גיורא יקירי,

יש מכתבים הנכתבים לא על מנת להישלח. מכתבים, שמוכרחים לכתוב אותם, מבלי לשאול: האם יגיעו לתעודתם או לא?

מחרתיים אני מתחילה במשהו חדש. אולי אווילי, אולי דמיוני, אולי מסוכן, אולי אחד ממאה, אולי אחד מאלף ישלם בחייו. אולי בפחות מהחיים, אולי ביותר. אל תשאל מה, פעם תדע מה העניין.

גיורא יקירי, עליי להסביר לך משהו, להצטדק. עליי להתכונן לאותו רגע בו תעמוד פה, בתוך גבולות הארץ, מצפה לרגע בו ניפגש אחרי שש השנים וכשתשאל: איה היא? – יענוך בקיצור: אַין, איננה!

 

במילים מרגשות אלו פתחה חנה סנש את המכתב שחיברה כדי שיימסר לאחיה הבכור גיורא, ממנו נפרדה שנים קודם לכן כשעלתה לארץ-ישראל. גיורא היה אמור להגיע לארץ-ישראל באותם הימים. סנש לא ידעה מתי בדיוק יגיע, והופתעה לגלות שתזכה למסור לו את המכתב פנים אל פנים – כחודש לפני שתצא לקורס הצניחה במצרים וממנו אל המשימה שהאמינה שלא תחזור ממנה בחיים.

חנה סנש יוצאת לשליחות חייה

ראשית, חשוב להזכיר בקצרה את הביוגרפיה הקצרה של חנה (אניקו) סנש. היא נולדה בבודפשט לאבא בֶּלָה שהיה עיתונאי, סופר ומחזאי לא בלתי ידוע, ולאימא קתרינה, שנאלצה לגדל את חנה ואחיה גיורא (ג'וּרי) לבדה בעקבות מות האב שנפטר כשחנה הייתה רק בת שש. כמו יהודיה-הונגרית מן המעמד הבינוני הלכה חנה לגימנסיה כללית, אך נתקלה גם באנטישמיות שהפכה אותה לציונית נלהבת.

בגיל 18 עלתה לבדה לארץ ישראל והחלה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל. בסיום לימודיה שם, עברה לקיבוץ שדות־ים הסמוך לקיסריה. שם כתבה את שירה המוכר ביותר. פרוץ מלחמת העולם השנייה והידיעות הראשונות על גורל בני עמה שנותרו באירופה שכנעו את סנש לעבור לכתיבה בעברית בלבד ביומנה הפרטי. בגיל 13 החלה הנערה חנה סנש לחבר יומן המתעד את חייה של נערה יהודיה בהונגריה, ובשנים עד עלייתה ארצה כתבה אך ורק בהונגרית. רק כשעלתה ארצה והחלה ללמוד עברית התנסתה בכתיבה בשפתה החדשה.

הצעד הפרטי והמינורי הזה – מעבר משפת אמה לשפת עמה המתחדשת סימן שינוי גדול יותר, שיהפוך את סנש לימים לסמל כלל-ישראלי. בסוף 1943 הצטרפה לאימוניהם של צנחני היישוב, ובמחצית מארס 1944 צנחה (עם עוד כמה מבני הקבוצה) ביוגוסלביה. כשלושה חודשים סבבה ביערות קרואטיה, מחכה להזדמנות לחצות את הגבול להונגריה שהייתה היעד שלה. בקרואטיה כתבה את "אשרי הגפרור", שאת הפתק שעליו נכתב נתנה לעמיתה, הצנחן ראובן דפני.

בשבעה ביוני 1944 הצליחה לחצות את הגבול להונגריה, אך נתפסה עוד באותו היום בידי ההונגרים. היא הועברה לבית כלא בבודפשט, שבו שהתה כחמישה חודשים (!), עד להוצאתה להורג בשבעה בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה. אימה, קתרינה, הייתה זו שהביאה לארץ את כתביה, מכתביה ויומניה, למשמורת בספרייה הלאומית.

בהקדמת המהדורה המודפסת המאגדת את כתיבתה של חנה סנש אנחנו מקבלים תשובה לשאלה – מדוע מתוך קבוצת הצנחנים העבריים שקיפחו חייהם בניסיון להציל את יהודי אירופה, דווקא חנה סנש היא המוכרת ביותר, ועבור רובנו גם היחידה ששמה נזכר. בזכות יומניה, שיריה ומכתביה, מגיעה אלינו עדות ברורה, ודאית וחותכת על חייה. כל פרטי חייה, שליחותה ומותה מצטרפים לדמות יחידה במינה, "עטורה זוהר גבורה עברית עילאה". זה לא הזיק שהיא הייתה כותבת מחוננת ורבת הבעה.

האח גיורא והאחות חנה הופרדו כשעלתה האחות הצעירה לארץ (גיורא מבוגר ממנה בשנה), והתאחדו לזמן קצר ביותר – ממש ערב צאתה של חנה מן הארץ – אז נתנה לו לקרוא את מכתב הפרידה וההתנצלות שחיברה עבורו. ביומנה הוסיפה סנש את מה שלא יכלה להגיד לאחיה גיורא במכתב עצמו ואף לא בפגישתם. זאת כיוון שהמשימה שיצאה אליה הייתה סודית. וכך כתבה:

"מכתב זה כתבתי לפני הקורס לצניחה. כשנתתי לך לקרוא, לא יכולת להבין על מה מדובר בו.

סלח לי, גיורי, שהוכרחתי לשקר לך אף ברגעי אושר הפגישה. היית כל-כך חדש בחיים שלנו, שלא יכולתי לומר לך את האמת. בטוחה אני שכעת תבין לי".

התיעוד האחרון ביומה של סנש נכתב פחות מחודש לאחר המכתב לגיורא והפגישה איתו: "השבוע אסע למצרים. מגויסת-חיילת. על תנאי הגיוס, על הרגשותיי מסביב לזה, על החדשות לכך – ועל מה שלפניי – אין ברצוני לכתוב. אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן".

את יומניה המקוריים של חנה סנש תוכלו לקרוא באתר הספרייה הלאומית. לחצו כאן ליומנה הרביעי והאחרון – אותו כתבה משנת 1941 ועד יציאתה לשליחות בתחילת 1944.

ארכיון חנה סנש בספרייה הלאומית מונגש באדיבות אורי ומירית אייזן.

לסיום: המכתב המלא של חנה סנש לאחיה: חיפה, 25.12.1943:

גיורא יקירי,

יש מכתבים הנכתבים לא על מנת להישלח. מכתבים, שמוכרחים לכתוב אותם, מבלי לשאול: האם יגיעו לתעודתם או לא?

מחרתיים אני מתחילה במשהו חדש. אולי אווילי, אולי דמיוני, אולי מסוכן, אולי אחד ממאה, אולי אחד מאלף ישלם בחייו. אולי בפחות מהחיים, אולי ביותר. אל תשאל מה, פעם תדע מה העניין.

גיורא יקירי, עליי להסביר לך משהו, להצטדק. עליי להתכונן לאותו רגע בו תעמוד פה, בתוך גבולות הארץ, מצפה לרגע בו ניפגש אחרי שש השנים וכשתשאל: איה היא? – יענוך בקיצור: אַין, איננה!

האם תבין? האם תאמין שיותר מרצון להרפתקה, יותר מרומנטיקה ילדותית הביאוני עד הלום? האם תבין, תרגיש, שלא יכולתי לעשות אחרת, שכך מוכרחה הייתי לעשות?

ישנם מאורעות, שלאורם חיי האדם מאבדים את ערכם; האדם נהפך לצעצוע מחוסר-ערך, או שעולה התביעה: מוכרחים לעשות משהו, אפילו במחיר החיים.

ירֵאה אני, כי למשפטים ריקים נהפכות ההרגשות שכה שרפוני, בהתעטפן במלים. לא אדע אם תחוש מאחוריהן את הלבטים, את הספקות ולאחר כל משבר – את ההחלטה המחודשת.

קשה לי כי בודדה אני. לו היה לי מישהו שיכולתי לדבר איתו בגלוי ובפשטות, אילולא היה כל המשא רובץ עליי בלבד, אילו יכולתי לדבר אתך… אם יש מישהו שמסוגל להבין אותי – הרי זה אתה. אמנם, מי יודע… שש שנים – זמן כה ארוך. אך די לי על עצמי – אולי יותר מדי. רוצה אני לומר לך מלים מספר על המולדת החדשה, על החיים החדשים – כפי שאני רואה אותם. אין כוונתי להשפיע עליך. בעיניך תראה מה היא הארץ. אני רוצה לתאר, כיצד אני רואה אותה.

לראשונה – אני אוהבת אותה. אני אוהבת אותה. אני אוהבת את נופיה הרבים, את האקלים המגוון, את שלל צבעי חייה; אוהבת בה את החדש והעתיק, אוהבת אותה, כי שלנו היא! לא, עדיין לא שלנו. אך לעצמנו ובמעמקי ישותנו נחוש כי שלנו היא.

שנית – מוקירה אותה. לא את הכול. אך מכבדת ומוקירה את האנשים המאמינים במשהו, הנכונים בשם היקר להם להילחם במציאות היומיומית; מכבדת את אלה החיים את חייהם לא רק בעד רגע אחד, בעד לירָה אחת. ופה ישנם כאלה יותר מאשר בכל מקום אחר.

ולבסוף, אני מאמינה כי זהו הפתרון היחידי לנו, לכן אינני מפקפקת אף רגע בעתידה, למרות הקשיים והמוקשים הצפויים בדרכנו.

ואשר לקיבוץ – איני חושבת כי הוא מושלם. בוודאי עוד יעבור הרבה שלבי-התפתחות; אך אין ספק שלפי התנאים של היום, זוהי הצורה המתאימה ביותר להגשמת שאיפותינו, ההולמת ביותר להשקפותינו.

יש צורך באנשים עזי-נפש, משוחררים ממשפטים קדומים. אנשים שיכולים ורוצים לחשוב בראשיהם-הם ואינם עבדים מיכניים למחשבות קפואות. וזה – הקשה ביותר קל לחצוב חוק לאדם: חיֵה לפיו. יותר קשה לחיות בדפוסי חיים חצובים. אך הקשה ביותר [הוא] לפלס דרכי חיים לעצמנו, אגב ביקורת עצמית מתמדת. נראה לי, שזוהי הדרך המוסרית היחידה לקבוע חוק לאדם. ורק בדרך זו יש ואפשר לבנות חיים חדשים, חיים שלמים.

לעתים אני שואלת את עצמי: מה יהא עתיד הקיבוץ, כשיפוג קסם הבניין, לאחר הלבטים וההיאבקות לחיים חדשים, כשהחיים יהיו שלווים, מאורגנים, תכניתיים? מה יניע את האיש ומה ימלא תוכן את החיים? – אין תשובה בפי. אך החזון הזה כה רחוק עוד – וכדאי לחשוב על דברים אקטואליים יותר.

אל לך לחשוב שאני רואה כל דבר כי ורוד הוא. אמונתי נובעת מתוך תנאים פנימיים, ואינה תוצאה של מציאות קיימת. אני מבחינה היטב בקשיים הפנימיים והחיצוניים כאחד. אך רואה אני גם את הצדדים החיוביים – וכפי שאמרתי: זו הדרך ואחרת איִן.

לא כתבתי לך על מה שמעסיק אותי הרבה: אמא! איני יכולה לכתוב עליה.

דיִי במכתב הזה. מקווה אני, כי לא יגיע לידיך; ואם כן, הרי רק לאחר שניפגש.

ואם בכל זאת אחרת יהיה – באהבה ללא גבול.

אחותך

יש גם לכם יומן מימי תש"ח? התחלנו באיסוף יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן