.

מרב קינן

יחסר ירח

יֶחְסַר

יָרֵחַ

.

עֲרִיסָה קָלְעָה

אִמִּי שֶׁנְהָב

לְהַצְפִּינָהּ

עִמִּי

כּוֹכָב

.

יֶחְסַר

.

מִדְבָּר

.

סָרְגָה חוֹלוֹת

חוֹתְלוֹת רַגְלַי

לִטְמֹן בָּם פֶּסַע

נְעוּרַי דְּמָמָה

.

נָהָר

.

בַּאֲרוֹנִי

יֶחְסַר

.

הַיָּם

.

עַל דַּשׁ מַדַּי

רָקְמָה צְדָפִים

אוֹרְחַת מִשְׁמָר עָלַי

אִמִּי

.

אִמִּי

תֶּחְסַר

.

מרב קינן היא עובדת סוציאלית, תלמידה במסלול השירה של הליקון, שיריה ראו אור בבמות שונות כגון "משיב הרוח", "צריף", "הפנקס" ו"הליקון", ותרגומיה ראו אור ב"הו". שיר פרי עטה פורסם בגיליון המוסך מיום 10.03.22.

.

.

רוני גרוס

*

לִבְּךָ כִּלְבָנָה –

בְּיָמִים אֵלֶּה, חֶצְיוֹ

גָּלוּי, חֶצְיוֹ

בַּחֲשֵׁכָה

.

בְּיָמִים אֲחֵרִים,

סַהַר קָטָן

שֶׁל אוֹר –

.

כֹּה מְעַטִּים הֵם

פָּנֶיךָ –

.

*

עַל הַמִּרְפֶּסֶת, אוֹר יָרֵחַ

כִּמְעַט מָלֵא

מְגַלֶּה אֶת פָּנֶיךָ

וּמַסְתִּירָם

.

כְּשֶׁפָּנֶיךָ מֻסְתָּרִים

אֲנִי מֻסְתֶּרֶת

כְּשֶׁפָּנֶיךָ גְּלוּיִים

אֲנִי גְּלוּיָה

.

כְּשֶׁפָּנַי מֻסְתָּרִים

אַתָּה גָּלוּי

כְּשֶׁפָּנַי גְּלוּיִים

אַתָּה מִסְתַּתֵּר

.

רוני גרוס היא סופרת, משוררת ומסאית. עובדת בתחום של עמותות ללא מטרות רווח ועוסקת בתרגול ולימוד מדיטציה בודהיסטית. פרסמה עד כה שני ספרים: "עצם חשופה" (פרדס, 2019), מסות אוטוביוגרפיות, ו"מי מחבקת את עצמה?" (פרדס, 2021), שירים. עובדת בימים אלה על ספר שירה חדש. 

.

»  במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת לי ממן וענת לב־אדלר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

זהירות, טריגר! על רגישות, סינון וצנזורה בספרות ילדים

מור פוגלמן־דבורקין

.

בשנת 1989 קיבלה הסופרת האמריקאית ננסי קריקוריאן פנייה יוצאת דופן: הוצאה לאור ששכרה את שירותיה לאיסוף קטעי שירה עבור ספרי לימוד אנגלית העבירה לה רשימה בת שנים־עשר עמודים של נושאים שהם בגדר טאבו, ואסור שיימצאו בספרי הלימוד. רוחות רפאים, קסם, דת וחגים דתיים, מוות, גירושין, מעשי רמאות, סוכר, ממתקים, עוגות יומולדת ורגשות שליליים היו רק קמצוץ מהרשימה. קרקוריאן הייתה מזועזעת: "בניסיון לעקור כל הטיה ודעה קדומה ולרַצות את כולם, ההוצאה כיבתה כל שביב של חיים במלוא מורכבותם ושלל גוניהם, ובעשותה כן פסלה לא מעט שירה טובה".

יותר משלושים שנה עברו, ומה שנתפס בעיני קריקוריאן כתמוה ונפסד הפך לנורמה רווחת בספרות בכלל ובזו המיועדת לילדים בפרט, תחת הכותרות "טריגרים" ו"אזהרות טריגר".

אז מה הוא בעצם טריגר? מילון אוקספורד מבאר:

טריגר (פועל) 1. לגרום למכשיר להתחיל לפעול. 2. לגרום למשהו לקרות בפתאומיות.

טריגר (שם עצם) 1. החלק של האקדח שלוחצים עליו כדי לירות. 2. דבר מה הגורם לתגובה או התפתחות מסוימת, לרוב שלילית.

השימוש במונחים טריגר ואזהרת טריגר לסימון נושאים טעונים בזירה החברתית־פוליטית החל בראשית שנות התשעים, כשאתרים וקבוצות פמיניסטיות השתמשו באזהרות טריגר לסימון טקסטים ודיונים שהכילו עיסוק באלימות מינית ופיזית כלפי נשים, כדי לייצר מרחב בטוח ומאפשר לשיח, שבו גם נפגעות ירגישו בנוח להתבטא ולקחת חלק. במרוצת השנים התרחב השימוש במונחים הללו לתחומי התרבות השונים, ובהם לתחום ספרות הילדים והנוער, לציון כמעט כל מה שעשוי לפגוע ברגשות הקוראים, לעורר מבוכה או אי־נוחות. הרשת מלאה אתרים וקהילות שמסווגים ומסמנים ספרים לפי טריגרים.

כך, למשל, מטרתו היחידה של האתר Book Trigger Warnings שזוכה לכמאתיים אלף כניסות מדי חודש, היא לאפשר לגולשיו לסמן ספרים לפי טריגרים, כדי להזהיר את שאר חברי הקהילה. ספרי הארי פוטר מאת ג'יי קיי רולינג, למשל, מסווגים תחת הטריגרים: בריונות, התעללות בילדים, שמנופוביה, הקרבה עצמית, אלימות ויתמות. סדרת שר הטבעות של טולקין מסווגת תחת הטריגרים: פאשיזם, סקסיזם, חטיפה, עבדות, מלחמה, אלימות, מוות, עכבישים. ואילו התפסן בשדה השיפון של סלינג'ר מתהדר ברשימה המונה כשלושים טריגרים. והתופעה אינה תחומה לרשת. בארכיב הדיגיטלי של הומרטון קולג' באוניברסיטת קיימברידג' החליטו בשנה שעברה למיין יותר מעשרת אלפים קלאסיקות לילדים ולהצמיד אזהרות טריגר לכל אלה המכילות "תוכן מזיק הנוגע לעבדות, קולוניאליזם וגזענות".

אתרי האינטרנט והאוניברסיטה לא קוראים ישירות להחרים את הספרים או להימנע מקריאתם, אבל עצם הסימון של אלמנטים מרכזיים בספרים הללו כ"מסוכנים" וההתייחסות לספרות כשדה מוקשים מעוררים ויכוח מתמשך בשאלה אם אזהרות טריגר אכן יוצרות מרחב המאפשר שיח חופשי, או דווקא מגבילות אותו ומטרפדות מפגשים של קוראים צעירים עם טקסטים שמציגים את החיים במלוא מורכבותם וגוניהם, ואולי מייצרות היסוס בכתיבת טקסטים חדשים שכאלה, ואף הימנעות?

זהו אינו ויכוח תיאורטי כלל וכלל. שיח הטריגרים מייצר ריאקציות ממשיות בעולם, במיוחד בתחום ספרות הילדים והנוער: בישראל התחולל רק לאחרונה דיון ציבורי ער למדי כשסיפור קצר בשם "אבל אחרת" מאת גיא פינקלשטיין נכלל בבגרות בספרות. בתחילת הסיפור הדמות המספרת תולה מודעות אבל עם שמה בשכונת מגוריו של האקס שלה, ופרט זה גרם לרבים מהקוראים הצעירים והוריהם כסיפור המכיל טריגר התאבדות ולהזדעזע מהכנסתו לבחינה.

בשנים האחרונות אנו עדים למקרים הולכים ורבים של צנזור והחרמת ספרים בארצות הברית, הוצאתם מתוכניות הלימודים או הפסקת הדפסתם בשל סימונם כספרים המכילים טריגרים מסוגים שונים. החל משנת 2021 שישה מספרי ד"ר סוס לא יזכו שוב למהדורות חדשות כיוון שבעלי הזכויות החליטו כי הם מכילים טריגרים גזעניים: If I Ran the Zoo, McElligot's Pool, And to Think that I Saw it on Mulberry Street , On beyond Zebra!, Scrambled Eggs Super, The Cat's Quizzer.

הרומן הגרפי Maus מאת זוכה פרס פוליצר ארט ספיגלמן, שעוסק בשואה, הוצא בתחילת 2022 מתכנית הלימודים של כיתות ח' בכמה מחוזות בטנסי שבארצות הברית, בשל "טריגר שפה גסה ומעוררת התנגדות" ורישומי עירום "טריגריים שאינם מתאימים לתלמידים בני שלוש־עשרה".

הדוגמאות הללו מאותתות כי גם אם הכוונה המוצהרת היא לגונן על רגשותיהם ורגישויותיהם של ילדים, התוצאה היא לא פעם המשך ישיר של פרקטיקות סימון, סינון והרחקה ותיקות של ספרים המכילים תכנים שנויים במחלוקת או פשוט לא נעימים. דוגמה להמשכיות הזו היא הספר אל תיגע בזמיר מאת הארפר לי, שראה אור לראשונה ב־1960 ועוסק במתחים בין־גזעיים בקהילה באלבמה שבדרום ארצות הברית, המתנקזים למשפט אונס. הספר הוחרם שוב ושוב לאורך השנים, בכל תקופה מסיבה שונה: בשנת 1966 הוא הוחרם במחוז האנובר בווירג'יניה לאחר שהוגדר על ידי ועד בתי הספר המחוזי כבלתי מוסרי, בגלל העיסוק באונס. לאורך שנות השבעים והשמונים הוא הוחרם והוצא מתוכניות הלימודים במחוזות שונים בארצות הברית בטענה שהוא מכיל "שפה מטונפת ונמוכה". ב־2017 הוחרם הספר בבתי הספר של מחוז בילוקסי במיסיסיפי, בגלל שימוש במילת הטריגר Nigger, ובטענה שהוא "מעורר אי־נוחות בקוראים".

Nigger, מילה כה טעונה בתרבות האמריקאית עד שיש לה כוח מאגי כמעט, היא מקרה בוחן טוב לסוגיית הטריגרים. האם הימנעות ממנה אכן תייצר ספרות פחות גזענית ויותר מכבדת? בספר הרפתקאותיו של האקלברי פין מאת מארק טוויין, שראה אור לראשונה ב־1885, המילה Nigger מוזכרת מעל מאתיים פעמים, ובעשורים האחרונים הפך הספר לשנוי מאוד במחלוקת בארצות הברית בשל כך. בשנת 2011 פרסמה הוצאת Newsouth books גרסה מחודשת של האקלברי פין בעריכת פרופסור אלן גריבּן, מרצה לספרות אנגלית וחוקר כתבי מארק טוויין ותיק. לאורך הקריירה שלו גריבּן שמע לא פעם ממורים בבתי ספר תיכוניים שהם לא יכולים יותר ללמד את האקלברי פין, מכיוון שהמילה Nigger מהווה מכשול שקשה מדי לעבור אותו. כמה מועצות בתי ספר אף הוציאו אותו בשקט מתוכניות הלימודים. אפילו עמיתים לאוניברסיטה אמרו לגריבּן שהם כבר לא מלמדים את הספר, פשוט כי "לוקח יותר מדי זמן להסביר לסטודנטים את האטימולוגיה של המילה, ולספר שטוויין היה מסור לתנועה הריאליסטית ולכן הרגיש שהוא חייב להציג במדויק את השפה של נערים ומבוגרים חסרי השכלה בשנות השלושים של המאה התשע־עשרה".

ואם כל כך קשה אז למה לא להקל וגם להציל יצירה מונומנטלית מסכנת מחיקה? גריבּן החליט להחליף את המילה Nigger במילה Slave. התוצאה היא טקסט שבשינוי מילה אחת מעוות ומשכתב את ההיסטוריה. ההחלפה הזאת מסיטה את יחסי הכוח המתקיימים בסיפור מהתחום הגזעי לתחום החברתי־כלכלי, ובכך מטשטשת ומרככת את תולדות יחסי הגזע בארצות הברית. כך, בגרסה החדשה, כשהאק אומר על ג'ים "ובכן, הוא צדק; הוא תמיד צדק; היה לו ראש לא שכיח, יחסית לעבד", הקורא מבין מכך שעבדותו של ג'ים, כלומר נסיבות חייו, הן שלא אפשרו לו לפתח את השכלתו, בעוד מהנוסח המקורי ברור שהאק סבור שמרבית השחורים הם טיפשים באופן מולד. הגרסה החדשה לא מבטלת את הגזענות בסיפור, אלא הופכת אותה לשקופה למחצה אף שהיא עדיין קיימת בו לגמרי, ובכך פותחת פתח להחלקה קלה יותר בגרון של תפיסות גזעניות. דווקא המילה המקורית היא תזכורת הכרחית לגזענות של התקופה שבה עוסק הספר, וכפועל יוצא – יכולה לעורר מחשבה גם בדבר גזענות בת ימינו.

תרבות הטריגרים מטשטשת ומנקה לא רק נושאים גדולים כמו עוולות מוסריות. גם ענייני יומיום כגון רגשות שליליים ועימותים בחברת הילדים מקבלים טיפול בריכוך. בשנות הארבעים והחמישים כתבה הסופרת איניד בְּלַייטון סדרת ספרים בשם The Naughtiest Girl. בשנים 2007–2012 ראו הספרים אור מחדש, בעריכה עכשווית ומופחתת טריגרים ברוח התקופה: באחד הספרים המקוריים הגיבורה רואה ילדה בריונית מציקה לילדה אחרת ומנסה להטביע אותה בבריכה. בתגובה היא מכה את הבריונית בסטירות שנשמעות "כיריות אקדח". העורכים של המהדורה החדשה חשבו שתיאור כזה הוא טריגרי מדי עבור ילדים, והחליפו את הסטירות בניעור עז. בספר אחר, כשהגיבורה נעלבת משתי ילדות שצוחקות עליה, בגרסה המקורית של בלייטון מתחשק לה לסטור להן בכוח, ואילו בגרסה המרוככת משנת 2007 מתחשק לה "לנזוף בהן קשות".

המקרים הללו מדגימים את האבסורד הנעוץ בשיח הטריגרים של עולם ספרות הילדים: בין שמדובר בגזענות, בריונות או רגשות שליליים, הניסיון לשכתב, לרכך או למחוק אותם מהספרות לא ימחק אותם מהמציאות. יתרה מכך – התוצאה היא לא פעם ספרות שמותירה ילדים ובני נוער שמתמודדים עם הנושאים הללו בחיי היומיום להתמודד איתם לבד; ללא מתן במה לעוולות שמעצבות את חייהם, ללא הנכחה של חוויותיהם בתרבות ובשיח, ללא האפשרות לעיבוד רגשי ומנטלי ולנחמה שמספקת הקריאה וההזדהות עם הדמויות. נוסף על כך, ספרות מנוקה מקשיים וטריגרים היא גם ספרות שמאפשרת לחזקים ולפריווילגיים ממילא לחיות בבורות נעימה ומרגיעה, מבלי להיחשף לחוויות חיים מורכבות ושונות משלהם, מבלי להשכיל, לחשוב, להרגיש, לפתח אמפתיה ואולי גם להפוך בעלי ברית ולתת יד למען שינוי.

מדוע אם כן לא מעט מחנכים, הורים ויוצרים מצדדים בתופעת אזהרות הטריגר ונגזרותיה המסננות והמרככות, גם כשהם אינם משתייכים לקבוצות המפיקות ממנה רווח פוליטי־תרבותי, ולפעמים אפילו להפך? השאלה הזו ליוותה אותי רבות בזמן שלמדתי על הנושא, עד שנתקלתי באתר הקוראים הפופולרי Book Riot בטקסט של אדיבּה גַ'ייגידאר, סופרת נוער, משוררת ומורה אירית־בנגלדשית, שקוראת לסמן ספרים באזהרות טריגר. "ספרים הם אזור נוחות של אנשים", כותבת ג'ייגידאר. "לטוב ולרע, אנו צורכים את המדיום הזה כי הוא מאפשר לנו בריחה מחיי היומיום שלנו; בין שזו בריחה לרומנים רומנטיים או לסיפורת דיסטופית – החשיבות היא שהבחירה בידי הקורא, ושמורה לו הזכות שהקריאה תהיה חלק מאזור הנוחות שלו".

מובן שזכותו של כל קורא לקרוא מה שיחפוץ. ומובן שכולנו נהנים לעיתים מקריאה כבריחה והפוגה מצרות היומיום, בעיקר בעידן שבו החיים ברשתות החברתיות מפמפמים תוכן קיצוני ללא הפסקה ומביאים אותו עד לסף דלתנו. ועם זאת, התפיסה של ג'ייגידאר ודומיה, שלפיה מטרתה של הספרות היא להיות אזור נוחות עבור הקורא, ולכן יש לסמן ואפילו להרחיק כל דבר רגיש או מטריד בה, היא תפיסה בעייתית מאוד. היא מותירה את הספרות בחזקת הפוגה בידורית בלבד, ומפסידה כל תרומה נוספת שהיא מציעה לנפשם ושכלם של ילדים, ושל החברה בכלל.

קריאה לא צריכה להיות אזור נוחות שבו הכול נעים, נקי, חף מכאבים, בעיות ואתגרים, אלא  אזור בטוח, המאפשר לבחון את כל אלה ממרחק מה, ולהתמודד איתם. קריאה היא פעולה המתרחשת במרחבים ומצבים שבהם אין עלינו איום ממשי, ודווקא מתוך השהות במרחבים הללו וקיום הפעולה הרגועה הזו מבחינה פיזית, הילדות והילדים יכולים להיחשף לתכנים קשים ומורכבים, לחקור ולעבד אותם מבלי שהדבר יפגע בהם בממשות. הקריאה היא מגרש אימונים "על יבש" לחיים. דווקא היכולת למצוא בספרים שיקוף של קשיים או מצוקות שילדים חווים תאפשר לרבים מהם להרגיש בודדים פחות ולעיתים גם לקבל רעיונות וכלים להתמודדות, ולאחרים היא תאפשר לשים את עצמם בנעלי חבריהם ולהיות סובלניים, מכילים וטובים יותר. ספרים כמו ילדת חוץ של נורית זרחי, חיית החושך של אורי אורלב, הקיץ של אביה של גילה אלמגור, אני אתגבר מאת דבורה עומר ועוד רבים אחרים הם ספרות טובה גם בזכות העובדה שהם מאפשרים לתהליכים הללו להתקיים ולזלוג מהספרות לעולם.

וכאן יש לנו, המבוגרים שמלווים את הילדים בחיים, תפקיד חשוב – ללוות אותם גם בקריאה. בספרו Should We Burn Babar?: Essays on Children's Literature and the Power of Stories, מתחבט הרברט קול בשאלה מה לעשות עם ספרי המלך בבר של ז'אן דה ברונהוף האהובים עליו מילדותו, לנוכח הטריגרים של קולוניאליזם, שוביניזם ויתמות שהם מכילים, אשר אינם מתיישבים עם השקפת עולמו כאדם בוגר ואיש חינוך. מתוך הלבטים הוא מגיע למסקנות חשובות: "האתגר שעומד בפני הורים הוא כיצד להפגיש את ילדיהם עם סטריאוטיפים שעולים מהטקסט באופן שיפַתח בהם רגישות ויעזור להם להפוך לביקורתיים כלפי היבטים של התרבות שמבזים או משפילים אותם או את הזולת".

במקום לסמן, לרכך ולצנזר סיפורים, עלינו לשוחח עם הילדים על רבדים, פרשנויות וקריאות שונות של טקסט, ללמד הבחנה בין מציאות לדמיון, לקרוא יצירות בקונטקסט היסטורי ופוליטי בהתאמה לגילם וליכולתם האישית, לדון בחירוּת יצירתית ובסובלימציות שהיא מאפשרת; להסביר שתיאורי אלימות או מיניות, ביטויים של גזענות או שוביניזם, אובדנות או אכילת עוגה הם לאו דווקא קריאה לפעולה. וגם אם כן, הקורא זכאי ויכול לסרב לה, ומתוך כך לעצב ולחדד את תפיסת עולמו; להעניק להם ארגז כלים שיאפשר להם להיות קוראים ביקורתיים, לגדול להיות אנשים ביקורתיים שמסוגלים להתמודד עם טקסטים ועם סיטואציות שלא הכול בהם שושנים ופרפרים. אם אנחנו מאמינים שלטריגרים טקסטואליים יכולה להיות השפעה שלילית עזה על ילדים ונוער, הרי נגזר מכך שיכולה להיות להם גם השפעה חיובית עזה מאוד. אם נחזור להגדרה המילונית שבה פתחנו, טריגר אכן יכול להיות מניע לפעולה – להיות דבר מה הגורם לתגובה או התפתחות מסוימת, גם במובן החיובי ביותר של המונח.

.

מור פוגלמן־דבורקין היא מבקרת ספרות ילדים ונוער בידיעות אחרונות ובעבר בכתב העת "הפנקס" לספרות ותרבות ילדים ובמגזין עכבר העיר. עורכת עצמאית ומרצה בתחומי ספרות ילדים ועידוד קריאה. הרשימה מבוססת על הרצאה שניתנה בכנס השנתי של ״הפנקס״.

.

» עוד על צנזורה בספרות ילדים, ברשימה מאת נגה שיאון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

סיון בסקין

2022

1

נִדְמֶה שֶׁגַּם עַל זֶה נִכְתַּב הַכֹּל:

עַל עֲרֵמוֹת גּוּפוֹת בָּרְחוֹבוֹת,

עַל הָרָעָב וְעַל אָבְדַן הַבַּיִת,

עַל הָאֵימָה מִפְּנֵי הַהַפְצָצָה,

עַל תִּינוֹקוֹת מֵתִים וְאֹנֶס יְלָדוֹת,

עַל כָּל זְוָעָה שֶׁהַמַּדָּע מַכִּיר

בְּחֵלֶק זֶה שֶׁל הָעוֹלָם…

                                    אֲנִי

תִּרְגַּמְתִּי מֵאַרְבַּע שָׂפוֹת שׁוֹנוֹת,

נִקַּזְתִּי מֵאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת אֶל הָעִבְרִית

הַיְּחִידָה שֶׁלִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֵימָה

מִשָּׁם… הַמְּחַבְּרִים מָצְאוּ מִלִּים,

אֲפִלּוּ חֲרוּזִים, אֲפִלּוּ קֶצֶב

כְּדֵי לְתָאֵר אֶת הִתְפַּקְּעוּת הַלֵּב

הַזֹּאת…

            עַכְשָׁו אֲנִי צְרִיכָה לִכְתֹּב.

וְלֹא הָיִיתִי שָׁם, אֲבָל הַכֹּל מֻכָּר,

הָיִיתִי אֲמוּרָה לָדַעַת מָה עוֹשִׂים.

אַךְ הַשָּׂפָה נִלְחֶמֶת, מִתְנַגֶּדֶת,

וְאֵין לְזֶה מִלִּים, שׁוּב אֵין מִלִּים,

וְחֹסֶר הָאוֹנִים שֶׁל מְשׁוֹרֵר

הַמְּגַלֶּה לָרִאשׁוֹנָה מָה יֵשׁ בַּתְּעָלָה בְּקֵֶרְץ'

בְּיָנוּאָר שֶׁל אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם ^[1]

אוֹחֵז בָּנוּ, כְּאִלּוּ זוֹהִי פַּעַם רִאשׁוֹנָה,

וְאֵלֶם מְאַבֵּן אֶת הַגָּרוֹן,

וּלְחַפֵּשׂ מִלִּים צָרִיךְ מֵאֶפֶס.

.

2

אֲבָל

            אֵיךְ אֶפְשָׁר לְחַפֵּשׂ מִלִּים

            אֵיפֹה אֶפְשָׁר לְחַפֵּשׂ מִלִּים

אִם אֵין עוֹד מְקוֹמוֹת בְּעוֹלָמִי

שֶׁהָיָה עָשׂוּי מְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת

כְּמוֹ כַּוֶּרֶת

כְּמוֹ סֶרֶט

כְּמוֹ צִפּוֹר שֶׁאֵינָה עוֹצֶרֶת?

אֵין עוֹד מְקוֹמוֹת

זוּלַת מַרְתְּפֵי מַרִיוּפּוֹל

מְבוֹכֵי אָזוֹבְסְטָאל

עַכְשָׁו רַק זְמַן

שָׁקוּף, קְרִיסְטָל

עַכְשָׁו רַק זְמַן –

אֵין לִי חֲלָלִים לְשַׁבֵּץ בָּהֶם

אֶת הַיָּמִים הַחוֹלְפִים –

שָׁבִיר, קְרִיסְטָל

שָׁבִיר, אָדָם

קִירוֹת לֹא מִתְקַלְּפִים

יוֹתֵר: קוֹרְסִים

אֵין עוֹד מְקוֹמוֹת

            ווֹלְנוֹבָאחָה

צֶ'רְנִיהִיב

            מַרִיוּפּוֹל

            .

            .

            .

עַכְשָׁו רַק זְמַן

וְעִם הַזְּמַן לְבַדוֹ לֹא מְבַשְּׁלִים שִׁירִים

.

3

אֲבָל

            מִי יָכוֹל לְבַשֵּׁל שִׁירִים

עַל מְדוּרָה בֶּחָצֵר

עַל אֵשׁ גֵּיהִנּוֹם

סֶלֶק רוֹתֵחַ

מִיּוֹם לְיוֹם

חִטָּה בְּתָאֵי הַמִּטְעָן

שֶׁל אֳנִיּוֹת אֲזוּקוֹת לְנָמֵל

רוֹתַחַת מִזַּעַם. מֶתָאן

עוֹלֶה לְקַלֵּל.

.

4

אֲבָל

            לְאֵילוּ שָׁמַיִם

            עוֹד יְכוֹלָה לַעֲלוֹת הַקְּלָלָה?

אֵין עוֹד מָקוֹם

בֵּין הָאֲדָמָה לַשָּׁמַיִם

אֵין עוֹד מָקוֹם

מֵרֹב נְשָׁמוֹת וְעָשָׁן

הַכֹּל נְשָׁמוֹת וְעָשָׁן

אֱלֹהִים כְּבָר שְׁמוֹנִים יָמִים לֹא נָשַׁם

(פַּעַם קָרָאנוּ "סְבִיב הָעוֹלָם בִּשְׁמוֹנִים יוֹם")

סְבִיב הָעוֹלָם בִּשְׁמוֹנִים יוֹם

וְלֹא מָצָא אֲוִיר לִנְשֹׁם

לֹא מַיִם

וְכָל הַשֶּׁלֶג כְּבָר נָמַס

נִשְׁתָּה

וְהָעֳמַס

בְּגֶ'רִיקָנִים

אֲבָל עֲדַיִן

יֵשׁ אֲדָמָה

גַּם אֵשׁ

(=שָׂדֶה בּוֹעֵר)

שְׁנֵי יְסוֹדוֹת מִתּוֹךְ הָאַרְבָּעָה

הַאִם יַסְפִּיקוּ כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר

כְּדֵי שֶׁהַנֶּפֶשׁ תִּשָּׁאֵר כְּלוּאָה

בַּגּוּף הָעֵר

כִּי אֵין מָקוֹם אַחֵר

.

5

אֲבָל

            הַזְּמַן לְלֹא בָּשָׂר הוּא שׁוּם דָּבָר

            כּוֹכָב שׁוֹמֵם, מַחְזוֹר קָצָר

אֲפִלּוּ שְׁלֹשֶׁת חָדְשֵׁי הַנְּשִׁימָה

שֶׁהָעָנְקוּ לְקִירָה מֵאוֹדֵסָה^[2]

הֵם אֲרֻכִּים יוֹתֵר מִזֶּה –

קִירָה שֶׁלֹּא שָׂרְדָה אֶת חַג הַפַּסְחָא

לֹא רָאֲתָה שָׁלוֹם

וְלֹא הִסְפִּיקָה לִטְעֹם מָזוֹן מוּצָק

לְמַה אַתֶּם צְרִיכִים אֶת חַג הַפַּסְחָא?

בְּלִי קִירָה זֹאת רַק לְבֵנָה שֶׁל זְמַן

מֵת, לֹא אוֹרְגָּנִי

יֵשׁוּעַ, הִשָּׁאֵר קָבוּר מֵאֲחוֹרֵי הָאֶבֶן

אֵין טַעַם בִּתְחִיָּה

בְּלִי קִירָה

.

6

אֲבָל

            בָּשָׂר בְּלִי זְמַן הוּא רֹעַ

שֶׁאֵין לוֹ זִכָּרוֹן

גַּנָּב שֶׁל מְכוֹנוֹת כְּבִיסָה

דְּגָנִים וְתַחְתּוֹנִים

עָרִים וַחֲצָאֵי אִיִּים

בָּשָׂר לְלֹא מָקוֹם יוֹצֵר מָקוֹם

            דּוּ־מְמַדִּי

(מֵאַרְבָּעָה מְמַדִּים – הַיְשֵׁר לִשְׁנַיִם

מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֲוִיר

וּבְלִי אֲוִיר אֵין גֹּבַהּ)

בָּשָׂר בְּלִי זְמַן הוֹפֵךְ שָׁטוּחַ

אָדָם צָרִיךְ לָלֶכֶת בָּרְחוֹב

וְלֹא לִשְׁכַּב שָׁטוּחַ בְּיָדַיִם

קְשׁוּרוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב וְכַדּוּרִים בַּגַּב הַזֶּה

בָּשָׂר בְּלִי זְמַן הוֹרֵג אֶת הַבָּשָׂר

מָקוֹם בְּלִי זְמַן יָכוֹל לִבְנוֹת מִגְדָּל,

אֲבָל לֹא בַּיִת, וְכָל אֶבֶן

הַמִּצְטָרֶפֶת לַמִּגְדָּל, נִגְנֶבֶת מִבֵּיתוֹ

שֶׁל מִישֶׁהוּ, מִתַּחַת לַשָּׁטִיחַ

מִתַּחַת לַמִּטָּה

מִתַּחַת לֶחָתוּל

אֵין עוֹד שָׁעוֹת

בּוּצָ'ה

אִירְפִּין

בּוֹרוֹדְיַנְקָה

.

.

.

בְּכָל חָתוּל יֵשׁ

יוֹתֵר זְמַן מִזֶּה

.

7

אֲבָל

            אָדָם יָרוּי זֹאת לֹא טְרָגֶדְיָה זֶה רֹעַ

            עָשׂוּ אֶת זֶה יָדַיִם

            שֶׁל מִישֶׁהוּ

שֶׁרַק מִלֵּא פְּקֻדָּה

וְגַם לֹא רַק מִלֵּא פְּקֻדָּה

לְמַעַן הָאֱמֶת

יֵשׁ עוֹד דְּבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עִם הַפְּקֻדָּה

נַגִּיד לָתֵת

לִמְסֹר

לַחְזֹר עָלֶיהָ בְּמִילְיוֹן פִּיּוֹת

            בְּאֶלֶף הַגְּבָעוֹת

רוֹפֵא יְלָדִים זָקֵן מֵחַרְקִיב

אָמַר "תִּרְאוּ אֶת הַשַּׁקְרָן

שֶׁיֵּשׁ לוֹ דָּם עַל הַלָּשׁוֹן"^[3]

לְמַעַן הָאֱמֶת

יֵשׁ עוֹד דָּבָר אֶחָד שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עִם הַפְּקֻדָּה

תְּנַחֲשׁוּ

לְמַעַן הָאֱמֶת

לְמַעַן הָאֱמֶת

לְמַעַן הָאֱמֶת

.

8

אֲבָל

            הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁעָמַד בְּאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם

            מֵעַל הַתְּעָלָה שֶׁל קֵרְץ'

מָצָא מִלִּים:

לְזֶה עוֹנִים בְּאֵשׁ

וְרַק בְּאֵשׁ

שָׂפָה שֶׁל אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם

אִישׁ לֹא רָצָה לְרַעְנֵן אוֹתָהּ

בְּזִכְרוֹנוֹ

הָיוּ אַרְבַּע מִלִּים

הִצְטַמְצְמוּ לִשְׁתַּיִם

תְּנַחֲשׁוּ

יֵשׁ שְׁתֵּי מִלִּים בִּלְבַד

שִׁיטָה בִּינָרִית,

מַכִּירִים?

.

9

אֲבָל

מִי יָכוֹל לְהִסְתַּדֵּר עִם שְׁתֵּי מִלִּים?

עִם "יֵשׁ חַשְׁמַל"

אוֹ "אֵין חַשְׁמַל"

סִבִּית אַחַת

כָּכָה הִסְבִּירוּ בְּשִׁעוּר רִאשׁוֹן בְּמַחְשְׁבִים

לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה

אֵיךְ מוֹדְדִים מֵידָע

אֵיךְ מוֹדְדִים מִדָּה

סִבִּית אַחַת

שֶׁל רוּחַ הַחַיִּים

כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ

אוֹ אֵין

עִם זֶה אוֹמְרִים

כָּל מָה שֶׁתְּבַקֵּשׁ

עִנְיָן שֶׁל גֹּדֶל זִכָּרוֹן

כּוֹחַ חִשּׁוּב

תְּשׁוּקָה לְחֹפֶשׁ וֶאֱמֶת

וְכִשָּׁרוֹן

וְעַד הַבַּיִת הָאַחֲרוֹן

.

10

אֲבָל

כָּל חֲתִיכַת פְּלָדָה בְּאָזוֹבְסְטָאל

כָּל חַמָּנִית הַמְּחֻבֶּרֶת

לָאֲדָמָה

וְלֹא עוֹזֶבֶת לְעוֹלָם אֶת מְקוֹמָהּ

וְכָל חָתוּל

יוֹדְעִים שֶׁזְּמַן כָּפוּל מֶרְחָב כָּפוּל בָּשָׂר

הוּא חֹפֶשׁ

וְלַחֹפֶשׁ אֵין מְחִיר

וּמִי שֶׁלֹּא פָּתַר

אֶת הַתַּרְגִּיל הַזֶּה –

נִדּוֹן לִהְיוֹת אָסִיר עִם טַנְק

זֶה מְסֻכָּן

אֲבָל לֹא מְשַׁחְרֵר

בְּכָל חָתוּל – יוֹתֵר

חֹפֶשׁ מִזֶּה

הַזְּמַן אָזַל

אֲבָל

כָּל עוֹד לְמִישֶׁהוּ יֵשׁ אֹמֶץ לַהֲפֹךְ

שׁוּב אֶת שְׁעוֹן הַחוֹל

לַחְבֹּשׁ אֶת הַפְּצָעִים

לִמְתֹּחַ קֶרֶן לַמֶּרְחָב

כָּל הָעֵינַיִם נְשׂוּאוֹת אֵלָיו/

אֵלֶיהָ/אֲלֵיהֶם/וַאֲלֵיהֶן –

יִהְיֶה אֲפִלּוּ מָה שֶׁאֵין

.

11

קִיֵב

חַרְקִיב

אוֹדֵסָה

דְּנִיפְּרוֹ

דּוֹנֵצְק

זַפּוֹרִיזְ'יָה

לְבִיב

קְרִיבִי רִיהְ

מִיקוֹלָיֶב

סֶבַסְטוֹפּוֹל

מַרִיוּפּוֹל

לוּהַנְסְק

וִינִיצָה

מָקִיֶּבְקָה

סִימְפֵרוֹפּוֹל

צֶ'רְנִיהִיב

חֶרְסוֹן

פּוֹלְטָבָה

.

.

.

וְעַד הַכְּפָר הָאַחֲרוֹן

Stop all the clocks, cut off the telephone

מִתּוֹךְ אֵימָה

וְאָז הִפְכוּ אֶת הַשָּׁעוֹן

הַזְּמַן אִתְּכֶם

זְמַן אֵשׁ וַאֲדָמָה

חוּמָה

2022

2023

2024

2025

.

.

            תֵּל אָבִיב, מַאי 2022

____________________

[1] המשורר היהודי־סובייטי איליה סלווינסקי, שהיה בין העדים הפואטיים הראשונים לשואה בברית המועצות, ובפרט בעיר קֶרץ' שבחצי האי קרים.
[2] קירה גלודן, תינוקת בת שלושה חודשים מאודסה, נהרגה ב־23 באפריל 2022, ערב חג הפסחא, בהפצצת בניין המגורים שלה. עימה נהרגו אמה וסבתה.
[3] ד"ר יבגני קומרובסקי מחרקיב, שהתפרסם בזכות תוכניות טלוויזיה וספרים מצוינים על בריאות התינוק והילד, מצא את הביטוי המדויק להדהים הזה כדי לתאר את התעמולה האנטי־אוקראינית בתקשורת הרוסית.

.

סיון בסקין היא משוררת, מתרגמת, סופרת ועורכת. ילידת וילנה (1976). ספרה הרביעי, "שבעה ימים אביב בשנה", ראה אור בסדרת ה־21 בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־2021. חברת מערכת בכתב העת "הו!" ובסדרת ה־21. רשימות פרי עטה פורסמו בגיליון המוסך 71 ובגיליון מיום 5.8.21.

.

» במדור "ארוכים" בגיליון קודם של המוסך: "שחרית", שיר מאת טליה סיידל כהן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"מעבה ירוק של סוד רוגש": על זמן וטבע בספרה של ענבל קליינר, "בסבך קנים ופטל"

מרב פּיטוּן

.

פואטיקה

שׁוּרוֹת בְּרוֹשִׁים כֵּהוֹת שׂוֹרְטוֹת אֶת הַשָּׁמַיִם:

גְּרַף א.ק.ג. סָדִיר עַל צַג הָרָקִיעַ.

אַתָּה וַאֲנִי יוֹדְעִים אֶת הַפַּרְדֵּסִים

שֶׁהָיוּ חֲבוּיִים אַחֲרֵיהֶן, כְּשֶׁהָעוֹלָם

הָיָה מֻחְלָט וְתָחוּם:

הָיָה עָלֵינוּ לִצְמֹחַ בְּקִרְבָּם

לִגְמֹעַ מַיִם מִן הַבְּאֵר שֶׁבְּלִבָּם,

כִּפְעִימוֹת שְׁקוּלוֹת.

הָיָה עָלֵינוּ לְהָנִיב פֵּרוֹתֵינוּ בַּזְּמַן,

מוּגַנִּים בְּשׁוֹבְרֵי הָרוּחוֹת.

בְּחֶשְׁכַת לֵילוֹת בִּקַּשְׁנוּ סֶדֶק

לְהִוָּלֵד דַּרְכּוֹ בְּגוּף רִאשׁוֹן חַד־פַּעֲמִי,

בָּאֲוִיר הַשָּׁקוּף, בְּמִקְצָב לֹא נִרְאֶה לֹא יָדוּעַ,

לִרְשֹׁם גְּרָף לֹא סָדִיר, בִּכְתָב פְּרָטִי

.

ראשיתו של ספר הביכורים של ענבל קליינר, בסבך קנים ופטל, בשיר זה שהוא מין חדר לידה פואטי – ניתן לשמוע בו את מקצב פעימות הלב, לחוש את רחם הבאר, את ההמתנה להיוולדות, למעבר מחשכה לאור, ממרחב מוגן, סגור, לאוויר שקוף, חשוף, בלתי ידוע. בשיר מנוסחות שתי צורות קיום: האחת משורטטת, סדורה, נטולת ייחוד; השנייה מקורית, פרועה, פורעת את השורה. שמו של השיר, "פואטיקה", מרמז כי המעבר מאחת לשנייה נעשה באמצעות כתיבתו של הספר עצמו, דרך רישומו החד־פעמי, היחיד במינו, של "כתב פרטי". הספר שלפנינו הוא הסדק שבעדו ניתן לבוא לעולם – הגבול בין מרחבי הקיום, זה שלפני ההיוולדות וזה שמבקש לקרות ולהתממש לפנינו – והוא מסומן בהבדל בין ברושים גלויים לשמיים לפרדסים כומסי סוד.

את האפשרויות הבוטניות השונות קליינר מכירה לפני ולפנים: הספר היפהפה הזה, הנפרש בעצמו בכוח ובעדינות של צמח פלאי, גדוש בפקעות ובבצלים, מונה את שמותיהם של פרחים ועשבים, פורט פירות מקליפותיהם החיצוניות, דרך ליבתם הבשרנית ועד לשחלותיהם הזעירות. נוכחותם של חי וצומח, מזגי אוויר וקפלי קרקע, משקעים וגוני אור ועונות, אינה בגדר תפאורת רקע למופע השירי, לכידה צילומית אסתטית שמקפיאה ומתעדת אותם, אלא היא מייצרת בעצמה חוויית גילוי והתפעמות, העמקה והבנה, המתרחשות ונבראות תוך כדי הקריאה.

שירת טבע ושימוש בו כמקור דימויים להלכי נפש אינם דבר חדש בשירת העולם או בשירה העברית, בעבר או בהווה. החל מהתנ"ך, דרך שירת ימי הביניים והשירה הרומנטית ועד ללואיז גליק, מרי אוליבר או אגי משעול בנות זמננו – זרימת נהרות, זריחת השמש וזמזום הדבורים משמשים סימנים אוניברסליים מוסכמים לתיאור תחושות ורגשות אנושיים. השימוש שנעשה בהם כאן מתייחד בכך שהוא יוצר בזמן הקריאה מרחב וזמן שניתן לשהות בהם, לחוות אותם, לקחת בהם חלק, מבלי לתבוע עליהם בעלות ולנכס אותם לחוויה אנושית צרה. הטבע ובני האנוש יכולים לקיים ביניהם מערכת יחסים בראשיתית, גמישה והדדית, שאינה חייבת להיות "שימושית", תועלתנית. בקיאותה של קליינר, המומחיות הלקסיקלית שלה בכותרות ובגביעים, בכנפיים ובמקורים, אינה נחווית כהתנשאות זרה לקוראים ולקוראות, כהתגבהות שאין אפשרות להגיע אליה, אלא כתדר שאנו מוזמנים להאזין לו, סיפור יסודי, קדום ומשותף שניתן לחלוק, כמו למשל בשיר הבא:

.

מן הבריתות

דַּק וּמָתוּן יוֹרֵד הַגֶּשֶׁם

כְּמוֹ לֹא הָיָה עַד אֶתְמוֹל מֻשָּׂא גַּעְגּוּעִים

נוֹטֵף טוֹפֵף כַּיָּמִים שֶׁנִּגְּרוּ, נִסְפְּגוּ

זֶה אַחַר זֶה בָּאֲדָמָה שֶׁהִשְׁחִירָה, מֵעֵבֶר לְוָאדִי.

אַדְמַת הַמַּרְזֵבָה נַעֲנֵית מִיָּד:

פְּסִיגֵי תֻּרְמוּס נִפְעָרִים, שׁוֹלְחִים נִצְרוֹן בָּהִיר

וְגִבְעוֹלִי חֶלְמִית רַכִּים עוֹלִים, עוֹד רֶגַע יִגְבְּהוּ מִמֶּנִּי, יְסוֹכְכוֹ

בַּעֲלֵיהֶם הַמְּפֹרָצִים מִפְּנֵי הַגֶּשֶׁם, וְשׁוּב אֶטְבַּע תַּחְתָּם

בְּמַעֲבֵה יָרֹק שֶׁל סוֹד רוֹגֵשׁ (כַּמָּה קְטַנּוֹת הָיִינוּ אָז?) –

אַרְגָּז יָשָׁן מֵעֵץ, מַפִּית נְיָר, בַּקְבּוּק זְכוּכִית כַּאֲגַרְטַל

חֶמְדַּת הַלְּבָבוֹת הַנִּפְתָּחִים בַּלָּאט וְהֶדֶף

הַבְּגִידָה הָרִאשׁוֹנָה בְּסֵתֶר הַחֶלְמִית.

הִנֵּה, מָתוּן מָתוּן פָּסַק הַגֶּשֶׁם.

בְּכַף יָדִי עוּגוֹת פְּרִי קְטַנְטַנּוֹת, שׁוֹלְחוֹת

פְּרִיסוֹת שָׁלוֹם מִן הַמַּחֲבוֹא הָאַפְלוּלִי,

מִן הַבְּרִיתוֹת הָעַזּוֹת, הַקְּדוּמוֹת,

מִסְּבַךְ גַּן הָעֵדֶן.

.

בשיר זה, וברבים אחרים בספר, הטבע הוא מרחב קרוב, שמחזוריותו הקבועה, היציבה, מאפשרת גישה אליו, שליפה בעת הצורך. ההתחדשות התקופתית שלו מזמנת אפשרות לסמוך עליו כמו על בית שחוזרים אליו, להתחבא בו, למצוא בו מקלט: הימים הנספגים בקרקע בזה אחר זה, כמו גשם, מולידים את הביטחון כי הצמיחה תתחדש, כי הברית בין המים לאדמה תרטיב ותחייה את זיכרונות הילדות. החוץ הופך קרוב, גבעולים ועלים למעבה סודי רוגש, כזה שניתן לרהט בארגז ישן, במפית ובבקבוק, לפענח בהם את יסודות החיים, המורכבים מ"חֶמְדַּת הַלְּבָבוֹת הַנִּפְתָּחִים" יחד עם "הַבְּגִידָה הָרִאשׁוֹנָה".

מרחב הלמידה הבטוח הזה, הגדר החיה מפני העולם, המסוככת מכל עבר ושומרת את הילדות בבועת דמיון שבו מתרחשות ההתנסויות הרגשיות על כל גוניהן הוא מרובד; הוא ירוק באופן ממשי אך גם בעל איכויות של "מסך ירוק" קולנועי: בטכניקה זו של ריבוד שכבות פעולה מצולמת כשמאחוריה מסך בצבע אחיד, לצורך שילובן של תמונה או סצנה אחרת ברקע. השיר פועל את פעולתו על הקוראים/ות באופן דומה: הוא מציג לפנינו זיכרון פרטי הנטוע בביוגרפיה ספציפית, אך מציע לנו, ברקע האחורי שלו, מסך רחב ואינטימי להקרין עליו את זיכרונותינו שלנו. הקריאה בשיר מזמינה אותנו לשוב לגן עדן הבראשיתי, המשותף לכולנו, למרחב הכמוס והיקר שבו נמצאים איתנו אחינו או חברינו הקטנים, רגעי התגלית הראשונית של חיינו. אנו יכולים לראות ולגעת בעוגות פרי החלמית כמו היו עוגיית המדלן של פרוסט, משגרות אותנו באחת אל הילדוּת, מאפשרות לקבל "דרישות שלום" משם.

כוחו חובק־הכול של הטבע, היותו מתמשך ונפרש הרבה מעבר למשך חייו של אדם, מאפשר להיעזר בו לא רק כבצינור אל העבר, אלא גם כבערוץ של השפעה על העתיד, יצירת שינוי נפשי, רגשי, באמצעות יצירת שינוי סביבתי, בוטני:

.

כנגד

כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים, הַבֹּקֶר

חָזְרָה נִשְׁמָתִי לִמְקוֹמָהּ.

הַבֹּקֶר, כְּנֶגֶד כָּל הַסַּכִּינִים

טָמַנְתִּי פְּקַעַת בָּאֲדָמָה.

כְּנֶגֶד כָּל הַסִּיּוּטִים

עוֹרְבִים נָחֲתוּ בַּמִּרְפֶּסֶת

לִרְווֹת מִצַּלְּחוֹת הַהַשְׁקָיָה

אֵינִי נֶחְפֶּזֶת לַהֲנִיסָם.

אֲחַכֶּה יָמִים אֲרֻכִּים

עַד שֶׁרַךְ וּמְדֻיָּק וְאַמִּיץ כְּנַחְשׁוֹן

יִסְתַּעֵר גִּבְעוֹל יָחִיד מֵחֵיק הָאֲדָמָה

יַטִּיל עַצְמוֹ עִוֵּר, יָרֹק

לְתוֹךְ מְעַרְבּוֹלוֹת יָמֵינוּ.

.

אם ב"מן הבריתות" הטבע היה חוּפּה לשימורם של זיכרונות, כאן הוא מצע לצמיחתו של המחר: טמינתה של פקעת באדמה היא חיקוי בזעיר אנפין של מעשה הבריאה המשיב את הנשמה למקומה בבוקר. השיר הזה, הדק והעדין כמו הנבט הרך שהוא מתאר, נפתח בצליליות מחורזת, מעין תפילת "מודה אני" מלאת ענווה והבנה פסיבית, שפלת רוח, של הנס שאינו מובן מאליו של שיבת הנשמה. מאידך, החזרה על המילה הטעונה "כנגד", יש בה עוצמה של לחש השבעה, של גיוס פעיל של כוחות הבריאה להצלחתה של הפקעת במשימתה. כשבת האנוש יוצרת יש מאין, היא לוקחת חלק בתזמורת הגדולה של העולם ומותירה אחריה חותם, כזה שאולי ישתמר אחרי מערבולות היומיום. הבעת האמון בפקעת שתספיק, הידיעה שאצורה בה הבטחה, יש בהן מרידה בכל השגור והצפוי, בחלקים השחוקים והמרוטים של הקיום, דילוג מעל לסיוטים והסכינים הצצים מכל עבר. ואם תשכיל לדשן את המעשה בסבלנות, תוכל לממש את הציפייה ולחזות בירוק האמיץ מסתער לתוך היומיום.

ההסתמכות על האפשרות הגלומה בטבע להגמיש ולמתוח את הזמן משמשת גם בקצהו השני של פתיל החיים, למשל בשיר הנוגע ללב מתוך השער "עב חולף" המוקדש לאביה של המשוררת:

.

ובשבת אחת שמשית בשלהי הסתיו

פִּתְאֹם אֶתְמוֹל נֶעְתַּרְתָּ לְבַקָּשָׁתִי

לְהַרְחִיק אֶל סַפְסָל אַחֵר.

צָעַדְנוּ לְעֶבְרוֹ, שְׁתֵּי גְּרִירוֹת

רַגְלֶיךָ לְכָל צַעַד שֶׁלִּי.

נִקְצַב לָנוּ זְמַן פּוֹמֶלִית. לְאַט נֶחְשְׂפָה

פְּנִימִיּוּתָהּ הָרַכָּה שֶׁל הַקְּלִפָּה,

הִלְבִּינָה בֵּינֵינוּ, כְּצַלַּחַת לַבָּאוֹת.

הַדַּקּוֹת נִמְתְּקוּ, אֲרֻכּוֹת

פֶּלַח אַחַר פֶּלַח שַׂמְתִּי בְּיָדְךָ, הַצִּיפָה

הַדַּקָּה הוּסְטָה לְאָחוֹר

בַּקְבּוּקוֹנִים שְׁקוּפִים נִפְרְטוּ אֶל שְׂפָתֶיךָ

נִפְזְרוּ סָבִיב, כִּנְטִיפֵי שֶׁמֶשׁ.

שָׁאַלְתִּי עַל מָה אַתָּה חוֹשֵׁב. עָנִיתָ, שֶׁלֹּא

כְּמִנְהָגְךָ, וְדִמְמַת שָׁנִים הֻפְשְׁלָה מֵעָלֶיךָ:

בְּמִשְׁפָּטִים חֲסֵרִים שַׁבְתָּ אֶל הַגַּלְעִין –

אֶל הָרִתּוּךְ, אֶל הַמְּלָאכָה שֶׁהֻפְסְקָה בְּאֶמְצַע.

לִבִּי נִמְלָא. טַעַם הַפּוֹמֶלִית עוֹד בְּפִינוּ,

קַמְתָּ לָלֶכֶת. לִוִּיתִי אוֹתְךָ.

לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, אַף שֶׁרָצִיתָ מְאֹד.

וְאֵין אֲנִי בַּת־חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה.

.

תחילתו של השיר, בדומה לשורת הברושים הסדורה בפתיחת הספר, במדידות – של מרחק, של מאמץ, של צעדים צעירים ונמרצים מול אלה האיטיים, המתמעטים, בקימוץ המוגבל שבו "נִקְצַב לָנוּ זְמַן פּוֹמֶלִית". ואולם, מרגע הופעתו של הפרי בשיר, הדין מומתק, הזמן נמתח ומשתהה, נפרש כך שההתענגות על ההווה נמשכת ומשתרעת ואפשר לשמוט ולהניח את המדדים. החוויה החושית שמולידים בקבוקוני העסיס מאפשרת מגע ישיר ועוצמתי עם הליבה, עם הגלעין, כך שהזמן כולו, כאלמנט, מפסיק להתקיים, להתקדם, עד כי שנותיו של האב "מופשלות" ממנו והופכות בלתי מורגשות. ההשתהות בחוויית הפרי יש בה גם השהיה של הרגע, האטה, כך שניתן "לקנות זמן", למתן את הפרידה לפרודות, להפריד אותה לפלחים, לבקבוקונים, להישאר עם טעם הפומלית בפה.

בסבך קנים ופטל הוא ספר מרשים ומלא רבדים, שתנופתו נובעת מהצטברותם של עדינות ודיוק, ליטוש ועושר לשוני מרהיב. הספר מתבונן במבט צלול ומפוכח בנושאי יסוד אנושיים, כמו שייכות מול ייחוד, במיוחד בהקשרה של חוויית ילדות קיבוצית־קולקטיבית; יחסי חברות; זוגיות ואהבה; זיכרון והנצחה. המפגש החושני שמתקיים בו, עם צבעיו וצליליו של הטבע, עם התחדשות העונות והתחלפות הנופים, אינו חולף מול עיניהם של הקוראים והקוראות, אלא עובר דרכם, בתוכם: כמו בטבע, זמן התרחשותם של השירים הוא ברגע המסוים של הקריאה, שבמהלכה נבראים מחדש רגעים וחוויות באופן חד־פעמי ובלתי אמצעי. הטבע הוא גם מייצגו של הזמן המחזורי, המתחדש, זה שניתן לסמוך עליו, להתמסר אליו ולנוע על גבו מן הראשית של הילדות וההיוולדות, דרך ההווה השירי המזמין, המענג, וקדימה אל האחרית, אל העתיד הלא נודע.

.

מרב פּיטוּן, משוררת, עורכת ומתרגמת. בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית, חיה בירושלים. שירים, תרגומים ורשימות ביקורת פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים, בכללם המוסך, ובאנתולוגיות לשירה. חברת מערכת המוסך.

.

ענבל קליינר, "בסבך קנים ופטל", מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2022.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מיתר מורן על "אַתְּ כל הרצון", מבחר שירה לסבית עכשווית

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן