הלוא אנחנו חולקות שמחה – על ״המלך מאוהב, שני מחזות מהודו העתיקה״
טליה אריאב
.
ב־1960 כתב אולי ראשון המתרגמים מסנסקריט לעברית, עמנואל אולסבנגר, מכתב לראש הממשלה דאז דוד בן גוריון, בצירוף מבחר מתרגומיו: ״ידעתי עד כמה רבה התעניינותך והתעמקותך בספרות הודו ועד כמה הנך מעריך כמוני קשירת קשרי תרבות עם עמי אסיה. והנני מאמין שתרגומים מספרות מופת ירימו את תרומתם למטרה הנעלה״. תרגומיו של עמרם פטר הם תוספת מבורכת למסורת מצומצמת זו. תוספת שהיא ללא ספק ״תרומה רבת ערך להנגשת התרבות ההודית העתיקה״, כפי שנכתב בנימוקי השופטים שהעניקו לו את פרס טשרניחובסקי לתרגום (2022) עבור תרגומיו למחזות של קאלידאסה שנכללו בקובץ המלך מאוהב: שני מחזות מהודו העתיקה (מוסד ביאליק, 2018). קדם להם בין היתר התרגום למחזה אות ההיזכרות של שקונטלה (מוסד ביאליק, 2014). קוראות וקוראי העברית זכו לתרגומים מלומדים ומלאי מחשבה, שמספקים הצצה לנדבכי התרבות הקלאסית שהתחברה והשתמרה בחצי היבשת ההודית.
קאלידאסה חי ככל הנראה במאה הרביעית או החמישית לספירה, בתקופת מלכי הגופטה המזוהים עם ממלכה רחבה ויציבה יחסית ופריחה תרבותית ואמנותית. לאורך כ־1,500 שנות התקבלותו ועד היום הוא נחשב למשורר המכונן של המסורת ההודית הקלאסית, ויצירותיו הן דגמי יסוד של הספרות הסנסקריטית. הוא גם המשורר המתורגם ביותר מבין מאות משוררי הסנסקריט שיצירותיהם השתמרו: יצירותיו תורגמו אינספור פעמים לשלל שפות הודיות ומערביות. כך למשל ויליאם ג׳ונס, האוריינטליסט הבריטי, שמחקריו על הקשר בין סנסקריט לשפות אירופאיות מזוהים עם ראשית הבלשנות המודרנית, תרגם ב־1789 את ה״שקונטלה״, מחזהו הנודע ביותר של קאלידאסה. תרגומו זה נפוץ במעגלים נרחבים: בין השאר, גתה ידוע כמי שהושפע מן המחזה ועיצב את הפרולוג ל״פאוסט״ בהשראתו.
כותרת הספר, ״המלך מאוהב״, לוכדת יפה את תמת חיי האהבה בחצר הארמון שרבים מהמחזות ההודיים הקלאסיים נסובים עליה. המחזה הראשון הוא ״אורושי ופורורוס״, עיבודו של קאלידאסה לסיפור עתיק שמופיע כבר בהמנון וודי קדום, שבמרכזו סיפור אהבתם הבלתי סביר של נימפה שמימית (אפסרה) ומלך אנושי. כפי שמצוין במבוא לספר מאת דוד שולמן ונראינה ראו, המחזה עוסק באופן ברור במגבלות ויתרונות הגוף האנושי. כך למשל ניכר כי עוצמות הרגש של האהבה, והסבל הכרוך בהיעדר המימוש המוחלט שהיא בהכרח מביאה עימה, הן נחלתם הבלעדית של בני האדם. הנימפה השמימית אורושי מתאהבת במלך, וזהו סימן ברור להפיכתה לבת אנוש.
במערכה הרביעית והמפורסמת ביותר, כישוף עתיק הפך את אורושי הנימפה לצמח מטפס ביער. המלך, ספק שפוי, מחפש, אחוז טירוף, אחר אהובתו ופונה בייאוש, תוך כדי ריקוד ולעיתים בפרקריט – שפה הנגזרת מסנסקריט השמורה בדרך כלל לדמויות נשיות – למיני חיות, צמחים, ואף הר ונהר שהוא פוגש בדרך. זהו רצף מסחרר, העובר היטב בתרגום. כך למשל:
.
אָנָּא, טַוָּס, אֱמֹר לִי,
הֲרָאִיתָ אֶת יַקִּירָתִי, בְּלֶכְתְּךָ בַּיַּעַר?
אֲתָאֲרֶהָ לְךָ וְתַכִּיר אוֹתָהּ:
פָּנֶיהָ כַּלְּבָנָה, כַּאֲוָז הִלּוּכָהּ.
.
… [רוקד צ׳רצ׳ריקה ומסתכל]
.
מה! הוא אינו עונה לי ומתחיל לרקוד. [שוב רוקד צ׳רצ׳רי] אני תוהה מדוע הוא עליז כל כך? [מהרהר] אה, אני יודע.
.
אֲהוּבָתִי נֶעֶלְמָה מֵעֵינַי,
עַל כֵּן מִי יִתְחַר בִּזְנָבוֹ הֶהָדוּר,
הַסָּמִיךְ, הַנִּפְרָע בָּרוּחַ הַקְּלִילָה.
אַךְ כַּאֲשֶׁר הִתְעַלַּסְנוּ בַּאֲהָבִים,
נִסְתָּר שְׂעָרָהּ הַשּׁוֹפֵעַ, הַמְּשֻׁזָּר בִּפְרָחִים.
מִי יָשִׁית לִבּוֹ לְטַוָּס אָז?
(עמ' 95)
.
המחזה עוסק גם במחירים של האהבה ותלאותיה. כך למשל, כשפורורוס מתוודע לראשונה לבנו בן העשרה שדבר היוולדו הוסתר ממנו (אם פורורוס היה רואה אותו, אורושי הייתה חוזרת לצורתה השמימית, כך לפי הקללה המכוננת של הסיפור), הוא מתפעם:
.
בִּנְפֹל מַבָּטִי עָלָיו,
נִקְווֹת דְּמָעוֹת בְּעֵינַי,
רֹךְ אַבָּהִי מוּחָשׁ בְּלִבִּי,
מַרְגּוֹעַ בְּנַפְשִׁי,
רוֹחֲפִים אֲבָרַי, בִּרְכַּי פָּקוֹת,
וַאֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לְאַמְּצוֹ אֶל לִבִּי.
(עמ' 118)
.
תגובת הנער, שהוא ממלמל לעצמו, פחות אידילית:
אִם נִפְתָּח לִבִּי לֶאֱהֹב אוֹתוֹ,
בְּשָׁמְעִי כִּי הוּא אָבִי וַאֲנִי בְּנוֹ,
מָה תִּרְבֶּה אַהֲבַת בֵּן
הַגָּדֵל בְּחֵיק אַבָּא שֶׁלּוֹ.
(עמ' 119)
.
מבעד לתבנית הרומנטית הדומיננטית של הסיפור, ניכרות תצורות אחרות של אהבה. גם להן מחירים כואבים הקשורים, על פי רוב, באיחוד הרומנטי המרכזי. הערת הבן שלא זכה לאהבת אביו בגיל צעיר משאירה טעם מר לצד הסוף הטוב של המחזה. לרשימה זו ניתן להוסיף גם את הקשר המיוחד של אורושי וחברתה הנימפה שמלווה אותה במחצית הראשונה של המחזה, אשר געגועיה לחברתה שהפכה לבת אנוש מובעים בהקדמה למערכה הרביעית, הנסגרת בבית השיר הבא:
.
בֵּין פִּרְחֵי קָמָלָה הַמְּנִצִּים
בַּאֲגַם מְלַבֵּב אֲוָזָה שׂוֹחָה,
בְּכִלְיוֹן עֵינַיִם מְצַפָּה לַחֲבֶרְתָּהּ,
בּוֹעֵר בַּחֲרָדָה לִבָּהּ.
(עמ' 90)
.
המחזה השני בקובץ הוא ״מאלויקה ואגנימיטרה״, הנסוב סביב התאהבותו של המלך באחת ממשרתותיה של מלכתו, שהיא למעשה נסיכה המסתירה את זהותה. לטעמי, זהו המחזה המעניין ביותר של קאלידאסה, שמטפל באופן מקיף לא רק בתשוקה ההדדית של המלך ואהובתו החדשה, אלא גם במערך החברתי־פוליטי שמאפשר את כניסתה של אישה חדשה לארמון. נוסף על המלכה הראשית, במחזה זה מופיעה גם מלכה שנייה, שברור כי עד לפני רגע מילאה את תפקיד האהובה, והיא אולי הדמות המעניינת ביותר בסיפור. ככלל, המחזה מספק הזדמנות לבחון את התצורה הספציפית של הפוליגמיה, או ליתר דיוק הפוליגיניה (מבנה אשר בו לגבר אחד יש מספר נשים), ששלטו בייצוגים הספרותיים של התקופה. כך למשל, סיפור האהבה שעומד בבסיס מחזה זה ואחרים מציג אידיאל רומנטי ומונוגמי: כפי שמעידים שמות המחזות הקרויים על שם שני האהובים, המלך ואהובתו החדשה הם גיבורי הסיפור. האישה כאובייקט של תשוקה היא צעירה (מאוד) בהגדרה. הנשים הקודמות ממלאות תפקידים בארמון, אך הן אינן מושאי תשוקה. בהתאמה, ייצוגים של קנאה נשית הם נושא מרכזי. איראוטי, המלכה השנייה של המלך, אף מוצגת בלעג (למשל, כשהיא שיכורה וכבדת איברים באופן נטול חן, עמ' 169). כאשר הליצן, חברו הטוב של המלך מייעץ למלך ללכת לפגוש את איראוטי, שהזמינה אותו לגן, המלך עונה:
.
נניח שאלטף ברכות את חברתך איראוטי, האם היא לא תבחין שלבי הולך שבי אחרי אישה אחרת? לכן אני סובר כי
מוּטָב לְמָאֵן לִמְבֻקָּשָׁהּ הַמִּתְחַנְחֵן
(רַבּוֹת הַסִּבּוֹת לִדְחוֹתוֹ)
מֵאֲשֶׁר לִנְהֹג בְּנָשִׁים נְבוֹנוֹת
מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ,
אֲשֶׁר הָיָה טוֹב לְפָנִים,
אַךְ עַתָּה הוּא רֵיק מֵרְגָשׁוֹת.
(עמ' 163)
.
בית שיר זה מזכיר בית שיר מהפרולוג של המחזה, שהוא גם אחד מבתי השיר המפורסמים ביותר בתרבות הסנסקריטית בכלל. בפרולוג, דמותו של במאי המחזה מציגה את המחזה החדש של קאלידאסה, בו הקהל עומד לצפות. בתשובה לשאלה של עוזרו, למה להעלות מחזה חדש במקום מחזה של מחזאי מוכר, הבמאי עונה:
.
לֹא כָּל הַיָּשָׁן מוֹפְתִי הוּא,
וְאַף לֹא כָּל שִׁיר חָדָשׁ הִנּוֹ פָּגוּם.
אַנְשֵׁי הַמַּעֲלָה יְעַיְּנוּ בָּהֶם
וִיבַכְּרוּ אֶת הַטּוֹב מֵהֶם.
הַשּׁוֹטִים הֵם אוֹמְרֵי הֵן סְרוּכִים.
(עמ' 135)
.
על פי קונבנציה ספרותית מקובלת במסורת, בתי השיר של הפרולוג מבשרים במשהו את נושא המחזה. לאור ההקבלה עם נושא ה״אישה החדשה״ שהמחזה עוסק בו בבירור, בית השיר הידוע הזה נטען אולי במשמעות נוספת, העוסקת באתיקה ובפוליטיקה של הרחבת הארמון.
זמניותה ההכרחית של התשוקה, המסתמנת לאור סיפוריהן של המלכות הקודמות, מאפילה במשהו על עוצמת ההתרה הרומנטית ותוחמת אותה בהקשר הפוליטי של חצר המלך. ניתן לומר שההתרה הרומנטית מלווה בהתרה אחרת, של שותפות גורל הנרקמת בין המלכות, וזו מספקת מעין הצדקה למבנה הפטריארכלי בארמון. ובכל זאת, מדובר בייצוגים מעניינים של אחווה נשית. לקראת סוף המחזה, מתוארת לרגע בתה הקטנה של המלכה הראשית כשהיא מבוהלת, וזו דוקא איראוטי, המלכה השנייה, שמפצירה במלך לגשת אליה ולהרגיע אותה (עמ' 194). כאשר המלכה הראשית שולחת שליחה לספר לכל נשות ההרמון על ניצחון בנה בקרב, הן מקשטות את השליחה בתכשיטים. בתגובה, עונה המלכה: ״מה הפלא? הלוא אנחנו חולקות שמחה״ (עמ' 210).
לסיום, הערה על בחירותיו של המתרגם לנוכח האתגרים הרבים שהציבו בפניו מחזותיו של קאלידאסה. הטקסט העברי כתוב בשפה גבוהה ומליצית, ומשלב מילים רבות שאינן שגורות בפי קוראי וקוראות העברית המודרנית. להלן מבחר אקראי: ״שְׂעָרָהּ הַמְּקֻטָּר בֹּשֶׂם פִּרְחֵי אַלְגֹּם״ (עמ' 109), ״הַרְרֵי מִשְׁבָּרִים מִתְנַחְשְׁלִים״ (עמ' 106), ״קְטֹרֶת הַקּוֹטֶרֶת מִסְּבָכוֹת״ (עמ' 73). התוצאה היא שפה עשירה באופן יוצא דופן, שנהניתי ממנה ולמדתי ממנה. מדובר בבחירה תרגומית נועזת, ועם זאת, תרגום כזה אינו מזמין קריאה רציפה ומתמסרת. אפשר לטעון כי כך נוצרת מעין הזמנה לצאת מהזמן ומהמקום המוכרים לקוראות וקוראי העברית המודרנית (הזמנה זו היא אפקטיבית במקרה של בחירת המתרגם להשאיר מונחים תרבותיים רבים בלתי מתורגמים ולבארם בהערת שוליים). אבל להערכתי, אפקט הזרות המתקבל מצמצם את פוטנציאל ההנגשה של הספרות ההודית הקלאסית לקהל רחב. יתרה מכך, הוא לא תואם את רוח ההתקבלות של הטקסט של קאלידאסה, שנחשב גם אלף שנה אחרי התחברותו לנהיר ופשוט יחסית עבור קהל יעד משכיל וגברי ברובו, בייחוד ביחס למחברים סנסקריטיים מאוחרים יותר.
״המלך מאוהב״ הוא, על כל פנים, הישג גדול. אלו שיצללו לשפה הייחודית של התרגום שיצר פטר ייהנו מעולמות עשירי מבע וייחשפו לרגעים ספרותיים מכוננים מחצי היבשת ההודית.
.
טליה אריאב, חוקרת ספרות ותרבות מהודו הקדם מודרנית, עמיתת פוסט־דוקטורט באוניברסיטה העברית, בעלת דוקטורט מאוניברסיטת שיקגו.
.
קאלידאסה, "המלך מאוהב: שני מחזות מהודו העתיקה", מוסד ביאליק, 2018. מסנסקריט: עמרם פטר
.
.
» במדור רשימה בגיליון קודם של המוסך: קרן שפי על אורסולה לה גווין במלאת חמש שנים למותה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
