הייתי ילד בלילות עצוב, משוטט לבד, לא נתתי לאיש לדעת, את היית אהבת נעורי.
ראיתיך לראשונה בדרך לגימנסיה. באותם ימים ברחתי לעתים משיעורי התיכון המשמימים, מגיע אליך כדי להתבשם מניחוחך. את לא כל כך יפה, אני יודע, אבל תמיד קיבלת אותי בזרועות פתוחות, באהבה, בחיבוק גדול ובמאור פנים.
אתם יודעים, בגיל שש עשרה, הכל כזה, עם קצפת ודובדבנים. רומן ראשון הוביל לרומן שני, וזה נמשך עד היום. ארבעים וחמש שנה, לא פחות. את הרומן הזה אי אפשר ואסור להפסיק.
שם, נחבאת בין העצים והדשאים בגבעת רם, עמדת עם חזותך הלבנה והחיוורת, אך זקופת גו, בוטחת בעצמך, מקרינה הדרת כבוד.
בקומת המסד שלך ניצבו מגירות העץ הכבדות, ציריהן שחוקים מזוקן, עמוסות לעייפה באלפי כרטיסי קטלוג שנכתבו בכתב יד צפוף.
בשעה תשע בבוקר, כל יום ובמשך עשרות שנים, היו מתייצבים אצלך הקליינטים הקבועים, כל אחד מצטנף בפינתו הקבועה (ליצני הדור אמרו שחוקרים אלה היו לחלק מ 'רהיטי' הספרייה, ואם יזיזו אותה יום אחד ממקומה, המובילים ייקחו אותם עמם).
ביניהם היו כמה מגדולי חוקרי חכמת ישראל (אם להזכיר רק אחדים מהם, מני רבים, שעוד אתנו): יעקב כ"ץ, גרשם שלום, מנחם ברינקר, שמואל ספראי, שמואל ורסס, חוה לצרוס -יפה, דוד הלבני ומאיר בניהו.
בחלוף כמה שעות, היה בא בשערי הספרייה נביא הזעם, פוסע בנמרצות, פניו נראות זעופות- משהו, אל עבר "חדר העיתונות". שם, החל ישעיהו ליבוביץ בן התשעים סוקר אחד לאחד את ה"ז'ורנלים', מאות כתבי עת מדעיים שהיו סדורים כחיילים על מדפים לאורך הקירות. הוא היה מתחיל בכתבי העת שעניינם מקרא ותלמוד, עובר למדור הרפואה, הכימיה והמיקרוביולוגיה, ומקנח בעיתונים היומיים ששכבו דומם בין שני לוחות עץ ענקיים עם ריח של פעם.
אל האולם הסמוך, אולם הקריאה למדעי היהדות, הייתה פוסעת לעתים אחותו הצעירה, גם היא בסוף שנות הגבורות, חוקרת המקרא והמורה הדגולה לתנ״ך, נחמה ליבוביץ, כובע הברט הנצחי שמוט על ראשה, תלמידיה ממהרים להציע לה עזרה באיתור ספר.
בקומת מינוס אחת, במכון לתצלומי כתבי יד עבריים, היו רכונים על מכונות המיקרופילם החורקות, זה לצד זה, אברכים מזוקנים שעשו לילות כימים בהצלת עוד כתב יד עברי ישן בן מאות שנים מתהום הנשייה, ולצדם חוקר ספרות שביקש לעיין בפתקים ובטיוטות המוקדמות של גאון הספרות העברית וחתן פרס נובל ש"י עגנון, בניסיון לפצח את חידת כתביו הסתומים. מעליהם ניצבה קרחתו הבוהקת של הסופר יוסל בירשטיין, סופר מחונן שעבד לפרנסתו במחלקת כתבי היד לצד אושיות תרבות שכל רז לא נסתר מהם, כמו רפי וייזר ושלמה צוקר.
בקומה השנייה, בין ערמות מעלות אבק של סרטי אודיו ישנים, ניסה אפרים יעקב לדובב פעם נוספת זקנה בת מאה, עולה חדשה מגרוזיה, על מנת שתשמיע בפניו את שירי הערש והקינה של העדה, למען יישמרו לדורי דורות בפונותיקה הלאומית.
אל ה"עולם התחתון", קומה מינוס 2 ,הורשינו להיכנס רק במקרים נדירים. שם היו שמורים האוצרות האמיתיים. כתבי יד של הרמב"ם ואלברט איינשטיין, קטעי גניזה וספרי קוראן עתיקים.
גילוי נאות: ברבות השנים זכיתי לא רק ליהנות ממנעמי אהובתי, אלא גם להנאות אותה. בעת התחדשותה, זכיתי להשתתף – כנציג הקוראים, "צרכני הספרייה", גם בישיבות הדירקטוריון שלה ואף לייצג אותה בבית המשפט כדי לשמור על זכויותיה.
כמו כן זכיתי לנסח את "אמנת הספרייה הלאומית" שעליה חתמו ראש הממשלה נתניהו ונשיא המדינה דאז, כמו גם ראש העיר ונשיאת האקדמיה הלאומית למדעים, לצד עשרות אנשי ציבור נוספים מן השורה הראשונה, מהארץ ומהעולם.
האמנה משקפת את רוחה המיוחדת של הספרייה, ששעריה – מטיבם וטבעם – פתוחים לכל, ללא הבדל דת גזע ומין, השקפה או נטייה פוליטית.
בין השאר מודגש בה כי "תפתח את שעריה הפיזיים והווירטואליים לבני כל העמים והדתות, למשוך אליה מספר גדל והולך של משתמשים מקרב הציבור הרחב ומקרב קהילת המחקר בארץ ובעולם, ולשרתם בדרך הטובה ביותר".
לצד זאת מדגישה האמנה את היותה של הספרייה הלאומית "מרכז תרבות וחינוך לאומי וציוני", שמשכנה יפעל כ"מרחב מעורר השראה, שיהיה בעת ובעונה אחת סביבת לימוד מיטבית, אבן שואבת ומקום מפגש לחוקרים, לאנשי רוח, לאמנים ולשוחרי דעת מן הארץ ומן העולם, ואתר של יצירה תרבותית תוססת אשר תושתת על אוצרותיה".
הימים חולפים, שנה עוברת. אהבת נעוריי התבגרה עוד יותר, וחצתה כבר מזמן את רף המאה ועשרים שלה. השומר שפשפש בעצבנות יתירה בתיקי הנכנסים והיוצאים הוחלף במגנומטר משוכלל. כרטיסי הנייר ששימשו להזמנת ספרים בדרך מיושנת, מסורבלת ומייגעת הומרו בשורת מחשב קצרצרה שניתן להקלידה מכל מקום בעולם גם באמצעות טלפון נייד; המעליות החורקות הוחלפו בחדשות ואפילו השם הרשמי השתנה מ"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" ל"ספרייה הלאומית" (טוב, "בעזרת השם" עושים הכל). במבואה החלו להתקיים אירועי תרבות מגוונים ומעוררי השראה, קונצרטים נפלאים, של מוזיקה קלאסית ושירי זמר ישראליים, ובאולם הכניסה החלו נראים, לראשונה בתולדות הספרייה, קבוצות של תלמידי בית ספר יסודי, יהודים וערבים, שבפעם הראשונה בחייהם נכנסו להיכל התהילה התרבותי הישראל ונשבו גם הם בקסמיו.
הספרייה הלאומית הייתה ונותרה שמורת טבע ייחודית בנוף הישראלי. מיקרוקוסמוס אנושי ותרבותי מרתק שאין שני לו. אולי המקום האחרון, לבד מבתי החולים, להבדיל, שבהם מסתודדים להם בצוותא חדא פרופסור נשוא פנים מהאוניברסיטה; איש קשה יום שהגיע במיוחד באוטובוס מצפון הארץ, נסיעה בת ארבע שעות, כדי למצוא את שורשי משפחתו; אברך ממאה שערים שבא לטעום מ"הפרי האסור" ולשוטט באתרי האינטרנט, ובכיסא שלידו סטודנטית צעירה, חשופת כתפיים, היושבת על כסאה כשרגליה משוכלות, בישיבה מזרחית, ומעיינת בספרים נדירים לשם עבודת הסמינר שעליה להגיש.
אכן, כרבים אחרים וטובים, אני חרד מפני כל ניסיון לפגוע באהבת נעוריי. הטלת מרותו של דרג פוליטי, יהא אשר יהא, ומעורבות פוליטית בחיי הספרייה, עלולים להכתים (גם) את הספרייה בכתם מכוער, בל יימחה, ולגרום לה ולבאים בשעריה נזק בלתי הדיר. וטרם דיברנו בתורמים לספרייה, בכסף ובחומרי ארכיון שאין להם תחליף, שמקצתם יגלה סלידה ורתיעה רבתי מסיוע ותמיכה לגוף שהפוליטיקה – ולא המקצועיות – מנווטת את דרכיו. רבים מהם עשויים להימנע מלתרום לספרייה ואף "ימשכו" תרומות ואוספים שכבר מסרו לה.
אם ח"ו יצלח ניסיון זה, תהפוך הספרייה הלאומית לעוד אחוזה פוליטית, אחת מני רבות. "מחלקה מטעם", אך בלי כל טעם.
"אם זה לא שבור – אל תתקן". כך מורה אותנו הכלל הגדול. כוחו של זה יפה תמיד לחיים בכלל, ולא פחות מכך לספרייה הלאומית בפרט.
