מודל 2022 | דקדוקי השפה

"מה יהא על המסע בין שתי המלחמות שלחמה בכל בוקר, האחת נגמרת בכפר, כשהיא מטפסת במדרגות האוטובוס, והשנייה מתחילה באותן מדרגות, כשהיא יורדת מהן אל העולם האחר." סיפור מקובץ הסיפורים הקצרים "למלחמה יש אף גדול", מאת שיח'ה חליווה

אבירו לילו, כלניות, שמן על בד 50X40 ס"מ, 2020

.

"שיעור בדקדוק", מתוך הספר "למלחמה יש אף גדול" / שיח'ה חליווה

מערבית: רחל פרץ ושיח׳ה חליווה

.

מחשבותיו של הבן תעו ואילו המילים הפכו תחת ידיו לפנים כעורות שהזדחלו מגוף הדף אל שוליו. היא הביטה בחלון. מה משקלו של אוויר? ומה משקלו של האוויר ההולך ומתמעט בנשמתה שלה? היא שבה והביטה בפרצופים המתנחשלים בין האותיות וחיפשה בהם אותות הערכה למסירותה. היא לא מצאה אותם, אבל נאחזה בשולי הדף.

היא חזרה לשנן עימו את המבנים הדקדוקיים, מדקלמת את חוקי השפה הזרה בשליטה ובמומחיות. בינה לבינה ניסתה להיזכר בשפתה האחרת. חלקים מאוצר המילים שלה נעלמו, במיוחד אלה שבהם הייתה משתמשת כדי לבטא את רגשותיה. שניהם בוגדים בי, חשבה. השפה והרגשות.

היא נזכרה במהלכו של הקורס "מות השפה" שלמדה בשנה השלישית באוניברסיטה וסיימה בהצטיינות. "אם פוג'ון מת, הקסאבי מתה," היה המרצה חוזר ואומר, בהתייחסו לשפה קמרונית שנכחדה עם מותו של אחרון דובריה. השפה שלה לא מתה, אבל היא השתיקה רבים מהקולות שהשמיעה. אם הסימן ימות, חשבה, גם המסומן ימות איתו. אלא שהמילים חזרו ורחשו במוחה בכל פעם שהתנגשו בהווייתה הפנימית או כשהאריכה להתבונן במראה. כאילו בְּרוֹקָה קם מקברו והקיש באצבעו על האזור שלו במוחה: היי, אישה, הן כאן, המילים שלך כאן, הנה, הנה.

ששש, היא אומרת לנוירולוג הזקן וחוזרת למקומה שליד השולחן הגדול, משתמשת באזור ברוקה שלה כדי ללמד את בנה בערבית ספרותית רהוטה את חוקיה של השפה הזרה. היא שונאת את השעה הזו. הכללים היבשים מאוסים עליה, כמו גם טינתו של בנה ללימוד כשלעצמו. שוב הוא מקלקל לה את חדוות השחרור ממנו כשהוא מזכיר לה שגם בגיל שש־עשרה הוא עדיין זקוק לאמו. היא מבריחה מהשולחן את הביסקוויטים הפריכים לפני שיטרוף את כולם, כדרכו כשהוא מתוח, והוא מדקלם את המשקלים ואת היוצאים מן הכלל. הקור הפתאומי שחודר לבית מצפון כלשהו מעורר כתמיד את זיכרון האף שלה, שנפרע מתפקודיו הרגילים ונבלם בין שאיפה לנשיפה.

"התנועה הזאת נכונה כאן? מה זאת אומרת הנמכת תנועה וחיטוף תנועה? מה זה המילים המשונות האלה? הערבית יותר יפה ויותר קלה. איזו מין שפה זאת? אני שונא אותה!"

היא הביטה בו. שאלות אחרות דחקו בה. חיטוף? חייה, למשל. הפרפרים המתים במעופם מעל האש. הרי ירושלים שנעלמו. הקור חזר ותקף אותה.

"מגרסה זה שם של מכשיר. אתה יודע מה המשקל שלו, נכון?" שאלה את בנה. "איך הפועל הופך לשם עצם? זה לא קשה."

האם חלומותיי היו גדולים אז? חצאית שחורה צרה שנושקת לברכיים, חולצה לבנה שחושפת את חמוק החזה. נעלי עקב, תיק עור. מעולם לא לבשתי חצאית שחורה.

היא חלמה להיות אימא מודרנית, כזו המכינה לילדיה כריכי בוקר "מערביים", שאיתם תתנשא על כריכי הזעתר הנצחיים. זה מה שסיפק צריף העץ, שלא היו בו לא חשמל ולא מקרר שמגן על גבינות ונקניקים מריקבון. בחלומה הכינה את הכריכים בקפידה, מלווה אותם בירקות חתוכים, מסיעה את שני ילדיה לבית הספר ועושה את דרכה למשרד מפואר. בחזיונותיה לא היה בעל. ואולי רק לא היו לו פנים.

בנה מטיח את העט בשולחן ומתנדנד על כיסאו. היא מביטה בו בזעם וקמה למטבח. "אתה תמיד מוותר," היא אומרת. "את מדברת כאילו אני במלחמה. אני שונא מלחמה," הוא עונה.

ואני שונאת את המלחמות כולן: היפות, הרחוקות ואלה שגונבות את השחר.

5 ביוני 1982. שלוש לפנות בוקר. הכפר — שהתנמנם בחיק הכרמל, מתנשם בנחירות חזירי הבר, זמרור הצרצרים, צווחות התרנגולים שזמנם התבלבל עליהם ונקישת הגשם על גגות הפח — נחרד מרעמים שכמו עלו מבטן האדמה. אנשי הכפר הזה נהגו ללכת לישון כשחלומות כיבו את יומם. מלחמות של אחרים לא הטרידו את שנתם. ועתה התעוררו לנהמות הטנקים, נושאי הטילים ומשאיות צבאיות כהות שזחלו במרחק מה מפתח בתיהם, בשרשרת אינסופית של פלדה. הרחוב הוביל צפונה, אולם שיירות המלחמה המשיכו צפונה ממנו.

היא הייתה אז בת ארבע־עשרה. משכה את עצמה ממיטתה בכבדות ושפשפה את עיניה. דלתות העץ נפתחו והאנשים הציצו מבעדן טרוטי עיניים. צלליהם לא הטרידו את השיירות שאצו לחולל גיהינום אי שם בלבנון. השחר העולה מיסך את מוראם של הגברים והסגיר את אדישותן של הנשים.

בעודה מנסה להבין מה מתרחש לנגד עיניה, נזכרה בבחינה בהיסטוריה שמחכה לה בבית הספר. כל הלילה שיננה את קורותיהן של מלחמות ארוכות ויפות, עד שמנורת הנפט התרוקנה ונאטמה בפיח שחור. אז צנחה אל מזרנה הדק ונרדמה כשבידיה רובה ישן והסכם שביתת נשק. עתה עמדה בפתח והסתכלה לאן שהסתכלו כולם. הכביש הפך לבסיס צבאי מזדחל. כמעט שלא נשאר ממנו זכר מתחת לברזל הנע. היא נשענה על דלת הצריף, כיסתה את אוזניה בידיה, והחלה לשנן מה שזכרה. "איך ספרים יכולים לאכול לך את הראש עד כדי כך?" עלה קולה של אמה, "בוכה על מבחן בבית הספר, וכל העולם על כף ידו של השטן. תחזרי לישון. בעוד שעתיים הכול ייגמר."

היא סבה אל דלת העץ, גבה אל הכביש, וציירה באצבעה את מהלך שתי המלחמות, הראשונה והשנייה. זו שיטה שהיא משתמשת בה כשהיא לומדת חומר חדש; הופכת את המלל לרצף של תחנות ונקודות. "כמה שהשיטה הזאת מסובכת. כמו מתמטיקה," היה בנה אומר.

היא נרדמה בפתח הצריף לפני שהשלימה את הציור. שעתיים אחר כך התעוררה במיטתה, קמה ומיהרה להעיף מבט אל הכביש, שחזר אל שגרת יומו: משאיות עמוסות אבק, בתים שטרם נבנו, אוטובוסים בדרכם לחיפה ולנצרת, ומכוניות של פקידים חרוצים. האם המלחמות התערבבו זו בזו בזמן שישנה? האם צדקה אמה? איזו ילדה בוכה על בחינה בהיסטוריה ואינה מודאגת מרחוב הומה מוות? האוטובוס מדאיג אותה. איך יבקיע את דרכו בין מכונות המלחמה? מה יהא על המסע בין שתי המלחמות שלחמה בכל בוקר, האחת נגמרת בכפר, כשהיא מטפסת במדרגות האוטובוס, והשנייה מתחילה באותן מדרגות, כשהיא יורדת מהן אל העולם האחר. "המלחמה הלכה רחוק מכאן," אמרה אמה. והיא חשבה: המלחמה תהפוך לחומר בספרי הלימוד, והיא תהיה עדה אמיתית להתנהלותה, או לפחות לזחילתה הראשונית.

שנה קודם לכן, כשפסעה בשבילים הסלעיים לעבר בית סבתה, דלק אחריה נחש חנק וקטע את נשימתה. הוא היה קוטע גם את שושלתה העתידית אלמלא קערת האימה שסבתה השקתה אותה ממנה כשצנחה בפתח הצריף. הנחש התנפח והתנפח, כאילו בלע שיירת מתכת, ועם עלות השחר חצה את הכביש.

היא קמה, הדליקה את האור וחזרה למטבח. נס האור, כך קראה לפעולה הזו. לחיצה והאור נשפך. על נס כזה חלמה כשלחצה על קיר הצריף הריק שלה. די היה במתג אחד להפיח חיים בכפר, שמת עם החוטים הראשונים של הערב ונעלם מתחת לכנף הלילה. די היה במתג כזה גם להבריח את השדים בדמות אבירים מימי הביניים, שעמדו בחלונה וקראו לה לעוף איתם. מעולם לא הצליחה לדאות רחוק יותר מאשר קרוב אל פני הקרקע.

"אל תצפי ממני להרבה," אמר לה בנה. "המקצוע הזה קשה והמורה תכשיל אותי בכל מקרה." הוא לחץ על מתג החשמל, והחדר האפיל. היא שבה לחפש את הרי ירושלים. הם לא היו שם.

.

שיח׳ה חליווה, "למלחמה יש אף גדול", לוקוס, 2022. מערבית: רחל פרץ ושיח׳ה חליווה.

..

.

» למדור מודל 2022 בגיליון קודם של המוסך: "היתרונות שבארוטי", הרצאה מתוך הספר "אחות אאוטסיידרית" מאת אודרי לורד

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

כשסאלח שבתי הטיל צל ענק על חיים טופול

סאלח שבתי, הדמות שהזניקה את הקריירה של חיים טופול הצעיר, גם איימה להשאיר אותו במשבצת הבדרן והחקיין. אבל מה שעלול היה להיות מכשול לקריירה עשירה ומגוונת, הפך בזכות כישרון אדיר והרבה נחישות לאחד מתפקידי חייו של טופול. אשתו ובנו של טופול, גליה ועומר, מספרים על התפקיד שהיה כרטיס הכניסה שלו לזירה הבינלאומית

חיים טופול ואסתר גרינברג בסרט סאלח שבתי. מתוך ארכיון חיים טופול באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

אמנם לא בדקנו, אבל סביר להניח שהאסוציאציה הראשונה לשמע השם חיים טופול תהיה סאלח שבתי או טוביה החולב מ"כנר על הגג". סאלח, התפקיד שהוביל את טופול לקריירה בינלאומית, הפך במידה רבה לשמו השני של השחקן הידוע. לכן היה מפתיע לגלות שדווקא התפקיד הזה, שטופול הפליא לבצע, כמעט הפך לאבן נגף בדרכו של טופול לקריירה בתיאטרון הרפרטוארי. שחיים טופול לא ישיג תפקידים? מה שהיום נשמע כמעט בלתי נתפס, בוודאי לא בהקשר לכוכב הבינלאומי הראשון שיצא מישראל, נמנע משום שטופול לא האמין בזה לרגע ובדיעבד גם הוכיח לכולם מדוע.

1
חיים טופול, ככל הנראה בשנת 1969. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הסיפור שלנו מתחיל בכתבה שהתפרסמה ב"מעריב" במאי 1964, כשבועיים לפני הקרנת הבכורה של סאלח שבתי בישראל. בכתבה נכתב שכאשר טופול עזב את להקת בצל ירוק לטובת הקמת תיאטרון חיפה, הוא נשאל מה יש לו לחפש בתיאטרון, שהרי כל מה שהוא יודע לעשות זה לגלם את סאלח. "אינני פוחד מזה", ענה טופול. "כבר הוכחתי לעצמי ולאחרים שאני מסוגל לצאת מתוך הסאלח הזה". היום, אחרי קריירה בינלאומית מזהירה, זה נשמע כמו מעשייה אבסורדית, אבל אפשר לדמיין עד כמה ביקורת כזו בתחילת הקריירה יכולה להיות מכשול עבור כל אחד. טופול, כפי שאפשר להבין, לא עשוי מהחומרים האלה.

1
מתוך כתבת קידום לסרט "סאלח שבתי", "מעריב", 15 במאי 1964

"טופול בכלל הגיע ללהקת הנח"ל במקרה", מספרת גליה טופול, אשתו זה 66 שנים ובעצמה חברת המחזור השני של אותה להקה. "הוא היה בקורס מ"כים בנח"ל, שארך אז כ-8 חודשים. במשך הזמן הזה הוא ועוד חבר או שניים היו כמו צוות הווי ובידור וחיים היה מצחיקן הקורס. ערב אחד הגיע המחזור הראשון של להקת הנח"ל, עם יוסי בנאי ויונה עטרי, להופיע בפניהם, והחבר'ה החליטו שלא לצחוק כל ההופעה. וכך היה – ערב שלם הם לא צחקו. ואז ביקשו מטופול והחברים לעלות וכל הקהל התגלגל על הרצפה וככה חיים נשלף ללהקת הנח"ל".

בשנת 1955 חבר אפרים קישון ללהקת הנח"ל ויצר עבורה את המערכון "הסוציאלית החדשה". שם באה לעולם לראשונה דמותו של סאלח. מתברר שלטופול חלק גדול בכך, עוד לפני שנפח רוח חיים בדמות הכתובה. "בנח"ל החליטו להכניס חומרים רציניים יותר", מספרת גליה. "חיים החליט לפנות לקישון. הם לא הכירו, אבל חיים היה לפני הגיוס דפס בעיתון "דבר" שם עבד קישון, והרגיש שהוא יכול לפנות אליו. קישון ייעד את הדמות של סאלח לחיים. דווקא טופול התנגד למערכון הרציני, אבל לא רק הוא – כולנו חשבנו שלא מתאים ללהקה מערכון רציני. אבל קישון התעקש וזה בכל זאת גם צבא וזה מה שהוחלט, אז עשינו". גליה עצמה השתתפה במערכון, כשגילמה את תפקיד סמלת הסעד לאחר פרישתה של נחמה הנדל מהלהקה.

1
להקת בצל ירוק בצילום יח"צ של מערכון סאלח שבתי. משמאל: חיים טופול, נחמה הנדל, אברהם מור ואורי זוהר יושב. צלם לא ידוע, מתוך ארכיון חיים טופול, באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

היום יש להניח שלא היה עולה בדעתו של אף אחד ללהק את טופול, הצעיר והאשכנזי, לגלם את סאלח, המבוגר והמזרחי. אבל לא ניתן לשפוט סרט בן כמעט 60 שנה דרך עולם המושגים העכשווי. כשהסרט יצא, האמונה בהצלחת כור ההיתוך, בתקווה שיהפוך תוך דור-שניים את שאלת הזהות לחסרת חשיבות, הייתה מבוססת בדעת הקהל. טופול חטף לא מעט ביקורת על כך שהציג דמות נלעגת, אבל הוא לקח את סאלח ברצינות תהומית ומקצועית ובראייה המתאימה לתקופתו, מבחינתו סאלח היה דמות שעליו להיכנס אליה בלי קשר לשוני המהותי בין השחקן לדמות.  

טופול עשה הכנות מיוחדות לתפקיד? בריאיון אחד הוא סיפר שהבמאי דוד ברגמן עבד בשיטה של סטניסלבסקי ושהעבודה על התפקיד היתה אינטנסיבית

"לתפקיד הזה הוא התאמן ברצינות, בילה שעות במעברה, למד את השפה, הדיקציה ובילה שעות בלהקשיב. גם את הרעיון של הכובע הוא קיבל משם וחזר הביתה לחפש את הבארט מימי לימודיו בבית הספר "תחכמוני". חיים נכנס לדמות לגמרי, אבל גם היה בטוח שזה לא מה שהקהל יאהב, בעיקר משום שהוא חשב שהמערכון רציני מדי ולא מתאים ללהקה. אבל קישון התעקש וזה באמת היה להיט".

טופול ושאר חברי הלהקה למדו מהר מאוד שהם טעו, והקהל קיבל את סאלח בזרועות פתוחות. "המערכון עלה יותר מ-500 פעמים על הבמה", נזכרת גליה. "כבר בחזרה הגנרלית ישבו מפקד הנח"ל, קצין חינוך ראשי ועוד קצינים בכירים בשורה הראשונה, וכשהגיע המערכון של סאלח הם התפוצצו מצחוק, אפילו עוד לפני שהתחילו לדבר, מיד כשטופול עלה לבמה הם התחילו לצחוק. אנחנו הסתכלנו עליהם ולא הבנו מה מצחיק, אבל הם התפוצצו מצחוק – זה במידה רבה הגאונות של קישון".

1
כרזה לסרט סאלח שבתי, מתוך ארכיון אברהם דשא (פשנל) שזמין דיגיטלית, באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

אבל גם קישון עצמו הכיר בכך שהצלחתו העצומה של סאלח שבתי נעוצה לא פחות בגאונות של טופול. כשנשאל פעם על כך אמר קישון ש"סוד ההצלחה היה נעוץ בחיבור המושלם בין השחקן לדמות, תופעה לא ממש שכיחה על הבמה." 

"אין ספק שחיים הפנים את התפקיד ותפס נכון את הביקורת של קישון", אומרת גליה. "הוא העביר את זה על הבמה בצורה מחשמלת. בין היכולת של קישון להצחיק בחוכמה ולחשוף את הנפש לבין יכולת המשחק של חיים, התרחש חיבור נדיר ולא סתם הם היו חברים ושותפים עוד שנים רבות". 

טופול המשיך לשתף פעולה עם קישון והוסיף לגלם את דמותו סאלח במשך שנים. גם במסגרת להקת "בצל ירוק", שהקים טופול עם אורי זוהר, הופיעה דמותו של סאלח במערכונים "זיגי וחבובה" ו"חתול בשק". למעשה, טופול גילם את סאלח שבתי על הבמה מ-1954 ועד 1960, ונתן לו נפח ורוח חיים בחמישה מערכונים שונים, לשמחת הקהל שקיבל את סאלח באהבה.

1
להקת בצל ירוק בחזרות, מימין: גליה טופול, זהרירה חריפאי, טופול, אליהו ברקאי ואברהם מור. צלם לא ידוע, מתוך ארכיון חיים טופול, באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

מבחינת טופול, זה היה הזמן לעבור לתחנה הבאה – התיאטרון הרפרטוארי, וכך מצא עצמו בין מקימי תיאטרון חיפה, שאת הקמתו יזם ראש העיר דאז אבא חושי. "בתקופת תיאטרון חיפה לא היה סאלח", מספרת גליה. "חיים היה מראשוני הלהקה והדבר הראשון שהוא עשה שם היה 'אילוף הסוררת' בבימויו של יוסף מילוא, הוא שיחק את פטרוציו. אני זוכרת שהוא היה צריך ללכת בטייץ והוא היה כל כך נבוך מהעניין".

האם שש השנים האלה בהן גילם את סאלח והפך מזוהה עמו, גרמו לאנשים לחשוב שאין בטופול יותר מאשר סאלח?

"קודם כל סאלח הוא דמות מלאת רבדים, אז להיות מזוהה איתו זה לא משהו רע", עונה גליה. "אבל אני לא זוכרת משהו כזה, אולי זה היה, אבל זה לא משהו שחיים האמין בו. הוא ידע שהוא שחקן רציני וסימן לעצמו מטרות ועובדה שגם הצליח להגשים ואפילו יותר".

1
חיים טופול ואורי זהר בתקופת בצל ירוק. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"אני לא חושב שסאלח האפיל בשום שלב, אבל אין ספק שהוא נכנס מתחת לעור באיזשהו מובן", אומר עומר טופול, בנם של גליה וחיים. "הוא גם בהחלט נכנס הביתה, נניח במניירות של זריקת הקובייה בשש-בש", הוא אומר ושניהם צוחקים ומדגימים. "לא סתם מדברים על החיבור בין השחקן לדמות, כי במקרה הזה בהחלט היה כזה, רק שגם השחקן היה הרבה יותר מזה".

אין ספק שיכולותיו של טופול השחקן לא זקוקות להוכחה, אבל נדמה שבשנים הראשונות בקריירה של טופול בכל זאת הטיל סאלח צל כלשהו. גם הארכיון האישי של טופול, שנסרק והונגש באתר הספרייה הלאומית, שופך אור אחר על הנושא. בכתבה שהתפרסמה שבועיים לפני יציאת הסרט "סאלח שבתי", מציין טופול שלא מעט אנשים הרימו גבה כשעבר לתיאטרון הרפרטוארי משום שחשבו שאינו מסוגל לגלם דמות אחרת. אמנם מבקרי התיאטרון היו תמימי דעים לגבי הצלחתו הפנומנלית של טופול כפטרוציו, אולם נראה שגם אנשים שהכירו את יכולותיו של טופול היו שותפים בהתחלה לתחושה הזו שחיים הוא סאלח ותו לא. מקטע מעיתון מעריב שנכתב לאחר עליית "אילוף הסוררת", עולה כי אפילו קישון לא ראה בטופול של תחילת הדרך שחקן רציני. "תארו לכם שחיים טופול משחק כאציל איטלקי", צחק קישון כשניסה להדגים לקהל מהו הומור אבסורדי.

1
"תארו לכם שחיים טופול משחק כאציל איטלקי", מתוך עיתון מעריב, 4.10.1961. צילום: ארכיון חיים טופול, באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

נראה שטופול הצעיר, אז רק בן 26, היה נחוש בדעתו להוכיח לכולם שהוא הרבה יותר מסאלח. בדיעבד, אחרי שני פרסי גלובוס הזהב, מועמדות לאוסקר, אינספור הצגות, כולל על בימות הווסט-אנד וברודוויי, סרט ג'יימס בונד אחד, וגם פרס ישראל, פרס כינור דוד ועוד מבחר פרסים בינלאומיים ואחרים, ברור שטופול בהחלט הצליח במשימה.

אבל אז, בתחילת שנות ה-60, הגיע הרעיון של סרט ובעצם מחזיר את טופול לסאלח, אחרי שכבר הוכיח את עצמו על בימת התיאטרון. טופול רצה לחזור שוב לדמות הזאת?

"חיים וקישון היו שותפים", אומרת גליה. "החלום להפוך את סאלח לסרט, שהיה גדול הרבה יותר מחמשת המערכונים של סאלח שיצאו עד אז, היה של שניהם," היא מספרת. "כשמנחם גולן נכנס לתמונה, החלה ההפקה. חיים כרגיל היה ספקן. קישון לא הפסיק לומר לו שהסרט טוב, אבל חיים סירב להאמין. עם זאת, הוא היה מחויב לזה לחלוטין וחש אחריות גדולה להצלחה. מכיוון שאז עוד היה שחקן תיאטרון חיפה, הוא היה מסיים להציג בלילה את 'מעגל הגיר הקווקזי', ונוסע לתל אביב ישר לצילומים. הוא נהג כמו מטורף בימים ההם והיה מגיע לתל אביב תוך פחות משעה. הוא היה מצלם, אחר כך נוסע לחזרות בחיפה, מעלה עוד הצגה בערב ורק אז חוזר לישון לילה ושוב למחרת חוזר על אותו סבב. בתקופה שהוא עשה את הסרט, הוא הופיע בכמה הצגות במקביל, גם ב'רשומון' וב'קרנפים'".

1
טופול וקישון עם גלובוס הזהב מתוך "מעריב", 19 בפברואר 1965

בדיעבד, לטופול לא היה על מה להתחרט שהסכים לחזור לדמות שכל כך מזוהה איתו. "סאלח שבתי" היה הסרט הראשון שביים אפרים קישון, וזכה מיד להצלחה עצומה, כולל פרסי גלובוס הזהב ומועמדות ראשונה לישראל בטקס האוסקר. ההצלחה הבינלאומית של סאלח הייתה גם קרש הקפיצה להצלחה הבינלאומית של טופול עצמו. "כשהסרט יצא והקהל קיבל בכזו אהבה, חיים היה מאושר", מסכמת גליה. "למרות הספק, הוא הגיע לסרט עם המון אנרגיות, הוא הרגיש מחויב לסאלח שבתי והכניס את כל כולו לסרט. היכולת שלו לעשות הכל היא חלק מהדרייב הפנימי שלו. הוא הוכיח שהוא יכול להיות סאלח, במקביל לפטרוציו, או אצדאק במעגל הגיר הקווקזי". טופול הוכיח שהוא שחקן בעל יכולות מגוונות, וששום תפקיד לא יטיל צל על האור שהכוכב המכונה טופול מאיר.

שירה | עריסה קלעה אמי שנהב

שירים חדשים מאת מרב קינן ורוני גרוס

אליסיה שחף, עוד עץ, צילום מטופל, 2018

.

מרב קינן

יחסר ירח

יֶחְסַר

יָרֵחַ

.

עֲרִיסָה קָלְעָה

אִמִּי שֶׁנְהָב

לְהַצְפִּינָהּ

עִמִּי

כּוֹכָב

.

יֶחְסַר

.

מִדְבָּר

.

סָרְגָה חוֹלוֹת

חוֹתְלוֹת רַגְלַי

לִטְמֹן בָּם פֶּסַע

נְעוּרַי דְּמָמָה

.

נָהָר

.

בַּאֲרוֹנִי

יֶחְסַר

.

הַיָּם

.

עַל דַּשׁ מַדַּי

רָקְמָה צְדָפִים

אוֹרְחַת מִשְׁמָר עָלַי

אִמִּי

.

אִמִּי

תֶּחְסַר

.

מרב קינן היא עובדת סוציאלית, תלמידה במסלול השירה של הליקון, שיריה ראו אור בבמות שונות כגון "משיב הרוח", "צריף", "הפנקס" ו"הליקון", ותרגומיה ראו אור ב"הו". שיר פרי עטה פורסם בגיליון המוסך מיום 10.03.22.

.

.

רוני גרוס

*

לִבְּךָ כִּלְבָנָה –

בְּיָמִים אֵלֶּה, חֶצְיוֹ

גָּלוּי, חֶצְיוֹ

בַּחֲשֵׁכָה

.

בְּיָמִים אֲחֵרִים,

סַהַר קָטָן

שֶׁל אוֹר –

.

כֹּה מְעַטִּים הֵם

פָּנֶיךָ –

.

*

עַל הַמִּרְפֶּסֶת, אוֹר יָרֵחַ

כִּמְעַט מָלֵא

מְגַלֶּה אֶת פָּנֶיךָ

וּמַסְתִּירָם

.

כְּשֶׁפָּנֶיךָ מֻסְתָּרִים

אֲנִי מֻסְתֶּרֶת

כְּשֶׁפָּנֶיךָ גְּלוּיִים

אֲנִי גְּלוּיָה

.

כְּשֶׁפָּנַי מֻסְתָּרִים

אַתָּה גָּלוּי

כְּשֶׁפָּנַי גְּלוּיִים

אַתָּה מִסְתַּתֵּר

.

רוני גרוס היא סופרת, משוררת ומסאית. עובדת בתחום של עמותות ללא מטרות רווח ועוסקת בתרגול ולימוד מדיטציה בודהיסטית. פרסמה עד כה שני ספרים: "עצם חשופה" (פרדס, 2019), מסות אוטוביוגרפיות, ו"מי מחבקת את עצמה?" (פרדס, 2021), שירים. עובדת בימים אלה על ספר שירה חדש. 

.

»  במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת לי ממן וענת לב־אדלר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | תעלומת הבוץ על העור

שלושה שירים מאת המשורר הברזילאי גיליירמה גונטיז'ו פלורס, בתרגומה של טל ניצן

מיכל בלייר, זו מנוחתי האחרונה תעזבו אותי בשקט, אקוורל על נייר, 26X18 ס"מ, 2020

.

בין גדות כפולות יורד נהר / גיליירמה גונטיז'ו פלורס

מפורטוגזית: טל ניצן

.

*

לָעִיר הַזּוֹ

לֹא שְׁנֵי פָּנִים

כִּי שְׁתֵּי גָּדוֹת

בַּזְּמַן;

לִשְׁנֵי מִדְרוֹנוֹת

     תִּפְנֶה עֹרֶף

וְעָמֹק בֶּעָרוּץ

    נִמְחָקִים כְּבָלִים

    מִדִּבְרֵי יְמֵי הַיָּמִים.

הֲפַכְפַּךְ

בַּמּוֹרָד

כְּנֶגֶד חַלּוּקִים –

זוֹרֵם הַנָּהָר שֶׁלָּהּ.

שֶׁלָּהּ, זוֹ דֶּרֶךְ

        לִמְדֹּד מֵי נָהָר,

דָּבָר זֶה

שֶׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לְאִישׁ.

(בֵּין גָּדוֹת

כְּפוּלוֹת

יוֹרֵד נָהָר,

   לְמִי?)

חַיָּה כְּפוּלַת פָּנִים

וַאֲדִישָׁה,

עִיר בְּתוֹךְ

     כִּכַּר מַיִם,

מָתַי תִּרְאֶה

     אֶת הַלְּשַׁד הַזֶּה

     בֵּין הַגְּבָעוֹת,

אֶת נְהַר הַמָּוֶת

     שֶׁגֶּשֶׁר הַשְּׁפָחוֹת הַמְּשֻׁחְרָרוֹת

לֹא חָצָה מֵעוֹלָם,

      נָהָר שֶׁל רָעָב

  שֶׁאֶת שְׁמוֹת הַמֵּתִים

     אֵינוֹ שׁוֹמֵר,

נְהַר הַשָּׁעוֹת

 שֶׁאֶת בְּשַׂר הַיָּמִים

אֵינוֹ זוֹכֵר?

.

*

מֵי זָהָב,

נִמְשֶׁכֶת מְלֶאכֶת הַשְּׁטִיפָה,

זְהַב מַיִם,

נִמְשֶׁכֶת מְלֶאכֶת הַשְּׁטִיפָה,

זְהַב זָהָב,

נִמְשֶׁכֶת מְלֶאכֶת הַשְּׁטִיפָה,

מֵי מַיִם,

נִמְשֶׁכֶת מְלֶאכֶת הַשְּׁטִיפָה,

מֵי זָהָב וּשְׁאַר מַחְצַבִּים,

מְלֶאכֶת הַשְּׁטִיפָה,

תַּעֲלוּמַת הַבֹּץ

  עַל הָעוֹר.

גִּבְעָה, גִּבְעָה,

אַתְּ גּוֹוַעַת,

תַּעֲלוּמַת הַבֹּץ

עַל הַגּוּפוֹת.

.

*

מִן הָעוֹר, מֵאֲבָנִים וּמִצְּמָחִים

בּוֹקֵעַ כִּלְאַחַר יָד

קִיטוֹר חָדָשׁ כְּלַפֵּי שָׁמַיִם:

אֵין לוֹ צֹרֶךְ, כִּמְדֻמֶּה, בֶּאֱלֹהִים,

עֵת יִתְמַקֵּם עִם חֲלוֹף הַזְּמַן

– אַוְרִירִי, אַפְרוּרִי,

אָרִיג חֲלוֹמִי,

זְהָבוֹ שֶׁל יוֹם –

בְּשֶׁטֶף הַנָּהָר,

בְּגוֹרָלוֹ הָעִוֵּר,

בַּחֲלוֹמוֹ עַל יְצוּרֵי הָרָמָה.

נְהַר הַנִּימְבּוּס מֵעַל לַפְּסָגוֹת,

לְשַׁד תָּלוּי כְּנֶגֶד הָאַנְדִּים

בְּשַׁרְשֶׁרֶת מִשְׂתָּרֶגֶת,

סוֹחֵף חַיִּים אֲחֵרִים

לְשֵׁם זְרִיעָה זָרָה וּמוּזָרָה:

גֶּשֶׁר שֶׁל רוּחַ וּמַיִם,

זְמַן שֶׁל חוֹל וּבָשָׂר,

נוֹדֵד וְנוֹדֵד עַד יִצְנַח

אַרְצָה,

צְפַרְדֵּעִים, חַלּוּקֵי נַחַל, עֲנָפִים

נוֹבְטִים בִּמְהֻפָּךְ מִשָּׁמַיִם

עַל גַּבֵּי אָדָם.

.

______________________

השיר הראשון מתאר את העיר טירדנטס (Tiradentes) שבמחוז מינס ז'ראיס (Minas Gerais) במזרח ברזיל ומתייחס בין השאר להיסטוריה הקולוניאליסטית שלה הכוללת סחר בעבדים. המילה "גדות" נושאת במקור כפל משמעות, הן גדות נהר והן גבּים, משמע, העיר מפנה גב כפול – רמז להתכחשות לאותה היסטוריה.
בשיר השני, השטיפה מתייחסת לטכניקה של כריית זהב שגבתה חיים רבים, ואינה נחלת העבר בלבד אלא חלק מהמציאות במכרות של מחוז מינס ("מכרות") ז'ראיס עד ימינו. השיר רומז גם לאסונות בני זמננו – קריסה של שני סכרים בברזיל, שעלתה בחייהם של מאות קורבנות בנפש, בפרנסתם של אלפים ובפגיעה הרסנית בנהרות ובכל מערכת החי והצומח הקשורה בהם.
השיר השלישי עוסק בשתי עובדות לא מאוד ידועות הקשורות למים. האחת: קיומם של נהרות אוויריים אמיתיים, הנהרות המעופפים, שהם יסוד לשימור מערכות אקולוגיות שונות; אחד מהם נוצר מאידוי בברזיל וחולף מעל האמזונס לעבר לצפון אמריקה, נושא מים וצורות חיים. השנייה: גשם של בעלי חיים, שרבים ראו בו אגדה, אולם מדובר בתופעה קיימת, אם כי נדירה. החיות, שנלכדו בסופות טורנדו, נישאות בנהר מעופף עד שהן נושרות יחד עם הגשם, חלקן עדיין בחיים, אחרות מתות או קפואות, באירוע טבע אלים.
נימבוס: עננים המכילים משקעים.

.

פרנסואה אנדס, נהר אֵגוּנוּגוּן, ברזיל, 2018

 

 

.
גיליירמה גונטיז'ו פלורס (ברזיל, 1984) הוא משורר, מתרגם, אמן פרפורמנס ומרצה ללימודים קלאסיים באוניברסיטה הפדראלית של פּרנה (UFPR). פרסם עד כה שבעה ספרי שירה ורומן אחד, ותרגם לפורטוגזית יצירות מאת סאפפו, פאול צלאן, מילטון, רבלה ועוד. השירים המתורגמים כאן – מתוך ספרו האחרון, "בין גדות כפולות יורד נהר" (2022 Ars et Vita), שראה אור במהדורה דו־לשונית פורטוגזית־צרפתית עם יצירות של האמן הצרפתי פרנסואה אנדס (François Andes). פלורס הוא עורך שותף של הבלוג Escamandro לשירה, תרגום וביקורת, וחבר בהרכב Pecora Loca המעלה מופעים מבוססי שירה מתורגמת, מהשירה היוונית הקלאסית ועד ניק קייב.
.
טל ניצן היא משוררת, סופרת ומתרגמת, חברת המערכת המייסדת של המוסך. ספריה האחרונים עד כה: "אטלנטיס" (שירה; אפיק, 2019), "הנוסעת האחרונה" (רומן; עם עובד, 2020), "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" (סיפורים; אפיק, 2021).
.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון הקודם של המוסך: "גרעין רימון" מאת אדית וורטון, בתרגומה של מיכל זכריה

.
.

Entre costas duplicadas desce um rio / Guilherme Gontijo Flores

*

Esta cidade,

            mais que

     duas caras,

                 duas costas

tem no tempo;

                        vai voltada

            em duas frentes,

e nos fundos —

            laço de fio

            apagado

            na história,

                        antisseixo

                        inconsequente

                        morro abaixo —

    desce seu rio.

                        Seu é modo

            de mesurar

água de rio,

                        essa coisa

            puramente

                        de ninguém.

(Entre costas

            duplicadas

                        desce um rio,

                                    para quem?)

            Bicho bifronte

e desatento,

            cidade em

    praça estanque,

            quando verá

                        essa medula

            entre montes,

rio de mortes

            que aquela

    ponte das forras

                        nunca cruzou,

                 rio de fomes,

            que os nomes

                        dos mortos

               não guarda,

rio das horas

            que a carne

                        dos dias

esquece?

*

            Água-ouro,

o ciclo de lavagens segue,

            ouro-água,

o ciclo de lavagens segue,

            ouro-ouro,

o ciclo de lavagens segue,

            água-água,

o ciclo de lavagens segue.

Água-ouro, outros minérios,

o ciclo de lavagens,

            mistério da lama

                        sobre a pele.

Morro, morro,

morres,

            mistério da lama,

                        sobre os corpos.

.

*

Da pele, das pedras, das plantas

indisplicentemente emana

novo vapor aos céus:

parece prescindir de um deus,

quando com tempo

            se organiza

                        — aéreo, cinza,

                        sonho de treliça

                        ouro do dia —

no fluxo da corrente

em sua sina cega;

sonho de seres no altiplano.

O rio-nimbo sobre as copas,

medula suspensa contra os Andes,

numa cadeia aqui se concatena,

levando vida alheia

para semeadura estranha:

ponte de vento e água,

tempo de carne e areia,

tanto migra até que tomba,

                        céu abaixo,

sapos, seixos, ramos

            do céu brotando

avessos sobre os homens.

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן