אחד מרגעי השיא של תפילת שמחת תורה הוא הוצאת ספר תורה, הרגע שבו מוציאים את כל הספרים מארון הקודש והחזן פותח את ה"הקפות" – ריקודים ושירה עם ספרי התורה. אבל במעט קהילות הפזורות בעולם קודם לאירוע זה רגע קצר אך מרגש נוסף – ה"יאר קדיש".
תפילת הקדיש הנאמרת בסמיכות להוצאת ספרי התורה מנוגנת בדרך כלל במנגינת חג מקובלת. אבל ישנה גירסה פחות מוכרת המושרת רק פעם בשנה (בעצם פעמיים, פעם בערב ופעם בבוקר) בשמחת תורה בקהילות יוצאי גרמניה.
אני גדלתי בשני בתי כנסת כאלה. אחד בלונדון ואחד בפתח תקווה, וזכורה לי ציפיית המתפללים ל"קדיש" מיוחד זה.
ה"יאר קדיש" או בעברית "קדיש השנה" – כשמו כן הוא. במנגינתו הוא מתייחס ללוח השנה היהודית, חגיה ומועדיה.
לעתים זוכות התפילות במועדים שונים של השנה למנגינה משלהם. מנגינות מרטיטות של הימים הנוראים, שמחות של שלושת הרגלים וגם מנגינות לפיוטים מוכרים כמו "מעוז צור" בחנוכה, "שושנת יעקב" בפורים או "אלי ציון ועריה" בתשעה באב.
בקהילות היהודיות בגרמניה (ובמספר מקומות נוספים) הולחנו מנגינות נוספות שלא כל כך מוכרות בבתי הכנסת ביתר התפוצות. כל אחד משלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות) זכה למנגינה מיוחדת, כמו גם תקופות אחרות כמו ימי ספירת העומר, ימי בין המצרים ועוד.
את המנגינות הללו שרים הכוהנים העולים לדוכן בברכת כוהנים בבית הכנסת (בחו"ל רק בחגים), בתפילת ה"הלל", "שיר המעלות" שלפני ברכת המזון ומקומות שונים בתפילת אותם המועדים.
לקראת ולאחר השואה, יוצאי קהילות גרמניה הקימו מחדש את קהילותיהם במספר מקומות בעולם. הם ניסו לשמר את המנהגים הרבים המאפיינים את יהדות גרמניה. חלק ממנהגים אלו עדיין מתקיימים היום.
ה"יאר קדיש" הוא אחד מהם. ה"יאר קדיש" מאגד בתוכו את (כמעט) כל המנגינות הללו. כל פסקה מהקדיש מקבלת מנגינה אחרת לפי סדר החגים והמועדים בשנה היהודית. מכיוון ששרים את ה"יאר קדיש" בחג שמחת תורה, המילים הראשונות "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" מושרות במנגינת המועד הבא – חג החנוכה. הקדיש ממשיך להתנגן ביתר מנגינות השנה והמילים האחרונות "עושה שלום במרומיו" מקבלות את המנגינה המיוחדת של שמחת תורה המושרת גם בפתיחת ההקפות.
ניתן לראות התיחסות למנהג מעניין זה בספר "מנהגי פרנקפורט":
ומנגן חצי קדיש בנגון המורכב מנגוני חזנות כל השנה.
מטבע הדברים משימת השירה מוטלת על החזן. זוהי איננה משימה פשוטה כלל וכלל. זכירת והתאמת מספר רב של מנגינות שונות בתפילה אחת קצרה היא עניין מורכב מאד ורק חזן מומחה ומנוסה יכול לשיר אותה.
עם הזמן ה"יאר קדיש" השתנה קצת הן בחלוקת המילים למנגינות והן בחלק מהמנגינות עצמן, אבל הרעיון נשאר זהה.
בין אוספי ההקלטות שבספרייה הלאומית ישנם מספר הקלטות של ה"יאר קדיש". למשל, ההקלטה הזו, בה אנו שומעים הסבר ופירוט המנגינות לפי החגים. הקטע הרלוונטי מתחיל בדקה 26 ונמשך עד 27:28. השירה מתחילה עד 29:42.
את תאריך העתקת כתב-היד שלפנינו נהוג למקם בין המאות הארבע-עשרה והחמש-עשרה, אך זו באמת רק התחלת סיפורו המופלא. ברור שספר התורה נוצר בספרד, ושהגיע לאחר הגירוש בשנת 1492 לאי היווני רודוס – אפשר שכבר בשנת 1593, עם ייסוד בית הכנסת "קהל שלום" שבו נשמר ספר התורה.
עם כיבוש רודוס בידי האימפריה העות'מאנית, אנו מתחילים למצוא עדויות ראשונות לנוכחות יהודית-ספרדית באי. הכיבוש החל בשנת 1522. לכן, בלתי אפשר לקבוע את זהות היהודים שהביאו איתם את ספר התורה העתיק ושיכנו אותו בבית-הכנסת הנזכר.
ספר התורה שירת את הציבור עד לכיבוש האי בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. 1,673 מיהודי רודוס נשלחו לאושוויץ ושם מצאו את מותם. בזכות התערבותו ההירואית של הקונסול הכללי של תורכיה ברודוס, צאלח אל-דין אולקומן, ניצלו כ-40 מיהודי האי בטענה שמדובר באזרחים תורכים שאין לגעת בהם.
בין הניצולים נמנו חיים טריקה ורעייתו ג'מילה אמלי, יעקב מאיו ואלי סוריאנו, ראש קהילת רודוס. הארבעה הם אלו שהצילו את ספר התורה יחד עם שאר ספרי התורה שהיו בבית-הכנסת.
למרות ניסיונות הצבא הבריטי לכבוש את האי במהלך המלחמה, רק בסופה שוחררה רודוס מהאחיזה הנאצית-פאשיסטית. הספרים שניצלו, ובתוכם ספר התורה הספרדי, הוחזרו לשרידיה החיים של הקהילה במעמד אנשי הבריאגאדה היהודית בצבא הבריטי.
בשנת 1997 העביר משה סוריאנו, נשיא הכבוד של הקהילה היהודית ברודוס, את ספר התורה ליוסף קפויה ורעייתו רג'ינה היושבים בירושלים.
ב-10 ביוני 1999, בהסכמת הוועד היהודי באתונה, הועבר ספר התורה למשמרת עולם בספרייה הלאומית. היו אלו הגברת ז'קלין בן-עטר ואחותה מרים בן-עטר-פימיינטה שהעבירו את הפריט ההיסטוריה לספרייה, לעילוי נשמות קדושי קהל רודוס.
בית הכנסת "קהל שלום", בו נשמר כתב-היד במשך מאות בשנים, הוא בית הכנסת הוותיק ביותר ביוון, וכיום הוא משמש מוזיאון לקהילת יהודי רודוס.
במכבשי בית הדפוס של אברהם בן יצחק בן גרטון, בעיר רג'ו די קלבריה (Reggio di Calabria), הודפסה בשנת 1475 המהדורה הראשונה, שלוש-מאות עותקים בסך הכל, של פירוש לתורה לרבי שלמה בן יצחק, הוא רש"י, בכתב ספרדי-בינוני. מרבית עותקי הספר נשלחו בתום ההדפסה לספרד. עותק יחיד של הספר נשמר עד ימינו, בספריית פרמה שבאיטליה.
לענייננו חשובה מהדורה זו לא בשל תוכנהּ – הפירוש שעימו נכנס כל פעוט יהודי באוהלה של תורה, שכבר הופיע והופץ בכתבי יד מאות בשנים קודם לכן. גם העובדה שמדובר בספר העברי הראשון שבו מופיעה שנת הדפסה היא כרגע רק בגדר קוריוז משעשע. העניין שלנו נוגע לגופן חדש שהופיע בדפי הספר. עד מהרה נפוץ הגופן בספרים אחרים, ושימש למטרות נוספות. אולם, השם שבו נודע לראשונה הגופן הוא השם שדבק בו, וכך הגיח לעולמנו הכתב הקרוי כתב רש"י.
את תבנית האותיות שבחר לא פיתח אברהם המדפיס בעצמו. בניגוד לשם שבו זכה הגופן החדש בספר, בעת יצירתו לא התבסס המדפיס על כתב ידו של הרב והפרשן בן המאה האחת-עשרה. הסיבה לכך פשוטה: אף אוטוגרף של רש"י (אוטוגרף = עותק מקורי של יצירה בכתב ידו של המחבר) לא שרד עד ימיו. הגופן החדש שיצר נוצר בהתבסס על סגנון הכתיבה הספרדי שפגש בארץ מוצאו.
סמוך לשנה שבה הודפס הספר, עזב המדפיס אברהם את מולדתו ספרד והיגר לאיטליה. אם נעמיד את הגופן החדש אל מול הכתיבה הספרדית הבינונית שהופיעה אך שנים ספורות בכתב יד מדרום איטליה, נבחין כי מדובר באותו סוג כתיבה. ההבדל היחיד הוא שהסופרים נוהגים לסגנן את צורת האותיות, בעוד שאותיות הדפוס נשארות קבועות. עקרונות הכתיבה הם אותם עקרונות, וצורת האות הבסיסית נשמרת.
לפני הגירוש הפיצו המהגרים את הכתיבה הספרדית במקומות מגוריהם החדשים, אחרי הגירוש – הפיצוה המגורשים. זו הסיבה שטיפוס כתב זה, בלשון החוקרים, הוא הנפוץ ביותר בימי הביניים, והשפעתו חורגת מעבר למקום הולדתו ונעוריו.
מהי הכתיבה הספרדית הבינונית שעליה הסתמך אברהם המדפיס? במילה "ספרדית" טיפלנו, עכשיו נשאל למשמעות המילה "בינונית".
הכתיבה הבינונית באות עברית זכתה לשלל כינויים בחלוף הדורות. ראש וראשון לכינויים אלו הוא "כתיבה רבנית". מקור השם ככל הנראה נוצרי, וכוונתו להבדיל בין הכתיבה המרובעת – סוג הכתיבה שבה הועתקו ביד כתבי הקודש היהודיים (ומן המאה החמש-עשרה גם הופיעו בדפוס) – לבין הכתיבה הבינונית, שבה נכתבו רבים מפירושי הרבנים על אותם כתבים מקודשים.
כאן כדאי להזכיר שוב כי המונח 'כתב רש"י' הוא הוא הכתב הרבני: זהו בעצם אותו מושג; כתב רש"י קיבל את שמו כי זה הכתב של פירוש רש"י מסביב לחומש או גמרא.
את השם המדעי יותר, 'כתב בינוני', חידש מנהל מפעל הפלאוגרפיה העברית מלאכי בית-אריה, על סמך תרגום עברי לאחת מתשובות הרמב"ם. בביטוי "כתיבה בינונית" או "כתב בינוני", אין הכוונה לספק שיפוט ערכי-אסתטי של סוג הכתיבה. הכתיבה הבינונית איננה יפה יותר או נכונה פחות משני סוגי הכתיבות הנוספים שסיווגו החוקרים: הכתב המרובע והכתב הרהוט.
לנוחיותינו נדמיין ציר התפתחות: בצד הימני הכתיבה המרובעת הנוקשה והמוקפדת, באמצע הדרך הכתיבה הבינונית ובקצה השמאלי – הכתיבה הרהוטה.
הכתיבה המרובעת מתאפיינת בזוויות חדות, קווים ברורים וצורת אות מרובעת.
הכתיבה הרהוטה, שמקור שמה לקוח מהפועל הארמי ר-ה-ט שמשמעותו לרוץ, כשמה כן היא: כתיבה רצה ומוקפדת פחות, ולא, כפי שמשער דובר עברית מודרנית (אני למשל) – רהוט במשמעות של מוקפד ומדויק. כתיבה זו מתאפיינת בצמצום משיכות הקולמוס: זוויות האות מתעגלות ולא פעם מתחברת אות לזו שבאה אחריה.
הכתיבה הבינונית נמצאת בין הכתיבה המרובעת המוקפדת לרהוטה הרצה. בהשוואה למרובעת, הכתיבה הבינונית היא כתיבה נוקשה פחות, זוויות האות עגולות יותר. צורת האות המסוימת לא תהיה זהה בכל הופעותיה בכתב היד הכתוב בכתיבה בינונית, מה שדווקא סביר שיקרה למעתיק המקפיד בכתיבתו, הכותב כתיבה מרובעת. אולם, בניגוד לכתיבה הרהוטה – נדיר שיתחברו האותיות.
איך משחזרים כתב יד אבוד?
בעיר טרואה באזור שמפן שבצפון צרפת נולד, פעל ואף נפטר ר' שלמה יצחקי. את לימודיו השלים הבחור בישיבות מגנצא וורמייזא באשכנז [= גרמניה]. בגיל 30 חזר רש"י לעיר הולדתו בהיותו תלמיד חכם, ושם פצח בעשייה הספרותית הענפה שלו, שכללה פירוש למקרא ולגמרא. פירושים אלה נעשו ברבות השנים חלק כמעט בלתי נפרד מהכתבים המפורשים עצמם, בייחוד של הגמרא. רש"י הקים אסכולה פרשנית שהעמידה כמה דורות של פרשנים חשובים, בהם חתנו ר' מאיר ונכדו הרשב"ם.
היות שכתב ידו של ההוגה והפרשן לא שרד, לא ניתן להשוות את האוטוגרף של רש"י אל מול הכתב הקרוי על שמו. זו הסיבה שבהחלט יש סיכוי, אפסי כפי הנראה, אבל סיכוי, שכתב רש"י וכתב ידו של רש"י זהים לגמרי. עובדה זו, לפחות על פניה, מובילה אותנו אל דרך ללא מוצא. כדי לעקוף אותה נאלץ לרמות קצת.
נגיד שלא היו בידינו שום דוגמאות לכתב ידו של הרמב"ם. האם היינו יכולים לטעון אז שדוגמאות שנוצרו בקרבתו – באותו מרחב ותקופה היסטוריים – מלמדים על כתב ידו של גדול הפילוסופים היהודיים?
מאחר שיש בידינו דוגמאות רבות לכתב ידו של הרמב"ם, נוכל לספק תשובה טובה יחסית לשאלה ההיפותטית הזו. בחנו בעצמכם:
לנו כתבי היד נראים דומים להפליא, מה שמוביל אותנו לשלב הבא: בחינה של כתבי היד המוקדמים ביותר שבנמצא שנכתבו באשכנז, היכן שחי ופעל רש"י.
לעובדי מפעל הפלאוגרפיה העברית בספרייה הלאומית הפתרונים. בכרך השלישי ב'אסופות כתבים עבריים מימי-הביניים' המוקדש לטיפוס הכתב האשכנזי נדפסה תמונת שטר דו-לשוני (לטיני-עברי) כתוב ביד המהווה אישור על גביית דמי שכירות. השטר חתום בידי ברכיה בן אליהו. השנה העברית המצוינת היא שנת ה'קמ"ג/ 1182 למניין הנוצרים. השטר נכתב בלונדון, 77 שנים מפטירת רש"י ו-569 קילומטרים ממקום הולדתו ומותו בצרפת. הכתיבה היא כתיבה אשכנזית בינונית.
דוגמה לכתיבה אשכנזית בינונית "שוטפת", הקרובה יותר לדרך שבה אנו מעריכים שכתב רש"י בעצמו, הוא קובץ פירושי תפילות ופיוטים מגרמניה. אף על פי שהפיוטים שפירש בעל כתב-היד, המעתיק והפרשן אהרן בן חיים כהן, הם לפי מנהג אשכנז המערבי (= גרמניה וסביבותיה), ניתוח והשוואת כתיבת אהרן בן חיים כהן מבהירה שמוצא המעתיק אף הוא מצרפת. 121 שנים מפרידות בין העתקת כתב-יד זה לבין מותו של רש"י, אך זהו הנוסח הטוב ביותר להערכת כתב ידו של הפרשן הצרפתי החשוב.
במה דומה ושונה הכתב הספרדי בינוני (כתב רש"י) מהכתב האשכנזי הבינוני שבו כתב ככל הנראה רש"י? בין שהורתו בספרד ובין שבצפון אפריקה, ועל כך חלוקים החוקרים, ברור שהכתב הספרדי הושפע מהסביבה המוסלמית שבה נוצר; זאת בעוד שהכתב האשכנזי הושפע מהכתב הגותי הלטיני.
לסיכום, בחינה של הכתיבה הספרדית הבינונית בעשורים שקדמו להדפסת פירוש רש"י על התורה מלמדת שכתב רש"י לא נוצר בידי רש"י ולא התפתח כדי לשרת את פירושיו הנפלאים.
עובדה היא שלימים "נבחר" כתב רש"י לשמש הגופן הלא-רשמי של הספרדית-יהודית, המוכרת לנו כיום בשם הכולל 'לדינו'. רק לאחר השואה ובעקבות החורבן שהמיטה על קהילות דוברי שפת מגורשי ספרד, החליף האלפבית הלטיני את זה העברי בניסיון להציל את הלדינו מכלייה, וכתב רש"י נותר לשמש בעיקר פרשנויות חוץ-מקראיות וחוץ-תלמודיות לטקסטים המקודשים הללו. כתב רש"י טוב במיוחד לפירושים נרחבים בגלל צורת האות הדחוסה (הצרה), מה שמאפשר להכניס כמות גדולה של פירוש בשולי הטקסט העיקרי. כך, אפשר לקבוע בזהירות, נותר הגופן נאמן לשם שבו אנו מכירים אותו כבר חמש מאות שנים ויותר.
כיום, אגב, אנו דוברי העברית החדשה כותבים בסגנון הכתיבה האשכנזית. פשרה נאה בהתחשב בכך שהגיית העברית בפינו נשענת, גם אם לא מחקה במדויק, את ההגייה הספרדית המסורתית. וכך גם בדפוס: הדפוס העברי המודרני הוא ספרדי (מרובע), וכתב היד דווקא אשכנזי (רהוט).
תודה ליעקב פוקס ולאלכסנדר גורדין על עזרתם בחיבור הכתבה.
לקריאה נוספת:
מפעל הפאליאוגראפיה העברית , אסופת כתבים עבריים מימי-הביניים (כרכים א' – ג'), הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, 2017-1987
אברהם גרוסמן, רש"י (כרך בסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי), מרכז זלמן שזר, 2006
מלאכי בית-אריה, הכתב העברי בספרד – התפתחותו,שלוחותיו, וגלגוליו (בתוך הספר: מורשת ספרד בעריכת חיים ביינארט), הוצאת מאגנס, תשנ"ב
"לעיני חילוני שיטרח לעלעל בספר...יתגלה חיבור נאה ועבה מאוד, בעל חזות כשרה בתכלית...". אך מה שלא נראה כפרובוקטיבי לחילוני, שינה את חייו של הרב נתן קמנצקי לאין שיעור.
החרמת ספרים אינה תופעה זרה בהיסטוריה של העם היהודי. החל מהפולמוס המפורסם סביב ספרי הרמב"ם, דרך החרם על הספר "מאור עיניים" של עזריה מן האדומים, ועד להחרמות של ספרי הרב קוק, בארון הספרים היהודי נחים לא מעט ספרים שהוכרזו כספרים שמקדמים אידיאולוגיה בעייתית, שאין להכניסם לבית.
אך לא כל ספר פרובוקטיבי זוכה לחרם, ולפעמים הספרים המוחרמים אינם פרובוקטיביים כלל. הגבולות בין ספר המוכתר כפרובוקטיבי לספר שאינו דקים ועדינים: מחד גיסא, על הספר הפרובוקטיבי להכיל תכנים הנתפסים בעיני מנהיגי הקהילות כבעייתיים, ומאידך גיסא אין טעם בהטלת חרם על ספר שלא מהווה סכנה כיוון שהוא חריג בסגנונו ובמסריו, ומכאן שקהל קוראיו הפוטנציאלי מדולל ממילא. לכן, במרבית מן המקרים, אנו מגלים חרמות על ספרים שנכתבו דווקא על ידי מחברים הנאמנים למסורת היהודית, לתורה ולמצוות – בייחוד אם אלו ינסו לקדם רעיון זר וחדש בטענה שהוא נובע מתוך המסורת היהודית עצמה. במובן הזה, החרם על ספרו של הרב נתן קמנצקי זצ"ל הוא סיפור חריג ומיוחד.
אביו של הרב נתן קמנצקי, הרב יעקב קמנצקי, עמד בראשות ישיבת "תורה ודעת" בניו יורק, והרב נתן עצמו לימד בישיבת איתרי שבירושלים. כך שמדובר ברב חרדי, שגדל בבית חרדי, וכל חייו למד ולימד במוסדות חרדיים.
בשנת 2002, לאחר 15 שנים של מחקר וכתיבה, הוציא לאור הרב נתן קמנצקי ספר באנגלית בשם "Making of a Godol", או בעברית "עשיית גדול". הספר יצא בשני כרכים המונים יחד מעל 1,400 עמודים, ויועד מראש ככרך פתיחה לסדרת ספרי ביוגרפיה על אביו.
מבנה הספר משונה למדי, ולא בהכרח נוח לקרוא בו. הטקסט הגולמי מכיל 66 עמודים בלבד, שאליהם מתווספים מעל 1,200 עמודים של הערות והרחבות על גוף הטקסט. הרב נתן משתמש בהערות אלה על מנת לצייר תמונה פנוראמית של חיי אביו בתקופת לימודיו, ולשם כך תיאר לפרטי פרטים את עולם הישיבות הליטאיות באירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ניתן למצוא בספר מאות סיפורים על עשרות דמויות רבניות שלימדו ולמדו בישיבות הליטאיות הגדולות.
הספר יצא לאור בערב ראש השנה תשס"ג (2002). פחות מחודשיים מיציאתו, הופיע הפשקוויל הזה ברחובות ירושלים. בט"ו טבת (20.12.2002) התפרסם החרם הרשמי בדפי העיתון "יתד נאמן":
"נזדעזנו לשמוע מפי תלמידי חכמים נאמנים, כי מפיצים "בוך" שנדפס, הנקרא "עשיית גדול" (Making of a Godol בלע"ז), והוא מלא דברי השפלה חמורים, דברי זלזול, בזיון והוצאת ש"ר [=שם רע], על כמה מגדולי רבותינו הק' [=הקדושים] מאורי ישראל, מדורות האחרונים. הלא המה ראשונים כמלאכים, אשר מפיהם חיים כל בית ישראל, ומבאר תורתם אנו שותים בצמאון, וגודל מעלתם והדר כבודם וקדושתם מושרשת בלבבו של כל יהודי ירא ד', וזאת אשר "בוך" זה בא לבטל ע"י הטלת דופי, ודברי בזיון, ומשפיל הדר כבודם…
וביותר מזה, הוא מטיל ספיקות ומבלבל את הדעה, בהחדרת דעות כוזבות והשקפות פסולות, בנוגע לעסק התורה באופנים מסויימים, וכל זה בשם גדולי ישראל. ובזה פוגע בטהרת ההשקפה, המקובלת לנו מפי רבותינו גדולי הדורות, אשר הרימו קול זעקה גדולה ומרה, ומסרו נפשם במשך היובל האחרון לעקור את הפרצה הנוראה של ערבוב לימודים אחרים, בלימוד תורתנו הק' [=הקדושה] כטהרתה כנתינתה מסיני…
ע"כ הננו בזה לגלות דעתנו, כי לא תהא כזאת בישראל עם קדושים, ו"בוך" זה אסור לבוא בקהל ד', הן להחזיקו בבית ולקרא בו, והן לעשות בו מסחר, וכל שומר נפשו הדואג לשלימות יראתו וטהרת לבבו, וחינוך צאצאיו וב"ב [=בני ביתו] יתרחק ממנו, הוא ובני ביתו כמטחווי קשת. וידע כי סכנתו עצומה לכל אחד, אשר יראת ד' נגע בלבבו. כי אין זה ספר של סיפורים על גדולי ישראל אלא להיפך. וכולו נושב ממנו רוח של קרירות, והתרחקות מהתכלית האמיתי, אשר אחריתה מי ישורנה…"
על החרם היו חתומים עשרה ממנהיגי הקהילה החרדית בארץ, ביניהם הרב יוסף שלום אלישיב, הרב אהרן יהודה ליב שטינמן, הרב חיים קניבסקי, הרב שמואל אויערבאך והרב שלמה וולבה.
מהם אותם דברי זלזול והוצאת שם רע? איזה השקפות פסולות מקבלות ביטוי בספר של הרב החרדי המוערך?
בהקדמה לספר, הרב קמנצקי מבקש להבחין בין סיפורים (storytelling) להיסטוריה. סיפור לא צריך לכלול פרטים לא רלוונטים, אבל תיאור היסטורי מנסה לכלול את כל הפרטים. הרב נתן ביקש לכתוב ספר היסטוריה, ולכן כלל בחיבורו גם סיפורים מפתיעים על חלק מהדמויות שבספר – כולל על אביו, הרב יעקב.
כך למשל, מספר הרב נתן שאביו והרב אהרן קוטלר, מייסדה של ישיבת לייקווד, היו בקיאים בספרות רוסית, ושהרב קוטלר אהב במיוחד את אלכסנדר פושקין. הוא מספר גם שבתקופת היותו ראש ישיבת תורה ודעת, אביו הרב יעקב הזכיר את הרומן "אנה קארנינה" בפני תלמידים. כשהבחין בכך שהם לא מכירים את הספר הוא אמר "דאס איוך ניט?" [גם את זה לא?].
אך מעבר ליחסם של הרבנים לספרות כללית ופילוסופיה מודרנית, מתועדות התנהגויות שלא היינו מצפים מרבנים גדולי האומה. לדוגמה, מחלוקות היוצאת מידי שליטה עד כדי זריקת כסאות זה על זה, או נזיפות מוגזמות של רבנים כלפי תלמידים מסוימים. לאורך הספר ניתן להתרשם שהרבנים נהגו ללעוג זה לזה בזמן הוויכוחים הלמדניים. ישנם גם כמה דוגמאות לקלות ראש ואף מעשי קונדס שביצעו הרבנים הקדושים על חבריהם.
הרב נתן ידע שבהבאת סיפורים אלה, הוא עתיד לעורר מחלוקת. בהקדמה לספר הוא כותב שלא צריך להסתיר את אי-שלמויותיהן של גדולי הרבנים. לדידו, חשיפה זו מוסיפה לרבנים כבוד, ולא זלזול. כעת יוכל כל תלמיד לראות שגם הרבנים הכי גדולים התמודדו עם כעס, ועם רגעים של קלות ראש. הוא קורא לרגעים אלה "נקודות חן ייחודיות" על גופם של הגדולים אותם הוא מעריץ כל-כך. למעשה, החשיפה לסיפורים אלה רק הוסיפה להערצתו.
סיפור החרם הוא ארוך ומורכב, והרב קמנצקי כתב עליו ספר נפרד, מפורט להפליא. בסופו של דבר, החרם עמד, ולמרות שהרב נתן הוציא מהדורה שניה "מתוקנת" – הוא לא זכה להסכמה. נציין רק שהרב אלישיב, המנהיג הבולט של העולם החרדי בזמן החרם, לא ידע לקרוא אנגלית, וכל ידיעותיו על הספר התבססו על שמועות, וכן על וועדה שהקים. לעומתו, הרב משה שטרנבוך, מי שמשמש עד היום כראש הבית דין של העדה החרדית ומבין אנגלית, הכריז על הספר ככשר לאחר קריאתו.
בינואר של שנת 2003, התפרסמה כתבה על החרם בעיתון מעריב, ובה נכתב: "לעיני חילוני שיטרח לעלעל בספר…יתגלה חיבור נאה ועבה מאוד, בעל חזות כשרה בתכלית…". אך מה שלא נראה כפרובוקטיבי לחילוני, שינה את חייו של הרב נתן קמנצקי לאין שיעור. פתאום יש קריאות לנדות את הרב המוערך מהציבור, בלייקווד שורפים את ספריו, והוא מקבל איומים לתיבת הדואר. הסיפור נסקר לא רק בעיתונות הארצית, ומגיע אף לניו יורק טיימס.
עוד לפני שהפך החרם לרשמי, הורה הרב נתן לחנויות להפסיק למכור את ספרו עד שהוועדה תחליט מה יעלה בגורל הספר, ולמרות נסיונותיו לערער על החלטת הוועדה, כיבד את החרם מהרגע הראשון. בעקבות כך, הספר נחשב לנדיר יחסית, ומחירו באמזון הוא לא פחות מאשר 500 דולר. למעשה, הספר "Making of a Godol", וכן גם הספר המתאר את השתלשלות החרם Anatomy of a Ban"", הם הספרים עם תאריך ההוצאה לאור המאוחר ביותר מכל הספרים הנמצאים במחסן הנדירים של הספרייה הלאומית.
לשמחתי יצא לי להתכתב עם הרב נתן בשנה שעברה, כאשר שאלתי אותו אם יהיה מעוניין להעביר לספרייה עותק של אוסף מאמרים שיצא לכבוד שבת משפחתית של משפחת קמנצקי. לקריאה זו הוא נענה בשמחה רבה.
הרב נתן קמנצקי זצ"ל נפטר בחודש שעבר, ביום שבת, ערב חג השבועות תשע"ט, והוא בן 89.