רובנו מכירים את הלהקות הצבאיות מהימים שבהם להיות חבר בהן היה סמל סטטוס. חבר'ה צעירים כמו שלמה ארצי, דיוויד ברוזה ואחרים התפרסמו כזמרים-במדים והפכו לכוכבי ענק כמעט בן לילה.
אבל לפני כן היו פה גם ימים אחרים, ימים שבהם להיות חבר בלהקה צבאית היה לשיר או לשחק לקול הפגזות קרובות, לפעמים קרובות מדי. זה היה להסתובב בדרכים, בין מוצבים, קיבוצים ושכונות שהיו החזית עצמה. לפעמים 20 שעות, שלוש וארבע הופעות ביום.
ויותר מהכל זה היה גם להיות קצת שנוי במחלוקת. זה היה לעלות לבמות המאולתרות במדים מאובקים לקול תהיות של חלקים מהציבור למה חבר'ה צעירים ובריאים לא לוקחים לידיהם רובים ויוצאים למלחמה הפעילה יחד עם שאר בני גילם.
שמוליק סגל היה שם, בימים הראשונים, הסוערים והמפחידים ההם. לא רק כחבר בלהקה הצבאית הראשונה אלא כמנהלה הארגוני.
בארכיונו, המופקד במרכז הישראלי לאומנויות הבמה ומונגש דיגיטלית לציבור במסגרת שיתוף פעולה עם הספריה הלאומית נמצא יומן שחור קטן. במשפטים קצרים, כמעט יבשים, הוא מתאר את פעילותם ההירואית של מי שהיו בעצם למעין צוות הווי ובידור של המלחמה הצה"לית הראשונה – מלחמת תש"ח, ועבדו כדי להעלות חיוך על פניהם היגעות של הלוחמים, הפצועים ואלה שחיכו מאחורי שקי חול להפגזות שאולי יחריבו את ביתם.
בעיצומו של החלק הראשון של מלחמת העצמאות, עוד לפני התאריך הרשמי של הקמת המדינה, הוחלט במחת"ר (מחלקת התרבות של הצבא המתארגן) לאגד את כל צוותי הבידור ולהקות השירה שפעלו במסגרת גופי הביטחון השונים ללהקה אחת שתשרת את צה"ל בצורה מאורגנת. לא עוד צ'יזבטרון לפלמחניקים בלבד אלא גוף אחד מאוגד שיענה על צרכיו הבידוריים של הצבא הצעיר כולו.
כך נולדה "הלהקה הצבאית הארצית" (או "הראשית" בגרסאות אחרות), שהייתה בעצם הלהקה הצבאית הרשמית הראשונה של מדינת ישראל. היא הורכבה מחברי הצ'יזבטרון של הפלמ"ח, להקת המשמרת הצעירה (לימים להקת איילון) וקבוצה של צעירי הבימה.
ללהקה יועד במאי צעיר ומבטיח – יוסף ("פפו") מילוא, מי שבסופו של דבר יקים את תיאטרון הקאמרי. אבל פפו פרש עוד לפני ההופעה הראשונה ובמקומו נבחרו שניים מ"החבר'ה של הבימה": שרגא פרידמן מונה לבמאי ולמנהל האומנותי, ואילו שמוליק סגל מונה למנהל הארגוני. שניהם גדלו בחיפה, למדו אצל צבי פרידלנד במחזור הראשון של הבימה והיו בני 24 בלבד.
מבט חטוף אחורה, להיסטוריה המשפחתית של שמוליק סגל, מגלה שהוא בכלל לא היה אמור להיות שם: לא בצבא ובוודאי שלא בצוות השחקנים של הבימה.
הוא נולד למשפחה חרדית שעלתה לארץ מפולין והתיישבה בחיפה. כמצופה ממנו, הוא החל ללמוד בישיבה, אבל משהו אחר בער בו. בתחילת שנות העשרים שלו הוא בחר במשחק על פני אורח החיים הדתי והצטרף לחוג הדרמטי בעיר מגוריו – חיפה. פחות משנה אחר כך הוא התקבל לבית הספר הדרמטי שליד הבימה והחל לצבור לעצמו מוניטין וחברים בעולם המשחק.
כשמלחמת העצמאות פרצה, הוא נקרא לשרת את העם והארץ שכל כך אהב. ומכיוון שהחל כבר להתבסס מבחינה מקצועית, הוא בחר בשרות בו הוא הרגיש שיביא את התועלת הרבה ביותר.
בהעדר זמן להתארגנות, ותוך כדי שצה"ל מתמודד כבר בקרבות עם ערביי הארץ, הוא ופרידמן אלתרו תכנית שהתבססה על ניסיון העבר ומופעים שהשתתפו בהם חברי הלהקה. מופע הבכורה עלה כשבוע לפני הכרזת המדינה, ב – 7 במאי, 1948.
בדפים הראשונים של היומן, נראה שמדובר בסבב הופעות רגיל ויבש למדי. תאריכים, מקומות, שמות של שירים ומערכונים שבוצעו. כמויות של צופים. מספר חברי הלהקה המשתתפים. לוגיסטיקה.
אבל לאט לאט העניינים מתחילים להתחמם. הצופים לא היו חיילים בחופשה או כאלה שאיישו מחנות צבא שקטים, הם היו לוחמים בשירות פעיל, דקות לפני שנקראו לקרב או דקות אחרי שחזרו ממנו.
ב 15 למאי, לדוגמא, מתוארת ביומן הופעה אותה נאלצו לעזוב חלק מהחיילים לטובת פעולה קרבית:
"ברגע שהחבלנים מהמקום יצאו מהאולם על תחמושתם לפעולה חשובה בסביבה ערבית, ליווינו אותם בשיר החבלנים"
(את השיר הזה אפשר לשמוע באתר הספרייה, כאן)
חיילי קומנדו צפו בהופעות כשפניהם צבועים בצבעי הסוואה, יחידה שכבשה את זרעין השתתפה בהופעה אחת כשגופיהם ומדיהם עדיין מטונפים מהקרב. למקלחות היה זמן רק מאוחר יותר.
אבל העניין האמיתי שעולה מקריאת היומן הוא לא הסיפורים הקטנים-גדולים האלה, אלא ההבנה עד כמה הייתה קריטית פעילותם של חברי הלהקות הצבאיות, דווקא בזמנים של קרבות קשים ונואשים.
החוויות מהופעות שהופרעו מהדי פיצוצי תותחים בג'נין או הנסיעה המפרכת בכביש בורמה בואכה ירושלים הנצורה, כבודן במקומן מונח. אבל הסיפור האמיתי הוא תגובותיהם של הלוחמים המנסים להחביא את פחדם לפני הקרב, חיוכיהם של הפצועים הכואבים ששכבו בבתי החולים הצבאיים והאזרחיים או של תושבי ירושלים הנצורים שאינם יודעים מה ילד יום.
משהו קרה שם, בחם הקיץ הישראלי, בחולות, באולמות החולים או על הבמות המאולתרות בגגות רכבים צבאיים. שם אף אחד לא ראה את מה שדימו לראות יושבי משרדים שהיו רחוקים מהחזית, שם לאף אחד לא היה ספק בנחיצותם של האמנים בשטח.
"יש הרגשה שזה ה"מפעל" הגדול ביותר שעשינו עד כה" כותב שמוליק ביומן אחרי הופעה בבית החולים בטבריה. והוא ממשיך לתאר את תגובת הפצועים:
"בהכנסנו פנימה, ראינו והנה שני חולים נאבקים בכאבים איומים. בהמשך התכנית, נשתנו פניהם ובהדרגה שיטתית פרצו בסוף בצחוק ובשמחה ולא נתנו לנו לעזוב את בית החולים לפני שנמשיך בעוד כמה קטעים"
גם בירושלים ההפוגה הקומית שסיפקה ההופעה התקבלה בברכה גדולה:
"ההופעה הראשונה בירושלים עברה יפה. בירושלים כנראה לא צחקו כבר כמה חודשים, וישנה הרגשה שהג'וב שלנו הוא גדול ותהיה הצלחה! אגב, אנו בתור אמנים – הננו הראשונים שמבקרים בירושלים מאז המצור".
בדור שבו עדיין לא הבינו מספיק את הפגיעה הנפשית המתמשכת שהותירו מראות וקולות המלחמה אצל החיילים והאזרחים, הגיעו חברי הלהקות הצבאיות, כמעט ילדים בעצמם, נטולי כל הכשרה פסיכולוגית, וסיפקו לקהלם מה שאף תרופת מרשם לא יכלה לספק – רגעים של נחת ושפיות בתוך הכאוס. רגעים שבהם אפשר לחשוב על משהו אחר מלבד הפחד ממה שיאבד והאבל על מה שכבר אבד.
הם עשו זאת ברגישות גדולה, תוך הבנה ונסיון להכיל את המצב אותו הם מלווים. בתאור של ההופעה ברמת רחל, שמוליק סגל מספר על התחושה הקשה שליוותה אותם:
"ההופעה כאן נתקבלה יפה, אבל לא הייתה לנו הרגשה טובה, האנשים מאד "קשים" אבל כנראה שהם נהנו ואנו לא הרגשנו בזאת. תופעה מוזרה אבל טבעית ביותר בתנאים אלה".
הם עבדו קשה. היומן מתאר ימים שלמים של הופעות רצופות בלי הפסקה, ונסיעות מפרכות למקומות מסוכנים שאיש לא רצה להגיע אליהם אם לא היה חייב. התמונות בארכיון משלימות את הסיפור כשהן מציגות במות עשויות חול, רכבים צבאיים או כסאות פלסטיק, וחיוכים מותשים.
האם ההופעה אכן הייתה מוצלחת בפרמטרים מקצועיים? קשה לדעת. הלהקה התפרקה די מהר, כאשר הטענה העיקרית לא הייתה על איכות התכנית אלא על הקושי בשינוע להקה גדולה כל כך והצורך בפריסה רחבה יותר של הצוותים. אבל כך או כך, את התועלת שהפיקו הלוחמים והאזרחים הנצורים אי אפשר היה לכמת או לבחון באמצעים מקובלים.
בין הכתבים הצבאיים לבין חברי הלהקה לא שררו יחסים חמים במיוחד, וחברי הלקה זעמו על היחס המחפיר לו הם זכו, לטענתם:
"פגישה עם כתבים צבאיים בר יוסף ("דבר") (ו)שריה ("הבקר"). התעניינותו של בר יוסף ואדישותו של שריה לגבי הלהקה. הבטיחו להשתתף בהצגה – ולא באו!".
למרבה המזל, אותם כתבים אכן דיווחו על התרשמותם מהלהקה (לא נלהבת) ומנהלה וה"קונפרנס" שלה (נלהבת הרבה יותר).
"אך בעיקר יצוין לשבח הקונפראנס – שמואלי'ק, והעזר כנגדו מישקה. זה עידן ועידנים לא הירבה כל כך קונפראנס להשפיע אצלנו צחוק, מדקרות והרבצות ושאר נפלאות קונפראנס". (מתוך אחד הגיליונות הראשונים של "במחנה").
היומן מסתיים ב 7.7, עם חזרתם של חברי הלהקה לתל אביב בסיום סבב ההופעות (32 הופעות ב 12 יום!) ועם תקווה כי יינתן להם להמשיך במפעל החשוב הזה גם בהמשך.
הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון שמוליק סגל, המופקד במרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה (מילא"ה) שבאוניברסיטת ת"א, זמינים דיגיטלית באדיבות משפחת סגל ובמסגרת שיתוף פעולה בין משרד המורשת ותכנית ציוני דרך והספרייה הלאומית של ישראל.
