מתחשק לי לחשב כמה שעות ילדי ישראל בזבזו באופן קולקטיבי על ללמוד בעל פה את קינת דוד או שירת דבורה או שירי ביאליק.
היום ברור לרוב אנשי החינוך ששינון הוא מיותר ועדיף לעבוד על חשיבה.
אבל איך זה שלא הבינו את זה קודם?
בשנה האחרונה צללתי לסיפור הזה והבנתי שיש כמה דברים שאנחנו מפספסים לגבי שינון.
בהיסטוריה היהודית ילדים תמיד למדו בעל פה כמות עצומה של חומר. זה התחיל עוד בימי המשנה (~200 לספירה) וגם היום, יש מוסדות דתיים שבהם ילדים בני 10 יודעים לשלוף בעל פה את כל התנ"ך מהתחלה עד הסוף.
בשיטה המסורתית לומדים את המילים של התורה והמשנה במנגינה קבועה.
ככה זה נשמע בחדר בשנות ה-60 (פתחו רמקול):
לשנן היה מאוד הגיוני כשספרים היו מצרך נדיר. אבל למה אנחנו וההורים שלנו עדיין למדנו דברים בעל פה, גם כשספרים היו בכל מקום?
הרבה זמן חיפשתי לזה תשובה טובה. בין היתר דיברתי עם אנשים שגם היום ממשיכים ללמד ילדים בשינון, כמו מנהלים של תלמודי תורה חרדיים או חרד"ליים. כולם דיברו על החשיבות של שינון אבל אף אחד לא נתן לי תשובה מספקת על למה זה מועיל גם בעידן שבו הכל נגיש.
את התשובה לזה קיבלתי דווקא מכיוון פחות צפוי…
תכירו את ג'וש פוייר.
זוכרים את הסופר האמריקאי ג'ונתן ספרן פוייר? אח שלו.
את ג'וש הכרתי במסגרת…לא משנה זה קצת מסובך להסביר.
בכל אופן, לפני 15 שנה כשהוא התחיל להתעניין בכתבים יהודיים הוא חיפש ברשת "תלמוד" וגילה שכל התוצאות הן מאתרים אנטישמיים. יחד עם חבר שעבד בגוגל הוא הקים את המיזם "ספריא" ומאז הם העלו לרשת את כל היצירות היהודיות החשובות.
באותו זמן שהוא התעסק עם ספריא, ג'וש עבד כעיתונאי ונשלח לסקר את תחרות הזיכרון של ארצות הברית. זו תחרות שבה אנשים משננים מאות מספרים אקראיים, עשרות שמות של אנשים זרים וחפיסות שלמות של קלפים מסודרות בסדר אקראי.
הבעיה היא שאין מה לסקר. יושבים אנשים, מסתכלים על מספרים ואז אומרים אותם בעל פה. שיא האקשן זה כשמישהו פתאום מכווץ גבות. כדי לעבות את הכתבה הוא החליט לנסות בעצמו לשנן. הוא כל כך נשאב לזה שבמשך שנה שלמה הוא חקר שיטות זיכרון עתיקות ועבד עם מאמן זיכרון צמוד.
בשנה הבאה הוא כבר הגיע לתחרות כמשתתף. וזכה במקום הראשון.
אז הוא חושב שיש כמה דברים שאנחנו מפספסים כשאנחנו מוותרים על שינון במערכת החינוך שלנו:
- הוא סיפר לי שאחד הדברים שהפתיעו אותו זה שבימי הביניים שינון נתפס כמעשה יצירתי. לנו ברור ששינון זה ההפך מחשיבה יצירתית, אבל אז האמינו שכדי שאדם יוכל להמציא דברים הוא חייב שיהיה לו בראש מלאי של רעיונות. בעיני ג'וש ואנשי ימי הביניים, היכולת שלנו לחשוב מחשבות חדשות היא פונקציה של כמות המידע שיושבת לנו בתוך הראש. לא בספר, בראש.
- הוא סיפר לי גם על טיול ביער שהוא עשה פעם עם חבר שמבין מאוד בצמחים. כשהם התחילו ללכת ג'וש פתאום קלט שהחוויה שלו והחוויה של החבר שונות לחלוטין. החבר יודע את כל השמות של הצמחים, באיזה שלב הם בצמיחה וכולי. נכון, טכנית גם ג'וש יכול להשיג את המידע, יש לו אפליקציה והכל. אבל עד שהמידע הזה לא ישב לו בתוך הראש הוא לא יחווה את היער כמו החבר.
- כששאלתי אותו למה הוא חושב ששינון היה כזה ביג דיל אצל יהודים הוא ענה שהוא חושד שיהודים פעם הבינו משהו שאנחנו פחות שמים לב אליו היום. הם הבינו שמה שאתה יודע, מה שיש לך בראש – זה הופך אותך למי שאתה. איך שאתה מתבטא, איך שאתה חושב, איך שאתה תופס את עצמך.
ואם בנאדם מחזיק בראש את כל המשנה ואת כל התורה, זה בהכרח ישפיע על מי שהוא.
כשג'וש מדבר על שינון הוא לא מתכוון שתלמידים ילמדו בעל פה תשובות למבחן וישכחו אותם ביום למחרת. זה לימוד ירוד שלא באמת משיג את היתרונות שהוא הזכיר. המטרה של שינון איכותי היא להכניס לראש כמה שיותר חומרי גלם מצוינים, ככה שהם יהיו זמינים לשימוש בכל זמן שצריך. ג'וש מדבר על מצב שבו ילד או ילדה מחזיקים בראש טקסטים קאנוניים ומבינים אותם ברמה המתאימה לגילם.
אני נזכרת בדברים שלו בכל פעם שאמא שלי שולפת איזו ציטוט של ביאליק שהיא למדה בכיתה ו'. כשאנחנו עוזבים את הבית שלה אחרי ביקור היא תגיד: "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור". זה לא רק שהמילים האלה זמינות לה באוצר המילים, זה גם האופן שבו היא ממסגרת את הסיטואציה. וזו גם הדרך שבה היא חיה את הקשר עם השיר הישן הזה של ביאליק.
מעניין אני חושבת. לא?
