חברי גדוד העבודה במשק עין חרוד מיהרו לאוהלו של אהרון רוזין, שנקרא בפיהם אהרונצ'יק, לאחר שנשמע קול היריות. הם גילו שם, מתבוססות בדם, את גופותיהם של נחמה אברונין-אברמסון, בת 23, ושל אהרונצ'יק עצמו, בן 24 בלבד. היא הייתה נערה יפהפייה ממשפחה מסורתית, בת לבלשן ומתרגם מהולל ולאשת ציבור שהשתקעו בתל אביב הקטנה. הוא היה משורר צעיר ועז נפש, בן לקבוצת הקרימצ'קים של טרומפלדור – אנשי תנועת "החלוץ" שנמלטו מרוסיה ומאוקראינה והתאגדו בחצי האי קרים סביב הגיבור הציוני הגידם.
אברונין הגיעה לגליל עוד בשנות נעוריה, בעקבות גירוש תל אביב בשלהי מלחמת העולם הראשונה. שם פגשה את השומר והרועה אריה אברמסון והתאהבה בגבר החסון והמשופם שלמד את רזי רעיית הצאן כשחי בקרב הבדואים. ב-1919 הם התחתנו, אך עוד לפני החתונה פגשה אברונין גם את המשורר והסופר צבי שץ. בן זוגה של אברונים, כמו גם אשתו ובתו של שץ שהו בצפון, בחלק הארץ שנותר בשליטת הטורקים. נחמה וצבי היו אז בתל אביב, באזור שכבר נשלט על ידי הבריטים. בזמן הזה רקמו השניים ככל הנראה קשר רומנטי מסוים. שץ היה הוגה רעיון "הקבוצה האינטימית", שבמסגרתה חברי הקבוצה לא יחלקו רק את רכושם, אלא גם את חיי המשפחה שלהם. למרבה הצער, הוא לא הספיק לפתח את רעיונותיו – בגיל 30 נרצח במאורעות תרפ"א בבית משפחת אשתו. יחד איתו נרצחו בבית חמיו, גיסו, וגם עוד כמה סופרים שהתגוררו שם, ביניהם יוסף חיים ברנר.
נחמה הייתה אז כבר נשואה לאריה אברמסון, ובהיריון מתקדם. כששמעה על הבשורה המרה שהגיעה מיפו ההלם הביא איתו מיד צירים. נחמה כרעה ללדת וילדה את בתם היחידה של השניים, שנקראה גליליה, כמו ילדות אחרות שנולדו באותה תקופה לאנשי "השומר".
המשפחה הקטנה הצטרפה לגדוד העבודה ולקיבוץ עין חרוד. אריה המשיך בעבודתו – רועה ושומר. ככזה, הוא נדרש לצאת לתקופות ארוכות עם העדרים אל שטחי המרעה, והיה רחוק מאשתו ובתו התינוקת. נחמה, או נחמק'ה בפי חבריה, גרה באוהלים בקיבוץ, והתחברה בינתיים עם עוד שתי נשים שגרו גם כן בעין חרוד: רבקה יצקר-שץ, אלמנתו של צבי שהוזכר שתי פסקאות לעיל, ואחותה שרה יצקר-סבוראי.
בתקופות בדידותה הארוכות בקיבוץ היא התחברה לאדם נוסף – אהרון רוזין, ארונצ'יק, חבר קבוצת הדייגים של גדוד העבודה. בין דג לדג הוא אהב לשיר, ונודע בקרב חבריו כמעין טרובדור. נחמק'ה אהבה שירה ואהבה ניצתה גם בין נחמה לארונצ'יק. היא בילתה יותר ויותר איתו ובאוהלו, עד שיום אחד גילתה שהיא בהיריון – והיא לא ידעה ממי.
בשלב הזה של הסיפור נזדקק לעזרת יומנה של נחמה אברונין-אברמסון. זה לא היה בדיוק יומן מסודר, אלא מעין מחברת או פנקס קטן שבו רשמה ממחשבותיה, כנראה ללא כל סדר אלא היכן שפתחה את המחברת והיכן שהיה לה מקום. לעיתים היא ציינה תאריך ולפעמים לא. בחלק מהדפים אפשר למצוא כיתוב גם מלמעלה למטה וגם מלמטה למעלה. ככל שהזמן עובר ניכרת בו סערת הנפש שלה: הכתב המעוגל והקריא הופך להיות תזזיתי וברור פחות. עם זאת, קשה היה לשחזר את סדר הכתיבה המדויק, גם כשהובא היומן לדפוס ויצא לאור בשנת 1988 בהוצאת תמוז.
היא החלה לכתוב את היומן בערך בתקופת הזמן הזו, ככל הנראה. באחד מן הדפים הראשונים ביומן, בסדר כפי ששוחזר על ידי המביאות לדפוס רחל סבוראי וגילת גופר, ומתוארך ל-ו'-ז' באדר, כתבה כך:
"ארונצ'יק – –
ובכן? – אנה אני באה? –
קושי – בלי סוף.
איפה הטוב? –
אתמול סערנו.. –
הַ. נו טוב. הרה, למי?
לא יפה כזה, לכן כואב.
ואני הרה – לא נקי. –
לא נקי – –
עייפתי מלא נקי. מלא
טהור. זה ישנו
אצלי יותר מדי.
הנה הטרקטור יעמוד.
עומד כבר. הנה יבוא".
לאחר שגילתה על ההיריון התוודתה בפני בעלה, אריה, שזעם ועזב שוב עם העדרים. נחמה נותרה מאחור בקיבוץ עם הבת גליליה – או גילי, כפי שכונתה בחיבה. נחמה ניסתה לפייס את בעלה, לבקש שיסלח לה וישוב אל משפחתו. היא שלחה לו מכתבים אך לא קיבלה תשובה. למען האמת, לא ידוע אם בכלל קיבל אותם. היא ניסתה לדלות ידיעות אודותיו מחבריו בגדוד העבודה, אך כמעט שלא שמעה ממנו דבר. ביומנה כתבה בכ"א באייר תרפ"ב:
"לאריה אהובי
האהוב היקר והטוב.
קבל אותי.
רצה לאהוב אותי.
לטהר אותי. להרגיע אותי".
ויום למחרת כתבה:
"מה לי? אריה, נו כתוב כבר…
כתוב-נא.
האומנם גם אתה לא שקט כל כך
כמוני, ובשלי? –
אריה אריה. לו לפחות היינו יחד".
בזמן שבו כעס עליה בעלה, עולה מדפי היומן שגם ארונצ'יק החליט לתפוס מרחק. נראה שאי הבהירות בנוגע לאבי העובר שבבטנה גרמה לשני הגברים להסיר את ידיהם מהבעיה הקשה. באחד מהדפים כתבה נחמק'ה:
"ובכן נגמר עם ארני – הלך לו.
לא – הולך ולא הולך. – מובן –
סמרטוטיות. – הכל היה 'טוב' –
לולא הייתי הרה. ואולם הריוני – זהו
היפה שבכל. – לולא הריתי לאריה
הייתי הרה לו – ומי יודע אם אינני
הרה לו".
בהמשך הקטע נחמה עוד נשמעת אופטימית.
"בכל אופן – שקטה. את גליגלי [כינוי לבתה גליליה – ע.נ.]
אקח ואסע לאיזה מקום. ללדת –
אנסה. – אשתדל:".
ואז היא חוזרת אל עזיבתו של אהרון:
"'אסע' – טוב תסע.
לחפש חיים ארונצ'יק, מה?
…ככה? ואני? –
וחיי? -".
אבל בין דפי היומן מבצבצים יותר ויותר רגעי הבלבול, הייאוש והדיכאון של נחמה. היא מצרה על הכאב שהיא גורמת להוריה. היא כותבת שהיא דואגת ומתביישת במצבה. והיא גם מתחבטת כיצד להתמודד עם ההיריון ועם מצבה:
"מה אעשה? להיכנע לארונצ'יק ולחכות
לחיבה – ? – או גאה ועזובה
אלך לי? – גאה.. ! –
נורא כמה גאה. – מילא.
אקח את גילי ואלך איתה.
איך לסדר את הריוני – אינני
יודעת. – נראה. חבל שלא
נתתי לו אתמול למות.
ואולם – אני לא אמות. – לא..
כמעט שהחלטתי… –
ומשונה. – אמית אותו
קודם".
סדרם הלא ידוע של הדפים מקשה לעיתים על ההבנה המדויקת של הכתוב. האם נחמה מהרהרת פה בהפלה? קשה לומר בוודאות. אבל מצוקתה של נחמה ניכרת יותר ויותר. היא כותבת עוד ועוד על רצונה שאריה יכתוב לה: "אין מוצא. מפקפקת. חרדה ודואגת. אתה אינך כותב. אני יחידה מתגעגעת ומחכה. כתוב לי". היא כותבת על הגעגועים אליו: "לא טוב לי. לבי בוכה בי. נפשי בי שבורה. אריה. כמה אני צמאה לאהבתך. אני זוכרת כמה אהבת אותי כשהריתי. כשילדתי. – מדוע אינך אוהב אותי גם עכשיו כך?". היא לא יכולה לנסוע לחפש אותו בגליל משום שאין לה כסף לנסיעה. היא מחכה בבית הוריה ביפו וכותבת שם: "מי יתן והלכתי הלאה הלאה בדרך טבעית. – אבל נראה".
רגעים נוספים ששוברים את הלב בין דפי היומן הם אלו שבהם מזכירה נחמה את בתה היחידה, גליליה – או כפי שהיא קוראת לה ביומן גילי, גליגלי, ולפעמים דליה. במשך כל התקופה הזו נחמה לא הפסיקה לדאוג לילדתה הקטנה, בת מעט יותר משנה. כשהילדה בוכה ונראה שכואב לה היא לוקחת אותה לרופא. בין העמודים האחרונים של הפנקס – כאמור, על פי הסדר ששוחזר על ידי המביאות לדפוס – מופיעים עדכונים על מצבה של הפעוטה. כך למשל:
"כ'ה סיוון היום לדליה
שנה ושני חודשים.
קיץ-קץ – חתול
אס – אש
טַ-טק – שעון
הַם, נננן – לאכול
אֶ אֵ
בוא. בואי –
את ד זה – זה
גפרורים – אַס
ומבינה היטב כמעט את
כל מה שמדברים אליה".
במועד מסוים שנחמק'ה לא מציינת במדויק – אבל כנראה בסוף אייר או תחילת סיוון תרפ"ב – היא קיבלה מכתב תשובה מאריה. ככל הנראה הסכים להיפגש, משום שנחמה מתארגנת לנסיעה יחד עם גליליה, בחזרה לעין חרוד. הדפים מתמלאים בהצהרות אהבה לאריה ובספירה לאחור לרגע האיחוד המרגש.
נחמה הגיעה לעין חרוד וחלק מדפי היומן נכתבו שוב משם. מה קרה שם בדיוק בתקופה הזו? האם השלימו נחמה ואריה? האם חזרו לחיות ביחד? לא ברור. האם פגשה שם שוב את ארונצ'יק? ומה אמרה לו? גם על כך אין לנו תשובה ברורה. אבל מילותיה של נחמה בעמודים האחרונים ביומנה המשוחזר מבשרים רעות:
"אני אוהבת
אותך אני רוצה
שאתה לא תכעס
עליי על שפזורה
ככה ונרגזת ומשגעת.
אני אוהבת אותך
ופשוט לא
יודעת להסתדר.
היה שלום
אני כולי שלך אריה
שלי".
ולאחר מכן:
"גילי תסלח לי
ואריה
סלחו שניכם
לעלובה".
מתי נכתבו העמודים האלה? האם באותם חודשי קיץ שבהם חזרו נחמה וגליליה למשק? האם מאוחר יותר? על העמודים אין ציון תאריך. גם נוכחותו של רוזין, המאהב, או היעדרה, לא מצויינת בדפים האחרונים של היומן. כל מה שידוע לנו הוא שיום אחד ביקשה נחמה מחברתה רבקה יצקר-שץ לשמור על בתה הקטנה, ולאחר מכן נמצאו נחמה אברונין-אברמסון ואהרון רוזין מתים באוהלו. על פי הגרסה המקובלת נחמה ירתה באהרון ואז התאבדה. בצהריים כבר נערכה הלווייתם, ולפנות ערב הגיע למקום גם אריה אברמסון, הבעל.
מהר מאוד נשמעו גם עוד גרסאות למה שקרה. היו שסיפרו שאולי השניים החליטו להתאבד יחד. שומרת בבית הילדים בקיבוץ סיפרה פעם שבשבוע שלפני מותה של נחמה היא נהגה לבקר את גילי שישנה שנת ישרים וללחוש לה "מלאך שלי, אני צריכה לעזוב אותך". אבל היו גם עדויות שסיפרו שאריה אברמסון עצמו נראה באזור עוד קודם לכן – הייתה גם עדות על איש שיצא מן השיחים לאחר היריות, עלה על סוס ונמלט מהמקום. גם משפחתה של נחמה, משפחת אברונין, טענה במשך כל השנים שאריה רצח את שניהם ונמלט. אריה עצמו לא חזר עוד לעין חרוד אחרי ההלוויה.
גילי עצמה – גליליה – גדלה לאחר מכן אצל חברתה של אמה, רבקה יצקר-שץ. בגיל שמונה עברה לגור אצל משפחת אברונין, הוריה של נחמה. היא מעולם לא הקימה משפחה ונפטרה ממחלה קשה בשנת 1987, בגיל 66.
התעלומה באשר לסיבות ונסיבות המוות הכפול בגדוד העבודה מתעצמת משום שקשה ליצור לוח זמנים הגיוני לכל הפרשה: הזכרנו כבר שסדר הדפים והתאריכים ביומן אינו ברור והיה קשה לשחזר את סדר הדפים המקורי שלו. התאריך האחרון שמצוין בו הוא ג' בתמוז, קיץ תרפ"ב. עם זאת, על פי הרשומות בעין חרוד, ועל פי מה שנחרט על המצבות של נחמה ואהרון הם מתו בי"ג באדר, ערב פורים. אן מצליבים את המידע הזה עם היומן, נראה שמשהו לא מסתדר. התאריכים הראשונים ביומן הם משבט-אדר תרפ"ב, ולא סביר שנחמה הייתה בהיריון יותר משנה. יתרה מכך, על המצבות נחרטה גם שנת מוות לא נכונה – תרפ"ב – ואילו השניים מתו ככל הנראה בתרפ"ג (1923).
שאלות רבות נותרות באוויר עד היום. האם נחמה רצחה את אהרון והתאבדה? האם עשו השניים הסכם התאבדות? או שמא אריה רצח את שניהם? אין לנו תשובות בסיפור הטרגי הזה.
מצבותיהם של נחמה ואהרון היו הראשונות שנקבעו בבית הקברות הקטן של עין חרוד, קורבנות של אהבה נכזבת או אלימות, ולא של עבודת הארץ והאדמה. לצידה של נחמה נקברה בסופו של דבר גם בתה, גליליה אברמסון. ועד היום משמשות המצבות מוקד לסיורים, ונושא לסיפורים, זכר לחיים הסוערים ולקורבן הכבד שנשאו אותם חלוצים במאבקם ליישב את ארץ ישראל.
השחזור המלא של יומנה של נחמה אברונין-אברמסון, שנמצא בעיזבונה של גליליה, יצא לאור בעזרתן של רחל סבוראי וגילת גופר, ועם מבוא ואחרית דבר מאת מוקי צור. הספר יצא לאור בהוצאת "תמוז" ובעזרתן האדיבה של הקרן הקיימת לישראל ושל קרן עמו"ס, בית הנשיא.
אם גם לכם ולכן יש דעות לגבי מה קרה אז באוהל בעין חרוד, אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, להעיר, להאיר או לתקן דבר מה, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
