אמנם לא בדקנו, אבל סביר להניח שהאסוציאציה הראשונה לשמע השם חיים טופול תהיה סאלח שבתי או טוביה החולב מ"כנר על הגג". סאלח, התפקיד שהוביל את טופול לקריירה בינלאומית, הפך במידה רבה לשמו השני של השחקן הידוע. לכן היה מפתיע לגלות שדווקא התפקיד הזה, שטופול הפליא לבצע, כמעט הפך לאבן נגף בדרכו של טופול לקריירה בתיאטרון הרפרטוארי. שחיים טופול לא ישיג תפקידים? מה שהיום נשמע כמעט בלתי נתפס, בוודאי לא בהקשר לכוכב הבינלאומי הראשון שיצא מישראל, נמנע משום שטופול לא האמין בזה לרגע ובדיעבד גם הוכיח לכולם מדוע.

הסיפור שלנו מתחיל בכתבה שהתפרסמה ב"מעריב" במאי 1964, כשבועיים לפני הקרנת הבכורה של סאלח שבתי בישראל. בכתבה נכתב שכאשר טופול עזב את להקת בצל ירוק לטובת הקמת תיאטרון חיפה, הוא נשאל מה יש לו לחפש בתיאטרון, שהרי כל מה שהוא יודע לעשות זה לגלם את סאלח. "אינני פוחד מזה", ענה טופול. "כבר הוכחתי לעצמי ולאחרים שאני מסוגל לצאת מתוך הסאלח הזה". היום, אחרי קריירה בינלאומית מזהירה, זה נשמע כמו מעשייה אבסורדית, אבל אפשר לדמיין עד כמה ביקורת כזו בתחילת הקריירה יכולה להיות מכשול עבור כל אחד. טופול, כפי שאפשר להבין, לא עשוי מהחומרים האלה.

"טופול בכלל הגיע ללהקת הנח"ל במקרה", מספרת גליה טופול, אשתו זה 66 שנים ובעצמה חברת המחזור השני של אותה להקה. "הוא היה בקורס מ"כים בנח"ל, שארך אז כ-8 חודשים. במשך הזמן הזה הוא ועוד חבר או שניים היו כמו צוות הווי ובידור וחיים היה מצחיקן הקורס. ערב אחד הגיע המחזור הראשון של להקת הנח"ל, עם יוסי בנאי ויונה עטרי, להופיע בפניהם, והחבר'ה החליטו שלא לצחוק כל ההופעה. וכך היה – ערב שלם הם לא צחקו. ואז ביקשו מטופול והחברים לעלות וכל הקהל התגלגל על הרצפה וככה חיים נשלף ללהקת הנח"ל".

בשנת 1955 חבר אפרים קישון ללהקת הנח"ל ויצר עבורה את המערכון "הסוציאלית החדשה". שם באה לעולם לראשונה דמותו של סאלח. מתברר שלטופול חלק גדול בכך, עוד לפני שנפח רוח חיים בדמות הכתובה. "בנח"ל החליטו להכניס חומרים רציניים יותר", מספרת גליה. "חיים החליט לפנות לקישון. הם לא הכירו, אבל חיים היה לפני הגיוס דפס בעיתון "דבר" שם עבד קישון, והרגיש שהוא יכול לפנות אליו. קישון ייעד את הדמות של סאלח לחיים. דווקא טופול התנגד למערכון הרציני, אבל לא רק הוא – כולנו חשבנו שלא מתאים ללהקה מערכון רציני. אבל קישון התעקש וזה בכל זאת גם צבא וזה מה שהוחלט, אז עשינו". גליה עצמה השתתפה במערכון, כשגילמה את תפקיד סמלת הסעד לאחר פרישתה של נחמה הנדל מהלהקה.

היום יש להניח שלא היה עולה בדעתו של אף אחד ללהק את טופול, הצעיר והאשכנזי, לגלם את סאלח, המבוגר והמזרחי. אבל לא ניתן לשפוט סרט בן כמעט 60 שנה דרך עולם המושגים העכשווי. כשהסרט יצא, האמונה בהצלחת כור ההיתוך, בתקווה שיהפוך תוך דור-שניים את שאלת הזהות לחסרת חשיבות, הייתה מבוססת בדעת הקהל. טופול חטף לא מעט ביקורת על כך שהציג דמות נלעגת, אבל הוא לקח את סאלח ברצינות תהומית ומקצועית ובראייה המתאימה לתקופתו, מבחינתו סאלח היה דמות שעליו להיכנס אליה בלי קשר לשוני המהותי בין השחקן לדמות.  

טופול עשה הכנות מיוחדות לתפקיד? בריאיון אחד הוא סיפר שהבמאי דוד ברגמן עבד בשיטה של סטניסלבסקי ושהעבודה על התפקיד היתה אינטנסיבית

"לתפקיד הזה הוא התאמן ברצינות, בילה שעות במעברה, למד את השפה, הדיקציה ובילה שעות בלהקשיב. גם את הרעיון של הכובע הוא קיבל משם וחזר הביתה לחפש את הבארט מימי לימודיו בבית הספר "תחכמוני". חיים נכנס לדמות לגמרי, אבל גם היה בטוח שזה לא מה שהקהל יאהב, בעיקר משום שהוא חשב שהמערכון רציני מדי ולא מתאים ללהקה. אבל קישון התעקש וזה באמת היה להיט".

טופול ושאר חברי הלהקה למדו מהר מאוד שהם טעו, והקהל קיבל את סאלח בזרועות פתוחות. "המערכון עלה יותר מ-500 פעמים על הבמה", נזכרת גליה. "כבר בחזרה הגנרלית ישבו מפקד הנח"ל, קצין חינוך ראשי ועוד קצינים בכירים בשורה הראשונה, וכשהגיע המערכון של סאלח הם התפוצצו מצחוק, אפילו עוד לפני שהתחילו לדבר, מיד כשטופול עלה לבמה הם התחילו לצחוק. אנחנו הסתכלנו עליהם ולא הבנו מה מצחיק, אבל הם התפוצצו מצחוק – זה במידה רבה הגאונות של קישון".

אבל גם קישון עצמו הכיר בכך שהצלחתו העצומה של סאלח שבתי נעוצה לא פחות בגאונות של טופול. כשנשאל פעם על כך אמר קישון ש"סוד ההצלחה היה נעוץ בחיבור המושלם בין השחקן לדמות, תופעה לא ממש שכיחה על הבמה." 

"אין ספק שחיים הפנים את התפקיד ותפס נכון את הביקורת של קישון", אומרת גליה. "הוא העביר את זה על הבמה בצורה מחשמלת. בין היכולת של קישון להצחיק בחוכמה ולחשוף את הנפש לבין יכולת המשחק של חיים, התרחש חיבור נדיר ולא סתם הם היו חברים ושותפים עוד שנים רבות". 

טופול המשיך לשתף פעולה עם קישון והוסיף לגלם את דמותו סאלח במשך שנים. גם במסגרת להקת "בצל ירוק", שהקים טופול עם אורי זוהר, הופיעה דמותו של סאלח במערכונים "זיגי וחבובה" ו"חתול בשק". למעשה, טופול גילם את סאלח שבתי על הבמה מ-1954 ועד 1960, ונתן לו נפח ורוח חיים בחמישה מערכונים שונים, לשמחת הקהל שקיבל את סאלח באהבה.

מבחינת טופול, זה היה הזמן לעבור לתחנה הבאה – התיאטרון הרפרטוארי, וכך מצא עצמו בין מקימי תיאטרון חיפה, שאת הקמתו יזם ראש העיר דאז אבא חושי. "בתקופת תיאטרון חיפה לא היה סאלח", מספרת גליה. "חיים היה מראשוני הלהקה והדבר הראשון שהוא עשה שם היה 'אילוף הסוררת' בבימויו של יוסף מילוא, הוא שיחק את פטרוציו. אני זוכרת שהוא היה צריך ללכת בטייץ והוא היה כל כך נבוך מהעניין".

האם שש השנים האלה בהן גילם את סאלח והפך מזוהה עמו, גרמו לאנשים לחשוב שאין בטופול יותר מאשר סאלח?

"קודם כל סאלח הוא דמות מלאת רבדים, אז להיות מזוהה איתו זה לא משהו רע", עונה גליה. "אבל אני לא זוכרת משהו כזה, אולי זה היה, אבל זה לא משהו שחיים האמין בו. הוא ידע שהוא שחקן רציני וסימן לעצמו מטרות ועובדה שגם הצליח להגשים ואפילו יותר".

"אני לא חושב שסאלח האפיל בשום שלב, אבל אין ספק שהוא נכנס מתחת לעור באיזשהו מובן", אומר עומר טופול, בנם של גליה וחיים. "הוא גם בהחלט נכנס הביתה, נניח במניירות של זריקת הקובייה בשש-בש", הוא אומר ושניהם צוחקים ומדגימים. "לא סתם מדברים על החיבור בין השחקן לדמות, כי במקרה הזה בהחלט היה כזה, רק שגם השחקן היה הרבה יותר מזה".

אין ספק שיכולותיו של טופול השחקן לא זקוקות להוכחה, אבל נדמה שבשנים הראשונות בקריירה של טופול בכל זאת הטיל סאלח צל כלשהו. גם הארכיון האישי של טופול, שנסרק והונגש באתר הספרייה הלאומית, שופך אור אחר על הנושא. בכתבה שהתפרסמה שבועיים לפני יציאת הסרט "סאלח שבתי", מציין טופול שלא מעט אנשים הרימו גבה כשעבר לתיאטרון הרפרטוארי משום שחשבו שאינו מסוגל לגלם דמות אחרת. אמנם מבקרי התיאטרון היו תמימי דעים לגבי הצלחתו הפנומנלית של טופול כפטרוציו, אולם נראה שגם אנשים שהכירו את יכולותיו של טופול היו שותפים בהתחלה לתחושה הזו שחיים הוא סאלח ותו לא. מקטע מעיתון מעריב שנכתב לאחר עליית "אילוף הסוררת", עולה כי אפילו קישון לא ראה בטופול של תחילת הדרך שחקן רציני. "תארו לכם שחיים טופול משחק כאציל איטלקי", צחק קישון כשניסה להדגים לקהל מהו הומור אבסורדי.

נראה שטופול הצעיר, אז רק בן 26, היה נחוש בדעתו להוכיח לכולם שהוא הרבה יותר מסאלח. בדיעבד, אחרי שני פרסי גלובוס הזהב, מועמדות לאוסקר, אינספור הצגות, כולל על בימות הווסט-אנד וברודוויי, סרט ג'יימס בונד אחד, וגם פרס ישראל, פרס כינור דוד ועוד מבחר פרסים בינלאומיים ואחרים, ברור שטופול בהחלט הצליח במשימה.

אבל אז, בתחילת שנות ה-60, הגיע הרעיון של סרט ובעצם מחזיר את טופול לסאלח, אחרי שכבר הוכיח את עצמו על בימת התיאטרון. טופול רצה לחזור שוב לדמות הזאת?

"חיים וקישון היו שותפים", אומרת גליה. "החלום להפוך את סאלח לסרט, שהיה גדול הרבה יותר מחמשת המערכונים של סאלח שיצאו עד אז, היה של שניהם," היא מספרת. "כשמנחם גולן נכנס לתמונה, החלה ההפקה. חיים כרגיל היה ספקן. קישון לא הפסיק לומר לו שהסרט טוב, אבל חיים סירב להאמין. עם זאת, הוא היה מחויב לזה לחלוטין וחש אחריות גדולה להצלחה. מכיוון שאז עוד היה שחקן תיאטרון חיפה, הוא היה מסיים להציג בלילה את 'מעגל הגיר הקווקזי', ונוסע לתל אביב ישר לצילומים. הוא נהג כמו מטורף בימים ההם והיה מגיע לתל אביב תוך פחות משעה. הוא היה מצלם, אחר כך נוסע לחזרות בחיפה, מעלה עוד הצגה בערב ורק אז חוזר לישון לילה ושוב למחרת חוזר על אותו סבב. בתקופה שהוא עשה את הסרט, הוא הופיע בכמה הצגות במקביל, גם ב'רשומון' וב'קרנפים'".

בדיעבד, לטופול לא היה על מה להתחרט שהסכים לחזור לדמות שכל כך מזוהה איתו. "סאלח שבתי" היה הסרט הראשון שביים אפרים קישון, וזכה מיד להצלחה עצומה, כולל פרסי גלובוס הזהב ומועמדות ראשונה לישראל בטקס האוסקר. ההצלחה הבינלאומית של סאלח הייתה גם קרש הקפיצה להצלחה הבינלאומית של טופול עצמו. "כשהסרט יצא והקהל קיבל בכזו אהבה, חיים היה מאושר", מסכמת גליה. "למרות הספק, הוא הגיע לסרט עם המון אנרגיות, הוא הרגיש מחויב לסאלח שבתי והכניס את כל כולו לסרט. היכולת שלו לעשות הכל היא חלק מהדרייב הפנימי שלו. הוא הוכיח שהוא יכול להיות סאלח, במקביל לפטרוציו, או אצדאק במעגל הגיר הקווקזי". טופול הוכיח שהוא שחקן בעל יכולות מגוונות, וששום תפקיד לא יטיל צל על האור שהכוכב המכונה טופול מאיר.