחְנוּ, דַּי לָנוּ בִּסְפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת" (74). ברצון שלו לחיות חיי משפחה, מתנתק הכותב לא רק מן המסורת הנבואית ולא רק מהחיים הרוחניים של החברה הציונית־דתית, אלא גם מן המסורת הרומנטית של דמות המשורר הגאון והבודד. בשירו היפה על זך הוא כותב: "בְּסִפְרֵי שִׁירָיו סִמַּנְתִּי: "לְבַד, / בָּדָד, בּוֹדֵד, לְבַדִּי, בְּדִידוּתִי, בְּדִידוּת, לְבַדּוֹ, / עֲרִירִי. הִבְטַחְתִּי לְעַצְמִי: לֹא כָּךְ. … הָאוֹהֲבִים הַנְּבוֹנִים, הָיָה לוֹעֵג לָנוּ" (עמ' 70). בספר השירה הזה נולדת ילדה וישנם ילדים ההולכים לגן; כשהמוזה דופקת על דלת ביתו של המשורר, יש להתחשב בשאר הישנים בבית. כלומר, הדובר מיטלטל בין האופציה המשיחית הדתית ובין סערת היצירה, ומבקש במקום אלו חיי שגרה בורגנית, חיי אדם פשוט.

כאמור, זה ספר על מאבק בין יעקב למלאך, ולכן השיר "דין וחשבון על המערכה האחרונה" אמור לסכם ולהכריע מאבק זה. אולם דווקא בשיר מסכם זה, שאהבתי במיוחד, חסון עושה שימוש בהתקה מטאפורית, המאפשרת להשאיר את ההכרעה עמומה, לא ברורה ומטרידה. השיר מתאר כיצד חדקונית הדקל מחסלת עץ אחר עץ ברחוב ברקאי (יש כמה יהלומים של טבע בספר השירה הזה):

.

דין וחשבון על המערכה האחרונה

עֵץ אַחַר עֵץ חִסְּלָה חִדְקוֹנִית הַדֶּקֶל אֶת רְחוֹב בַּרְקָאי

וּפָלְשָׁה לִרְחוֹבוֹת סְמוּכִים. הִשְׁמִידָה צַמָּרוֹת, הִצְהִיבָה כַּפּוֹת תְּמָרִים.

חִפּוּשִׁיּוֹת נָבְרוּ בְּלֵב הַגֶּזַע הַנָּגוּעַ, אָכְלוּ אוֹתוֹ מִבִּפְנִים, הִשְׁרִיצוּ

בֵּיצִים, זוֹחֲלִים פָּקְעוּ, לִסְתוֹתֵיהֶם הִתְחַזְּקוּ עַד הָפְכוּ גְּלָמִים.

צַחֲנָה פָּשְׁטָה בָּרְחוֹב כְּרֵיחַ פִּגְרֵי חֲתוּלִים. בְּצַד הַכְּבִישׁ

נוֹתְרוּ הַדְּקָלִים, כְּרוּתֵי רָאשִׁים כְּפִסְלֵי מַצְבִּיאִים מוּבָסִים.

עִירִיַּת רָמַת גַּן נִלְחֲמָה בַּמַּזִּיקִים, רִסְּסָה,

גָּזְמָה עֲנָפִים. הֶחֱלִיפָה אֶת שְׁמוֹת הָרְחוֹבוֹת הַסְּמוּכִים:

"רְחוֹב כּוֹבְשֵׁי עַזָּה" הוּא כָּעֵת "רְחוֹב אַלּוּף נְחֶמְיָה תָּמָרִי".

אַךְ הַמְחַבְּלִים פָּרוּ וְשָׁרְצוּ, רַבּוּ וְנֶעֶצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד,

לֹא הִתְרַשְּׁמוּ מִשֵּׁם מְפַקֵּד סַיְרוֹת מַטְכָּ"ל וְצַנְחָנִים.

בְּתֹם הַמַּאֲבָק אֲנִי אוֹחֵז בְּגוּף הָאוֹיֵב:

חֲמִשָּׁה סֶנְטִימֶטְרִים אֲדֻמִּים. כְּתָמִים שְׁחֹרִים

מְנַקְּדִים אֶת פָּנָיו, זִקְפַּת חֵדֶק דַּק מִתַּמֶּרֶת מֵרֹאשׁוֹ,

מְגַשֶּׁשֶׁת בֵּין קַוֵּי כַּף יָדִי, בּוֹחֶנֶת

יַבֶּשֶׁת חֲדָשָׁה לְהִתְנַחֵל בָּהּ.

.

(עמ' 37)

.

שוב מאבק, ושוב כישלון: גם אם תגורש החדקונית מאזור מסוים, היא תמצא יבשת חדשה להתנחל בה. מיהו האויב? מיהו העץ? האם הכותב מגלה בשיר הזה כי מי שנאבק בו הוא קטן מאוד וזניח אך עקשן? השיר הזה מסכסך את ההבנה שנבנתה מן השירים הברורים יותר, הממואריים באופיים, ומה שיפה כל כך הוא האופן שבו הוא מחזיק בעדינות, זה לצד זה, הן את ריבוי הפרטים הריאליים הן את המשמעות המטאפורית.

מחזור השירים הארוך העוסק בציונות הדתית בכלל, ובדמות של הראי"ה קוק בפרט, נפתח בסערה ובחוסר נחת ובתקווה שהספר אורות ייתן מענה: "אֲנִי מִתְעוֹרֵר / קוֹדֵחַ וְלֹא מֵחֹם. שׁוּב רוֹדְפוֹת אוֹתִי חַיּוֹת / הַקֹּדֶשׁ, מְעוֹרְרוֹת בַּלֵּילוֹת … אֶקְרָא אֶל הָרְאָיָ"ה וְיַעֲנֵנִי" (10). במבנה כיאסטי, שמאפיין את המחזור הזה, הוא נסגר בהתעוררות נוספת לפנות בוקר. הדובר כושל במילוי ייעודו הרוחני – להוליד אמן המשלב היטב בין אמנות ודת ולהמשיך את כתיבת השירה של הרב קוק כפי שהיא מתבטאת בשאלתו: "מְשׁוֹרֵר הַתְּשׁוּבָה, / הֲנוֹלַדְתָּ כְּבָר?" (נפשי תקשיב שירו, עמ' 58). לשורות הללו של הרב קוק, שורות שהפכו מזמן סמל למקומה של האמנות בחברה הדתית, עונה חסון: "צַר לִי לְאַכְזֵב, לְהִתְאַכְזֵב. / מְשׁוֹרֵר הַתְּשׁוּבָה לֹא נוֹלַד / בְּגוּפִי" (28); למרות זאת הוא חווה איזו התגלות שקטה, רגע של אינטימיות עם הרב קוק אשר מעניק לו אפשרות למנוחה – אותה המנוחה שחמקה ממנו בתחילה. ברגע הזה הוא נפרד באופן סופי מהאופן שבו הובן הרב קוק, ואולי נפרד ממנו ככלל: " עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ: / לֹא עָמַדְנוּ עַל טִיבוֹ / וְנִשְׁבַּעְנוּ לָרִיק בִּשְׁמוֹ. / וַאֲנִי יוֹדֵעַ אוֹתוֹ / רַק רָחוֹק / רַק עַכְשָׁו / כַּעֲבֹר שָׁנִים" (עמ' 28). זהו רגע שבו חסון כמשורר יוצא ממעגל של אמירות פושרות. זו פרידה עצובה וחותכת מכל מה שידע לפני כן. הוא נכשל בהולדת עצמו כמשורר תשובה – אך נולד באופן אחר.

הספר של חסון אמנם יצא בעיתוי דרמטי, אך הוא אינו היחיד: הוא מצטרף לממוארים של חיים וייס, ספרים מחוקים, ושל בני מר, המועדים, שיצאו השנה, המנסים גם הם לספר את סיפורה של החברה הזו (אף שבין השלושה קיימים הבדלים דוריים וגאוגרפיים). חרף המראה הנוקבת שמועמדת בספר, זו טעות לקרוא את ספר השירים הזה כספר של דתי לשעבר, דתל"ש, שהשלים עם החלטתו וכעת הוא מוציא את דיבת הציונות הדתית ומכבס את הכביסה המלוכלכת בחגיגה פולקלוריסטית – אלו הם הרגעים החלשים יותר בספר ("זָרַקְנוּ אֶת הַכִּפּוֹת בָּאֲוִיר / כְּכֻמְתּוֹת. אֶת שֶׁלִּי לֹא מָצָאתִי", עמ' 21). דימויים של כביסה מלוכלכת אינם מתאימים לספר השירים של חסון, אלא בעיקר מאבקים, פציעות וצליעות. כאמור, זהו משיח דה לה שמאטע, משיח כאוב – מאכזב ומאוכזב. מתוך כך, חסון מצליח לעסוק בדת באופן מעניין ולא דוגמטי, לדבר מבפנים, אך לא לפחד לחצות גבולות.

לפני סיום אוסיף כי בספר יש גם הומור רב, והוא יצחיק את כל מי שניסתה לנדור נדרים חסרי סיכוי או לגזור על עצמה תעניות בלתי אפשריות. בעזרת הזרות רבות הוא חושף עד כמה בלתי רגילים הם החיים הללו, שאולי קיבלנו כמובנים מאליהם בלי משים: "נָדַרְנוּ לִשְׁמֹר נְגִיעָה עַד סוֹף / הַשָּׁנָה. הֶחֱזַקְתִּי מַעֲמָד אַרְבָּעָה / יָמִים. תַּחַת פֶּסֶל אַבְרָהָם לִינְקוֹלְן / לְיַד הַסִּפְרִיָּה הָעִירוֹנִית בְּרָמַת גַּן / שֻׁחְרַר הָעֶבֶד מִכְּבָלָיו הַתַּחְתּוֹנִים" (20).

.

* רשימת הביקורת הזו מוקדשת לחברתי אורטל: האם את זוכרת כיצד רצנו בכל הקניון בחיפוש קדחתני אחרי חולצות עם שרוולים ארוכים יותר? מה נשאר מן החולצות ההן?

 

טפת הכהן־ביק היא פוסט־דוקטורנטית במכון כץ ללימודי יהדות באוניברסיטת פן בפילדלפיה. חוקרת ספרות עברית ועוסקת בעיקר בנושאים של דת וחילון וכן במשבר האקלים בספרות העברית. פרסמה רשימות, שירים ופרוזה בבמות שונות. 

.

עמיחי חסון, "שירים על סף", מוסד ביאליק, 2022

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מעין הראל על קובץ השירים "בצל מחלה" מאת מאיה בז'רנו

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | יש כאב בעולם כלל

שירים מאת אסנת ראם, איילת ישי לזרסון ואפרת ביגמן

הילה שפיצר, הבית של מעיין ותומר, ציור קיר בגלריה ביתא בירושלים, 2021

אסנת ראם

ראשומון

בֹּקֶר.

אֲנַחְנוּ אוֹסְפִים אֶת עַצְמֵנוּ מֵהֲמוֹן שְׁבָבִים,

שׁוֹלְפִים זִכְרוֹן דְּבָרִים,

מָה שֶׁאָמַרְנוּ אֶתְמוֹל, לִפְנֵי שָׁנִים, מָחָר.

עוֹרְבֵי עָבָר צוֹרְחִים.

מַבִּיטִים בָּרְאִי הֶהָפוּךְ

בִּדְיוֹקַן הַגּוֹרְגוֹנָה –

צִפּוֹרֵי אַיִן אוֹחֲזוֹת בְּשַׂעֲרוֹתֵינוּ, נוֹשְׂאוֹת אוֹתָנוּ

אֵין עוֹנִים.

.

אסנת ראם היא שחקנית ובמאית, מנחת סדנאות תיאטרון ותיאטרון־סיפור לילדים. שיריה פורסמו בבמות שונות, ובהן משיב הרוח, הליקון, שבו ועיתון 77.

.

איילת ישי לזרסון

לו החור שדקרה המחוגה

לוּ הַחֹר שֶׁדָּקְרָה הַמְּחוּגָה הָיָה מִתְמַלֵּא

נְיָר, וְהַגְּרָפִיט שָׁב לָעִפָּרוֹן.

לוּ הַשְׁלָכוֹת הַצֶּבַע שֶׁל גַ'קְסוֹן פּוֹלוֹק

הָיוּ נִשְׁאָבוֹת לִדְלָיֵי מַתֶּכֶת מִתְנַדְנְדִים,

וּבַד הַצִּיּוּר הָיָה מִתְעוֹפֵף לִשְׂדוֹת כֻּתְנָה.

לוּ הַשָּׁמַיִם הַכֵּהִים הָיוּ הוֹפְכִים שׁוּב

וְרֻדִּים, וְהָאָבָק לְכוֹכָבִים,

לוּ הַזְּכוּכִית הָיְתָה זוֹכֶרֶת

כִּי חוֹל הִיא, וְהַחוֹל הָיָה מִתְקַשֶּׁה

לִצְדָפִים וְקוֹנְכִיּוֹת, וְאָדָם

הָיָה מֵשִׁיב נְשָׁמָה וְצֶלַע וְנִזְרַע בָּאֲדָמָה,

וְהָאֲדָמָה הָיְתָה מִתְכַּסָּה בְּמֵימֵי יַם־טֵתִיס,

וְיַם־טֵתִיס הָיָה נוֹפֵל לַתְּהוֹם,

וּשְׁאֵרִית הָאוֹר,

נִכְבֵּית.

.

לֹא הָיִיתָ.

וְלֹא לֹא־הָיִית.

.

זה לא פייר

זֶה לֹא פֵיר שֶׁאַתָּה לֹא  –

יוֹשֵׁב בַּיָּצִיעַ בְּמִשְׂחַק הַיּוּרוֹ

בֵּין אַנְגְּלִיָּה לִסְקוֹטְלַנְד

מָרוּחַ צִבְעֵי מִלְחָמָה

(בֶּטַח הָיִיתָ בּוֹחֵר לִהְיוֹת בַּצַּד שֶׁל הַסְּקוֹטִים וְלָשִׁיר הִמְנוֹן

שֶׁמִּתְנַגֶּנֶת בּוֹ חֵמֶת חֲלִילִים)

וְאוּלַי אֲפִלּוּ עוֹלֶה עַל מַדִּים

כְּמֵיטַב הַמָּסֹרֶת הַסְּקוֹטִית

וְחוֹשֵׂף בִּרְכַּיִם

לְלֹא פִּיק

.

כְּשֶׁהָיִיתִי בְּהֵרָיוֹן וּפָחַדְתִּי שֶׁאַפִּיל,

הָיִיתִי מִסְתַּכֶּלֶת עַל הָאִצְטַדְיוֹנִים

וְרוֹאָה שֶׁהֵם מְלֵאִים.

מִמָּה יֵשׁ לִי לְפַחֵד?

.

וְהָיִיתִי פַּעַם בְּמִשְׂחָק שֶׁל אַרְסֵנָל

(זֶה מֶה הָיָה)

הַמִּפְלֶצֶת הַשּׁוֹאֶגֶת הַגְּדוֹלָה

הִרְעִידָה אֶת הָאִצְטַדְיוֹן הַבֵּיתִי

קוֹל מַקְהֵלַת הַקָּהָל

צָהַל וְצָהַל.

.

זֶה לֹא פֵיר

וְזֶה פַּחַד אֱלֹהִים.

.

איילת ישי לזרסון היא פסיכולוגית בשירות הציבורי בהתמחות קלינית. בוגרת לימודי בימוי קולנועי בבית הספר "חשיפה". זהו פרסום ביכורים משיריה.

.

אפרת ביגמן

הסדרי ראיה

עֶשְׂרִים שָׁנָה לְפָחוֹת לֹא

וְגַם עָשׂוֹר קֹדֶם לֹא בְּדִיּוּק זֶה

מָה שֶׁזֶּה. אֵינוּתְךָ תְּלוּיָה עַל וַו

דַּלְתִּי בְּרִשּׁוּל. הָרוּחַ טוֹרֶקֶת

אֲנִי לָרֹב סוֹלַחַת לָהּ

אֲבָל לְךָ

.

שיר כאב

יֵשׁ כְּאֵב בָּעוֹלָם כְּלָל

וְחַיַּת בַּיִת מֵתָה שֶׁאֲנִי

מַמְשִׁיכָה מִדֵּי יוֹם לְהַאֲכִיל

בְּטִיּוּלִים אֲרֻכִּים הִיא לוֹקַחַת

אוֹתִי לִשְׂדוֹת הַנֵּפֶל

מַבָּטָהּ אוֹמֵר: כָּאן, כָּאן וְכָאן

רֹאשִׁי מְנִידָה לְאוֹת הֵן

הַחֶבֶל מִתְקַצֵּר בֵּין שְׁתֵּינוּ

פַּרְוָתָהּ מִתְחַכֶּכֶת בְּרַגְלַי

הָלַכְנוּ רָחוֹק, רָחוֹק מִדַּי.

.

אפרת ביגמן היא משוררת, מטפלת ומדריכה מוסמכת בביבליותרפיה. ספר שיריה "מרחב מוגן" (סדרת "חוט הכסף", משיב הרוח) ראה אור בשנת 2018.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת תמר כהן שמאי, אור גרוס וקרן דוד הרטמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | להרטיב את הרגליים

"פני המחבל התבהרו בכל חלום, ובכל פעם הוא בושש להופיע. אבל הקיום הממשי של דמותו, שעתידה לקרוע את רוכסן האוהל הדק ולאחוז בסכין מעל ראשו, טלטל את שנתו יותר מעצם הופעתו." סיפור מאת שרית גורן

מרגו גראן, החניה ליד האורוות, צבעי מים על נייר, 42X32 ס"מ, 2018

להרטיב את הרגליים

שרית גורן

.

הוא התעורר בפעם השנייה באותו לילה. פני המחבל נעלמו. הוא רכס את החלון האחרון שנשאר פתוח: חלון רשת בצבע אפור מטאלי, באוהל החדש. את האוהל הוא קנה מכמה תלושי מתנה לחגים שהצטברו לסכום גדול, כיוון שלא קנה לעצמו כמעט שום דבר.

בחנות עמד האוהל בשיא תפארתו, נשבע להיות הטוב והמגן מכל האוהלים. אבל עכשיו, בקמפינג, הוא היה לא יותר מבד סינתטי, דק כנייר המפריד בין משפחתו הקטנה והרכה ובין העולם בחוץ.

זה העונש שלו על שחיפש מקום זול ומצא את עצמו בקמפינג אקולוגי בשטחים. בלי שמירה בכלל.

פני המחבל התבהרו בכל חלום, ובכל פעם הוא בושש להופיע. אבל הקיום הממשי של דמותו, שעתידה לקרוע את רוכסן האוהל הדק ולאחוז בסכין מעל ראשו, טלטל את שנתו יותר מעצם הופעתו. הוא התעורר בפעם השלישית למשמע פיצוצים קטנים.

"זה רק אימונים של הפלס"ר," אמר לו אתמול בעל המתחם: "שיהיה לכם לילה רגוע." הוא  התגאה בפניו בשירותים האקולוגיים, שהיו לא פחות מחור מצחין באדמה, ולידו כד נסורת שיש לשפוך בכל פעם לבור המתמלא.

בעל המתחם נתן לו גם צרור מפתחות לשער: לוכד חלומות שבור, ובו ארבע אבנים מחימר סבוכות בחוטי רקמה, ונוצות מלוכלכות. "כל אבן שומרת לך על חלום. יש לך פה רק ארבע." בעל המתחם הלך. עכשיו הפיצוצים נעלמו, ונשמעו רק יללות תנים.

הוא יצא מהאוהל ולקח סכין אוכל חד מהמטבח המאולתר בחובבנות. הוא חזר לאוהל והניח את הסכין מתחת לכרית. הם היו לגמרי לבד.

קור חד חדר לאוהל, ושירה הקטנה השתעלה. הוא כיסה את הילדים בעוד שמיכה, ועליה

הניח את המעילים. הוא נגע בהם. ידיהם העגולות היו חמימות. שירה חיבקה את אימה, ואור ישן מקופל בפינת האוהל, מידו הרפויה נשמט חלוק נחל צבעוני שמצא ביום הקודם.

האוכל של צליל ואשתו, שעזבו בערב, היה זרוק מחוץ לאוהל שלהם. אחרי שערב שלם הם בלבלו לו את המוח על קיימות ומחזור. קופסאות שימורים ריקות נדבקו לצלחות נייר מלאות בשאריות תבשיל טבעוני של חומוס ואורז מלא. אפילו שהוא ביקש כמה פעמים מהטיפוס השחצן הזה להכניס את האוכל למטבח. אבל צליל החזיר לו חיוך אפוף בשלווה מזויפת, לרמז לו שהוא סתם איש היי־טק לחוץ.

עיניו נעצמו, והוא נרדם לעוד דקה. בחלומו הרביעי הוא זיהה את המחבל כאיש שהם פגשו באיזה טיול: איש מבוגר חסר גיל מדויק, חבוש כובע של רשות שמורות הטבע והגנים, מטייל בלי תיק, בלי אוכל, רק עם מים.

הלילה עבר בלי שישן דקה.

שמש המדבר איימה להפוך את הקור המקפיא לחום שורף. הם אכלו ארוחת בוקר זריזה, כי הוא רצה לזוז מהר, גם בגלל השמש. רוח המדבר סחפה אותו בעודו מקפל את האוהל וסוחב אותו למכונית.

הוא ידע שהכול תלוי בו. אשתו הרי לא טובה בטיולים. הכול עליו: לנהוג, למצוא מקום, לנווט, לדעת איפה אוכלים. הוא לא כעס עליה, אבל לפעמים זה היה יותר מדי מלחיץ. הוא ידע שהוא יחזור למקום האוהל וימצא כפכף בודד, תחתונים שהניחה לייבוש על הגדר ולא הורידה וחלק מבגד הים של שירה טמון בחול.

הרוח פתחה את המחצלת הגדולה שהוציא מתא המטען כדי למצוא מקום לאוהל. הוא נאבק במחצלת ואסף את החפצים שנשכחו בחוץ. הם נכנסו למכונית הליסינג השחורה של העבודה ונסעו.

הוא לא עצר למראה הבנות התופסות טרמפים. הן היו חברות שנראו כמו תאומות, מתולתלות, לבושות בחולצת סוף מסלול של קורס כלשהו.

"גם אם היה לי מקום לא הייתי עוצר,"הוא אמר לאשתו.

היא חשבה שהן נחמדות, והיא הייתה עוצרת, אבל אמרה בשביל להרגיע אותו: "יש לנו ילדים קטנים באוטו. אין מקום לשתיים."

היא הביטה בחיבה בנשים הצעירות המתרחקות ונהפכות, אחרי רגע, לילדות קטנות בהרי המדבר הגדולים. פעם גם היא הייתה נוסעת בטרמפים. כשהייתה נערה, הרבה לפני שנפגשו.

"שילמדו לטייל בצורה אחראית," אמר. "בטוח לקחת את הכובעים?"

"הראיתי לך קודם שלקחתי," היא ענתה.

"לא ישנתי. הם מטורפים שאין פה שמירה. את קולטת שאנחנו היינו בשטחים."

היא לא אמרה לבעלה שהיא יודעת שלא נרדם כי גם היא לא לגמרי ישנה. היא לא מצליחה להירדם באוהל. היא התכרבלה עם שירה הרכה שלה, ואז חיבקה את אור. הילדים הקטנים בעיניהם היפות העצומות ובשנתם הטובה מילאו את ליבה ומחשבותיה כמו שינה.

הם התקרבו לחניה של ים המלח. משפחות חנו בשיירה צפופה שהתפתלה במרחק הליכה גדול מהחוף. הוא התקרב בחשש. לכיסא חסר רגל היה מודבק בסלוטייפ שלט ועליו הכתובת "70 שקל כניסה". לידו עמד נער משועמם לבוש בבגד ים ופאוץ' רקום על מותניו.

לפניהם בחניה צעד נחיל של משפחות סוחבות כיסאות פלסטיק, צידניות ומחצלות כנמלים במשימה אינסופית. סבתות בביקיני שלא עוצב עבורן רדפו אחרי ילדים בוכים שמחזיקים שקיות במבה. אחריהן נערות בכפכפים סידרו מכנסיים צמודים ולא נוחים, וצעקו זו לזו ממרחק. עשן המנגלים עלה והיתמר מהחוף, עוטף את ההמון ומסרב להתפזר.

"אנחנו לא נשארים פה," אמר לאשתו, "נלך לאבי בקיבוץ. עדיף לשבת אצלו בגינה בצל." הוא סימן לנער המשועמם שהוא מסתובב, ונסע לפינה הרחוקה בחניה כדי להתרחק מהאנשים.

היא לא הצליחה לתפוס את אבי, שבכלל היה חבר שלו. הוא לקח ממנה את הטלפון, ובאותו רגע של חוסר ריכוז השמיע האוטו "בום" חזק, עלה על משהו, ונעצר.

הוא יצא מהרכב. האוטו נח על חצי עיגול מסותת של אבן שנדחפה לכביש. תוצאה של עבודות פיתוח לא גמורות של היזם שהשתלט על החוף.

הוא ניסה להניע את הרכב, ואז יצא לנדנד אותו. שירה התחילה לבכות באוטו, ואור ניסה להרגיע אותה. אשתו הוציאה אותם וניגבה לשירה את הדמעות.

"למה זה תמיד צריך להיות ככה," הוא אמר בייאוש.

שרידי כוחותיו, ששמר באחריות עבור משפחתו הקטנה, ושהיו אמורים להספיק לטיול היום ולנסיעה הארוכה חזרה למרכז, לא צפו אירוע כזה: "תמיד הכול עליי. נכון?"

היא קינחה לילדים את האף, הרימה את שירה, חבשה להם כובעים ולקחה אותם לצל. אחרי שיחת טלפון אמר: "הרמאים מהליסינג אמרו שזה ייקח שלוש פאקינג שעות." הוא נשען עם ידיו על האוטו.

היא אחזה בשני ילדיה המבוהלים והביטה בבעלה: השמש ירתה בו באכזריות את כל קרניה, ומילאה אותו זיעה מראשו ועד מותניו. גופו הדרוך תמיד, אפילו במנוחה, כמעט התפקע ממאמץ.

אילו יכלה, הייתה מתקנת את המכונית, קוראת לעזרה, מעלימה את האבן, מקררת את ים המלח. אילו יכלה, הייתה עוצרת את השמש בגופה. אבל היא לא יכלה, אז אמרה: "נלך לחוף בינתיים. שלא נעמוד בשמש."

"ואני אהיה פה לבד?" הוא צעק. עכשיו היא תחייך ולא תעשה כלום, הוא חשב והתחיל להוציא צעצועי ים מתא המטען המתפקע.

היא מרחה את הילדים ביותר מדי קרם הגנה. ונשארה בקרבתו בלי יכולת לזוז. היא רצתה לקחת את הצעצועים וללכת לים עם הילדים, ושהוא יבוא אחריה אחרי שיסדר הכול. זה הדבר הנכון לעשות בשביל הילדים. הוא יסתדר, הוא יקרא לעזרה.

אבל היא לא עשתה כלום. היא לא רצתה להשאיר אותו לבד.

"אתה צריך עזרה?" הוא נשאל במבטא ערבי. מעליו עמד פלסטיני מזוקן. לידו הופיעו משום מקום עוד ארבעה פלסטינים, נערים, שהגיעו לחוף היחיד בים המלח שהורשו להיכנס אליו. הפלסטינים לא אמרו דבר וחיכו לתשובה.

"צריך חבל," הצטרף איש אוחז מנגל בחולצת "גולני שלי", ופנה אחורה. "מאמי תביאי חבל," הוא צעק.

"החבל אצל גיסי," צעקה לו חזרה אישה אוחזת מזרן ים זוהר, תואם לבגד הים שלה ולכפכפים. היא פנתה וצעקה: "מוטי, צריך פה חבל."

מוטי היה איש ענקי, קירח. זרועותיו העבות היו מקועקעות בצמידים קטנים פרחוניים, ועל זרוע ימין למעלה היה מקועקע לב שבור. כפות ידיו היו גדולות ומחוספסות. הוא הביא חבל ענקי וזרק אותו ליד האוטו. אחריו הגיע בצליעה חבר שלו, שהיה גדול כמוהו אבל לא שרירי. כרסו השתפלה מחולצתו הרטובה מזיעה, שעליה כיתוב ירוק: "אלקטרה ממזגים לכם את הקיץ."

מוטי וחבר שלו הביטו במכונית ובפלסטינים, ואלה הביטו חזרה. הם לא דיברו דקה ארוכה.

שניים מהפלסטינים, בני חמש עשרה בערך, הביאו שני בלוקים שמצאו זרוקים בצד הדרך, ומוטי והחבר שלו הרימו את האוטו על שני בלוקים וג'ק. החבר של מוטי לקח את החבל וזחל מתחת למכונית. רגלו הצולעת נגררה בקושי ובגדיו התמלאו אבק. הוא נאנק ממאמץ וכאב, עד שקשר את החבל סביב האבן העגולה, משאיר שני קצוות ארוכים משני צידיה. הוא זחל החוצה ועמד בקושי.

מצד אחד של החבל עמדו חמשת הפלסטינים, ואת הצד האחר של החבל החזיקו מוטי, חבר שלו, האיש ואשתו בבגד הים הזוהר.

"תצטרף אלינו?" אמר מוטי, והוא הצטרף למשפחה של מוטי.

החבר של מוטי צעק: "אחת, שתיים, שלוש, משוך!"

כולם משכו את החבל, והאבן זזה מעט מתחת לאוטו. החבר של מוטי עבר לצד של הפלסטינים, ופלסטיני אחד עבר לצד של המשפחה של מוטי, כדי שיהיו כוחות שווים. עוד "אחת שתיים שלוש משוך", והאבן זזה עוד קצת. כולם משכו לפי הקריאות של חבר של מוטי, עד שהאבן יצאה לחלוטין.

"להוריד את האוטו אתה יודע?" שאל מוטי. אבל מוטי לא חיכה לתשובה, פתח את הג'ק והוריד את האוטו עם החבר שלו והפלסטינים.

הילדים הביטו בפלסטינים בפליאה. הם אמרו להם תודה, והפלסטינים הלכו לחוף בזריזות ואמרו תודה למשפחה של מוטי ולכל החברים שלו, ואלה פגשו עוד חברים ובתוך רגע נבלעו בהמון חברים,כמו גל בים.

הוא החנה את האוטו בחניון, אפילו שנאלץ לשלם שבעים שקל לנער המשועמם בבגד ים, אסף את צעצועי הים והצידנית, והם ירדו לחוף.

הם מצאו פיסת חוף קטנה לשבת בה, ניקו את הכעכים הזרוקים שמצאו שם, זרקו לפח את שקיות הביסלי והענבים המעוכים ופרסו מחצלת. ריח הבשר המעושן אפף אותם, אבל הם אכלו כריכים דקים עם גבינה צהובה והרגישו אסירי תודה.

ילדים רצים מילאו את המחצלת אבנים. הוא גרף את האבנים הצידה בעדינות וחיבק את אשתו.

שירה הקטנה רקדה לידם עם עוד פעוטה לצלילי מוזיקת דאנס, שבקעה מרמקולים תלויים מעל בריכה גדולה סמוך לחוף, ואור שיחק בכדור עם ילדים שפגש בבריכה הצפופה.

"הילדים נהנים כל כך," היא אמרה.

הוא הניח את ראשו על כתפה. גופו נח, לראשונה מתחילת הטיול, ונבע ממנו רוך שהכירה מזמן.

היא חשבה שאושר הוא לא דבר נדיר, נסתר, או ידוע למעטים. האושר הוא גלוי ורחב לב, ומצוי, כמו בריכה הומה אנשים, למי שמוכן להיכנס ולהרטיב את הרגליים.

.

שרית גורן היא מחזאית, סופרת ומורה. ספרה "גילי והמכשפה הקטנה" ראה אור בהוצאת כתר ב־2011, וסיפורים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים. מחזות שכתבה הוצגו על במות שונות, ובהם "הג'ירפה הנמוכה", שהוצג בתיאטרון אורנה פורת.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מְסִירוֹת", סיפור מאת תמרה חלוצי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | לקולות הנשימה של אחיותיי

"זהו לא קול פרטי, אלא קולן של האחיות הלא־מוגנות, קולו של דור הבנות." אורית קלופשטוק קוראת בספרה של מכי חכם נאמן "אנחנו סוסי הפרא של נהריה" ובמוטיבים דומים אצל משוררות אחרות

אן בן אור, סקרנות, שמן על בד, 150X120 ס"מ, 2017

"לְקוֹלוֹת הַנְּשִׁימָה שֶׁל אַחְיוֹתַי"

אורית קלופשטוק

.

מכי חכם נאמן מקדישה את ספר ביכוריה לאחיותיה, על רקע סיפור בנות צלפחד התובעות את ירושת אביהן. היא כותבת את שמות אחיותיה כפי שתועדו שמות בנות צלפחד ובהמשך הספר מביאה את קולן בשיריה. בכך היא הופכת אותן מאובייקט לסובייקט, ואת המעשה השירי בספרה למעשה פוליטי. בהתאם לכך, בכריכת הספר מוצגת המשוררת כפמיניסטית אקטיביסטית, בת בכורה בין שש בנות, ממשפחה מזרחית.

      השיר הקצרצר בגב הספר מדבר בשם האחיות כגוף אחד. בשורה "הַאִם חַשְׁתָּ אֶת רַעַד / כַּף רַגְלֵנוּ הַקְּטַנָּה", הבת הבכורה מצביעה על כף רגל אחת משותפת לשש האחיות, ומבקשת עבורן בשאלה רטורית ועצובה את אותה אמפתיה מפורסמת של ר׳ אריה לוין, ״הרגל של אשתי כואבת לנו״. אבל, תחת מענה אמפתי, מופיעה בשיר יד חסרת חמלה, וקוטפת את פרח הצבעוני, הידוע כפרח מוגן. חכם נאמן מטעינה דרכו את "ולס להגנת הצומח" של נעמי שמר, ואת מחאתן של הבנות המבקשות להיות מוגנות כפרחים.

      בקפל הכריכה המשוררת טומנת שיר ירושה. אל מול ירושת צלפחד עומד שיר הירושה שלה כצוואה רוחנית. "אֲנִי חוֹזֶרֶת … לְקוֹלוֹת הַנְּשִׁימָה שֶׁל אַחְיוֹתַי". באותה רגישות חומלת שחשה בה את הרעד בכף רגלן, היא שומעת את קולות הנשימה של אחיותיה הישנות. הבת הבכורה ערה ומאזינה להן בשנתן. ילדה הורית, באין מבוגר אחראי בחדר. יתרה מכך, אין לה חדר: "גַּם לַבְּכוֹרָה / אֵין חֶדֶר מִשֶּׁלָּהּ". ברפרור לחדר משלך של וירג׳יניה וולף, חכם נאמן מצביעה לא על חסרונו של החדר הפיזי, אלא על כך שגם לה לא היה קול במרחב הפטריארכלי. בכך היא מסמנת את עצמה בתור זו שתכתוב עבורן, שתשמיע את קולן.

      קול נשי מושתק הוא אבן יסוד בכתיבתן של נשים. הקולות של אחיותיה הקטנות אינם קולות של דיבור או צחוק, אלא קולות של נשימה בשינה. גם קולות הסוסים בנהריה הם לחישות שרק היא שומעת: "לָחֲשׁוּ הַסּוּסִים בְּאָזְנַי / רְתוּמִים לְכִרְכָּרוֹת" (עמ׳ 66). את בית אמה היא מדמה לאקווריום. הנשים בבית שותקות כדגים: "יְלָדוֹת גְּדֵלוֹת בְּתוֹךְ צְדָפוֹת, / אָזְנֵיהֶן אֲטוּמוֹת./ קוֹנְכִיַּת הָאֵם מְאֻבֶּנֶת, / קְדוּמָה, שׁוֹכֶבֶת דּוּמָם" (עמ׳ 10). בשיר הנפתח במילים "האמהות שלי" (עמ׳ 18), סבותיה החכמות מתפללות, לוחשות או אוטמות את אוזניהן. אבל הילדה המשוררת, בעצם מעשה כתיבת השירה, היא שתשמיע קול: "בְּקֻלְמוֹס הַשִּׁירָה אֲנִי אוֹחֶזֶת, / בְּדַם רוֹקְמֵי הֶחָרוּז וְהַסֵּפֶר חָצַבְתִּי / אֶת לְשׁוֹנִי, אִמָּא" (עמ׳ 11).

      השער הראשון בספר, "כשמלכה הייתה למלכודת", המלכודת שנחשפת היא בית הילדות. שורת הפתיחה, "פַּעַם הָיִיתִי מַלְכָּה מְטַפֶּסֶת עַל עֵצִים" (עמ׳ 9), מציבה בפנינו את עמדת הפתיחה של הילדה. היא על הגובה. ולא גובה במונחים גבריים של שליטה על אחרים, אלא בהתנסחות נשית. היא בוחרת בכוח שבא מן הטבע ומשתלבת בו: "הִכַּרְתִּי אֶת כָּל הָעֵצִים בַּשְּׁכוּנָה / … הֶעָלִים הָיוּ בְּגָדַי". אולם אל מול שורת הפתיחה המפוארת, בא הדיכוי בשורת הסיום: "אַרְצָה". כקורא לכלבה, הוריד אותה "הוא", שיתברר כאביה, עץ אחר עץ.

      מכאן המשוררת באה חשבון עם פגיעתו של אביה בה, באמה, באחיותיה ובשם האמהות כולן. השירים הבאים הם כתב אישום קשה מנשוא. בתוכו מבצבצות שורות אשר משלימות את התמונה, מצביעות גם על האב כקורבן ששילם את מחיר ההגירה. "בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עָלָה אַבָּא לָאָרֶץ וְקָשַׁר עַצְמוֹ לְסַפְסַל בַּלַּיְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְנְבוּ אוֹתוֹ" (עמ׳ 13). לאביה לא רק שלא היה חדר משלו, אלא אפילו לא בית. ובתוך "האגרוף של אבא", ו"הדם", "המקלט חירום לנשים", בתוך "סודות ובלהות" (המופיעים בשירי השער), "אֲנִי רוֹאָה אֶת אֲחוֹתִי / בְּזָוִית הָעַיִן, עוֹמֶדֶת מֵאֲחוֹרַי / אֲנִי לֹא / לְבַד" (עמ׳ 24). מאחוריה ניצבות הנשים בחייה, אימא שלה, סבתא, דודה, ש"אִישׁ לֹא דָּרַשׁ חָכְמָתָן, תּוֹרָתָן" (עמ׳ 18). משיר לשיר מצטרפים קווי דיוקן נשי המשרטטים את כוחן, חוכמתן, פועלן וגם את עלבונן, שתיקתן וכליאתן של נשים. ניגוד חריף המקביל לניגוד שבין סוסי פרא לסוסים כבולים.

      בשיר הדמוני "עץ הדובדבן" (עמ׳ 27), המשרטט את מותו של אביה הנאבק על נשימתו האחרונה, נמצאים שמו ומצבתו: "צִיּוֹן חָכָם, כָּתוּב וְחָתוּם בְּקִיר הָאֶבֶן". באופן מצמרר מתכתבת השורה הזו עם שיר השואה הקנוני "כתוב בעיפרון בקרון החתום" מאת דן פגיס. במסגור כזה הבחירה לנקוב את שמו של אביה בשיר היא מעשה אמנותי פוליטי אמיץ.

      בשער הבא בספר, עם צאתה מבית אביה, היא מצהירה, "אֵין גְּבָרִים אֶצְלִי בַּאֲדָנִית" (עמ׳ 31). האדנית היא מיכל לצמיחה הניצב בחלון. המוטיב של "אישה בחלון" ידוע עוד מהמקרא. האישה בחלון היא ה״אחר״ הצופה מן הצד. מיכל אשת דוד הצופה בו מפזז בעד החלון, איזבל אשת אחאב או רחב הזונה, כולן נשים חזקות המתריסות נגד הפטריארכיה הגברית מעמדתן בעד החלון. משוררות ישראליות אימצו מוטיב זה בכתיבתן ומבטן אל הצומח דווקא. דליה רביקוביץ כותבת, "כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ/ רָאִיתִי בַּחַלּוֹן" ("החלון"), ומפרטת את הצבעונים, הנרקיסים ועוד. מירלה משה־אלבו כותבת, "אַתְּ צְרִיכָה לִשְׁתֹּל פְּרָחִים, / … אִם אֵין גִּנָּה אָז אֲדָנִית, … כְּשֶׁתֵּשְׁבִי לְבַדֵּךְ לְיַד חַלּוֹן" ("לואיזה"). אצל חכם נאמן האדנית היא סף שדרכו אפשר לחדור אל גופה. באדנית שלה ניצב דוקרן גינה סולרי, אביזר פאלי שלנגדו "אֲנִי מְהַדֶּקֶת אֶת הָרַגְלַיִם / עַד כְּאֵב, / שֶׁלֹּא תַּחְדֹּר אֲלֻמַּת הָאוֹר / אֶל בֵּין הַיְּרֵכַיִם". האישה בחלון אצל חכם נאמן מאוימת, אך גם היא מתריסה, סוגרת את רגליה.

        מבית הגידול המדכא יוצאת אישה צעירה אל החוץ המסוכן. גופה נוכח יותר ויותר, אך כפצע מדמם, נפער, מחולל, בזוי, קשור, קר, כבד, בוער. לפניה "זִמָּה מִקְּצֵה הַבַּר" (עמ׳ 52), הסכין הפאלית של "האיש שבחלון" (עמ׳ 53) והטרדות מיניות במקום העבודה: "עוֹבֶדֶת שֶׁלֹּא מִן הַמִּנְיָן / אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ אֶת שְׁמָהּ, / מָה תַּעֲשֶׂה, / לֹא יִרְאוּ וְלֹא יִשְׁמְעוּ, / הִיא צְרִיכָה לִבְלֹעַ" (עמ' 55). אפילו אצל רופא נשים, "הֶחְדִּיר, הִרְגַּשְׁתִּי / כַּלְבָּה קְטַנָּה מַשְׁפִּילָה מַבָּט" (עמ׳ 51), כמו אצל אביה, שהורידהּ "ארצה". היא "אַיָּלָה נִשְׁבְּתָה בַּסְּבַךְ" (עמ׳ 57), או "הַיַּלְדָּה שֶׁנָּפְלָה בַּפַּח" (עמ׳ 58).

      המורכבות ביחסן של נשים אל הגברים בחייהן ותחושת אובדן השליטה מופיעים בשירים רבים בכתיבתן של נשים, למשל, "הַלַּיְלָה הָיִיתִי אִשָּׁה מְטוּטֶלֶת, / מַבִּיטָה פַּעַם בַּדֶּלֶת וּפַעַם / בַּחַלּוֹן" (עמ׳ 32), בשאלה אם לקום וללכת. מטוטלת נמצאת גם בשיר ההתחשבנות של ויקי שירן עם אביה: "אֲנִי הוֹלֶכֶת וְרָצָה מִמֶּנּוּ / הוֹלֶכֶת וּמִתְקָרֶבֶת / הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת / יַלְדָּה קְטַנָּה / תְּלוּיָה / שָׁנִים / עַל מְטֻטֶּלֶת שְׁבוּרָה" ("באמת התורה, מבכיא"). תחושה דומה מופיעה אצל דליה רביקוביץ ב"בובה ממוכנת": וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים, / וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים / … וְאַחַר כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְתֻקֶּנֶת / וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְּתָנִי".

      יחסי כוח בין גברים ונשים מקבלים עוד ביטוי מעניין בספר באמצעות השיער. הגברים בשירי הספר קירחים. רופא הנשים בעל קרחת מבהיקה (עמ׳ 51), "הַשֶּׁקֶר הַזֶּה עִם חֲלִיפָה וְקָרַחַת" (עמ׳ 68), וגם, "תָּזִיזִי כְּבָר אֶת הַתַּחַת / אוֹמֵר הַגֶּבֶר הַקֵּרֵחַ שֶׁעוֹמֵד בַּתּוֹר", לקופאית (עמ׳ 73). המשוררת "מגלחת" את ראשי הגברים בספר, כמעשה דלילה לשמשון. הנשים בספר, לעומת זאת, עתירות שיער: "הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי / סוֹרְקוֹת אֶת שְׂעָרִי הַצָּפוּף / הַמְּתֻלְתָּל / … הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי / אוֹרְזוֹת אֶת שְׂעָרָן הַלָּבָן" (עמ׳ 18), וגם "לִהְיוֹת כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה / רַק לָחוּשׁ / אֶת עֲרֵמַת הַתַּלְתַּלִּים / אֶת לִבֵּךְ הַפָּרוּעַ" (עמ׳ 22).

      בשער השלישי, "אנחנו סוסי הפרא של נהריה", האישה הצעירה "דּוֹאָה בַּשָּׁמַיִם / מֵעַל מוֹלַדְתִּי" (עמ׳ 71). בשער זה המשוררת מציגה מבט־על ועמדה פוליטית חברתית בשירים נוקבים. היא מצביעה על "הַשֶּׁקֶר הַזֶּה עִם חֲלִיפָה וְקָרַחַת" (עמ׳ 68) הנושא בחובו את דמות האב, ו"הַנְהָלָה שֶׁאֵינָהּ אַחְרָאִית" (עמ׳ 69) היכולה להתפרש כדמות האם. הפרטי עודנו נוכח בשער הזה, טמון בתוך שירי המחאה כנגד הציבורי־חברתי, כנגד הקפיטליזם, דוגמת הגירוש משכונת הארגזים ועוד. מעמדת סוס כבוש עם "רְטִיּוֹת עַל הָעֵינַיִם" (עמ׳ 66) היא פוקחת עיניים, מפנה אצבע מאשימה אל המערכות הדורסניות מבית ומחוץ, וקוראת לאישה המוחלשת בשיר "תתעוררי" (עמ׳ 73).

      כעת מובנת הכותרת אנחנו סוסי הפרא של נהריה – אנחנו הנשים שהספר משמיע את קולן. זהו לא קול פרטי, אלא קולן של האחיות הלא־מוגנות, קולו של דור הבנות. סוסי הפרא של חכם נאמן הם לא המופע הראשון של סוסי פרא בכתיבה נשית. חדוה הרכבי בספרה הסוער לאהובתה (ראנא, הקיבוץ המאוחד, 2014) כותבת "לִחְיוֹת עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה וְלִפְגֹּש אוֹתָךְ שָׁם, בְּמָקוֹם שֶׁאַתְּ / לֹא, לִשְׁמֹעַ אֶת פְּעִימוֹת הַלֵּב שֶׁל סוּסֵי הַפֶּרֶא שֶׁלָּךְ, וּמִי / אַתְּ רוֹצָה שֶׁיִּרְכַּב עַל סוּסֵי הַפֶּרֶא שֶׁלָּךְ". נילי ארד כותבת בספרה סוסי פרא (אבן חושן, 2018): "סוּסֵי פֶּרֶא דּוֹהֲרִים בְּמֹחִי / שׁוֹעֲטִים אֶל מוֹתִי / כּוֹתְשִׁים עַד דַּק כָּרֵי עֵשֶׂב מְשַׁכֵּר". יערה בן־דוד כותבת בשירה המתריס "מכובסת": "הִיא מְכַבֶּסֶת, מְעַרְבֶּלֶת סוּסֵי פֶּרֶא". עידית ברק כותבת בשיר הארס פואטי "דהרה": "בְּאָזְנַי תִּקְתּוּק פְּרָסוֹת / צוֹהֶלֶת / רַעֲמָתִי מִתְבַּדֶּרֶת בָּרוּחַ". נשים אלה כותבות כהתפרצות סוסים, כדהירה חסרת רסן, טבעית, חושנית ועוצמתית.

      אפשר היה לסיים את הספר כאן, בסופו של "שער הסוסים", בשיר "תתעוררי" ובמשפט הסיום הנפלא, הרב־משמעי, שחוזר אל הקדשת הספר: "רַק תַּג שְׁמֵךְ נִשְׁאָר תָּלוּי / בָּךְ, עַד עֲלוֹת הַבֹּקֶר". סיום שיש בו צו לדהור קדימה.

      אבל מבנה הספר ועריכת שעריו משקף את המציאות נכוחה. בשער הבא, "פרח יחיד באגרטל", המשוררת בוחרת שלא לסיים כדוברת נביאה, אלא כאישה מפוכחת, עייפה, עצובה־משהו: אישה בוגרת לבדה בקן המתרוקן, מבטה נודד אל חוויות אסירים תחת השלטון הסובייטי ("לאן הולכות נשמות האסירים", "אנה", עמ׳ 78-77), ומחזיר את הקורא אל הסוסים הרתומים. את חוויית האסיר מצאתי גם אצל בכל סרלואי בספרה סכין שלופה האור (הקיבוץ המאוחד, 2016): "אֲנִי מִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ בְּחֵרוּק צִפָּרְנַיִם /  מְרוֹצֵץ אֶת רֹאשִׁי עַל הַסּוֹרֵג", ואצל עידית ברק, הכותבת, "הָיִיתִי אֲסִירָה לְמוֹפֵת/ סָפַרְתִּי אֶת עַצְמִי פַּעַם בְּיוֹם" (להיאחז בענף הקרוב, פרדס, 2018). חוויית אסיר כחוויית אין־מוצא תודעתית של אישה בתוך יחסי כוח משקפת דיכוי פסיכולוגי עמוק, שמוביל לאבל ולמוות השזורים בכל שירי השער המיוסר הזה.

      הספר נחתם ב"כל הלילה התהפכה נפשי בין הסדינים", שער קצרצר ופסימי על השירה, ובו ארבעה שירים ארס פואטיים שבהם השיר הוא הגיבור. השיר הוא כלב שנזרק למזבלה העירונית (עמ׳ 91), השיר הוא "שִׁבְרוֹן קוֹלוֹ שֶׁל הָעֵט / קוֹרֵס אֶל הַנְּיָר" (עמ׳ 92). השיר הוא חסר בית אשר "פּוֹחֵד לָמוּת לְבַד" (עמ׳ 93), והוא "צִפּוֹר קְטַנָּה נִשְׁמְטָה מִבֵּין עֵינַי / צָנְחָה מְעֻלֶּפֶת עַל גִּלְיוֹנוֹת הַנְּיָר" (עמ׳ 94). השיר שאליו מכוונת המשוררת הוא שירן של הנשים. קולן שבור, קורס, מעולף, חסר בית ובודד. קולן עדיין לחישה.

.

אורית קלופשטוק, משוררת ישראלית ומנחה מפגשי כתיבה חווייתיים, בעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת בר־אילן. רשימות ושירים פרי עטה הופיעו במוסך ובכתבי עת רבים נוספים. ספרה "לא יכולתי לרשום את זה בתיק" (פרדס, 2020) זכה בפרס שר התרבות לספרי ביכורים לשנת 2021 ובפרס דיצני לשנת 2022, וספרה החדש "אישה מבראשית" יצא לאור בסוף 2022 בהוצאת פרדס.

.

מכי חכם נאמן, "אנחנו סוסי הפרא של נהריה", עיתון 77, 2021.

.

 

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על מרכיבים של חוויה פוסט־טראומטית בשירים של נורית זרחי ושמעון מרמלשטיין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן