.
משיח דה לה שמאטע: על "שירים על סף" מאת עמיחי חסון
טפת הכהן־ביק
.
ספר השירים החדש של עמיחי חסון, שירים על סף (מוסד ביאליק, 2022), יצא בעיתוי דרמטי בעבור הציונות הדתית במידה שמקנה לו מעמד כמעט נבואי. בחלקו הראשון של הספר יש מחזור שירים ארוך על חייו של בחור דתי מן המרכז, אולם אין זה ממואר אישי, אלא ממואר של חברה שלמה הנמסר "בגוף ראשון רבים". זו אחת הסיבות לכך שהספר הזה מרתק לקריאה: אף על פי שמרבית השירים עומדים בפני עצמם, הם מצטרפים יחד לכדי סיפור מלא ועשיר על סובייקט, שהוא בחלקו מאוהב בחברה שבה גדל ובחלקו הלום מן האופן שבו הוטמעו בגופו תביעותיה ומחוותיה, על מחיריהן; בחלקו מוקסם, ובחלקו נרתע ומתבדל. זוהי אהבה בלתי נשלטת, ממש כמו הנשיקה לשטריימל של הרב קוק הנפלטת לדובר כמו בניגוד לרצונו: "לֹא הָיָה אִישׁ עִמָּדִי / שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי אֶל כּוֹבַע הַפַּרְוָה / וּנְשַׁקְתִּיו" (עמ' 18). זוהי נשיקה המועמדת אל מול הנשיקה לאצבעות אביו של הכותב בברכת כוהנים בבית הכנסת הטריפולטאי (עמ' 19); ובה בעת זוהי גם רתיעה פיזית של ממש. הדובר נרתע מכל אותן מחוות, המוכרות כל כך למי שגדלו בחברה הזו: "הָרַב חִכָּה לָנוּ, חָקַר הֵיכָן הָיִינוּ, דָּרַשׁ לָדַעַת מָה עָשִׂינוּ בִּזְמַן / סֵדֶר בֹּקֶר בִּגְמָרָא. בָּחַן צִיצִיּוֹת בְּלִטּוּף הַגַּב" (עמ' 16).
אולם כיצד מספרים סיפור של חברה שלמה? כיצד חומקים מן ההיקסמות הנוסטלגית מחד גיסא, וממסחר בסיפורים סוציולוגיים צהבהבים מאידך גיסא? נדמה לי שזו המשימה שעמיחי חסון קיבל על עצמו: לספר ביוגרפיה אישית ודורית שתסכם תקופה בלי לספר סיפור בנאלי. לקבל על עצמו גוף ראשון רבים, אבל להשאיר את הגוף ואת השירה. ממש כשם שגינצבורג באביעזר ופייארברג בלאן סיפרו לפניו.
הבחירה לספר סיפור בגוף ראשון רבים מתוארת כדיבוק, ומכאן ואילך הספר כולו נקרא כמעין עוויתות של הדובר, המדבר כמי שכפאו שד: "כְּחֹם הַיּוֹם הַכִּתָּה הִשְׁתַּתְּקָה. / יָדִי הוּנְפָה. הִתְחַלְתִּי לְדַבֵּר בְּגוּף / רִאשׁוֹן רַבִּים." (11). מהרגע הזה בספר הדובר עובר לגוף ראשון רבים, כמו נשלח לדבר בשם הדור שלו, ולא מבחירה. נוסף על כך, אין זה רק "גוף" במובן הלשוני, משום שהדובר מתבטא כאילו ישנו גוף פיזיולוגי משותף שהוא חולק עם אחרים: "וְלֹא יָדַעְנוּ מַה לַּעֲשׂוֹת בַּגּוּף / וּבַשְּׂעָרוֹת שֶׁהִתְרַבּוּ בַּמִּפְשָׂעוֹת. / לַשָּׁוְא הִסְתַּרְנוּ אֶת הַזִּקְפּוֹת" (עמ' 13). וכך, למרות שמיניות מקושרת לרוב לסובייקטיביות ולגוף הפרטי, חסון מצליח לעסוק במעין "מיניות משותפת". ליאת קפלן, שהיא גם עורכת הספר שירים על סף, כתבה בהקשר אחר על השיר "רגע אחד" של נתן זך את הדברים הבאים: "המילה 'אֲנִי' מפציעה בסיום הטור הראשון כמין נגזרת של התחינה לשקט ומכוננת את שדה ההתחוללות של השיר: האינטימי. 'רגע אחד' מבצע, בפועל ממש, את הפעולה הפואטית הפשוטה, היסודית וההכרחית של שירה: לעצור. מישהו רוצה לומר דבר. הוא זקוק להשתהוּת, לשקט, לרגע רגוע בזמן ולגוף ראשון יחיד כדי להתחיל לדבר" (המוסך, גיליון 37). כאן מתרחש התהליך ההפוך, שירת הרבים מפקיעה את גרון הדובר ומדברת בקולו.
אחד המאפיינים הבולטים של הספר הזה הוא עושר ההתרחשות. זו אינה שפה רזה, לא אוניברסלית ולא מינימליסטית, והיא כמעט מתפקעת מגודש האירועים המתוארים בפרוטרוט. כפי שכתבה נועה שקרג'י על ספרו הקודם של חסון: "ויש מידע רב, מידע בלתי נגמר ממש בבלי מה" (אודות, גיליון 11), כך גם בספר הזה – מידע על הטקסטים השגורים על לשונם של "בני היכלא" ומידע סוציולוגי וגאוגרפי; הלשון הפואטית פועלת בלי להפנות את גבה למציאות. כלומר, המציאות על כל פרטיה היא החומר השירי, וחסון קורא בחברה הציונית־דתית בזכוכית מגדלת כאילו הייתה טקסט פואטי ומפרש אותה "פרשנות יתר". חסון הקורא במציאות כבשירה הוא קורא רציני, הלוקח ברצינות את המילים רוויות המשיחיות שהחברה הדתית עושה בהן שימוש חול כאילו היו עדשים הנסחרות בשוק. כך, הוא כמו מבקש להמחיז את דבריו של ביאליק במאמרו האלמותי "גילוי וכיסוי בלשון" כי, "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן". חסון מבקש לחזור ולחשוף את ימי גבורתן של המילים הללו שהפכו לא מכבר לשגרת לשון, ואינו מניח להן לחמוק.
הדובר של שירים על סף אינו דובר שהשלים מהלך וכעת הוא מביא בשורה קוהרנטית. זהו ספר של משיח דה לה שמאטע, חבוט ומוכה, משיח בעל כורחו – כזה שאינו מצליח להימלט מן המשימה המשיחית שלו אף שרוקנה מזמן ממשמעות: "הַיָּד נִשְׁלַחַת אֶל מַדַּף סִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ / אֲנִי נֶאֱחָז בָּהֶם כְּבִתְרוּפוֹת שֶׁפָּג תָּקְפָּן" (10) – היד נשלחת אוטומטית, כבעלת חיים משלה. אף שלדובר ברור שתוקפן של התרופות פג, הוא נאחז בהן בכל זאת כדי להקל את הקדחת האוחזת בו. הוא מעין יעקב הנלחם במלאך, אולם בעוד יעקב יכול למלאך, מקבל ממנו את שמו, 'ישראל', ומוליד עם – הדובר כושל, אינו שומר על טהרת עיניו, נופל במדרגות ואינו עומד במאבק.
.
בְּתֹם הַתְּפִלָּה נְעָרוֹת מְבֻיָּשׁוֹת יָרְדוּ
מֵעֶזְרַת הַנָּשִׁים, הִתְעוּ אֶת עֵינַי,
שִׁבְּשׁוּ אֶת צְעָדַי. נִכְשַׁלְתִּי,
נָפַלְתִּי בַּמַּדְרֵגוֹת.
צוֹלֵעַ בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה
חִפַּשְׂתִּי מַלְאָךְ. בְּפִנַּת רְחוֹב
הָרֹאֶ"ה נֶאֱבַקְתִּי עַל שְׁמִירַת עֵינַיִם:
וִידֵאוֹמַט הֶרְאָה הֲמוֹן שָׁדַיִם
פְּטָמוֹת כֻּסּוּ כּוֹכָבִים צְהֻבִּים.
.
(עמ' 35)
.
כישלון שמירת העיניים הוא הכישלון לראות ולשאת את תפקיד הנביא – הרואה (שמואל א ט 9). ו־'הרוא"ה' – אותם ראשי תיבות של שמו של הרב קוק (הרב אברהם הכהן), הוא גם שמו של שבט חניכי בני עקיבא בכיתה ח'. ושוב, חסון חושף עד כמה טעונים הם החיים השגרתיים כביכול של חניכי התנועה, כמה הועמס על הכתפיים מבלי דעת. ואם תרצו, בלשונו המצוטטת חדשים לבקרים של גרשם שלום לפרנץ רוזנצווייג, כמה מיסטיקה הוטענה בחיי היום־יום ועד כמה היא עלולה להתפוצץ.
המאבק של הדובר – המשיח החבוט – מתכתב עם שירו של אורי צבי גרינברג "עם אלי הנפח". בשני השירים הדובר מוכה מכות פיזיות, ובשניהם הוא אינו יכול לברוח. אולם חסון אינו נאבק לרוב עם האל עצמו, אלא עם גברים – רבנים טוטאליים מאוד, המתעמתים עם חייהם של מתבגרים בעלי גוף. יש הרבה גברים בספר, והניסיון לעמוד בשליחות המשיחית הוא גם מבחן גבריות שהגיבור כושל בו: "אֲנִי עוֹמֵד בַּשַּׁעַר. / אַתָּה עוֹמֵד לִבְעֹט. // לִפְנֵי שֶׁתִּסְתַּעֵר – / עֵינֵינוּ נִפְגָּשׁוֹת. // מַהֵר / הַכַּדּוּר / מִשְׁתַּחְרֵר. // אֲנִי מְוַתֵּר" (40). דרישותיהם המופרכות של הרבנים, המצפים מן הדובר לחיות במתח רוחני גבוה, מהדהדים את דרישתו של ר' נחמן: "נכון שאתם אנשים כשרים, אבל לא לזאת היתה כוונתי. אני רציתי שתהיו כחיות היער שנוהמות כל הלילה". אכן, הדובר השיכור והאחוז תאווה רוחנית נוהם כל הלילה – שירים, אך מנסה בה בעת לחיות חיים כשרים ובנאליים הרחוקים מאותם שיאים רוחניים: "אֲנַחְנוּ, דַּי לָנוּ בִּסְפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת" (74). ברצון שלו לחיות חיי משפחה, מתנתק הכותב לא רק מן המסורת הנבואית ולא רק מהחיים הרוחניים של החברה הציונית־דתית, אלא גם מן המסורת הרומנטית של דמות המשורר הגאון והבודד. בשירו היפה על זך הוא כותב: "בְּסִפְרֵי שִׁירָיו סִמַּנְתִּי: "לְבַד, / בָּדָד, בּוֹדֵד, לְבַדִּי, בְּדִידוּתִי, בְּדִידוּת, לְבַדּוֹ, / עֲרִירִי. הִבְטַחְתִּי לְעַצְמִי: לֹא כָּךְ. … הָאוֹהֲבִים הַנְּבוֹנִים, הָיָה לוֹעֵג לָנוּ" (עמ' 70). בספר השירה הזה נולדת ילדה וישנם ילדים ההולכים לגן; כשהמוזה דופקת על דלת ביתו של המשורר, יש להתחשב בשאר הישנים בבית. כלומר, הדובר מיטלטל בין האופציה המשיחית הדתית ובין סערת היצירה, ומבקש במקום אלו חיי שגרה בורגנית, חיי אדם פשוט.
כאמור, זה ספר על מאבק בין יעקב למלאך, ולכן השיר "דין וחשבון על המערכה האחרונה" אמור לסכם ולהכריע מאבק זה. אולם דווקא בשיר מסכם זה, שאהבתי במיוחד, חסון עושה שימוש בהתקה מטאפורית, המאפשרת להשאיר את ההכרעה עמומה, לא ברורה ומטרידה. השיר מתאר כיצד חדקונית הדקל מחסלת עץ אחר עץ ברחוב ברקאי (יש כמה יהלומים של טבע בספר השירה הזה):
.
דין וחשבון על המערכה האחרונה
עֵץ אַחַר עֵץ חִסְּלָה חִדְקוֹנִית הַדֶּקֶל אֶת רְחוֹב בַּרְקָאי
וּפָלְשָׁה לִרְחוֹבוֹת סְמוּכִים. הִשְׁמִידָה צַמָּרוֹת, הִצְהִיבָה כַּפּוֹת תְּמָרִים.
חִפּוּשִׁיּוֹת נָבְרוּ בְּלֵב הַגֶּזַע הַנָּגוּעַ, אָכְלוּ אוֹתוֹ מִבִּפְנִים, הִשְׁרִיצוּ
בֵּיצִים, זוֹחֲלִים פָּקְעוּ, לִסְתוֹתֵיהֶם הִתְחַזְּקוּ עַד הָפְכוּ גְּלָמִים.
צַחֲנָה פָּשְׁטָה בָּרְחוֹב כְּרֵיחַ פִּגְרֵי חֲתוּלִים. בְּצַד הַכְּבִישׁ
נוֹתְרוּ הַדְּקָלִים, כְּרוּתֵי רָאשִׁים כְּפִסְלֵי מַצְבִּיאִים מוּבָסִים.
עִירִיַּת רָמַת גַּן נִלְחֲמָה בַּמַּזִּיקִים, רִסְּסָה,
גָּזְמָה עֲנָפִים. הֶחֱלִיפָה אֶת שְׁמוֹת הָרְחוֹבוֹת הַסְּמוּכִים:
"רְחוֹב כּוֹבְשֵׁי עַזָּה" הוּא כָּעֵת "רְחוֹב אַלּוּף נְחֶמְיָה תָּמָרִי".
אַךְ הַמְחַבְּלִים פָּרוּ וְשָׁרְצוּ, רַבּוּ וְנֶעֶצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד,
לֹא הִתְרַשְּׁמוּ מִשֵּׁם מְפַקֵּד סַיְרוֹת מַטְכָּ"ל וְצַנְחָנִים.
בְּתֹם הַמַּאֲבָק אֲנִי אוֹחֵז בְּגוּף הָאוֹיֵב:
חֲמִשָּׁה סֶנְטִימֶטְרִים אֲדֻמִּים. כְּתָמִים שְׁחֹרִים
מְנַקְּדִים אֶת פָּנָיו, זִקְפַּת חֵדֶק דַּק מִתַּמֶּרֶת מֵרֹאשׁוֹ,
מְגַשֶּׁשֶׁת בֵּין קַוֵּי כַּף יָדִי, בּוֹחֶנֶת
יַבֶּשֶׁת חֲדָשָׁה לְהִתְנַחֵל בָּהּ.
.
(עמ' 37)
.
שוב מאבק, ושוב כישלון: גם אם תגורש החדקונית מאזור מסוים, היא תמצא יבשת חדשה להתנחל בה. מיהו האויב? מיהו העץ? האם הכותב מגלה בשיר הזה כי מי שנאבק בו הוא קטן מאוד וזניח אך עקשן? השיר הזה מסכסך את ההבנה שנבנתה מן השירים הברורים יותר, הממואריים באופיים, ומה שיפה כל כך הוא האופן שבו הוא מחזיק בעדינות, זה לצד זה, הן את ריבוי הפרטים הריאליים הן את המשמעות המטאפורית.
מחזור השירים הארוך העוסק בציונות הדתית בכלל, ובדמות של הראי"ה קוק בפרט, נפתח בסערה ובחוסר נחת ובתקווה שהספר אורות ייתן מענה: "אֲנִי מִתְעוֹרֵר / קוֹדֵחַ וְלֹא מֵחֹם. שׁוּב רוֹדְפוֹת אוֹתִי חַיּוֹת / הַקֹּדֶשׁ, מְעוֹרְרוֹת בַּלֵּילוֹת … אֶקְרָא אֶל הָרְאָיָ"ה וְיַעֲנֵנִי" (10). במבנה כיאסטי, שמאפיין את המחזור הזה, הוא נסגר בהתעוררות נוספת לפנות בוקר. הדובר כושל במילוי ייעודו הרוחני – להוליד אמן המשלב היטב בין אמנות ודת ולהמשיך את כתיבת השירה של הרב קוק כפי שהיא מתבטאת בשאלתו: "מְשׁוֹרֵר הַתְּשׁוּבָה, / הֲנוֹלַדְתָּ כְּבָר?" (נפשי תקשיב שירו, עמ' 58). לשורות הללו של הרב קוק, שורות שהפכו מזמן סמל למקומה של האמנות בחברה הדתית, עונה חסון: "צַר לִי לְאַכְזֵב, לְהִתְאַכְזֵב. / מְשׁוֹרֵר הַתְּשׁוּבָה לֹא נוֹלַד / בְּגוּפִי" (28); למרות זאת הוא חווה איזו התגלות שקטה, רגע של אינטימיות עם הרב קוק אשר מעניק לו אפשרות למנוחה – אותה המנוחה שחמקה ממנו בתחילה. ברגע הזה הוא נפרד באופן סופי מהאופן שבו הובן הרב קוק, ואולי נפרד ממנו ככלל: " עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ: / לֹא עָמַדְנוּ עַל טִיבוֹ / וְנִשְׁבַּעְנוּ לָרִיק בִּשְׁמוֹ. / וַאֲנִי יוֹדֵעַ אוֹתוֹ / רַק רָחוֹק / רַק עַכְשָׁו / כַּעֲבֹר שָׁנִים" (עמ' 28). זהו רגע שבו חסון כמשורר יוצא ממעגל של אמירות פושרות. זו פרידה עצובה וחותכת מכל מה שידע לפני כן. הוא נכשל בהולדת עצמו כמשורר תשובה – אך נולד באופן אחר.
הספר של חסון אמנם יצא בעיתוי דרמטי, אך הוא אינו היחיד: הוא מצטרף לממוארים של חיים וייס, ספרים מחוקים, ושל בני מר, המועדים, שיצאו השנה, המנסים גם הם לספר את סיפורה של החברה הזו (אף שבין השלושה קיימים הבדלים דוריים וגאוגרפיים). חרף המראה הנוקבת שמועמדת בספר, זו טעות לקרוא את ספר השירים הזה כספר של דתי לשעבר, דתל"ש, שהשלים עם החלטתו וכעת הוא מוציא את דיבת הציונות הדתית ומכבס את הכביסה המלוכלכת בחגיגה פולקלוריסטית – אלו הם הרגעים החלשים יותר בספר ("זָרַקְנוּ אֶת הַכִּפּוֹת בָּאֲוִיר / כְּכֻמְתּוֹת. אֶת שֶׁלִּי לֹא מָצָאתִי", עמ' 21). דימויים של כביסה מלוכלכת אינם מתאימים לספר השירים של חסון, אלא בעיקר מאבקים, פציעות וצליעות. כאמור, זהו משיח דה לה שמאטע, משיח כאוב – מאכזב ומאוכזב. מתוך כך, חסון מצליח לעסוק בדת באופן מעניין ולא דוגמטי, לדבר מבפנים, אך לא לפחד לחצות גבולות.
לפני סיום אוסיף כי בספר יש גם הומור רב, והוא יצחיק את כל מי שניסתה לנדור נדרים חסרי סיכוי או לגזור על עצמה תעניות בלתי אפשריות. בעזרת הזרות רבות הוא חושף עד כמה בלתי רגילים הם החיים הללו, שאולי קיבלנו כמובנים מאליהם בלי משים: "נָדַרְנוּ לִשְׁמֹר נְגִיעָה עַד סוֹף / הַשָּׁנָה. הֶחֱזַקְתִּי מַעֲמָד אַרְבָּעָה / יָמִים. תַּחַת פֶּסֶל אַבְרָהָם לִינְקוֹלְן / לְיַד הַסִּפְרִיָּה הָעִירוֹנִית בְּרָמַת גַּן / שֻׁחְרַר הָעֶבֶד מִכְּבָלָיו הַתַּחְתּוֹנִים" (20).
.
* רשימת הביקורת הזו מוקדשת לחברתי אורטל: האם את זוכרת כיצד רצנו בכל הקניון בחיפוש קדחתני אחרי חולצות עם שרוולים ארוכים יותר? מה נשאר מן החולצות ההן?
טפת הכהן־ביק היא פוסט־דוקטורנטית במכון כץ ללימודי יהדות באוניברסיטת פן בפילדלפיה. חוקרת ספרות עברית ועוסקת בעיקר בנושאים של דת וחילון וכן במשבר האקלים בספרות העברית. פרסמה רשימות, שירים ופרוזה בבמות שונות.
.
עמיחי חסון, "שירים על סף", מוסד ביאליק, 2022
.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מעין הראל על קובץ השירים "בצל מחלה" מאת מאיה בז'רנו
.