.

אמילי

דבורה דויטש

.

בדיוק ישבתי אצל שלטונות המס כשזה קרה. הייתי באמצע המשפט. אמרתי, "הפירסינג משביח את המקרקעין" – כאן התכוונתי להגיע לשומה, אבל אז נכנסה הכומרת והשתיקה אותי. היא אמרה שקרה דבר נורא, יש הרבה נפגעי פסנתר שנקברו חיים, וצריך להתפלל לשלומם. כולנו שלפנו תהילימים. התחלקנו בימים. עלי הוטלו פרקי בוקר יום אל"ף. לא היה לי נוח שם והתחלתי להתפתל על הכיסא ומנהל מס שבח הציע לי את הכיסא השבור חסר המשענת שעומד עקום במרפסת. הייתי רק ב"אשרי" של פרק אל"ף של תהילים לבוקר יום אל"ף, אז עברתי למרפסת. במזל לא נשענתי על הברזל החלוד של הכיסא, היה שם מסמר שכוון אליי ואני הפניתי לו את הגב בזהירות ושמרתי על זקיפות קומה כל התפילה.

אחר כך יצאתי החוצה. בכיכר הבימה הייתה התקהלות והתקרבתי לראות אם יש משהו מצחיק, שישפר את מצב רוחי. ראיתי שיש שם הרבה צעירים שחזרו משיעור יוגה רמה שתיים. כולם התלטפו ואמרו, "הסדנה בסיני, הסדנה בסיני". שאלתי מה המחיר ובאיזה תאריכים מדובר, היות שייתכן ויש לי חור ביומן שעליי למלא, והתברר שזה נופל בול בין חתונה לזמן שבו אני צריכה לפי היומן להחליט מה אני עושה עם הקו המוקפא שלי בבזק. חשבתי שזה יהיה רעיון טוב למלא את החור הזה ברוחניות ועם חבר'ה צעירים ובמדינה ערבית. לא מזמן החלטתי לבלות כל שנה במדינה ערבית אחרת, וזאת עקב ההצלחה של הטיול שעשו חברים של חברים למצרים, במילניום, למסיבה מדהימה בפירמידות. חוץ מזה, בדיוק הייתי בגמילה מהזין, אין דרך אחרת לקרוא לו, של הבן זוג שלי.

וזה סיפור ההתמכרות. כשהיינו במטבח או כשנתקלתי בו במסדרון כשהוא חזר מהשירותים ואני בדרכי לשם וכו', או אז הייתי מושיטה את יד ימין למפשעה שלו, וממששת. הוא היה חוקר, "מה את עושה?" יש שהייתי עונה, "כלום". יש שהייתי מתחילה לשיר או לזמזם נעימה כלשהי. הוא היה מחייך ופוטר אותי באמירה, "אני לא יודע מה יש לך." והכול היה ממשיך כרגיל. אבל – כאשר צילמתי בלי רשותו את הזין שלו ושמרתי את התצלום בארנק – זה כבר נראה לו חריג. הוא דרש לקבל את התמונה. הוא הציע לי, לחלופין, תמונה של פניו דווקא, כשהוא חובש משקפיים שהמסגרת שלהם מזמן יצאה מהאופנה, ומחייך. הוא אמר שזו תמונה הולמת יותר לנשיאה בארנק. דחיתי את הצעתו משום שאת פניו אני אמנם אוהבת אבל עוד לא קרה שנסעתי באוטובוס והתגריתי רק מהמחשבה על פניו, עם משקפיים או בלי, עד כדי כך שהייתי חייבת לראותן, ולו בתמונה, עד שאגיע הביתה ואוכל לשבת על הדבר האמיתי.

ערב אחד הלכנו לקנות גלידה. בדרך שלחתי את ידי לזין שלו והוא הזדעק, "מה את עושה! את משוגעת!" ונתן לי מכה בראש. ביקשתי ממנו שלא יכה אותי. הוא אמר שזו לא הייתה מכה, אבל הוא היה חייב להגיב בצורה שתבהיר לי שהפעם הגזמתי. חזרתי ואמרתי, "לא היית צריך להכות אותי." הוא חזר ואמר, "לא הכיתי." אכלנו סורבה קוקוס. שאלתי אותו אם הוא אוהב אותי, והוא אמר שכן. באותו ערב הסתיים היחס הסלחני שלו לשליחת הידיים. התחלתי להרגיש מלוכלכת. שאלתי את עצמי מדוע אני כל כך רוצה לגעת לו בזין, ומה פסול בזה. התביישתי בסודי. למחרת התקשרתי לרדיו. כשעליתי לשידור הצגתי את עצמי בעילום שם, ואת הבעיה בקצרה. "אני שולחת ידיים לאיבר המין של בן זוגי. זה חזק ממני ואיני יכולה להפסיק." המנחה אמרה שאני סובלת מקנאת הפין ושעליי לעבור טיפול פסיכולוגי. אחרי הפרסומות הציעה שאקנה נקניק מסוג קבנוס ובכל פעם שארגיש דחף לשלוח ידיים, אלטף את הנקניק. משך כל שיחתי עם הפסיכולוגית ברדיו, הייתה לי שיחה ממתינה. לא עברתי אליה. כשסיימתי את השיחה שמעתי את קולה הנרעש של דודתו של בן זוגי: "חדווה, שמעת עכשיו את תוכנית הייעוץ ברדיו?". אמרתי, "טעות במספר," וניתקתי. אחר כך התקשרו אליי אימו של בן זוגי, אחותו, סבתו, ולבסוף התקשר בן זוגי בעצמו. הוא דרש לדעת מה אני חושבת לעצמי כשאני מתקשרת בצהרי היום לרדיו ומספרת על הסטייה שלי. לו לפחות הייתי מסווה את קולי. אמרתי לו שלא נראה לי שמישהו מאזין לתוכנית הזו. כלומר, מישהו שאנחנו מכירים. הוא אמר: "טעית!!!" וטרק.

חשבתי שלאחרונה חלה עלייה מדאיגה במספר טריקות הטלפון בישראל.

מעל צלחת קורנפלקס סמויה בארוחת הבוקר הודעתי לבן זוגי שהחלטתי להפסיק לשלוח ידיים. הוא חיזק את ידיי. בימים הבאים הפסקתי לשלוח ידיים, אך יחד עם זאת איבדתי חלק ניכר מהוויטאליות שלי. התכנסתי בתוך עצמי, לא רציתי לשתף איש במחשבותיי, ונרדמתי בכל הזדמנות. כאשר בן זוגי שטח בפני את טענות חברינו על כך שאני נרדמת בסלון ביתם בשעה עשר בערב, בישרתי לו שעליו להחליט: שאחזור לשלוח ידיים ויחד עם זאת אתעורר לחיים, או שאישאר בתנומתי, הכוללת מרחק ביטחון מהזין שלו. בן זוגי מיהר להתקשר לחברינו ולפתח שיחת חולין, במהלכה השחיל את העובדה שאני קמה מוקדם מאוד לעבודה, וחסרות לי שעות שינה, ושאני מחבבת אותם. מדי פעם שאלתי אותו: "נכון שאני כבר לא שולחת ידיים," ובתוך כך ליטפתי בחיבה את אשכיו.

בבוקר שבו פגשתי את הכומרת ברחוב, מלאו שבוע ימים לתחילת הגמילה. שאלתי אותה מה עלה בגורלם של נפגעי הפסנתר, כאילו לא התעדכנתי בהערכות הפסימיות על מצבם, מדי שעה, באינטרנט. "היום כבר קשה לדבר על ניצולים," אמרה. הבטתי בה. הקולר הלבן שלה הדגיש עוד יותר את חיוורונה. שאלתי את עצמי מה היא יודעת על התמכרויות לזין. היא השגיחה במבטי החקרני ושאלה מה חדש אצלי. אמרתי לה שאני תקועה בהגהות הסופיות של כרך ב' של דיני מיסים שכתבתי. היא שמחה לשמוע שהספר עומד לצאת. שאלתי מה פשר התעניינותה בדיני מיסים, ומה היא בדיוק עשתה באותו יום אצל מנהל מס שבח. היא השיבה לי שלכנסייה קרקעות רבות בירושלים. בשנה הבאה מסתיימות תשעים ותשע שנה ואיתן פג תוקפו של חוזה החכירה של הטאבו. היא גילתה לי שהכנסייה לא מתכוונת לחדש את החוזה. היא מעוניינת לתפור עסקת קומבינציה עם קבלן שיבנה על הקרקע מגדל. זוהי קרקע יקרה במרכז ירושלים, ועל כן היא נשלחה על ידי האפיפיור לגשש אצל שלטונות המס מה תהיינה עלויות היטלי ההשבחה של הקרקע. היא האיצה בי לסיים את ההגהות על ספרי. אמרתי לה שבעיה אישית מקשה עליי את המלאכה. "ספרי לי, בתי," אמרה.

התיישבנו על ספסל שקיוויתי שיהיה הספסל הקבוע שלנו. "את מבינה, אני בגמילה משליחת ידיים לזין של בן זוגי," כמעט שאמרתי. הסתכלתי בכפות ידיה של הכומרת. הן היו פשוטות, קטנות ושעירות. הכומרת לקחה את שתי ידיי בידיה. היא חייכה אליי חיוך מלא כוונה טובה ורציתי מאוד לשתף אותה, אבל ידעתי שאם אני רוצה – ואני רוצה – לייעץ לכנסייה בעסקאות המיליונים שהיא עומדת לבצע בירושלים, עליי לשמור על תדמית מהוגנת ונקייה. כשם שלא יעלה בדעתי לגבות שכר הפחוּת משלושים אחוז מההנחה שאשיג לאפיפיור במס שבח, אסור שיעלה בדעתי לספר לכומרת מה עומד ביני לבין השלמת כרך ב'. הכומרת ניצלה את שתיקתי כדי לחזור לנושא אסון נפגעי הפסנתר וחשבתי שהיא קצת אובססיבית לגבי הנושא הזה. הרי זה לא שיש לי מה לתרום. שתניח לי עם זה כבר.

באחד הערבים, בן זוגי היה בדרך החוצה. הוא קבע עם חברים לבאולינג, או עם קולגות לכדורת, אני לא בדיוק זוכרת. על כל פנים, הוא השתהה. האנרגיה של ההשתהות שלו בבית טרם היציאה הוציאה אותי מדעתי. חשבתי, אם אתה הולך אז תלך, אם אתה נשאר תישאר, אני לא יכולה לשאת את הדקות הארוכות האלה שבהן אתה עם רגל בחוץ ורגל בפנים. כמעט יוצא אבל בעצם צריך להשתין. כבר בדלת רק ששכחת את הכובע שלך ועכשיו אתה מחפש אותו. ואיפה שמת את הטלפון שלך? האם אני יכולה להתקשר אלייך? רציתי לצעוק, "לך כבר."

מתוך נימוס לא אמרתי דבר, מה הוא כבר עשה. בסך הכול לוקח לו זמן לצאת מהבית. לא פשע. רק שלחתי יד תועה לכיוון הזין שלו לנגיעה קלה וחצי תמימה. "אני רואה שלבד זה לא ילך. אולי הגיע הזמן שתלכי לטיפול," אמר ויצא למשמרת שלו בסיירת הורים (אנחנו עוד לא הורים אבל הוא מתנדב כהכנה).

שמעתי בעצתו, הוא אמנם איטי בהתארגנות שזה למות אבל הוא חכם וכדאי להקשיב לו, מומלץ. עוד באותו ערב קבעתי תור לשמאנית שלי. היא לא באמת שמאנית, היא מדקרת ומסז'יסטית ומטפלת בפרחי באך ואני אצלה בשביל הרפלקסולוגיה.

למחרת הודעתי בעבודה שאני ביום הצהרה והלכתי לשמאנית. שכבתי על מיטת הטיפולים הצרה בקליניקה הצרה והתמסרתי לכל זה. למוזיקה מרגיעה, ירוקה וריקה.

השמאנית שלי גבוהה, כמו באגדות היא גבוהה, לידה אני גמדת גינה. היא כיסתה אותי במגבות ובשמיכות. מרחה מה שמרחה על כפות הרגליים שלי. יצקה מה שיצקה על המצח שלי ושתקה את השתיקה הכי חשובה של השנה, אולי של המילניום.

במשך שעה ורבע לא הייתי צריכה לקלוט שום דבר מבחוץ, לא להגיב לדבר. עצמתי את עיניי. וכך התפניתי לעצמי. נכנסתי לתוכי. הרגליים שלי היו מטופלות, אלוהים כמה שהן היו מטופלות. והמחשבות שלי הסתדרו. בזו אחר זו עלו ממעמקים התשובות. שאין להתווכח איתן. אני צריכה רק לזכור אותן, לרשום אותן אחרי הטיפול ולציית להן. דמעתי פה ושם, הצצתי אל החשיכה פה ושם.

ואלה ההוראות שנתתי לעצמי ממעמקים:

אבא שלי לא.

לבשר לבן זוגי שבכל ערב אשכב עליו. מלוא אורכי על מלוא אורכו, עשרים דקות.

לתת לעדינה את כל מה שהיא רוצה.

לפגוש את תהילה.

לערוך שולחן שבת מפנק יותר.

השמש טובה לי.

לקבוע עם תהילה. (זה הופיע פעמיים.)

לשקם עם הכומרת.

העסקה עם הכנסייה תצליח בעזרת השם, עוד קצת סבלנות ואני שם.

מורים חשובים.

והיו עוד כמה. לא איכנס אליהם.

.

דבורה דויטש, ילידת ירושלים, למדה תיאטרון באוניברסיטה העברית וקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. השנה ראה אור רומן הביכורים שלה, "קורות הולכת הרגל", בהוצאת כנרת זמורה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "עגור לבדו", סיפור מאת שגית אמת

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

לְמֵאִית שְׁנִיָּה אַתָּה הָאַחֲרוֹן לְהִוָּלֵד: על ספרו של תום הדני נוה, "אבא מחזיק תינוק"

מאת גיא פרל

.

בֵּין גַּלֵּי הָאוּלְטְרָסָאוּנְד

נֶחְשַׂף דֹּפֶק –

כּוֹכָבִית מְנַצְנֶצֶת

צָפָה בְּסוֹגְרַיִם.

.

הספר אבא מחזיק תינוק, ספר שיריו השלישי של תום הדני נוה, מחולק לשלושה שערים. לכל שער סימן:

השער הראשון עוסק בהיריון, השער השני – בלידה, והשער השלישי – בשבועות הראשונים בחיי התינוק (להלן, מטעמים גרפיים, אייצג את הסימנים באותיות a,יb ו־c בהתאמה). זו בחירה מעניינת של הדני נוה, שהסבר לה ניתן לראות בשיר a: דופק העובר נחשף בפני הדובר, תמצית חיים טרום־תודעתית וטרום־מילולית, והוא מרחיקה אל סימני השפה הכתובה, או בניסוח אחר: "כּוֹתֵב עָלֶיךָ בֵּינִי לְבֵינִי / כְּמִי שֶׁכּוֹרֵת עֵץ לִשְׁבִיל אֵשׁ" ("סוף היום קשה מהיום"). התייחסות מפורטת יותר מופיעה בשיר מס׳ 4 במחזור "בגודל מילון כיס" (בשער a):

.

הָעֻבָּר בְּגֹדֶל מִלּוֹן כִּיס.

עֲרָכִים צָצִים בְּתוֹכוֹ:

בְּעִיטָה נ׳ דַּרְכּוֹ שֶׁל עֻבָּר

לְהַבְדִּיל עַצְמוֹ מֵאִמּוֹ

כְּשֶׁעוֹד אִי אֶפְשָׁר לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת

הֶבְדֵּל.

יְקוּם ז׳ עוֹלָם, גּוּף שֶׁל אִשָּׁה

שֶׁעִם הַזְּמַן נִזְכָּרִים בּוֹ בִּכְאֵב קַל,

מֵהַסּוּג שֶׁלִּפְעָמִים מוֹפִיעַ

אַחֲרֵי שֶׁחָלַף לוֹ כְּאֵב גָּדוֹל.

רֵאָה נ׳ אֵיבָר בְּגוּף הָאָדָם.

הָרֶחֶם שֶׁל אֲוִיר הַמִּלִּים.

.

תודעת העובר מתרחקת כאשר הדני נווה משתמש בניסוחים מילוניים; משווה את העובר עצמו למילון; מתמקד בגילויי הנפרדות הראשונים שלו מאמו; הופך את גוף האם לזיכרון, ולבסוף – כאשר הוא מתאר את הולדת השפה כלידה מקבילה ללידת הגוף. שתי דוגמאות מעניינות נוספות להתרחקות אל תוך השפה ניתן לראות במשחק שהדני נוה עושה עם שתי מילים בעברית שמשמעותן הכפולה ממקמת אותן בתווך שבין ראשוניות הגוף לבין השפה המתרחקת ממנו – "לשון" ו"שפה": "כְּשֶׁהוּא בּוֹעֵט  / אַתְּ אוֹמֶרֶת: / דַּמְיֵן לָשׁוֹן זָרָה דּוֹחֶפֶת לֶחִי" (מתוך שיר 2 במחזור a); "אַתָּה מֵגִיחַ מִתּוֹךְ מִישׁוֹר סַחַף בְּשֶׁפֶךְ נָהָר / מִתּוֹךְ כִּפְלֵי בָּשָׂר בִּקְצוֹת שָׂפָה" (מתוך שיר 5 במחזור ״על הטביעה של מי שלא ידע שטָבע״ֿ) – שורה המתארת את רגע הלידה כפרידה מעל איכותה האוקייאנית של האם ומעבר מקצה השפה במובנה הגופני לתחילת השפה במובנה המופשט.

מעבר זה בין תודעת העובר והתינוק לתודעת האב – תודעת השפה, הזמן והמוות – עומד במרכזו של הספר כולו. לאורך התפתחות הקשר ביניהם, במהלך ההיריון ואחרי הלידה, מעורר התינוק באביו את זיכרון הטהור והשלם: "כְּשֶׁמַּצְמִידִים אוֹתְךָ לָאֹזֶן / שׁוֹמְעִים יָם" (שיר 2 במחזור "על הטביעה של מי שלא ידע שטָבע"), וזאת כחלק מאבל מתמשך על הפרידה הבלתי נמנעת ממנו. השוואת גוף האישה ליקום שהיזכרות בו מעוררת כאב, כפי שהוצג לעיל, היא דוגמה נוספת להתעוררות הזיכרון כחלק מתהליך האבל, והנה עוד שתיים:

.

כְּשֶׁאַתָּה דּוֹמֶה לַתִּינוֹק שֶׁהָיִיתִי

לְרֶגַע אֲנִי יָפֶה, טוֹבֵל מַרְפֵּק

וּמִשְׁתַּקֵּף בְּמֵי הַגִּיגִית שֶׁלְּךָ.

אַחַר כָּךְ מַלְבִּישׁ אוֹתְךָ גַּעְגּוּעַ;

כְּתֹנֶת הַלַּיְלָה שֶׁל הַזִּכָּרוֹן.

.

(שיר 5 במחזור "חוקי המקום")

.

נִדְחָפִים בְּמִנְהֶרֶת שְׁטִיפַת מְכוֹנִיּוֹת.

אֲנִי אוֹמֵר לְךָ:

לֹא נַחְזֹר לַבֶּטֶן

.

(c, עמ' 35)

.

הדני נוה נזכר, מתאבל, ומלווה את כניסתו הבלתי נמנעת של התינוק אל תוך עולמו. יש והוא מבקש לרכך או לעכב במידת מה את התהליך: "אַבָּא אוֹסֵף אֵלָיו תִּינוֹק // יוֹנָה בּוֹנָה קֵן בֵּין דּוֹקְרָנִים / לְהַרְחָקַת יוֹנִים" (שיר 9 במחזור "אבא מחזיק תינוק"), או בשורות הבאות מתוך שיר 2 במחזור "חוקי המקום": "הַיּוֹמְיוֹם הוּא הִשָּׁנוּת, / הַיּוֹמְיוֹם הוּא עֶלְבּוֹן לַיַּלְדוּת / מָה לוֹ וְלַנִּסָּיוֹן לְתָאֵר לְךָ / אֶת הָעוֹלָם בַּעֲדִינוּת". אולם בלב הספר עומדת הכרה כואבת בכך שהתהליך אינו ניתן לעצירה:

.

תינוק שקוע בארגז צעצועים

אֵלּוּ לֹא שׁוּרוֹת שִׁיר עַל קְרִיסַת הַמּוֹשָׁבוֹת

אוֹ עַל מוֹת דְּבוֹרִים בַּסֵּתֶר, אֶלָּא עַל

תִּינוֹק הַשָּׁקוּעַ בְּאַרְגַּז צַעֲצוּעִים

כִּדְבוֹרָה עֲמֵלָה עַל צוּף בְּפֶרַח סִגָּלוֹן,

לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּה

דְּבַשׁ נִגְזָל

וּמֻחְלָף בְּמֵי סֻכָּר.

.

ביטוי מרתק למתח שבין תודעת האב לתודעת התינוק שכולה הוויה שלמה ניתן לראות בתודעת המוות של האב. בשיר שכותרתו c (בעמ׳ 36), דווקא ברגע שבו לכאורה לא אמורה הייתה להיות למוות כל אחיזה, ידיעתו גודשת את תודעת האב:

.

כֻּלְּךָ בָּשָׂר.

אֲנַחְנוּ כּוֹפִים עָלֶיךָ

חַיִּים וְחַיִּים

כּוֹפִים אֶת סוֹפָם.

הִנֵּה, קַוֵּי כַּף יָדְךָ כְּבָר מְסַמְּנִים

אֶת אֹפֶן קִפּוּלָהּ.

.

שיר קצרצר נוסף שכותרתו c (בעמ׳ 21) מציג את הדברים במידה של אירוניה: "יוֹם הַזִּכָּרוֹן / טֶקֶס הַקְרָאַת שֵׁמוֹת הַנּוֹפְלִים. // מְחַפֵּשׂ שֵׁם לַתִּינוֹק".

השיר "הרגע" נבחר להופיע על כריכתו האחורית של הספר, אולי משום שהוא מציג בשלמותו את המאבק בין התודעות, מכיר בניצחונה הבלתי נמנע של תודעת האב, ובכל זאת, מלא בנחמה. האב חולק עם בנו רגע של קיום טהור: לרגע הוא האדם האחרון שנולד עלי אדמות, ניצב לבדו אל מול עתיד בלתי מופרע בתהליכי לידה ומוות, שבריר שנייה לפני שאף עליו נגזר להצטרף אל אביו ולהיכנס אל תוך הזמן:

.

אַתָּה מִצְטָרֵף אֶל הָעוֹלָם

כְּשָׁעוֹן אֶל הַזְּמַן.

לְמֵאִית שְׁנִיָּה

אַתָּה הָאַחֲרוֹן לְהִוָּלֵד –

כָּל הַחַיִּים

וְכָל הַמֵּתִים

מֵאֲחוֹרֶיךָ.

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך.

תום הדני נוה, "אבא מחזיק תינוק", עם עובד, 2021.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "במות", ספר הביכורים של אליהו ניסן כהן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

פרק מתוך "המועדים" / בני מֵר

.

פורים: נועם הוא אלימות

לא היו לי ימים טובים כימי פורים: בכל שנה היתה אמנם תחפושת רשמית – קאובוי, שודד ים, אינדיאני, שוטר – אבל תמיד, לקראת סעודת פורים, נפתח שק התחפושות שהורד מהבוידעם, וכמו צמא בארץ צייה שתיתי ממנו עד שנהפכתי לגברת מגונדרת. בפורים מותר היה להגשים חלומות, ונדמה לי שבני משפחתי הביטו בכל זה בחשש, אך גם בחיוך. מאחר שאחותי אמרה בכל שנה בבית אותו דבר־תורה ששמעה באולפנא – שדווקא בפורים מתגלה האמת הפנימית של האדם שהיתה מחופשת כל השנה – ידעתי שצריך להיזהר ולא לגלות את כל האמת. אבל לא תמיד הצלחתי להתאפק. הפיתוי של שמלות הנשף, הפאות, הנעליים הצעיפים הישנים, כל מה שנכנס לשק התחפושות, היה מסעיר מדי.

הכול סחרר אותי בפורים: ההפתעות הצבעוניות והיצירתיות התפרצו ביום אחד, שיכולתי להיות בו כמעט מי שאני. זה היה היום השמח בלוח השנה היהודי, אפילו יותר מיום הולדתי, ומותר היה לצפות בו בתוכניות מצלמה נסתרת בטלוויזיה, או בקומדיה ישראלית שיש בה אפילו קצת גסויות. היה מותר לכתוב מערכונים ולעשות הצגות על פי מגילת אסתר, שכבר אז ידעתי שהיא יוצאת דופן בין כל ספרי התנ"ך.

מה שהקסים אותי במגילה היה הצד האגדי שלה: מלכים, מלכות, דמויות אפלות וצחורות. הדמות הנהדרת ביותר היתה כמובן אסתר. למלכת אסתר לא יכולתי להתחפש מלכתחילה: זה באמת היה שמור לבנות בלבד. אבל "גברת מגונדרת" היה משהו אחר, כי נדמה היה שזו תחפושת ספונטנית, כאילו הדבר קורה מעצמו מדי שנה בשנה. דמיינתי את אסתר בדמות מלכה בחצר המלך לואי הארבעה-עשר בוורסאי (שהכרתי אותו אז בזכות הסרט "האיש במסכת הברזל"), או לפחות כמו בציור של רמברנדט, מקושטת בגלימת שרד ונוצצת מזהב ומאבנים יקרות; כמה התאכזבתי למצוא באנציקלופדיה תרבות את הציור על פי הפרסקו של אנדרֶאָה דֶל קסטיאנו, שבו אסתר היא עלמה לבושה לבן ועל ראשה כתר פשוט.

בכיתה ז' מצאתי שוב תירוץ להתחפש לגברת מגונדרת, ובמסיבה שלפני פורים בחטיבת הביניים ישבתי בפאה ובשמלה עם אחד התלמידים ושׂיקרתי לו עיניים. אבל אז הבחנתי במבטו של הרב, מחנך הכיתה: זה היה מבט שחוץ מחומרה היו בו אולי הבנה ודאגה. לא הבנתי בדיוק למה, אבל ידעתי שהרשות כבר אינה נתונה לי. בכל מקרה, באותה שנה עמדתי להיות בר מצווה, ומעתה חל עלי האיסור מהתורה "לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (דברים כב, ה), וזאת היתה הפעם האחרונה שהתחפשתי לגברת מגונדרת.

התזמון אינו מקרי. קצת לפני כן גיליתי את סימני הגבריות בגופי, וגם הגילויים המפחידים האלה, שבאו פתאום בלי שום הכנה ועוד הלכו והתרבו, מילאו אותי בושה. כבר לא נראיתי לעצמי אותו ילד חמוד, שכשהיה קטן טעו בו לפעמים לחשוב שהוא ילדה. קשה להיות גברת מגונדרת עם שפם בר מצווה.

אין דבר: התפניתי לשאר מצוות היום, כי אפילו ביום כזה צריך להשכים לתפילת שחרית ולהקפיד לשמוע כל מילה במקרא מגילה, לשלוח משלוחי מנות לקרובי משפחה ולמתפללים מבית הכנסת, ובדרך לתת מתנות לאביונים. "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים", נכתב בספר התודעה, "שאין שֵם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים". גם בסעודת פורים, "חייב אדם לבסומי בפוריא", כלומר צריך להתבסם ולא להשתכר ממש, כי מיד מגיעה המידה ההלכתית המדויקת: "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". בכל שנה שמעתי אחרי פורים על תלמידי חכמים שכשנכנס בהם יין יצאו מהם סודות תורה, רזים מופלאים. אני העדפתי לשמור את הסודות שלי לעצמי, לשתות כוסית ליקר ולומר דברי תורה מפוכחים.

בכלל, בשנים ההן הצטיינתי בלימוד הלכות, ובמידה רבה גם בקיומן. אהבתי ללמוד "דינים", מפני שמבין האפשרויות התורניות היה בהלכות ובטעמיהן, ובמיוחד בחיבור המכונן "משנה ברורה" מסוף המאה התשע-עשרה, משהו מן המדרש וההבנה בנפש האדם. בניגוד לביאליק, שמתאר את הניגוד שבין ההלכה הזועפת לאגדה השׂוחקת, אצלי האגדה וההלכה דווקא חיו בשלום.

אבל למרבה הצער, לימוד הלכות נחשב טפל ללימוד הגמרא, שהיא־היא המזוהה עם התורה: לה מוקדש רוב יום הלימוד, ורק מי שבקיאים בה נחשבים לתלמידי חכמים. מי שהצטיין אצלנו בגמרא למד בדרך כלל במגמה הפיזיקלית; שני המקצועות האלה מחייבים מִבני־מוח שונים משלי, ובשניהם נשארתי תמיד מאחור מיד אחרי ההזנקה, ולמרות כל המאמצים הצלחתי להשיג רק מושג מעורפל של המהלכים והנוסחאות שבדרך. גם את זה הייתי צריך להסתיר, כי הגמרא נחשבה נוסף לכול מקצוע גברי, שאינו מתאים לנשים, בניגוד ל"דינים".

בכל אופן, כשהייתי בן שמונה-עשרה וקצת, בפורים הראשון שאחרי הניסיון הכושל ללמוד בישיבה הגבוהה, וכשעיני החלו להיפקח, שאלתי בלבי: לשמחה מה זו עושה? באותה שנה הייתי עצוב, ושמחת פורים צרמה לי מאוד. ככל שהלכתי והתרחקתי מעולמה של תורה כך נראתה לי השמחה הזאת המונית ומטופשת, ממש כמו האיש הבודד והעצוב בסיפור "האיש מחוסר השמחה" במקראה לקט חמד לשלש רגלים שלמדתי בילדותי, ודווקא הוא נחרת בזיכרוני משום מה.

לא מכבר מצאתי מחדש את המקראה הזאת, ובה סיפורו של י' רוזנטל על "אדם אשר אין שמחה בלבו", ש"היום הרע ביותר מכל ימי השנה היה בשבילו יום שמחת-תורה. ביום זה באמת נמנע גם מלקיים מצווה, אף לבית-הכנסת לא הלך, כי לא יכול לראות את שמחת האחרים". טובה הילדה אמנם מצליחה בסופו של דבר ללמד את האיש העצוב לשמוח, אבל כבר בילדותי נראה לי הסוף הזה קצת מאולץ. למרות כל הניסיונות, הצירוף "שמחת תורה" נשמע לי אפילו אז כאוקסימורון. תורה היא עול כבד, הרבה יותר כבד ממשקלה הגשמי, ומה לה ולשמחה? כך גם פורים: אחרי כל הסייגים וההגבלות של היום הזה, מה נשאר מן השמחה?

ועוד יותר, אם יורשה לשאול: האם אפשר לצוות על שמחה? מוכרחים להיות שמח – אבל רק בין צאת הכוכבים של י"ד באדר ועד מוצאי פורים ביום שלמחרת. האם ייתכן לשמוח באופן כל כך לא ספונטני? והרי דקה לפני כן עוד צוינה תענית אסתר ביום צום, ומיד אחר כך – יום שמחה, מאכל ומשתה. אם יש את נפשכם לדעת את המעיין שממנו שאבה הציונות אינכם צריכים להרחיק לכת: גם במקרה הזה היא למדה מהיהדות, והמעבר בין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות הוא העתק מדויק של המעבר בין תענית אסתר לפורים. רובנו כבר רגילים במעברים כאלה, ובכל זאת הם דורשים מאתנו צייתנות שכלית ורגשית. מבחינה זו, פורים הוא גם תענית אסתר, כשם שיום העצמאות הוא גם יום הזיכרון לחללי צה"ל – ליקוי חמה תמידי ששורר כאן.

אין ביטוי נפוץ ועם זאת מזעזע יותר לכפילות הזאת מאשר הציווי "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" – המבוסס על החיזיון בספר יחזקאל (טז, ה). גם הציווי היהודי הזה הונחל לציונות, ובציונות-החרדית הוא קיבל – למרבה הצער – את תוקפו הכפול. המדינה, כֵּס יה בעולם, מתקדשת; הצבא מייצג את צבא השמים, והדם השפוך אינו אלא דם הלידה, התחייה מחדש.

אני מתאר לי שג'ורג' אורוול לא למד את תורתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבציבור שלנו נחשב לגדול שבגדולים – עד כדי כך שהוא כונה בפשטות "הרב", מפני שלא היה אחר מלבדו. אבל ה"שׂיחדש" שהמציא אורוול ברומן 1984, השפה שהונהגה באוקיאניה הטוטליטרית בניסיון לשטוף את מוחות האזרחים ולגרום להם להאמין בדברים המנוגדים להיגיון – מזכיר להפליא מושגים דתיים שגורים, אולי מפני שאורוול ביסס את הרעיון של אוקיאינה על דת, ולא על מדינה כלשהי. עיקרון חשוב של "שיחדש" – "מלחמה היא שלום" – מעורר התרגשות ברב קוק, והוא מקדיש לכך את הפרק "אורות המלחמה" בחיבורו אורות:

"כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כֹּח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים. הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו".

עיקרון אוקיאני נוסף – "חירות היא עבדות" – מוכר היטב גם הוא אצלנו: כבר במסכת אבות (ו, ב) נאמר: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", כלומר: עול התורה אינו שיעבוד, אלא דווקא שחרור נפשו של היהודי, כפי שכותב הרב קוק. ואם להפוך את הנוסחה: "חופש המחשבה בצורתו הרגילה הוא יותר שיעבוד המחשבה מאשר חירותה". הו, כמה אהבתי בנעורי, במעמקי המצר, את שירו

 "מרחבים, מרחבי אל / אִוְתה נפשי אל תסגרוני בשום כלוב, / לא גשמי ולא רוחני. / שטה היא נשמתי ברחבי שמים".

נכון, הרב קוק הִרבה להשתמש בביטויים כאלה מפני שהיה גם סופר ומשורר, והספרות הלא מלאה בפרדוקסים: "פרידה היא עצב כה מתוק", כתב שייקספיר. אבל דתות מעזות להפוך את הפרדוקסים למציאות, ו"אורות המלחמה", צירוף מעורר הפתעה ומחשבה בְּספר, עלול לבוסס בדם בשדה הקרב. הכפילות הזאת, שהאמנתי בה בנעורי באמונה תמימה בכל זאת, נראתה לי פתאום כפי שהיא: כאוקסימורון פשוט וסתירה כואבת. עלי להודות שעד היום אני מתייחס בחשדנות לפרדוקסים ולאוקסימורונים כאלה לא רק כשהם מתורגמים למעשים, אלא אפילו בספרות. אני מעדיף להשתמש בהם במשורה ומאמין שאפשר לכתוב שירה יפה גם בלי לזלול מהם.

לכן גם תלמידי החכמים המתבסמים בפורים ומגלים רזים נפלאים בתורה הפסיקו לעשות עלי רושם. "נכנס יין יצא סוד, ומאוד אנו צריכים בחיינו שסודות הנעלמים יצאו ויתגלו. על ידי גילויים של הסודות נכיר את עצמנו, נכיר את מה שחבוי בקרבנו", כתב הרב קוק. אבל אני ידעתי שגם אלה אוקסימורונים: הרי אף תלמיד חכם לא יוציא בפורים סודות אפלים; גם מתוך שכרות הוא לא יעז להתיר איסורים, למשל, אלא רק יחמיר עוד ועוד, החמרות גדולות ונצורות. בסידור התפילה עולת ראיה ממשיך הרב קוק וכותב (א, ת"מ): "והנה ההארה הנמשכת ביום הקדוש הזה היא ממש מצד קדושת הגוף הישראלי. […] ועוד שאפילו אם יסולק אור השכל מכלי הגוף, הנה כוחות הגוף בעצמם קדושים הם, ושומרים מכל רע, ומדביקים עצמם לשלמות האמיתית".

מאחר שראיתי איך המילים הללו נהפכות למעשים, ועקבתי אחר הגוף הישראלי הולך וגדל להחריד, הבנתי את הסכנה הממשית שבהסרת סייגי השכל מהגוף הישראלי וחששתי ממנה מאוד בפורים.

לכן, הידיעות שהגיעו בבוקר פורים תשנ"ד, 1994, מחברון, על הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, היכו בי בכל כוחן – אבל לא הפתיעו אותי. הפרדוקסים האלה הלא כתובים כבר במגילת אסתר: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט, א). המילים הללו חיכו בסבלנות לשוב ולצאת מן הכוח אל הפועל: "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן; וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם" (אסתר ט, ה).

הבחירה של ברוך גולדשטיין לרצוח בני אדם דווקא בפורים הדגישה את המחיר הנורא שאנחנו והפלסטינים משלמים על הסיפור היהודי, החוזר ונשנה כידוע בחגים ובמועדים רבים, אבל יותר מכול בפורים: עם קטן ונרדף, שעומד בסכנת השמדה וזוכה לנקום באויביו, סיפור שנהפך לנבואה המגשימה את עצמה שוב ושוב. הקסנופוביה והלאומנות קיימים ביהדות מאז ומעולם, אבל בפורים הם זוכים להזדמנות לצאת מהסתר־הפנים ולהתגלות.

מדוע מתחפשים בפורים, שואל בעל ספר התודעה, ומשיב:

"לפי שכל שנאת עמלק לישראל באה לו מאבי אביו עשו ששנא ליעקב על אשר לבש בגדיו ונכנס לקבל את הברכות, עכשיו שוב אנו מתחפשים בבגדיו, ומראים שלא היה זה חטא אלא ראויים אנו לרשת נחלתו של עשו".

מעתה ואילך, אל תגידו לי בבקשה שהתורה "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז), אלא אם כן נועם הוא אלימות ושלום הוא מלחמה.

מאז פורים תשנ"ד, מאז טבח גולדשטיין ואותו "פורים שמח" שחנן פורת אמר בריאיון לטלוויזיה מיד אחר כך, אני מתכווץ בכל פעם שאני שומע את הצירוף הזה, "פורים שמח". לא תמיד אני יכול להגיב בבחילה על הברכה המתוקה, ולפעמים אני נאלץ להשיב בשפה רפה משום דרכי שלום. אבל כתמי הדם ממערת המכפלה הכתימו בעיני לתמיד את תחפושת פורים.

.

בני מר, "המועדים", אפרסמון והו!, סדרת ה־21, 2021

.

.

» במדור מודל בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "הנה בא העלעול" מאת מירב שטנצלר

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן