שירים במקום רובים: הלהקה הצבאית שהייתה הרוח הגבית של לוחמי תש"ח

איך זה היה להיות טאלנט בתש"ח? מה היה חלקם של האמנים במלחמה על הבית? ביומן שחציו אישי וחציו תיעוד מקצועי מתאר שמוליק סגל את חווית השירות בלהקה הצבאית הראשית אותה ניהל בימים הכאוטיים של תחילת מלחמת תש"ח, רגע לפני ורגע אחרי הכרזת העצמאות.

שמוליק סגל, על רקע קטע מתוך היומן

רובנו מכירים את הלהקות הצבאיות מהימים שבהם להיות חבר בהן היה סמל סטטוס. חבר'ה צעירים כמו שלמה ארצי, דיוויד ברוזה ואחרים התפרסמו כזמרים-במדים והפכו לכוכבי ענק כמעט בן לילה.

אבל לפני כן היו פה גם ימים אחרים, ימים שבהם להיות חבר בלהקה צבאית היה לשיר או לשחק לקול הפגזות קרובות, לפעמים קרובות מדי. זה היה להסתובב בדרכים, בין מוצבים, קיבוצים ושכונות שהיו החזית עצמה. לפעמים 20 שעות, שלוש וארבע הופעות ביום.

ויותר מהכל זה היה גם להיות קצת שנוי במחלוקת. זה היה לעלות לבמות המאולתרות במדים מאובקים לקול תהיות של חלקים מהציבור למה חבר'ה צעירים ובריאים לא לוקחים לידיהם רובים ויוצאים למלחמה הפעילה יחד עם שאר בני גילם.

שמוליק סגל היה שם, בימים הראשונים, הסוערים והמפחידים ההם. לא רק כחבר בלהקה הצבאית הראשונה אלא כמנהלה הארגוני. 

בארכיונו, המופקד במרכז הישראלי לאומנויות הבמה ומונגש דיגיטלית לציבור במסגרת שיתוף פעולה עם הספריה הלאומית נמצא יומן שחור קטן. במשפטים קצרים, כמעט יבשים, הוא מתאר את פעילותם ההירואית של מי שהיו בעצם למעין צוות הווי ובידור של המלחמה הצה"לית הראשונה – מלחמת תש"ח, ועבדו כדי להעלות חיוך על פניהם היגעות של הלוחמים, הפצועים ואלה שחיכו מאחורי שקי חול להפגזות שאולי יחריבו את ביתם. 

בעיצומו של החלק הראשון של מלחמת העצמאות, עוד לפני התאריך הרשמי של הקמת המדינה, הוחלט במחת"ר (מחלקת התרבות של הצבא המתארגן) לאגד את כל צוותי הבידור ולהקות השירה שפעלו במסגרת גופי הביטחון השונים ללהקה אחת שתשרת את צה"ל בצורה מאורגנת. לא עוד צ'יזבטרון לפלמחניקים בלבד אלא גוף אחד מאוגד שיענה על צרכיו הבידוריים של הצבא הצעיר כולו. 

כך נולדה "הלהקה הצבאית הארצית" (או "הראשית" בגרסאות אחרות), שהייתה בעצם הלהקה הצבאית הרשמית הראשונה של מדינת ישראל. היא הורכבה מחברי הצ'יזבטרון של הפלמ"ח, להקת המשמרת הצעירה (לימים להקת איילון) וקבוצה של צעירי הבימה. 

רשימת חברי ההרכב הראשון של הלהקה הצבאית הראשית, כפי שנרשמו באחת ממחברויות של שמוליק סגל השמורות בארכיונו המופקד במילא"ה (סימול PShSe-001-005-003)

ללהקה יועד במאי צעיר ומבטיח – יוסף ("פפו") מילוא, מי שבסופו של דבר יקים את תיאטרון הקאמרי. אבל פפו פרש עוד לפני ההופעה הראשונה ובמקומו נבחרו שניים מ"החבר'ה של הבימה": שרגא פרידמן מונה לבמאי ולמנהל האומנותי, ואילו שמוליק סגל מונה למנהל הארגוני. שניהם גדלו בחיפה, למדו אצל צבי פרידלנד במחזור הראשון של הבימה והיו בני 24 בלבד. 

מבט חטוף אחורה, להיסטוריה המשפחתית של שמוליק סגל, מגלה שהוא בכלל לא היה אמור להיות שם: לא בצבא ובוודאי שלא בצוות השחקנים של הבימה. 

הוא נולד למשפחה חרדית שעלתה לארץ מפולין והתיישבה בחיפה. כמצופה ממנו, הוא החל ללמוד בישיבה, אבל משהו אחר בער בו. בתחילת שנות העשרים שלו הוא בחר במשחק על פני אורח החיים הדתי והצטרף לחוג הדרמטי בעיר מגוריו – חיפה. פחות משנה אחר כך הוא התקבל לבית הספר הדרמטי שליד הבימה והחל לצבור לעצמו מוניטין וחברים בעולם המשחק. 

הזמנה למפגש הראשון של החוג הדרמטי בחיפה, מתוך ארכיון שמוליק סגל המופקד במילא"ה (סימול PShSe-002-001-004)

כשמלחמת העצמאות פרצה, הוא נקרא לשרת את העם והארץ שכל כך אהב. ומכיוון שהחל כבר להתבסס מבחינה מקצועית, הוא בחר בשרות בו הוא הרגיש שיביא את התועלת הרבה ביותר. 

בהעדר זמן להתארגנות, ותוך כדי שצה"ל מתמודד כבר בקרבות עם ערביי הארץ, הוא ופרידמן אלתרו תכנית שהתבססה על ניסיון העבר ומופעים שהשתתפו בהם חברי הלהקה. מופע הבכורה עלה כשבוע לפני הכרזת המדינה, ב – 7 במאי, 1948. 

קטע מתוך היומן השמור בארכיון שמוליק סגל המופקד במילא"ה (סימול PShSe-001-005-002)

בדפים הראשונים של היומן, נראה שמדובר בסבב הופעות רגיל ויבש למדי. תאריכים, מקומות, שמות של שירים ומערכונים שבוצעו. כמויות של צופים. מספר חברי הלהקה המשתתפים. לוגיסטיקה. 

אבל לאט לאט העניינים מתחילים להתחמם. הצופים לא היו חיילים בחופשה או כאלה שאיישו מחנות צבא שקטים, הם היו לוחמים בשירות פעיל, דקות לפני שנקראו לקרב או דקות אחרי שחזרו ממנו. 

ב 15 למאי, לדוגמא, מתוארת ביומן הופעה אותה נאלצו לעזוב חלק מהחיילים לטובת פעולה קרבית: 

"ברגע שהחבלנים מהמקום יצאו מהאולם על תחמושתם לפעולה חשובה בסביבה ערבית, ליווינו אותם בשיר החבלנים" 

(את השיר הזה אפשר לשמוע באתר הספרייה, כאן

קטע מתוך היומן השמור בארכיון שמוליק סגל המופקד במילא"ה (סימול PShSe-001-005-002)

חיילי קומנדו צפו בהופעות כשפניהם צבועים בצבעי הסוואה, יחידה שכבשה את זרעין השתתפה בהופעה אחת כשגופיהם ומדיהם עדיין מטונפים מהקרב. למקלחות היה זמן רק מאוחר יותר. 

אבל העניין האמיתי שעולה מקריאת היומן הוא לא הסיפורים הקטנים-גדולים האלה, אלא ההבנה עד כמה הייתה קריטית פעילותם של חברי הלהקות הצבאיות, דווקא בזמנים של קרבות קשים ונואשים. 

החוויות מהופעות שהופרעו מהדי פיצוצי תותחים בג'נין או הנסיעה המפרכת בכביש בורמה בואכה ירושלים הנצורה, כבודן במקומן מונח. אבל הסיפור האמיתי הוא תגובותיהם של הלוחמים המנסים להחביא את פחדם לפני הקרב, חיוכיהם של הפצועים הכואבים ששכבו בבתי החולים הצבאיים והאזרחיים או של תושבי ירושלים הנצורים שאינם יודעים מה ילד יום. 

משהו קרה שם, בחם הקיץ הישראלי, בחולות, באולמות החולים או על הבמות המאולתרות בגגות רכבים צבאיים. שם אף אחד לא ראה את מה שדימו לראות יושבי משרדים שהיו רחוקים מהחזית, שם לאף אחד לא היה ספק בנחיצותם של האמנים בשטח.

בדרך לירושלים הנצורה, מתוך ארכיון שמוליק סגל המופקד במילא"ה (סימול PShSe-001-005-009)

"יש הרגשה שזה ה"מפעל" הגדול ביותר שעשינו עד כה" כותב שמוליק ביומן אחרי הופעה בבית החולים בטבריה. והוא ממשיך לתאר את תגובת הפצועים: 

"בהכנסנו פנימה, ראינו והנה שני חולים נאבקים בכאבים איומים. בהמשך התכנית, נשתנו פניהם ובהדרגה שיטתית פרצו בסוף בצחוק ובשמחה ולא נתנו לנו לעזוב את בית החולים לפני שנמשיך בעוד כמה קטעים"

קטע מתוך היומן השמור בארכיון שמוליק סגל המופקד במילא"ה (סימול PShSe-001-005-002)

גם בירושלים ההפוגה הקומית שסיפקה ההופעה התקבלה בברכה גדולה: 

"ההופעה הראשונה בירושלים עברה יפה. בירושלים כנראה לא צחקו כבר כמה חודשים, וישנה הרגשה שהג'וב שלנו הוא גדול ותהיה הצלחה! אגב, אנו בתור אמנים – הננו הראשונים שמבקרים בירושלים מאז המצור". 

בדור שבו עדיין לא הבינו מספיק את הפגיעה הנפשית המתמשכת שהותירו מראות וקולות המלחמה אצל החיילים והאזרחים, הגיעו חברי הלהקות הצבאיות, כמעט ילדים בעצמם, נטולי כל הכשרה פסיכולוגית, וסיפקו לקהלם מה שאף תרופת מרשם לא יכלה לספק – רגעים של נחת ושפיות בתוך הכאוס. רגעים שבהם אפשר לחשוב על משהו אחר מלבד הפחד ממה שיאבד והאבל על מה שכבר אבד. 

הם עשו זאת ברגישות גדולה, תוך הבנה ונסיון להכיל את המצב אותו הם מלווים. בתאור של ההופעה ברמת רחל, שמוליק סגל מספר על התחושה הקשה שליוותה אותם: 

"ההופעה כאן נתקבלה יפה, אבל לא הייתה לנו הרגשה טובה, האנשים מאד "קשים" אבל כנראה שהם נהנו ואנו לא הרגשנו בזאת. תופעה מוזרה אבל טבעית ביותר בתנאים אלה".

קטע מתוך היומן השמור בארכיון שמוליק סגל המופקד במילא"ה (סימול PShSe-001-005-002)

הם עבדו קשה. היומן מתאר ימים שלמים של הופעות רצופות בלי הפסקה, ונסיעות מפרכות למקומות מסוכנים שאיש לא רצה להגיע אליהם אם לא היה חייב. התמונות בארכיון משלימות את הסיפור כשהן מציגות במות עשויות חול, רכבים צבאיים או כסאות פלסטיק, וחיוכים מותשים. 

תצלומים מהופעות שונות של הלהקה הצבאית. מתוך ארכיון שמוליק סגל המופקד במילא"ה (סימול PShSe-001-005-009)

האם ההופעה אכן הייתה מוצלחת בפרמטרים מקצועיים? קשה לדעת. הלהקה התפרקה די מהר, כאשר הטענה העיקרית לא הייתה על איכות התכנית אלא על הקושי בשינוע להקה גדולה כל כך והצורך בפריסה רחבה יותר של הצוותים. אבל כך או כך, את התועלת שהפיקו הלוחמים והאזרחים הנצורים אי אפשר היה לכמת או לבחון באמצעים מקובלים. 

מכתב תודה ללהקה הצבאית הארצית, מתוך ארכיון שמוליק סגל המופקד במילא"ה (סימול PShSe-001-005-003)

בין הכתבים הצבאיים לבין חברי הלהקה לא שררו יחסים חמים במיוחד, וחברי הלקה זעמו על היחס המחפיר לו הם זכו, לטענתם: 

"פגישה עם כתבים צבאיים בר יוסף ("דבר") (ו)שריה ("הבקר"). התעניינותו של בר יוסף ואדישותו של שריה לגבי הלהקה. הבטיחו להשתתף בהצגה – ולא באו!". 

למרבה המזל, אותם כתבים אכן דיווחו על התרשמותם מהלהקה (לא נלהבת) ומנהלה וה"קונפרנס" שלה (נלהבת הרבה יותר). 

"אך בעיקר יצוין לשבח הקונפראנס – שמואלי'ק, והעזר כנגדו מישקה. זה עידן ועידנים לא הירבה כל כך קונפראנס להשפיע אצלנו צחוק, מדקרות והרבצות ושאר נפלאות קונפראנס". (מתוך אחד הגיליונות הראשונים של "במחנה").

 

היומן מסתיים ב 7.7, עם חזרתם של חברי הלהקה לתל אביב בסיום סבב ההופעות (32 הופעות ב 12 יום!) ועם תקווה כי יינתן להם להמשיך במפעל החשוב הזה גם בהמשך. 

קטע מתוך היומן השמור בארכיון שמוליק סגל המופקד במילא"ה (סימול PShSe-001-005-002)

 

הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון שמוליק סגל, המופקד במרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה (מילא"ה) שבאוניברסיטת ת"א, זמינים דיגיטלית באדיבות משפחת סגל ובמסגרת שיתוף פעולה בין משרד המורשת ותכנית ציוני דרך והספרייה הלאומית של ישראל.

 

יש גם לכם יומן מימי תש"ח? התחלנו באיסוף יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן

יומנה של דבורה עומר: "וכאן אכתוב את כל לבטי אשר אין אני יכולה לספרם לאף אחד"

התחקות אחר יומן נעוריה של סופרת הילדים לעתיד, יומן שבו מתערבבים הגעגועים לאם שנהרגה ולאבא שבשליחות בחו"ל עם דאגות למצבה החברתי ולגורל המדינה שבדרך

דבורה עומר, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בגיל 11 איבדה דבורה עומר את אמה בנסיבות טרגיות, שלא התבררו לה עד שלב מאוחר מאוד. באותו הזמן נאלצה להיפרד גם מאביה, ששהה אז בחו"ל ולא מיהר לחזור אל דבורי הקטנה שלו. היתמות והכאב ננעצו ביצירתה של עומר למשך כל חייה. כדי להתחיל ולהתמודד עם היתמות והכאב שילוו את יצירתה למשך כל חייה החלה בכתיבת יומן, שהתפתחה לכתיבת יומנים רבים.

בשנת 1946, החלה דבורה בת ה-14 בכתיבת יומן חדש, לאחר שדפי המחברת הקודמת התמלאו מתיעוד יומיומי. כבר אז, בהיותה נערה צעירה, סביבתה הכירה בהיותה אדם כותב. את המחברת שבה תכתוב את יומנה החדש קיבלה דבורה במתנה מהחברות והחברים שגדלה איתם בקיבוץ מעוז חיים. ההקדשה שלהם, הפותחת את היומן, מכניסה אותנו ממרחק השנים אל רגעי הפרידה העצובים שלהם מדבורה, שעזבה את הקיבוץ לראשונה והלכה ללמוד בגבעת ברנר:

דבורל'ה

זה שלש-עשרה שנה אנו חיים את חיינו יחד ומאז ועד עתה לא נפרדנו ועתה אנו נפרדים, אך מקוים שגם פרידה זו לא תהיה ממושכת, ונמשיך לחיות את חיינו כאשר חיינו עד עתה,

מעוז חיים י"ח תשרי תש"ו

רחלה ונירה, רפי רותי אברהם עמי יחזקאל

בשלב הזה כתיבתה עדיין הייתה פרטית, וכבר בפתיחה מבטיחה לעצמה הסופרת לעתיד הבטחה. זהו התיעוד הראשון ביומנה, שנכתב ב-כ"ו בניסן תש"ו:

כל השנה חיפשתי את יומני ולא מצאתיו. והנה עכשיו מצאתי אותו פתאום. ואף על פי שעד עתה מתחילת השנה הפסקתי בכתיבת יומן, אתחיל עתה שוב במרץ משנה.

ביומן רוצה אני לכתוב כל מאורע שיעבור עלי. כל הרגשה שלי. אם שמחה ואם עליזה.

וכאן אכתוב את כל לבטי אשר אין אני יכולה לספרם לאף אחד.

ורוצה אני כאן לכתוב את הכל כי יש לי ביטחון שהיומן הזה שמור במקום נאמן ועין איש זר לא תשורנו.

רוצה אני גם לכתוב ביומן זה שירים שמוצאים חן בעיני במיוחד.

מעבר לסיפור האישי של הסופרת לעתיד משתקף גם הווי המדינה שבדרך. וכך הגעתם של עולים חדשים לבית-הספר שבו היא לומדת זוכה לתיעוד ביומן:

ביום רביעי, באחד במאי שכבתי בחצר וקראתי, פתאום שמעתי צלצול, ומפני שהצלצול היה לא במקום יצאתי בבהלה החוצה לראות מה קרה, והנה ראיתי חברים הולכים בכיוון לשער ודגלים בידיהם, ואמרו לי שעכשיו צריכה לבוא קבוצת הילדים העולים. הלכתי עם כל החברים. הילדים הסתדרו בשורות וגם החברים עמדו, ומרחוק נראה האוטובוס שמתוכו נשמעה שירה עברית.

האוטו התקרב ומתוכו קפצו ילדים תרמילי גב על כתפיהם, והלכו בשורה ואחריהם כל החברים צעדו לחדר האוכל

נכנסתי לחדריהם. הרצפה שטופה נקיה. מעל משקוף החלון ירק. מעט פרחים. המיטות מוצעות לשינה. סדינים לבנים. ציפות צחורות. תמונה צנצנת עם פרחים. פינה חמה. פינה חמה לילדים אשר סבלו רבות, ועתה הילדים ילדי המשק בנו לבד את חדריהם. והיה נעים לראות את זה, ולראות את הילדים התמהים לכל זה כי מזמן לא ראו חדר נקי, וילד אחד אמר, "למה לנו מיטות? כבר הרבה מאוד זמן לא ישנו על מיטות.

בעמוד הבא חושפת דבורה את אחד מאותם לבטים שכנראה לא יכלה לספר לאיש, בעת שכתבה על ביקורו של אביה, משה מוסינזון:

כל הזמן חיכיתי לחוצה לזמן שאפגש עם אבא. וחששתי מאוד כי הזמן יעשה את שלו ולא נבין איש את רעהו ולא אוכל לשתפו בכלום. בתחילה חשבתי כי טעיתי אבל עכשיו נדמה לי כך הדבר. כל הזמן חיכיתי לבואו בכליון עיניים ואם אגיד את האמת – התאכזבתי במקצת ממנו. כי הרבה לא הכרתי אותו, רק מתוך החופשות הקצרות שהיה מבקרני.

בצד ההתלהבות מהגעתם של ילדים עולים, ימים רבים מביאים איתם גם חוסר ודאות לגבי עתיד היישוב והמדינה שבדרך:

עתה ימים מתוחים לא שקטים. משהו תלוי בחללו של עולם. משהו מטיל אימה קודר ודומם. יום יום מביא העיתון ידיעות על חיפוש במשקים שונים, על פיצוץ רכבות וחטיפת קצינים. עם בוא העיתון צובאים עליו האנשים לקרוא את החדשות, שוב כמו בימי המלחמה מתכנסים חברים לשמוע את חדשות הרדיו.

כל אחד מתוח וחרד למחר. לבאות.

אך יחד עם חדירת הפן הלאומי והקולקטיבי ליומן, הפן האישי הוא המכתיב את הטון ברוב המקרים. דבורה הייתה נערה צעירה שכתבה לא רק על נושאים שברומו של עולם אלא גם על אמיתויות נצחיות של ילדי בית הספר – גם אלו שיגדלו להיות אנשי מילה מובהקים: בית הספר יכול להיות מקום מאוד משעמם.

טז איר התש"ו

יש עוד כחודש וחצי ללמוד. אני כל כך שמחה. פשוט אין לי כבר כוח ללמוד. שוב שיעורים ושוב בחינות אוף.. בשיעורים אני מתאמצת מאוד להקשיב. אני כל כך לא מרוכזת. אני משקיפה דרך החלון אל הים המשתרע בכחול, ונוגע באופק, שמיים תכולים, אל העצים המלבלבים, ואז שוכחת אני עולם מלואו. את הכל שוכחת אני ומרותקת להזיותיי ומחשבותיי.

יש לי תוכניות אדירות לחופש. טיול ובילוי יפה. רחצה בים. ראיית הצגות.

ורק שיבוא שיבוא כבר החופש המקווה.

ובתיעוד מאוחר יותר, "גמרנו את הלימודים ואני הייתי כל כך מבסוטה."

כיאה ליומן הנכתב בגיל ההתבגרות מביעה דבורה עניין רב ביחסיה עם חברות וחברים. בגבעת ברנר שאליה עברה היא מודה שלא מצאה עדיין "ידידה קרובה. אומנם כך חברה באופן כללי יש לי פחות או יותר אבל ידידה ממש קרובה אין לי." לאחר מכן היא פונה לנתח את יחסיה עם כל חברה וחברה ולשער מי תוכל להיות ידידה קרובה – שאליה תוכל לגלות דברים שאולי כרגע היא שומרת אך ורק ליומנה. עם בת-שבע, למשל:

אני משוחחת רבות, יש לנו על מה לשוחח מפני שגורלנו שווה במידה ידועה, אבל איני גלויה בפניה…

את רנה אני די מסמפטת אבל אף פעם עוד לא דיברתי איתה כך באופן פרטי.

ציפורה ילדה נחמדה אבל אין לה הרבה שכל. ואנו חברות, אבל לא חברות עמוקה.

את יתר הבנות: חוה, רותי, נורית אני ביחסים טובים, אין לי אליהן יחס מיוחד אבל כך.

הילדה היחידה שהייתי רוצה שתהיה ידידתי היא רחל דורבן. היא ילדה נחמדה ומאוד מוצאת חן בעיני, אנו ידידות שטחיות. אני מאוד משתדלת לרכוש את ידידותה. ברור שלא על ידי חנפנות אלא כשהיא מבקשת ממני משהו אני עושה לה. במחלתה עזרתי לה. והיא אמרה לי שאני הילדה שהיא סומכת עלי ביותר מבין הבנות.

היא גם די גלויה לפני, ולעתים אנו הולכות יחד ומדברות.

היא ילדה מאוד חמודה.

מותה של אימה הותיר חור ענק בחייה. ההיעדרות האיומה שלה מקבלת נוכחות מרכזית ביומן. כשהתחילה את היומן הייתה דבורה בת 14. אמה, לאה שרשבסקי, נהרגה שלוש שנים קודם לכן. את דבורה לא שיתפו בנסיבות המוות. לאה נהרגה בתאונת אימונים במסגרת פעילותה בארגון ה"הגנה". כדי לא לחשוף את הפעילות לכוחות המנדט הבריטי פורסם שהיא התאבדה, ורק כעבור שנים רבות נודעה לדבורה האמת. בשנת 1976, כאשר היא גילתה סוף סוף את הסיפור המלא, היא אף פגשה את האישה שירתה בה בשוגג.

י' תמוז תש"ו

לפעמים אני מהרהרת שכל שתי השנים האחרונות הן חלום. חלום ארוך ומיגע.

והנה אקיץ ואני ילדה בת 11.

השעה שעת בין הערבים, נירה באה אליי וקוראת "קמת כבר? ברוך השם. את יודעת שכבר ערב. קומי מהר"

אני מעיפה עליה מבט. בחלומי כבר הייתה ילדה גדולה קרוב ל-14.

ואני אומרת לה נירה חלמתי חלום ארוך וממושך. חלום משונה. אבל היא מזרזת אותי. "קומי מהר התרחצי וספרי לי אותו אחר-כך."

אני קמה והולכת לחדר. על הדשא שני האחים הקטנים שלי, קטנים. ובחלומי גדולים מדברים והולכים ועתה ממלמלים זוחלים.

והנה בדרך אמא הולכת מן המקלחת. לבושה היא חלוקה התכול. מחזיקה את המגבת. אני רה אליה נצמדת אליה, מנשקת אותה, מחבקת אותה ומספרת לה אמא כל כך הרבה זמן לא ראיתיך. חלמתי שמתת. והיא מחליקה את שערותי צוחקת ואומרת "איזה חלומות את חולמת ילדתי."

ושתינו צועדת לחדר.

אמא מתלבשת ויוצאת לדשא, שתינו גחונות על הקטנים. והנה גם ישראליק בא וכולנו יחדיו על הדשא, ואמא אומרת "מחר אני יוצאת לאימונים". ואז אני זוכרת את חלומי הנורא וקוראת בהתרגשות: "אמא! אל תלכי מחר לאימונים".

והיא מסבירה לי כי אנו צריכים להתאמן בשביל לדעת להילחם בכל הרוצים להרע לנו.

 

הטור של סמדר שיר אודות הגילוי של דבורה עומר, מתוך מעריב, 21 באוקטובר 1976

הכתיבה היומנית של דבורי הצעירה התפתחה בסופו של דבר לסדרת הספרים "דפי תמר", שהיו הצלחתה הספרותית הגדולה הראשונה. "דפי תמר" התחילו כטורים לעיתון "דבר לילדים" שכתבה דבורה עומר לאחר שסיימה את לימודי ההוראה במכללת אורנים וחזרה לקיבוץ מעוז חיים כמורה. בהמשך הפכה עומר לאחת מסופרות הילדים והנוער המצליחות והאהובות ביותר בישראל. היא זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה, פרס אקו"ם ופרס ישראל. בשנת 2013 הלכה לעולמה וארכיונה מופקד היום בספרייה הלאומית.

עוד על חייה של עומר, על יחסיה עם הוריה, משפחתה ועל יצירתה, תוכלו לשמוע בפרק של הסכת "הספרנים", פודקאסט הספרייה הלאומית.

 

יש גם לכם יומן מימי תש"ח? אנו אוספים יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן

המסע הבלתי ייאמן של חיים טופול ל"כנר על הגג"

תפקיד ראשי? באנגלית? בלונדון? – דן אלמגור, המתרגם המיתולוגי של "כנר על הגג" לעברית כמעט צחק בפניו של חיים טופול כשזה גילה לו שהוא נבחן לתפקיד טוביה החולב בהפקה היוקרתית ביותר בבריטניה. למרות שנוכח בכשלונו של טופול רק שנה לפני כן, בשידור חי בטלוויזיה האמריקאית, לא היה שמח ממנו להודות בטעותו. זו הייתה הדרך של הצבר בעל האנגלית השבורה לתפקיד הבינלאומי ששינה את חייו

חיים טופול בצילומים לסרט "כנר על הגג", 1971. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנת 1966 היה חיים טופול בן ה-31 שחקן מוכר ואהוב בישראל, שנשא עיניו אל העולם הגדול. שנה לפני כן הוא זכה בפרס גלובוס הזהב כ"תגלית השנה" על תפקידו כסאלח שבתי, ושיחק תפקיד משני בסרט הוליוודי ראשון – "הטל צל ענק" – לצידם של קירק דאגלס ופרנק סינטרה. טופול עצמו, צבר שנולד וגדל בשכונת פלורנטין בתל אביב, מצא את השפה האנגלית קשה ושוברת שיניים, ואוצר המילים שלו באנגלית הסתכם, לפי עדותו, בהכרת 50 מילים, פחות או יותר.

טופול לא שיער בנפשו ששנה לאחר מכן יככב על במות הווסט אנד בלונדון כשאנגלית מושלמת בפיו. גם דן אלמגור, שתרגם את "כנר על הגג" לעברית, הטיל ספק גדול ביכולתו של טופול לשאת על כתפיו תפקיד גדול בשפה האנגלית. הייתה לו סיבה טובה לכך, שכן הוא חזה במו עיניו בטופול מנסה לשיר באנגלית שיר מתוך "כנר על הגג", ונכשל.

בטור שכתב אלמגור ל"מעריב", מיום 30 באפריל 1967, מגולל אלמגור את סיפורו של הרומן רצוף המכשולים בין חיים טופול לטוביה החולב, רומן שהסתיים בנישואין מצליחים וארוכי שנים, בזכות הכישרון והקסם האישי של טופול, אבל לא פחות, בזכות העבודה הקשה והסיזיפית שלו. אלמגור מספר בפליאה מלאת סיפוק איך כבש טופול את ליבה של לונדון באחת, שנה אחרי שלא הצליח לשיר ולו בית ופזמון מתוך המחזמר. אלמגור, ששהה באותן שנים בלוס אנג'לס במסגרת לימודי הדוקטורט שלו, פגש את טופול אי אלו פעמים בעת ביקוריו בארה"ב. הוא היה עד ממקור ראשון להשתלשלות העניינים שהובילה את חיים טופול לגלם את טוביה החולב, שלא לומר שיחק תפקיד משנה בסיפור שהסתיים בעלייתו של טופול על בימת התיאטרון הבריטי בבגדי השטעטל.

איך הגיע חיים טופול לתפקיד "טוביה החולב" בלונדון?

זה סיפור שיש בו הכל – כישלון פומבי, הצלחה מזהירה וגם – חשש מדומה לאירוע טרור – והכל בלשונו הקולחת של הפזמונאי והמתרגם דן אלמגור, שהוא מספר סיפורים משובח.

צילום סרט הקולנוע "הטל צל ענק" בכיכובם של השחקנים קירק דוגלאס וחיים טופול (מזוקן בכאפייה), קיבוץ חולדה, 1965. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

וכך כתב אלמגור בטורו:

"בפעם הראשונה בה שוחחתי עם חיים טופול על תפקידו של טוביה במחזמר 'כנר על הגג' היתה לפני כשנתיים, עת ביקר לראשונה בלוס אנג'לס, כדי לקבל כאן את 'גלובוס הזהב 'על משחקו ב'סאלח שבתי'. בדרך מקרה – סיימתי בדיוק באותו שבוע את תרגום המחזמר לעברית, וחיים וגליה רעייתו היו הישראלים הראשונים ששמעו את הנוסח העברי של המחזה, כשכולנו יושבים על מרפסת חדרם במלון בוורלי־הילס המפואר. וכיוון ששמו של חיים הוזכר כאחד המועמדים לתפקיד הראשי בהפקה הישראלית, בצידו של 'בומבה' צור, הברקתי מיד למפיק הישראלי מברק בעברית (באותיות לועזיות) בזו הלשון: נא הודיעני מי ישחק את טוביה בארץ סטופ טופול או בומבה סטופ אם טופול נבחר נוכל לעבוד על התפקיד כאן בלוס אנג'לס."

דקות לאחר ששלח אלמגור את המברק ארצה, הוא קיבל טלפון מנומס מהמפקח מטעם חברת "ווסטרן יוניון" שהייתה אמורה להעביר את המברק. אחרי שיחה של כמה דקות שבה ניסה אלמגור להבין למה מסרב המפקח לשלוח את המברק, הוא נשאל "אבל מה זה 'בובמה'? אלמגור התייחס כמובן, לשחקן הישראלי יוסף (בומבה) צור, שנבחר לבסוף לשחק את טוביה החולב בהפקה הישראלית הראשונה של המחזמר. המפקח האמריקאי חשש שמדובר בהעברת מסר נסתר מטעם חוליית טרוריסטים, בנוגע להטלת פצצה (בומב, בלעז). לאחר יישוב המחלוקת, נשלח המברק המדובר.

חיים טופול ובני משפחתו, 1970.
ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

טופול לא זכה בתפקיד הראשי בהפקה הישראלית של גיורא גודיק. למעשה, הוא הופיע באופן חלקי כ"טוביה" אחרי פרישתו של בומבה צור, כשבשאר הערבים הופיע שמואל רודנסקי, ובסך הכל עלה כ-40 פעם על הבמה הישראלית עם המחזמר. אלמגור אף רומז בטורו שטופול הופיע בהפקה העברית רק כחודש וחצי כי גודיק לא היה מרוצה ממשחקו.

שנה לאחר מכם נפגשו שוב אלמגור וטופול, הפעם מאחורי הקלעים של תוכנית הטלוויזיה המצליחה של דני קיי. טופול התארח בתוכנית כדי לקדם את הסרט "הטל צל ענק", וקיי, שידע שטופול שיחק את טוביה בהפקה הישראלית של "כנר על הגג" הציע שישירו יחד שיר מתוך המחזמר, באנגלית כמובן. השיר הנבחר היה "לחיים".

אבל אז נתקלו השניים בבעיה. מספר אלמגור:

"לאחד שני נסיונות לשיר את השיר באנגלית, פנה דני קיי על עמיתו הישראלי הצעיר, ואמר בחיוך: 'אתה יודע, חיים, במקום שאתה תשבור את שיניך לשיר את השיר באנגלית, אשיר אני אותו בתרגום העברי!' זה היה רעיון משעשע, וחיים מיהר להציגני בפני דני קיי ואנשי הצוות כמתרגם המחזה. 'מצוין', אמר דני. 'כתוב את המילים העבריות של השיר באותיות לטיניות'."

כאן נתקלו אלמגור וטופול בבעייה חדשה – אף אחד מהם לא זכר את התרגום של אלמגור לשיר. אלמגור נאלץ לשחזר את התרגום שכתב לשיר, במחי יד, בעוד דני קיי וצוותו ממתינים. את התוצאה תוכלו לראות בסרטון הזה, בו חושף דני קיי בפירוש את הסיבה לכך שהם שרים את הגרסה העברית של השיר. אפשר לראות כאן איך טופול נאבק בשפה האנגלית, וכמה לא נוח לו לשוחח בשפה שאינה שפת אמו:

אחרי החוייה הזו, לא פלא שאלמגור נדהם מבקשתו של טופול בפעם הבאה שנפגשו.

אלמגור סיים ביקור בין 10 שבועות בישראל, ובערב האחרון לשהותו בארץ ביקר את טופול בסט הצילומים של הסרט "ארבינקא". בין הצילומים קרא לו טופול וביקש ממנו טובה קטנה "אבל תבטיח שלא תספר לאיש. שלא יצחקו." אמר טופול. אלמגור הבטיח, וטופול ביקש: "ברגע שתגיע לארה"ב שלח לי מיד את הנוסח האנגלי של 'כנר על הגג'." מדוע ולמה, שאל אלמגור: "הוא התבונן סביב בזהירות, כדי לוודא שאין איש שומע את הדברים. 'קיימת אפשרות שאוזמן בקרוב ללונדון, לבחינה בקשר ל'כנר", אמר לי. 'ואני רוצה להפתיע אותם, וללמוד קצת את הטקסט האנגלי עוד לפני הנסיעה. ' 'לאיזה תפקיד?' שאלתי בתמימות. 'אני יודע שלא תאמין,' גמגם, 'אבל לתפקיד של טוביה".
למרות שהבטיח לטופול, אלמגור התקשה שלא לצחוק.

"תפקיד ראשי? באנגלית? בלונדון? זכרתי איך העדיף דני קיי לשיר את ׳לחיים!׳ בעברית במקום לחכות עד שחיים ילמד את השיר האנגלי. חשבתי על התיאטרון הלונדוני. סר לורנס אוליבייה, פיטר ברוק. נזכרתי בהבטחות לכוכבים האחרים של ׳כנר על הגג׳ בארץ. הבטחות קורצות, מפתות, להופעות בחו״ל, שנסתיימו במפח נפש מר. נראה היה שחיים קרא את מחשבותיי. ׳מה אכפת לך?׳ לחש. ׳שלח את הטקסט. מבטיח?'… אני מודה ומתוודה: לא זו בלבד שלא, האמנתי אז לרגע כי יזכה בתפקיד הראשי. לא האמנתי אפילו שיגיע ללונדון, לבחינה."

למרחב⁩, 19 בפברואר 1967⁩

למרות ספקנותו, עמד אלמגור בהבטחתו וכשחזר לארה"ב שלח את הטקסט האנגלי לטופול. הוא כעס על עצמו שבזבז יותר משני דולר על הספרון ועל המשלוח לארץ (סכום שווה ערך לשישים וחמישה שקלים בימינו). במשך כמה חודשים לא שמע אלמגור דבר וחצי דבר מטופול. הוא הניח שהעניין התמסמס או שטופול נכשל באודישן, ולא חשב על כך עוד.

ואז הגיעו הביקורות מלונדון. כולם היללו את הישראלי שהפליא לשחק את טוביה החולב על במות הווסט אנד. אלמגור מיהר לשלוח לטופול מברק, הפעם באנגלית:

"שמחתי לשמוע שרוטשילד הלונדוני עומד לשיר בקרוב 'לו הייתי טופול'. סטופ. רק אל תשכח שאתה עדיין חייב לי שני דולר ועשרה סנט."

חיים טופול ושחקני 'כנר על הגג'.מתוך ההצגה 'באולם תיאטרון Her Majesty's Theatre, לונדון. מבחר מייצג מחומרי ארכיון חיים טופול זמינים דיגיטלית, באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

סיפורנו הנפתל טרם הסתיים. חודשיים לאחר מכן, מספר אלמגור, הוא טס מניו יורק לתל אביב. בדרך החליט, יעצור לערב אחד בלונדון כדי לראות במו עיניו את חיים טופול משחק את טוביה החולב באנגלית, ולבדוק אם יש אמת בביקורות המופרזות על משחקו המשובח. את התשובה לכך קיבל כבר במונית משדה התעופה:

"נהג המונית אדום החוטם שאל אותי במבטא קוקני טיפוסי כמה זמן אני מתעתד לשהות בעיר. וכששמע שאהיה בלונדון רק ערב דבר אחד, אמר מיד: 'אם כך, יש דבר אחד בלבד שאסור לך להחמיץ, בייחוד אם באת ללונדון ללילה אחד בלבד…יש מיוזיקל חדש בעיר, ואסור להחמיצו', הפתיע אותי…'אם רק תצליח להשיג כרטיס. 'כנר על הגג' – שמעת על המחזה הזה? מופיע בו שחקן צעיר, יוצא מן הכלל. טופול, מישראל. אתה יודע, ישראל…' אני נשבע לבם, שכך בדיוק אמר. ומבלי שאומר לו גם ברמז, כי ישראלי אני." הנהג הפתיע את אלמגור בבקיאותו במחזמר ובכוכבו. הוא סיפר לאלמגור את תוכנן של הביקורות שמהללות את טופול ואף ריכל על שכרו הגבהו, יותר משל כל שחקן אחר על במות לונדון באותה עת.

"לפתע העיר הנהג בעצב: 'אתה יודע, אני חושש שלא תראוהו עוד שם, בישראל', ואחר הרהור שני הוסיף באותה נעימה 'בעצם גם אנו ודאי נאבד אותו בקרוב. הוא דיבר לפתע על טופול כאילו היה זה נכס בריטי לאומי מדורי־דורות." כתב אלמגור בטורו.

מעריב⁩, 6 אוגוסט 1971⁩

כשפגש אלמגור את טופול מאחורי הקלעים, לקראת ההצגה, מצא שותף להרהוריו ותשובות לחששותיו: "'זוכר איך היינו מציצים בעיתון … כדי לראות מהם המחזות המוצגים כרגע בלונדון ומיהם השחקנים החדשים שנתגלו על במותיה?' מעלה טופול הרהורים תוך כדי התאפרות. 'לומר לך את האמת, לא תפשתי את עושר האפשרויות הטמונות במחזה זה לשחקן רק לאחר שראיתי את רודנסקי. אפילו זירו מוסטל [השחקן הראשון שגילם את טוביה החולב במחזמר בברודווי – ל.ה] לא השפיע עלי כל כך. חבל רק שלא היה לי בארץ שום במאי או עוזר, שיעבדו עמי כהלכה על התפקיד. אבל כאן — ארבעה חדשים תמימים השקענו בעבודה. כאן אין חכמות"…

אלמגור עזב את אחורי הקלעים ופנה לכסאו בקהל. הוא ישב בציפייה דרוכה וחיכה לעלייתו של טופול על הבמה

"ראיתי את 'כנר על הגג' בחמישה ביצועים שונים, וחששתי מעט מהופעתו של טופול על הבימה האנגלית." כתב אלמגור, "אבל מן הרגע הראשון לעלותו על הבמה, ידעתי שאין עוד סיבה לחשוש. 'סאלח' שלנו שולט בקהל ובבמה כ'סטאר' מן הדרגה הראשונה והאנגלית שבפיו אינה מזכירה כלל את זו שנשמעה שנה קודם לכן בתכניתו של דני קיי… פה ושם מורגשת עדיין במשחקו קשיחות־מה, בשל השפה הזרה, אבל גם זו תחלוף ודאי עם הזמן… וכשתמה ההצגה, והקהל הלונדוני קם על רגליו ומחא כפיים בהתלהבות, תוך קריאות קולניות חוזרות ונשנות 'בראבו! בראבו!' צבטתי את עצמי כדי להיווכח שאמנם מריעים הכל למי שהחל את דרכו עלי במות ב"מערכון המגמגמים."

כרזת הסרט "כנר על הגג". הארכיון העירוני תל אביב – יפו

שנים ספורות לאחר ששיחק את טוביה בהצלחה כבירה בווסט אנד, קיבל חיים טופול את תפקיד טוביה החולב גם בהפקה ההוליוודית של המחזמר. הוא גבר על שחקנים בכירים ממנו, וגם על זירו מוסטל, השחקן היהודי אמריקאי שחנך את דמותו של טוביה על במות ברודווי. דורות של שחקנים אימצו את משחקו האיקוני של מוסטל בבואם לגלם את טוביה על בנות ברחבי העולם, אבל כשהגיעה העת לצלם את הסרט על פי המחזמר, הרגיש במאי הסרט, נורמן ג'ואיסון, שמוסטל יאפיל על הסרט במשחקו הגדול מהחיים. ״לא הרגשתי שהוא חלבן רוסי״ סיפר בסרט דוקומנטרי אודות "כנר על הגג". ואז פנה אליו שלדון הרניק, המחזאי של המחזמר "כנר על הגג" וסיפר לו: "אתה יודע, יש מישהו ישראלי, טופול שמשחק בתפקיד טוביה בלונדון.״ ״טסתי ללונדון. ראיתי את טופול וראיתי את ההצגה ופתאום הרגשתי אמת. הרגשתי אמינות. הרגשתי שאני לא מסתכל על הפקה אמריקאית עם מישהו מברוקלין. הרגשתי שהוא גאה להיות יהודי." סיפר ג'ואיסון.

"כנר על הגג" היה הצלחה בינלאומית גם כסרט וזכה בשלושה פרסי אוסקר ושני פרסי גלובוס הזהב לשנת 1971, אחד מהם לטופול על משחקו בסרט. חיים טופול גילם את טוביה החולב שוב במהלך השנים. בין היתר בהפקה של ברודווי בסוף שנות ה-80, וב-1997 חזר לשיר "לו הייתי רוטשילד" בעברית, בהפקה של אברהם "דשא" פשנל.

חנה סנש נפרדת מאחיה גיורא

היא לא האמינה שתפגוש את אחיה גיורא לפני יציאתה לאירופה למשימה שממנה לא חשבה שתחזור. כשהגיע אחיה לארץ כמה ימים לפני יציאתה למצרים, העניקה לו סנש את המכתב – והוא עוד לא עמד אז על מלוא משמעותו

חנה סנש יד ושם ארכיון התצלומים 3213/2

גיורא יקירי,

יש מכתבים הנכתבים לא על מנת להישלח. מכתבים, שמוכרחים לכתוב אותם, מבלי לשאול: האם יגיעו לתעודתם או לא?

מחרתיים אני מתחילה במשהו חדש. אולי אווילי, אולי דמיוני, אולי מסוכן, אולי אחד ממאה, אולי אחד מאלף ישלם בחייו. אולי בפחות מהחיים, אולי ביותר. אל תשאל מה, פעם תדע מה העניין.

גיורא יקירי, עליי להסביר לך משהו, להצטדק. עליי להתכונן לאותו רגע בו תעמוד פה, בתוך גבולות הארץ, מצפה לרגע בו ניפגש אחרי שש השנים וכשתשאל: איה היא? – יענוך בקיצור: אַין, איננה!

 

במילים מרגשות אלו פתחה חנה סנש את המכתב שחיברה כדי שיימסר לאחיה הבכור גיורא, ממנו נפרדה שנים קודם לכן כשעלתה לארץ-ישראל. גיורא היה אמור להגיע לארץ-ישראל באותם הימים. סנש לא ידעה מתי בדיוק יגיע, והופתעה לגלות שתזכה למסור לו את המכתב פנים אל פנים – כחודש לפני שתצא לקורס הצניחה במצרים וממנו אל המשימה שהאמינה שלא תחזור ממנה בחיים.

חנה סנש יוצאת לשליחות חייה

ראשית, חשוב להזכיר בקצרה את הביוגרפיה הקצרה של חנה (אניקו) סנש. היא נולדה בבודפשט לאבא בֶּלָה שהיה עיתונאי, סופר ומחזאי לא בלתי ידוע, ולאימא קתרינה, שנאלצה לגדל את חנה ואחיה גיורא (ג'וּרי) לבדה בעקבות מות האב שנפטר כשחנה הייתה רק בת שש. כמו יהודיה-הונגרית מן המעמד הבינוני הלכה חנה לגימנסיה כללית, אך נתקלה גם באנטישמיות שהפכה אותה לציונית נלהבת.

בגיל 18 עלתה לבדה לארץ ישראל והחלה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל. בסיום לימודיה שם, עברה לקיבוץ שדות־ים הסמוך לקיסריה. שם כתבה את שירה המוכר ביותר. פרוץ מלחמת העולם השנייה והידיעות הראשונות על גורל בני עמה שנותרו באירופה שכנעו את סנש לעבור לכתיבה בעברית בלבד ביומנה הפרטי. בגיל 13 החלה הנערה חנה סנש לחבר יומן המתעד את חייה של נערה יהודיה בהונגריה, ובשנים עד עלייתה ארצה כתבה אך ורק בהונגרית. רק כשעלתה ארצה והחלה ללמוד עברית התנסתה בכתיבה בשפתה החדשה.

הצעד הפרטי והמינורי הזה – מעבר משפת אמה לשפת עמה המתחדשת סימן שינוי גדול יותר, שיהפוך את סנש לימים לסמל כלל-ישראלי. בסוף 1943 הצטרפה לאימוניהם של צנחני היישוב, ובמחצית מארס 1944 צנחה (עם עוד כמה מבני הקבוצה) ביוגוסלביה. כשלושה חודשים סבבה ביערות קרואטיה, מחכה להזדמנות לחצות את הגבול להונגריה שהייתה היעד שלה. בקרואטיה כתבה את "אשרי הגפרור", שאת הפתק שעליו נכתב נתנה לעמיתה, הצנחן ראובן דפני.

השיר "אשרי הגפרור" בכתב ידה של חנה סנש (שמור בבית לוחמי הגטאות)

בשבעה ביוני 1944 הצליחה לחצות את הגבול להונגריה, אך נתפסה עוד באותו היום בידי ההונגרים. היא הועברה לבית כלא בבודפשט, שבו שהתה כחמישה חודשים (!), עד להוצאתה להורג בשבעה בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה. אימה, קתרינה, הייתה זו שהביאה לארץ את כתביה, מכתביה ויומניה, למשמורת בספרייה הלאומית.

בהקדמת המהדורה המודפסת המאגדת את כתיבתה של חנה סנש אנחנו מקבלים תשובה לשאלה – מדוע מתוך קבוצת הצנחנים העבריים שקיפחו חייהם בניסיון להציל את יהודי אירופה, דווקא חנה סנש היא המוכרת ביותר, ועבור רובנו גם היחידה ששמה נזכר. בזכות יומניה, שיריה ומכתביה, מגיעה אלינו עדות ברורה, ודאית וחותכת על חייה. כל פרטי חייה, שליחותה ומותה מצטרפים לדמות יחידה במינה, "עטורה זוהר גבורה עברית עילאה". זה לא הזיק שהיא הייתה כותבת מחוננת ורבת הבעה.

האח גיורא והאחות חנה הופרדו כשעלתה האחות הצעירה לארץ (גיורא מבוגר ממנה בשנה), והתאחדו לזמן קצר ביותר – ממש ערב צאתה של חנה מן הארץ – אז נתנה לו לקרוא את מכתב הפרידה וההתנצלות שחיברה עבורו. ביומנה הוסיפה סנש את מה שלא יכלה להגיד לאחיה גיורא במכתב עצמו ואף לא בפגישתם. זאת כיוון שהמשימה שיצאה אליה הייתה סודית. וכך כתבה:

"מכתב זה כתבתי לפני הקורס לצניחה. כשנתתי לך לקרוא, לא יכולת להבין על מה מדובר בו.

סלח לי, גיורי, שהוכרחתי לשקר לך אף ברגעי אושר הפגישה. היית כל-כך חדש בחיים שלנו, שלא יכולתי לומר לך את האמת. בטוחה אני שכעת תבין לי".

התיעוד האחרון ביומה של סנש נכתב פחות מחודש לאחר המכתב לגיורא והפגישה איתו: "השבוע אסע למצרים. מגויסת-חיילת. על תנאי הגיוס, על הרגשותיי מסביב לזה, על החדשות לכך – ועל מה שלפניי – אין ברצוני לכתוב. אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן".

התיעוד האחרון ביומנה של חנה סנש. מתוך ארכיון חנה סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן.

 

את יומניה המקוריים של חנה סנש תוכלו לקרוא באתר הספרייה הלאומית. לחצו כאן ליומנה הרביעי והאחרון – אותו כתבה משנת 1941 ועד יציאתה לשליחות בתחילת 1944.

ארכיון חנה סנש בספרייה הלאומית מונגש באדיבות אורי ומירית אייזן.

 

לסיום: המכתב המלא של חנה סנש לאחיה: חיפה, 25.12.1943:

 

גיורא יקירי,

יש מכתבים הנכתבים לא על מנת להישלח. מכתבים, שמוכרחים לכתוב אותם, מבלי לשאול: האם יגיעו לתעודתם או לא?

מחרתיים אני מתחילה במשהו חדש. אולי אווילי, אולי דמיוני, אולי מסוכן, אולי אחד ממאה, אולי אחד מאלף ישלם בחייו. אולי בפחות מהחיים, אולי ביותר. אל תשאל מה, פעם תדע מה העניין.

גיורא יקירי, עליי להסביר לך משהו, להצטדק. עליי להתכונן לאותו רגע בו תעמוד פה, בתוך גבולות הארץ, מצפה לרגע בו ניפגש אחרי שש השנים וכשתשאל: איה היא? – יענוך בקיצור: אַין, איננה!

האם תבין? האם תאמין שיותר מרצון להרפתקה, יותר מרומנטיקה ילדותית הביאוני עד הלום? האם תבין, תרגיש, שלא יכולתי לעשות אחרת, שכך מוכרחה הייתי לעשות?

ישנם מאורעות, שלאורם חיי האדם מאבדים את ערכם; האדם נהפך לצעצוע מחוסר-ערך, או שעולה התביעה: מוכרחים לעשות משהו, אפילו במחיר החיים.

ירֵאה אני, כי למשפטים ריקים נהפכות ההרגשות שכה שרפוני, בהתעטפן במלים. לא אדע אם תחוש מאחוריהן את הלבטים, את הספקות ולאחר כל משבר – את ההחלטה המחודשת.

קשה לי כי בודדה אני. לו היה לי מישהו שיכולתי לדבר איתו בגלוי ובפשטות, אילולא היה כל המשא רובץ עליי בלבד, אילו יכולתי לדבר אתך… אם יש מישהו שמסוגל להבין אותי – הרי זה אתה. אמנם, מי יודע… שש שנים – זמן כה ארוך. אך די לי על עצמי – אולי יותר מדי. רוצה אני לומר לך מלים מספר על המולדת החדשה, על החיים החדשים – כפי שאני רואה אותם. אין כוונתי להשפיע עליך. בעיניך תראה מה היא הארץ. אני רוצה לתאר, כיצד אני רואה אותה.

לראשונה – אני אוהבת אותה. אני אוהבת אותה. אני אוהבת את נופיה הרבים, את האקלים המגוון, את שלל צבעי חייה; אוהבת בה את החדש והעתיק, אוהבת אותה, כי שלנו היא! לא, עדיין לא שלנו. אך לעצמנו ובמעמקי ישותנו נחוש כי שלנו היא.

שנית – מוקירה אותה. לא את הכול. אך מכבדת ומוקירה את האנשים המאמינים במשהו, הנכונים בשם היקר להם להילחם במציאות היומיומית; מכבדת את אלה החיים את חייהם לא רק בעד רגע אחד, בעד לירָה אחת. ופה ישנם כאלה יותר מאשר בכל מקום אחר.

ולבסוף, אני מאמינה כי זהו הפתרון היחידי לנו, לכן אינני מפקפקת אף רגע בעתידה, למרות הקשיים והמוקשים הצפויים בדרכנו.

ואשר לקיבוץ – איני חושבת כי הוא מושלם. בוודאי עוד יעבור הרבה שלבי-התפתחות; אך אין ספק שלפי התנאים של היום, זוהי הצורה המתאימה ביותר להגשמת שאיפותינו, ההולמת ביותר להשקפותינו.

יש צורך באנשים עזי-נפש, משוחררים ממשפטים קדומים. אנשים שיכולים ורוצים לחשוב בראשיהם-הם ואינם עבדים מיכניים למחשבות קפואות. וזה – הקשה ביותר קל לחצוב חוק לאדם: חיֵה לפיו. יותר קשה לחיות בדפוסי חיים חצובים. אך הקשה ביותר [הוא] לפלס דרכי חיים לעצמנו, אגב ביקורת עצמית מתמדת. נראה לי, שזוהי הדרך המוסרית היחידה לקבוע חוק לאדם. ורק בדרך זו יש ואפשר לבנות חיים חדשים, חיים שלמים.

לעתים אני שואלת את עצמי: מה יהא עתיד הקיבוץ, כשיפוג קסם הבניין, לאחר הלבטים וההיאבקות לחיים חדשים, כשהחיים יהיו שלווים, מאורגנים, תכניתיים? מה יניע את האיש ומה ימלא תוכן את החיים? – אין תשובה בפי. אך החזון הזה כה רחוק עוד – וכדאי לחשוב על דברים אקטואליים יותר.

אל לך לחשוב שאני רואה כל דבר כי ורוד הוא. אמונתי נובעת מתוך תנאים פנימיים, ואינה תוצאה של מציאות קיימת. אני מבחינה היטב בקשיים הפנימיים והחיצוניים כאחד. אך רואה אני גם את הצדדים החיוביים – וכפי שאמרתי: זו הדרך ואחרת איִן.

לא כתבתי לך על מה שמעסיק אותי הרבה: אמא! איני יכולה לכתוב עליה.

דיִי במכתב הזה. מקווה אני, כי לא יגיע לידיך; ואם כן, הרי רק לאחר שניפגש.

ואם בכל זאת אחרת יהיה – באהבה ללא גבול.

אחותך

 

יש גם לכם יומן מימי תש"ח? התחלנו באיסוף יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן