.
"מה שסִרפד את הגינה": על "יחסַי עם ג'וני מ'" מאת נורית זרחי
מעין גלברד
.
מה מחפשת המשוררת המסרפדת, שואלת המספרת ב"זהרורים", מתוך קובץ הסיפורים החדש של נורית זרחי, יחסַי עם ג'וני מ'. הזהרורים, אותם פירורי־סיפורים שלא היו שייכים לרעיון התקומה של העם העברי בארצו, שבצבצו מדי פעם בין ספרי הילדוּת, היו משאת נפשה של המספרת בילדותה. בזכותם "התפרק בתודעתי מושג הבית וקיבל פנים אפשריות רבות"; האם היא מחפשת בית? ומהו הבית, היא שואלת, ועונה: "מי יודע".
מי היא אותה משוררת מסרפדת? הסיפור הקודם בקובץ, "סִרפד" שמו, מתאר רגע מתוך היחסים שבין המְחַברת לבין הנערצת – אישה כותבת המבקשת להיוועץ במי שכבר מצויה בליבו של השדה הספרותי. "את זה תורידי", אומרת הנערצת למחברת, כשהיא מתייחסת לשורה הפותחת של השיר שזו הראתה לה: "מה שסִרפֵּד את הגינה"; "ופתאום נחשף לעיני המחברת עד כמה השורה הזו נואלת וכמה היא מיותרת, ואפילו המונית" (עמ' 39). הדמויות בסיפור אינן הפשטות מוחלטות, למרות כינויהן "המחַברת" ו"הנערצת"; הן אינן יכולות להיות כאלה. השורה הפרטיקולרית של השיר, זו שעומדת לדיון ונמחקת – להלכה, גם אם לא למעשה (אנו עדות למחשבותיה של הכותבת על נואלות השורה המדוברת, אך אין אנו יודעות אם אכן נמחקה השורה בסופו של דבר) – מביאה את רגע ההשראה והעבודה העדין, שמצוי בליבו של הקובץ הזה ושזור לאורכו, אל מרכז הבמה.
מבין השורות מבצבצת כותרתו של ספר אחר של נורית זרחי, מזְמן אחר וכביכול מז'אנר שונה: מחשבות מיותרות של גברת, ספר המסות פרי עטה שראה אור בשנת 1982 (הקיבוץ המאוחד), ובו זרחי המסאית כותבת, בין היתר, על שורת היוצרות והיוצרים הקאנוניים שאת דרכם היא ממשיכה – ביניהם שארלוט ברונטה, אמילי דיקינסון, ויליאם וורדסוורת', וגם לב טולסטוי, וירג'יניה וולף, תומאס מאן, גוסטב פלובר – על מקורות השראה לכתיבה, על נוכחותן המסורבלת של מילים במרחב, ובפרט מילים שנכתבו על ידי נשים, שקולן רם מדי או מהוסה ובכל אופן אינו מתאים לסיטואציה, כפי שמראה לנו זרחי, למשל, בדמותה הכותבת של ג'ו מנשים קטנות, שהדיו שלה מכתים את המרחב ומעיד על נוכחותה בו כאישה כותבת. את המחשבות שהן מקור המילים היא מכנה "מיותרות" בכותרת הספר הזה, ותולה זאת בשייכות לאותה הפשטה נשית גנרית – "גברת". אותו המתח שבין המילים ה(לא)מיותרות לבין הצורך בכתיבתן חולש גם על יחסַי עם ג'וני מ', והוא מהבהב מן הפרגמנט שמשחזר בשמו את אותה שאלה: ב"מחשבות שיש להימנע מהן", שואלת המספרת־המחברת על מחַברת אחרת –
מניין לכותבת הנ"ל אותה הרגשה שהעולם שריר וקיים וישנו קורא שאליו היא מכוונת, כדי ליצור קשר על סמך עולמם המשותף … ? האם עלילת הסיפור, היא תוצאה של אני קיים, אמיתית לנוכח תחושת האין־אני של קורא כמוני, הנדרש לעיתים לבצע קפיצת ראש ישר אל מימי הסיפור, קפיצה שמערערת על אמת הקיום שלו או של העלילה?
אני מקנאה בכותבי העלילות, ויותר מזה אני מקנאה באמונתם שהם קיימים. (עמ' 15)
בשני העשורים האחרונים פרסמה זרחי, במסגרת יצירתה למבוגרים, ספרי שירה וקובצי סיפורים קצרים. החל בנערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות (כתר, 2007) ובצל גבירתנו (ידיעות ספרים, 2013) ועד ליחסַי עם ג'וני מ', הסיפורים הקצרים נשענים במקורם על מסורת הסיפור הקצר הקלאסי ויש בהם נופך אוטוביוגרפי. ככל שחולפות השנים חורגת זרחי בסיפוריה מן הז'אנר ונוטה אל האוטוביוגרפיה מזה ואל הכתיבה המסאית מזה, עד כי ההבחנה בין אופני הכתיבה הללו בכתביה הופכת לא רלוונטית: היא ממזגת ביניהם, בוראת אפשרות חדשה של ניסוח. בעוד שבין שני הקבצים שהוזכרו קיים קו מקשר בדמות צעידה בעקבות כללי ז'אנר מוכרים, יחסַי עם ג'וני מ' זולג מבעד לסדקי ההגדרות הז'אנריות, ובמובן זה הוא מצטרף לאוטוביוגרפיה של דלת (אפיק, 2019) שנע בין סיפורים, שירים ופרגמנטים שנושאם הוא יוצרות שלא יצאו מפתח ביתן, לבדידות או (אפיק, 2019), שבו יש סיפורים ממואריים בחלקם, הנוטים אל המסה, ויצירות קצרצרות, תמצית של תמצית, המתכתבות עם קלאסיקות; ואף לבָּלוּעַ (אפיק, 2016), ששיאו הארספואטי הוא ברגע שבו המטאפורה הופכת לממשות, כשהמספרת בולעת את בדל העיפרון שבאמצעותו היא כותבת בהיחבא בשעה אסורה, בשבת.
יחסי עם ג'וני מ' מבקש להיות גולמי עוד יותר. הוא מזדחל ופולש אל עבר מחוזות המטא־פואטיקה, אל לשד האלכימיה המלחימה חיים וכתיבה. הוא חושף את פעולתם של החיים במעשה הכתיבה, כך ש"החומר האמיתי של החיים מתגלה כשקוף" (עמ' 58), כפי שאומרת המספרת־מסאית־חוקרת מן הפרגמנט שחותם את הקובץ, ששמו "אטיוד". אכן, זהו אטיוד; אך בנימתו הוא מגובש עד כי ניתן להיבלע בו, לשכוח שמדובר ב"ניסוי כלים". זרחי סוחפת את הקוראת בין עמדה של קוראת לעמדה של כותבת ומגיבה, עמדה שהיא עצמה נוכחת בה והקוראת מזומנת לחבור אליה, לצאת בעצמה מן הז'אנר. כך בסיפורים שמתייחסים לקודמיהם בקובץ, כפי שקורה ב"סרפד" וב"זהרורים"; כך כשהיא קושרת את גיבורותיה בגיבורות ובגיבורים קלאסיים ומהדקת את הקריאה בפעולת התרגום האקטיבית:
אם אתרגם לעברית באופן שרירותי ואכתוב אורפיאוס בעי"ן, כך שהוא מעלה את המילה עורף, ואורידיקה אגזור מן המילה אור, שזה משמעה ביוונית, ישתקף הרעיון שעורפאוס המציל את אורידיקה מן המוות, מגלם את התחושה שהגבר הוא בעל כוחות־על ושבכוח אמנותו, המתגלמת באורידיקה, הוא חזק מן הכיליון. ("מראית עין", עמ' 32)
ב"האשורים" המספרת היא כעין בת־דמות מודרנית של שתי הנשים של מר רוצ'סטר מג'יין אייר – היא האישה הכלואה, וגם המאהבת הצעירה השבויה בקסמיו, שבגלגולה המודרני מכירה היטב את התאוריה (היא כתבה תזה על המטורפת הדומיניקנית מעליית הגג), והפער בין זו לבין המציאות מתגלגל לפתחהּ של הקוראת דרך ציפור מתה, שבסוף הסיפור מתנערת לחיים, והמספרת עוקבת אחריה ותוהה, במבע משולב: "האם היא מטיחה עצמה למוות, או בחיבוט כנפיים נעלמת חופשיה בחשכה?" (עמ' 37).
לאורך הקובץ כולו דמותה הכותבת של זרחי מרקיעה אל התאוריה ונוגעת בחומרי החיים, תרה אחר האפשרויות שכתיבה מגלמת. היא מספרת, היא דמות בסיפור, היא אישה־כותבת; היא מסאית, היא מתרגמת והיא קוראת. המעברים הללו יוצרים קובץ שקריאה בו היא כהליכה במבוך־מראות, כשבכל רגע נפתחת האפשרות ללכת אל עבר כמה כיוונים, ואילו הכיוונים שלא נבחרו ממשיכים לשקף את דמות האישה הכותבת, ההולכת ומתרחקת, ושוב מתקרבת, וסופה של הדרך אינו מצוי בידה, ואולי הוא אינו מטרת ההליכה.
השיטוט התמידי המשקף עוד פנים של אותה משוטטת הוא חיפוש הבית, שלעולם אינו בא על סיפוקו. הוא שעומד בלב חיפושה של המשוררת המסרפדת. הוא שבמרכז ההוויה של הספר, כספירלה ששבה אל נקודת אי־ההתחלה. חיפוש הבית הוא התשוקה לשותפות רגשית, שנוגעת באהבה ובתשוקה להיות מובנת. בצורתן המפורשת מופיעות התשוקות הללו בקובץ דווקא בסיפורים שוברי לב הנוגעים בזוגיות, בהתפרקותה ובשאלת הרגע שאחרי ("הצוות"; "הראשון והשני"). דומה שדווקא בהם הניתוץ של גבולות ז'אנר הסיפור הקצר אינו מוחלט; אך השקט־לכאורה שבו נבחנים הדברים מתעתע, שכן הם מתנקזים לרגע אחד, המופיע בסיפור שהעניק לספר את שמו.
"לזכרו", כותבת זרחי מתחת לכותרת הסיפור "סוף יחסיי עם ג'וני מיטשל", המספר על תלמידהּ החייל. "הקוסמוס כנראה בלבל את היוצרות כשהפגיש אישה מבוגרת למדי עם נער־נער. עליי להודות, עד אז ומאז לא קרתה לי מתאימוּת כזאת. נראה ש… לא אמנה את הפרטים, יותר ויותר הסתבר לנו שאנחנו הולכים באותה דרך", היא כותבת. מותו הפתאומי של ידיד הנפש, בשיא ידידותם, הותיר אותה המומה. מאז, לא יכלה להקשיב עוד לקלטת של ג'וני מיטשל, שאת האהבה למוזיקה שלה ואת תחושת הקרבה אליה חלקו היא ותלמידהּ הצעיר. בדמיונה אומרת המספרת לג'וני מיטשל: "תפסיקי את זה, גברת מיטשל, השירה שלך לא הייתה חזקה מספיק בשביל להציל" (עמ' 52–53).
לרגע האובדן אין תשובה. כינויו בשם מכאיב. בשונה מן המחשבה המסתלסלת החוזרת על עצמה, על המילים המיותרות של גברת, כאן שם הסיפור – "סוף יחסיי עם ג'וני מיטשל" – הוא קונקרטי, וחזרה אליו ועליו אינה אפשרית משום הכאב. אולי זו הסיבה לכך ששם הקובץ – "יחסַי עם ג'וני מ'" – משמיט את המילה "סוף": מוות הוא סופי, אך יצירה הכרחי שתימשך. כך, גם אם בליבו של הספר מופיע סיפור בהיר ואפל, נוגע ללב, שפריצתו את גבולות הז'אנר משנית לכאב הנובע ממנו, והוא אולי האפשרות להבין את הספר כולו, בכל זאת, כיצירה שנוגעת בחוויה המתעתעת של הכתיבה כניסיון ליצור מגע עם העולם, לתת מקום במרווחים שבין המילים, לייצר רגע של קרבה באמצעות המילים כשהקרבה האנושית נעלמת באבחה אחת. אי אפשר אפילו לכנות בשם את ג'וני מיטשל, שתחושת הקרבה אליה בגדה גם היא; רק בעיוות, בקיצור, בשם לא־מזוהה, נטול מגדר, שאובדן היחסים עימו אולי פחות שורט את הנפש; שקובץ שקרוי בשם זה – ניתן לפתחו ולקרוא את סיפוריו בנשימה אחת עצורה.
.
מעין גלברד כותבת דוקטורט במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, על יצירות הפרוזה של נורית זרחי, דליה רביקוביץ ותרצה אתר. עמיתה בתוכנית "משכילות" של מכון שלום הרטמן ומלמדת בסמינר הקיבוצים.
.
נורית זרחי, "יחסַי על ג'וני מ'", אפיק, 2021.
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: אסתי אדיבי־שושן על "ימים למחיקה" מאת סלין אסייג
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
