.
"היתרונות שבארוטי: הארוטי ככוח" מתוך הספר "אחות אאוטסיידרית" / אודרי לורד
מאנגלית: רונה משיח
.
הרצאה שנישאה בכנס ברקשיר הרביעי בנושא היסטוריה של נשים במכללת מאונט הוליברוק, ב־25 באוגוסט 1978.
יש הרבה סוגים של כוח, כאלה שנמצאים בשימוש או שלא, כאלה שמוכרים או שלא. הארוטי הוא משאב שקיים בכל אחת מאתנו, ששוכן במרחב נשי ורוחני עמוק, מושרש היטב בכוח של רגש לא מבוטא או מזוהה שלנו. כדי להנציח את עצמו, חייב כל דיכוי להשחית או לעוות את מגוון מקורות הכוח בתרבות המדוכאים, שעשוי לספק אנרגיה לשינוי. במקרה של נשים, משמעות הדבר הייתה הדחקת הארוטי כמקור של כוח וידע חשוב בחיינו.
חינכו אותנו לחשוד במשאב הזה, שהפך מוכפש, מנוצל ומופחת ערך בחברה המערבית. מצד אחד, עודדו את הארוטי השטחי כסמל לנחיתות נשית; מצד שני, גרמו לנשים לסבול ולהרגיש בזויות וגם מפוקפקות בהתבסס על קיומו.
צעד קטן בלבד מוביל משם לאמונה השגויה, שרק באמצעות דיכוי הארוטי בחיינו ובתודעתנו תוכלנה נשים להיות חזקות באמת. אבל חוזקה מסוג זה מתעתעת, כי היא מותאמת לדגמי כוח גבריים.
כנשים, התחלנו לא לבטוח בכוח הזה, שמגיע מתוך ההבנה העמוקה ביותר והלא רציונלית שלנו. כל חיינו הזהיר אותנו מפניו העולם הגברי, שמעריך את עומק התחושה הזאת די והותר כדי להשאיר נשים בסביבה, על מנת שיפעילו אותו לצורכי הגברים. אבל בשל הפחד מהעומק הזה, העולם הגברי אינו מסוגל לבחון את האפשרויות הטמונות בה. וכך נשים נותרות בעמדה מרוחקת/נחותה, שמאפשרת לחלוב אותן פסיכולוגית, כמעט כמו שנמלים מתחזקות מושבות של כנימות כדי שיספקו חומר מעניק חיים לאדונים שלהן.
אבל הארוטי מציע באר של עוצמה משיבת חיים ופרובוקטיבית לאישה שלא מפחדת מחשיפתו, וגם אינה נכנעת לאמונה שאפשר להסתפק בריגוש.
לעתים קרובות גברים מגדירים את הארוטי באופן שגוי ומשתמשים בו נגד נשים. הוא נהיה המבולבל, השטחי, הפסיכוטי, הריגוש המזויף. בשל כך, לעתים קרובות הפנינו עורף לחקירה ולהתחשבות בארוטי כמקור כוח ומידע, ובלבלנו בינו למנוגד לו, הפורנוגרפי. אבל פורנוגרפיה היא הכחשה ישירה של כוחו של הארוטי, כי היא מייצגת הדחקה של רגש אמיתי. פורנוגרפיה מדגישה ריגוש ללא רגש.
הארוטי ממוקם בין ניצני תחושת העצמי שלנו לבין הכאוס שברגשות העזים ביותר שלנו. זוהי תחושה פנימית של שביעות רצון, שאליה, ברגע שחווינו אותה, אנחנו יודעות שביכולתנו לשאוף. כי אחרי שחווינו את מלוא עומק התחושה וזיהינו את כוחה, מתוך כבוד והערכה עצמית לא נוכל לדרוש מעצמנו פחות מכך.
אף פעם לא קל לדרוש את המרב מעצמנו, מחיינו, מעבודתנו. עידוד הצטיינות משמעו הליכה מעבר לבינוניות, שאותה החברה שלנו מעודדת כהצטיינות. אבל כניעה לפחד מתחושה, ועבודה לפי המינון הנדרש הן מותרות שרק חסרות התכלית יכולות להרשות לעצמן, וחסרות התכלית הן אלו שאינן מעוניינות למשול בגורלן.
את הדרישה הפנימית להצטיינות, שאותה אנחנו לומדות מהארוטי, אין להבין בטעות כדרישה להשגת הבלתי אפשרי מעצמנו או מאחרות. דרישה כזו מגבילה את כל מי שקשורה בתהליך. כי הארוטי אינו רק השאלה מה אנחנו עושות; הוא השאלה עד כמה מדויקות ומלאות אנחנו יכולות להרגיש בזמן העשייה. ברגע שאנחנו מבינות באיזו עוצמה אנו יכולות להרגיש תחושה זו של שביעות רצון ומלאּות, נוכל לבחון איזה משלל מאמצי החיים שלנו הכי מקרב אותנו למלאות הזאת.
מטרת כל דבר שאנחנו עושות היא להפוך את חיינו ואת חיי הילדים שלנו לעשירים יותר ולאפשריים יותר. עם אימוץ הארוטי בכל מהלכי החיים שלנו, העבודה שלי הופכת להחלטה מודעת — מיטה נכספת, שאליה אני נכנסת מתוך הכרת תודה, ושממנה אני יוצאת מועצמת.
כמובן, נשים שמועצמות באופן כזה הן נשים מסוכנות. לכן מלמדים אותנו להפריד את הדרישה הארוטית מרוב האזורים החיוניים ביותר של חיינו, שאינם סקס. והיעדר דאגה לשורש הארוטי ולשביעות הרצון מעבודתנו מורגשים בכל כך הרבה ממה שאנחנו עושות. למשל, עד כמה אנחנו באמת אוהבות את עבודתנו גם בשיא הקושי שהיא מציבה בפנינו?
האימה הראשונה במעלה בכל שיטה שמגדירה את הטוב במונחים של רווח ולא במונחים של צורך אנושי, או שמגדירה צורך אנושי באמצעות שלילת המרכיבים הנפשיים והרגשיים של צורך זה — האימה הראשונה במעלה במערכת כזו היא שהיא גוזלת מעבודתנו את ערכה הארוטי, את הכוח הארוטי שלה ואת קסם החיים וסיפוקם. מערכת כזו משפילה את העבודה לפרודיה נלעגת של צרכים, לחובה שבאמצעותה אנחנו מרוויחות פת לחם או אבדון עבורנו ועבור אלה שאנחנו אוהבות. אבל כל זה שווה ערך לציירת שמעוורים אותה, ואז דורשים ממנה לשפר את עבודתה, וליהנות מפעולת הציור. לא זו בלבד שהדבר כמעט בלתי אפשרי, הוא גם אכזרי לאין שיעור.
כנשים, אנחנו צריכות לבחון את האופנים שבהם עולמנו יכול להיות שונה באמת. כוונתי פה היא לצורך לבחון מחדש את האיכות של כל היבטי החיים שלנו והעבודה שלנו, ואת האופן שבו אנחנו מתקדמות לקראתם ובאמצעותם.
המילה "ארוטי" באנגלית מקורה במילה הלטינית ארוס, ההתגלמות האנושית של האהבה על כל היבטיה — נולדת מכאוס, ומגלמת עוצמה יצירתית והרמוניה. כשאני מדברת אפוא על הארוטי, אני מדברת עליו כעל תיקוף כוח החיים של נשים; אותה אנרגיה יצירתית מועצמת, הידע והשימוש בה, שאנחנו מנכסות־מחדש עכשיו עבורנו בשפה שלנו, בהיסטוריה שלנו, בריקוד שלנו, באהבה שלנו, בעבודה שלנו, בחיים שלנו.
ניסיונות חוזרים ונשנים מבקשים להשוות בין פורנוגרפיה לארוטי, שני שימושים הופכיים לחלוטין של המיני. בשל ניסיונות אלו, נהיה אופנתי להפריד בין הרוחני (הנפשי והרגשי) לפוליטי, לראות אותם כמנוגדים או סותרים. "מה כוונתך, מהפכנית פואטית, מבריחת נשק פילוסופית?" באופן דומה ניסינו להפריד בין הרוחני לארוטי, ובכך להשפיל את הרוחני לעולם של רגש רדוד, עולמו של הסגפן השואף לא להרגיש דבר. אבל אין דבר שרחוק יותר מהאמת. כי עמדתו של הסגפן היא עמדת הפחד העמוק ביותר, השיתוק החמור ביותר. ההימנעות החריפה של הסגפן הופכת לדיבוק השלט. ולא מדובר בעמדה של משמעת עצמית, אלא בעמדה של הקרבה עצמית.
הדיכוטומיה בין הרוחני לפוליטי גם היא שגויה, ונובעת מקשב לקוי לידע הארוטי שלנו. כי הגשר שמקשר בין השניים נוצר בידי הארוטי — החושני — שביטוייו הגופניים, הרגשיים והנפשיים של העמוק ביותר והחזק ביותר והעשיר ביותר בכל אחת מאתנו, משותפים: תשוקות האהבה, במשמעויותיהן העמוקות ביותר.
מעבר לשטחי, מכיר התיאור השגור, "אני מרגישה שזה נכון", בחוזק של הארוטי בדרך לידע אמיתי, כי משמעותו היא האור המנחה הראשון והעוצמתי ביותר להבנה כלשהי. וההבנה היא המנקה, שיכולה רק לשרת או להבהיר את הידע הזה, שנולד במעמקים. הארוטיות היא המטפלת או המינקת של כל הידע העמוק ביותר שלנו.
הארוטי מתפקד עבורי בכמה דרכים, והראשונה בהן הוא מתן כוח שמגיע משיתוף מעמיק עם אדם אחר בכל סוג של מטרה. שיתוף באושר, בין אם הוא גופני, רגשי, נפשי או אינטלקטואלי, יוצר גשר בין השותפות, שיכול להיות בסיס להבנת רוב מה שמשותף ביניהן, ומקטין את האיום שקיים בהבדלים ביניהן.
דרך חשובה אחרת, שבה הקשר הארוטי פועל, היא הדגשה פתוחה ונטולת פחד של היכולת שלי לאושר. בדרך שבה גופי מתמתח למשמע מוזיקה ונפתח בתגובה, מקשיב למקצביו העמוקים ביותר, כך שכל רמה שבה אני חשה גם היא נפתחת לחוויה מענגת ארוטית, בין אם זה ריקוד, בניית ספרייה, כתיבת שיר, בחינת רעיון.
החיבור העצמי הזה, כשהוא שיתופי, הוא אמת מידת לאושר, שאני יודעת שאני מסוגלת לחוש, תזכורת ליכולת שלי להרגיש. והידע העמוק וחסר התחליף הזה של היכולת שלי לאושר דורש מכל חיי שאחיה אותם בידיעה ששביעות רצון כזו אפשרית, ואין צורך לקרוא לה נישואים, וגם לא אלוהים, ולא החיים שלאחר המוות.
זוהי אחת הסיבות שכל כך מפחדים מהארוטי, ולעתים קרובות מקצים אותו לחדר המיטות בלבד, אם הוא בכלל זוכה להכרה. כי ברגע שאנחנו מתחילות להרגיש לעומק את כל היבטי חיינו, אנחנו מתחילות לדרוש מעצמנו וממטרות החיים שלנו שיהיו מותאמים לאושר, שאנחנו יודעות שאנחנו יכולות לחוות. הידע הארוטי שלנו מעצים אותנו, הופך לעדשה שדרכה אנחנו בוחנות את כל היבטי הקיום שלנו, שמכריחה אותנו להעריך היבטים אלו בכנות לנוכח המשמעות היחסית שלהם בחיים שלנו. וזוהי אחריות חמורה, שמוקרנת מתוכנו, לא להתפשר על הנוח, על המזויף, על הצפוי, או על מה שפשוט בטוח.
במלחמת העולם השנייה היינו קונות חפיסות אטומות של מרגרינה לבנה חסרת צבע, שבהן שובצה גלולה צהובה קטנטנה ועמוקה כמו אבן טופז בעור הצח של השקית. היינו משאירות את המרגרינה בחוץ זמן־מה כדי שתתרכך, ואז היינו צובטות את הגלולה הקטנה כדי לשבור אותה בתוך השקית, ומשחררות את הצהבהבות העשירה לתוך המסה החיוורת והרכה של המרגרינה. אז היינו לוקחות אותה בזהירות בין אצבעותינו, והיינו לשות אותה בעדינות קדימה ואחורה, שוב ושוב, עד שהצבע היה מתפזר בכל קילוגרם המרגרינה, וצובע אותה לחלוטין.
עבורי הארוטי הוא ליבה כזאת בתוכי. כשהיא משוחררת מהגלולה הדחוסה והמוגבלת, היא זורמת וצובעת את חיי בסוג אנרגיה שמגבירה, מעוררת ריגוש ומעצימה את כל חוויות החיים שלי.
חינכו אותנו לפחד מפני ה"כן" שבתוכנו, מפני התשוקות העמוקות ביותר שלנו. אבל ברגע שמזהים אותן, התשוקות שלא מעצימות את עתידנו מאבדות מכוחן וניתנות לשינוי. הפחד מהתשוקות שלנו משמר אותן כמעוררות חשד וכבעלות כוח חסר אבחנה, כי הדחקה של כל דבר אמיתי מעניקה לו עוצמה בלתי נסבלת. הפחד שלא נוכל להתפתח מעבר לאותם עיוותים, שאנחנו עלולות למצוא בתוכנו, מותיר אותנו נוחות לתמרון ונאמנות וצייתניות, מוגדרות מבחוץ, ומביא אותנו להשלים עם היבטים רבים בדיכוי שלנו כנשים.
כשאנחנו חיות מחוץ לעצמנו, ובכך כוונתי היא לציוויים חיצוניים בלבד, המנוגדים לידע ולצרכים הפנימיים שלנו, אז החיים שלנו מוגבלים בידי תבניות חיצוניות ועוינות, ואנחנו מצייתות לצרכים של מבנה שאינו מבוסס על צורך אנושי, לא כל שכן על צורך פרטי. אבל כשאנחנו מתחילות לחיות מהפנים אל החוץ, שרויות במגע עם הכוח של הארוטי בתוכנו, ומאפשרות לכוח הזה למלא ולהאיר את פעולותינו כלפי העולם שסביבנו, אז אנחנו מתחילות להיות אחראיות לעצמנו במובן העמוק ביותר. כי ככל שאנחנו מתחילות לזהות את רגשותינו העמוקים ביותר, אנחנו מתחילות לוותר, בהכרח, על הסתפקות בסבל ועל שלילה עצמית, ועל קהות חושים, שלעתים קרובות כל כך נראית כמו האלטרנטיבה היחידה שלהם בחברה שלנו. הפעולות שלנו כנגד הדיכוי הופכות לבלתי נפרדות מהעצמי, מונעות ומועצמות מבפנים.
כשאני בקשר עם הארוטי, אני פחות מוכנה לקבל חוסר אונים, או מצבים נלווים אחרים של קיום שאינם קשורים אליי, כמו קבלת הדין, ייאוש, ביטול עצמי, דיכאון, שלילה עצמית.
וכן, יש היררכיה. יש הבדל בין צביעה של גדר אחורית לכתיבת שיר, אבל רק הבדל כמותי. ואין, בשבילי, כל הבדל בין כתיבת שיר טוב לתנועה אל אור השמש לצד גוף של אישה שאני אוהבת.
זה מוביל אותי לשיקול האחרון על אודות הארוטי. השיתוף בכוח הרגשות זו של זו שונה משימוש ברגשותיה של האחרת כמו שאנחנו משתמשות בטישו. כשאנחנו מסבות מבט מהחוויה שלנו, ארוטית או אחרת, אנחנו משתמשות ולא שותפות לרגשות של אותן אחרות, שמשתתפות אתנו בחוויה. ושימוש ללא הסכמה של זו שמשתמשים בה הוא שימוש לרעה.
כדי שייעשה בהם שימוש, עלינו להכיר ברגשותינו הארוטיים. הצורך לחלוק רגש עמוק הוא צורך אנושי. אבל במסגרת המסורת האירופאית־אמריקאית, צורך זה בא לידי סיפוק בהתאחדות ארוטית מסוימת ואסורה. מקרים אלה כמעט תמיד מאופיינים בו זמנית בהסבת מבט, העמדת פנים באמצעות הגדרה מוטעית, בין אם מדובר בדת, בהתקף, באלימות המונים, או אפילו במשחק ברופא וחולה. הגדרה שגויה לָצורך ולָמעשה יוצרת את העיוות הזה, שתוצאתו היא פורנוגרפיה וגסות — שימוש לרעה ברגש.
כשאנחנו מפנות עורף לחשיבות של הארוטיות להתפתחות ולהזנת הכוחות שלנו, או כשאנחנו מסבות מבט מעצמנו בזמן שאנחנו ממלאות את הצרכים הארוטיים שלנו בתיאום עם אחרות, אנחנו מנצלות זו את זו כאובייקטים להתענגות ולא משתפות באושר שלנו מהסיפוק, ולא מחברות בין הדומה והשונה שבינינו. סירוב להיות מודעות למה שאנחנו מרגישות בכל זמן נתון, עד כמה שהדבר נראה לנו נוח, הוא שלילה של חלק גדול מהחוויה, והסכמה שירדדו אותנו לפורנוגרפי, למנוצל ולאבסורדי.
אי־אפשר להרגיש ארוטיות בעקיפין. כפמיניסטית לסבית שחורה יש לי תחושה, ידיעה, והבנה מיוחדת לאחיות הללו, שאִתן רקדתי, ניגנתי או אפילו רבתי בלהט. שותפות עמוקה זו הייתה לרוב ההקדמה לפעולות משותפות ומתוזמרות שלא התאפשרו קודם לכן.
את הטעינה הארוטית הזו לא ניתן לשתף בקלות עם נשים שממשיכות לפעול תחת מסורת גברית אירופאית־אמריקאית בלבד. אני יודעת שהיא לא הייתה זמינה עבורי, כשניסיתי להתאים את התודעה שלי למהלך כזה של חיים וריגוש.
רק עכשיו אני מגלה עוד ועוד נשים שמזדהות עם נשים, שהן אמיצות מספיק כדי להסתכן בשיתוף הטעינה החשמלית הארוטית בלי להסב מבט, ובלי לעוות את הטבע העוצמתי והיצירתי ביותר של קשרי הגומלין האלו. זיהוי עוצמת הארוטיות בחיינו עשוי להעניק לנו את האנרגיה להוביל שינוי אמיתי בעולמנו, במקום להסתפק בתחלופה של דמויות בתוך אותה דרמה מאוסה.
כי לא זו בלבד שאנחנו נוגעות במקור היצירתי העמוק ביותר שלנו, אנחנו עושות את מה שהוא נשי ומכונן הערכה עצמית אל מול פנים של חברה גזענית, פטריארכלית ושוללת ארוטיות.
.
אודרי לורד, "אחות אאוטסיידרית", פרדס הוצאה לאור, 2022. מאנגלית: רונה משיח
.
.
» למדור מודל 2022 בגיליון קודם של המוסך: קטעים מתוך "רצח בהרעלה" מאת אפלרד דבלין, בתרגום ניצה בן־ארי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
