איך הגיעו תלמידי ישיבת לובלין שבפולין לשנגחאי, ואיזה סוג של חיים הם ניהלו שם, זהו סיפור מרתק בפני עצמו, שהצצה בארכיונים של העיתונות הישראלית בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה שופכים לנו קצת אור על פרק חשוב ומרתק בהיסטוריה של עם ישראל.
המסע מתחיל בלובלין של שנת 1930, אז הקים הרב מאיר שפירא ישיבה מתוך רצון ליצור מרכז חשוב של לימוד תורה בפולין. החזון התגשם: מאות תלמידי ישיבה מצטיינים גרו במקום בתנאי פנימייה (פורמט חדשני שאומץ גם על ידי הדורות הבאים) ועסקו רק בלימודי קודש. גם הספרייה של "ישיבת חכמי לובלין" הייתה מקור לגאווה, ונחשבה לעשירה וענפה עם יותר מ-22,000 ספרים על מדפיה. בנוסף, הרב שפירא ייסד את פרויקט "הדף היומי", שבמהלכו המוני עם ישראל לומדים בכל יום דף גמרא, ומשלימים את הש"ס במחזורים של שבע שנים וחצי.
כיבוש פולין בידי גרמניה בשנת 1939 גדע את החלום. לנאצים היה חשוב להבליט את שליטתם באזור, וכך תיאר קצין גרמני את חורבן המרכז התורני:
בעיר לובלין נפגשנו בהתנגדות בלתי צפויה ועקשנית מצד קבוצה גדולה של בחורים יהודים, לבושים בגדים ארוכים, בעלי-זקן ופיאות. הם התבצרו בבנין הגדול של הישיבה בה למדו ומהחלונות והחורים שבקירות ירו אל החיילים הגרמנים. הם לא רצו להכנע בשום אופן. כל קריאותינו שיכנעו היו ללא הועיל, השנאה היהודית לגרמנים היתה כאן קנאית ביותר וכה קיצונית, עד שאולצנו להביא למקום תותח, ואחרי כמה רגעים לא נשאר מהבניין הזה בעל שלוש קומות אלא חורבה אחת, גל של אבנים, שתחתיהם נקברו מגיניו היהודים.
מעדויות מאוחרות יותר אפשר ללמוד שאלו תיאורים מוגזמים שנועדו לשרת את התעמולה הנאצית (שהרי הבניין עומד על תילו עד היום), אבל אולי אפשר ללמוד מהם קצת על רוח הלחימה של תלמידי הישיבה.
בשלוש השנים הבאות, נרצחו רוב יהודי לובלין והאזור, אך היו כמה אלפים שהצליחו להימלט. אלה מהם ששרדו, ורבים מהם תלמידי ישיבה, נפוצו לכל עבר וחלקם הגיעו עד לשנגחאי הרחוקה, שהייתה תחת שליטה של מדינת ציר אחרת – יפן. תלמידי הישיבה שהגיעו לשנגחאי (בה הייתה קהילה יהודית קטנה בת כמה אלפי נפשות) לא ויתרו על המפעל העצום שהחל בלובלין: מתוך המחתרת הם המשיכו ללמוד, הוציאו ספרים, ועשו ככל יכולתם כדי לחזק את הקהילה היהודית של העיר, אליה המשיכו להגיע עוד ועוד פליטים. הרב מאיר אשכנזי, רבה של שנגחאי בשנים 1949-1926, מספר:
המוני הפליטים זרים היו ומתנכרים לכל ערכי הלאומיות היהודית, ובייחוד חילול השבת אלא שהמצב נשתנה לטובה ב-1941, עת הגיעו לשאנחיי למעלה מ-1000 פליטים יהודים מפולין, מהם למעלה ממחציתם רבנים ובחורי ישיבה… בהשפעת בני הישיבות (היינו: ישיבות מיר, ליבאוויטש ו"חכמי לובלין") והמוסדות לדרדק חוללו 350 הנערים והנערות מהפכה בבתי הוריהם והכריחו את הוריהם לסגור חנויותיהם בשבת, להתקין מטבח כשר בבית, ולשבר כל כלי הטריפה הקודמים. הודות להם נשתנה לחלוטין פרצופו של היישוב היהודי בשאנחיי.
אך מכל בחינה אחרת, המצב בשנגחאי רחוק היה מלהיות טוב. כמו באירופה, גם שם הפליטים היהודים חיו בפחד מתמיד תחת השלטון של משתפי הפעולה עם הנאצים, והחשש היה שמה שקורה באירופה הכבושה יקרה גם בסין שתחת הכיבוש היפני. חששם גבר, כאשר החליט השלטון היפני לרכז בגטו את כל הפליטים שהגיעו אל העיר. על אף דרישת הנאצים, היפנים לא הסגירו לידיהם את היהודים, אבל עוני מחפיר ורעב מתמיד היו מנת חלקם של הפליטים. למרות המצוקה הכלכלית, הספרים המשיכו לצאת ותלמידים המשיכו ללמוד: "אין לתאר במילים, מה נשגבה עקשנותם של 500 בני הישיבה בעמלם בתורה בשנות הרעב. ולא עוד אלא אפילו כשקיבלו סיוע לאוכל הוציאו את הכסף להדפסת ספרים לתלמודם", מוסיף הרב אשכנזי.
בנובמבר 1945 פרסם "הצופה" מכתבים שהגיעו מתלמידי ישיבת לובלין, בהם הם מספרים על מה שעבר עליהם:
ב-18 בפברואר 1943 הופיעה בעיתונים ועל עמודי הפירסום הודעה מטעם מפקד הצבאות היאפאניים בשאנחאי, ובה פקודה שכל הפליטים מגרמניה… וארצות אחרות – חייבים לעזוב את מקומות מגוריהם ולהתרכז באזור מגורים מיוחד… בחוגים היהודים הודיעו, שהיאפאנים כבר התכוננו להוציא לפועל את גזירת הגיטו לגבי כל יהודי שאנחאי… היאפאנים התכוננו לכלוא את היהודים בגיטו ולהקיף את המקום בחומה בצורה. אף תיכנו תכנית להשמיד את היהודים בתאי גאזים… היאפאנים הקימו מחנות עבודה, בהם היו כל הגברים צריכים לעבוד שלוש עשרה שעות ביום, ממש, במתכונת מחנות עבודה של הנאצים. החזקים – היו מנוצלים לעבודה, החלשים היו מולכים למוות. אבל היאפאנים נבהלו מפני דעת הקהל ותכנית הרצח והשעבוד בשאנחאי לא יצא לפועל.
אך לא רק לימוד תורה העסיק את היהודים בשנגחאי: תנועת בית"ר הייתה פעילה בסין, הוציאה בטאונים וקיימה טקסים, כחלק מעידוד הציונות. ואכן, במשך כל אותן שנים וגם אחרי שהמלחמה הסתיימה, שיוועו היהודים להגיע לארץ ישראל. מעבר על ארכיונים מראה, שחלקם סירבו לעבור לאמריקה או לכל מקום שאינו ארץ ישראל, שכן לא רצו לעבור "מגלות לגלות". הנושא עלה פעם אחר פעם, עד שבסוף שנת 1948 התאפשר להם להגיע לארץ.
"פליטים רבים מהשואה מצאו את דרכם לשנגחאי, וביניהם תלמידי ישיבה רבים", מסכם אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית ד"ר יואל פינקלשטיין. "במבט לאחור, אפשר לומר ששנגחאי הפכה לאחת מתחנות המעבר החשובות במסע של 'עולם הישיבות' ממזרח אירופה לארה"ב ולארץ ישראל. ההתעקשות על הדפסת ספרים במקום המקלט מלמדת על הדבקות במטרה והחשיבות של לימוד בחייהם של תלמידי ישיבה, גם במצבים הקשים ביותר".
