מיוחד | לחופש נולדו

במלאת 200 שנה לייסוד המאבק החברתי והמשפטי להגנה על בעלי חיים, פעילות ופעילים למען החי והסביבה מספרים על ספרים שהיו משמעותיים עבורם

שלומי חגי, אופיר (פרט), מכחול ודיו שחור על נייר, 20X20 ס"מ, 2018

.

תמר פרדמן מעמותת "מקלט הקופים":

"ג'ני", מאת דאגלס פרסטון

.

ג'ני הוא סיפורה של גורת שימפנזה יתומה. אמה ניצודה לבשר באפריקה וג'ני הגורה הועברה לארצות הברית, ושם גודלה בבית כבת משפחה והשתתפה בניסוי שבו קופי־אדם למדו להשתמש בשפת הסימנים ולתקשר עם סביבתם. אך מהרגע שג'ני עזבה את אפריקה הסוף העצוב של חייה היה בלתי נמנע. הניסיון לגדל שימפנזה בבית כאילו הייתה אדם מתעלם מהעובדה שלנצח תישאר חיית בר, עם צרכים ואינסטינקטים של חיית בר. עם התבגרותה ג'ני נהייתה מסוכנת ונאלצה לעזוב את הבית. היא נותקה מכל מה ומי שהכירה בחייה ומתה בשברון לב.

את הספר ג'ני קראתי לפני עשרים ושש שנה, בשנה שייסדתי את עמותת "מקלט הקופים הישראלי". הסיפור של ג'ני עבורי הוא סיפורם של כל הקוֹפָאִים שעוברים את סבל הניתוק מבני מינם בשל רצון אנוכי של האדם לגדלם כחיות מחמד. קופים אלו מבלים את רוב חייהם בכלוב קטן בעצב ותסכול. "מקלט הקופים" הוקם במטרה לתת לקופים שמוחזקים בארץ בניגוד לחוק בבתים ועסקים או בתנאים קשים בפינות חי למיניהן הזדמנות שנייה לחיים מלאים ומספקים כקופים, ובמטרה לפעול למניעת הסחר בקופים.

.

ד"ר תמר פרדמן, מנכ"לית מקלט הקופים הישראלי; לדף הפייסבוק של העמותה.

.

דאגלס פרסטון, "ג'ני", מעריב, 1995. מאנגלית: לילית אור

.

.

***

.

נגה שני מיוזמת "חיות בר ≠ חיות מחמד":

"הקפות ביער", מאת דלין מתיה 

.

במרכז עלילת הקפות ביער, שאול בארנארד, בן למשפחת חוטבי עצים בדרום אפריקה, עוקב אחרי זקן פילי היער, המכונה זקן רגל, כדי להמיתו. אחיו של שאול מאשים, שלא בצדק, את זקן רגל בהרג בנו הקטן, ולכן משלם לציידים שיחפשו ויהרגו את הפיל. הציידים, מצידם, חושקים בניבים העצומים שלו, שיוכלו למכור בעיר לסוחרי השנהב. שאול ברנאר מאמין שמאז ילדותו שורר בינו ובין זקן רגל קשר רגשי עמוק, ובהריגתו שאול מבקש לחסוך מן הפיל הזקן מוות משפיל יותר.

זקן רגל מוביל את שאול בהקפות גדולות דרך היער. במשך ימי ההליכה הללו, ביער ששאול נולד וגדל בו, הוא רואה את ההרס שחוטבי העצים, כורי הזהב וציידי הפילים יצרו במשך שנים, ונזכר בגלגולי חייו כחוטב, פועל של סוחר עצים וכורה זהב. הוא מבין את הקשר הישיר בין יחסי המרות, הניצול וההשפלה של חברות המסחר הבין־לאומיות כלפי אנשי היער, ובין ההרס הנורא שאותם אנשים מנוצלים נאלצים לגרום ליער, כדי לשרוד. שאול וזקן רגל, שניהם קורבנות של מערכת קולוניאליסטית היררכית, תאוות בצע ונצלנית שמשאירה אחריה קהילות שהמבנה החברתי שלהן נחרב והן מנותקות מהטבע שסביבן ומנוכרות לו.

הקפות ביער הוא ספר מרתק שמתאר בצורה נפלאה מציאות קשה שהכרתי וחקרתי במשך שנים ביערות של דרום אמריקה. כיום, כשאני חיה ועובדת עם פליטים שחיים באפריקה, אני לומדת להכיר את הקורבנות האולטימטיביים של המציאות הזאת, שכולנו לוקחים בה חלק, אך רובנו לא מודעים לה.

הסחר בחיות בר קשור ישירות להרס היערות ולניכור האדם מהטבע. בישראל מתקיים סחר רחב היקף, חלקו בחסות החוק וחלקו אינו חוקי. לסחר הזה יש השלכות חמורות על שימור המינים בארץ ובעולם, על הפרטים הנסחרים הסובלים מתנאי חיים שאינם מתאימים להם, על חינוך הציבור, שלומד להאמין שמקומן הטבעי של חיות בר הוא בכלובים, ועל בריאות הציבור. אני שותפה בקבוצת פעילים קטנה ונפלאה שמנסה לשנות את המצב הקיים בעזרת שינויי חקיקה שיגבילו את הניצול של חיות בר לשם שעשוע בישראל.

.

ד"ר נגה שני היא ממקימי היוזמה חיות בר ≠ חיות מחמד, העוסקת במאבק בסחר בחיות בר בישראל; לדף הפייסבוק של היוזמה.  שני חיה כיום באוגנדה ועובדת עם פליטים בסיכון; לדף העמותה שהקימה באוגנדה.

.

דלין מתיה, "הקפות ביער", עם עובד, 1985. מאנגלית: אמציה פורת

.

.

***

.

שיר כרם מתנועת "מצילים את הרי ירושלים":

"גבעת ווטרשיפ", מאת ריצ'רד אדמס

.

לפחות עשר פעמים קראתי בנעוריי את הספר גבעת ווטרשיפ. עברו בטח עשרים וחמש שנה מאז, אבל אני עדיין יכולה לדקלם בקלות את עיקרי העלילה והדמויות הראשיות.

בספר מסופר על קבוצת ארנבונים, שבעקבות פניקה שתוקפת ארנבון אינטואיטיבי במיוחד למראה שלט שתקעו בני אדם באזור המחילות שלהם, בורחים מהאזור ומחפשים בית חדש.

הדרך שבה ריצ'רד אדמס מתאר את האופי המיוחד של כל ארנבון וההאנשה המיוחדת שהוא נותן לבחירות שלהם יוצרות קריאה בלתי נשכחת.

.

שיר כרם, פעילה בתנועת "מצילים את הרי ירושלים", הפועלת נגד תוכניות בנייה הרסניות באזור ירושלים; לדף הפייסבוק של התנועה.

.

ריצ'רד אדמס, "גבעת ווטרשיפ", זמורה ביתן, 1976. מאנגלית: רנה ליטוין

.

.

***

.

אלית חביב גלעד מקבוצת "שומרים על בעלי הכנף":

"אני והשימפנזים", מאת ג'יין גודול

.

בנעוריי, באחד השיטוטים בספריית בית הספר, מצאתי תמונה של אורנג־אוטנג צעיר. משהו בתמונתו צבט את ליבי, עיניו העצובות לא נתנו לי מנוח והרגשתי שאני יותר ויותר נמשכת להבין את עולמם של בעלי החיים. באחד הימים התגלגל אליי ספרה של חוקרת השימפנזים ג'יין גודול, אני והשימפנזים, והתחלתי לקרוא את הספר בהתרגשות, כולי פליאה מהמסע שנסחפתי אליו יחד איתה וממנה עצמה. איזו אישה אמיצה! כמה הופתעתי לגלות שאישה אחת הצליחה להוביל לשינוי גדול כל כך. שמחתי לקבל אישור מדעי לאמונה שהייתה לי, שבעלי חיים חווים רגשות בדומה לנו. עם זאת הרגשתי גם את כובד המשקל של ההבנה הזו. מעבר לתסכול על הסכנות שבהן מעמיד האדם את חיי בעלי החיים, חשתי בליבי את העצב על סבלן הגדול. התעורר בי כעס על כך שבני מיני אחראים לסבל הזה. לא יכולתי עוד להישאר אדישה. מצאתי את עצמי מאז בהזדמנויות רבות מעורבת במאבקים סביבתיים שונים, נגד הקמת מפעלים מזהמים, נגד הקמת טורבינות רוח עצומות הגורמות להרג בייסורים של אלפי בעלי כנף.

מתסכל לחיות במציאות שבה האדם, המחשיב עצמו ליצור התבוני ביותר, הופך במו ידיו את גן העדן שנולד לתוכו – לגיהינום. הטבע אינו מותרות, חיינו תלויים בטבע ובבעלי החיים – מהחמצן שמספקים עצים ואצות ועד לנשר המסלק פגרים. אני מאמינה שאפשר אחרת. שבכוחנו המשותף יש לנו יכולת לשנות. לקדם שימוש בתבונה האנושית כדי לפעול להגנה, לשימור ולשיקום הטבע.

דויד שב־זקן וגלית ישבו וסרקו זה את זה למעלה מעשר דקות; ואז, ממש לפני שקעת השמש מעבר לאופק שמאחורי, התרומם דויד ובעמדו נעץ בי את עיניו. ובמקרה אירע הדבר שנפל עליו צלי המתארך באורו של הערב. הרקע חרות עמוק בזיכרוני: ההתרגשות הכרוכה במגע הראשון מקרוב עם שימפנזה פרא, ויד המקרה המוזר שהטיל את צלי על דויד, כשנדמה היה שהוא מתבונן לתוך עיני. לאחר מכן נודעה לאותו רגע משמעות כמעט סמלית כי מכל היצורים החיים כיום רק האדם, בעליונות מוחו ושכלו, מעמיד את השימפנזה בצל. רק האדם, בכלי נשקו ובישוביו המתפתחים ומתפשטים, מטיל את צל הכליון על חירות השימפנזה ביערות. אולם באותו רגע לא הירהרתי בזאת; רק התפעלתי מדויד וגלית עצמם.

.
אלית חביב גלעד היא מנהלת קבוצת הפייסבוק "שומרים על בעלי הכנף" ופעילה בתנועת "הורים למען האקלים".

.

ג'יין ון לואיק גודול, "אני והשימפנזים", עם עובד, 1973. מאנגלית: מירי אליאב פלדון

.

.

***

.

אביהוא שרווד מעמותת "למען חיות הבר":

סדרת מדריכים על בעלי חיים, מאת פנחס אמִתַי

.

בילדותי אהבתי מאוד בעלי חיים, וטיפלתי בהם כבר מגיל שש. בבית, חדרי היה עמוס כלובים עם בעלי חיים, חלקם בטיפול רפואי כזה או אחר.

בגיל העשרה התחלתי לעבוד בגן הזואולוגי בתל אביב ושם נפגשתי עם פנחס אמִתי, שהגיע לצלם בעלי חיים. שמעתי ולמדתי ממנו רבות, והיסוד של הידע המקצועי שלי בא מפנחס, שגם כתב כמה וכמה ספרים על אודות בעלי חיים. סדרת המדריכים היא סדרת ספרים שלמה על חיות שונות לפי שיוך – בית, משק, בר, וגם לפי טקסונומיה – יונקים, עופות וכד'. הספרים הללו מרתקים, ומלמדים מאוד, בכל אחד משלבי הידע של המתעניין.

.

אביהוא שרווד הוא מייסד עמותת "למען חיות הבר", שהוקמה במטרה להציל חיות בר במצוקה, לטפל בהן ולשקמן, חינם, ללא כל תשלום; לדף הפייסבוק של העמותה.

.

פנחס אמִתי, סדרת מדריכים: חרקים, חיות מחמד, זוחלים ועוד, כתר, 1987–2006

.

.

***

.

אפרת יגור מפארק עמק הצבאים:

"לחופש נולדה", מאת ג'וי אדמסון

.

הספר שהשאיר עליי את חותמו בהקשר של שמירת טבע הוא לחופש נולדה: סיפורה של הלביאה אלזה, שאומצה ולבסוף שוחררה בחזרה לטבע. קראתי אותו אי אז בתקופת בית הספר היסודי, כך שהפרטים זכורים לי בקושי. זה יותר הלך הרוח של הספר, הרגישות שהסיפור מסופר בו, שהולכים איתי. אני חושבת שזה ספר שמתאר את הקשר בין אדם לחיית פרא בכל הרבדים, החל מהיכולת לפגוע (בהרג הלביאה, אמה של אלזה) ועד הרצון לא להזיק, או לצמצם פגיעה כמה שניתן – בכך עוסקת עיקר העלילה: השבתה של אלזה לטבע.

אני מתנדבת זה שנתיים בעמק הצבאים בירושלים, וממש לאחרונה התחלתי לעבוד בעמק בתור מטפלת עדר הצבאים ואחראית על פרויקט שיקום צַבּים שגודלו בבתים (אם בספרות עסקינן, לא מעט מזה נזקף לחובת ספר הילדים הצב של אורן) והשבתם לטבע. אחד הדברים שהחלטתי לעשות בתחילת התפקיד הוא לחזור ולקרוא את לחופש נולדה, הפעם בעיניים בוגרות, של מי שכבר לוקחת חלק פעיל בשמירה על חיות הבר, ואף, כמו עם אלזה, בהשבת צבאים וצבים לטבע ובחיזוק אוכלוסיות של המינים הללו שנמצאות בסכנת הכחדה חמורה.

.

אפרת יגור, מטפלת עדר צבאים ואחראית שיקום צבים, עמק הצבאים, ירושלים. לדף הפייסבוק של פארק עמק הצבאים

.

ג'וי אדמסון, "לחופש נולדה: סיפורה של הלביאה אלזה", אחיאסף, 1988. מאנגלית: בינה אופק. איורים: יפה טלרק

.

.

***

.

יעל אכמון מעמותת "ע.ט.ל.ף":

"משפחתי וחיות אחרות", מאת ג'ראלד דארל

.

מאז שהייתי ילדה אני אוהבת בעלי חיים, ובילדותי גידלתי כל חיית מחמד אפשרית, ואני גם תולעת ספרים גדולה (רק עכשיו הבחנתי שהביטוי משלב ספרים ובעלי חיים!), כך שספרים על בעלי חיים היו תמיד אהובים עליי במיוחד. קראתי כל דבר שהצלחתי למצוא, מאנציקלופדיות בעלי חיים דרך סיפורי הווטרינר ג'יימס הריוט ועד ספרים עלילתיים כמו הסייח השחור, פנג הלבן וגבעת ווטרשיפ. בין הספרים האהובים עליי ביותר היו הספרים של ג'ראלד דארל, החל במשפחתי וחיות אחרות, על חייו כילד באי קורפו ואהבתו הגדולה לבעלי חיים, וכלה בספרים המתעדים את פעילותו למען שימור הטבע.

במבט לאחור אני מוצאת באהבה שלי לספרים של דארל רמז מטרים לעתיד, כיוון שמלבד היותם ספרים מצחיקים ומלאים אהבת אדם ובעל חיים כאחד, הם עוסקים במידה רבה גם בשימור בעלי חיים, בהגנה עליהם ובטיפול בהם. ג'רי הילד לא רק אהב חיות אלא גם התעניין בהן מדעית, וצמח עם השנים להיות למגן גדול שלהן, פעיל לשיפור תנאים לחיות בר בגני חיות, מקים קרנות להצלת חיות בר ויוזם פרויקטים של שימור.

כמבוגרת, החיים שלי עדיין סובבים במידה רבה את שני התחומים. במקצועי אני מתרגמת, וכעיסוק מרכזי בחיי – מתנדבת עם בעלי חיים, תחילה בבית החולים לחיות בר בספארי וכעת בעמותת ע.ט.ל.ף, שמצילה, משקמת ומחזירה לטבע עטלפי פירות. אני משמשת כבית אומנה רפואית לעטלפים ונמנית עם מנהלות המדיה החברתית של העמותה. נראה שגם ספרים וגם חיות בר יישארו חלק מרכזי בחיי לתמיד.

.

יעל אכמון, פעילה בעמותת ע.ט.ל.ף, עזרה וטיפול לעטלפי פירות; לדף הפייסבוק של העמותה.

.

ג'ראלד דארל, "משפחתי וחיות אחרות", ספרית פועלים, 1978. מאנגלית: עפרה ישועה

.

.

***

.

אלה אבין מעמותת "נח":

"מלך האריות", על פי הסרט של דיסני

.

כמו ילדים רבים בעולם, גם אני הכרתי את הסיפור על סימבה במלך האריות, מן הסרט ומן הספרים שיצאו בעקבותיו.

צבועים הוצגו כדמות שלילית בסיפור, דמות דוחה ולא אמינה, חיה מלוכלכת שאוכלת נבלות.

לא הכרתי צבועים במציאות, עד לערב יום כיפור בשנת 2014.

באותו הערב שוטטתי בפייסבוק וקיבלתי הודעה מאיש שאני לא מכירה. האיש שלח לי סרטון מחריד של התעללות בצבוע. פניתי מיד לרוני מלכא, אז ראש האכיפה ברשות הטבע והגנים. להפתעתי הוא השיב לי תוך כמה דקות וביקש לשמור את הסרטון כראיה.

התברר כי בבוקר, בגוש עציון, חיילים החרימו מחבורת סדיסטים את הצבוע, שהיה פצוע קשה, עם חוט תיל על פיו. המתעללים טענו שככה מצאו אותו. אך האמת הייתה אחרת. הם היו כל כך גאים במעשים שלהם, שהם תיעדו את מסכת ההתעללות בצבוע והעלו אותה ליוטיוב. בעקבות סרטון הראיה הם נעצרו. הצבוע הועבר לבית החולים לחיות בר בספארי, ושם הרופאים נלחמו על חייו.

פתחתי עצומה וסיפרתי על המקרה המחריד בפייסבוק. בתוך כמה ימים יותר מ־5,000 איש חתמו על העצומה הדורשת מהפרקליטות הצבאית להגיש כתב אישום חמור, לדרוש מאסר ממושך בפועל ולהחזיק את המתעללים במעצר עד תום ההליכים.

בכיתי ולא יכולתי לעצום את העיניים בלילות. הזוועות מהסרטון לא עזבו אותי, חלמתי שאני משחררת את הצבוע ומחסלת את המתעללים. קיבלתי אישור מיוחד לבקר את הצבוע המתוק בבית החולים. הוא ישב עם הגב אליי בקצה השני של המתחם. סיפרתי לו שלא כולם אנשים רעים, איחלתי לו רפואה שלמה ומסרתי את אהבתם של אלפי העוקבים שלנו בפייסבוק, שהגיבו לפוסט עליו.

הוא סובב את ראשו והסתכל עליי. לעולם לא אשכח את מבטו. זוג עיניים שחורות הביטו בי במבט כבד ומכשף.

אחרי כשנתיים החלו הדיונים בבית המשפט הצבאי במחנה עופר. סוהרים בכלא וחיילים במחנה נחרדו מההתאכזרות הקשה לצבוע, אך השופטים היו רחמנים כלפי המתאכזרים ולא ראו את הסבל הגדול של הקורבן. נגזר על המתעללים מאסר על תנאי וקנס בסך 3,000 ש"ח. הם יצאו מחויכים מבית המשפט.

בבית החולים קראו לצבוע עמוס. הוא השתקם והוחזר לטבע עם משדר בקולר. עמוס ניסה לחזור לבית שלו בגוש עציון, אך ככל הנראה נורה בדרך הביתה. יהי זכרו של עמוס הגיבור ברוך.

בישראל ובמדינות הסמוכות חיים צבועים מסוג צבוע מפוספס. זהו בעל חיים חכם ועדין שסובל מהתעללות עקב סטיגמות ואמונות טפלות. הוא ההפך הגמור ממה שהוצג במלך האריות.

.

אלה אבין, יו"ר עמותת נח – ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי החיים. לדף הפייסבוק של העמותה.

.

אולפני דיסני, "מלך האריות", 1994.

.

.

***

.

אבימור חדד מעמותת "אנימלס":

"על עצמות המתים", מאת אולגה טוקרצ'וק

.

הספר על עצמות המתים מאת אולגה טוקרצ'וק, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2018, הוא מותחן בלשי־פסיכולוגי מצחיק ומטריד ומתוחכם. הוא מסופר בגוף ראשון מפי הגיבורה יוצאת הדופן, זקנה חסרת מנוח, אשת מצפון עקשנית (שלא לומר נודניקית מהגיהינום), שכל שוטרי האזור הנידח שבו היא חיה מכירים היטב אותה ואת תלונותיה (הרבות). שרשרת רציחות מסתורית שמתרחשת באזור מושכת אותה לנהל חקירה עצמאית ולפתח תאוריה ביזארית שלפיה הרוצחים הם בעלי חיים שנוקמים בציידים ובסוחרי הפרוות, והיא מרגישה צורך בוער לשתף את הרשויות בפרטי התאוריה. הדרמה של הגילוי מתקדמת לקראת שיאה המפתיע, תוך דילוג מתמיד בין המזעזע לקומי, בין האזוטרי לאוניברסלי, והכול על רקע שהוא אמנם ריאליסטי, אבל אפוף לכל אורכו אווירת הזיה אגדתית כמעט.

הספר לא מתעלם מבעלי החיים הרבים שמקיפים את החברה האנושית, ומהיחסים האלימים שאנחנו מנהלים איתם, לרוב מאחורי מסך עבה של מליצות והכחשות והצדקות והמצאות. עלילת הספר גדושה בעלי חיים – מכלבים ושועלים ועד עקעקים וחזירים ואפילו חיפושיות – ומרוכזת בגיבורה שבוחרת להפוך למעין דוברת של עולם החי הרדוף והמעונה והנכחד. כשהספר יצא בפולין, לפני שלוש־עשרה שנה, ציידים התקיפו קשות את טוקרצ'וק והאשימו אותה שהיא מעודדת "טרור אקולוגי" נגדם. הציבור הפולני פחות התרשם מהטענה, והספר הפך ללהיט. הוא אפילו עובד לסרט קולנוע שזכה בפרס "דב הכסף" בפסטיבל הסרטים בברלין.

קשה לדעת מה מניע תהליכי שינוי חברתי, אבל מותר לשער. כשגיליתי לשמחתי שיש בוורשה כיום חמישים וחמש מסעדות טבעוניות (לפי אפליקציית Happy cow) לא יכולתי שלא להודות לטוקרצ'וק על חלקה בתנועה הצומחת לחשיבה־מחדש ולשינוי של היחס שלנו לבעלי חיים.

.

אבימור חדד, פעילה בעמותת אנימלס, עמותה ללא כוונות רווח, הפועלת למען עולם ללא התעללות בבעלי חיים; לדף הפייסבוק של העמותה; לסקירת וידאו קצרה של הספר, בהגשת אבימור חדד.

.

אולגה טוקרצ'וק, "על עצמות המתים", אחוזת בית, 2021. מפולנית: מרים בורנשטיין

.

.

» עוד על "על עצמות המתים" במוסך: סקירה מאת תמר וייס גבאי

.

***

.

אתי אלטמן מעמותת "תנו לחיות לחיות":

"ג'יני – הכלבה שמצילה חתולים", מאת פיליפ גונזלס

.

אני ממליצה לקרוא את הספר ג'יני – הכלבה שמצילה חתולים. זהו סיפור אמיתי, לכל הגילים. מחבר הספר, פיליפ גונזלס, אמריקאי ממוצא לטיני, עבר תאונת עבודה. הוא הפך לנכה ואיבד את החשק לחיות. שילה, השכנה שלו, יהודייה אמריקאית, הציעה לו לאמץ כלבה.

פיליפ אימץ את ג'יני, כלבה שעברה התעללות. היא התגלתה ככלבה מיוחדת במינה: היא נהגה להציל גורי חתולים במצב נואש – נטושים, מוכים, נכים או על סף מוות ממש. פיליפ למד מג'יני שחיים אמיתיים הם חיים של נתינה.

הספר נגע מאוד לליבי והקריאה בו חיזקה אצלי את כל מה שאני מרגישה ועושה למען בעלי חיים. כל החיים של פיליפ השתנו מאז שהוא התחיל להקדיש את חייו למען בעלי חיים, וזה גם מה שקרה לי, לכן אני כל כך מזדהה איתו.

ביקרתי את פיליפ בביתו ופגשתי את ג'יני ואת החתולים. פיליפ הוא איש מדהים. יש בו יופי פנימי, הוא רגיש ועדין. אני אוהבת אנשים כאלה, עם אנשים כאלה אני רוצה לחיות.

.

אתי אלטמן, ממייסדי תנו לחיות לחיות ודוברת העמותה; לדף הפייסבוק של העמותה. הספר "ג'יני – הכלבה שמצילה חתולים" אזל בחנויות, אבל ניתן לרכוש אותו באתר העמותה.

.

פיליפ גונזלס וליאונור פליישר, "ג'יני – הכלבה שמצילה חתולים: סיפור אמיתי", גל, 2014. מאנגלית: מיכל קוריאט

.

.

***

.

» חינוך לאהבת הטבע בספרות ילדים עברית ושוודית – ברשימה מאת בשמת אבן־זהר ז"ל, שפורסמה במוסך במלאת שנה למותה.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ממואר | צערו של הכלב ישע

"כשלא הגבתי חיפש לרגע עם אפו משהו, משוטט על פני הבטן והירך, מוצא את דרכו אל היד שהייתה קפוצה לאגרוף." ממואר עם שירים מאת יונתן ברג

ארז אוזן, שומרי הסף, שמן על בד, 130X110 ס"מ, 2018

.

החבר הקרוב שלי קבור תחת עץ התאנה

יונתן ברג

.

ילדות

בְּהִלּוּךְ אִטִּי נֶעֶרְמָה שֶׁמֶשׁ

עַל דֶּשֶׁא, אַלְפֵי אֶצְבָּעוֹת נוֹצְצוֹת הֶעֱנִיקוּ

לָרָקִיעַ אֶת פָּנָיו שֶׁל מוֹרֶה

הָרוֹכֵן לְהַדְגִּישׁ אֶת סוֹף הַסִּפּוּר –

הֵם שָׁבוּ הַבַּיְתָה, כֻּלָּם, הַוִּילוֹנוֹת, הַמַּצָּעִים,

הַסַּפָּה, הַמְּנוֹרָה וּשְׁאַר כְּלֵי הָאַהֲבָה

זָהֲרוּ מִפְּנִים הַבַּיִת

מִשָּׁם פָּרַץ גּוּר לֶאֱכֹל אֶת נַעֲלַי

זֶה הַצְּחוֹק הַבִּלְתִּי נִשְׁלָט שֶׁלּוֹ וְשֶׁל הַצָּהֳרַיִם

בְּתוֹכוֹ הִתְגַּלְגְּלוּ, מְנַצְּחִים הָאֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי.

כָּל זֶה הוּא פֶּרַח שֶׁאֲנִי מַגִּישׁ לְעַצְמִי

בְּבֹקֶר זֶה שֶׁל יָרֵחַ, נַעֲלֵי בַּיִת וּנְיָרוֹת.

אֶת הַחֻלְצָה הַקְּרוּעָה וְהַקּוֹל שֶׁאָמַר

הוּא אָחִיךָ, כְּמוֹ הַתְּאֵנָה, הָרָקִיעַ וְהָאוֹר.

.

המפגש הראשון שלי עם ישע היה על הדשא שבפתח האשקובית שבה חיינו בפסגות.

היו לנו קירות מכוסי שפריץ שדקרו את אוויר השומרון, הייתה לנו פיסת דשא, גדר תיל, קול המואזין המסתורי ורכבי הברזל של הבסיס הצבאי. לתוך כל זה אבי שחרר את הגור והוא מצא אותי ואת אחי הקטן שרועים לקראתו. לעיתים נדמה לי שהמשיכה שלנו לחיות קשורה ליכולת שלהן להפגין באופן מרוכז מילה, מטאפורה, שאצלנו תמיד מסתבכת ביותר מדי מילים מסבירות. הוא היה לשעשוע, הגור, מתרוצץ בנינו, מלקק ונושך קלות, עולה ויורד, מושך בחולצה, נסוג אחורה ומותח את גופו לקראת התגובה ומסתער מולה שוב. גם אנחנו הרשינו לעצמנו פראות דומה, קמים ונופלים, אחוזים בו ואז משחררים, נופלים ומוצאים גבעול, גם הוא התנפל על גבעול דומה, ואז שוב הסתער עלינו.

הייתה לי משיכה עזה ובלתי מוסברת לכלבים כבר משנות הילדות המוקדמת. אני לא זוכר הרבה, למען האמת לא זוכר כמעט כלום, אבל בכל זאת יש כמה תמונות שמקועקעות על עור הנפש. אחת מהן מתמקדת במשטח עפר שעמד מעל מגרש הכדורגל ביישוב. לא היה שם דבר מלבד כמה טרשים ומצוק קטן. הנחתי שם כוורת עצומה מאלומיניום, לתוך התאים הולכתי עדה שלמה של כלבים. הם ישנו שם, אכלו ושיחקו, ממתינים שאבוא לטפל בהם מדי יום ביומו. בכל פעם שהתקרבתי שדה העפר התרומם לקראתי ואיבד את היובש שלו, הוא פרח באחת מקולות, מזנבות נלהבים, מהתרוצצות הכלבים שבוא האדם מסמל עבורם סיכוי לאוכל, לחירות קצרה.

הכרזתי על הכוורת שלי בפני שאר הילדים בגאווה והתרגשות. הם דרשו לראות את הכלבים ואני התחמקתי עד שיום אחד כפו עליי וליוו אותי לעבר שדה העפר שהיה ריק לגמרי מלבד כמה סלעים שצברו את חום אב. הצבעתי על הריק וחבורת הילדים געתה בצחוק. הממשי, חבורת ילדים רועשת מלעג, עמד להביס את הדמיון, אך איך זה שעד היום אני זוכר בבהירות רבה יותר את הכוורת, את האפשרות הגלומה בה לעולם הומה, הנע סביבך בתשוקה למשחק, מאשר את האצבעות שכוונו אליי, רועדות מבוז?

כיצד זה שעד היום איני יכול להיות בטוח שלא הייתה כוורת ולא היו כלבים? כיצד זה שאיני מוכן להודות שעדת הכלבים שלי לא הייתה ולא נבראה? איני יכול, כי אותם כלבים היו תחילתו של מסע שנגמר בשירים שאני כותב. מקום שבו אני שולט במציאות, מקום שבו אני מדמיין את עצמי מוקף בכל הנשימות החמות הללו, בהתרוצצות הנלהבת, בשדה עפר הנמלא לפתע בבוהק הפרוות.

אחרי אותה מכלאה דמיונית, אמיתית יותר מחבורת הילדים הלועגת, הגיע אלינו הגור, התגשמות של תשוקת הדמיון בחיים הממשיים. אבי נתן לו את השם ישע, קיצור של יהודה שומרון ועזה, התרסה, כדרכו, כנגד המקום שבו הוא חי. התרסה המלופפת באהבה המלופפת בהתרסה. הגור הקטן קרע לי את החולצה על הדשא, והפך לחבר טוב יותר מאלו שהקיפו אותי למול מכלאות ריקות ושקופות.

.

***

.

כשעברנו לבית הקבע במעלה היישוב ישע קיבל ממלכה משלו. הייתה שם מלונה שהוא כמעט שלא נכנס אליה, עשב יבש ובו כמה גבעולי חיטה ועץ תאנה מפואר ובא בימים. העץ הטיל פירות על האדמה סביבו, וזו הפכה שחורה ותוססת. אבי נטע מטעי נקטרינה וגודגדן, העצים עמדו בשורות והיו לנוף שהקיף אותו, מזמינות ציפורים שניקרו בפירות המתוקים, חרקים שנעו לקראת בריכות המים שנקוו מדי פעם בעקבות פיצוץ בצינור. היה זה, אז, קצה שורת הבתים של היישוב. ישע עמד למול גבעות שעליהן פרווה של סירה קוצנית, הגבעות התרוממו וגלשו לעבר ים המלח שזהר במרחק, הבטחה ואסון גם יחד נרמזו בברק שלו, ברק סכין וכסף גם יחד.

מפעם לפעם, כאילו נמאס לו, היה ישע מסיר את הקולר שלו ושועט. נדמה היה שהוא יכול לעשות זאת בכל עת, אבל הוא בוחר לשכב ימים שלמים תחת עץ התאנה, להביט באופק בעוד גופו מצטנן בצל ושואב את חום האדמה החלש והמנחם. נושם לאט ומביט לעבר העצים שציירו נסיקות ברקיע הריק תדיר שהתקמר על פי מתאר הגבעות.

יצאתי פעם אחת מהבית, מרעיד את דלת הזכוכית, שפעם סדקתי בבעיטה זועמת, בדיוק כשהוא פסע, אלגנטי ושקט, מחוץ לתחום עץ התאנה. הוא הרכין את ראשו, כמו משתחווה בפני משהו, אולי בפני ריח החירות שהגיע אליו מהציפורים שדיברו ללא הרף בצמרות עצי הגודגדן, מחליפות מקום כל כמה שניות, בונות את השתי וערב הצפוף של דילוגים ופטפוט, או אולי רכן למול דמותו הרחוקה של צבי שעמד בפסגת הגבעה. הצבי לא זז שם, ראשו הזדקף כנגד האופק, רגליו הדקות נדמו רועדות, אבל הייתה זו הרוח שרעדה, עוברת גם על שערות ידיי שהצטמררו כשישע הניע כמה פעמים את צווארו והקולר החליק, עמד לשנייה אחת ואז נפל על העשב.

הזינוק! ישע נורה לעבר המורד, רגליו נגעו לא נגעו בסלעים, באבנים הזעירות, בכביש שבו נראו בבירור שני הנקיקים שחרצו גלגלי הטרקטור, הוא הנמיך מעט את ראשו כדי להפחית את החיכוך עם האוויר. יכולתי לראות את גבו השחור, המבריק, מתפתל בכל זינוק של רגליו. הוא עבר את המורד ונעלם בוואדי, מגיח מן העבר השני בזינוק עצום. הטרסות עמדו מולו, אותן מדרגות אבן שהפכו כל גבעה לסולם כלפי מעלה.

הצבי טרם זז, הוא המתין לישע, ראשו עדיין חותך את האופק, רגליו הדקות יציבות ושקטות. הוא הביט מדי פעם בכלב, עוקב אחרי הזינוקים שלו. נותרו שלוש טרסות, אמרתי לעצמי, חרד ונרגש בו זמנית, היה זה כאילו העמדת הפנים תמה, כאילו, בבת אחת, הסיר ישע איזה בגד שחבש עבורנו – מתרגש כשאנו קרבים, מלקק את היד, מתהלך בעדינות ובשקט – ונכנס לגופו האמיתי באחת ונע במהירות לעבר הצבי שכעת, כשישע היה במרחק של צמד טרסות, הועיל להנמיך את ראשו, ואז, במהירות כמעט בלתי נראית, דילג מחומת הטרסה ומיהר לאורך הרכס.

דילוג וזינוק, זינוק ודילוג. התנועות שלהם היו הדגמה של צמד האפשרויות לנוע בעולם. האחת קלילה, לא מסודרת, חסרת מרכז, ואילו האחרת מדויקת, בקו ישר, ממוקדת. לא ידעתי למה לייחל, ביקשתי מהצבי להיעלם ומישע לממש את גופו באופן מוחלט.

.

עם הכלב, טיול ערבית

הָיִינוּ מַגִּיעִים עַד לַשּׁוּלַיִם, הֵיכָן שֶׁנֶּעֶרְמָה

עֲזוּבָה. רוּחַ נָעֲצָה בְּפַרְפָּרֵי תַּיִל כְּסוּפִים

דְּגָלִים מוּבָסִים שֶׁל קַרְטוֹן וּנְיָר,

רַק עִפָּרוֹן חַלָּשׁ נוֹתָר מֵהַגִּבְעָה

קַו מָחוּק כִּמְעַט כֻּלּוֹ שֶׁל הִתְרוֹמְמוּת וּצְנִיחָה.

יָדִי הִצִּיתָה גַּפְרוּר

כְּנֶגֶד פֶּתַח הַצַּוָּאר וּבַעֲבוּר

תְּעָלוֹת הֶעָשָׁן הַדַּקּוֹת בָּהֶן יָכֹלְתִּי

לַעֲבֹר אֶל הַחֲלוֹם, עָשָׁן נוֹסָף, אַךְ זֶה הַמְּסָרֵב לְהִתְנַדֵּף.

אֲוִיר שָׂרוּף – הַנְּעוּרִים הִתְכַּלּוּ –

אַךְ בְּךָ אָחֲזָה תָּמִיד הַיַּלְדוּת,

הַפַּרְוָה רָעֲדָה וּפָנֶיךָ, מְחֻטָּבִים כְּמוֹ הַגַּעְגּוּעַ,

הִמְשִׁיכוּ לְלֹא תְּנוּעָה לַעֲקֹב אַחֲרֵי יָרֵחַ

הָיָה זֶה זְמַן לֹא רַב לִפְנֵי שֶׁהִתְעַיַּפְתָּ כָּלִיל.

זֶה הָיָה אָז שֶׁטָּמַנְתָּ בִּי אֶת הַמִּשְׁפָּט –

תָּמִיד יִהְיֶה קְצֵה מְקוֹם הַיִּשּׁוּב.

מְקוֹם הַסֵּפֶר שֶׁל הַקּוֹל וְהַזְּמַן.

הָאֵפֶר הַנּוֹשֵׁר מִן הַיָּד וְאֶל הַדְּמָמָה, הַשִּׁירָה.

.

טיילתי עם ישע הרבה, הרבה מאוד, מגיל צעיר. ברגע שהיה בכוחי לאחוז ברצועה ולא להיגרר אחרי גופו החזק. אבל אני זוכר רק את הטיולים שלנו מהתקופה שבה שירתי בצבא. זיכרון צריך כובד. הייתי מגיע הביתה, טעון כמו הנשק שהחזקתי ביד. בתוך החך שלי התהפכו מילים שביקשו לתאר את חברון. לא היה למי, ההורים שלי היו עסוקים בשיטוט בהריסות הזוגיות שלהם, אחיי הגדולים כבר נמלטו, הקטן היה בישיבה.

ירדתי, לאחר מקלחת, ללא המדים, עם טריקו ומכנסיים קצרים, לישע. רצועה השתלשלה מידיי, הוא קם והחל לנוע, נרגש, בסיבובים. תחילת הטיול הייתה לא נעימה. הנחת הרצועה, המשיכה אחורה בכל פעם שהוא זינק קדימה, ההליכה המתנגדת. השתררה בי תחושה שלא הייתה רחוקה מאלו שמילאו אותי ממילא: עמדת שמירה, יד על הברזל, עין בולשת, מתוחה, מתוח גם הגוף, ממתין בדריכות לצורך להיכנס לעמדת ירי.

זה לקח בדרך כלל רבע שעה. רבע שעה עד שהצלחנו להגיע לאיזון. עד שאני התאמתי את עצמי אליו והוא אליי. הוא האט מעט ואני הגברתי את צעדיי. חשתי בגופי את הכיוון שאליו הוא רוצה ללכת. התחלתי להריח ריחות מפתים שמושכים אותו, לזהות איזו תנועה קלה בשיחים או בין העצים, לזהות שקית ניילון מרחפת, נעל עזובה. הוא הרגיש מתי העלייה קשה לי, מתי האבנים מאטות את קצב ההליכה שלי. התקרבתי להיות כלב, הוא התקרב להיות אדם.

היינו חולפים, מתואמים כבר, על פני המקווה, סביבו אורנים והדרך אליו מוסתרת בברזנט ירוק, על פני מבנה המועצה, שבקומה התחתונה שלו שכן החמ"ל האזורי. הכרתי אותו ממשמרות שמירה שלקחתי על עצמי כהכנסה צדדית. חלפנו על פני הספרייה האזורית, שם היו שיחי הדס שישע אהב במיוחד, חלפנו על פני הבסיס הצבאי והגענו לשביל ההיקפי של היישוב.

בטונדה עמדה שם כמשפט בהיר על המציאות, סימני רכב הביטחון עוד עמדו על הדרך, גרגרי אבק אחרונים הסתחררו. צעדנו בדממה, רק הנשימות של ישע וחריקת הסנדלים שלי נשמעו. התיישבתי על סלע, חש את החספוס של הטחב, את החום שנצבר שם במשך היום כולו. שחררתי את הרצועה. ישע התרוצץ לפה ולשם, מחפש משהו שיחזיר לו התרגשות.

המבט שלי שוטט במורד הוואדי ועלה אל העיר הפלסטינית. היו שם בתי קומות שאכלסו משפחות, רשת סבוכה של דרכים לא סלולות, אנטנות צמחו על הגגות, חסרות סדר, כמו מחפשות אחר מציאות אחרת. קרוב יותר שקיות ניילון נאחזו בעשבים יבשים, קופסת לוף ריקה נחה הפוכה על צידה, החלודה החלה לאכול בה, היא זהרה באור היום. ארנב נע לפתע, בזריזות, מאחד הסלעים ואל עצי האורן שעמדו בקצה בתי היישוב, המהירות שלו, הפרווה המבהיקה נראו לי כמו לעג. שקעתי שוב בחברון.

ישע התקרב אליי, בהתחלה הניח את ראשו על הירך שלי והביט בי, כשלא זזתי החל מניע את פיו ואפו לקראתי, מגיע עד הבטן, נובר שם קצת, מסמן תנועה של קימה. כשלא זזתי החל מגביר את תנועת הראש, אומר שוב ושוב קדימה. כשלא הגבתי חיפש לרגע עם אפו משהו, משוטט על פני הבטן והירך, מוצא את דרכו אל היד שהייתה קפוצה לאגרוף. הוא הסיע שם את אפו כך שאצבע אחת השתחררה, ואז עוד אחת, ולבסוף הייתה היד פתוחה. אז החל נובר ביד, מעלה אותה שוב ושוב עם אפו ועובר עליה עם לשונו. הוא הרטיב את ידיי ומשם, כך ידע, תעבור הרטיבות לזרוע, לכתף, ופנימה יותר למקום שהחל צוחק, צוחק יותר ויותר עד שחברון נעלמה והתחלפה בהווה, שם נולד הצחוק מתחושת הדגדוג של אפו המנגח בעדינות את פנים כף היד.

.

פגומים

חַיִּים שְׁלֵמִים מְדוּדִים וּנְטוּלֵי פְּרוֹפּוֹרְצִיּוֹת

בְּעוֹד סְבִיבֵנוּ תְּנוּעוֹת רִקּוּד מְזִיזוֹת צִמְחִיָּה.

הֵם מְשׂוֹחֲחִים זֶה עִם זֶה לְצַד הַמַּיִם

וְתָמִיד נִמְלָטִים עִם בּוֹאֵנוּ

מְלֻוִּים בַּחֲבֵרֵנוּ הַיְּחִידִים בַּטֶּבַע – הַמְּנוֹעִים.

אָנוּ מְבַקְּשִׁים לְהַמְשִׁיךְ וְלִינֹק

בְּאֶמְצָעוּת מַשְׁאֵבוֹת כְּבֵדוֹת.

אֵשׁ הַהוֹפֶכֶת הַכֹּל לְעָשָׁן מַמְשִׁיכָה אֶת הַיְּלָלָה כְּלַפֵּי מַעְלָה

מַעֲבִירָה אוֹתוֹ מִתְּחוּם הַפְּנִים לִתְחוּם הַחוּץ,

סוֹף־סוֹף אֵינֶנּוּ צְמֵאִים לְבַד

בְּעוֹד הָרָקִיעַ מִתְקַשֶּׁה לִנְשֹׁם.

מִתְהַלְּכִים וּמְנוֹפְפִים בְּהִתְרַגְּשׁוּת בְּפַעֲמוֹנֵי הַתּוֹדָעָה,

מְגֻשָּׁמִים מִכְּדֵי לְהָבִין כִּי רַק עֲבוּרֵנוּ הָיָה צֹרֶךְ בְּרֶסֶן הַשָּׂפָה.

נִסּוּ לְפַיֵּס אוֹתָנוּ בִּדְבָרִים כֹּה רַבִּים –

תּוּת, כֶּרֶם, פַּרְפָּרִים, כִּנּוֹר,

הַנֶּחָמָה הַגְּדוֹלָה בְּאָב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָמוּת.

לוּ רַק הָיִינוּ דּוֹמִים לִפְרִיחַת הָאַלְמֻגִּים

יוֹדְעִים לְחַקּוֹת אֶת מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַטַּוָּס עֲבוּר אַהֲבָה.

.

***

.

את הבשורה על מותו של ישע קיבלתי בבוליביה. עמדתי ברחוב, בידי שפופרת טלפון ציבורי, הקו חרק ורעש, כמו מה שהיה לאמי לספר. הוריי התגרשו לפני כמה שבועות, עניין צפוי. הבשורה שהייתה לה בשיחה הנוכחית צרבה יותר – ישע מת.

הוא לא עמד בהתפרקות הבית, במעבר למקום אחר, בהיעלמות בני אדם שאהב. נכון, הוא היה כבר בא בימים, בן יותר מחמש־עשרה, אבל אני לא יכול שלא לחשוב שהוא היה רגיש יותר, יצור עמוק יותר, שברירי יותר, כן יותר.

המילים שאני כותב, המילים שאמרתי לעצמי באותם ימים, המילים שבהן הרגעתי את אמי והיא אותי, המילים הללו, שמנסות כל כך לתאר את הרגש, להפוך אותו לצורה שאפשר להוציא מאיתנו ולהעמיד על המדפים הארוכים של השפה ואז להתבונן בהן כמו בפסלים זעירים שהם אנחנו, שכיות החמדה של היותנו בני אנוש בעלי תודעה, המילים הללו הן בידוד בינינו לבין העולם.

לא היו לו מילים, לישע, היו לו קולות גולמיים, מרוכזים, צלילים שגילמו את מהות הרעב, הצמא, הגעגוע, האושר. היו לו תנועות גוף שחתכו דרך האוויר וזינוק שגמע את אותו אוויר בלגימות גדולות. היה לו צער גדול, חריף ונטול מוצא.

מי חש את הקיום באופן מרוכז יותר? אני כל כך מתאמץ להחזיר את הימים ההם לחיים בדברים שאני כותב, ובכל שורה הזיכרון הולך ומתפוגג. מדוע איני יכול להניח את ראשי בכף היד של הזיכרון, מדוע איני יכול להניע את ראשי הלוך ושוב על פרוותו של ישע, חלקה, ריחה ריח עפר ותאנים וזריזות, מדוע לא עשיתי את זה די כשהייתי יכול? איך זה שלא כאב לי כמוהו כשהבית התפרק?

.

יונתן ברג, משורר וסופר. ספר השירה האחרון שלו עד כה, "אור וזמן", ראה אור בשנת 2021 בהוצאת מקום לשירה, והוא ניתן לקריאה והורדה חינם ברשת.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רישומים | צל עורב

"אוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים נִדְלָקִים בְּבָתֵּי כָּפֹר רָאכֶּבּ בַּמִּזְרָח וּכְפַר רוּפִּין בַּמַּעֲרָב וּבַתָּוֶךְ מְאוֹת דַּיּוֹת, מְרַחֲפוֹת, מִסְתַּחְרְרוֹת, מְנַצְּלוֹת כָּל רֶגַע אוֹר". ארבע רשימות מאת עדנה גורני

דן בירנבוים, עורב, אקריליק על נייר, 40X30 ס"מ, 2017

.

כאן ועכשיו – ארבע רשימות

עדנה גורני

.

מקדים

.

שֶׁמֶשׁ מֵאֲחוֹרֵי גִּבְעָה

צֵל עוֹרֵב מַקְדִּים

אֶת הָעוֹרֵב

.

דְּיוּנָה וְעוֹד דְּיוּנָה, רַכּוֹת וְחַמּוֹת. רְדוּמוֹת לְמֶחֱצָה אֲנַחְנוּ עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת. בִּתִּי פּוֹסַעַת מֵאֲחוֹרַי, יְחֵפָה. עַל הַחוֹל מֻשְׁלָכִים שִׁבְרֵי מַרְאָה וּפִסּוֹת מִסְגֶּרֶת מְגֻלֶּפֶת, כְּבֵדָה. רַק שֶׁלֹּא תִּפָּצַע. אֵיךְ הִגִּיעָה לְכָאן לְלֵב הַדְּיוּנוֹת? חָתָן וְכַלָּה מְשׁוֹטְטִים בֵּין חֲבַצְּלוֹת חוֹף אַחֲרוֹנוֹת, מִשְׁתַּקְּפִים בַּמְּכִתּוֹת הַפְּזוּרוֹת, הַצַּלָּם דּוֹלֵק בְּעִקְבוֹתֵיהֶם. מַרְאָה נִשְׁבֶּרֶת מְבִיאָה מַזָּל רַע לְשֶׁבַע שָׁנִים. אֶת הַשְּׁבָרִים מֻמְלָץ לִקְבֹּר עָמֹק בָּאֲדָמָה יַחַד עִם הַמַּזָּל. אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה בָּאֱמוּנוֹת הַטְּפֵלוֹת הַלָּלוּ – יֵשׁ לִי אֲחֵרוֹת.

.

קַוִּים עֲדִינִים יוֹצְאִים וְהוֹלְכִים, מְשַׂרְטְטִים בַּחוֹל צְמָתִים וְהִתְלַבְּטוּיוֹת, מַסָּעוֹת שֶׁל יְצוּרִים קְטַנִּים, פָּרָשׁוֹת דְּרָכִים. הַאִם הַצְּדָפִים הַקְּטַנִּים שֶׁדּוֹמִים לַגְּדוֹלִים הֵם מִמִּין אַחֵר? הַאִם מֵתוּ בִּצְעִירוּתָם? בִּתִּי מַפְקִירָה עַצְמָהּ לְלִטּוּף שִׁמְשִׁי. עֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת. אֲנִי מְנַסָּה לִשְׁכֹּחַ שִׁבְרֵי זְכוּכִית, מַכַּת חֹם, לֹא לַחֲשֹׁב עַל הַחוֹתֵךְ וְהַשּׂוֹרֵף, מִתְרַחֶקֶת לְאֹרֶךְ קַו הַמַּיִם. עַל הַחוֹף מוּטָל דָּג עַל צִדּוֹ, עֵינוֹ אֲדֻמָּה, לְטוּשָׁה.

.

***

.

לינה משותפת

.

שָׁלָךְ צוֹלֵל

יוֹרֵד לַבְּרֵכָה

עוֹלֶה בְּלֹא כְלוּם

.

זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה. הָאוֹר מִתְמַעֵט. הָרֵי עַגְ'לוּן עֲדַיִן מוּאָרִים, עֶשְׂרוֹת דַּיּוֹת חָגוֹת בָּאֲוִיר. הַמַּיִם בִּבְרֵכַת הַדָּגִים נִצְבָּעִים אָפֹר כָּסוּף. מָרִיּוֹת מְטַפְּסוֹת עַל מִתְקַן אִוְרוּר צָף, בּוֹטְחוֹת בּוֹ כְּמוֹ הָיָה אֲדָמָה מוּצָקָה. דַּיּוֹת נוֹסָפוֹת מַגִּיעוֹת וְכֻלָּן מְעוֹפְפוֹת מֵעַל מַטָּעֵי הַתְּמָרִים, גּוֹלְשׁוֹת וּמַנְמִיכוֹת, נוֹסְקוֹת שׁוּב, מִסְתּוֹבְבוֹת וְעָפוֹת, מִתְרַחֲקוֹת וּמִתְקָרְבוֹת חֲלִיפוֹת, עוֹד וְעוֹד דַּיּוֹת מִתְקַבְּצוֹת לְלִינַת לַיְלָה. הַשֶּׁמֶשׁ נֶעֱלֶמֶת, צוֹבַעַת בְּוָרֹד אֶת הָעֲנָנִים הָאֲפֹרִים בַּמִּזְרָח, מַשֶּׁהוּ נֶחְסָר וּמַשֶּׁהוּ מִתְוַסֵּף. אוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים נִדְלָקִים בְּבָתֵּי כָּפֹר רָאכֶּבּ בַּמִּזְרָח וּכְפַר רוּפִּין בַּמַּעֲרָב וּבַתָּוֶךְ מְאוֹת דַּיּוֹת, מְרַחֲפוֹת, מִסְתַּחְרְרוֹת, מְנַצְּלוֹת כָּל רֶגַע אוֹר לְמָעוֹף מֵעַל עֵמֶק שֶׁכְּמוֹ מִתְעַרְסֵל בְּנִדְנוּד קַל בֵּין רִכְסֵי הָרִים, לִקְרַאת חֹשֶׁךְ וְשֵׁנָה, מֶרְחָב אֶחָד שֶׁאֲנַחְנוּ, בְּאָזְלַת יָדֵינוּ, בְּקֹצֶר הַשָּׂגָתֵנוּ, מַצִּיבִים בּוֹ גְּבוּל.

.

***

.

שירה

.

רוֹבֶצֶת עַל הַמִּדְרָכָה, מְמֻסְגֶּרֶת בַּקַּוִּים הַנֶּחְרָצִים שֶׁל הַמִּרְצָפוֹת, כַּף כְּרַסְתָּנִית, בַּעַלְבָּתִּית. יוֹנִים מְנַקְּרוֹת בְּכִכְּרוֹת לֶחֶם מְפוֹרָרוֹת, סוֹדְקוֹת אֶת עוֹרָהּ הַמֻּשְׁלָם (כִּמְעַט) שֶׁל הָעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ (כִּמְעַט) הַכֹּל – הַרְצָאוֹת פִילוֹסוֹפְיָה עַל הַבָּר, הוֹפָעַת מָחוֹל שֶׁל נָשִׁים זְקֵנוֹת בְּסַרְבְּלֵי טַיִס, סְרָטִים דּוֹקוּמֶנְטָרִיִּים, קִיּוֹסְקִים מְשֻׁחְזָרִים, לֵצָנִים רְפוּאִיִּים, דּוּדֵי שֶׁמֶשׁ, קַבְּצָנִים, תַּעֲרוּכוֹת מֻפְרָכוֹת, עַרְבֵי שִׁירָה בַּחֲנוּיוֹת סְפָרִים, דִּירוֹת תַּפְנוּקִים רֵיקוֹת, סַפּוֹת מִתְפּוֹרְרוֹת, תַּחֲרוּת סְקְווֹשׁ בֵּינְלְאֻמִּית בְּתוֹךְ כְּלוּב זְכוּכִית וְשֶׁמֶשׁ וְצֵל וְרַמְפָּה לְכִסֵּא גַּלְגַּלִּים קְבוּרָה (כִּמְעַט) לַחֲלוּטִין תַּחַת כִּסּוּי עָפְרִית הַכֵּף. מֵעָל מִתַּמֶּרֶת כִּפָּה מוּזִיקָלִית, צְרִיחוֹת נֶהְדָּרוֹת, מְצַמְרְרוֹת, מְעַנְּגוֹת, שֶׁל סִיסִים שֶׁעוֹד מְעַט יַעַזְבוּ אֶת הָעִיר, שִׁירָה שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ, וּבֵינְתַיִם הֵם מְחוֹלְלִים בֵּין מְצוּקֵי הַבִּנְיָנִים. הוֹלְכִים וְשָׁבִים אֵינָם נוֹשְׂאִים מַבָּטָם אֲלֵיהֶם וַאֲנִי מַרְכִּינָה רֹאשׁ וּמַבָּטִי נִקְוֶה בְּכַף זְרוּקָה עַל הַמִּדְרָכָה.

.

***

.

מוזיקה

.

מִשְׁפָּחוֹת בַּשָּׂדוֹת, בַּמַּיִם, בָּאֲוִיר. גִּרְגּוּרִים, רִשְׁרוּשׁ רוּחַ בֶּעָלִים, פִּכְפּוּךְ מַיִם, רַחַשׁ צְעָדִים בַּכֻּרְכָּר.

לְאֹרֶךְ הַיּוֹם מְלַוּוֹת אוֹתָנוּ קְרִיאוֹת הָעֲגוּרִים, נוֹכְחוֹת בַּכֹּל גַּם כְּשֶׁאֵינָם נִרְאִים, מְמַלְּאוֹת אֶת הֶחָלָל וְאֶת תְּעָלוֹת הָאָזְנַיִם, נִשְׁאָפוֹת לָרֵאוֹת וּמְפַעְפְּעוֹת מִתַּחַת לָעוֹר. עִם הַשְּׁקִיעָה, כְּמוֹ אוֹת הָעֳבַר מִפֶּה לְאֹזֶן, מִתְגַּבְּרוֹת הַקְּרִיאוֹת בְּאַחַת וַעֲגוּרִים וְעוֹד עֲגוּרִים וְעוֹד מִתְרוֹמְמִים מֵהַשָּׂדוֹת, אֶשֶׁד הֲמוֹן כְּנָפַיִם מְנַפְנְפוֹת וְחוֹבְטוֹת, זוֹרְמִים בְּכִוּוּן אֶחָד, בְּכַוָּנָה אַחַת – לִמְצֹא בָּאֲגַם מָקוֹם בָּטוּחַ לְלִינַת הַלַּיְלָה. עַל הַשְּׁבִיל גְּלָלִים שֶׁל דָּרְבָּן.

.

כָּל הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

בַּמְּכוֹנִית

שׁוֹמַעַת עֲגוּרִים

.

עדנה גורני היא דוקטור לאקולוגיה, משוררת וסופרת. ספר השירים פרי עטה "גרר ועילוי" ראה אור בהוצאת עולם חדש בשנת 2014. ספרה "דיוקן זואולוגי: לקסיקון" (פרדס) זכה בפרס גולדברג לספר ביכורים לשנת 2020. קובץ שיריה "אמא" זכה בפרס שירת המדע ע"ש עופר לידר לשנת 2021. רשימה ושירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך מיום 12.5.22 ו־23.6.22. הרשימות שכאן – מתוך הספר "כמעט כרגיל" שעתיד לראות אור בסדרת "כבר", מוסד ביאליק.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | בלב העיר ובלב היער

"בין שתי הנשים, שני הכלבים ושני הסיפורים מפרידים כשלושת אלפים קילומטרים, ויחסי האדם־חיה המוצגים בהם כאילו נלקחו מעולמות שונים." דפנה לוי על "הכלבה" מאת פילאר קינטנה ועל The Friend מאת סיגריד נונז

ירמי עדני, צללים כלב, בריסטול שחור, 70X50 ס"מ, 2021

.

מאת דפנה לוי

.

אל תוך חייה של אישה השרויה באבל כבד נכנס, באופן לגמרי בלתי צפוי, כלב. היא לא ממש יודעת מה לעשות בו, משום שהנוכחות שלו פורעת את השגרה שלה, מאיימת על ביתה, מעוררת בה מחשבות ורגשות שלא הכירה. אבל היא נאחזת בכלב, ובתוך מערכת היחסים הנובטת ביניהם, אט־אט היא משתנה. התקציר הזה מתאים לשני ספרים קצרים ועזי מבע שראו אור לאחרונה: הכלבה מאת פילאר קינטנה ו־The Friend מאת סיגריד נוּנֶז (שטרם תורגם). אלא שבין שתי הנשים, שני הכלבים ושני הסיפורים מפרידים כשלושת אלפים קילומטרים, ויחסי האדם־חיה המוצגים בהם כאילו נלקחו מעולמות שונים.

גיבורת הכלבה היא דמריס, אישה שחורה החיה בקהילה כפרית בקולומביה, על המצוקים המוקפים בג׳ונגל, לא רחוק משפת האוקיינוס השקט. הטבע שסביבה מרהיב אבל תוקפני, פראי ומשחר לטרף, וכמוהו גם בני האדם, שעיניים פולקלוריסטיות מדגישות את גופיהם השריריים ואת שמחת החיים שלהם, אבל במבט מקרוב, העוני, ההזנחה וקשיי ההישרדות מלווים בגילויי אכזריות שהיא ברובה עניינית ולא סנטימנטלית. צבע העור של דמריס והעובדה שהיא אינה מצליחה להרות וללדת מציבים אותה בתחתית הסולם החברתי, כך שכשהיא מאמצת גורת כלבים זעירה שמצאה אחת משכנותיה, דואגת לה ואף מוצאת חום ושמחה בקשר עם הכלבה, בעיני קרוביה ושכניה היא נראית עלובה עוד יותר ומעוררת רחמים.

דמריס ובעלה רוחליו מתגוררים בבית שנטשה המשפחה העשירה (או הפחות ענייה) בכפר אחרי שבנם טבע באוקיינוס. הבית מוזנח מאוד, וקרבתו אל הג׳ונגל מצריכה תחזוקה שוטפת, שעיקרה התגוננות מפני חיות טרף שעלולות לחצות את הגבול. לשם כך יש לרוחליו ודמריס כלבים, כלבי שמירה שהיחס אליהם אינסטרומנטלי בלבד, ולעתים גם פחות מזה, שכן רוחליו נוטה להתפרצויות אלימות, בעיקר כלפיהם. הכלבה החדשה אמורה הייתה להצטרף אליהם, אלא שמרגע שדמריס מצמידה אותה לחזה ומריחה ממנה את ריח החלב, היא אינה מסוגלת שוב לראות בה יצור המשתייך לקטגוריה שונה לגמרי ממנה – היא מפנקת אותה, חרדה לה, גאה בה, זקוקה לה רגשית ובהמשך גם כועסת על הכלבה כשזו יוצאת לתור בעצמה את הג׳ונגל, מקנאה בה משום שהיא הרה וממליטה גורים, ומגלה בתוך עצמה דחפים חייתיים עזים, הסודקים לגמרי את התמונה הראשונית המניחה כי בני האדם עליונים על בעלי החיים, ומביטים בטבע מבחוץ, כאילו אינם חלק ממנו.

הקהילה המתוארת בהכלבה היא קהילה שכאילו נשכחה לחלוטין, אפילו מממשלת קולומביה. אין באזור תשתיות מינימליות כמו מים זורמים, שירותי בריאות או בתי ספר סבירים, מרבית התושבים חסרי השכלה, ומאחר שמדובר במקום גשום במיוחד שאין בו דרכים סלולות, המעבר ממקום למקום קשה ומצריך לעיתים חתירה מאומצת, ואחריה הליכה וטיפוס על סלעים חלקלקים, עם המשוט על הכתפיים. הקרבה הגדולה לטבע רחוקה מלהיות אידילית. לכאורה בני האדם שולטים בטבע – הם כורתים עצים, הם יוצאים לדיג, בעבר אפילו כרו זהב – אבל בפועל הם בני ערובה שלו. באפלה שבין העצים הגבוהים צומחים קוצים המאיימים לשסף את כפות הרגליים, הגשמים יוצרים מפולות אדמה ושיטפונות הסוחפים את כל מה שנקרה בדרכים, נחשים ארסיים זוחלים על הקרקע, את הבתים העשויים מעץ מכרסמים טרמיטים, וכדי להתרחק מגבולות הבתים מוכרחים להצטייד במצ׳טה, שבלעדיה הסיכוי לחזור קטן מאוד.

במקום כזה המושג "חיית מחמד" לא קיים. בני האדם אמנם מוקפים בבעלי חיים אבל איש אינו מעלה בדעתו לייחס לאלה תודעה, רגשות או רצונות. כשדמריס מאמצת את הגורה היא חוצה את הגבול הזה, והמעשה שלה הוא זר ומוזר בעיני הסביבה. היא מתנהלת מול הכלבה כמו אם מול תינוקהּ: היא נהנית מן התלות וההערצה שהכלבה מרעיפה עליה, היא עוקבת בהתפעלות אחר התפתחותה, והיא חווה שבר של ממש כשזו יוצאת לעצמאות. ומאחר שהעצמאות הזו יצרית מאוד ומתרחשת באותו מקום אפל ומסוכן שלדמריס אין גישה אליו – היא גם מעוררת בה זעם ותחושת בגידה. דמריס, כמובן, אינה מודעת לכל זה, ודבר מכלי הניתוח והפיצוח הזמינים לאישה עירונית משכילה – כמו גיבורת The Friend למשל – אינו עומד לרשותה. אין לה עם מי לדבר על כך וברור שאינה יכולה ללכת לטיפול, ובליל הרגשות העזים כל כך מוביל אותה בהכרח לצעד קיצוני באכזריותו.

דווקא במנהטן, מקום שבו הטבע מרוסן, מגודר ומתויג, מזומנים לכלב, כלבהּ של המספרת ב־The Friend, חיים נוחים פי כמה, ואף שגם שם נשמעות מצד הסביבה הערות שחלקן לעגניות ואפילו ארסיות, מרבית השכנים, החברים, עוברי האורח מתפעלים מיופיו של הכלב, שקרוי בצדק, כנראה, אפולו.

את אפולו קיבלה המספרת בירושה. חבר קרוב, סופר ידוע ומרצה לספרות התאבד, ואשתו, "אישה מס׳ 3", מצלצלת אל המספרת ומבשרת לה שהמנוח ביקש למסור לה את הכלב, כלב שהוא עצמו מצא זנוח בפארק שנים קודם לכן, והאלמנה מיהרה כעת לשגר למכלאה. את העניינים מסבכות מאוד העובדות שהמספרת חסרת השם (לאף אחת מהדמויות בספר, חוץ מהכלב, אין שם) מעדיפה חתולים ומעולם לא גידלה כלב, ושאפולו הוא כלב דני ענק, שנוכחותו בדירה הניו יורקית הזעירה שלה מורגשת היטב.

מערכת היחסים בין הכלב לאישה מתוארת כמובן בצבעים הרבה פחות דרמטיים מאלה ששימשו את קינטנה בסיפור הקולומביאני. בניו יורק, אחרי הכול, אישה המוליכה כלב לטיול, גם אם הוא עצום בגודלו ומטיל גללי צואה בהתאם, אינה מושכת תשומת לב רבה. דווקא בעיר, שכבר ריסנה את הטבע ומיגנה את עצמה מפניו עד שהיא כמעט אינה זוכרת את קיומו, החיה זוכה לתנאי חיים נוחים בהרבה. פה ושם יש אמנם מי ששואלים את האישה אם אפולו הוא המאהב שלה, אבל זה לא הסיפור שנונז מנסה לספר. היא עוקבת אחר התהליך הרגשי העובר על המספרת, המתאוששת מן ההלם של אובדן החבר האנושי באמצעות התקרבות שכולה חמלה והזדהות לחבר אחר, כלבי. אגב, ה־friend שבכותרת מתייחס לזה וגם לזה, וגם למספרת עצמה, שהייתה קרובה במיוחד לגבר שהתאבד, והנשים הרבות מאוד בחייו מתקשות להאמין שהייתה חברה ולא מאהבת שלו.

אפולו הוא כלב מבוגר, הוא שוקל תשעים קילו, סובל מדלקת פרקים ואינו אנרגטי במיוחד. המספרת, שגם היא כותבת ומלמדת כתיבה באוניברסיטה, משוכנעת שהוא שבור לב בעקבות מות בעליו. מאחר שחייה מתנהלים בתוך המילייה הספרותי של ניו יורק, היא גודשת את הסיפור בדיונים על יחסי בעלי חיים ובני אדם כפי שאלה משתקפים בספרות ובשאלות כמו "האם הקריאה מלמדת אותנו אמפתיה?" ו"האם הכתיבה מחדדת את יכולת הראייה שלנו?". את היכולת שלה לגלות אמפתיה לכלב הממלא את דירתה היא שואבת מספרים, ספרים על כלבים שברובם, כמובן, גורלם של אלה אינו סימפטי, בלשון המעטה. "הם לא בוכים", היא אומרת, "אבל הם יכולים להיות מדוכאים וגם להתפרק לרסיסים, והלב שלהם עלול להישבר". ההתקרבות שלה אל אפולו איטית אבל מושלמת: היא משייפת את ציפורניו, מניחה לו לישון במיטתה וכדי להרגיע אותו היא קוראת באוזניו את מכתבים למשורר צעיר של ריינר מריה רילקה. וכשלבעל הדירה, האוסר החזקת בעלי חיים בנכס, נודע על קיומו של אפולו והוא מאיים לפנות אותה, היא כבר אינה מסוגלת אפילו להעלות בדעתה להיפרד ממנו – "אנחנו שתי בדידויות שמגינות ומנחמות זו את זו", היא מצטטת את רילקה.

שני הספרים מציגים תפיסות הפוכות של יחסי אדם־חיה־טבע, ומעניין במיוחד לראות שאלה מנוגדות לרוח הרומנטית ואולי גם הספוגה אשמה שמרחפת מעל סיפורים רבים בתקופה של חשבון נפש על נזקי האדם לסביבה. לעומת סצנת מותה האכזרי של הכלבה, שנדמית אקראית אף שעל פי נקבעה מראש על פי חוקי הג׳ונגל שהאדם הוא חלק מטורפיו, תיאור מותו של אפולו עדין, רגיש וכמעט מיסטי, אף שהוא מתרחש בעיר סואנת, מנוכרת, שבעל החיים משתלב בה רק אחרי שסורס ואולף. לשתי הנשים ניתנת הזדמנות לגאולה, אך גם זו דורשת מבט הפוך: האחת נדרשת להתרחק מן הטבע ומאכזריותו הדבקה גם בה, והאחרת נדרשת למצוא את אותם שרידי טבע זעירים בסביבתה ולהתנחם בהם.

.

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת, בעלת הפודקאסט "על החיים ועל המוות", חברת מערכת כתב העת ״אלכסון״ וחברת מערכת המוסך.

.

פילאר קינטנה, "הכלבה", חרגול, 2022. מספרדית: מיכל שליו.
Sigrid Nunez, The Friend, Riverhead Books, 2019.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על קובץ הסיפורים "שבר ענף ירוק" מאת בלה שגיא

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך