בשנת 1911 לכימאי ג'ורג' דה הוושי הייתה בעיה משונה: הוא היה בטוח שבעלת הבניין בו התגורר חוסכת כסף על ידי כך שהיא מגישה לו וליתר הדיירים את אותם המאכלים שוב ושוב. אך כשניסה להתעמת איתה, היא הכחישה מכל וכל: האוכל, התעקשה, טרי ומוכן במקום מדי יום ביומו.
דה הוושי החליט לבדוק את חשדותיו באמצעות טכנולוגיה כימית שבדיוק עמל על פיתוחה: סימון רדיואקטיבי של חומרים. יום אחד הוא "צבע" את שאריות האוכל שנותרו בצלחתו באמצעות הטכנלוגיה החדשה וחיכה לראות מה יקרה. כמה ימים לאחר מכן הוא התיישב לאכול כשבעלת הבית הגישה לו את את ארוחתו. הוא בחן את הארוחה וגילה שהיא כוללת גם את הסימון הרדיואקטיבי שפיתח והשאיר בשאריות האוכל כמה ימים לפני כן. כך הייתה לו ההוכחה שחיפש: בעלת הבית "ממחזרת" את האוכל שהיא מגישה לדייריה! דה הוושי מיהר להתעמת עם בעלת הבית עם ההוכחות החותכות שבידיו.
המקרה הזה של דה הוושי הוא ככל הנראה, הפעם היחידה שבה סימון אוכל בחומר רדיואקטיבי – הוכתר כהצלחה, אבל היא לא היה הפעם האחרונה בה הוא הצליח לקבל את מבוקשו באמצעות עקרונות כימיים. גם כשמבוקשו היה להסתיר מדליות מוזהבות של פרסי נובל מהנאצים.
איך להפוך כישלון במעבדה להצלחה מסחררת
ג׳ורג׳ צ׳ארלס דה הוושי נולד למשפחה עשירה ומיוחסת, ממוצא יהודי, בבודפשט בשנת 1885. בילדותו הוריו החליטו להתנצר כדי להקל על שילובם בחברה, ולכן את חינוכו רכש במסגרות לימוד קתוליות.
לאחר שסיים את לימודיו הגיע לאוניברסיטת מנצ׳סטר בכדי לעבוד במעבדה של ארנסט רתרפורד, מאבות הפיזיקה הגרעינית. על הנייר, המשימה שהציב לו רתרפורד הייתה פשוטה: להפריד בין היסוד רדיום D הרדיואקטיבי לעופרת רגילה. אבל לא משנה כמה דה הוושי ניסה להפריד אותם, הוא פשוט לא הצליח. די מהר התחוור לו שזה אולי נשמע פשוט "על הנייר" – אבל בפועל זה רחוק מאוד מכך. במשך חודשים ארוכים מדי יום ביומו הוא התייצב במעבדה וניסה – אך כל ניסוי הסתיים עם אותה התוצאה: כישלון.
הקריירה המבטיחה שלו ככימאי צעיר הייתה נתונה פתאום בספק. דה הוושי כבר היה קרוב מאוד להרים ידיים ולהודות בתבוסה, עד שפתאום הייתה לו הברקה: הפתרון לבעיה שלו נעוץ דווקא בכך שהוא לא מצליח!
הבעיה היא לא שהוא זה שלא מצליח להפריד בין השניים, אלא שפשוט אי אפשר להפריד ביניהם. דה הוושי הצליח להראות שרדיום D (שהיום ידוע כעופרת-210) ועופרת רגילה – הם למעשה זהים מבחינה כימית – ולכן בלתי ניתנים להפרדה.
אבל אז דה הוושי הלך צעד נוסף: אם הם זהים למעשה מבחינה כימית ובלתי ניתנים להפרדה – אז אפשר להשתמש בזה כדי "לסמן ולצבוע" חומרים וכך לעקוב אחרי תנועתם. וככה, דה הוושי הצליח לפתח את שיטת המעקב הרדיואקטיבי (Tracer Method) – שיטה שהצליחה גם להוכיח שבעלת הבית שלו "ממחזרת" אוכל, אבל גם שינתה את עולם הרפואה והכימיה.
השיטה הזו היא הבסיס המוקדם לטכניקות דימות רפואיות כמו PET (שיטת הדמיה המאפשרת לעקוב בזמן אמת אחרי תהליכים כימיים ומטבוליים בגוף) ו-SPECT – (שיטת הדמיה המאפשרת למפות זרימת דם ופעילות תפקודית של איברים). ככלל, שיטת המעקב שפיתח דה הוושי נחשבת לאחת מאבני הדרך החשובות בכימיה ובפיזיולוגיה של המאה ה-20.
וכך דה הוושי הפך ממדען שנכשל בניסוייו במעבדה למדען יצירתי ופורץ דרך. אחד שמצליח להפיק תובנות גם ממה שעלול להיראות כמו מבוי סתום.
איך מונעים מנאצים להשתלט על זהב מפרסי נובל? ממיסים אותם
הטכניקה המדעית החדשה שפיתח דה הוושי סימנה אותו כאחד המדענים הצעירים המסקרנים באירופה וצדה את עיניו של נילס בוהר, אחד הפיזיקאים המובילים בעולם בזמנו. דה הוושי החל לעבור במכון המחקר שהקים בוהר בקופנהגן – שהיה אז אחד ממכוני המחקר המדעיים המובילים בעולם.
מלבד בוהר עצמו, יוזם המכון וזוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1922, עברו במכון שורה ארוכה של מדענים מהשורה הראשונה כגון לינוס פאולינג (האדם היחיד מלבד מארי קירי שזכה בשני פרסי נובל שונים – אחד בכימיה ב-1954 והשני לשלום ב-1962) וורנר הייזנברג (זוכה פרס נובל בפיזיקה ב-1932).
ב-1935 פרס נובל לשלום הוענק לקרל פון אוסייצקי, פציפיסט גרמני שהיה אחד ממתנגדיו הבולטים של המשטר הנאצי. פון אוסייצקי פעל לחשוף את פשעי המשטר הנאצי והיה אחד מהראשונים שנשלחו על ידי הגרמנים למחנה ריכוז של מתנגדים פוליטיים. זכייתו בפרס נובל עוררה כצפוי את חמתם של הנאצים. בעקבות הזכייה הכריז המשטר כי אחזקת פרס נובל על ידי אזרחים פרטיים הינה בגידה במדינה ועבירה שדינה מאסר. העובדה שהמדליות המוענקות לזוכים עשויות מזהב לא חמקה מעיניהם של הנאצים שכמובן הכריזו כי כל מי שבידיו מדליה – היא תוחרם לאלתר לטובת צרכי הרייך.
בעקבות המדיניות החדשה הזו, החליטו שני פיזיקאים גרמניים שזכו בפרסי נובל – מקס פון לאואה (שזכה בשנת 1914) וג'יימס פראנק היהודי (שזכה בשנת 1925) לשלוח את המדליות שלהם למכון של נילס בוהר להגנה מפני ציפורניהם של הנאצים.
משימת השמירה על פרסי הנובל התגלתה כמורכבת יותר כשב-1940 גרמניה הנאצית פלשה לדנמרק וכבשה אותה. ביזת ציוד יקר ערך וזהב היו נדבך מרכזי במדיניות גרמניה בשטחים שכבשה – כל שכן כשדובר בחפצים יקרי ערך שהיו מנוגדים לתפיסת עולמם. דה הוושי ויתר אנשי הצוות במכון ידעו שזמנם קצוב: חיילי הוורמאכט עתידים לפלוש למכון ויחפשו בו ציוד יקר ערך שיוכל לשמש אותם – כולל כמובן, אותן מדליות זהב שהוברחו מגרמניה ונמסרו למכון להגנה.
דה הוושי עצמו היה במצב מסוכן במיוחד: כמי שנולד להורים יהודיים, הוא בעצמו היה מטרה למשטר הנאצי. דה הוושי ידע שהוא חייב לברוח ומדנמרק. ובכל זאת, רגע לפני שברח מהמדינה הוא דאג לקיים את הבטחתו להגן על המדליות שקיבלו זוכי הפרס מפני הנאצים – וכדי לעשות זאת הוא גייס לכך את מה שהיה מומחה בו: יסודות הכימיה.
הוא ערבב יחד חומצה חנקתית וחומצת מלח ויצר תמיסה הקרויה אקווה רג’יה ("מים מלכותיים"), הנוזל היחיד שמסוגל להמיס זהב. את המדליות הכניס לתוך בקבוקי זכוכית מלאים בתמיסה – לאט לאט המדליות איבדו מצורתן ונעלמו בתוך נוזל כתום-חלוד. לאחר מכן, דה הוושי הניח את בקבוקי הזכוכית על אחד ממדפי המעבדה.
לעיניים רגילות, הבקבוקים נראו בדיוק כמו כל שאר בקבוקי התמיסות הכימיות במעבדה. רק מעטים מאנשי המכון ידעו שבבקבוקים אלו אין תמיסות רגילות – אלא מדליות זהב המוסתרות לעיני כל מידיהם של הנאצים.
זמן קצר לאחר שרקח את התמיסות והחביא בהן את המדליות, דה הוושי נמלט לשבדיה השכנה. שם נשאר במשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה.
כאשר הגיעו הנאצים למכון בוהר, הם עברו על כל ארונות ומדפי המכון והחרימו ציוד יקר ערך ככל שיכלו. אך דווקא בקבוקי התמיסה עם מדליות הזהב נשארו היכן שהיו – על המדף. חיילי הוורמאכט שסרקו את המכון לא העלו בדעתם שבתוך הבקבוקים התמימים למראה מוסתר זהב.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה, דה הוושי שב לקופנהגן ולמכון בוהר. שם הוא מצא את בקבוקי התמיסות בדיוק איך שהשאיר אותן. שוב הוא גייס לטובתו את נפלאות הכימיה ושיקע את הזהב מהתמיסות. את הזהב המשוקע שלח דה הוושי לקרן הנובל, שהסכימה באופן חריג להתיך ממנו מדליות חדשות לפון לאואה ולפראנק.
המשימה הושלמה בהצלחה: המדליות והזהב שמהן הוכנו נשמרו בהצלחה מידיהם של הנאצים.
דה הוושי לא רק סייע להגן על מדליות נובל של אחרים מפני הנאצים – הוא זכה באחת גם בעצמו.
ב-1944 בזמן שדה הוושי חי בשבדיה כפליט, ובזמן שברחבי אירופה יהדות אירופה מושמדת, דה הוושי זכה לבשורה מדהימה: הוא זכה בפרס נובל בכימיה על השיטה שפיתח לסימון רדיואקטיבי.
פרסי הנובל של 1944 חולקו יחד עם פרסי הנובל של 1943 שנדחו בגלל המלחמה, ובאותה שנה, החליטה ועדת הפרס השבדית – אולי כעקיצה למשטר הנאצי – על הענקת כמה וכמה פרסים ליהודים: בפיזיקה זכו שני חוקרים – שניהם יהודים שנאלצו להגר לארצות הברית בעקבות עליית המשטר הנאצי: אוטו שטרן, יליד גרמניה, ואיזידור אייזק רבי, יליד אוסטריה; ובפרס נובל ברפואה זכה ג'וזף ארלנגר היהודי-אמריקאי. החריג הבולט היה הענקת הפרס בכימיה לאוטו האן הגרמני בשנת 1944 תוך השמטת שותפתו היהודיה למחקר – ליזה מייטנר, אך ייתכן שוועדת הפרס רצתה דווקא לאותת על חשיבות שיתוף הפעולה עם יהודים.
דה הוושי הראה שלפעמים, גם כשהכל נראה כמו כשלון ומבוי סתום – המדע, כמו האדם – יכול למצוא דרך חדשה להתקדם. שלפעמים, גם בימי חושך אפשר להחביא זהב גדול בין תמיסות עכורות – ולהאיר אור גדול בדרך.
