.
אמילי
דבורה דויטש
.
בדיוק ישבתי אצל שלטונות המס כשזה קרה. הייתי באמצע המשפט. אמרתי, "הפירסינג משביח את המקרקעין" – כאן התכוונתי להגיע לשומה, אבל אז נכנסה הכומרת והשתיקה אותי. היא אמרה שקרה דבר נורא, יש הרבה נפגעי פסנתר שנקברו חיים, וצריך להתפלל לשלומם. כולנו שלפנו תהילימים. התחלקנו בימים. עלי הוטלו פרקי בוקר יום אל"ף. לא היה לי נוח שם והתחלתי להתפתל על הכיסא ומנהל מס שבח הציע לי את הכיסא השבור חסר המשענת שעומד עקום במרפסת. הייתי רק ב"אשרי" של פרק אל"ף של תהילים לבוקר יום אל"ף, אז עברתי למרפסת. במזל לא נשענתי על הברזל החלוד של הכיסא, היה שם מסמר שכוון אליי ואני הפניתי לו את הגב בזהירות ושמרתי על זקיפות קומה כל התפילה.
אחר כך יצאתי החוצה. בכיכר הבימה הייתה התקהלות והתקרבתי לראות אם יש משהו מצחיק, שישפר את מצב רוחי. ראיתי שיש שם הרבה צעירים שחזרו משיעור יוגה רמה שתיים. כולם התלטפו ואמרו, "הסדנה בסיני, הסדנה בסיני". שאלתי מה המחיר ובאיזה תאריכים מדובר, היות שייתכן ויש לי חור ביומן שעליי למלא, והתברר שזה נופל בול בין חתונה לזמן שבו אני צריכה לפי היומן להחליט מה אני עושה עם הקו המוקפא שלי בבזק. חשבתי שזה יהיה רעיון טוב למלא את החור הזה ברוחניות ועם חבר'ה צעירים ובמדינה ערבית. לא מזמן החלטתי לבלות כל שנה במדינה ערבית אחרת, וזאת עקב ההצלחה של הטיול שעשו חברים של חברים למצרים, במילניום, למסיבה מדהימה בפירמידות. חוץ מזה, בדיוק הייתי בגמילה מהזין, אין דרך אחרת לקרוא לו, של הבן זוג שלי.
וזה סיפור ההתמכרות. כשהיינו במטבח או כשנתקלתי בו במסדרון כשהוא חזר מהשירותים ואני בדרכי לשם וכו', או אז הייתי מושיטה את יד ימין למפשעה שלו, וממששת. הוא היה חוקר, "מה את עושה?" יש שהייתי עונה, "כלום". יש שהייתי מתחילה לשיר או לזמזם נעימה כלשהי. הוא היה מחייך ופוטר אותי באמירה, "אני לא יודע מה יש לך." והכול היה ממשיך כרגיל. אבל – כאשר צילמתי בלי רשותו את הזין שלו ושמרתי את התצלום בארנק – זה כבר נראה לו חריג. הוא דרש לקבל את התמונה. הוא הציע לי, לחלופין, תמונה של פניו דווקא, כשהוא חובש משקפיים שהמסגרת שלהם מזמן יצאה מהאופנה, ומחייך. הוא אמר שזו תמונה הולמת יותר לנשיאה בארנק. דחיתי את הצעתו משום שאת פניו אני אמנם אוהבת אבל עוד לא קרה שנסעתי באוטובוס והתגריתי רק מהמחשבה על פניו, עם משקפיים או בלי, עד כדי כך שהייתי חייבת לראותן, ולו בתמונה, עד שאגיע הביתה ואוכל לשבת על הדבר האמיתי.
ערב אחד הלכנו לקנות גלידה. בדרך שלחתי את ידי לזין שלו והוא הזדעק, "מה את עושה! את משוגעת!" ונתן לי מכה בראש. ביקשתי ממנו שלא יכה אותי. הוא אמר שזו לא הייתה מכה, אבל הוא היה חייב להגיב בצורה שתבהיר לי שהפעם הגזמתי. חזרתי ואמרתי, "לא היית צריך להכות אותי." הוא חזר ואמר, "לא הכיתי." אכלנו סורבה קוקוס. שאלתי אותו אם הוא אוהב אותי, והוא אמר שכן. באותו ערב הסתיים היחס הסלחני שלו לשליחת הידיים. התחלתי להרגיש מלוכלכת. שאלתי את עצמי מדוע אני כל כך רוצה לגעת לו בזין, ומה פסול בזה. התביישתי בסודי. למחרת התקשרתי לרדיו. כשעליתי לשידור הצגתי את עצמי בעילום שם, ואת הבעיה בקצרה. "אני שולחת ידיים לאיבר המין של בן זוגי. זה חזק ממני ואיני יכולה להפסיק." המנחה אמרה שאני סובלת מקנאת הפין ושעליי לעבור טיפול פסיכולוגי. אחרי הפרסומות הציעה שאקנה נקניק מסוג קבנוס ובכל פעם שארגיש דחף לשלוח ידיים, אלטף את הנקניק. משך כל שיחתי עם הפסיכולוגית ברדיו, הייתה לי שיחה ממתינה. לא עברתי אליה. כשסיימתי את השיחה שמעתי את קולה הנרעש של דודתו של בן זוגי: "חדווה, שמעת עכשיו את תוכנית הייעוץ ברדיו?". אמרתי, "טעות במספר," וניתקתי. אחר כך התקשרו אליי אימו של בן זוגי, אחותו, סבתו, ולבסוף התקשר בן זוגי בעצמו. הוא דרש לדעת מה אני חושבת לעצמי כשאני מתקשרת בצהרי היום לרדיו ומספרת על הסטייה שלי. לו לפחות הייתי מסווה את קולי. אמרתי לו שלא נראה לי שמישהו מאזין לתוכנית הזו. כלומר, מישהו שאנחנו מכירים. הוא אמר: "טעית!!!" וטרק.
חשבתי שלאחרונה חלה עלייה מדאיגה במספר טריקות הטלפון בישראל.
מעל צלחת קורנפלקס סמויה בארוחת הבוקר הודעתי לבן זוגי שהחלטתי להפסיק לשלוח ידיים. הוא חיזק את ידיי. בימים הבאים הפסקתי לשלוח ידיים, אך יחד עם זאת איבדתי חלק ניכר מהוויטאליות שלי. התכנסתי בתוך עצמי, לא רציתי לשתף איש במחשבותיי, ונרדמתי בכל הזדמנות. כאשר בן זוגי שטח בפני את טענות חברינו על כך שאני נרדמת בסלון ביתם בשעה עשר בערב, בישרתי לו שעליו להחליט: שאחזור לשלוח ידיים ויחד עם זאת אתעורר לחיים, או שאישאר בתנומתי, הכוללת מרחק ביטחון מהזין שלו. בן זוגי מיהר להתקשר לחברינו ולפתח שיחת חולין, במהלכה השחיל את העובדה שאני קמה מוקדם מאוד לעבודה, וחסרות לי שעות שינה, ושאני מחבבת אותם. מדי פעם שאלתי אותו: "נכון שאני כבר לא שולחת ידיים," ובתוך כך ליטפתי בחיבה את אשכיו.
בבוקר שבו פגשתי את הכומרת ברחוב, מלאו שבוע ימים לתחילת הגמילה. שאלתי אותה מה עלה בגורלם של נפגעי הפסנתר, כאילו לא התעדכנתי בהערכות הפסימיות על מצבם, מדי שעה, באינטרנט. "היום כבר קשה לדבר על ניצולים," אמרה. הבטתי בה. הקולר הלבן שלה הדגיש עוד יותר את חיוורונה. שאלתי את עצמי מה היא יודעת על התמכרויות לזין. היא השגיחה במבטי החקרני ושאלה מה חדש אצלי. אמרתי לה שאני תקועה בהגהות הסופיות של כרך ב' של דיני מיסים שכתבתי. היא שמחה לשמוע שהספר עומד לצאת. שאלתי מה פשר התעניינותה בדיני מיסים, ומה היא בדיוק עשתה באותו יום אצל מנהל מס שבח. היא השיבה לי שלכנסייה קרקעות רבות בירושלים. בשנה הבאה מסתיימות תשעים ותשע שנה ואיתן פג תוקפו של חוזה החכירה של הטאבו. היא גילתה לי שהכנסייה לא מתכוונת לחדש את החוזה. היא מעוניינת לתפור עסקת קומבינציה עם קבלן שיבנה על הקרקע מגדל. זוהי קרקע יקרה במרכז ירושלים, ועל כן היא נשלחה על ידי האפיפיור לגשש אצל שלטונות המס מה תהיינה עלויות היטלי ההשבחה של הקרקע. היא האיצה בי לסיים את ההגהות על ספרי. אמרתי לה שבעיה אישית מקשה עליי את המלאכה. "ספרי לי, בתי," אמרה.
התיישבנו על ספסל שקיוויתי שיהיה הספסל הקבוע שלנו. "את מבינה, אני בגמילה משליחת ידיים לזין של בן זוגי," כמעט שאמרתי. הסתכלתי בכפות ידיה של הכומרת. הן היו פשוטות, קטנות ושעירות. הכומרת לקחה את שתי ידיי בידיה. היא חייכה אליי חיוך מלא כוונה טובה ורציתי מאוד לשתף אותה, אבל ידעתי שאם אני רוצה – ואני רוצה – לייעץ לכנסייה בעסקאות המיליונים שהיא עומדת לבצע בירושלים, עליי לשמור על תדמית מהוגנת ונקייה. כשם שלא יעלה בדעתי לגבות שכר הפחוּת משלושים אחוז מההנחה שאשיג לאפיפיור במס שבח, אסור שיעלה בדעתי לספר לכומרת מה עומד ביני לבין השלמת כרך ב'. הכומרת ניצלה את שתיקתי כדי לחזור לנושא אסון נפגעי הפסנתר וחשבתי שהיא קצת אובססיבית לגבי הנושא הזה. הרי זה לא שיש לי מה לתרום. שתניח לי עם זה כבר.
באחד הערבים, בן זוגי היה בדרך החוצה. הוא קבע עם חברים לבאולינג, או עם קולגות לכדורת, אני לא בדיוק זוכרת. על כל פנים, הוא השתהה. האנרגיה של ההשתהות שלו בבית טרם היציאה הוציאה אותי מדעתי. חשבתי, אם אתה הולך אז תלך, אם אתה נשאר תישאר, אני לא יכולה לשאת את הדקות הארוכות האלה שבהן אתה עם רגל בחוץ ורגל בפנים. כמעט יוצא אבל בעצם צריך להשתין. כבר בדלת רק ששכחת את הכובע שלך ועכשיו אתה מחפש אותו. ואיפה שמת את הטלפון שלך? האם אני יכולה להתקשר אלייך? רציתי לצעוק, "לך כבר."
מתוך נימוס לא אמרתי דבר, מה הוא כבר עשה. בסך הכול לוקח לו זמן לצאת מהבית. לא פשע. רק שלחתי יד תועה לכיוון הזין שלו לנגיעה קלה וחצי תמימה. "אני רואה שלבד זה לא ילך. אולי הגיע הזמן שתלכי לטיפול," אמר ויצא למשמרת שלו בסיירת הורים (אנחנו עוד לא הורים אבל הוא מתנדב כהכנה).
שמעתי בעצתו, הוא אמנם איטי בהתארגנות שזה למות אבל הוא חכם וכדאי להקשיב לו, מומלץ. עוד באותו ערב קבעתי תור לשמאנית שלי. היא לא באמת שמאנית, היא מדקרת ומסז'יסטית ומטפלת בפרחי באך ואני אצלה בשביל הרפלקסולוגיה.
למחרת הודעתי בעבודה שאני ביום הצהרה והלכתי לשמאנית. שכבתי על מיטת הטיפולים הצרה בקליניקה הצרה והתמסרתי לכל זה. למוזיקה מרגיעה, ירוקה וריקה.
השמאנית שלי גבוהה, כמו באגדות היא גבוהה, לידה אני גמדת גינה. היא כיסתה אותי במגבות ובשמיכות. מרחה מה שמרחה על כפות הרגליים שלי. יצקה מה שיצקה על המצח שלי ושתקה את השתיקה הכי חשובה של השנה, אולי של המילניום.
במשך שעה ורבע לא הייתי צריכה לקלוט שום דבר מבחוץ, לא להגיב לדבר. עצמתי את עיניי. וכך התפניתי לעצמי. נכנסתי לתוכי. הרגליים שלי היו מטופלות, אלוהים כמה שהן היו מטופלות. והמחשבות שלי הסתדרו. בזו אחר זו עלו ממעמקים התשובות. שאין להתווכח איתן. אני צריכה רק לזכור אותן, לרשום אותן אחרי הטיפול ולציית להן. דמעתי פה ושם, הצצתי אל החשיכה פה ושם.
ואלה ההוראות שנתתי לעצמי ממעמקים:
אבא שלי לא.
לבשר לבן זוגי שבכל ערב אשכב עליו. מלוא אורכי על מלוא אורכו, עשרים דקות.
לתת לעדינה את כל מה שהיא רוצה.
לפגוש את תהילה.
לערוך שולחן שבת מפנק יותר.
השמש טובה לי.
לקבוע עם תהילה. (זה הופיע פעמיים.)
לשקם עם הכומרת.
העסקה עם הכנסייה תצליח בעזרת השם, עוד קצת סבלנות ואני שם.
מורים חשובים.
והיו עוד כמה. לא איכנס אליהם.
.
דבורה דויטש, ילידת ירושלים, למדה תיאטרון באוניברסיטה העברית וקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. השנה ראה אור רומן הביכורים שלה, "קורות הולכת הרגל", בהוצאת כנרת זמורה.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "עגור לבדו", סיפור מאת שגית אמת
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
