.

"גם אתה באדמה בפה מלא בבוץ": להיות חיות, לדבר חיות

טפת הכהן־ביק

.

יש טקסטים שמגיעים אלינו כמו התגלות, ברגעים שבהם הכול נראה ללא מוצא. ואז, כשאנחנו זוחלים על גחוננו, ללא תקווה עוד, מגיעה נחמה. כך הטקסט הזה הגיע אליי, בטעות, כשחיפשתי טקסט אחר, במטוס בדרך לקורס שלימדתי באילת, ולא מצאתי מילים. פתאום קראתי אותו, והוא היה יפה ונכתב עבורי. לפעמים טקסטים נכתבים בדיוק עבורנו. אנחנו שואלים את עצמנו איך ייתכן שכתבו אותם עבורנו, ועם זאת זו עובדה שאין עליה עוררין. אנחנו הנמענים של הטקסטים שאנחנו אוהבים. הטקסט הזה, שפגשתי באותו בוקר, כשהייתי בין שמיים וארץ, וכשהמדבר נגלה תחתיי, הצליח להבריח אותי מן השפה, ולתת פשר לשריקות שהחלו להישמע בבית שלנו באותו זמן, לאופן שבו לא מצאנו מילים לזמן מסוים, אך דיברנו בחיבוקים משונים מתוך שינה, בליטופים שהחליפו את מה שלא ניתן היה להסביר, מחוות גופניות, חשיפות שיניים, הליכה על ארבע, גיפופים, מלמולים, מקצבים ומנגינות. הפכנו לחיות לזמן מה, אולי כאקט של התחפרות, אולי כניסיון לשינוי צורה, אבל לא ידענו מה היה לנו וכיצד להגיב לכך. כיצד להגיב לכך שנפלטנו מהקהילה האנושית? הרגשנו לבד לזמן מה. יש תקופות שאנחנו דומים יותר לחיות, ואולי כך אנחנו תמיד אך לא שמים לב.

הטקסט היפה הזה הוא רשימתו של אלפונסו לינגיס, "כמו חיות" (תיאוריה וביקורת 51, 2019; מאנגלית: יניב פרקש), שבה הוא מפרק את מושג האינדיבידואל ופורם את הגבולות בין האנושי ובין החייתי בעזרת מעקב אחר האופן שבו הגוף שלנו משתלב במרקם העדין של הטבע, נענה לצלילים ולתנועה, מוקסם ממקצבים תת־קרקעיים, נוהג באופן לא תכליתי כאשר הוא מתעורר מינית ("שפתינו מתרופפות, מתרככות, מזדהרות ברוק, יורדות מפסי המילים; גרונותינו מפיקים צלילי גרגור, צחוק, אנחה, אנקה", עמ' 123). את האינדיבידואליות האנושית הוא סודק כאשר הוא מראה בדרכים שונות כיצד הגוף היחיד, שאנחנו כה רגילים לתפוס כמובחן מסביבתו, הוא עצמו מעין מושבת חיידקים מפותחת המשתלבת עם הסביבה, ולגבי השפה, שהיא אולי עיקר ענייני כאן, הוא כותב כי היא אינה כה מילולית כפי שאנחנו רגילים לחשוב על אודותיה. מנגינתנו, כמו שאר קיומנו, מתנגנת עם ומתוך הצלילים המושמעים סביבה – אלו של הצרצרים, הזאבים ושאר חיות השדה: "בני אדם אינם מתחילים לשיר, ואינם שרים בפועל, מתוך ובתוך דממה דקה. קולותינו מתחילים לגרגר, להמהם, ומגיעים לשיא דווקא בעיצומם של הקונצ'רטו והקקופוניה של הטבע והמכונה" (עמ' 118). כשאתם מתעוררים כגרגור סמסא ומגלים שהפכתם בן לילה לחיה, כשאתם מתגלגלים על גבכם ואינכם עוד חלק מן הציוויליזציה הרהוטה, קראו את הרשימה הזו (והנה, למרות הכול, ולמרות אובדן השפה, את הנחמה אנחנו מוצאות במילים).

אני מחפשת עוד רגעים ספרותיים כאלו. למה אני מתכוונת כשאני אומרת רגעים כאלו? אני מחפשת יותר מייצוג של חיות, ויותר מהפניית מבט אליהן, אם כי גם אלו יהיו ברשימה זו. אני מחפשת טקסטים שחושפים את החייתי שבאדם, ואת האדם שבחיה. טקסטים שמבטאים את מה שמתפורר לי בידיים. נוסף על כך אני רוצה לשאול באיזה אופן החייתי יכול לתרום לספרות, להבנת האופן שבו שפה פועלת מעבר למילים, בחושניות, בדחיסות, בשריקות. אני מחפשת איזה רובד שקודם למשמעות; את החיה של השפה, או את השפה של החיה. כלומר, אם על שלמה המלך נאמר כי הוא הבין את שפת החיות – "צפור מצויץ ויודע על מה מצויץ, חמור נוהק ויודע על מה נוהק" (קהלת רבה, א, א) – אני מבקשת להבין את ההפך, כיצד בני אדם מצייצים ונוהקים. זהו חיפוש אחר מוזיקליות, אחר תדר אחר.

אני מחפשת, ופוגשת קול מוכר, בטקסט אחר, סיפור קצר שפורסם בשנה שעברה בגיליון א של כתב העת סְפָר. הוא מנסח את מה שחשתי באופן כה מלא שבתחילה אני טועה לחשוב שאני כתבתי אותו, אבל אז אני רואה שהוא של מישהו אחר, אסיף רחמים: "בכל זאת אתה מנסה להיזכר מתי לראשונה באת בסוד החרחורים. תחילה היו קלושים, תלושים, כאילו מישהו משך רהיט ישן, נוטה־להתפרק, אי־שם בקומה גבוהה". הפתיחה מטשטשת לחלוטין את הגבולות בין החיה לדובר. הדובר הוא חפרפרת, והוא מתמלא עפר. זו אינה מטאפורה. החרחורים אינם רק מתוארים, הם מושמעים. הטקסט מחרחר.

החולד כליל־הבוץ חותר תחת אדני הארץ. הוא חופר, המלוכלך, בבשר האדמה. גם אתה חופר, יצור יוּלד־מן־העיסה, גם אתה באדמה בפה מלא בבוץ, בעיניים מלאות בבוץ, בידיים ורגליים מרוחות כולן בבוץ. לאן אתה חופר, לאיזה עומק עוד תגיע, ואיך בכלל תשיב בפה מלא עפר, בלשון דבוקה לחיך, באוזניים נקובות מהלמות החפירה. בתוך ההד שחור־עולם, במסעף הנעלם, נהפכת אדמה. אתה חופר והחולד כליל הבוץ חופר ואיתכם חופרים כולם, חופרים בבשר הארץ, מעתה ועד עולם. (עמ' 91)

הפסקה הזו חופרת ומתחפרת. השפה מגשימה את מה שהיא אומרת, והדחיסות של העפר המתואר מורגשת ממש, חונקת. האדם כאן הוא כחיית השדה. וקשה לקרוא מרוב שהעפר חוסם את העיניים.

בקורס על ספרות ומשבר אקלים, זה שאני טסה אליו במטוס לאילת, אני מדברת על מושגים כמו "פירוק האנתרופוצנטריות" ו"המפנה החייתי", כלומר על רגעים ספרותיים שמאפשרים לפרק את ההיררכיה בין האדם ובין החיה. הדיונים הספרותיים הללו מבקשים לפַנות לחיה מרחב ספרותי נוסף, שיחרוג מעבר לאלגוריה, שהייתה מקומה המסורתי בספרות. זה דיון חשוב, אבל הוא לא פעם נשאר בשאלת ייצוג החיה, וכרגע אני רוצה יותר מזה. נעמה הראל, שדנה בנזילות של חיה־אדם אצל קפקא, טוענת שאיננו חייבים להישאר בתוך דיון ספרותי שמבחין בין חיות המוצגות באופן אלגורי לחיות המוצגות באופן ריאליסטי, וכי "למעשה, ניתן לראות בייצוג של סובייקט המכיל אלמנטים אנושיים וחייתיים זה לצד זה חלופה בדיונית המתנגדת להעמדה האופוזיציונית של אדם־חיה". ("גדר חיה ובועטת: נזילות בין־מינית והזואופואטיקה של קפקא", תיאוריה וביקורת 51, עמ' 91); כלומר, אני מחפשת טקסטים שפורעים את הדיכוטומיה הזו ומתארים את מה שאני מרגישה עכשיו: אני רוצה לנבוח ולגרגר, כבר כמה זמן איני אדם, והחיות מעניינות אותי יותר ויותר. איני אוהבת חיות – אני חיה, ואני מרגישה זאת לפתע באופן חריף. אני קוראת לתלמידים את הטקסט הבא של עדנה גורני, מבקשת מהם להִתחַיוֹת יחד איתי (להיעשות חיה, כפי שכינו זאת דלז וגואטרי, ואולי גם לחזור לחיים):

מעין בכתה. ישבתי על דרגש ליד החלון והנקתי אותה. מעברו השני התקרבה הזקנה והתישבה. היא התבוננה בנו. קרבתה נעמה לי. בזמן ההנקה התעטפתי בשתיקה, בפיה של התינוקת שנצמד לפטמה ויונק, בתענוג הגופני, החושני … כעט שכחתי שהזקנה שם, מעברו השני של החלון. כשגמרתי להניק הבטתי בה. פטמותיה השמוטות העידו שהניקה צאצאים רבים … הרימה את זרועה השעירה והצמידה את כף ידה לזגוגית החלון, אצבעותיה פרושות. הנחתי את כף ידי מול כף ידה, כרית מול כרית, אצבע מול אצבע, עין מול עין, ובינינו, ביני לבינה, שקוף. (דיוקן זואולוגי, פרדס, 2020, עמ' 11)

בפסקה הזו אני מוצאת רגע כזה של שוויון בין האישה לבין הקופה שנוצר דרך הליניאריות של הטקסט. תהליך הקריאה של טקסט, המגלה את קלפיו דבר אחרי דבר, מאפשר לגורני לייצר שוויון בינה ובין הקופה, שמתגלָה קודם כול כזהה לדוברת המניקה. לשתיהן פטמות, צאצאים, חלב. ואולי לא בכדי השוויון הזה נחשף דרך ההנקה ודרך המעגל של היריון ולידה, שהרי כבר בתנ"ך הלידה מתוארת כרגע חייתי: "וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (שמות א, 19). הרגעים הללו – אלו שמפגישים אותנו עם הגופניות שלנו יותר מכול, נהמות הלידה, תנועות האגן המעגליות, ההתמסרות הזו למקצב הגוף, העור של התינוק הנצמד אלינו – מאפשרים לנו לטעום משהו מן החייתיות של הגוף. בעזרת השוויון הזה, שיכול להתרחש בטקסט, אך רק ברגעים נדירים בעולם שלנו, מצליחה גורני לסדוק במעט את השוליות המוחלטת שאליהן נדחקות החיות בגן החיות. כפי שכותב ג'ון ברגר במסתו "למה להתבונן בבעלי חיים" (בתוך על ההתבוננות, פיתום, 2012; מאנגלית: אסתר דותן), גן החיות הוא אנדרטה לחיות שגירשנו בתהליך היסטורי בלתי הפיך של אובדן, בעקבות התיעוש והשתלטותה של התרבות הקפיטליסטית. אין כל אפשרות לפגוש בגן החיות במבט אמיתי בין אדם לבעלי חיים, מבט "ששיחק תפקיד מכריע בהתפתחותה של החברה האנושית" עד המאה התשע־עשרה, מבט שכבה וכמעט איננו עוד.

אבל הוא נמצא. מדי פעם, כמו התגלות. רגעים לווינסיים שבהם פני האחר, החיה, הזולת, מתגלים בפתאומיות כמו בהבלחה. רגע כזה של מבט משנה חיים פותח את הספר בעין החתול של חביבה פדיה (עם עובד, 2008):

שחורה לימדה אותי לראות חתולים … לילה אחד ירד גשם כבד במיוחד … ופתאום היא הופיע, רטובה מעט, שחורה … היא התבוננה בי בעמקות ואני נשבּיתי לתוך המבט. היא ביקשה ממני משהו … הכריחה אותי לראות אותה כפרט, כחתולה מסוימת זאת ולא אחרת … והנה מאז אותו רגע ארוך של ראיית החיה פנים אל פנים התחלתי לראות חיות בכל מקום. (עמ' 7–8)

המבט שמייחד את הרגע הזה, כפי שכותב נעם גל, בונה מחדש שני סובייקטים – את האדם ואת החיה המתבוננים זה בזו. שניהם משתנים באותו הרגע של הראייה שמשתנה ("הערה על בעין החתול לחביבה פדיה ועל הלא־אנושי הבדיוני", מכאן י"ד, 2014, עמ' 407). הראייה היא למידה: שחורה לימדה את פדיה. ופדיה, בעזרת הכתיבה, מלמדת אותנו.

.

***

.

מה קורה לספרות בפגישתה עם חיות ועם טבע? מה יקרה לרומן? מה יקרה לגיבורים? מה יקרה לשפה? מוקדם לומר, ואולי אין צורך בכך. ייתכן שהחיות יצליחו להכניס אל הטקסטים שלנו יותר המהומים ויותר נביחות. ייתכן שהאנושיות שלנו תתפתח – כלומר תתפרק, ונגלה כמה אנחנו נתונים בתוך העולם הזה.

וייתכן שנראה צמיחה של ז'אנרים חדשים. כלומר ייתכן שהספרות עצמה גם היא תשתנה. הטקסט של גורני שייך לז'אנר שבלט בישראל בשנה האחרונה, "הז'אנר הלקסיקלי": ז'אנר הנע בין תובנות מדעיות, קריאות ספרותיות, התבוננות בטבע וכתיבה ממוארית. ז'אנר זה חושף את הפוטנציאל הספרותי הרב של כתיבה מדעית, ובה בעת את אי־האפשרות להתארגן סביב הצורה של הרומן שנְסַבּה סביב גיבור אנושי, על פי רוב. ספר נוסף שפועל כך הוא הספר (היפהפה) עולם קטן של דרור בורשטיין (ידיעות ספרים, בבל, 2021), המפנה את מבטו לחרקים למיניהם. שני הספרים הללו מאורגנים פרקים־פרקים לפי מיני חיות, כמעין אנציקלופדיה ספרותית, ונראה כי המבנה שלהם דומה מכדי שזו תהיה מקריות: זהו ניסיון לשהות בפרוזה, תוך היחלצות מן הרומן, שנראה, לפחות כרגע, מתאים פחות לצרכים הספרותיים של כתיבה סביבתית, ובתוכה גם כתיבה על חיות. בורשטיין עצמו מביע את האופן שבו אנחנו עומדים על קצה הספרות: הספרות רגילה הייתה לעסוק בבני אדם, וכעת היא נדחפת מעבר לה עצמה: "החרקים מתקיימים על קצה יכולת החישה והדיבור שלנו. קשה לנו להבין איך זה להיות חרק, ולכן קשה לנו לכתוב אותם כספרות … ספר על חרקים וספרות הוא ספר על קצה הספרות" (עמ' 27).

.

***

.

אני עוד לומדת. אף פעם לא אהבתי חיות. אבל הבנות שלי מכריחות אותי. הן מושכות בשמלתי, לועגות לי, גוערות בי, שאלטף, שאגע, ומתי נאמץ כבר חיה משלנו. יש לי הרבה חסרונות כאם, אך נדמה לי שאם תשאלו אותן, אי־אהבת החיות שלי תהיה בראש הרשימה.

הכול תמיד מתחיל עם השם שהן מקבלות. כמו אצל פדיה, נראה כי משהו במבט המובחן, בהקדשה וביצירת האינטימיות מתבטא בנתינת השם. זוהי הסובייקטיביות שהחיה מקבלת, שאליה התייחס נעם גל במאמרו על פדיה. אצלנו זה התחיל עם מוניקה, שגם אחרי שנשכה את הבת הבכורה שלי לא הצליחה לאבד ממעמדה, והמשיך לטובה, שהפכה להיות חתולת החצר שלנו. בצהריים שכנים מודאגים מתקשרים להגיד לי שהבת שלי עומדת באמצע המרכז המסחרי של רחוב הפלמ"ח מוקפת חתולי רחוב ומלטפת את כולם. אני עונה "אוי ואבוי", אך מחייכת בלב. היא עברה את גיל תשע, והיא מנצלת היטב את החופש לחצות את הכביש לבד וללטף חתולי רחוב הרחק ממבטי המודאג, החושש ממחלות שונות.

דרך החיות אני מבחינה שלבנות שלי יש טמפרמנט שונה: הגדולה מחושבת, ניגשת לחיות בשקט אך במומחיות. לומדת מגוגל כל פרט, יודעת כל מין וסוג, מה מאפיין אותו, מה היא אוהבת לאכול, ממה היא עלולה לסבול. מתי אפשר להבחין בציפור הזו, מתי בחיה אחרת. אני מסתכלת עליה "לוחשת לחיות", מהפנטת אותן. השנייה שלי גורה, מתגלגלת עם חתולים, משתעשעת איתם, לא מפחדת מדבר, מגזימה. החתולים מתעצבנים עליה כאילו הייתה אחותן ושורטים אותה. היא מעצבנת אותם ומקסימה אותם גם יחד, בדיוק כמו שהיא עושה לנו.

מה אני מוכנה ללמוד עבור הבנות שלי, ואיפה גבולות התשוקה שלי? האם תמיד אוכל לאהוב עבורן גם את מה שרחוק מליבי? אֶת טובה אני אוהבת. וגם אני מתחילה לדאוג כשהיא לפתע נעלמת. אבל זו עדיין אהבה מרחוק. אולי זה יגיע גם אליי בקרוב, כמו המרת דת, אולי אראה את האור, אפתח את הלב. אולי זו הסיבה שהספר מה זאת אהבה של ענת לויט (לוקוס, 2021) כל כך עניין אותי. האופן שבו אהבת החתולים הולכת וכובשת אותה, בלי שהיא מתכננת זאת. החתולים הרבים ההולכים ומתנחלים בביתה, תובעניים במחלותיהם ובצרכיהם. בשונה מהז'אנר הלקסיקאלי שהזכרתי, זו כתיבה ממוארית של התבוננות מסורה ושקטה העוקבת אחר חייהם של החתולים הללו, ולמרות זאת (או שמא בגלל זה?) היא מושכת את הלב. וכך, דרך השימוש הזה בז'אנר הממואר, שהוא כביכול הז'אנר העוסק בסובייקט האנושי יותר מכל ז'אנר אחר, היא מכריחה אותנו להרהר במקומן של החיות בכתיבה, ולחשוב אם וכיצד הן יכולות לתפוס את תשומת ליבה של הספרות. ממש כשם שמשכו את תשומת ליבה שלה.

.

טפת הכהן־ביק, חוקרת ספרות עברית ומרצה באוניברסיטת בן־גוריון באילת ובמכללת אחווה. מחקריה עוסקים בממשק שבין תאולוגיה וספרות. בשנים האחרונות חוקרת גם ספרות העוסקת במשבר אקלים. פרסמה רשימות, שירים ופרוזה בבמות שונות. פתיחה של נובלה פרי עטה נבחרה ל"פרויקט ההתחלות של המוסך".

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: יאיר ליפשיץ על רבי נחמן מברסלב, במלאת 250 שנה להולדתו

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

החבר הקרוב שלי קבור תחת עץ התאנה

יונתן ברג

.

ילדות

בְּהִלּוּךְ אִטִּי נֶעֶרְמָה שֶׁמֶשׁ

עַל דֶּשֶׁא, אַלְפֵי אֶצְבָּעוֹת נוֹצְצוֹת הֶעֱנִיקוּ

לָרָקִיעַ אֶת פָּנָיו שֶׁל מוֹרֶה

הָרוֹכֵן לְהַדְגִּישׁ אֶת סוֹף הַסִּפּוּר –

הֵם שָׁבוּ הַבַּיְתָה, כֻּלָּם, הַוִּילוֹנוֹת, הַמַּצָּעִים,

הַסַּפָּה, הַמְּנוֹרָה וּשְׁאַר כְּלֵי הָאַהֲבָה

זָהֲרוּ מִפְּנִים הַבַּיִת

מִשָּׁם פָּרַץ גּוּר לֶאֱכֹל אֶת נַעֲלַי

זֶה הַצְּחוֹק הַבִּלְתִּי נִשְׁלָט שֶׁלּוֹ וְשֶׁל הַצָּהֳרַיִם

בְּתוֹכוֹ הִתְגַּלְגְּלוּ, מְנַצְּחִים הָאֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי.

כָּל זֶה הוּא פֶּרַח שֶׁאֲנִי מַגִּישׁ לְעַצְמִי

בְּבֹקֶר זֶה שֶׁל יָרֵחַ, נַעֲלֵי בַּיִת וּנְיָרוֹת.

אֶת הַחֻלְצָה הַקְּרוּעָה וְהַקּוֹל שֶׁאָמַר

הוּא אָחִיךָ, כְּמוֹ הַתְּאֵנָה, הָרָקִיעַ וְהָאוֹר.

.

המפגש הראשון שלי עם ישע היה על הדשא שבפתח האשקובית שבה חיינו בפסגות.

היו לנו קירות מכוסי שפריץ שדקרו את אוויר השומרון, הייתה לנו פיסת דשא, גדר תיל, קול המואזין המסתורי ורכבי הברזל של הבסיס הצבאי. לתוך כל זה אבי שחרר את הגור והוא מצא אותי ואת אחי הקטן שרועים לקראתו. לעיתים נדמה לי שהמשיכה שלנו לחיות קשורה ליכולת שלהן להפגין באופן מרוכז מילה, מטאפורה, שאצלנו תמיד מסתבכת ביותר מדי מילים מסבירות. הוא היה לשעשוע, הגור, מתרוצץ בנינו, מלקק ונושך קלות, עולה ויורד, מושך בחולצה, נסוג אחורה ומותח את גופו לקראת התגובה ומסתער מולה שוב. גם אנחנו הרשינו לעצמנו פראות דומה, קמים ונופלים, אחוזים בו ואז משחררים, נופלים ומוצאים גבעול, גם הוא התנפל על גבעול דומה, ואז שוב הסתער עלינו.

הייתה לי משיכה עזה ובלתי מוסברת לכלבים כבר משנות הילדות המוקדמת. אני לא זוכר הרבה, למען האמת לא זוכר כמעט כלום, אבל בכל זאת יש כמה תמונות שמקועקעות על עור הנפש. אחת מהן מתמקדת במשטח עפר שעמד מעל מגרש הכדורגל ביישוב. לא היה שם דבר מלבד כמה טרשים ומצוק קטן. הנחתי שם כוורת עצומה מאלומיניום, לתוך התאים הולכתי עדה שלמה של כלבים. הם ישנו שם, אכלו ושיחקו, ממתינים שאבוא לטפל בהם מדי יום ביומו. בכל פעם שהתקרבתי שדה העפר התרומם לקראתי ואיבד את היובש שלו, הוא פרח באחת מקולות, מזנבות נלהבים, מהתרוצצות הכלבים שבוא האדם מסמל עבורם סיכוי לאוכל, לחירות קצרה.

הכרזתי על הכוורת שלי בפני שאר הילדים בגאווה והתרגשות. הם דרשו לראות את הכלבים ואני התחמקתי עד שיום אחד כפו עליי וליוו אותי לעבר שדה העפר שהיה ריק לגמרי מלבד כמה סלעים שצברו את חום אב. הצבעתי על הריק וחבורת הילדים געתה בצחוק. הממשי, חבורת ילדים רועשת מלעג, עמד להביס את הדמיון, אך איך זה שעד היום אני זוכר בבהירות רבה יותר את הכוורת, את האפשרות הגלומה בה לעולם הומה, הנע סביבך בתשוקה למשחק, מאשר את האצבעות שכוונו אליי, רועדות מבוז?

כיצד זה שעד היום איני יכול להיות בטוח שלא הייתה כוורת ולא היו כלבים? כיצד זה שאיני מוכן להודות שעדת הכלבים שלי לא הייתה ולא נבראה? איני יכול, כי אותם כלבים היו תחילתו של מסע שנגמר בשירים שאני כותב. מקום שבו אני שולט במציאות, מקום שבו אני מדמיין את עצמי מוקף בכל הנשימות החמות הללו, בהתרוצצות הנלהבת, בשדה עפר הנמלא לפתע בבוהק הפרוות.

אחרי אותה מכלאה דמיונית, אמיתית יותר מחבורת הילדים הלועגת, הגיע אלינו הגור, התגשמות של תשוקת הדמיון בחיים הממשיים. אבי נתן לו את השם ישע, קיצור של יהודה שומרון ועזה, התרסה, כדרכו, כנגד המקום שבו הוא חי. התרסה המלופפת באהבה המלופפת בהתרסה. הגור הקטן קרע לי את החולצה על הדשא, והפך לחבר טוב יותר מאלו שהקיפו אותי למול מכלאות ריקות ושקופות.

.

***

.

כשעברנו לבית הקבע במעלה היישוב ישע קיבל ממלכה משלו. הייתה שם מלונה שהוא כמעט שלא נכנס אליה, עשב יבש ובו כמה גבעולי חיטה ועץ תאנה מפואר ובא בימים. העץ הטיל פירות על האדמה סביבו, וזו הפכה שחורה ותוססת. אבי נטע מטעי נקטרינה וגודגדן, העצים עמדו בשורות והיו לנוף שהקיף אותו, מזמינות ציפורים שניקרו בפירות המתוקים, חרקים שנעו לקראת בריכות המים שנקוו מדי פעם בעקבות פיצוץ בצינור. היה זה, אז, קצה שורת הבתים של היישוב. ישע עמד למול גבעות שעליהן פרווה של סירה קוצנית, הגבעות התרוממו וגלשו לעבר ים המלח שזהר במרחק, הבטחה ואסון גם יחד נרמזו בברק שלו, ברק סכין וכסף גם יחד.

מפעם לפעם, כאילו נמאס לו, היה ישע מסיר את הקולר שלו ושועט. נדמה היה שהוא יכול לעשות זאת בכל עת, אבל הוא בוחר לשכב ימים שלמים תחת עץ התאנה, להביט באופק בעוד גופו מצטנן בצל ושואב את חום האדמה החלש והמנחם. נושם לאט ומביט לעבר העצים שציירו נסיקות ברקיע הריק תדיר שהתקמר על פי מתאר הגבעות.

יצאתי פעם אחת מהבית, מרעיד את דלת הזכוכית, שפעם סדקתי בבעיטה זועמת, בדיוק כשהוא פסע, אלגנטי ושקט, מחוץ לתחום עץ התאנה. הוא הרכין את ראשו, כמו משתחווה בפני משהו, אולי בפני ריח החירות שהגיע אליו מהציפורים שדיברו ללא הרף בצמרות עצי הגודגדן, מחליפות מקום כל כמה שניות, בונות את השתי וערב הצפוף של דילוגים ופטפוט, או אולי רכן למול דמותו הרחוקה של צבי שעמד בפסגת הגבעה. הצבי לא זז שם, ראשו הזדקף כנגד האופק, רגליו הדקות נדמו רועדות, אבל הייתה זו הרוח שרעדה, עוברת גם על שערות ידיי שהצטמררו כשישע הניע כמה פעמים את צווארו והקולר החליק, עמד לשנייה אחת ואז נפל על העשב.

הזינוק! ישע נורה לעבר המורד, רגליו נגעו לא נגעו בסלעים, באבנים הזעירות, בכביש שבו נראו בבירור שני הנקיקים שחרצו גלגלי הטרקטור, הוא הנמיך מעט את ראשו כדי להפחית את החיכוך עם האוויר. יכולתי לראות את גבו השחור, המבריק, מתפתל בכל זינוק של רגליו. הוא עבר את המורד ונעלם בוואדי, מגיח מן העבר השני בזינוק עצום. הטרסות עמדו מולו, אותן מדרגות אבן שהפכו כל גבעה לסולם כלפי מעלה.

הצבי טרם זז, הוא המתין לישע, ראשו עדיין חותך את האופק, רגליו הדקות יציבות ושקטות. הוא הביט מדי פעם בכלב, עוקב אחרי הזינוקים שלו. נותרו שלוש טרסות, אמרתי לעצמי, חרד ונרגש בו זמנית, היה זה כאילו העמדת הפנים תמה, כאילו, בבת אחת, הסיר ישע איזה בגד שחבש עבורנו – מתרגש כשאנו קרבים, מלקק את היד, מתהלך בעדינות ובשקט – ונכנס לגופו האמיתי באחת ונע במהירות לעבר הצבי שכעת, כשישע היה במרחק של צמד טרסות, הועיל להנמיך את ראשו, ואז, במהירות כמעט בלתי נראית, דילג מחומת הטרסה ומיהר לאורך הרכס.

דילוג וזינוק, זינוק ודילוג. התנועות שלהם היו הדגמה של צמד האפשרויות לנוע בעולם. האחת קלילה, לא מסודרת, חסרת מרכז, ואילו האחרת מדויקת, בקו ישר, ממוקדת. לא ידעתי למה לייחל, ביקשתי מהצבי להיעלם ומישע לממש את גופו באופן מוחלט.

.

עם הכלב, טיול ערבית

הָיִינוּ מַגִּיעִים עַד לַשּׁוּלַיִם, הֵיכָן שֶׁנֶּעֶרְמָה

עֲזוּבָה. רוּחַ נָעֲצָה בְּפַרְפָּרֵי תַּיִל כְּסוּפִים

דְּגָלִים מוּבָסִים שֶׁל קַרְטוֹן וּנְיָר,

רַק עִפָּרוֹן חַלָּשׁ נוֹתָר מֵהַגִּבְעָה

קַו מָחוּק כִּמְעַט כֻּלּוֹ שֶׁל הִתְרוֹמְמוּת וּצְנִיחָה.

יָדִי הִצִּיתָה גַּפְרוּר

כְּנֶגֶד פֶּתַח הַצַּוָּאר וּבַעֲבוּר

תְּעָלוֹת הֶעָשָׁן הַדַּקּוֹת בָּהֶן יָכֹלְתִּי

לַעֲבֹר אֶל הַחֲלוֹם, עָשָׁן נוֹסָף, אַךְ זֶה הַמְּסָרֵב לְהִתְנַדֵּף.

אֲוִיר שָׂרוּף – הַנְּעוּרִים הִתְכַּלּוּ –

אַךְ בְּךָ אָחֲזָה תָּמִיד הַיַּלְדוּת,

הַפַּרְוָה רָעֲדָה וּפָנֶיךָ, מְחֻטָּבִים כְּמוֹ הַגַּעְגּוּעַ,

הִמְשִׁיכוּ לְלֹא תְּנוּעָה לַעֲקֹב אַחֲרֵי יָרֵחַ

הָיָה זֶה זְמַן לֹא רַב לִפְנֵי שֶׁהִתְעַיַּפְתָּ כָּלִיל.

זֶה הָיָה אָז שֶׁטָּמַנְתָּ בִּי אֶת הַמִּשְׁפָּט –

תָּמִיד יִהְיֶה קְצֵה מְקוֹם הַיִּשּׁוּב.

מְקוֹם הַסֵּפֶר שֶׁל הַקּוֹל וְהַזְּמַן.

הָאֵפֶר הַנּוֹשֵׁר מִן הַיָּד וְאֶל הַדְּמָמָה, הַשִּׁירָה.

.

טיילתי עם ישע הרבה, הרבה מאוד, מגיל צעיר. ברגע שהיה בכוחי לאחוז ברצועה ולא להיגרר אחרי גופו החזק. אבל אני זוכר רק את הטיולים שלנו מהתקופה שבה שירתי בצבא. זיכרון צריך כובד. הייתי מגיע הביתה, טעון כמו הנשק שהחזקתי ביד. בתוך החך שלי התהפכו מילים שביקשו לתאר את חברון. לא היה למי, ההורים שלי היו עסוקים בשיטוט בהריסות הזוגיות שלהם, אחיי הגדולים כבר נמלטו, הקטן היה בישיבה.

ירדתי, לאחר מקלחת, ללא המדים, עם טריקו ומכנסיים קצרים, לישע. רצועה השתלשלה מידיי, הוא קם והחל לנוע, נרגש, בסיבובים. תחילת הטיול הייתה לא נעימה. הנחת הרצועה, המשיכה אחורה בכל פעם שהוא זינק קדימה, ההליכה המתנגדת. השתררה בי תחושה שלא הייתה רחוקה מאלו שמילאו אותי ממילא: עמדת שמירה, יד על הברזל, עין בולשת, מתוחה, מתוח גם הגוף, ממתין בדריכות לצורך להיכנס לעמדת ירי.

זה לקח בדרך כלל רבע שעה. רבע שעה עד שהצלחנו להגיע לאיזון. עד שאני התאמתי את עצמי אליו והוא אליי. הוא האט מעט ואני הגברתי את צעדיי. חשתי בגופי את הכיוון שאליו הוא רוצה ללכת. התחלתי להריח ריחות מפתים שמושכים אותו, לזהות איזו תנועה קלה בשיחים או בין העצים, לזהות שקית ניילון מרחפת, נעל עזובה. הוא הרגיש מתי העלייה קשה לי, מתי האבנים מאטות את קצב ההליכה שלי. התקרבתי להיות כלב, הוא התקרב להיות אדם.

היינו חולפים, מתואמים כבר, על פני המקווה, סביבו אורנים והדרך אליו מוסתרת בברזנט ירוק, על פני מבנה המועצה, שבקומה התחתונה שלו שכן החמ"ל האזורי. הכרתי אותו ממשמרות שמירה שלקחתי על עצמי כהכנסה צדדית. חלפנו על פני הספרייה האזורית, שם היו שיחי הדס שישע אהב במיוחד, חלפנו על פני הבסיס הצבאי והגענו לשביל ההיקפי של היישוב.

בטונדה עמדה שם כמשפט בהיר על המציאות, סימני רכב הביטחון עוד עמדו על הדרך, גרגרי אבק אחרונים הסתחררו. צעדנו בדממה, רק הנשימות של ישע וחריקת הסנדלים שלי נשמעו. התיישבתי על סלע, חש את החספוס של הטחב, את החום שנצבר שם במשך היום כולו. שחררתי את הרצועה. ישע התרוצץ לפה ולשם, מחפש משהו שיחזיר לו התרגשות.

המבט שלי שוטט במורד הוואדי ועלה אל העיר הפלסטינית. היו שם בתי קומות שאכלסו משפחות, רשת סבוכה של דרכים לא סלולות, אנטנות צמחו על הגגות, חסרות סדר, כמו מחפשות אחר מציאות אחרת. קרוב יותר שקיות ניילון נאחזו בעשבים יבשים, קופסת לוף ריקה נחה הפוכה על צידה, החלודה החלה לאכול בה, היא זהרה באור היום. ארנב נע לפתע, בזריזות, מאחד הסלעים ואל עצי האורן שעמדו בקצה בתי היישוב, המהירות שלו, הפרווה המבהיקה נראו לי כמו לעג. שקעתי שוב בחברון.

ישע התקרב אליי, בהתחלה הניח את ראשו על הירך שלי והביט בי, כשלא זזתי החל מניע את פיו ואפו לקראתי, מגיע עד הבטן, נובר שם קצת, מסמן תנועה של קימה. כשלא זזתי החל מגביר את תנועת הראש, אומר שוב ושוב קדימה. כשלא הגבתי חיפש לרגע עם אפו משהו, משוטט על פני הבטן והירך, מוצא את דרכו אל היד שהייתה קפוצה לאגרוף. הוא הסיע שם את אפו כך שאצבע אחת השתחררה, ואז עוד אחת, ולבסוף הייתה היד פתוחה. אז החל נובר ביד, מעלה אותה שוב ושוב עם אפו ועובר עליה עם לשונו. הוא הרטיב את ידיי ומשם, כך ידע, תעבור הרטיבות לזרוע, לכתף, ופנימה יותר למקום שהחל צוחק, צוחק יותר ויותר עד שחברון נעלמה והתחלפה בהווה, שם נולד הצחוק מתחושת הדגדוג של אפו המנגח בעדינות את פנים כף היד.

.

פגומים

חַיִּים שְׁלֵמִים מְדוּדִים וּנְטוּלֵי פְּרוֹפּוֹרְצִיּוֹת

בְּעוֹד סְבִיבֵנוּ תְּנוּעוֹת רִקּוּד מְזִיזוֹת צִמְחִיָּה.

הֵם מְשׂוֹחֲחִים זֶה עִם זֶה לְצַד הַמַּיִם

וְתָמִיד נִמְלָטִים עִם בּוֹאֵנוּ

מְלֻוִּים בַּחֲבֵרֵנוּ הַיְּחִידִים בַּטֶּבַע – הַמְּנוֹעִים.

אָנוּ מְבַקְּשִׁים לְהַמְשִׁיךְ וְלִינֹק

בְּאֶמְצָעוּת מַשְׁאֵבוֹת כְּבֵדוֹת.

אֵשׁ הַהוֹפֶכֶת הַכֹּל לְעָשָׁן מַמְשִׁיכָה אֶת הַיְּלָלָה כְּלַפֵּי מַעְלָה

מַעֲבִירָה אוֹתוֹ מִתְּחוּם הַפְּנִים לִתְחוּם הַחוּץ,

סוֹף־סוֹף אֵינֶנּוּ צְמֵאִים לְבַד

בְּעוֹד הָרָקִיעַ מִתְקַשֶּׁה לִנְשֹׁם.

מִתְהַלְּכִים וּמְנוֹפְפִים בְּהִתְרַגְּשׁוּת בְּפַעֲמוֹנֵי הַתּוֹדָעָה,

מְגֻשָּׁמִים מִכְּדֵי לְהָבִין כִּי רַק עֲבוּרֵנוּ הָיָה צֹרֶךְ בְּרֶסֶן הַשָּׂפָה.

נִסּוּ לְפַיֵּס אוֹתָנוּ בִּדְבָרִים כֹּה רַבִּים –

תּוּת, כֶּרֶם, פַּרְפָּרִים, כִּנּוֹר,

הַנֶּחָמָה הַגְּדוֹלָה בְּאָב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָמוּת.

לוּ רַק הָיִינוּ דּוֹמִים לִפְרִיחַת הָאַלְמֻגִּים

יוֹדְעִים לְחַקּוֹת אֶת מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַטַּוָּס עֲבוּר אַהֲבָה.

.

***

.

את הבשורה על מותו של ישע קיבלתי בבוליביה. עמדתי ברחוב, בידי שפופרת טלפון ציבורי, הקו חרק ורעש, כמו מה שהיה לאמי לספר. הוריי התגרשו לפני כמה שבועות, עניין צפוי. הבשורה שהייתה לה בשיחה הנוכחית צרבה יותר – ישע מת.

הוא לא עמד בהתפרקות הבית, במעבר למקום אחר, בהיעלמות בני אדם שאהב. נכון, הוא היה כבר בא בימים, בן יותר מחמש־עשרה, אבל אני לא יכול שלא לחשוב שהוא היה רגיש יותר, יצור עמוק יותר, שברירי יותר, כן יותר.

המילים שאני כותב, המילים שאמרתי לעצמי באותם ימים, המילים שבהן הרגעתי את אמי והיא אותי, המילים הללו, שמנסות כל כך לתאר את הרגש, להפוך אותו לצורה שאפשר להוציא מאיתנו ולהעמיד על המדפים הארוכים של השפה ואז להתבונן בהן כמו בפסלים זעירים שהם אנחנו, שכיות החמדה של היותנו בני אנוש בעלי תודעה, המילים הללו הן בידוד בינינו לבין העולם.

לא היו לו מילים, לישע, היו לו קולות גולמיים, מרוכזים, צלילים שגילמו את מהות הרעב, הצמא, הגעגוע, האושר. היו לו תנועות גוף שחתכו דרך האוויר וזינוק שגמע את אותו אוויר בלגימות גדולות. היה לו צער גדול, חריף ונטול מוצא.

מי חש את הקיום באופן מרוכז יותר? אני כל כך מתאמץ להחזיר את הימים ההם לחיים בדברים שאני כותב, ובכל שורה הזיכרון הולך ומתפוגג. מדוע איני יכול להניח את ראשי בכף היד של הזיכרון, מדוע איני יכול להניע את ראשי הלוך ושוב על פרוותו של ישע, חלקה, ריחה ריח עפר ותאנים וזריזות, מדוע לא עשיתי את זה די כשהייתי יכול? איך זה שלא כאב לי כמוהו כשהבית התפרק?

.

יונתן ברג, משורר וסופר. ספר השירה האחרון שלו עד כה, "אור וזמן", ראה אור בשנת 2021 בהוצאת מקום לשירה, והוא ניתן לקריאה והורדה חינם ברשת.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כאן ועכשיו – ארבע רשימות

עדנה גורני

.

מקדים

.

שֶׁמֶשׁ מֵאֲחוֹרֵי גִּבְעָה

צֵל עוֹרֵב מַקְדִּים

אֶת הָעוֹרֵב

.

דְּיוּנָה וְעוֹד דְּיוּנָה, רַכּוֹת וְחַמּוֹת. רְדוּמוֹת לְמֶחֱצָה אֲנַחְנוּ עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת. בִּתִּי פּוֹסַעַת מֵאֲחוֹרַי, יְחֵפָה. עַל הַחוֹל מֻשְׁלָכִים שִׁבְרֵי מַרְאָה וּפִסּוֹת מִסְגֶּרֶת מְגֻלֶּפֶת, כְּבֵדָה. רַק שֶׁלֹּא תִּפָּצַע. אֵיךְ הִגִּיעָה לְכָאן לְלֵב הַדְּיוּנוֹת? חָתָן וְכַלָּה מְשׁוֹטְטִים בֵּין חֲבַצְּלוֹת חוֹף אַחֲרוֹנוֹת, מִשְׁתַּקְּפִים בַּמְּכִתּוֹת הַפְּזוּרוֹת, הַצַּלָּם דּוֹלֵק בְּעִקְבוֹתֵיהֶם. מַרְאָה נִשְׁבֶּרֶת מְבִיאָה מַזָּל רַע לְשֶׁבַע שָׁנִים. אֶת הַשְּׁבָרִים מֻמְלָץ לִקְבֹּר עָמֹק בָּאֲדָמָה יַחַד עִם הַמַּזָּל. אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה בָּאֱמוּנוֹת הַטְּפֵלוֹת הַלָּלוּ – יֵשׁ לִי אֲחֵרוֹת.

.

קַוִּים עֲדִינִים יוֹצְאִים וְהוֹלְכִים, מְשַׂרְטְטִים בַּחוֹל צְמָתִים וְהִתְלַבְּטוּיוֹת, מַסָּעוֹת שֶׁל יְצוּרִים קְטַנִּים, פָּרָשׁוֹת דְּרָכִים. הַאִם הַצְּדָפִים הַקְּטַנִּים שֶׁדּוֹמִים לַגְּדוֹלִים הֵם מִמִּין אַחֵר? הַאִם מֵתוּ בִּצְעִירוּתָם? בִּתִּי מַפְקִירָה עַצְמָהּ לְלִטּוּף שִׁמְשִׁי. עֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת. אֲנִי מְנַסָּה לִשְׁכֹּחַ שִׁבְרֵי זְכוּכִית, מַכַּת חֹם, לֹא לַחֲשֹׁב עַל הַחוֹתֵךְ וְהַשּׂוֹרֵף, מִתְרַחֶקֶת לְאֹרֶךְ קַו הַמַּיִם. עַל הַחוֹף מוּטָל דָּג עַל צִדּוֹ, עֵינוֹ אֲדֻמָּה, לְטוּשָׁה.

.

***

.

לינה משותפת

.

שָׁלָךְ צוֹלֵל

יוֹרֵד לַבְּרֵכָה

עוֹלֶה בְּלֹא כְלוּם

.

זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה. הָאוֹר מִתְמַעֵט. הָרֵי עַגְ'לוּן עֲדַיִן מוּאָרִים, עֶשְׂרוֹת דַּיּוֹת חָגוֹת בָּאֲוִיר. הַמַּיִם בִּבְרֵכַת הַדָּגִים נִצְבָּעִים אָפֹר כָּסוּף. מָרִיּוֹת מְטַפְּסוֹת עַל מִתְקַן אִוְרוּר צָף, בּוֹטְחוֹת בּוֹ כְּמוֹ הָיָה אֲדָמָה מוּצָקָה. דַּיּוֹת נוֹסָפוֹת מַגִּיעוֹת וְכֻלָּן מְעוֹפְפוֹת מֵעַל מַטָּעֵי הַתְּמָרִים, גּוֹלְשׁוֹת וּמַנְמִיכוֹת, נוֹסְקוֹת שׁוּב, מִסְתּוֹבְבוֹת וְעָפוֹת, מִתְרַחֲקוֹת וּמִתְקָרְבוֹת חֲלִיפוֹת, עוֹד וְעוֹד דַּיּוֹת מִתְקַבְּצוֹת לְלִינַת לַיְלָה. הַשֶּׁמֶשׁ נֶעֱלֶמֶת, צוֹבַעַת בְּוָרֹד אֶת הָעֲנָנִים הָאֲפֹרִים בַּמִּזְרָח, מַשֶּׁהוּ נֶחְסָר וּמַשֶּׁהוּ מִתְוַסֵּף. אוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים נִדְלָקִים בְּבָתֵּי כָּפֹר רָאכֶּבּ בַּמִּזְרָח וּכְפַר רוּפִּין בַּמַּעֲרָב וּבַתָּוֶךְ מְאוֹת דַּיּוֹת, מְרַחֲפוֹת, מִסְתַּחְרְרוֹת, מְנַצְּלוֹת כָּל רֶגַע אוֹר לְמָעוֹף מֵעַל עֵמֶק שֶׁכְּמוֹ מִתְעַרְסֵל בְּנִדְנוּד קַל בֵּין רִכְסֵי הָרִים, לִקְרַאת חֹשֶׁךְ וְשֵׁנָה, מֶרְחָב אֶחָד שֶׁאֲנַחְנוּ, בְּאָזְלַת יָדֵינוּ, בְּקֹצֶר הַשָּׂגָתֵנוּ, מַצִּיבִים בּוֹ גְּבוּל.

.

***

.

שירה

.

רוֹבֶצֶת עַל הַמִּדְרָכָה, מְמֻסְגֶּרֶת בַּקַּוִּים הַנֶּחְרָצִים שֶׁל הַמִּרְצָפוֹת, כַּף כְּרַסְתָּנִית, בַּעַלְבָּתִּית. יוֹנִים מְנַקְּרוֹת בְּכִכְּרוֹת לֶחֶם מְפוֹרָרוֹת, סוֹדְקוֹת אֶת עוֹרָהּ הַמֻּשְׁלָם (כִּמְעַט) שֶׁל הָעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ (כִּמְעַט) הַכֹּל – הַרְצָאוֹת פִילוֹסוֹפְיָה עַל הַבָּר, הוֹפָעַת מָחוֹל שֶׁל נָשִׁים זְקֵנוֹת בְּסַרְבְּלֵי טַיִס, סְרָטִים דּוֹקוּמֶנְטָרִיִּים, קִיּוֹסְקִים מְשֻׁחְזָרִים, לֵצָנִים רְפוּאִיִּים, דּוּדֵי שֶׁמֶשׁ, קַבְּצָנִים, תַּעֲרוּכוֹת מֻפְרָכוֹת, עַרְבֵי שִׁירָה בַּחֲנוּיוֹת סְפָרִים, דִּירוֹת תַּפְנוּקִים רֵיקוֹת, סַפּוֹת מִתְפּוֹרְרוֹת, תַּחֲרוּת סְקְווֹשׁ בֵּינְלְאֻמִּית בְּתוֹךְ כְּלוּב זְכוּכִית וְשֶׁמֶשׁ וְצֵל וְרַמְפָּה לְכִסֵּא גַּלְגַּלִּים קְבוּרָה (כִּמְעַט) לַחֲלוּטִין תַּחַת כִּסּוּי עָפְרִית הַכֵּף. מֵעָל מִתַּמֶּרֶת כִּפָּה מוּזִיקָלִית, צְרִיחוֹת נֶהְדָּרוֹת, מְצַמְרְרוֹת, מְעַנְּגוֹת, שֶׁל סִיסִים שֶׁעוֹד מְעַט יַעַזְבוּ אֶת הָעִיר, שִׁירָה שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ, וּבֵינְתַיִם הֵם מְחוֹלְלִים בֵּין מְצוּקֵי הַבִּנְיָנִים. הוֹלְכִים וְשָׁבִים אֵינָם נוֹשְׂאִים מַבָּטָם אֲלֵיהֶם וַאֲנִי מַרְכִּינָה רֹאשׁ וּמַבָּטִי נִקְוֶה בְּכַף זְרוּקָה עַל הַמִּדְרָכָה.

.

***

.

מוזיקה

.

מִשְׁפָּחוֹת בַּשָּׂדוֹת, בַּמַּיִם, בָּאֲוִיר. גִּרְגּוּרִים, רִשְׁרוּשׁ רוּחַ בֶּעָלִים, פִּכְפּוּךְ מַיִם, רַחַשׁ צְעָדִים בַּכֻּרְכָּר.

לְאֹרֶךְ הַיּוֹם מְלַוּוֹת אוֹתָנוּ קְרִיאוֹת הָעֲגוּרִים, נוֹכְחוֹת בַּכֹּל גַּם כְּשֶׁאֵינָם נִרְאִים, מְמַלְּאוֹת אֶת הֶחָלָל וְאֶת תְּעָלוֹת הָאָזְנַיִם, נִשְׁאָפוֹת לָרֵאוֹת וּמְפַעְפְּעוֹת מִתַּחַת לָעוֹר. עִם הַשְּׁקִיעָה, כְּמוֹ אוֹת הָעֳבַר מִפֶּה לְאֹזֶן, מִתְגַּבְּרוֹת הַקְּרִיאוֹת בְּאַחַת וַעֲגוּרִים וְעוֹד עֲגוּרִים וְעוֹד מִתְרוֹמְמִים מֵהַשָּׂדוֹת, אֶשֶׁד הֲמוֹן כְּנָפַיִם מְנַפְנְפוֹת וְחוֹבְטוֹת, זוֹרְמִים בְּכִוּוּן אֶחָד, בְּכַוָּנָה אַחַת – לִמְצֹא בָּאֲגַם מָקוֹם בָּטוּחַ לְלִינַת הַלַּיְלָה. עַל הַשְּׁבִיל גְּלָלִים שֶׁל דָּרְבָּן.

.

כָּל הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

בַּמְּכוֹנִית

שׁוֹמַעַת עֲגוּרִים

.

עדנה גורני היא דוקטור לאקולוגיה, משוררת וסופרת. ספר השירים פרי עטה "גרר ועילוי" ראה אור בהוצאת עולם חדש בשנת 2014. ספרה "דיוקן זואולוגי: לקסיקון" (פרדס) זכה בפרס גולדברג לספר ביכורים לשנת 2020. קובץ שיריה "אמא" זכה בפרס שירת המדע ע"ש עופר לידר לשנת 2021. רשימה ושירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך מיום 12.5.22 ו־23.6.22. הרשימות שכאן – מתוך הספר "כמעט כרגיל" שעתיד לראות אור בסדרת "כבר", מוסד ביאליק.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן