דוורית, מומחה להנגשת רעיונות וסטודנטית לפסיכולוגיה נפגשים בבית הספר – לא, זו אינה תחילתה של בדיחה, אלא חלק מעולמם של 3 מהמורים הטובים ביותר שיצא לנו לפגוש. מורים שעצם קיומם ופעילותם נותנים לנו תקווה שיש מי שעוזר לדור הצעיר לנווט את דרכו אל העולם. ענת אורפז, סמי אוחיון ומוריה בר און זכו השנה בפרס הספרייה הלאומית למצוינות בהוראה על שם עזריאלי לשנת תשפ"ה היוקרתי – על הישגים יוצאי דופן וההשראה שהם מעוררים כמורים בתחום לימודי מדעי הרוח.
שיחות עם המורים הזוכים גילו לי אמת פשוטה: ביומיום הסיזיפי בכיתה, אין דבר כזה 'מערכת החינוך', 'פדגוגיה' ומילים גדולות אחרות. בסופו של דבר – יש קשר אנושי בין אדם מבוגר ואנשים צעירים ממנו, וכל מורה יוצר סביבו עולם ייחודי ויצירתי – של מה שהוא אוהב ומעניין אותו. שם, איפה שלב פוגש לבבות אחרים, נמצא הקסם האמיתי.
רציתי להבין מאיפה שואבים המורים הוותיקים האלה את הכוחות לקום כל בוקר ולעמוד בפני עשרות תלמידים, כשהם צריכים להתחרות באמצעי מדיה המתקדמים ביותר שקיימים בשוק; מאיפה הגיע בכלל הרעיון להיות מורים? ואיך אפשר להפוך למורים טובים, כאלה שמשפיעים ומשנים את העולם לטובה?
"אני רוצה להיות דוורית, מורה וסופרת"
ענת אורפז היא מורה לתנ"ך ולספרות בתיכון מקיף צפית שבקיבוץ כפר מנחם כבר כמעט 30 שנה. ענת מובילה את תחום הרוח בבית הספר – היא רכזת לימודי התנ"ך, רכזת עבודות גמר ובנוסף היא גם לוגותרפיסטית מוסמכת – שמתמחה בשיטת טיפול שפיתח הפסיכיאטר שורד השואה ויקטור פרנקל. מנימוקי הזכייה: "ההוראה של ענת מתמקדת בלמידה חווייתית וחקר אישי – החל מניתוח טקסטים פילוסופיים בתנ"ך ועד כתיבת פואטרי סלאם בספרות, והתלמידים שלה יוצאים עם חשיבה ביקורתית ויכולת ביטוי יוצאת דופן".
כילדה, ידעת שתרצי להיות מורה?
"מגיל מאוד מאוד צעיר ידעתי מה אני רוצה להיות כשאגדל. יש לי זיכרון מיומן שכתבתי בכיתה ה'. כבר אז, בגיל עשר, שאלתי את עצמי את השאלה הזו והיו לי שלוש תשובות: אני רוצה להיות דוורית, מורה וסופרת. את השניים הראשונים כבר הגשמתי, לגבי השלישי עוד נראה. אהבתי נורא ספרים וכבר כילדה הייתי מושיבה את האחים שלי ומקריאה להם סיפורים. מה משותף לשלושתם? עכשיו בגילי המופלג אני מסתכלת לאחור ומזהה איזה רצון להעביר דברים ממני אל אנשים אחרים.
את המשאלה הראשונה הגשמתי כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון. גרתי בחולון והתקבלתי לעבודה בדואר. היה לי איזור שעליו הייתי אחראית. הייתי מגיעה כל בוקר על האופניים שלי לדואר המרכזי, מסדרת את המכתבים על פי סדר ויוצאת לחלוקה. זו הייתה תקופה מדהימה להיות דוורית כי אנשים היו מחכים לי ברחוב כי הילדים שלהם היו בטיול בחו"ל או משהו כזה. הכרתי את המשפחות, עם חלקן היה לי קשר ממש חם. הייתה למשל משפחה שידעתי שהבת שלהם בהודו והם דואגים וכאשר גלויה הגיעה ממנה הייתי רצה ודופקת להם בדלת. אחר כך הפכתי למורה. נשאר לי רק לכתוב ספר".
איזו מין תלמידה היית בעצמך? את זוכרת משהו שלמדת?
"הייתי תלמידה בינונית, תנועת הנוער הרבה יותר עניינה אותי מהלימודים, אבל הייתה לי מורה מדהימה למגמת ספרות. חשבתי עליה לפני 3 חודשים כשאבא שלי נפטר, כשבחמש לפנות בוקר ישבתי לכתוב הספד. בדרך כלל כתיבה באה לי בקלות אבל הפעם פשוט הייתי תקועה. לא ידעתי מה לכתוב. ופתאום, משום מקום, עלה בי זיכרון של שיר שלמדתי בכיתה איתה, לפני עשרות שנים, השיר 'אבי' של יהודה עמיחי: "זכר אבי עטוף בנייר לבן כפרוסות ליום העבודה". ומהרגע הזה כתבתי את כל ההספד בלי בעיה. זו גדולה בעיניי – איזה דבר ענק זה, שהמורה שלי מהתיכון נשארה איתי ונתנה לי השראה כל כך הרבה שנים אחרי. אני אומרת לתלמידים שלי – יכול להיות שנלמד יצירות שלא יעניינו אתכם, אבל אלה שכן – זה לכל החיים. דברים שילכו איתם לכל החיים".
מה עושה מורה למורה טוב בעינייך?
"כשאתה מלמד דברים עם תשוקה – זה יפתח עולמות. אי אפשר להישאר אדישים לזה. אני אומרת לכל מורה חדש – תמצא מה אתה אוהב, לא רק מה שחובה. אני למשל יכולה לדבר על איוב וקהלת אני יכולה לדבר על זה מהבוקר עד הלילה בלי להתעייף. והתלמידים מרגישים את זה".
מה את הכי אוהבת בעבודה כמורה?
"כמורה את נשארת צעירה לנצח! את כל היום מבלה עם בני נוער, עם צעירים, זה שומר על מעיין החיים. יש כל הזמן חידוש, ואני ממש חיה אותו. וחוץ מזה – אני מרגישה שאני בשליחות אמיתית בעולם.
במה את הכי גאה?
"ממש עכשיו סיימתי ללמד בכיתה מסויימת של יב' את קהלת, והם באו אליי וביקשו שנמשיך ללמוד אותו, למרות שכבר סיימנו! יש תלמיד שלי שהפך למורה בבית הספר ועכשיו אני חונכת אותו. ויש נערה אחת שהחליטה שהיא מארגנת ערב שירה בבית ספר – והיא הרימה את זה. מצאה 7-8 תלמידי יא'-יב' שכתבו בעצמן שירה, והם עלו על הבמה, מול משפחות וחברים, משהו צנוע, לא כל בית הספר, אבל כל כך מרגש".
מה המשמעות של הפרס הזה עבורך?
"מורה, בסופו של דבר, זה מקצוע מאוד בודד. אתה נכנס לכיתה, לבד, סוגר אחריך את הדלת. אם צריך תמיכה אפשר לשתף את הקולגות וההנהלה. אבל אף אחד לא יודע מה את עושה שם מאחורי הדלת הזו, אין נראות למקצוע. הפרס הזה זו הזדמנות להראות לכולם איזה יופי של דברים אנחנו עושים. וזה מאוד משמח אותי. וגם אחרי 30 שנה זו תחושה טובה של פירגון".
***
"אני מורה כל היום גם בלי ללמד בכיתה"
סמי אוחיון הוא מורה בכל רמ"ח איבריו, גם כשהוא לא בכיתה הוא מלמד בקבוצת לימוד למבוגרים שהקים, שפועלת כבר 25 שנה ברצף. "זה פשוט מי שאני" הוא מעיד. סמי מלמד כבר 32 שנים מקרא, מחשבת ישראל, קולנוע ופילוסופיה, בבית ספר אורט אפרידר באשקלון. הוא משלב חדשנות בהוראתו ומוביל יוזמות חינוכיות מתקדמות, אחת מהן היא בית מדרש המשלב תלמידים משלושה בתי ספר מזרמים שונים בעיר. בנימוקים לזכייתו בפרס נכתב: "סמי מוביל השפעה חינוכית רחבת היקף על בית הספר ומעבר לו. הוא מדריך מורים, מנחה השתלמויות, מלווה תלמידים גם לאחר סיום לימודיהם, ואף כותב ספרים בנושא חינוך ורוח".
איך הבנת שאתה רוצה להיות מורה?
"נכון אומרים ש'כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו'? במקרה שלי כל נער צריך חבר אחד שיזרוק לו את ההערה הנכונה במקום הנכון ובזמן הנכון. כשלמדתי בישיבה התיכונית, המורה היה מסביר ומסביר והחברים בכיתה לא היו מצליחים לרדת לסוף דעתו, אז הייתי מסביר להם בהפסקות את דברי המורה והם היו מבינים. יום אחד חבר אמר לי 'אתה יודע, כשאתה מסביר אני מבין יותר.' וזהו, זה נשאר איתי והולך איתי. גם בצבא המשכתי להיות כזה שמפשט והופך דברים לנהירים. כנראה אני מנגיש רעיונות מטבעי. והדבר הזה שגיליתי על עצמי וגילו לי אחרים התפתח, התאהבתי בזה, והלכתי ללמוד הוראה. זה כבר חלק מהאישיות שלי עכשיו, גם בלי ללמד בכיתה אני פשוט מורה, זה מי שאני".
מה הטיפ הכי חשוב בעינייך למורה המתחיל?
"אסור שתהיה למורה שגרה! כדי שלא ייכנס לשבלונה. התלמידים מייד מרגישים כשהמורה משעמם את עצמו, יש להם חושים מחודדים. אתה חייב להתאמץ כדי שלך יהיה מעניין, ואז הכל יבוא יותר בקלות. וגם – אני אומר למורים חדשים – תהיו אתם, אל תנסו להיות מישהו אחר. אם אתם לא מצחיקים – אל תנסו לספר בדיחות בכיתה. אני איש מצחיק ואני משתמש בזה בכיתה אבל זה לא אומר שזה מתאים לכל אחד, לכל מורה יש את הכוחות שלו שישרתו אותו. דבר אחרון – תהיה גמיש, יצירתי. אם אתה שוחה בחומר ובאת עם מערך שיעור מוכן אבל פתאום נכנסה לכיתה תלמידה וסיפרה על משהו שבדיוק קרה לה – אתה חייב להקשיב לה".
במה אתה גאה במיוחד?
"פגשתי במקרה תלמיד שלי מפעם, שלומד עכשיו פילוסופיה באקדמיה, והוא אמר לי – 'שתדע, זה בזכותך. בגלל מה שלמדנו אצלך'. גם ראש עיריית אשקלון המכהן היה תלמיד שלי. עוד משהו שאני גאה בו מאוד זו תכנית של קולנוע ופילוסופיה שפיתחתי, שמועברת לכל התלמידים בכיתה י', לא רק תלמידי מגמה, וממש מספקת השכלה כללית. לדוגמא – הם לומדים את משל המערה של אפלטון ואחרי זה צופים בסרט 'מטריקס' וכותבים על זה. לעיתים אני מלמד את תורת המדינה דרך "מלך האריות" הקלאסי של וולט דיסני – הדמויות שם הן ייצוגיות, כל אחד מייצג גישה לצורת שלטון אחרת. גם אם הם ראו כבר את הסרט קודם, עכשיו הם בטוח רואים אותו אחרת".
עם איזה אתגר, שלא היה קיים פעם, מורים צריכים להתמודד כיום?
"היום זה עידן הסחות הדעת. רק כדי להתחיל שיעור, כדי שבכלל יתחילו להקשיב לי, אני צריך לנתק אותם ממשהו ולחבר אותם אליי. פעם זה היה אחרת, הם היו מגיעים נייטראלים. אני צריך לתפוס אותם, להיות רלוונטי להם. למשל אני רוצה לדבר על תפיסה של הרמב"ם על מהות הנפש. אני אתחיל מהם – אפנה אל אחד התלמידים – 'מה קורה איתך, למה אתה שמח כל כך היום?!' אני אשאל. 'כי ברצלונה ניצחה'. ואני מחזיר בשאלה: 'למה הם מנצחים?' ואז אני עושה את החיבור: 'זה עניין לא רק של כוח, שרירים ויכולות ריצה וטכניקה, זה גם עניין מנטאלי'. ואז הם שואלים: 'מה זה מנטאלי?' ואז מתחיל השיעור באמת. מורה צריך להיות חכם ו"לתמרן" את מה שעולה מכיתה – להתחיל תמיד איתם, עם מה שמעניין אותם, ואז לחתור לאן שאני התכוונתי בעצם להוביל אותם בכל מקרה."
***
"38 זה ציון מעולה!"
מוריה בר און היא מורה להיסטוריה ולספרות באולפנת צביה חיפה. היא מלמדת כבר 13 שנה ובנוסף מלווה מורים חדשים ומשמשת כמדריכה ארצית להיסטוריה בחמ"ד (חינוך ממלכתי דתי). היא משלבת בהוראה שלה טכנולוגיות כמו בינה מלאכותית ומשחקים דיגיטלים יחד עם הוראה יצירתית. מנימוקי זכייתה בפרס: "במהלך מגיפת הקורונה מוריה הייתה דמות מרכזית בפיתוח למידה מקוונת למורי היסטוריה וספרות, העלתה שיעורים ליוטיוב והובילה השתלמויות למורים מכל הארץ. תלמידותיה מספרות שהיא לא רק מלמדת היסטוריה – היא גורמת להן להרגיש חלק ממנה".
תמיד רצית להיות מורה?
"לא ממש לא, זה היה נראה לי נדוש – כל הנשים סביבי היו מורות – אמא, סבתא, חמותי. אז הלכתי ללמוד פסיכולוגיה והיסטוריה ונהניתי בלימודים. ואז פנו אליי דרך 'תכנית חותם', שלוקחת מצטיינים ממקצועות שאינם הוראה ומציעה להם להתנסות בזה לשנתיים ועל הדרך גם לחזק את הפריפריה החברתית, שם מלמדים. אמרתי יאללה אני אלך לנסות ומה שקרה זה שהתאהבתי. כשאתה נדלק אתה נדלק".
הייתה לך מורה שהשפיעה עלייך?
"הייתה לי מורה אחת להיסטוריה שאני ממש זוכרת. בעיקר שכששאלנו שאלות שהיא לא ידעה את התשובה עליהם, היא הייתה אומרת בגלוי – אני לא יודעת, או אני אחזור אליכן, וכל כך הערכתי את זה. ואז זה לקחתי ממנה. היא גם אהבה את כל אחת מהתלמידות שלה כאילו היא הבת שלה, וזה נשאר חקוק בי.
מה זו בשבילך הצלחה כמורה?
"הרצון שלי כמורה זה לראות את הניצוץ של ההתלהבות בעיניים של התלמידים שלי – כמו ילד שרואה בועות סבון. אני זוכרת במיוחד תלמידה שהייתה עולה חדשה מאתיופיה, והיו לה קשיי למידה משמעותיים. היא בקושי נכנסה לשיעורים ובמבחן בכיתה י' היא קיבלה ציון 20 בהיסטוריה. והיא באה ואמרה 'אני ומדעי הרוח זה לא זה'. ואני אמרתי לה 'מה זאת אומרת? בוודאי שאת כן'. התחלנו תהליך יחד ובמבחן הבא היה מבחן שקיבלה 38.
עכשיו אפשר להתבאס מציון כזה אבל אני עשיתי ההיפך – התלהבתי בטירוף ושיבחתי אותה, כתבתי לה כמה אני גאה בה, ושתראה איזה שיפור מטורף זה של 18 נקודות. היא המשיכה בלימודים וכבר סיימה ללמוד לפני שנתיים אבל היא חזרה לא מזמן לבית ספר לביקור ושאלנו אותה מה היא זוכרת. היא אמרה 'את ה-38 שקיבלתי ממך'. ואיזו תחושה מדהימה זו הייתה – שבזכות ה-38 היא הבינה שהיא מסוגלת להכל. אז זו הייתה הצלחה בשבילה ובטח בשבילי".
במה את גאה?
"באחד השיעורים אמרתי שליהודים היה 'יאוש מהאמנציפציה'. וראיתי בעיניים של התלמידות מבט חלול. שאלתי – 'אתם יודעים מה זה אמנציפציה?' ואחת מהן לחשה לי באוזן: 'מה זה ייאוש?'. ראיתי שמילים לא עוזרות אז עשינו פרצופים – איך נראה ייאוש? – איך אני אסביר להן – נביא דוגמא מהחיים שלהן: איך זה נראה כשאני רוצה נעליים ואמא לא מסכימה? איך זה מרגיש? הן עומדות מול הכיתה והמימיקה של הפנים שלהן מסבירה את הכל. הבנתי שאלמנט ויזואלי חזותי יעזור לי ללמד. טקסט נעשה גם בגרף! וכל תלמידה צריכה להבין על עצמה – איך היא לומדת יותר טוב? לפעמים אני אעביר שיעור עם מחשבים שבונים במהלכו מצגת עם AI, או שאקריא להן ציטוט מספר על דמות שממש חוותה את האמנציפציה ואיך זה הרגיש – ככה הן יבינו, מתוך החוויה הרגשית. ולפעמים נשחק 'סולמות וחבלים' ענקי על הרצפה עם קוביה וכל מספר יש בו שאלה או תמונה שהן צריכות להגיד איך היא קשורה לנושא שלמדנו.
אני גאה גם לחנוך מורים חדשים, אני יודעת כמה קשה בהתחלה, וכשיש את התמיכה המתאימה הרבה יותר קל לצלוח את השנים הראשונות. ובגלל שאני יודעת וזוכרת כמה חיבור בין מורים בתחומים השונים הוא חשוב, זה משהו גם שאני משקיעה בו. אני מורה להיסטוריה היחידה לחינוך מיוחד – אז אם יש קבוצת ווטסאפ שמחברת אותי למורים באותה פוזיציה כמוני ואנחנו מחליפים בינינו רעיונות – זה נותן לנו כוח אדיר".
***
ביום רביעי, ה-28 למאי 2025, יערך בספרייה הלאומית טקס הענקת פרסי הספרייה הלאומית למצוינות בהוראה על שם עזריאלי לשנת תשפ"ה, לענת, סמי ומוריה. וכן שני ציונים לשבח למורים נוספים בתחום.
ברכות לזוכים!
הפרס הוא חלק מהעשיה הרחבה של הספרייה הלאומית כולה ושל אגף החינוך בה בפרט, בשיתוף משרד החינוך, עבור מורים בתחומי הרוח, כחלק מחזון הספרייה הדוגל בכך שתחומי הגות אלה הם יסוד הכרחי לקיומה, חוסנה ועתידה המיטבי של החברה בישראל.
אולי אתם מכירים מורים למדעי הרוח שמשנים חיים? חשבו עליהם בשנה הבאה, כשתיפתח שוב האפשרות להגיש מועמדים לפרס.
