.

גרעין רימון / אדית וורטון

מאנגלית: מיכל זכריה

.

א

שרלוט אשבי השתהתה על מפתן דלתה. חשכה ירדה על בוהק אחר הצהריים של חודש מרץ, וחיי הרחוב הצורמניים של העיר היו בשיאם. היא הפנתה אליהם את גבה ועמדה לרגע במבואה המיושנת, המרוצפת שיש, לפני שהכניסה את המפתח למנעול. צמד הווילונות שכיסו את זגוגיות הדלת הפנימית ריככו את האור שבפנים לכדי דוק חמים שדרכו לא נראה אף פרט. הייתה זו השעה שבה, בחודשים הראשונים של נישואיה לקנת אשבי, אהבה במיוחד לחזור לאותו בית שקט בִּרחוב שעסקים ואופנה עזבוהו מזמן. תמיד נגע בה עמוקות הניגוד בין השאגה חסרת הנשמה של ניו יורק, הלהט הטורף של אורותיה, לחץ התנועה הגדושה, הבתים הגדושים, חיים, נפשות ובין המקלט הנסתר שכינתה בית. בלב־ליבו של ההוריקן היא מצאה איוֹן זעיר משלה – או חשבה שמצאה אותו. ועכשיו, בחודשים האחרונים, הכול השתנה, והיא תמיד היססה על המפתן ונאלצה להכריח את עצמה להיכנס.

בעודה עומדת שם העלתה בדמיונה את התמונה שבפנים: ההדפסים הישנים במסדרון, המדרגות דמויות הסולם, ומשמאל הספרייה המרופטת של בעלה, מלאה בספרים ומקטרות וכורסאות בלות שמזמינות השתקעות במחשבות. כמה אהבה את החדר הזה פעם! אחרי כן, בקומה העליונה, חדר האורחים שלה, שבו, מאז מותה של אשתו הראשונה של קנת, לא הוחלפו הרהיטים ואף לא שטיחי הקיר, כי מעולם לא היה די כסף, אך שרלוט הפכה אותו לשלה בכך שהזיזה את הרהיטים הנה והנה והוסיפה עוד ספרים, מנורה נוספת, שולחן לכתבי העת החדשים. אפילו בביקורה היחיד אצל גברת אשבי הראשונה – אישה מרוחקת, מרוכזת בעצמה, שבקושי הכירה – היא הסתכלה סביבה בקנאה תמה והרגישה שזהו בדיוק חדר האורחים שהייתה רוצה לעצמה; ועכשיו כבר יותר משנה שהוא שלה לעשות בו כראות עיניה – החדר שאליו מיהרה לשוב בדמדומי החורף, שבו ישבה וקראה ליד האח, או ענתה למכתבים על גבי השולחן המרווח והנעים, או עיינה בספרי הלימוד של ילדיה החורגים, עד ששמעה את צעדיו של בעלה.

לעיתים קפצו ידידים לביקור; לעיתים – לעיתים קרובות יותר – היא הייתה לבדה; ואת זאת אהבה במיוחד, כי זו הייתה עוד דרך להיות עם קנת, להרהר בדברים שאמר כשנפרדו בבוקר, לדמיין מה יגיד כשיזנק במעלה המדרגות, ימצא אותה בגפה ויצמיד אותה אליו.

עכשיו, במקום זאת, היא חשבה על דבר אחד בלבד – המכתב שהיא עשויה למצוא או לא למצוא על השולחן במסדרון. עד שווידאה אם הוא שם או לא, לא היה מקום במחשבותיה לשום דבר אחר. המכתב תמיד היה זהה – מעטפה מרובעת אפרפרה שעליה נכתב ״קנת אשבי, עורך דין״ באותיות בוטחות אך קלושות. כבר בפעם הראשונה נראה לשרלוט מוזר שכתב יד כה יציב משורטט כה בעדינות; הכתובת נכתבה תמיד כאילו לא היה מספיק דיו בעט, או שפרק היד שאחזה בו היה חלש מכדי ללחוץ אותו מטה. עוד עניין משונה היה שחרף עיקולו הגברי, הכתב היה נשי בבירור. יש כתבי יד שאין להם מין, ויש כתבי יד גבריים, במבט ראשון; הכתב על המעטפה האפורה, למרות הכוח והביטחון שבו, היה שייך ללא ספק לאישה. המעטפה מעולם לא נשאה דבר מלבד שם הנמען; בלי בול, בלי כתובת. כנראה המכתב נמסר באופן אישי – אבל על ידי מי? ללא ספק שולשל אל תוך תיבת הדואר, ומשם המשרתת, כשהגיפה את התריסים והדליקה את האורות, קרוב לוודאי הוציאה אותו. כך או כך, כששרלוט ראתה אותו מונח שם היה זה תמיד בשעות הערב, אחרי רדת החשכה. היא חשבה על המכתב בגוף יחיד, כ״זה״, כי, אף על פי שהיו כמה מכתבים מאז חתונתה – שבעה, ליתר דיוק – הם נראו כה דומים עד שהתמזגו זה בזה במחשבותיה, נהפכו למכתב אחד, נהפכו ל״זה״.

הראשון הגיע יום אחרי שחזרו מירח הדבש שלהם – מסע שהרחיק עד איי הודו המערבית, שממנו שבו לניו יורק לאחר יותר מחודשיים של היעדרות. כששוב נכנסה אל הבית עם בעלה, מאוחר בערב הראשון ההוא – הם אכלו ארוחת ערב אצל אמו – היא ראתה, יחידה על השולחן במסדרון, את המעטפה האפורה. היא הבחינה בה לפני קנת, ומחשבתה הראשונה הייתה: ״הרי כבר ראיתי את כתב היד הזה פעם,״ אבל היא לא הצליחה להיזכר היכן. הזיכרון היה מובחן דיו כדי שתוכל לזהות את הכתב בכל פעם שהביט בה חלושות מאותה מעטפה חיוורת; אבל ביום הראשון ההוא היא לא הייתה מקדישה למכתב מחשבה נוספת אילולא, כשנח עליו מבטו של בעלה, היא בדיוק הסתכלה בו. הכול קרה בבת אחת – עיניו הרואות את המכתב, ידו הנשלחת אליו, המגביהה אותו אל עיניו קצרות הרואי כדי לפענח את הכיתוב הקלוש, זרועו שהייתה שלובה בזרועה של שרלוט נמשכת לפתע ומוסטת אל המנורה התלויה, גבו המופנה אליה. היא המתינה – המתינה לצליל, לקול קריאה; המתינה שיפתח את המכתב; אבל הוא טמן אותו בכיסו בלי לומר מילה והלך אחריה אל תוך הספרייה. ושם הם ישבו ליד האח והדליקו סיגריות, והוא המשיך לשתוק, ראשו שעון אחורנית על הכורסה מתוך הרהור, עיניו קבועות באח, וכעת העביר יד על מצחו ואמר: ״היה חם במיוחד אצל אמא שלי הערב, לא? יש לי כאב ראש איום. אכפת לך אם אפרוש למיטה?״

זו הייתה הפעם הראשונה. מאז שרלוט מעולם לא הייתה שם כשקיבל את המכתב. בדרך כלל המכתב הגיע לפני שחזר הביתה מהמשרד, והיה עליה לעלות לקומה העליונה ולהשאיר אותו שם. אבל אפילו אילולא ראתה אותו, היא הייתה יודעת שהגיע לפי השינוי בפניו של קנת כשהצטרף אליה – באותם הערבים, כמעט שלא עשה זאת לפני שנפגשו בארוחת הערב. יהיה אשר יהיה תוכן המכתב, ניכר שהוא רצה להתמודד איתו לבדו; וכששב והופיע, הוא נראה מבוגר בכמה שנים, נראה מרוקן מחיוניות ומעוז, ובקושי מודע לנוכחותה. לעיתים שתק בשאר הערב; ואם דיבר, היה זה לרוב כדי לבקר במרומז את דרכיה בארגון משק הבית, להציע שינוי כלשהו בניהולו, לשאול, במתיחות קלה, אם אינה חושבת שהאומנת של ג׳ויס צעירה למדי ומעופפת, או אם היא עצמה דאגה אי פעם שפיטר – שהיה לו גרון רגיש – התלבש חם מספיק בלכתו לבית הספר. בזמנים כאלה הייתה שרלוט נזכרת באזהרות הידידותיות שקיבלה כשהתארסה לקנת אשבי: ״להתחתן עם אלמן שבור לב! זה לא קצת מסוכן? את יודעת שאלזי אשבי שלטה בו לחלוטין;״ וכיצד התבדחה בתשובה: ״אולי הוא ישמח לקצת חופש לשם שינוי.״ ומבחינה זו היא צדקה. איש לא צריך היה לספר לה, בחודשים הראשונים, שבעלה מאושר איתה. כשחזרו מירח הדבש הממושך שלהם אמרו אותם החברים: ״מה עשית לקנת? הוא נראה צעיר בעשרים שנה;״ והפעם היא ענתה בשמחה חפה מדאגות: ״כנראה הוצאתי אותו מהשגרה.״

אך הדבר שהבחינה בו אחרי שהמכתבים האפורים החלו להגיע לא היה הביקורתיות המתוחה המהוססת – שנראתה תמיד כאילו נכפתה עליו – אלא המבט בעיניו כשהצטרף אליה אחרי שקיבל את המכתב. המבט לא היה נעדר אהבה, אפילו לא אדיש; היה זה מבטו של אדם שהתרחק כל כך מהעניינים הרגילים עד שבשובו לדברים המוכרים הם נראים לו מוזרים. הדבר טרד את רוחה יותר מהביקורתיות.

אף שהייתה בטוחה מההתחלה שכתב היד שעל המעטפה האפורה שייך לאישה, חלף זמן רב עד שקישרה את המכתבים המסתוריים לסוד סנטימנטלי כלשהו. היא הייתה בטוחה מדי שבעלה אוהב אותה, משוכנעת מדי שהיא ממלאת את חייו, מכדי להעלות בדעתה רעיון כזה. היה הרבה יותר סביר בעיניה שהמכתבים – שבהחלט לא הסבו לו נחת – יועדו לעורך הדין העסוק ולא לאיש הפרטי. מן הסתם היו מלקוחה טרחנית כזו או אחרת – נשים, כך אמר לה תכופות, הן כמעט תמיד טרחניות בתור לקוחות – שלא רצתה שהמזכירה תפתח את מכתביה ולכן שלחה אותם לביתו. כן; אך במקרה הזה האישה האלמונית בוודאי קשה במיוחד, לפי ההשפעה של מכתביה. ובכל זאת, אמנם הסודיות המקצועית שלו הייתה ללא דופי, אך מוזר שמעולם לא הפליט הערה חסרת סבלנות, מעולם לא הזכיר באוזניה של שרלוט, ברגע של התרווחות, שישנה אישה טורדנית שמציקה לו בנוגע לתיק שהוכרע לרעתה. הוא גילה לה סודות למחצה מעין אלו יותר מפעם – כמובן בלי לציין שמות או פרטים; אך בנוגע לכותבת המכתבים המסתורית הזו היו שפתיו חתומות.

הייתה אפשרות אחרת: מה שנקרא בלשון נקייה ״התחייבות קודמת״. שרלוט אשבי הייתה אישה מתוחכמת. לא היו לה הרבה אשליות בנוגע למורכבות הלב האנושי; היא ידעה שלא פעם יש התחייבויות קודמות. אך כשנישאה לקנת אשבי, חבריה, במקום לרמוז על אפשרות כזאת, אמרו: ״יש לך הרבה עבודה לעשות. להתחתן עם דון ז׳ואן היה קל יותר. קנת לא הסתכל על שום אישה אחרת מאז שראה לראשונה את אלזי קוֹרדֶר. בכל שנות נישואיהם הוא דמה יותר למאהב מתוסכל מאשר לבעל מרוצה. הוא לעולם לא ייתן לך להזיז כורסה או להעביר מנורה ממקומה; וכל דבר שתנסי לעשות הוא ישווה בליבו למה שאלזי הייתה עושה במקומך.״

מלבד, פה ושם, ספקנות שמקורה באי־שקט בנוגע ליכולתה להסתדר עם הילדים – ספקנות שהלכה והתפוגגה בזכות מזגה הטוב וחיבתם הברורה של הילדים כלפיה – שום תחזית מן התחזיות הקודרות הללו לא התגשמה. האלמן הנדכא, שחבריו הקרובים אמרו עליו שרק השתקעות בענייניו המקצועיים הצילה אותו מהתאבדות אחרי מותה של אשתו הראשונה, התאהב, בחלוף שנתיים, בשרלוט גוֹרְס, ואחרי חיזור להוט נישא לה ולקח אותה לירח דבש טרופי. ומאז הרעיף עליה רוך ואהבה כמו באותם שבועות זוהרים. לפני שהציע לה נישואין דיבר איתה גלויות על האהבה הגדולה שרחש לאשתו הראשונה ועל הייאוש שפקד אותו אחרי מותה הפתאומי; אבל אפילו אז הוא לא לבש ארשת הלומת צער, או רמז שאין סיכוי שהחיים ישובו ויתחדשו. הוא היה פשוט וטבעי, והתוודה בפני שרלוט שקיווה שהעתיד צופן לו טובות כבר מההתחלה. וכאשר, אחרי החתונה, שבו לבית שבו בילה שתים עשרה שנים עם אשתו הראשונה, הוא אמר לשרלוט מיד שהוא מצטער שאינו יכול להרשות לעצמו לעצב אותו מחדש עבורה, אך ידוע לו שלכל אישה יש דעות משלה על רהיטים וענייני משק בית כאלה ואחרים שגבר לעולם לא ישגיח בהם, והפציר בה לערוך כל שינוי שתרצה בלי לטרוח להתייעץ איתו. בעקבות זאת היא שינתה רק את המעט ההכרחי; אבל האופן שבו התחיל את חייהם החדשים במקום הישן היה כה גלוי לב וחף ממבוכה שהיא הרגישה בנוח מיד, וכמעט הצטערה לראות שדיוקנה של אלזי אשבי, שקודם לכן נתלה מעל שולחן הכתיבה בספרייה, הועבר בהיעדרם לחדר הילדים. היא ידעה שהיא הסיבה העקיפה לגירוש, ודיברה על כך עם בעלה; אך הוא ענה: ״אה, חשבתי שכדאי להם לגדול תחת מבטה.״ התשובה נגעה לליבה של שרלוט והניחה את דעתה; ובחלוף הזמן היה עליה להודות שהרגישה יותר בבית בביתה, יותר נינוחה ובטוחה עם בעלה, מאז שהפנים הארוכים ובעלי היופי הצונן שעל קיר הספרייה הפסיקו לעקוב אחריה בעיניים זהירות. היה זה כאילו חדרה אהבתו של קנת אל הסוד שבקושי הודתה בו בפני עצמה – הצורך העז שלה להרגיש שהיא מושלת אפילו בעברו.

היות שמאגרים כה שופעים של אושר עומדים לרשותה, מוזר שלאחרונה מצאה את עצמה נכנעת לדאגה ולמתח. אך הדאגה הייתה שם; ובאותו אחר צהריים – אולי משום שהייתה עייפה מהרגיל, או בגלל הקושי למצוא טבחית חדשה, או בגלל סיבה זניחה אחרת, נפשית או גופנית – מצאה את עצמה חסרת אונים אל מול ההרגשה. כשהמפתח בידה, היא הביטה אחור במורד הרחוב השקט לעבר המהומה והתאורה של הדרך הראשית, ומעלה אל השמיים שכבר בערו בחיים הליליים של העיר. ״שם בחוץ,״ חשבה, ״גורדי שחקים, פרסומות, טלפונים, מקלטי רדיו, מטוסים, סרטים, מנועים וכל יתר המאה העשרים; ומעבר לדלת דבר־מה שאיני יכולה להסביר, שאיני יכולה ליישב עם כל אלה. משהו עתיק כמו העולם, מסתורי כמו החיים . . . שטויות! ממה אני דואגת? לא היה שום מכתב כבר שלושה חודשים – מאז שחזרנו מהכפר אחרי חג המולד . . . משונה שהם תמיד מגיעים אחרי החופשות שלנו! . . . מדוע שאחשוב שיהיה אחד הערב!״

אין שום סיבה, אבל החלק הגרוע מכול – מהגרועים ביותר! – היה שבימים אחדים עמדה שם קפואה ורועדת מתחושה של דבר־מה בלתי מובן, בלתי נסבל, שעליה להתמודד איתו מעבר לזגוגיות עטויות הווילון; וכשפתחה את הדלת ונכנסה לא היה שם כלום; ובימים אחרים, כשהרגישה את אותה צינה מבשרת רעות, תחושתה אומתה כשראתה את המעטפה האפורה. וכך מאז המכתב האחרון הרגישה קור וחשש מדי ערב בערב, כי מעולם לא פתחה את הדלת בלי לחשוב שהמכתב עשוי להיות שם.

ובכן, נמאס לה; זה בטוח. היא לא יכלה להמשיך ככה. בעלה אולי התאושש אחרי שהחוויר כסיד וחטף כאב ראש בימים שהגיע המכתב; אבל היא לא הצליחה. במקרה שלה המתח נעשה כרוני, ולא קשה להבין מדוע. בעלה ידע מניין הגיע המכתב ומה כתוב בו; הוא היה מוכן מראש למה שלא היה עליו להתמודד איתו ושלט במצב, גרוע ככל שיהיה; ואילו היא נותרה בעלטה עם השערותיה.

״אני לא יכולה לשאת את זה! ולו לעוד יום אחד!״ היא קראה בקול רם כשהכניסה את המפתח למנעול. היא סובבה את המפתח ונכנסה; ושם, על השולחן, היה מונח המכתב.

 

ב

היא כמעט שמחה לראות אותו. נראה שהוא הצדיק את הכול, טבע חותם של מוחלטות על כל העניין המעורפל. מכתב לבעלה; מכתב מאישה – ללא ספק עוד מקרה גס של ״התחייבות קודמת״. כמה טיפשי מצידה לפקפק בכך, לנקר במוחה כדי למצוא הסבר מובהק פחות! היא הרימה את המעטפה ביד יציבה ומלגלגת, בחנה את האותיות הקלושות, החזיקה אותה אל מול האור וראתה אך בקושי את קווי המתאר של הדף המקופל שבתוכה. היא ידעה שכעת לא תדע מנוח עד שתגלה מה כתוב בו.

בעלה עדיין לא בא; רק לעיתים רחוקות חזר מהמשרד לפני שש וחצי או שבע, והשעה אפילו לא הייתה שש. יהיה לה זמן לקחת את המכתב אל חדר האורחים, להחזיקו מעל לקומקום התה שבשעה זו תמיד בעבע ליד האח בציפייה לשובה, לפתור את התעלומה ולהחזיר את המכתב למקום שבו מצאה אותו. איש לא יֵדע, וכך תחוסל אי־הוודאות המכרסמת בה. לחלופין, כמובן, יכלה לתשאל את בעלה; אבל הדבר נראה אפילו קשה עוד יותר לביצוע. היא שקלה את המכתב בין האגודל לאצבע המורה, הביטה בו שוב מתחת לאור, החלה לעלות במדרגות ובידה המעטפה – וחזרה למטה והניחה אותה על השולחן.

״לא, מתברר שאינני יכולה,״ אמרה, מאוכזבת.

מה עליה לעשות, אם כן? היא לא יכלה לעלות לבדה אל אותו חדר חמים ומזמין, למזוג את התה, לעיין במכתביה, להציץ בספר או בכתב עת – לא כל עוד המכתב מונח למטה וידוע לה כי במהרה יבוא בעלה, יפתח אותו וייכנס לבדו אל הספרייה, כפי שעשה תמיד בימים שהמעטפה האפורה הגיעה.

לפתע החליטה. היא תמתין בספרייה ותראה בעצמה; תראה מה מתרחש בינו לבין המכתב כשהם חושבים שאיש אינו רואה. היא התפלאה שהרעיון לא עלה בדעתה קודם לכן. אם תשאיר את הדלת פתוחה, ותשב בפינה שמאחוריה, תוכל לצפות בו מבלי להיראות . . . ובכן, אם כך, היא תצפה בו! היא משכה כיסא אל הפינה, התיישבה, עיניה נעוצות בחריץ הדלת, והמתינה.

למיטב זיכרונה, הייתה זו הפעם הראשונה שניסתה לחשוף את סודו של אדם אחר, אבל היא לא חשה שום נקיפות מצפון. היא רק הרגישה כאילו היא נאבקת להתקדם מבעד לערפל מחניק שעליה לצאת ממנו בכל מחיר.

לבסוף שמעה את המפתח של קנת וקפצה בבהלה. הדחף למהר החוצה ולפגוש בו כמעט השכיח ממנה את מטרתה; אבל היא נזכרה בזמן ושבה והתיישבה. נקודת התצפית שלה כיסתה את טווח תנועותיו במלואו – היא ראתה אותו נכנס למסדרון, מוציא את המפתח מהדלת ומסיר את הכובע והמעיל שלו. אז הסתובב כדי להשליך את כפפותיו על השולחן במסדרון, ובאותו הרגע ראה את המעטפה. האור הציף את פניו, והדבר הראשון ששרלוט הבחינה בו היה מבע של הפתעה. ניכר כי לא ציפה למכתב – לא חשב על האפשרות שיהיה שם באותו היום. אך על אף שלא ציפה לו, כעת משראה אותו ידע היטב מה הוא מכיל. הוא לא פתח אותו מיד, אלא עמד בלא ניע, הצבע אוזל לאיטו מפניו. נראה שלא יכול היה להחליט לגעת בו; אך לבסוף שלח את ידו, פתח את המעטפה, ולקח אותה איתו אל האור. בעשותו כן הפנה את גבו אל שרלוט, והיא ראתה רק את ראשו החפוי וכתפיו הכפופות קמעה. כנראה הכתוב היה כולו על גבי עמוד אחד, כי הוא לא הפך את הדף אלא המשיך לבהות בו במשך זמן כה רב עד שבוודאי חזר וקרא אותו תריסר פעמים – או כך נראה לאישה שצפתה בו בנשימה עצורה. בסופו של דבר היא ראתה אותו זע; הוא הרים את המכתב קרוב יותר לעיניו, כאילו עדיין לא פענח אותו במלואו. אז הרכין את ראשו, והיא ראתה את שפתיו נוגעות בדף.

״קנת!״ היא קראה, ויצאה אל המסדרון.

כשהמכתב לפות בידו, בעלה הסתובב והביט בה. ״איפה היית?״ אמר בקול חלש ונבוך, כמו איש שנעור משנתו.

״בספרייה, חיכיתי לך.״ היא ניסתה לייצב את קולה: ״מה העניין! מה יש במכתב הזה? אתה נראה נורא.״

נראה שרגשתה מרגיעה אותו, ומיד הכניס את המעטפה לכיסו בבת שחוק. ״נורא? אני מצטער. היה לי יום קשה במשרד – תיק מורכב או שניים. אני נראה סחוט, אני מניח.״

״לא נראית עייף כשנכנסת. רק כשפתחת את המכתב הזה – ״

הוא נכנס בעקבותיה אל הספרייה, והם עמדו והביטו זה בזו. שרלוט הבחינה במהירות שבה התעשת; מקצועו אימן אותו למשול בזריזות בפניו ובקולו. היא הבינה מיד שתהיה בעמדת נחיתות אם תנסה לחשוף את סודו, אבל בו ברגע איבדה כל רצון לתמרן אותו, להערים עליו כדי שיגלה את מה שרצה להסתיר. היא עדיין קיוותה לפענח את התעלומה, אבל רק כדי שתוכל לעזור לו לשאת את העול שנרמז בה. ״אפילו אם זו אכן אישה אחרת,״ חשבה.

״קנת,״ היא אמרה, ליבה הולם בהתרגשות, ״חיכיתי כאן בכוונה כדי לראות אותך נכנס. רציתי לצפות בך כשאתה פותח את המכתב הזה.״

פניו, שהחווירו קודם, קיבלו גוון אדום כהה; ואז החווירו שוב. ״המכתב הזה? למה דווקא המכתב הזה?״

״כי הבחנתי שבכל פעם שאחד המכתבים הללו מגיע נראה שיש לו השפעה מוזרה כל כך עליך.״

חריץ של כעס שמעולם לא ראתה קודם הופיע בין עיניו, והיא אמרה לעצמה: ״החלק העליון של פניו צר מדי; זו הפעם הראשונה שהבחנתי בכך.״

היא שמעה אותו ממשיך בנימה הקרירה, האירונית מעט של עורך דין מטעם התביעה המציג את טיעוניו: ״אה; אז את נוהגת לצפות באנשים פותחים את מכתביהם כשאינם יודעים שאת שם?״

״זה לא מנהג. מעולם לא עשיתי דבר כזה קודם. אבל הייתי חייבת לגלות מה היא כותבת לך, באופן קבוע, במעטפות האפורות הללו.״

הוא שקל זאת לרגע; ואז: ״לא באופן קבוע,״ אמר.

״הו, אני מניחה שאתה עוקב אחר התאריכים היטב ממני,״ הטיחה בו, נדיבות ליבה נעלמת בתגובה לנימת קולו. ״כל שאני יודעת הוא שבכל פעם שהאישה הזו כותבת לך – ״

״למה את מניחה שזו אישה?״

״זה כתב יד של אישה. אתה מכחיש?״

הוא חייך. ״לא, אני לא מכחיש. שאלתי רק כי באופן כללי הכתב אמור להיראות יותר כמו כתב של גבר.״

שרלוט התעלמה מדבריו בחוסר סבלנות. ״והאישה הזו – על מה היא כותבת לך?״

שוב נראה שהוא מתחבט. ״על עסקים.״

״עסקים משפטיים?״

״בדרכם, כן. עסקים בכלל.״

״אתה מטפל בשבילה בענייניה?״

״כן.״

״אתה מטפל בהם כבר הרבה זמן?״

״כן. הרבה מאוד זמן.״

״קנת, יקירי, לא תספר לי מי זו?״

״לא. אינני יכול.״ הוא השתהה, והפטיר, כבהיסוס־מה: ״סודיות מקצועית.״

הדם חש מליבה של שרלוט אל רקותיה. ״אל תגיד את זה – אל!״

״למה לא?״

״כי ראיתי אותך נושק למכתב.״

השפעתן של המילים הייתה כה מדאיגה עד שהיא התחרטה מיד שאמרה אותן. בעלה, שעד כה הסכים לחקירה הנגדית שלה במעין שלווה מלגלגת, כאילו נעתר לילד שלא מוכן לשמוע בקול ההיגיון, הביט בה באימה ובמצוקה. במשך דקה נראה שאינו מסוגל לדבר; אז חזר לעצמו במאמץ וגמגם: ״הכתב קלוש מאוד; כנראה ראית אותי מחזיק את המכתב קרוב לעיניי כדי לנסות לפענח אותו.״

״לא; ראיתי אותך נושק לו.״ הוא שתק. ״לא כך ראיתי?״

הוא שקע שוב באדישות. ״אולי.״

״קנת! אתה עומד שם ואומר דבר כזה – לי?״

״במה זה נוגע לך? המכתב קשור בעסקים, כפי שאמרתי לך. את חושבת שהייתי משקר? הכותבת היא ידידה ותיקה מאוד שלא ראיתי זה זמן רב.״

״גברים לא מנשקים מכתבים עסקיים, אפילו מנשים שהן ידידות ותיקות מאוד, אלא אם הם היו נאהבים, והם עדיין מצטערים על כך.״

הוא משך בכתפיו ופנה ממנה, כאילו הדיון נגמר מבחינתו והוא חש גועל קל נוכח התפנית שחלה בו.

״קנת!״ שרלוט התקרבה אליו ותפסה את זרועו.

הוא עצר במבט נלאה והניח את ידו על ידה. ״את לא מוכנה להאמין לי?״ שאל ברכות.

״איך אוכל להאמין לך? אני רואה את המכתבים האלה מגיעים אליך – הם מגיעים כבר חודשים. מאז שחזרנו מהודו המערבית – מכתב אחד קידם את פניי בו ביום שהגענו. ולאחר כל אחד מהם אני רואה את השפעתם המסתורית עליך, אני רואה שאתה טרוד, אומלל, כאילו מישהי מנסה להרחיק אותך ממני.״

״לא, יקירה; לא זה. לעולם לא!״

היא התרחקה והביטה בו בתחינה משולהבת. ״ובכן, אם כך, תוכיח לי, יקירי. זה כל כך קל!״

הוא חייך חיוך מאולץ. ״לא קל להוכיח שום דבר לאישה ברגע שעולה בה רעיון.״

״עליך רק להראות לי את המכתב.״

ידו עזבה את ידה והוא התרחק והניד בראשו.

״לא תראה לי?״

״אינני יכול.״

״אז האישה שכתבה אותו היא המאהבת שלך.״

״לא, יקירה. לא.״

״אולי לא עכשיו. אני מניחה שהיא מנסה לגרום לך לחזור אליה, ואתה נאבק, מתוך רחמים כלפיי. קנת האומלל שלי!״

״אני נשבע שהיא מעולם לא הייתה המאהבת שלי.״

שרלוט חשה את הדמעות נקוות בעיניה. ״אה, אם כן, זה גרוע מכך – זה חסר תקווה! הזהירוֹת שבהן, הן הטיפוס שגברים לא יכולים להשתחרר ממנו. כולנו יודעים.״ היא הרימה את ידיה והסתירה בהן את פניה.

בעלה התמיד בשתיקתו; הוא לא הציע נחמה או הכחשה, ולבסוף היא מחתה את דמעותיה ונשאה את עיניה כמעט בביישנות אל עיניו.

״קנת, שקול בדעתך! אנחנו נשואים זמן קצר כל כך. נסה לדמיין מה אתה גורם לי לסבול. אתה אומר שאינך יכול להראות לי את המכתב. אתה מסרב אפילו להסביר.״

״אמרתי לך שזה מכתב בנושא עסקים. ואני מוכן להישבע בכך.״

״גבר יישבע בכל דבר כדי להסתיר אישה. אם אתה רוצה שאאמין לך, לפחות גלה לי את שמה. אם תגלה אותו, אני מבטיחה לך שלא אבקש לראות את המכתב.״

רגע ארוך ומתוח חלף, שבו הרגישה את ליבה הולם בצלעותיה בדפיקות זריזות ומאשימות, כאילו הזהיר אותה מפני הסכנה שהיא ממיטה על עצמה.

״אינני יכול,״ אמר לבסוף.

״אפילו לא את שמה?״

״לא.״

״אתה לא יכול לספר לי עוד כלום?״

״לא.״

שוב הפוגה; הפעם נראה ששניהם הגיעו לסוף טיעוניהם וכעת עמדו זה מול זו חסרי אונים וביניהם שממה מבלבלת של חוסר הבנה.

שרלוט עמדה ונשמה במהירות, ידיה על חזה. היא הרגישה כאילו רצה במרוץ קשה ופספסה את המטרה. היא התכוונה לגעת בליבו של בעלה והצליחה רק להרגיז אותו; והחישוב השגוי הזה כמו הפך אותו לזר, בריה עלומה וסתומה שאף טיעון או תחינה שלה לא יכולים להגיע עדיה. הדבר המוזר היה שהיא לא חשה בשום עוינות או אפילו חוסר סבלנות מצידו, רק בריחוק, בחסימה, שקשה הרבה יותר להתגבר עליהם. היא הרגישה שהיא מודרת, זוכה להתעלמות, נמחקת מחייו. אבל לאחר רגע או שניים, כשהביטה בו ביתר רוגע, ראתה שהוא סובל באותה מידה כמוה. כאב ניסך בפניו הרחוקים הזהירים; הגעתה של המעטפה האפורה, אף שתמיד הטילה צל, מעולם לא הותירה בו חותם כה עמוק כמו השיחה הזו עם אשתו.

שרלוט התעודדה; אולי, ככלות הכול, היא לא בזבזה את החץ האחרון שלה. היא התקרבה אליו ושוב הניחה את ידה על זרועו. ״קנת האומלל! לו ידעת כמה צר לי עליך – ״

נדמה לה שנרתע קלות מביטוי האהדה הזה, אבל הוא נטל את ידה ולחץ אותה.

״אינני יכולה לחשוב על דבר גרוע יותר מלא להיות מסוגל לאהוב לאורך זמן,״ המשיכה; ״לחוש את יופייה של אהבה גדולה ולא להיות יציב מספיק כדי לשאת את עולה.״

הוא פנה אליה בתוכחה עגומה. ״הו, אל תדברי עליי ככה. לא יציב!״

היא הרגישה שעלתה סוף כל סוף על המסלול הנכון, וקולה רעד בהתרגשות כשהמשיכה: ״אז מה בנוגע אליי ואל האישה האחרת הזו? לא שכחת את אלזי כבר פעמיים בתוך שנה אחת?״

רק לעיתים רחוקות הגתה את שמה של אשתו הראשונה; הוא לא עלה על דל שפתיה בטבעיות. היא השליכה אותו החוצה כעת כאילו השליכה חומר נפץ מסוכן למרחב שביניהם וצעדה צעד אחורה, ממתינה לשמוע את המוקש מתפוצץ.

בעלה לא זע; הבעתו הלכה ונעצבה, אבל לא הסגירה כל טינה. ״מעולם לא שכחתי את אלזי,״ אמר.

שרלוט לא יכלה להסתיר בת שחוק. ״אם כך, יקירי האומלל, בין שלושתנו – ״

״אין – ״ הוא החל; ואז חדל והניח את ידו על מצחו.

״אין מה?״

״אני מצטער; נראה לי שאיני יודע מה אני אומר. יש לי כאב ראש איום.״ הוא נראה חיוור וקמוט מספיק כדי לאמת את האמירה, אבל התחמקותו הרגיזה אותה.

״אה, כן; כאב הראש של המעטפה האפורה!״

היא ראתה את ההפתעה בעיניו. ״שכחתי שאת עוקבת אחריי מקרוב,״ אמר בקור. ״אם תסלחי לי, אני חושב שאלך ואנסה לבלות שעה בחשכה, לראות אם אני יכול להיפטר מהכאב החד הזה.״

היא התלבטה; ואז אמרה, בהחלטיות נואשת: ״אני מצטערת שכואב לך הראש. אבל לפני שתלך אני רוצה לומר שבמוקדם או במאוחר נצטרך ליישב את הסוגיה. מישהי מנסה להפריד בינינו, ולא אכפת לי במה יעלה לי לגלות מי זו.״ היא הביטה אל תוך עיניו במבט יציב. ״אם זה יעלה לי באהבתך, לא אכפת לי! אם אינך יכול לבטוח בי אני לא רוצה ממך שום דבר.״

הוא עדיין הביט בה בעגמומיות. ״תני לי זמן.״

״זמן למה? זו סתם מילה שאתה אומר.״

״זמן להראות לך שאני אוהב אותך ובוטח בך.״

״ובכן, אני מחכה.״

הוא פנה אל הדלת, ואז הציץ אחורנית בהיסוס. ״הו, חכי באמת, אהובתי,״ אמר, ויצא מהחדר.

היא שמעה את צעדיו היגעים במדרגות ואת דלת חדר השינה נסגרת מעליה. אז צנחה אל כיסא וטמנה את פניה בזרועותיה השלובות. הדבר הראשון שחשה היה נקיפות מצפון; נדמה לה שהייתה קשוחה, בלתי אנושית, חסרת דמיון. ״לחשוב שאמרתי לו שלא אכפת לי אם העקשנות שלי תעלה לי באהבתו! איזה שקר שטותי!״ היא קמה כדי ללכת בעקבותיו ולקחת בחזרה את המילים הריקות. אבל מחשבותיה עצרו בעדה. הוא קיבל את מבוקשו, אחרי הכול; הוא חמק מכל מתקפה על סודו, וכעת הסתגר לבד בחדרו וקרא את מכתבה של האישה האחרת.

 

שני החלקים האחרונים בסיפור מופיעים בגיליון סוכות של המוסך.

.

 

© 1937 by Edith Wharton
Reprinted by permission of the estate of Edith Wharton and the Watkins/Loomis Agency.

.

אדית וורטון (1862–1937), סופרת אמריקאית עטורת שבחים והאישה הראשונה שזכתה בפרס הפוליצר לספרות. הרומנים שכתבה על חיי המעמדות העליונים בניו יורק של העידן המוזהב קנו לה תהילה, וסיפורי הרוחות שלה זכו להתעניינות מחודשת בשנים האחרונות. סיפורה ״גרעין רימון״ (Pomegranate Seed) פורסם לראשונה בכתב העת Ladies' Home Journal בשנת 1931, ואחר כך נכלל בשני קובצי סיפורים קצרים פרי עטה.

מיכל זכריה, חוקרת ספרות, מלמדת באוניברסיטת שיקגו. רשימות ויצירות פרי עטה הופיעו בכתבי העת מעלה, מעין, גרנטה בעברית ואחרים, ותרגומים – בכתב העת הו! ובאתר ״אנחנו שמעבר לגדר״. חברת מערכת המוסך.

.

 »   במדור וּבְעִבְרִית בגיליון הקודם של המוסך: שלושה שירים מאת המשורר אמיר דרוויש

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

טליה סיידל כהן

שחרית

לר'

.

הַמֵּיתָרִים תְּלוּיִים סְבִיבֵנוּ

בִּשְׁעַת קוֹלוֹת הַצִּפּוֹרִים –

הֵם מְתוּחִים עַד דַּק, הַבִּיטִי

שִׁבְרֵי קַשְׁתִּית, שִׁקּוּף הֵדִים –

וְכָל אֲשֶׁר פָּעַם אֶל דֹּפֶן –

כָּאֵד נָמוֹג וְהֶאֱלִים

.

אָבוֹא אֵלַיִךְ מִן הַחֹרֶשׁ

מִן הָרָחוֹק

מֵרְסִיסִים,

בְּאֶצְבָּעוֹת כָּלוֹת אָבִיא לָךְ

חוֹלוֹת חִשּׂוּף, קוֹלוֹת דַּקִּים –

.

וְשָׁם זָמִיר, וְחֹד הַוֶּרֶד, וְשָׁם יֵשׁ רַחַשׁ אֲנָשִׁים

אֲשֶׁר בָּאִים לִנְקֹר בַּלַּיְלָה

מִתּוֹךְ הָרַעַד בַּגּוּפִים –

עַל שׁוּם אֵינֵךְ – נִבָּט הַפֶּתַח

עַל שׁוּם אֵינֵךְ – הַשְּׁעוֹנִים

נוֹקְפִים זְמַנָּם, מַרְאִים בְּשֶׁקַע

אֶת שֶׁאָבַד הֵם מְסַמְּנִים

.

גּוּפֵי עֵדוּת וְגַם מַצֶּבֶת

אֶל קוֹל הָאֵין וְהָרִיס

כָּעֵת שִׁמְעִי, אָמַרְתְּ – רֹב קֶשֶׁב –

רָכַנְתְּ בַּחֹשֶׁךְ אֵין רוֹאִים –

.

הַבִּיטִי – לַיְלָה, יֵשׁ רַכֶּבֶת, אֲנִי מֵעֵבֶר לַפַּסִּים

.

אִבְחַת הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת

חוֹצָה הַצֵּל מִן הַגּוּפִים

כָּעֵת הַבִּיטִי, צִיר מַתֶּכֶת, אֲנִי מֻנַּחַת, מַכְשִׁירִים –

שֻׁלְחַן מַתֶּכֶת. אוֹר הַחֹשֶׁךְ, הַפְּעִיָּה דַּקַּת חוּטִים –

וְהֵם אוֹמְרִים שֶׁלֹּא תָּבוֹאִי

בְּבוֹר הַלַּיְלָה, אַדְמָתִי

אֲנִי נִכְנֶסֶת כְּעִוֶּרֶת

תָּמִיד אַמְתִּין לָךְ

וְאַמְתִּין

.

עַד בּוֹא אֵין לַיִל

בּוֹא אֵין חֹשֶׁךְ

עַד סִימָנֵי הַגּוּף פּוֹקְעִים

אֶרְשֹׁם – עֵינַיִם. צִיר הַלֹּבֶן. אֶרְשֹׁם הַלַּחַץ בַּנִּימִים.

אֶרְשֹׁם עֵינַי. כְּלוֹמַר קוֹלוֹת הֵן. מְסַפְּרוֹת שֶׁאֵין רוֹאִים. אֶרְשֹׁם –

תְּרוּפוֹת בָּאוֹת בְּקֹצֶר

הָרְאִיָּה, בַּמַּדָּפִים –

.

פִּסּוֹת הַמַּיִם, צִיר הַנַּחַל, אָבוֹא לְמַטָּה וְיַכְסִיף –

אֵיךְ הָאֲגַם נִקְוָה בְּחֹרֶשׁ, אֵיךְ הוּא הָיָה שָׁם וְהִמְתִּין –

וְכָל פִּסּוֹת הַדַּף כְּמוֹהֶן

שׁוּב נוֹלְדוּ בָּאֲגַמִּים

לֹא אָבְדוּ הֵן, כִּי הִמְתִּינוּ, עַל אַף הַמַּיִם הַקְּפוּאִים

וְסִימָנֵי הַגּוּף עַד לֹבֶן

מְחַכִּים לִי. מְחַכִּים –

.

עָנָף רָטֹב, לַחוּת הָאֹרֶן, יָדִי תִּדְבַּק בּוֹ פֶּן אַחְלִיק

מַהֵר אֶל אַיִן וְאֶל תֹּפֶת

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁאֵין רוֹאִים –

.

הַכֹּל קָפָא בַּמַּדָּפִים שָׁם. הַבֻּבּוֹת. הַחֲרוּזִים.

פִּיּוֹתֵיהֶן קָפְאוּ. עֵינַיִם. סַלְסִלּוֹת. פַּעֲמוֹנִים –

אַךְ כֻּלָּן קָפְאוּ אֵלַיִךְ. גְּרוֹן הַגּוּמִי. הַפַּגִּים –

גּוּר הֶחָלָב קָפָא בַּחֹשֶׁךְ

הַחוֹל כִּסָּה אֶת

הָרִיסִים

.

שׁוּבֵךְ

מִבַּעַד צִיר הַחֹשֶׁךְ,

שׁוּבֵךְ אֵלַי מִן הַשְּׁחָקִים –

כְּרַפָּאִית בְּתוֹךְ הַחֹרֶף

אִבַּקְתְּ חוֹלוֹת לַחְשֹׂף נִימִים

עִגּוּל הַחֶרֶס הַנִּגְלֶה

בְּתוֹךְ יָדֵךְ

מִן הַיָּמִים

בָּהֶם נָשַׁמְתִּי חוֹל וְחֹשֶׁךְ

בָּהֶם רָחֲקוּ הָאֲזוֹבִים –

וּמַעְגָּל נִטְמַן הַרְחֵק שָׁם

וְאֵין דֶּרֶךְ לַבָּאִים

.

רַק בּוֹאֵךְ,

בִּכְסוּת הַלֹּבֶן

בִּי אוֹחֶזֶת עֵת אָלִיט

עֵינַי לְמַטָּה מִתּוֹךְ בֹּשֶׁת

עַל סִימָנֵי הַגּוּף תַּחְרִיט –

.

בְּקַרְסֻלַּיִם וּבְלִי דֹּפֶן –

בְּעֵת פִּרְכּוּס רֹאשִׁי הִטִּית

וְעֵת חָנְקוּ חָמְרֵי הָאֹבֶךְ –

אֶת רֵאוֹתַי הֵיטֵב כִּסִּית

וְאֶת הַכֹּל נִקַּזְתְּ בַּחֹשֶׁךְ

לִבִּי בָּטַח בָּךְ וְהִבִּיט –

.

בְּעֵת קוּמֵךְ

אֲוִיר הַחֶדֶר

הֵחֵל נֵעוֹר וְנָע סָבִיב –

עֲלֵי כּוֹתֶרֶת

מִתּוֹךְ דֹּפֶן,

פָּקְחוּ עֵינַי וְשָׁם הָיִית –

אֶל תּוֹךְ גָּרוֹן

אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם

אֶל שֶׁהֻטְבַּע בִּי בָּרֵאשִׁית –

מַסְכֵּת הַלֵּב בְּתוֹךְ יָדַיִךְ

עַל הַצְּלָעוֹת. אָמַרְתְּ – אַקְשִׁיב

.

וְכָל לִבִּי

לוֹחֵשׁ אֵלַיִךְ

חֶלְקַת הַצֶּלַע שֶׁהָרִית –

הֵיטֵב מֻנַּחַת. גַּם בַּחֹשֶׁךְ. גַּם בָּרוּחַ הַשְּׁרָבִית –

אַל תִּשְׁכְּחִי. אָנָּא זִכְרִינִי –

עַפְעַפַּיִם. וְעָלִים

פְּקוּחִים אֶל אַתְּ

פְּקוּחִים בַּחֹשֶׁךְ

עַד תֹּם הַלַּיִל,

שַׁחֲרִית –

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת בקליניקה פרטית וחברת מכון ״טריאסט שריג״ לפסיכותרפיה. בוגרת תואר ראשון בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב. 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

על "היקשרויות עזות" לוויוואן גורניק

אורית נוימאיר פוטשניק

.

אם ובת משוטטות יחד ברחובות מנהטן. יחסי קרבה ועוינות שוררים ביניהן, אהבה וזרות, מאבק כוחות והזדקקות עזה זו לזו. הבת היא בשנות הארבעים לחייה והאם בשנות השבעים המאוחרות, אך היא צועדת היטב, היא בריאה, ערנית וקוצנית כמו בימי הילדות שהבת – ויוויאן גורניק – מתארת בכישרון נפלא. היא מתארת בצבעים עזים את שכונת ילדותה בברונקס בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, את הבניין שחיו בו בעיקר מהגרים בני מעמד הפועלים, כמעט אך ורק יהודים. הבניין מתואר ככוורת תוססת, השכנות נכנסות זו לדירתה של זו, מעורות זו בחייה ובחי משפחתה של זו. אחת התכונות הבולטות של סביבת הילדות הזו היא שאין בה גברים, כלומר הגברים אינם שותפים לחיים הסוערים האלה והם אינם משאירים כלל את רישומם על נפשה הרגישה של הילדה: "בבניין היו עשרים דירות, ארבע בכל קומה, וכל מה שאני זוכרת זה בניין מלא נשים. אני בקושי זוכרת שם גברים. הם היו בכל מקום כמובן – בעלים, אבות, אחים – אבל אני זוכרת רק את הנשים."

הדרמה של ההתבגרות שמתארת גורניק אינה מתרחשת בחלל הדירה הבורגנית הסגורה, היא אינה נענית לחוקי הדרמה האדיפלית, גם לא בחצר בית הספר, בין הבנות לבנים, בין הבנות לבין עצמן או מתוך מאבק עם דרישות העולם החיצוני. ההתבגרות מתרחשת בסביבה של נשים, כשהילדה חדת העין מחפשת את זהותה בתוך מודל מרובה אימהות.

על נפשה של ויוויאן הצעירה, על דמותה, על התפתחותה ועל נאמנותה נאבקות שתיים: אמה בֶּס, ונטי, השכנה האוקראינית, מהמעטים בבניין שאינם יהודים. את הדמויות של שתיהן אפשר לקרוא בקריאה סטראוטיפית כאמא יהודייה שאמונה על טכניקות שליטה ופאסיב־אגרסיב מזה, וכשיקסע, על כל המשתמע מכך, מזה. אלא שגורניק אינה מאפשרת קריאה פשוטה שכזו. היא לא מתעלמת מאפשרות הקריאה הזו, לא מתכחשת לתרבות שבתוכה חיות הגיבורות שלה ולהשפעתה המכרעת על דמותן וחייהן. להפך – היא מתארת את המיקרוקוסמוס היהודי הזה בחיות רבה. אבל היא אינה נכנעת לנוסטלגיה המתקתקה כפי שאינה נכנעת לסטראוטיפים של ידישקייט שלעיתים רבות כל כך אורבים לתיאורים מהסוג הזה.

האם, בס, היא אישה שאינה מרשה לעצמה אמביוולנטיות, סתירות פנימיות או מורכבות כלשהי, אף שהיא מלאה בהן. היא מלאת נוסטלגיה לימי פעילותה במפלגה הקומוניסטית, אבל לא שבה אליהם. היא רוצה לחזור לעבודתה כמנהלת חשבונות, אבל לא תעשה זאת, בהיותה אישה נשואה ועקרת בית. מבחינתה יש דרך ראויה לחיות וכל אפשרות אחרת היא "חוסר תרבות". היא מהללת את הזוגיות האידיאלית שלה עם בעלה (הנעדר מהספר לחלוטין) וחוזרת ללא הרף על עיקר אמונתה: "האהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיי אישה", אבל למעשה ישנה עם בעלה בחדר פתוח נטול פרטיות בנימוק ש"כל ילד צריך חדר לבד". כשהיא מתאלמנת – ויוויאן בת שלוש־עשרה אז – היא הופכת את האלמנות לדת, פולחן עליון, אֵבל בלתי פוסק וחסר פשרות על האהבה האידאלית שאבדה. היא יוצאת לעבודה בגלל הצורך הכלכלי, אבל מתכחשת לרצון לחזור לעבודה. היא הופכת לדיווה של צער ואובדן באופן שמבטיח לה את מרכז הבמה. היא לא נותנת לרעיונות או רגשות סותרים דריסת רגל בעולמה הנפשי המבוצר וכל אימת שאחד כזה מגיח היא פוטרת אותו בסיסמה "זה מגוחך", תגובה שתהפוך להרגל גם של הבת. אבל מצד שני יש לה רגישות מופלאה לעולמו של הזולת – לאנושי:

היא ידעה להמיר רכילות לידע. היא הייתה שומעת קול שעולה באוקטבה ומציינת: "היא רבה הבוקר עם בעלה." או שהקול ירד באוקטבה, ואז, "הילדה שלה חולה". או שהייתה שומעת חילופי דברים מהירים ומספקת אבחנה על קשרים שהתרופפו. הכישרון הזה הלהיב וריגש אותי. החיים נדמו מלאים יותר, עשירים יותר, מעניינים הרבה יותר כשהייתה מוצאת את פשרה של ההתנהלות האנושית בחצר. הרגשתי אז את הקשר החי בינינו ובין העולם שמחוץ לחלון.

האם, בס, גם בוחרת להעניק הגנה וחסות חברתית לנטי, האוקראינית שהתחתנה עם יהודי, יורד ים שמותיר אותה חיש מהר הרה ואלמנה. נטי מושכת את ויוויאן הילדה בחבלי קסם. המפגש איתה טעון בעוצמה ארוטית שונה מאוד מהעוצמה הארוטית הטמונה במאבק לעצמאות ונבדלות מהאם. כאן הכמיהה לשייכות, להזדהות, לדמיון, אינה כרוכה בניסיון חתרני להשתחרר מכוח הכפייה המרסן של האם הביולוגית. ההיקסמות היא מיידית ועוצמתית:

התעוררתי בבקרים ותהיתי אם אתקל בה במקרה בחדר המדרגות באותו יום. אם לא נתקלתי בה הייתי מוצאת איזה תרוץ לצלצל אצלה בדלת. לא כי רציתי לראות אותה עם ריק: היופי שלו היה קודר, עגמומי ומגושם, וביניהם לא היה שום דבר שעניין אותי. זו היא שרציתי לראות, רק היא. ורציתי לנגוע בה. היד שלי נטתה כל הזמן להישלח מגופי קדימה, אל הפנים שלה, הזרוע שלה, צלע גופה. ערגתי אליה.

נטי בוחרת שלא למצוא עבודה בשכר אחרי שהיא מתאלמנת. היא חיה מקצבה. המיניות שלה מופגנת וברורה, לא מוצנעת, לא מוסתרת, נוכחת בכל עוזה:

שום אישה בשכונה לא הלכה כמותה. … הילוכה היה איטי ומחושב. היא הזיזה קודם ירך אחת, אחר כך את השנייה, וגרמה לאגן שלה להתנודד. כולם ידעו שהאישה הזו לא הולכת לשום מקום, שהיא הולכת כדי ללכת, הולכת כדי לראות איזה רושם היא עושה ברחוב. הילוכה הדגיש את הגוף שמתחת לבגדים כאומר, "לגוף הזה יש כוח לעורר רצון."

ויוויאן הילדה, ויוואן הנערה, מרגישה שנטי פותחת לה שער אל הנשיות שלה עצמה, אל המיניות שלה, אל העונג. היא מרשה לעצמה ללמוד ממנה בגלוי, נותנת לנטי, שהבוטות המינית שלה, לא פחות מהאתניות שלה, הופכות אותה לזרה ומורחקת בשכונה, לחנוך אותה אל תוך המיניות, וכך יוצרת עימות גלוי בין נטי ובין אמהּ.

נטי אינה סוחרת באופן מובהק במיניות שלה. היא מוקפת גברים, מקבלת מהם טובות הנאה, אבל בראש ובראשונה היא שואבת הנאה גלויה מהגוף שלה, מכוח הפיתוי שלה. המיניות שלה היא אוטו־ארוטית. למעשה, עד שמופיעים הגברים המשמעותיים בחייה של הבת, ויוויאן עצמה, גברים נעדרים לגמרי מהסיפור, כאמור, ומדויק יותר לומר – גברים וגבריוּת עוברים אובייקטיפיקציה מוחלטת. זה עולם שבו חיי הרגש, חיי החברה, כל מה שחשוב ובעל משמעות מתנהל בין נשים וללא גברים. ברור מאליו שהאידאליזציה המוחלטת שבס עושה לאהבה הרומנטית אינה תואמת את חיי הזוגיות שלה בפועל ואינה תלויה בהתנהגותו של גבר, אב, בן זוג ספציפי, שהרי אחרת לא יכלה להתקיים; בן הזוג הוא רעיון, אידאל, מכשיר, לא אדם ממשי. באותו האופן בדיוק נטי משתמשת בגברים: לאו דווקא לשם הישרדות כלכלית, אלא כדי שישתוקקו אליה, שישקפו לה את כוח הפיתוי שלה עצמה כבמראה. הגברים הם רק מי שמאפשרים את ההנאה המינית הנרקיסיסטית שלה, הם אובייקט, היא בזה להם כבני אדם. את העולם של בס ונטי ואת האופן שבו הן מתייחסות לגברים היה אולי אפשר לקרוא כתמונת מראה של הקדושה והקדֵשה, היידישע מאמא והשיקסע, היפוך פשוט, סימטרי, של האובייקטיפיקציה הגברית. אבל כפי שגורניק אינה מאפשרת את הקריאה הזאת כלפי נשים, היא אינה מאפשרת אותה גם בנוגע לגברים. היא פורשת תמונת עולם רגשית וחברתית מורכבת. התרבות, העולם החיצוני שממנו צמחו הגיבורות שלה ואליו הן מגיבות הוא חי ונוכח – אבל זוהי הבנה שטחית וטריוויאלית ולכן היא מרחפת רק בשולי הממואר. עיקר הדרמה הוא בחיים החברתיים והרגשיים של הנשים בינן לבין עצמן, חיי רגש יצריים ויצירתיים, שיש בהם הרבה יותר מתגובה למציאות חברתית. הנשים בבניין הן מוקד חיי הרגש זו של זו, הן המציעות נחמה ואהבה והן גם הגורמות זו לזו סבל. ויוויאן גורניק מגדירה את עצמה כפמיניסטית רדיקלית. הרדיקליות העמוקה של הממואר הזה נמצאת בתיאור החי של העולם הכול־נשי שהיא פורשת, תיאור צלול ונאמן וחף מנוסטלגיה.

ויוויאן האישה הצעירה נפרדת משתי האימהות שלה כאשר היא פונה ללימודים גבוהים. היא נחשפת לעולם חדש אך מוכר לנערה שמאז ומתמיד אהבה לקרוא, ומוצאת מיד תחושה של בית בעיסוק האינטלקטואלי, הביקורתי – וכמובן בכתיבה. בספר מוצג אחד התיאורים היפים שקראתי, של החוויה של דור ראשון להשכלה גבוהה, החוויה של מציאת שייכות, אבל גם החוויה של הזרות והעוינות שבה הרעיונות החדשים וההזדהות החדשה מתקבלים בקהילת המוצא, ובמקרה הזה, העוינות שנוצרת אצל האם, שעודדה את הלימודים, כלפי הבת שנשמטת מאחיזתה:

הדבר שהניע אותה והרחיק אותנו זו מזו, הוא שאני חשבתי. והיא לא הבינה שלימודים פירושם שאתחיל לחשוב: בבהירות ובקול רם. ההפתעה הלמה בה בעוצמה. המשפטים שלי התארכו והלכו שבועות ספורים לאחר תחילת הלימודים. ארוכים יותר, מורכבים יותר, משובצים במילים שאת משמעותן לא תמיד ידעה. אף פעם לפני כן לא אמרתי מילה שהיא לא מכירה. גם לא משפט שהיא לא מצליחה לעקוב אחרי ההיגיון שלו. ולא אימצתי דעה שנובעת מחשיבה מופשטת. זה שיגע אותה.

גורניק גם מתחקה בדיוק רב אחר המחסומים המוצבים בפני נשים המחפשות חיים אינטלקטואלים, חיים אקדמיים. היא מתארת בחדות את העדפת הגברים ואת ניתובן של הנשים, גם הנשים הכישרוניות ביותר, לתפקיד הרעיות שלעולם לא יבריקו כמו בעליהן, ולחלופין לעמדה אקזוטית אך שולית של מורדות ומתריסות. הבחירה שלה כמובן ברורה לה.

המרד, ההיפרדות, ההתנתקות מהשכונה, מהבניין, מהאימהוֹת, לא מסתיימת בלימודים האקדמיים. חלקו האחרון של הספר מוקדש לתיאור יחסיה של ויוויאן עם גברים: צייר צעיר שהיא נישאת לו ומתגרשת ממנו; חבר ילדות מהשכונה שעבר מהפך רוחני, פסיכוטי באופיו, והפך לרב חרדי; עסקן ארגוני עובדים שמנהל איתה מערכת יחסים ארוכה במקביל לנישואיו. כל מערכות היחסים הללו מאופיינות בגודש ארוטי, אבל הביטוי העמוק של המרד של הגיבורה, של ההתנתקות שלה מהאימהוֹת שלה, אינו במיניות; היא הרי נתנה לנטי לחנוך אותה אל תוך התשוקה. העולם החדש שהיא מבקשת לעצמה הוא העולם של הדדיות ביחסים בין נשים לגברים, עולם שבו חברות וקרבה נפשית מבקשים להתקיים לצד מיניות סוערת, עולם שבו אין אובייקטיפיקציה, שבו נשים וגברים אינם אובייקטים בתיאטרון הבובות זה של זה. היא כמובן נכשלת פעם אחר פעם. ג'ו הנשוי, עסקן ארגוני העובדים, מנסה להעמיד אותה על טעותה: "'טיפשה שכמוך,' אמר ג'ו ברכות. 'עם כל מה שאת יודעת, את עדיין לא יודעת שזה קשר של יריבות. אין שום חברות באהבה.'"

הגברים שונים זה מזה, מערכות היחסים שונות, אבל הכישלון הוא אחד – כישלון יצירת סדר חברתי חדש, אינטימיות זוגית חדשה, כישלון המרד בעולם הישן של האימהוֹת. גורניק היא פמיניסטית רדיקלית, אבל איננה אוטופיסטית. כמו שאומרת לה מרלין חברת הילדות: "העניין הוא שאם את מהברונקס אז את לא מתעלמת מהעובדות. את לא יכולה להרשות לעצמך את זה." הסיפורת של גורניק אינה מתעלמת מהעובדות, והעובדות הן שכדי לעורר רגשות עזים ואינטנסיביים, היקשרויות עזות, בין עם גברים, בין עם נשים, ובכלל זה עם אמך, אין לנו דרך אחרת אלא לשזור את האהבה לבלי הפרד ביריבות סמויה או גלויה ובזרות בלתי ניתנת לגישור.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים, הליקון והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. לאחרונה ראה אור בעריכתה הספר "אַתְּ כל הרצון: מבחר שירה לסבית עברית עכשווית", בהוצאת אפרסמון. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך.

.

ויוויאן גורניק, "היקשרויות עזות", תשע נשמות, 2022. מאנגלית: רעות בן יעקב

.

.

»   במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: עינת מרבך־בר על "חלום המשכנות האדומים"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שִׂיחַ הַוְּרָדִים פּוֹרֵחַ לְנֹכַח פְּנֵי הַמָּוֶת: על ספרה של גבריאלה אלישע, "הייתי פסנתר לבדי: מבחר שירים 1973–2000"

צילה זן־בר צור

.

בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱלֹהִים

מָצָאתִי אֶת הַנַּחַל הַשָּׁקֵט שֶׁל הַשִּׁירָה

עַל גְּדַת הַנַּחַל הַהוּא עָרְבָה שְׁנָתִי

.

שורות אלו (עמ' 175 בספר) נחקקו על מצבתה של המשוררת גבריאלה אלישע, 1954–2019.

.

איך נפרדים ממשוררת? מה כותבים על ספר המאגד את שירתה? באיזה עמוד היא נמצאת כעת בספר החלומות של אלוהים? הערֵבה לה שנתה על גדת הנחל?

במילים אין די. הן סדוקות, מגמגמות, גם כשהן חורגות מגבולות הסמנטיקה.

אני מוצאת כי פרידה וחיבור מחדש יכולים לבוא דרך שער הליריקה של המשוררת עצמה, כמו באה הליריקה לומר: החיים והמוות הם קטגוריות בינאריות אשר ברווח שביניהן הלימינאליות תופסת את שבריריות הגוף המתפרק, וכל ההתפרקות הזו היא שירה. הכול נמצא כאן בספר השירה, אפילו השאלות שנשאלו לעיל, אפילו ההיסטוריה של המוות עצמו, והעתיד, העתיד העלום נכתב כבר בשירה.

אני פותחת את הספר הייתי פסנתר לבדי, אוסף שיריה של גבריאלה אלישע אשר יצא לאור לאחרונה, ומגלה בשירתה יסודות של תחביר חדש. שיעורים באי־אחיזה, בחקר האלוהות ובהוויה רליגיוזית, בהתרסה ובהכנעה, בתשוקות הגוף המייסרות, בפצעי הנפש ('פֶּצַע' אֶקְרָא לְקֹבֶץ הַשִּׁירִים הַבָּא שֶׁלִּי; עמ' 270), ובפורמולות ריפוי, בדיסציפלינות מדעיות (הַחֹמֶר הַכִימִי שֶׁמְּיַצֵּר חָלָב בַּשָּׁדַיִם // הוּא הַחֹמֶר הַכִימִי שֶׁמְּיַצֵּר דְּמָעוֹת בָּעֵינַיִם; עמ' 237), בכוחה של הכתיבה, בשברה, בהמתתה. איך משוררת מקדימה להמית את כתיבתה בטרם מותה שלה, ובד בבד שירתה היא המשכיות הגנום הפואטי שלה. הפוטנציאל האימהי לילודה מגשים עצמו בכתיבת השירים ובהנחלתם לעולם.

.

לְאַחַר מוֹתִי אַנְחִיל לְעוֹלָם

קוֹרְפּוּס שִׁירִי מַרְשִׁים

כִּי אֵין לִי צֶאֱצָאִים אֲחֵרִים

(עמ' 269)

.

אני ממשיכה לקרוא ממבחר שירתה ומגלה עוד ועוד שכבות בנחלה הפואטית שהותירה. כל שיחה איתה תמצתה שיר זה או אחר. וכשלא היו מילים, תמיד הייתה מוזיקה אינהרנטית להן. הטלפון האחרון בינינו היה מירושלים לדארג'ילינג. חודש פברואר 2019, הייתי במסע אופנועים לכיוון ארץ הסיקים בצפון מזרח הודו. היו אלה ימיה האחרונים של המשוררת גבריאלה אלישע. בשלוש השנים האחרונות נהגנו לשוחח על שירה, על חיים ומשמעות, על אקולוגיה ועל מעברים.

"ספרי לי מה את רואה?" היא מבקשת.

אני מספרת לה שאני נמצאת בבית מלון ישן בנוי מעץ כבד ושטיחים מהוהים. הבריטים נהגו לנפוש כאן בתחילת המאה הקודמת. "כאן נולדה מרי בויס, חוקרת התרבות הזורואסטרית," סיפר לי בעל המקום. ממול אני רואה פסגות הרים מושלגות אבל להרף עין אני לא בטוחה אם זה שלג או עננים. וגבריאלה אומרת "הכול אחד". אני מציצה מהחלון למטה ומתארת לה: בקרן הרחוב יושב על הארץ קבצן עיוור, פורט על כלי מיתר ושר בהינדי שיר עממי. לידו  דוכן למכירת פאקורות מטוגנות. גבריאלה מבקשת לשמוע את הקבצן שר. אני פותחת את החלון, אוויר קר וגשום חודר פנימה וגם צלילים מעולם אחר.

גבריאלה אהבה צלילים. צלילים של טבע, צלילים של מוזיקה. בשירתה לא היו רק מילים, היה לחן מגאוגרפיות אחרות. נקרא להן גוף, פסיכה או תודעה. גם השקט היה עוד מתווה של לחן.

.

בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת הִגַּעְתִּי לְדַף מֵם

וְיֵשׁ שָׁם צְלִיל שֶׁל מַיִם

(עמ' 178)

.

הבנת שירתה של גבריאלה מצריכה יכולת פענוח של הלחן בתוך המילה. הלחן שעוטף את המילה, לחן המהות של המילה, עד כי המילים מתאדות ונשארת רק המוזיקה שלהן.

.

רַק מוּסִיקָה מְצִיפָה אֶת הַחֶדֶר

בִּישִׁיבָה דְּמוּמָה אֲנִי נִסְחֶפֶת אִתָּהּ

(עמ' 152)

.

המוזיקה בכוחה לחבר, ליצור מעין צליל שהוא כור היתוך של שני עצמים נפרדים, של שתי בדידויות:

.

דַּפֵּי הַיּוֹמָן רוֹעֲדִים רוּחַ מְדַפְדֶּפֶת בָּהֶם

מִסְפָּרִים, כְּתוֹבוֹת, שֵׁמוֹת

אִם אֲסוֹבֵב אֶת הַחוּגָה בְּאֹפֶן מְסֻיָּם

הַטֵּלֵפוֹן יְצַלְצֵל בְּדִירָתֵךְ בִּנְיוּ יוֹרְק

אוֹמֵר לָךְ: הַמּוּסִיקָה מְחַבֶּרֶת אוֹתִי וְאוֹתָךְ

(עמ' 86)

.

*

.

Interbeing

הָיִיתִי לִרְגָעִים טִפַּת מַיִם רוֹעֶדֶת // שֶׁהַרְבֵּה טִפּוֹת מַיִם רָעֲדוּ בָּהּ

באמירתה "הכול אחד" בשיחתנו האחרונה משתקפת הפילוסופיה הקיומית של גבריאלה, מה שמכנה הנזיר הווייטנאמי תיך נאת האן Interbeing (שלוּבהיוֹת) במסה שכתב, "לב ההבנה".

"שלוּבהיוֹת" הוא צירוף של "שָלוּב" ו־"היוֹת". אומר הנזיר: "בלי ענן לא יהיה לנו נייר ומשום כך הענן והנייר שלובי־קיום". ועוד ומעמיק את דבריו:

אם נעמיק להביט בדף הנייר, נוכל לראות בתוכו את אור השמש. בלי אור השמש, לא יוכל היער לצמוח. למעשה, לא יוכל לצמוח דבר. אפילו אנחנו לא נוכל לגדול בלי אור השמש. אם כך, אנחנו יודעים כי גם אור השמש קיים בתוך דף נייר זה. הנייר ואור השמש שלובי־קיום. ואם נמשיך ונתבונן נוכל לראות את החוטב שכרת את העץ והביא אותו אל המנסרה כדי שיעובד להיות לנייר. נוכל גם לראות את החיטה. אנחנו יודעים כי בלי הלחם לא יוכל החוטב להתקיים, לכן החיטה, שהפכה ללחם, קיימת גם היא בתוך הדף. כך גם אביו ואמו של החוטב. כשאנחנו מתבוננים בדרך זו, אנחנו רואים כי בלי כל אלה, לא יוכל דף נייר זה להתקיים.

(תיך נאת האן, לב ההבנה: הארות על סוטרת הפראג'נאפאראמיטה, הוצאת פראג, 2015; תרגמו עופר חי ואופירה גמליאל)

.

דף הנייר של המשוררת היה עץ שהמטיר עליו ענן גשם שהוא אידוי של ארץ, של הבל פיה של המשוררת. "הכול אחד", שלוּבהיוֹת:

.

טִפַּת מַיִם רָעֲדָה בָּאוֹקְיָנוֹס

בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת

וְהָפְכָה בִּי הַרְבֵּה טִפּוֹת

שֶׁלֹּא יָדְעוּ כֵּיצַד לָנוּחַ

הָיִיתִי לִרְגָעִים טִפַּת מַיִם רוֹעֶדֶת

שֶׁהַרְבֵּה טִפּוֹת מַיִם רָעֲדוּ בָּהּ

בְּעֹמֶק הָאוֹקְיָנוֹס

(עמ' 43)

.

בשיר יש נגיעה ברזוננס היקומי. דבר משפיע על דבר. כמו "אפקט הפרפר" בתורת הכאוס, המבארת כי משק כנפי פרפר במקום אחד בעולם יכול ליצור שינויים קטנים באטמוספרה, שבסופו של דבר יוכלו לגרום להופעת סופת טורנדו במקום אחר. על משקל זה נוכל להדגים את "אפקט המים" הפואטי בשיר. יסוד המים הקיים בגופה של המשוררת קיים גם באוקיינוס הרחב. וכאשר טיפת מים רועדת באוקיינוס, יש לה תהודה המשפיעה על המים בגופה של הכותבת, שנמצאת במקום אחר. התהודה יוצרת שלוּבהיוֹת עד כי לרגעים אין להבחין עוד בין יסוד המים בגופים הנפרדים, זה של האוקיינוס וזה של המשוררת. גוף המשוררת נטמע בגוף האוקיינוס, יסוד בולע יסוד, גוף המשוררת הוא אוקיינוס רחב, האוקיינוס הוא גוף המשוררת, התודעה מתרחבת ומאפשרת מיזוג שהולך והופך אחד בעומק האוקיינוס. ברגעים האלה יש הכרה בשלוּבהיוֹת עד כדי חוויה רליגיוזית.

.

השלוּבהיוֹת מעמיק את ההבנה שהכול בא ושב אל השורש האחד, כפי שהמשוררת כותבת בשיר "הנשמה היא נצחית":

.

הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב מוֹצֵאת אוֹתִי

מְחַכָּה כִּבְיָכוֹל לִזְרִיחָתָהּ

וְהַצִּפּוֹרִים עַל הָאַנְטֵנוֹת

כֻּלִּי כָּאן

לֹא אוּכַל לְשַׁעֵר מָה קוֹרֶה

אֵיפֹה שֶׁקּוֹרֶה

וְאֵיךְ הַכֹּל יוֹצֵא מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד

אֶל אוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ עַצְמוֹ

(עמ' 147)

.

הגרם השמימי המוזכר בשיר, השמש, הוא עֵד לזמן ההמתנה של המשוררת לזריחתו. היא ממתינה להופעתו, הוא מבחין בה, מגלה אותה. היא מעידה על נוכחותה המלאה: "כֻּלִּי כָּאן". הרגע הזה הוא רגע של בריאה, של הולדת היום ואף של ההבנה שהנשמה היא נצחית (כך בכותרת השיר). ובתוך הבנת הקוסמוס – הסדר היקומי, אין לשער מה קורה איפה שהוא קורה, כמו הכאוס הוא נמצא עוד במתאר הקיים ועם זה כבר קיימת ההבנה הפלאית כי הַכֹּל יוֹצֵא מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד אֶל אוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ עַצְמוֹ. בחתימת השיר המשוררת מותירה את הקוראות והקוראים בשאלה מהו השורש, שורש היותנו? זוהי שאלה בסיסית בתפיסת ה־Interbeing.

.

*

.

יופיים של הדברים הארעיים

שִׂיחַ הַוְּרָדִים פּוֹרֵחַ // לְנֹכַח פְּנֵי הַמָּוֶת

לנוכח הקמילה והמוות פרחי הוורד פורחים. זה אינו אוקסימורון, אלא פואטיקה הבאה להנכיח את יופיים של הדברים הארעיים, הקמלים, את סתיו חייו של האדם. יש יופי בהתכלות ובמות הדברים. זאת תפיסת הוואבי־סאבי. המשוררת מעגנת את תפיסתה במורים רוחניים כדוגמת ריוקן, נזיר ומשורר זן יפני (אלישע מתרגמת את שירתו: "כתונת אחת, קערה אחת: שירת הזן של ריוקן", ואלה מובאים בספר זה).

.

"לעיתים על סף משבר" היא כותבת:

אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּרִיּוֹקַן, נָזִיר וּמְשׁוֹרֵר זֵן יַפָּנִי,

אֵי שָׁם בְּשִׁלְהֵי הַמֵּאָה הַשְּׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה

אֵיךְ כָּתַב אֶת שִׁירָיו בְּבִקְתָּה דַּלָּה

בְּלִבּוֹ שֶׁל יַעַר עָבֹת

כְּשֶׁהוּא מֻקָּף בְּדִידוּת גְּדוֹלָה

חֲפָצִים דּוֹמְמִים מְעַטִּים שֶׁהָיוּ כָּל רְכוּשׁוֹ

הָיְתָה לָהֶם נֶפֶשׁ חַיָּה

כְּמוֹ כֻּתָּנְתּוֹ הָאַחַת

וְקַעֲרַת הָאֹרֶז שֶׁלּוֹ

וּבַחוּץ הַנָּהָר, הַחִזְרָן,

חוֹטֵב־עֵצִים שֶׁעָבַר בְּאַקְרַאי

הָעֲלָטָה הַכְּבֵדָה

(עמ' 153)

.

פשטות החומר וחמלת הארעיות כדרך חיים, ביטוי לזה נמצא בשירה "המדיטציה", והוא חלק מתרגול: בַּשֶּׁקֶט הַגּוֹאֶה אַתָּה זוֹכֵר // מִשְׁגִּים פָטָלִיִּים //אֲבָל שָׁקֵט מִכְּדֵי לְהִתְרַגֵּשׁ (עמ' 118).

גם משוררות ומשוררים אחרים משמשים מורי דרך ומקור השראה למשוררת, למשל ספפו.

שְׂרִידֵי שִׁירָתָהּ שֶׁל סְאַפְּפוֹ – // שׁוּב עָיַנְתִּי בָּהֶם הָעֶרֶב. (עמ' 132)

שרידי השירה הם עבר מתמשך. בכל עיון בהם הם נהווים שוב ומעוררים את הלך רוחה של המשוררת, כמו נסדק הזמן הליניארי וכל העבר וכל העתיד מתכנסים לזמן הווה, הערב הזה.

.

המשוררת יוצרת דיאלוג עם הריק. בריק יש אין. הוא ריק ומלא ללא הגדרות. למעשה הוא תהליך של התאדות עד כי נשארת רק אנרגיה מהתכלותו של החומר.

.

רוֹצָה לְהִתְאַדּוֹת בַּאֲוִיר פְּסָגוֹת צָלוּל

בַּמֶּרְחָבִים שֶׁעַל פְּנֵי שָׂדוֹת

הַמְּבַטְּאִים שֶׁקֶט קוֹסְמִי

בְּאִינְדְּמוּתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים.

לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנִּי גּוּפִי –

וְלֹא יְצָרַי –

אֶהְיֶה בְּאֵינְהֲוָיָתִי

(עמ' 149)

.

המוות מעסיק את המשוררת: אֵיךְ הִגַּעְתִּי לַחֲשֹׁב עַל אֶפְשָׁרֻיּוֹת מוֹתִי // בְּלֵיל קַיִץ מוּאָר?! (עמ' 148), ובתוך זה, בעליית הגג של התודעה הקולקטיבית ממשיכה המשוררת לארוג קורים רציפים של אלמוות: — בַּעֲלִיַּת הַגַּג // אֲנִי עַכָּבִישׁ, אוֹרֶגֶת // אֶת הָאַלְמָוֶת שֶׁלִּי (עמ' 238). חקר המוות הוא גם חקר של לידה מחדש, זו מהות החניכה.

.

מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי—

לְהִתְקַדֵּם אֶל רֶחֶם רוּחָנִי מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי הָרֶגַע

מוֹשָׁה אֶת עַצְמִי, כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ, לוֹמֶדֶת אֶת

תְּנוּחוֹת הַפְּנִיָּה וְהַהִתְחַבְּרוּת—

(עמ' 201)

.

בכותרת הספר יש פסנתר – כלי נגינה, מהדהד למכונת הכתיבה, קלידים של אותיות, המשוררת יוצרת כלי היברידי של הקלדת צליל, הקלדת מילה, זהו הלחן השמור לה. בכלי ההיברידי הזה היא גם רוקחת תובנות תראפויטיות ואומרת בשיר שכותרתו: "השירה היא טיפול פסיכואנליטי":

.

הַשִּׁירָה מוֹדִיעָה עַל קִיּוּמִי

הַשִּׁירָה גַּם מְרַפֵּאת אוֹתִי

.

בשיר נוסף כותבת המשוררת:

.

ערב אחד בפברואר: מסע קטן אל תחושת סגריריות

הִגִּיעָה גַּם שְׁעַת הַפְּרֵדָה

מֵהָעוֹלָם הָאָפֵל שֶׁל הַשִּׁירָה!

(עמ' 158)

.

איני יודעת כמה שנים חלפו מאז אותו פברואר שבו כתבה המשוררת את פרידתה גם מעולם השירה. אולי עשרים שנה, אולי פחות.

בסוף שיחתנו בקו ירושלים–דארג'ילינג חתמה כל אחת את השיחה בדרכה. גבריאלה איחלה לעצמה "מעבר קל לעולם הבא". אני שתקתי. נשמתי. כששבתי לארץ בסוף פברואר התבשרתי על לכתה. רוח קרה הצליפה בהלווייתה. הייתה מוזיקה, כמו באו הצלילים ללוותה בשריקות רוח, כמו באו הציפורים ונעמדו על סלע הר בוחנות את הָאַיִן.

.

אֲנִי הוֹפֶכֶת דַּף בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱלֹהִים

וּמְנַסֶּה לְהַעְתִּיק מִמֶּנּוּ לְפָחוֹת שׁוּרָה אַחַת

לַסֵּפֶר שֶׁלִּי: הָאַיִן הוּא נוֹשֵׂא לִתְשׁוּקָה

(עמ' 174)

.

צילה זן־בר צור היא חוקרת של תרבויות נשים במרכז אסיה. מלמדת חברה ומגדר באקדמיה ומחברת הספרים "כותבת במקל של כורכום" (צבעונים, 2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית" (הוצאה עצמית, 2018),"כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך" (אסיה, 2020) ו"מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה" (צבעונים, 2021). רשימות פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך 84, 94 ובגיליון מיום 13.1.22.

.

גברילאה אלישע, "הייתי פסנתר לבדי: מבחר שירים 1973–2000", עם אחרית דבר מאת דן מירון, מוסד ביאליק, 2021.

.

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: ראובן וייס על "תחת עץ היער" מאת תומס הארדי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן