וּבְעִבְרִית | תעלומת הבוץ על העור

שלושה שירים מאת המשורר הברזילאי גיליירמה גונטיז'ו פלורס, בתרגומה של טל ניצן

מיכל בלייר, זו מנוחתי האחרונה תעזבו אותי בשקט, אקוורל על נייר, 26X18 ס"מ, 2020

.

בין גדות כפולות יורד נהר / גיליירמה גונטיז'ו פלורס

מפורטוגזית: טל ניצן

.

*

לָעִיר הַזּוֹ

לֹא שְׁנֵי פָּנִים

כִּי שְׁתֵּי גָּדוֹת

בַּזְּמַן;

לִשְׁנֵי מִדְרוֹנוֹת

     תִּפְנֶה עֹרֶף

וְעָמֹק בֶּעָרוּץ

    נִמְחָקִים כְּבָלִים

    מִדִּבְרֵי יְמֵי הַיָּמִים.

הֲפַכְפַּךְ

בַּמּוֹרָד

כְּנֶגֶד חַלּוּקִים –

זוֹרֵם הַנָּהָר שֶׁלָּהּ.

שֶׁלָּהּ, זוֹ דֶּרֶךְ

        לִמְדֹּד מֵי נָהָר,

דָּבָר זֶה

שֶׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לְאִישׁ.

(בֵּין גָּדוֹת

כְּפוּלוֹת

יוֹרֵד נָהָר,

   לְמִי?)

חַיָּה כְּפוּלַת פָּנִים

וַאֲדִישָׁה,

עִיר בְּתוֹךְ

     כִּכַּר מַיִם,

מָתַי תִּרְאֶה

     אֶת הַלְּשַׁד הַזֶּה

     בֵּין הַגְּבָעוֹת,

אֶת נְהַר הַמָּוֶת

     שֶׁגֶּשֶׁר הַשְּׁפָחוֹת הַמְּשֻׁחְרָרוֹת

לֹא חָצָה מֵעוֹלָם,

      נָהָר שֶׁל רָעָב

  שֶׁאֶת שְׁמוֹת הַמֵּתִים

     אֵינוֹ שׁוֹמֵר,

נְהַר הַשָּׁעוֹת

 שֶׁאֶת בְּשַׂר הַיָּמִים

אֵינוֹ זוֹכֵר?

.

*

מֵי זָהָב,

נִמְשֶׁכֶת מְלֶאכֶת הַשְּׁטִיפָה,

זְהַב מַיִם,

נִמְשֶׁכֶת מְלֶאכֶת הַשְּׁטִיפָה,

זְהַב זָהָב,

נִמְשֶׁכֶת מְלֶאכֶת הַשְּׁטִיפָה,

מֵי מַיִם,

נִמְשֶׁכֶת מְלֶאכֶת הַשְּׁטִיפָה,

מֵי זָהָב וּשְׁאַר מַחְצַבִּים,

מְלֶאכֶת הַשְּׁטִיפָה,

תַּעֲלוּמַת הַבֹּץ

  עַל הָעוֹר.

גִּבְעָה, גִּבְעָה,

אַתְּ גּוֹוַעַת,

תַּעֲלוּמַת הַבֹּץ

עַל הַגּוּפוֹת.

.

*

מִן הָעוֹר, מֵאֲבָנִים וּמִצְּמָחִים

בּוֹקֵעַ כִּלְאַחַר יָד

קִיטוֹר חָדָשׁ כְּלַפֵּי שָׁמַיִם:

אֵין לוֹ צֹרֶךְ, כִּמְדֻמֶּה, בֶּאֱלֹהִים,

עֵת יִתְמַקֵּם עִם חֲלוֹף הַזְּמַן

– אַוְרִירִי, אַפְרוּרִי,

אָרִיג חֲלוֹמִי,

זְהָבוֹ שֶׁל יוֹם –

בְּשֶׁטֶף הַנָּהָר,

בְּגוֹרָלוֹ הָעִוֵּר,

בַּחֲלוֹמוֹ עַל יְצוּרֵי הָרָמָה.

נְהַר הַנִּימְבּוּס מֵעַל לַפְּסָגוֹת,

לְשַׁד תָּלוּי כְּנֶגֶד הָאַנְדִּים

בְּשַׁרְשֶׁרֶת מִשְׂתָּרֶגֶת,

סוֹחֵף חַיִּים אֲחֵרִים

לְשֵׁם זְרִיעָה זָרָה וּמוּזָרָה:

גֶּשֶׁר שֶׁל רוּחַ וּמַיִם,

זְמַן שֶׁל חוֹל וּבָשָׂר,

נוֹדֵד וְנוֹדֵד עַד יִצְנַח

אַרְצָה,

צְפַרְדֵּעִים, חַלּוּקֵי נַחַל, עֲנָפִים

נוֹבְטִים בִּמְהֻפָּךְ מִשָּׁמַיִם

עַל גַּבֵּי אָדָם.

.

______________________

השיר הראשון מתאר את העיר טירדנטס (Tiradentes) שבמחוז מינס ז'ראיס (Minas Gerais) במזרח ברזיל ומתייחס בין השאר להיסטוריה הקולוניאליסטית שלה הכוללת סחר בעבדים. המילה "גדות" נושאת במקור כפל משמעות, הן גדות נהר והן גבּים, משמע, העיר מפנה גב כפול – רמז להתכחשות לאותה היסטוריה.
בשיר השני, השטיפה מתייחסת לטכניקה של כריית זהב שגבתה חיים רבים, ואינה נחלת העבר בלבד אלא חלק מהמציאות במכרות של מחוז מינס ("מכרות") ז'ראיס עד ימינו. השיר רומז גם לאסונות בני זמננו – קריסה של שני סכרים בברזיל, שעלתה בחייהם של מאות קורבנות בנפש, בפרנסתם של אלפים ובפגיעה הרסנית בנהרות ובכל מערכת החי והצומח הקשורה בהם.
השיר השלישי עוסק בשתי עובדות לא מאוד ידועות הקשורות למים. האחת: קיומם של נהרות אוויריים אמיתיים, הנהרות המעופפים, שהם יסוד לשימור מערכות אקולוגיות שונות; אחד מהם נוצר מאידוי בברזיל וחולף מעל האמזונס לעבר לצפון אמריקה, נושא מים וצורות חיים. השנייה: גשם של בעלי חיים, שרבים ראו בו אגדה, אולם מדובר בתופעה קיימת, אם כי נדירה. החיות, שנלכדו בסופות טורנדו, נישאות בנהר מעופף עד שהן נושרות יחד עם הגשם, חלקן עדיין בחיים, אחרות מתות או קפואות, באירוע טבע אלים.
נימבוס: עננים המכילים משקעים.

.

פרנסואה אנדס, נהר אֵגוּנוּגוּן, ברזיל, 2018

 

 

.
גיליירמה גונטיז'ו פלורס (ברזיל, 1984) הוא משורר, מתרגם, אמן פרפורמנס ומרצה ללימודים קלאסיים באוניברסיטה הפדראלית של פּרנה (UFPR). פרסם עד כה שבעה ספרי שירה ורומן אחד, ותרגם לפורטוגזית יצירות מאת סאפפו, פאול צלאן, מילטון, רבלה ועוד. השירים המתורגמים כאן – מתוך ספרו האחרון, "בין גדות כפולות יורד נהר" (2022 Ars et Vita), שראה אור במהדורה דו־לשונית פורטוגזית־צרפתית עם יצירות של האמן הצרפתי פרנסואה אנדס (François Andes). פלורס הוא עורך שותף של הבלוג Escamandro לשירה, תרגום וביקורת, וחבר בהרכב Pecora Loca המעלה מופעים מבוססי שירה מתורגמת, מהשירה היוונית הקלאסית ועד ניק קייב.
.
טל ניצן היא משוררת, סופרת ומתרגמת, חברת המערכת המייסדת של המוסך. ספריה האחרונים עד כה: "אטלנטיס" (שירה; אפיק, 2019), "הנוסעת האחרונה" (רומן; עם עובד, 2020), "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" (סיפורים; אפיק, 2021).
.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון הקודם של המוסך: "גרעין רימון" מאת אדית וורטון, בתרגומה של מיכל זכריה

.
.

Entre costas duplicadas desce um rio / Guilherme Gontijo Flores

*

Esta cidade,

            mais que

     duas caras,

                 duas costas

tem no tempo;

                        vai voltada

            em duas frentes,

e nos fundos —

            laço de fio

            apagado

            na história,

                        antisseixo

                        inconsequente

                        morro abaixo —

    desce seu rio.

                        Seu é modo

            de mesurar

água de rio,

                        essa coisa

            puramente

                        de ninguém.

(Entre costas

            duplicadas

                        desce um rio,

                                    para quem?)

            Bicho bifronte

e desatento,

            cidade em

    praça estanque,

            quando verá

                        essa medula

            entre montes,

rio de mortes

            que aquela

    ponte das forras

                        nunca cruzou,

                 rio de fomes,

            que os nomes

                        dos mortos

               não guarda,

rio das horas

            que a carne

                        dos dias

esquece?

*

            Água-ouro,

o ciclo de lavagens segue,

            ouro-água,

o ciclo de lavagens segue,

            ouro-ouro,

o ciclo de lavagens segue,

            água-água,

o ciclo de lavagens segue.

Água-ouro, outros minérios,

o ciclo de lavagens,

            mistério da lama

                        sobre a pele.

Morro, morro,

morres,

            mistério da lama,

                        sobre os corpos.

.

*

Da pele, das pedras, das plantas

indisplicentemente emana

novo vapor aos céus:

parece prescindir de um deus,

quando com tempo

            se organiza

                        — aéreo, cinza,

                        sonho de treliça

                        ouro do dia —

no fluxo da corrente

em sua sina cega;

sonho de seres no altiplano.

O rio-nimbo sobre as copas,

medula suspensa contra os Andes,

numa cadeia aqui se concatena,

levando vida alheia

para semeadura estranha:

ponte de vento e água,

tempo de carne e areia,

tanto migra até que tomba,

                        céu abaixo,

sapos, seixos, ramos

            do céu brotando

avessos sobre os homens.

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארוכים | מרוב נשמות ועשן

שיר מאת סיון בסקין

גלי לוצקי, שלושת הדובים חוזרים אל ביתם (מריחים את זהבה), הדפס לינולאום, 30.5X20.5 ס"מ, 2019

.

סיון בסקין

2022

1

נִדְמֶה שֶׁגַּם עַל זֶה נִכְתַּב הַכֹּל:

עַל עֲרֵמוֹת גּוּפוֹת בָּרְחוֹבוֹת,

עַל הָרָעָב וְעַל אָבְדַן הַבַּיִת,

עַל הָאֵימָה מִפְּנֵי הַהַפְצָצָה,

עַל תִּינוֹקוֹת מֵתִים וְאֹנֶס יְלָדוֹת,

עַל כָּל זְוָעָה שֶׁהַמַּדָּע מַכִּיר

בְּחֵלֶק זֶה שֶׁל הָעוֹלָם…

                                    אֲנִי

תִּרְגַּמְתִּי מֵאַרְבַּע שָׂפוֹת שׁוֹנוֹת,

נִקַּזְתִּי מֵאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת אֶל הָעִבְרִית

הַיְּחִידָה שֶׁלִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֵימָה

מִשָּׁם… הַמְּחַבְּרִים מָצְאוּ מִלִּים,

אֲפִלּוּ חֲרוּזִים, אֲפִלּוּ קֶצֶב

כְּדֵי לְתָאֵר אֶת הִתְפַּקְּעוּת הַלֵּב

הַזֹּאת…

            עַכְשָׁו אֲנִי צְרִיכָה לִכְתֹּב.

וְלֹא הָיִיתִי שָׁם, אֲבָל הַכֹּל מֻכָּר,

הָיִיתִי אֲמוּרָה לָדַעַת מָה עוֹשִׂים.

אַךְ הַשָּׂפָה נִלְחֶמֶת, מִתְנַגֶּדֶת,

וְאֵין לְזֶה מִלִּים, שׁוּב אֵין מִלִּים,

וְחֹסֶר הָאוֹנִים שֶׁל מְשׁוֹרֵר

הַמְּגַלֶּה לָרִאשׁוֹנָה מָה יֵשׁ בַּתְּעָלָה בְּקֵֶרְץ'

בְּיָנוּאָר שֶׁל אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם [1]

אוֹחֵז בָּנוּ, כְּאִלּוּ זוֹהִי פַּעַם רִאשׁוֹנָה,

וְאֵלֶם מְאַבֵּן אֶת הַגָּרוֹן,

וּלְחַפֵּשׂ מִלִּים צָרִיךְ מֵאֶפֶס.

.

2

אֲבָל

            אֵיךְ אֶפְשָׁר לְחַפֵּשׂ מִלִּים

            אֵיפֹה אֶפְשָׁר לְחַפֵּשׂ מִלִּים

אִם אֵין עוֹד מְקוֹמוֹת בְּעוֹלָמִי

שֶׁהָיָה עָשׂוּי מְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת

כְּמוֹ כַּוֶּרֶת

כְּמוֹ סֶרֶט

כְּמוֹ צִפּוֹר שֶׁאֵינָה עוֹצֶרֶת?

אֵין עוֹד מְקוֹמוֹת

זוּלַת מַרְתְּפֵי מַרִיוּפּוֹל

מְבוֹכֵי אָזוֹבְסְטָאל

עַכְשָׁו רַק זְמַן

שָׁקוּף, קְרִיסְטָל

עַכְשָׁו רַק זְמַן –

אֵין לִי חֲלָלִים לְשַׁבֵּץ בָּהֶם

אֶת הַיָּמִים הַחוֹלְפִים –

שָׁבִיר, קְרִיסְטָל

שָׁבִיר, אָדָם

קִירוֹת לֹא מִתְקַלְּפִים

יוֹתֵר: קוֹרְסִים

אֵין עוֹד מְקוֹמוֹת

            ווֹלְנוֹבָאחָה

צֶ'רְנִיהִיב

            מַרִיוּפּוֹל

            .

            .

            .

עַכְשָׁו רַק זְמַן

וְעִם הַזְּמַן לְבַדוֹ לֹא מְבַשְּׁלִים שִׁירִים

.

3

אֲבָל

            מִי יָכוֹל לְבַשֵּׁל שִׁירִים

עַל מְדוּרָה בֶּחָצֵר

עַל אֵשׁ גֵּיהִנּוֹם

סֶלֶק רוֹתֵחַ

מִיּוֹם לְיוֹם

חִטָּה בְּתָאֵי הַמִּטְעָן

שֶׁל אֳנִיּוֹת אֲזוּקוֹת לְנָמֵל

רוֹתַחַת מִזַּעַם. מֶתָאן

עוֹלֶה לְקַלֵּל.

.

4

אֲבָל

            לְאֵילוּ שָׁמַיִם

            עוֹד יְכוֹלָה לַעֲלוֹת הַקְּלָלָה?

אֵין עוֹד מָקוֹם

בֵּין הָאֲדָמָה לַשָּׁמַיִם

אֵין עוֹד מָקוֹם

מֵרֹב נְשָׁמוֹת וְעָשָׁן

הַכֹּל נְשָׁמוֹת וְעָשָׁן

אֱלֹהִים כְּבָר שְׁמוֹנִים יָמִים לֹא נָשַׁם

(פַּעַם קָרָאנוּ "סְבִיב הָעוֹלָם בִּשְׁמוֹנִים יוֹם")

סְבִיב הָעוֹלָם בִּשְׁמוֹנִים יוֹם

וְלֹא מָצָא אֲוִיר לִנְשֹׁם

לֹא מַיִם

וְכָל הַשֶּׁלֶג כְּבָר נָמַס

נִשְׁתָּה

וְהָעֳמַס

בְּגֶ'רִיקָנִים

אֲבָל עֲדַיִן

יֵשׁ אֲדָמָה

גַּם אֵשׁ

(=שָׂדֶה בּוֹעֵר)

שְׁנֵי יְסוֹדוֹת מִתּוֹךְ הָאַרְבָּעָה

הַאִם יַסְפִּיקוּ כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר

כְּדֵי שֶׁהַנֶּפֶשׁ תִּשָּׁאֵר כְּלוּאָה

בַּגּוּף הָעֵר

כִּי אֵין מָקוֹם אַחֵר

.

5

אֲבָל

            הַזְּמַן לְלֹא בָּשָׂר הוּא שׁוּם דָּבָר

            כּוֹכָב שׁוֹמֵם, מַחְזוֹר קָצָר

אֲפִלּוּ שְׁלֹשֶׁת חָדְשֵׁי הַנְּשִׁימָה

שֶׁהָעָנְקוּ לְקִירָה מֵאוֹדֵסָה[2]

הֵם אֲרֻכִּים יוֹתֵר מִזֶּה –

קִירָה שֶׁלֹּא שָׂרְדָה אֶת חַג הַפַּסְחָא

לֹא רָאֲתָה שָׁלוֹם

וְלֹא הִסְפִּיקָה לִטְעֹם מָזוֹן מוּצָק

לְמַה אַתֶּם צְרִיכִים אֶת חַג הַפַּסְחָא?

בְּלִי קִירָה זֹאת רַק לְבֵנָה שֶׁל זְמַן

מֵת, לֹא אוֹרְגָּנִי

יֵשׁוּעַ, הִשָּׁאֵר קָבוּר מֵאֲחוֹרֵי הָאֶבֶן

אֵין טַעַם בִּתְחִיָּה

בְּלִי קִירָה

.

6

אֲבָל

            בָּשָׂר בְּלִי זְמַן הוּא רֹעַ

שֶׁאֵין לוֹ זִכָּרוֹן

גַּנָּב שֶׁל מְכוֹנוֹת כְּבִיסָה

דְּגָנִים וְתַחְתּוֹנִים

עָרִים וַחֲצָאֵי אִיִּים

בָּשָׂר לְלֹא מָקוֹם יוֹצֵר מָקוֹם

            דּוּ־מְמַדִּי

(מֵאַרְבָּעָה מְמַדִּים – הַיְשֵׁר לִשְׁנַיִם

מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֲוִיר

וּבְלִי אֲוִיר אֵין גֹּבַהּ)

בָּשָׂר בְּלִי זְמַן הוֹפֵךְ שָׁטוּחַ

אָדָם צָרִיךְ לָלֶכֶת בָּרְחוֹב

וְלֹא לִשְׁכַּב שָׁטוּחַ בְּיָדַיִם

קְשׁוּרוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב וְכַדּוּרִים בַּגַּב הַזֶּה

בָּשָׂר בְּלִי זְמַן הוֹרֵג אֶת הַבָּשָׂר

מָקוֹם בְּלִי זְמַן יָכוֹל לִבְנוֹת מִגְדָּל,

אֲבָל לֹא בַּיִת, וְכָל אֶבֶן

הַמִּצְטָרֶפֶת לַמִּגְדָּל, נִגְנֶבֶת מִבֵּיתוֹ

שֶׁל מִישֶׁהוּ, מִתַּחַת לַשָּׁטִיחַ

מִתַּחַת לַמִּטָּה

מִתַּחַת לֶחָתוּל

אֵין עוֹד שָׁעוֹת

בּוּצָ'ה

אִירְפִּין

בּוֹרוֹדְיַנְקָה

.

.

.

בְּכָל חָתוּל יֵשׁ

יוֹתֵר זְמַן מִזֶּה

.

7

אֲבָל

            אָדָם יָרוּי זֹאת לֹא טְרָגֶדְיָה זֶה רֹעַ

            עָשׂוּ אֶת זֶה יָדַיִם

            שֶׁל מִישֶׁהוּ

שֶׁרַק מִלֵּא פְּקֻדָּה

וְגַם לֹא רַק מִלֵּא פְּקֻדָּה

לְמַעַן הָאֱמֶת

יֵשׁ עוֹד דְּבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עִם הַפְּקֻדָּה

נַגִּיד לָתֵת

לִמְסֹר

לַחְזֹר עָלֶיהָ בְּמִילְיוֹן פִּיּוֹת

            בְּאֶלֶף הַגְּבָעוֹת

רוֹפֵא יְלָדִים זָקֵן מֵחַרְקִיב

אָמַר "תִּרְאוּ אֶת הַשַּׁקְרָן

שֶׁיֵּשׁ לוֹ דָּם עַל הַלָּשׁוֹן"[3]

לְמַעַן הָאֱמֶת

יֵשׁ עוֹד דָּבָר אֶחָד שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עִם הַפְּקֻדָּה

תְּנַחֲשׁוּ

לְמַעַן הָאֱמֶת

לְמַעַן הָאֱמֶת

לְמַעַן הָאֱמֶת

.

8

אֲבָל

            הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁעָמַד בְּאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם

            מֵעַל הַתְּעָלָה שֶׁל קֵרְץ'

מָצָא מִלִּים:

לְזֶה עוֹנִים בְּאֵשׁ

וְרַק בְּאֵשׁ

שָׂפָה שֶׁל אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם

אִישׁ לֹא רָצָה לְרַעְנֵן אוֹתָהּ

בְּזִכְרוֹנוֹ

הָיוּ אַרְבַּע מִלִּים

הִצְטַמְצְמוּ לִשְׁתַּיִם

תְּנַחֲשׁוּ

יֵשׁ שְׁתֵּי מִלִּים בִּלְבַד

שִׁיטָה בִּינָרִית,

מַכִּירִים?

.

9

אֲבָל

מִי יָכוֹל לְהִסְתַּדֵּר עִם שְׁתֵּי מִלִּים?

עִם "יֵשׁ חַשְׁמַל"

אוֹ "אֵין חַשְׁמַל"

סִבִּית אַחַת

כָּכָה הִסְבִּירוּ בְּשִׁעוּר רִאשׁוֹן בְּמַחְשְׁבִים

לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה

אֵיךְ מוֹדְדִים מֵידָע

אֵיךְ מוֹדְדִים מִדָּה

סִבִּית אַחַת

שֶׁל רוּחַ הַחַיִּים

כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ

אוֹ אֵין

עִם זֶה אוֹמְרִים

כָּל מָה שֶׁתְּבַקֵּשׁ

עִנְיָן שֶׁל גֹּדֶל זִכָּרוֹן

כּוֹחַ חִשּׁוּב

תְּשׁוּקָה לְחֹפֶשׁ וֶאֱמֶת

וְכִשָּׁרוֹן

וְעַד הַבַּיִת הָאַחֲרוֹן

.

10

אֲבָל

כָּל חֲתִיכַת פְּלָדָה בְּאָזוֹבְסְטָאל

כָּל חַמָּנִית הַמְּחֻבֶּרֶת

לָאֲדָמָה

וְלֹא עוֹזֶבֶת לְעוֹלָם אֶת מְקוֹמָהּ

וְכָל חָתוּל

יוֹדְעִים שֶׁזְּמַן כָּפוּל מֶרְחָב כָּפוּל בָּשָׂר

הוּא חֹפֶשׁ

וְלַחֹפֶשׁ אֵין מְחִיר

וּמִי שֶׁלֹּא פָּתַר

אֶת הַתַּרְגִּיל הַזֶּה –

נִדּוֹן לִהְיוֹת אָסִיר עִם טַנְק

זֶה מְסֻכָּן

אֲבָל לֹא מְשַׁחְרֵר

בְּכָל חָתוּל – יוֹתֵר

חֹפֶשׁ מִזֶּה

הַזְּמַן אָזַל

אֲבָל

כָּל עוֹד לְמִישֶׁהוּ יֵשׁ אֹמֶץ לַהֲפֹךְ

שׁוּב אֶת שְׁעוֹן הַחוֹל

לַחְבֹּשׁ אֶת הַפְּצָעִים

לִמְתֹּחַ קֶרֶן לַמֶּרְחָב

כָּל הָעֵינַיִם נְשׂוּאוֹת אֵלָיו/

אֵלֶיהָ/אֲלֵיהֶם/וַאֲלֵיהֶן –

יִהְיֶה אֲפִלּוּ מָה שֶׁאֵין

.

11

קִיֵב

חַרְקִיב

אוֹדֵסָה

דְּנִיפְּרוֹ

דּוֹנֵצְק

זַפּוֹרִיזְ'יָה

לְבִיב

קְרִיבִי רִיהְ

מִיקוֹלָיֶב

סֶבַסְטוֹפּוֹל

מַרִיוּפּוֹל

לוּהַנְסְק

וִינִיצָה

מָקִיֶּבְקָה

סִימְפֵרוֹפּוֹל

צֶ'רְנִיהִיב

חֶרְסוֹן

פּוֹלְטָבָה

.

.

.

וְעַד הַכְּפָר הָאַחֲרוֹן

Stop all the clocks, cut off the telephone

מִתּוֹךְ אֵימָה

וְאָז הִפְכוּ אֶת הַשָּׁעוֹן

הַזְּמַן אִתְּכֶם

זְמַן אֵשׁ וַאֲדָמָה

חוּמָה

2022

2023

2024

2025

.

.

            תֵּל אָבִיב, מַאי 2022

____________________

[1] המשורר היהודי־סובייטי איליה סלווינסקי, שהיה בין העדים הפואטיים הראשונים לשואה בברית המועצות, ובפרט בעיר קֶרץ' שבחצי האי קרים.
[2] קירה גלודן, תינוקת בת שלושה חודשים מאודסה, נהרגה ב־23 באפריל 2022, ערב חג הפסחא, בהפצצת בניין המגורים שלה. עימה נהרגו אמה וסבתה.
[3] ד"ר יבגני קומרובסקי מחרקיב, שהתפרסם בזכות תוכניות טלוויזיה וספרים מצוינים על בריאות התינוק והילד, מצא את הביטוי המדויק להדהים הזה כדי לתאר את התעמולה האנטי־אוקראינית בתקשורת הרוסית.

.

סיון בסקין היא משוררת, מתרגמת, סופרת ועורכת. ילידת וילנה (1976). ספרה הרביעי, "שבעה ימים אביב בשנה", ראה אור בסדרת ה־21 בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־2021. חברת מערכת בכתב העת "הו!" ובסדרת ה־21. רשימות פרי עטה פורסמו בגיליון המוסך 71 ובגיליון מיום 5.8.21.

.

» במדור "ארוכים" בגיליון קודם של המוסך: "שחרית", שיר מאת טליה סיידל כהן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | לגעת בעוגות החלמית

"כוחו חובק־הכול של הטבע, היותו מתמשך ונפרש הרבה מעבר למשך חייו של אדם, מאפשר להיעזר בו לא רק כבצינור אל העבר, אלא גם כבערוץ של השפעה על העתיד". מרב פיטון על ספר הביכורים של ענבל קליינר, "בסבך קנים ופטל"

ניבי אלרואי והילה עמרם, מתוך התערוכה "Cell Culture Club", שנת 2014 (אוצרת: סאלי הפטל)

.

"מעבה ירוק של סוד רוגש": על זמן וטבע בספרה של ענבל קליינר, "בסבך קנים ופטל"

מרב פּיטוּן

.

פואטיקה

שׁוּרוֹת בְּרוֹשִׁים כֵּהוֹת שׂוֹרְטוֹת אֶת הַשָּׁמַיִם:

גְּרַף א.ק.ג. סָדִיר עַל צַג הָרָקִיעַ.

אַתָּה וַאֲנִי יוֹדְעִים אֶת הַפַּרְדֵּסִים

שֶׁהָיוּ חֲבוּיִים אַחֲרֵיהֶן, כְּשֶׁהָעוֹלָם

הָיָה מֻחְלָט וְתָחוּם:

הָיָה עָלֵינוּ לִצְמֹחַ בְּקִרְבָּם

לִגְמֹעַ מַיִם מִן הַבְּאֵר שֶׁבְּלִבָּם,

כִּפְעִימוֹת שְׁקוּלוֹת.

הָיָה עָלֵינוּ לְהָנִיב פֵּרוֹתֵינוּ בַּזְּמַן,

מוּגַנִּים בְּשׁוֹבְרֵי הָרוּחוֹת.

בְּחֶשְׁכַת לֵילוֹת בִּקַּשְׁנוּ סֶדֶק

לְהִוָּלֵד דַּרְכּוֹ בְּגוּף רִאשׁוֹן חַד־פַּעֲמִי,

בָּאֲוִיר הַשָּׁקוּף, בְּמִקְצָב לֹא נִרְאֶה לֹא יָדוּעַ,

לִרְשֹׁם גְּרָף לֹא סָדִיר, בִּכְתָב פְּרָטִי

.

ראשיתו של ספר הביכורים של ענבל קליינר, בסבך קנים ופטל, בשיר זה שהוא מין חדר לידה פואטי – ניתן לשמוע בו את מקצב פעימות הלב, לחוש את רחם הבאר, את ההמתנה להיוולדות, למעבר מחשכה לאור, ממרחב מוגן, סגור, לאוויר שקוף, חשוף, בלתי ידוע. בשיר מנוסחות שתי צורות קיום: האחת משורטטת, סדורה, נטולת ייחוד; השנייה מקורית, פרועה, פורעת את השורה. שמו של השיר, "פואטיקה", מרמז כי המעבר מאחת לשנייה נעשה באמצעות כתיבתו של הספר עצמו, דרך רישומו החד־פעמי, היחיד במינו, של "כתב פרטי". הספר שלפנינו הוא הסדק שבעדו ניתן לבוא לעולם – הגבול בין מרחבי הקיום, זה שלפני ההיוולדות וזה שמבקש לקרות ולהתממש לפנינו – והוא מסומן בהבדל בין ברושים גלויים לשמיים לפרדסים כומסי סוד.

את האפשרויות הבוטניות השונות קליינר מכירה לפני ולפנים: הספר היפהפה הזה, הנפרש בעצמו בכוח ובעדינות של צמח פלאי, גדוש בפקעות ובבצלים, מונה את שמותיהם של פרחים ועשבים, פורט פירות מקליפותיהם החיצוניות, דרך ליבתם הבשרנית ועד לשחלותיהם הזעירות. נוכחותם של חי וצומח, מזגי אוויר וקפלי קרקע, משקעים וגוני אור ועונות, אינה בגדר תפאורת רקע למופע השירי, לכידה צילומית אסתטית שמקפיאה ומתעדת אותם, אלא היא מייצרת בעצמה חוויית גילוי והתפעמות, העמקה והבנה, המתרחשות ונבראות תוך כדי הקריאה.

שירת טבע ושימוש בו כמקור דימויים להלכי נפש אינם דבר חדש בשירת העולם או בשירה העברית, בעבר או בהווה. החל מהתנ"ך, דרך שירת ימי הביניים והשירה הרומנטית ועד ללואיז גליק, מרי אוליבר או אגי משעול בנות זמננו – זרימת נהרות, זריחת השמש וזמזום הדבורים משמשים סימנים אוניברסליים מוסכמים לתיאור תחושות ורגשות אנושיים. השימוש שנעשה בהם כאן מתייחד בכך שהוא יוצר בזמן הקריאה מרחב וזמן שניתן לשהות בהם, לחוות אותם, לקחת בהם חלק, מבלי לתבוע עליהם בעלות ולנכס אותם לחוויה אנושית צרה. הטבע ובני האנוש יכולים לקיים ביניהם מערכת יחסים בראשיתית, גמישה והדדית, שאינה חייבת להיות "שימושית", תועלתנית. בקיאותה של קליינר, המומחיות הלקסיקלית שלה בכותרות ובגביעים, בכנפיים ובמקורים, אינה נחווית כהתנשאות זרה לקוראים ולקוראות, כהתגבהות שאין אפשרות להגיע אליה, אלא כתדר שאנו מוזמנים להאזין לו, סיפור יסודי, קדום ומשותף שניתן לחלוק, כמו למשל בשיר הבא:

.

מן הבריתות

דַּק וּמָתוּן יוֹרֵד הַגֶּשֶׁם

כְּמוֹ לֹא הָיָה עַד אֶתְמוֹל מֻשָּׂא גַּעְגּוּעִים

נוֹטֵף טוֹפֵף כַּיָּמִים שֶׁנִּגְּרוּ, נִסְפְּגוּ

זֶה אַחַר זֶה בָּאֲדָמָה שֶׁהִשְׁחִירָה, מֵעֵבֶר לְוָאדִי.

אַדְמַת הַמַּרְזֵבָה נַעֲנֵית מִיָּד:

פְּסִיגֵי תֻּרְמוּס נִפְעָרִים, שׁוֹלְחִים נִצְרוֹן בָּהִיר

וְגִבְעוֹלִי חֶלְמִית רַכִּים עוֹלִים, עוֹד רֶגַע יִגְבְּהוּ מִמֶּנִּי, יְסוֹכְכוֹ

בַּעֲלֵיהֶם הַמְּפֹרָצִים מִפְּנֵי הַגֶּשֶׁם, וְשׁוּב אֶטְבַּע תַּחְתָּם

בְּמַעֲבֵה יָרֹק שֶׁל סוֹד רוֹגֵשׁ (כַּמָּה קְטַנּוֹת הָיִינוּ אָז?) –

אַרְגָּז יָשָׁן מֵעֵץ, מַפִּית נְיָר, בַּקְבּוּק זְכוּכִית כַּאֲגַרְטַל

חֶמְדַּת הַלְּבָבוֹת הַנִּפְתָּחִים בַּלָּאט וְהֶדֶף

הַבְּגִידָה הָרִאשׁוֹנָה בְּסֵתֶר הַחֶלְמִית.

הִנֵּה, מָתוּן מָתוּן פָּסַק הַגֶּשֶׁם.

בְּכַף יָדִי עוּגוֹת פְּרִי קְטַנְטַנּוֹת, שׁוֹלְחוֹת

פְּרִיסוֹת שָׁלוֹם מִן הַמַּחֲבוֹא הָאַפְלוּלִי,

מִן הַבְּרִיתוֹת הָעַזּוֹת, הַקְּדוּמוֹת,

מִסְּבַךְ גַּן הָעֵדֶן.

.

בשיר זה, וברבים אחרים בספר, הטבע הוא מרחב קרוב, שמחזוריותו הקבועה, היציבה, מאפשרת גישה אליו, שליפה בעת הצורך. ההתחדשות התקופתית שלו מזמנת אפשרות לסמוך עליו כמו על בית שחוזרים אליו, להתחבא בו, למצוא בו מקלט: הימים הנספגים בקרקע בזה אחר זה, כמו גשם, מולידים את הביטחון כי הצמיחה תתחדש, כי הברית בין המים לאדמה תרטיב ותחייה את זיכרונות הילדות. החוץ הופך קרוב, גבעולים ועלים למעבה סודי רוגש, כזה שניתן לרהט בארגז ישן, במפית ובבקבוק, לפענח בהם את יסודות החיים, המורכבים מ"חֶמְדַּת הַלְּבָבוֹת הַנִּפְתָּחִים" יחד עם "הַבְּגִידָה הָרִאשׁוֹנָה".

מרחב הלמידה הבטוח הזה, הגדר החיה מפני העולם, המסוככת מכל עבר ושומרת את הילדות בבועת דמיון שבו מתרחשות ההתנסויות הרגשיות על כל גוניהן הוא מרובד; הוא ירוק באופן ממשי אך גם בעל איכויות של "מסך ירוק" קולנועי: בטכניקה זו של ריבוד שכבות פעולה מצולמת כשמאחוריה מסך בצבע אחיד, לצורך שילובן של תמונה או סצנה אחרת ברקע. השיר פועל את פעולתו על הקוראים/ות באופן דומה: הוא מציג לפנינו זיכרון פרטי הנטוע בביוגרפיה ספציפית, אך מציע לנו, ברקע האחורי שלו, מסך רחב ואינטימי להקרין עליו את זיכרונותינו שלנו. הקריאה בשיר מזמינה אותנו לשוב לגן עדן הבראשיתי, המשותף לכולנו, למרחב הכמוס והיקר שבו נמצאים איתנו אחינו או חברינו הקטנים, רגעי התגלית הראשונית של חיינו. אנו יכולים לראות ולגעת בעוגות פרי החלמית כמו היו עוגיית המדלן של פרוסט, משגרות אותנו באחת אל הילדוּת, מאפשרות לקבל "דרישות שלום" משם.

כוחו חובק־הכול של הטבע, היותו מתמשך ונפרש הרבה מעבר למשך חייו של אדם, מאפשר להיעזר בו לא רק כבצינור אל העבר, אלא גם כבערוץ של השפעה על העתיד, יצירת שינוי נפשי, רגשי, באמצעות יצירת שינוי סביבתי, בוטני:

.

כנגד

כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים, הַבֹּקֶר

חָזְרָה נִשְׁמָתִי לִמְקוֹמָהּ.

הַבֹּקֶר, כְּנֶגֶד כָּל הַסַּכִּינִים

טָמַנְתִּי פְּקַעַת בָּאֲדָמָה.

כְּנֶגֶד כָּל הַסִּיּוּטִים

עוֹרְבִים נָחֲתוּ בַּמִּרְפֶּסֶת

לִרְווֹת מִצַּלְּחוֹת הַהַשְׁקָיָה

אֵינִי נֶחְפֶּזֶת לַהֲנִיסָם.

אֲחַכֶּה יָמִים אֲרֻכִּים

עַד שֶׁרַךְ וּמְדֻיָּק וְאַמִּיץ כְּנַחְשׁוֹן

יִסְתַּעֵר גִּבְעוֹל יָחִיד מֵחֵיק הָאֲדָמָה

יַטִּיל עַצְמוֹ עִוֵּר, יָרֹק

לְתוֹךְ מְעַרְבּוֹלוֹת יָמֵינוּ.

.

אם ב"מן הבריתות" הטבע היה חוּפּה לשימורם של זיכרונות, כאן הוא מצע לצמיחתו של המחר: טמינתה של פקעת באדמה היא חיקוי בזעיר אנפין של מעשה הבריאה המשיב את הנשמה למקומה בבוקר. השיר הזה, הדק והעדין כמו הנבט הרך שהוא מתאר, נפתח בצליליות מחורזת, מעין תפילת "מודה אני" מלאת ענווה והבנה פסיבית, שפלת רוח, של הנס שאינו מובן מאליו של שיבת הנשמה. מאידך, החזרה על המילה הטעונה "כנגד", יש בה עוצמה של לחש השבעה, של גיוס פעיל של כוחות הבריאה להצלחתה של הפקעת במשימתה. כשבת האנוש יוצרת יש מאין, היא לוקחת חלק בתזמורת הגדולה של העולם ומותירה אחריה חותם, כזה שאולי ישתמר אחרי מערבולות היומיום. הבעת האמון בפקעת שתספיק, הידיעה שאצורה בה הבטחה, יש בהן מרידה בכל השגור והצפוי, בחלקים השחוקים והמרוטים של הקיום, דילוג מעל לסיוטים והסכינים הצצים מכל עבר. ואם תשכיל לדשן את המעשה בסבלנות, תוכל לממש את הציפייה ולחזות בירוק האמיץ מסתער לתוך היומיום.

ההסתמכות על האפשרות הגלומה בטבע להגמיש ולמתוח את הזמן משמשת גם בקצהו השני של פתיל החיים, למשל בשיר הנוגע ללב מתוך השער "עב חולף" המוקדש לאביה של המשוררת:

.

ובשבת אחת שמשית בשלהי הסתיו

פִּתְאֹם אֶתְמוֹל נֶעְתַּרְתָּ לְבַקָּשָׁתִי

לְהַרְחִיק אֶל סַפְסָל אַחֵר.

צָעַדְנוּ לְעֶבְרוֹ, שְׁתֵּי גְּרִירוֹת

רַגְלֶיךָ לְכָל צַעַד שֶׁלִּי.

נִקְצַב לָנוּ זְמַן פּוֹמֶלִית. לְאַט נֶחְשְׂפָה

פְּנִימִיּוּתָהּ הָרַכָּה שֶׁל הַקְּלִפָּה,

הִלְבִּינָה בֵּינֵינוּ, כְּצַלַּחַת לַבָּאוֹת.

הַדַּקּוֹת נִמְתְּקוּ, אֲרֻכּוֹת

פֶּלַח אַחַר פֶּלַח שַׂמְתִּי בְּיָדְךָ, הַצִּיפָה

הַדַּקָּה הוּסְטָה לְאָחוֹר

בַּקְבּוּקוֹנִים שְׁקוּפִים נִפְרְטוּ אֶל שְׂפָתֶיךָ

נִפְזְרוּ סָבִיב, כִּנְטִיפֵי שֶׁמֶשׁ.

שָׁאַלְתִּי עַל מָה אַתָּה חוֹשֵׁב. עָנִיתָ, שֶׁלֹּא

כְּמִנְהָגְךָ, וְדִמְמַת שָׁנִים הֻפְשְׁלָה מֵעָלֶיךָ:

בְּמִשְׁפָּטִים חֲסֵרִים שַׁבְתָּ אֶל הַגַּלְעִין –

אֶל הָרִתּוּךְ, אֶל הַמְּלָאכָה שֶׁהֻפְסְקָה בְּאֶמְצַע.

לִבִּי נִמְלָא. טַעַם הַפּוֹמֶלִית עוֹד בְּפִינוּ,

קַמְתָּ לָלֶכֶת. לִוִּיתִי אוֹתְךָ.

לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, אַף שֶׁרָצִיתָ מְאֹד.

וְאֵין אֲנִי בַּת־חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה.

.

תחילתו של השיר, בדומה לשורת הברושים הסדורה בפתיחת הספר, במדידות – של מרחק, של מאמץ, של צעדים צעירים ונמרצים מול אלה האיטיים, המתמעטים, בקימוץ המוגבל שבו "נִקְצַב לָנוּ זְמַן פּוֹמֶלִית". ואולם, מרגע הופעתו של הפרי בשיר, הדין מומתק, הזמן נמתח ומשתהה, נפרש כך שההתענגות על ההווה נמשכת ומשתרעת ואפשר לשמוט ולהניח את המדדים. החוויה החושית שמולידים בקבוקוני העסיס מאפשרת מגע ישיר ועוצמתי עם הליבה, עם הגלעין, כך שהזמן כולו, כאלמנט, מפסיק להתקיים, להתקדם, עד כי שנותיו של האב "מופשלות" ממנו והופכות בלתי מורגשות. ההשתהות בחוויית הפרי יש בה גם השהיה של הרגע, האטה, כך שניתן "לקנות זמן", למתן את הפרידה לפרודות, להפריד אותה לפלחים, לבקבוקונים, להישאר עם טעם הפומלית בפה.

בסבך קנים ופטל הוא ספר מרשים ומלא רבדים, שתנופתו נובעת מהצטברותם של עדינות ודיוק, ליטוש ועושר לשוני מרהיב. הספר מתבונן במבט צלול ומפוכח בנושאי יסוד אנושיים, כמו שייכות מול ייחוד, במיוחד בהקשרה של חוויית ילדות קיבוצית־קולקטיבית; יחסי חברות; זוגיות ואהבה; זיכרון והנצחה. המפגש החושני שמתקיים בו, עם צבעיו וצליליו של הטבע, עם התחדשות העונות והתחלפות הנופים, אינו חולף מול עיניהם של הקוראים והקוראות, אלא עובר דרכם, בתוכם: כמו בטבע, זמן התרחשותם של השירים הוא ברגע המסוים של הקריאה, שבמהלכה נבראים מחדש רגעים וחוויות באופן חד־פעמי ובלתי אמצעי. הטבע הוא גם מייצגו של הזמן המחזורי, המתחדש, זה שניתן לסמוך עליו, להתמסר אליו ולנוע על גבו מן הראשית של הילדות וההיוולדות, דרך ההווה השירי המזמין, המענג, וקדימה אל האחרית, אל העתיד הלא נודע.

.

מרב פּיטוּן, משוררת, עורכת ומתרגמת. בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית, חיה בירושלים. שירים, תרגומים ורשימות ביקורת פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים, בכללם המוסך, ובאנתולוגיות לשירה. חברת מערכת המוסך.

.

ענבל קליינר, "בסבך קנים ופטל", מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2022.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מיתר מורן על "אַתְּ כל הרצון", מבחר שירה לסבית עכשווית

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | קבורת חמור

"הם הורידו אותה מהחמור, הוליכו אותה אל תוך הפרדס של סבא שלה, הביאו אותה אל גומה גדולה והורו לה לעמוד על שוליה ולהשתין." סיפור קצר מאת זמירה הייזנר

דורית פיגוביץ גודארד, ללא כותרת, צבע דפוס ופחם על נייר, 90X70 ס"מ, 2020

.

קבורת חמור

זמירה הייזנר

.

בשנת אחר הצהריים של הכפר התאספו, נייר פוליו שקוף למחצה ששוליו מצהיבים, ספוג ריח עובש, מודפס במכונת כתיבה ברווחים כפולים בין האותיות והפיסוק, מגולגל בין עוד כמה חפצים אישיים שנשמרו ונשכחו בחלוף הזמן ובחילופי הדורות – מזכרת מבית המשפחה הישן שפונה ונמכר. המילים המודפסות דהו בחלקן אך עדיין נותרו מקועקעות בדף גם בהעדרן ככתב ברייל. היה יום שמש אביבי, ריח תחמיץ של תפוזים מרקיבים עמד באוויר. לאו דווקא זה. אדמה שרועה על גבה מהודקת וריח גשם. הם היו סקרנים ונרגשים להבריח את החמור הזקן של ברל הפרדסן העשיר והקמצן ולהציל אותו מהקבורה הצפויה לו. אין זכר לגגות רעפים משופעים מעל בתים נוטים על צידם, פזורים אי פה אי שם בין גושי פרדסים – מעמקים וגבהים משוטחים לקרעי צבע דו־ממדיים מגובה עשרות אלפי רגל בדרך לבית אחר ביבשת אחרת. חמור לבן ורזה קשור לעץ סמוך לגדר בחצר עמוסת גרוטאות שברל אסף במסעותיו עם החמור רתום לעגלת עץ בין הפרדסים ובית האריזה, ומחוצה לה שדה טרשים גדול מוגבה – בית קברות לכל החמורים הזקנים הקודמים שברל קנה בזול, העביד בפרך והאכיל במשורה עד שהתפגרו. א' התנדב להתיר את החמור וחזר אליהם רכוב על גבו והכריז בקול: קבלו את המשיח על החמור הלבן! לקול צחוקם ותרועותיהם. הצחוק נדם באחת כשלפתע גילו שמאחורי גבו של א' מסתתרת ילדה רזה ושקופה ופיה קשור בפיסת בד קרועה שהייתה פעם לבנה. א' הסביר שזו הנכדה של ברל שהגיעה מחוץ לכפר ואולי אפילו מחוץ לארץ לביקור אצל סבא וסבתא שלה. הוא מצא אותה משוטטת בחצר והחליט לחטוף אותה, כדי שלא תזעיק את ברל. הילדה ישבה שקטה, גם לאחר שחשף את פיה, ועיניה היו קרועות ומזוגגות. א' דרבן ברגליו את החמור והם רצו אחריהם עד למרגלות הר החול סמוך למגדל המים, מקום המפגש הקבוע שלהם. כשהגיעו למחוז חפצם, משכו את הילדה ממרומי החמור כאילו הייתה מטען חורג שצריך לפרוק. החמור עמד עזוב לנפשו ונראה אובד עצות. הם דרבנו אותו בזרדים שירוץ ויברח לחופשי, אבל הוא קרטע קלות על צידו וליחך את העשב שצמח בשולי השביל. א' טפח לו על הגב "דיו דיו" והחמור התחפר עוד יותר בחול, ניער את ראשו העיקש מצד לצד ונער נעירה רפויה אך ממושכת. מישהו הציע להרכיב את הילדה על החמור עד לשורת הברושים שעל גבול הכפר ולהשאיר את שניהם שם ביחד חופשיים לגורלם. כיוון שלא היה להם רעיון טוב יותר, העלו את הילדה שוב על גב החמור ומשכו אותם בחבל בשביל החול המתפתל בין הפרדסים והרחיקו לכת עד אל מעבר לגבול עולמם עד לסוף הפסקה – שכבה של טיפקס לבן ומעליה שבכה של דיו. מה היה ונשאר ומה נמחק? סיפור של זיכרון ילדות, אמר ביבושת בשיחת ווטסאפ קולית אחרי ששלחה לו נרעשת את הדף סרוק באימייל. לא כי שאריות זיכרון שנקבר בתהום הנשייה של הילדות.

הילדה שתקה לאורך כל המסע והם איבדו בה עניין עד שלפתע מלמלה משהו לא מובן והם הופתעו לגלות שהיא מדברת. א' עצר את החמור ב"הוייסה" ובמשיכת רסן ושאל אותה  בקוצר רוח מה היא רוצה. פיפי. זה מה שהיא אמרה, תרגם להם א' לקול צחוקם הפרוע. הם הורידו אותה מהחמור, הוליכו אותה אל תוך הפרדס של סבא שלה, הביאו אותה אל גומה גדולה והורו לה לעמוד על שוליה ולהשתין. הילדה עמדה אובדת עצות. כולם הביטו בה בעניין, מבקשים לדעת מה יקרה. היא המשיכה לעמוד ללא נוע. הם החליטו שהבנות תשמורנה עליה ושהבנים יתרחקו מהמקום, ישמרו על החמור ויתצפתו מרחוק. הבנות הורו לה שוב להשקות את העץ של סבא שלה והפעם צייתה, שלשלה למטה את מכנסיה הקצרים ביחד עם התחתונים, כרעה והתיזה זרם חזק וצהבהב שפרץ כמו מצינור מפוצץ לתוך הגומה ועל שוליה והרטיב קצת גם את רגליה ותחתוניה. היה זה זרם בלתי פוסק שכאשר סוף סוף ייפסק ותצא מהשירותים למסדרון צר, צהוב וארוך המוליך אל סלון דירתה המושכרת עם ריהוט מלא – תגלה שהדייט כבר הלך והדירה חזרה להיות ריקה ומוכרת עד לזרא. ליבן נכמר עליה להרף קל אך התקשח באחת. מישהי מהן הבחינה בעגלת ילדים ישנה מונחת בסמוך על צידה ובעוד תחתוניה ומכנסיה משולשלים מסביב לקרסוליה – היא הושבה כשחלק מפלג גופה התחתון בתוכה וחלקו מחוצה לה. הבנים הצטרפו אליהן והם יצאו ביחד אל השביל המקיף את הפרדס, מושכים בחמור לבן, עגלה ובה ילדה עירומה ממותניה ומטה. כל אותו הזמן הם לא יכלו להסיר את עיניהם מהחריץ שבין רגליה הפשוקות בין דפנות העגלה. הם רצו להרים לה את התחתונים והמכנסיים ולהסתיר אותו, אבל לא לפני שמישהו מהם הכניס לתוכו שברים מהזרדים שבהם דרבנו קודם את החמור ואחרים הצטרפו לסייע לו ורק אז משכו מעלה את המכנסיים עם התחתונים שהוסרו בקוצר רוח והושלכו לרגלי מיטת קינג סייז במלון עדן ריזורטס במתחם של שדה התעופה בחניית ביניים שהתארכה מעבר למתוכנן, מחמת תנאי מזג אוויר קשים. שלג נערם על אדני חלונות וכרכובים והרוח שרקה בחוזקה ובלי קול מעבר לשמשות כפולות. עיני חרוזים של דובי גדול – שהספיקה לקנות בדיוטי פרי, והיה מונח על ידית טרולי ירוק שלא הצליחה לדחוס אותו לתוכו – הביטו בה כהות ומזוגגות. כיצד תתרץ שקנתה רק דובי אחד לתאומים? עדיף לא לקנות בכלל ולא רק אחד, כך תמיד הייתה אומרת לו, ואלמלא התעכבה בדיוטי פרי לא היו נפגשים משני קצות העולם וממשיכים יחד לחדר במלון. מה ביקשו לבדות אחרי כל כך הרבה שנים של מסלולי חיים נפרדים? החימום היה גבוה מדי, למרות שפלג גופה התחתון היה חשוף, אבל היה כבר מאוחר להנמיך אותו, עכשיו כשהיה כבר עמוק בתוכה וריח של זרע מהול בזיעה לא שלה מילא את נקבוביות עורה ונחיריה, כמו אז, כששכבו מעל מצע השמיכה שפרש על הרצפה בדירתו, כששניהם עוד חיו בתל אביב וכשעזבה שאל אם זה בגלל ריח גופו. צריך להודיע בבית על האיחור, מה השעה שם עכשיו, היא עייפה מדי לחשב את הפרש השעות ולדעת מתי תנחת, חייבת עוד קצת לישון, לפניה עוד מסע ארוך והם דוחפים את העגלה קדימה בפראות כדי להיפרע ממנה ומהכול. החמור ממשיך ללכת ללא כל התנגדות לאן שמושכים אותו. שתיקה מעיקה. צריך לחזור, נעשה מאוחר מדי ועוד מעט יחשיך וההורים שכבר התעוררו ידאגו להם ויתחילו לחפש אחריהם ואם יגלו – יבולע להם, ולא יישאר בהם מתום. הם מסובבים את העגלה על ציריה הנוקשים כשהיא ישובה חצי בתוכה וחצי מחוצה לה ומושכים ברסן החמור ודוחפים אותו. מישהו אומר שאולי נשארו שברי מקלות בתוכה ובתוך התחתונים שלה וזה יהיה הסוף שלהם. דוחפים ונדחפים הם מצטופפים מסביבה, רוכנים מעליה כדי להיטיב לראות שם אפלת תהום עמוקה פוצה את פיה, בולעת אותם אל תוכה ללא שיור. ולא נודע כי באו אל קרבה.

.

ד״ר זמירה הייזנר, מרצה וחוקרת בתחומי הספרות, הדרמה, התאטרון והמיצג. פרסמה עד כה בעיקר מאמרים אקדמיים ושני ספרים: "החוויה התאטרונית: מבוא לדרמה ולתאטרון" (עם קרין חזקיה; או"פ, 2006); "׳תמר רבן: שפה / פעולה / מציאות של אמנית מופע" (רסלינג, 2018).

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "תחתונים מכותנה", סיפור מאת רחלי שנהב גולדברג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן