כשאחי היה בן 4 המשפחה שלי נסעה לרילוקיישן של כמה שנים בסיליקון ואלי. אמא שלי חששה שהוא לא ידע לקרוא עברית אז לפני הטיסה היא קפצה למאה שערים לקנות חוברת של שיטת קמץ אל"ף א' – השיטה המסורתית ללימוד קריאה.
היא תכננה לעבור איתו קצת על אותיות אבל עד שהטיסה נחתה הילד כבר קרא.
לאחרונה כשהילדים שלי התחילו להתעניין באותיות נזכרתי בסיפור הזה. ובחודשים האחרונים צללתי לתוך השיטה כדי להבין איך זה עובד. מה הפטנט? איך דואגים שילד קטן גם ילמד לקרוא וגם לא ישנא את זה?
פניתי לשלל מלמדים שעדיין עובדים עם השיטה המסורתית כדי לשמוע עוד על הדבר הזה. נתחיל מהנחות היסוד – מבחינתם ללמוד לקרוא זו חגיגה. חגיגה של עצמאות, חגיגה של שותפות. כניסה לעולם מסעיר ובלתי מוגבל של ידע! וברור להם שחייבים לנצל עד המקסימום את כושר הספיגה הגבוה של ילדים צעירים. מבחינת המלמדים האלה, לחכות לכיתה א' כדי לקרוא זה בזבוז נורא של משאב יקר.
ואכן, קדמוני היהודים חגגו את תחילת לימוד הקריאה כשילד הגיע לגיל 3. ילד יושב ליד שולחן, על השולחן מונח לוח עם אותיות ומול עיניים בורקות נמזג דבש זהוב ומנצנץ שיכסה את האותיות. המבוגר שיושב איתו אומר את שם האות, הילד חוזר עליה ואחרי כל הצלחה מלקק את הדבש.
זה מנהג מקסים, אבל עדיין קשה להאמין שאת אותו תהליך לימוד שעושים בכיתה א' אפשר פשוט להקדים ב-3 שנים. להתמודד עם חוברות מסובכות, לתרגל כתיבה, לעמוד בלחץ של שיעורי בית – אולי יש מיעוט קטן של ילדים שיכולים לעשות את זה בגיל צעיר כל כך. אבל בשיטה המסורתית למדו כלל הילדים, בלי קשר ליכולות שלהם. איך?
עם הלוח הזה:
איפה הציורים? העיצוב? החיה שמתחילה באותה אות?
כשראיתי את הטבלה הזו קצת נבהלתי. לא ראיתי איך ילד יכול להתעניין בה בלי שיכריחו אותו בכוח. אבל אז שמתי לב למשהו מעניין שקורה ברחוב שלי כמעט כל בוקר וכל צהריים. בדרך לאשכול הגנים שבקצה הרחוב אני רואה אי אילו ילדים משתרכים אחרי ההורים. הילדים האלה עוצרים ליד כל מכונית כדי להסתכל על הסמל שלה. יש אפילו ילדים שמזהים את הסמלים של כל יצרניות הרכב.
דיברתי על זה עם חברה שהיא גננת והיא מיד אישרה. כן, הם אוהבים מאוד לעשות את זה. וגם בדרך כלל מתחילים להתעניין באותיות בגיל הזה. ואז נפל לי האסימון.
הילד הקטן שיושב מול לוח אותיות לא רואה מולו מטלה מעייפת. הוא רואה אוסף של סמלים מסקרנים שכיף ללמוד בעל פה, בדיוק כמו במכוניות בדרך לגן.
העיצוב הנקי של הטבלה והבחירה לכתוב את האותיות בגדול, בפונט עם סריף (שהוא נוח יותר לקריאה בפרינט) ובצבע אדום היא לא מקרית. הכל מיועד לעזור לילד לתפוס בעין את הצורה של האות, עם כמה שפחות הפרעות. לפני החיות והציורים יש מיומנות טכנית שצריך לשלוט בה.
עם הלוח הפשוט הזה עובדים עד שהילדים מזהים את הצורות של האותיות בצורה מושלמת. ועד אז לא עוברים לניקוד ובטח שלא למילים שלמות. הקצב נקבע לפי הילד.
בשלב הזה גם לא מתעסקים עם כתיבה. כתיבה וקריאה הן פעולות שונות ובשיטה המסורתית מפרידים ביניהן לגמרי.
אבל מה ההגיון שמאחורי השיטה?
אז בואו נעשה תרגיל קטן – דמיינו שאתם המלַמד בחיידר, לפני 300 שנה. מה אתם מנסים להשיג? למה חשוב לכם שהילדים יקראו?
התשובה המיידית היא תורה! המלמד צריך להבטיח שהתלמידים שלו יוכלו לקרוא בתורה בצורה מושלמת. בקריאת התורה או ההפטרה או המגילות הם יצטרכו להתמודד לבד עם מילים לא מוכרות כמו:
עִוְעִים
אֲחַשְׁדַּרְפְּנִים
כְּמִתְלַהְלֵהַּ
אם הם לא יידעו לפרק כל מילה לאבני הבניין שלה, אין סיכוי שיצליחו. אלה לא מילים שאפשר פשוט לנחש.
לכן לומדים בסדר הזה:
אותיות > סימני ניקוד > מילים שלמות
אחרי שהילד מכיר את חומרי הגלם, הוא לומד לחבר אותם. ומכאן מגיע שמה של השיטה – קמץ אל"ף אָ.
קוראים את הניקוד – קמץ, קוראים את האות – אל"ף ויוצרים את הצליל – אָ. וממשיכים לקמץ בּי"ת בָּ, קמץ בי"ת ב, קמץ גימ"ל ג וכן הלאה עם שאר האותיות וסימני הניקוד.
רק אחרי שהילדה שולטת בכל סימני הניקוד עוברים למילים שלמות ומשפטים. ומשם כבר הכל פתוח בפניה.
נשמע פשוט, לא? אולי קצת פשוט מדי? זה באמת פשוט. ואולי בגלל זה קמץ אל"ף א' נחלה כזו הצלחה לאורך דורות. חלק מההצלחה של השיטה קשורה בעיני לעובדה שהיא לא נוצרה בידי אדם אחד. היא התלטשה לאורך שנים על סמך ניסיון מצטבר של אינספור אנשים שכל תפקידם היה לדאוג שילדים יקראו.
אז למה בכל זאת לא משתמשים בה במערכת החינוך הממלכתית? למה לא מנצלים את המסגרת החמימה של הגן, כשעוד אפשר ללמוד בנחת? האמת היא שזה נושא סבוך. לאורך השנים מערכת החינוך בארץ נעה בין שיטות קריאה גלובליות שמתחילות מזיהוי של מילים שלמות לבין שיטות קריאה פונטיות שדומות יותר לקמץ אל"ף א'. והכל מלווה בוויכוח. בשנים האחרונות חזרו לשיטות פונטיות ועדיין במערכת החינוך הממלכתית בשום שלב לא חזרו לגרסה הנקייה והפשוטה של השיטה המסורתית. ובטח שלא בגיל צעיר כל כך. באופן אישי אני משתגעת מלדמיין כמה זמן היה מתפנה בכיתה א' אם הילדים היו מגיעים כשהם כבר קוראים.
מי שעדיין עובדים איתה הם מוסדות החינוך החרדיים, בארץ ובחו"ל. וספר הלימוד המרכזי כמעט לא השתנה מאז שהוא יצא לאור בשנת 1955. את 'ספר המסורת השלם' כתב משה חיים חעשין, מלמד ותיק בתלמוד תורה עץ חיים בירושלים. בסדר מופתי הוא מוביל את הילדים מזיהוי האותיות לקריאה שוטפת. בדרך הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לבעיות נפוצות, כמו בתרגול של 'אותיות העלולות להתחלף אצל הפעוטים'.
כשהבנתי שמערכת החינוך לא הולכת לחזור לשם בקרוב הרגשתי תסכול נורא. יש שיטה בדוקה ומנוסה, שעובדת כבר אלפי שנים – למה להתעקש להמציא את הגלגל מחדש? נכון, היא לא מושלמת, והילדים של היום זה לא הילדים של פעם ועדיין…ככל שחשבתי על זה הבנתי שלימוד הקריאה של הילדים שלי בעצם לא תלוי במערכת. כמו שאני מדברת איתם על נושאים שהם לא חלק מתכנית הלימודים או מספרת להם סיפורים שחשוב לי שהם יכירו.
מאז הספקתי כבר להזמין את ספר המסורת באינטרנט. עשינו את הטקס עם הדבש ועבדנו לאט ובנחת לפי הסדר. בפועל אני רק דואגת שהספר ישב בחוץ על השולחן והם כבר ניגשים איתו לספה ומבקשים שנתכרבל ונלמד. זה סיפור של כמה דקות ביום, לא יותר. וגם לא בקביעות. אין לו"ז כיתתי שמלחיץ. אני לא יודעת אם לזה התכוון המלמד ההוא מעץ חיים, אבל אני בטוחה שלהיכנס לעולם הקריאה ככה בנחת ואהבה, עם אמא או אבא זו מתנה מיוחדת.
