לאור מאבקם ההיסטורי הנורא והאיום של אחינו יהודי תימן בתימן, התעוררה אצלי שאלה חשובה: מה עושים יהודי תימן בארץ ישראל בנושא חמור זה, פרט להשתתפות בצער, ומה עושים המוסדות? אז התברר לי שיש הזנחה חמורה בנושא חמור זה.

(יחיאל חבשוש מספר על הקמת קרן "עזרת אחים")

סלימאן חבשוש נולד בצנעא בשנת 1856, בן זקונים למשפחה עם חמישה בנים. כשהיה בן שמונה התייתם מאביו. כמו שאר אחיו, ואביו לפניהם, עבד תחילה בריקוע נחושת. אך משראה שהפרנסה קשה הוא עבר לעסקי המסחר, עזב את צנעא והחל לפתח רשת מסחר שלימים תיחשב לענפה בתימן ותוציא את שמו לגדולה.

סלימאן, שידע בצעירותו עוני ומחסור, החליט שלא יהיה זה צודק שרק משפחתו תיהנה מפירות הצלחתו. במסעותיו ברחבי תימן נחשפו בפניו המצב הקשה ברבות מהקהילות היהודיות והסבל שסבלו היהודים מהזנחה, מרדיפות הרשויות המוסלמיות וממחסור בפרנסה ראויה. "כשראה שיש צורך לייצג את הציבור נטל על עצמו בחשאי את הדבר", תיאר נכדו יחיאל חבשוש (תזכרו את השם, עוד נחזור אליו).

וכך התרחבה רשת המסחר שהקים סלימאן, ובד בבד עם פעילותה העסקית שימשה רשת סיוע ליהודי תימן. אחת התקופות שבהן המצוקה זעקה לשמיים וסלימאן נרתם לעזור הייתה המצור על צנעא בשנת 1905. את התקופה האיומה תיאר סלימאן בספרו "אשכלות מרורות", ובו ציין כי "במצור זה נספו כשני שליש של התושבים".

האווירה השוקקת וחדוות הנתינה בביתו של סלימאן בצנעא היו שם דבר ונחקקו גם בזיכרונו של הנכד יחיאל, שנולד שנים ספורות אחרי המצור. בהקדמה לספר שחיבר יחיאל בבגרותו, תיאר את בית המשפחה בעת ילדותו כבית שנמצא בחברותא תמידית:

וכמעט שלא היו לנו חיים פרטיים במובנה של המילה. שערי ביתנו היו פתוחים כמעט כל היממה ועד שעה מאוחרת בלילה, הבתים שימשו בתי מגורים, בהם אכלו וישנו, גם מרכז למסחר בתימן ומחוצה לה, מחסני הסחורות במקום, משרדי העסקים בבתי המגורים, משעות הבוקר המוקדמות רחוב משפחת חבשוש שהיה סגור מצד האחד המה ממבקרים. ברחוב היו סוסים, פרדות, חמורים של באי הבית, שליחי המברקה והדואר, פקידי ממשל, מתווכים, סוחרים, קונים ומוכרים מצנעא ומכל קצווי תימן, טרדנים, עסקנים, מבקשי עזרה, אנשים שמחכים לחלוקת לחם בצהריים, אורחים מתימן ומחוצה לה. בית ועד לחכמים ועסקנים, מסיבות של חתונות ומילות וגם לצערנו אבלות וכדומה. כל הבית רוחש חיים תוססים קבועים.

בשנת 1922 נפטר סלימאן, ורשת המסחר שייסד עברה לניהול בניו ונכדיו, התרחבה למדינות נוספות ונקראה "בני סלימאן חבשוש". יד ההיסטוריה כיוונה זאת כך שרשת המסחר קמה סמוך לתקופה ההיסטורית שיש המכנים "שיבת ציון השנייה" – עידן העליות הגדולות לארץ ישראל והקמת מדינת ישראל.

נחזור לנכד יחיאל חבשוש, שהוכיח לאורך חייו שהפילנתרופיה הייתה חלק מהדנ"א המשפחתי. הוא היה איש מסחר, פעיל ציבור וגם סופר, משורר וחוקר יהדות תימן. לימים תרם יחיאל את הארכיון המשפחתי העשיר לספרייה הלאומית, ובעזרת הארכיון אנחנו יכולים לעקוב אחרי הפעילות ההומניטרית של המשפחה. וכך למדנו שבשנת 1930 עלה יחיאל לארץ דרך הנמל בעדן. שלוש שנים לפני כן עזב את צנעא ועבר לעדן. שם סייע רבות למשפחות יהודיות לעלות ארצה ופיתח קשרים עם משרד הסוכנות היהודית בעיר.

כשהגיע ארצה הצטרף מייד לפיתוח הפעילות בסניף הארצישראלי של חברת המסחר המשפחתית. בסניף, שפתח בתל אביב דודו דויד טוב, יכלו יהודים ממוצא תימני שחיו בארץ לתרום כסף למשפחתם בעדן או בצנעא. בתימן האמאמית לא פעלו בנקים באותה העת, ולכן הדרך המהירה, ואולי היחידה, להעביר כסף הייתה באמצעות חברות מסחר. איך זה עבד? אדם היה תורם סכום כסף בסניף התל אביבי, ומנהל הסניף בצנעא או בעדן היה מעביר לבני המשפחה בתימן את הכסף שנתרם.

החברה של משפחת חבשוש ניהלה רישומים מפורטים של התרומות הללו, ובתיקי הארכיון נשמרו מאות רבות של קבלות שרשמו מקבלי התרומות בתימן. בצד הפתקים הללו הוסיף יחיאל פנייה לאחיו שבתימן בבחינת "תן לפלוני זה וזה את הלירות שתרם לו בן משפחתו".

ומה עם הפליטים והנזקקים בתימן שלא הייתה להם בארץ ישראל משפחה שתסייע להם? לשם כך הצטרפו יחיאל ובן דודו מאיר לוי ל"עזרת אחים", ארגון בתל אביב שכל פעילותו הוקדשה לענייני קהילת עולי תימן בארץ. לפעילות על אדמת תימן נרתמה קבוצת נערים שיחיאל, בכישוריו הארגוניים, הכיר עוד מימיו בעדן וגיבש לקבוצה שתפקידה לסייע לבנות ובני הקהילה שנשארו בתימן. ועתה הגיע זמנם לסייע בהעלאת אנשי הקהילה ארצה.

הסתעפות חשובה ביותר, קריטית ממש, בפעילות "עזרת אחים" הייתה הטיפול ביתומים וביתומות היהודים בתימן, כפי שעולה מתיק שלם בנושא שנמצא בארכיון משפחת חבשוש. בשל הקרבה הטבעית של בני האדם לאסלאם (היא הדת הטבעית), כך קבע החוק המוסלמי בתימן, ילדים ששני הוריהם מתו מחויבים לעבור לרשות משפחה מוסלמית שתגדל אותם על פי דתו של מוחמד. כדי להציל ילדים יהודים מתרחיש כזה, התארגנה רשת הברחה שחילצה יתומות ויתומים – תחילה לקהילות יהודיות אחרות, ולאחר מכן העלתה אותם ארצה במהירות האפשרית.

בזכות פעילות "עזרת אחים" ובסיוע עליית הנוער, בניהולה של הנרייטה סאלד, הועלו מתימן לארץ מאות יתומים ויתומות לפני קום המדינה.

משפחת חבשוש פועלת לקידום הציונות בתימן

מלבד הענקת סיוע ממשי לפליטים ונזקקים בתוך קהילות תימן, האמינו יחיאל ובני משפחתו בדחיפות שבהעלאת יהדות תימן לארץ כיוון שכבר לא ראו בתימן מקום ראוי עבור היהודים. לפני הקמת מדינת ישראל ואחריה, פעל יחיאל לרתום רבנים ומנהיגים יהודים בתימן לתמיכה בציונות. בארכיון מצאנו דוגמה חיה לכך במכתב שכתב יחיאל לרב יוסף שמן, מהמנהיגים האחרונים של יהדות צנעא, ובו הסביר לרב מהי אותה תנועה לאומית יהודית הקוראת להעלאת יהודים לארץ ישראל.

משפחת חבשוש ייחסה חשיבות רבה להשכלת ילדי הקהילה. בשנות הארבעים הוקם בצנעא בית ספר עברי לבנים, ולצידו פעל בית ספר לבנות. הייתה זאת התפתחות יוצאת דופן ביהדות תימן, שעד אז כמעט לא דאגה לחינוך הבנות. התלמידים למדו גם לימודי קודש וגם לימודים כלליים, ואף עברית ארצישראלית – אולי כהכנה לעלייתם לארץ. בית הספר לבנים ולבנות פעל בהנהלת מנהיגי צנעא ורבניה, ומשפחת חבשוש תרמה רבות להקמתו ולהפעלתו.

עד מהרה נפוצו בכל קהילות יהדות תימן שמועות על האפשרות לעלות לארץ דרך העיר עדן שבשליטת הבריטים. המונים נהרו לעיר. האישורים איחרו להגיע והתשתיות לא תמכו בכמות כה גדולה של אנשים. המונים מתו מרעב וממחלות. גם בטרגדיה הזו נרתמה "עזרת אחים" לסייע.

בצד הפעילות בתימן עצמה, ראה יחיאל חשיבות בהסברה ביישוב העברי, ובחושיו העסקיים החדים יזם שלל יוזמות ברוכות. בין השאר, הציע לראש עיריית תל אביב לארגן יום סרט שכולו קודש לתרומה לפליטי עדן.

החומרים בארכיון משפחת חבשוש משקפים היקף פעילות עצום של "עזרת אחים". ונדמה שבכל הזדמנות שאחד מבני או בנות הקהילה הזדקק לסיוע, מיהרו חברי הארגון ויחיאל בראשם לעזור ככל יכולתם. הסיוע כלל בקשות מרשות השידור לחדש הופעות של "הקריין והזמר החביב מר יחיאל עדאקי", עזרה בשיכון משפחות עולים ובשכר דירה, פנייה לרשויות המנדט בשם אסירים יהודים ועוד ועוד. ב"עזרת אחים" לא חששו להתערב ישירות באורח חייהם של יושבי תימן: ליידע על פעילות הארגון, ועם זאת לקרוא, למשל, להפסקת המחלוקות הסוערות בתוך הקהילה בתימן כי זהו זמן לאחדות.

בשנים 1986-1985 פרסם יחיאל ספר בשני כרכים על משפחת חבשוש. הוא צירף מסמכים רבים מהארכיון ודרכם סיפר את סיפור משפחתו. יחיאל היה פעיל ממש עד העליות האחרונות של שארית הפליטה בתימן, בשנות ה-90. בשנת 2002 הלך לעולמו, והוא בן 91.

תודה לאמיתי אריכא ולד"ר מנשה ענזי מהמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון.

ארכיון יחיאל חבשוש מונגש באדיבות צאצאיו, לזכר דויד טוב בן חנינא ואיימי חבשוש. הארכיון נרשם בראשיתו במסגרת פרויקט המחקר של ד"ר מנשה ענזי, שנתמך בידי הקרן הלאומית למדע, ובהמשך הודות לתרומתה האדיבה של קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון, לזכרו של שמואל ישראל בן שרה.

ד"ר ענזי עורך כעת מחקר מקיף על חברת המסחר של משפחת חבשוש.

פיליפ הלסמן היה אחד הצלמים הידועים בעולם במאה ה-20. הוא צילם פורטרטים של לא מעט מפורסמים, ביניהם: אלברט איינשטיין, מרילין מונרו, מרק שאגאל, המפרי בוגרט, פרנק סינטרה, אינגריד ברגמן, בטי דייוויס, ווינסטון צרצ'יל, אנרי מאטיס, ז'אן פול סארטר, בריז'יט בארדו ואודרי הפבורן. תצלומיו עיטרו 101 שערים של המגזין Life, יותר מכל צלם אחר. הוא שיתף פעולה עם סלבאדור דאלי במשך כ-37 שנים ויחד הם יצרו צילומים בלתי נשכחים.

הוא נודע בעיקר בשל תחביבו לצלם אנשים תוך כדי קפיצה, כפי שהסביר במילותיו: "החל משנות החמישים, ביקשתי מכל מפורסם שצילמתי לקפוץ עבורי. מה שהוביל אותי היה סקרנות אמיתית. אחרי הכל, החיים למדו אותנו להיות בשליטה ולמסך את הבעות הפנים שלנו, אבל לא את הקפיצות. רציתי לראות אנשים מפורסמים מגלים בקפיצה את השאיפות שלהם, או העדרן, החשיבות העצמית שלהם או חוסר הביטחון ותכונות רבות אחרות".

אבל בעברו של הלסמן יש גם פינה אפלה ומוכרת פחות. ב-1928 הואשם הלסמן – לא פחות ולא יותר – ברצח אביו. הוא נשפט, הורשע פעמיים ונכלא, ובסופו של דבר גם נאלץ לעזוב את אוסטריה. מה באמת קרה שם? מה הוביל לאירוע שזכה לכינוי "משפט דרייפוס האוסטרי"? ניסינו למצוא בארכיונים את התשובות.

קצת רקע – משפחת הלסמן מריגה שבלטביה הייתה משפחה אמידה ומשכילה. במשך שנים נהגה לבלות את חופשות הקיץ שלה בטיולים משפחתיים שונים באירופה, וכך גם בשנת 1928. באותה שנה יצאה המשפחה – האב מקס, רופא שיניים מצליח, האם איטה, הבן פיליפ (בן ה-22) והבת לובה (בת ה-18), לטיול באלפים הצרפתיים, האיטלקיים והשוויצריים. באחד מבתי המלון באיטליה, סיפר להם מכר על יופיים של הרי טירול והצית את דמיונו של האב. לאחר שלובה חזרה ללימודיה בפריז, התעקש האב כי בטרם יפרדו מפיליפ, שצריך היה לחזור ללימודי האלקטרוניקה באוניברסיטת דרזדן, ימשיכו השלושה לטירול. ההחלטה הזו טרפה את גורל המשפחה.

בשלב הזה, לפני שממשיכים בהשתלשלות העניינים, ראוי רגע להבין את מקום התרחשותו של הסיפור. בשנת 1928 היה חבל טירול שבאוסטריה קרקע פורייה לאידיאולוגיה הנאצית, והאנטישמיות בו עלתה כפורחת. על אף שהחל מימי הביניים היה אחוז היהודים בחבל זניח, עלילות דם וסיפורים מסמרי שיער על פולחני דם יהודיים היו חלק מהפולקלור המקומי.

באותו בוקר גורלי, ה-8 בספטמבר 1928, החליטה הגברת הלסמן להיפרד מעל בנה ובעלה, ואילו מקס ופיליפ החלו במסע הליכה שאמור היה להימשך מספר ימים. יומיים לאחר מכן התחילו האב והבן בעלייה לפסגת הר יחד עם מדריך מקומי, שזכר בדיעבד שהם היו בכושר טוב ועצרו לא פעם לצלם אחד את השני. את מה שקרה לאחר מכן ניתן לשחזר מעדויות שונות שניתנו במהלך החקירה והמשפט, בהן גם זו של פיליפ עצמו. קצת אחרי השעה 14:00, הם עברו ליד בית הארחה שנמצא על פסגה בגובה 1805 מטר והתחילו בירידה ממהר. שעה אחרי כן פיליפ הגיע לכפר קטן בדרך, מחוסר נשימה, וסיפר שאביו החליק מגובה של כשמונה מטרים, נפל לערוץ סמוך, נפצע וזקוק לעזרה רפואית. אלואיז רידר, רועה פרות צעיר הציע לעזור לפיליפ עם אביו ונערה נשלחה להזעיק את הרופא המקומי. הרועה היה זה שהגיע למקס ראשון, שם מצא את האב מת, כשפלג גופו התחתון במים ועל ראשו פצעים מרובים. הוא ניסה למנוע מפיליפ לראות את אביו, אבל פיליפ התעקש לגשת אליו ואף ניסה, יחד עם הרועה, להוציא את הגופה מהמים – אך ללא הצלחה. 

פיליפ נשאר עם האב בזמן שרועה הפרות יצא להזעיק עזרה, אך כשאלואיז טיפס למעלה, הוא דירדר בטעות כמה אבנים ולזה תהיה תוצאה הרת-גורל. מעקבות הדם נראה שהגופה נגררה, אבל אף אחד לא טרח לשמור על סטריליות זירת הרצח, משום שכולם היו עדיין בטוחים שהייתה זו תאונה. פיליפ רץ לעיר הסמוכה כדי להתקשר לאימו, הוא לא רצה שתשמע על מות בעלה מזרים.

בדרך פיליפ פגש את משלחת החילוץ וחזר איתם לזירה, הוא לא ידע שהרופא שעמד בראש המשלחת היה אנטישמי נודע. כשהגיעו לזירה, בעל בית ההארחה הקרוב שהגיע גם הוא למקום, מעלה מיד תיאוריה שהבן רצח את אביו, ולמרות ההכחשות הנמרצות של פיליפ, הרופא מאמין לסיפור והם מחליטים לשלוח את פיליפ לעיר הסמוכה תחת משמר אזרחי. שוטר גרמני שהיה במקום התנדב לערוך על פיליפ חיפוש. על בגדיו הבהירים של פיליפ לא נמצאו שום כתמי דם, אין סימני מאבק על גופו ועל כליו לא נמצא שום כסף.

למחרת אחרי הצהריים הגיע חוקר מקרי המוות לזירה, וגם פיליפ התשוש שעבר עליו לילה לא פשוט במעצר נדרש להיות שם. אבל בינתיים הזירה זוהמה. עדויות נאספו ללא תיעוד, אבן עם כתמי דם ושיער, שזוהתה ככלי הרצח, עברה מיד ליד ונעלמה באופן מסתורי. הגופה כבר הועברה לעיר הקרובה והגשם שירד מאז הרצח שינה לחלוטין את מצב הזירה. סוף סוף שאלו גם את פיליפ הלסמן לגרסתו לאירועים. אלא שפיליפ, שלפי עדות אחד התיירים המזדמנים סיפר שהתקדם לפני אביו ואז שמע צעקה, הוסיף פרט נוסף – שהוא ראה את אבא שלו נופל. החוקר לא התעכב על הפרט בכוונה באותה עת, אך סימן לעצמו את אי ההתאמה והתעקש לשאול את פיליפ היכן בדיוק היה כשאביו נפל. כאן פיליפ שגה – הוא טעה לחשוב שהאבנים שדרדר אלואיז יום קודם, הם מקום הנפילה ולכן קובע את מיקומו בהתאם. למעשה מיקם את עצמו בטעות בדיוק במקום ממנו אביו נפל. ב-13 לספטמבר נערכת נתיחת הגופה, הפתולוג קובע כי מקס נרצח במכות עם נשק חד. העובדה שעל פיליפ לא נמצאו כתמי דם או כלי נשק לא שיחקו תפקיד, ובאותו יום פיליפ נעצר.

בינתיים התקשורת המקומית כבר מיהרה לטעת את רעיון הרצח, ועוד לפני המשפט מגיעה התקשורת למסקנה שהבן רצח את אביו בדם קר ובמכות חוזרות ונשנות לראשו. המשטרה מתחילה לחקור את העדים רק כשבועיים לאחר הרצח, אבל כל המקומיים כבר משוכנעים שפיליפ הוא הרוצח. כל פרט קיבל חיים משל עצמו: העובדה שמקס סחב את התיק של בנו העידה מבחינתם על חוסר כבוד של הבן לאביו; העובדה שהזמינו שני חדרי שינה ולא ישנו יחד שהקשר ביניהם היה גרוע. על זה נוספו תיאוריות קונספירציה –  הבן רצח את אביו כדי לגאול את אימו מחיי זוגיות אלימה, הבן התאהב בבחורה למורת רוחו של אביו שהתנגד לנישואים, לאב היתה פוליסת ביטוח חיים והבן יורשו היחיד ועוד ועוד כיד הדמיון. יותר מזה, בקשת המשפחה להשאיר את גופת האב שלמה ולהעבירה למשפחה כמה שיותר מהר – בהתאם להלכה היהודית – נתפסה כקונספירציה משפחתית שנועדה להסתיר את כוונת הרצח שהייתה ידועה לכולם. הרצון לקבור את האב בתכריכים ולא בארון הייתה ההוכחה הניצחת כי המשפחה אינה מכבדת את זכרו של האב.

המשטרה התנהלה בהתאם למשפט שחרץ כבר הציבור. שום רמז שמעיד על חפותו של פיליפ לא נבדק. כשנתגלו בתוך האדמה הבוצית עם כתמי הדם עקבות שלא התאימו לאף אחד – לא לפיליפ ולא לאיש מחברי משלחת ההצלה – לא נעשה מאמץ לגלות של מי הן. בראשו של מקס היו פציעות שנגרמו מחפץ חד שלעולם לא נמצא, על בגדיו של פיליפ שהיו בהירים לא היו כתמי דם ובכל זאת – אף אחד מהדברים הללו לא נבדק. שבועיים לאחר הרצח נתגלו במקום שטרי כסף אוסטריים ועליהם סימני דם מוחבאים מתחת לגל אבנים. תמונות מזירת הפשע הוכיחו שגל האבנים לא היה שם בזמן מציאת הגופה – אך גם אחרי הרמז הזה שום שוטר לא עקב. אם נוסיף את העובדה שהרצח דמה למספר מקרי רצח שאירעו באזור בתקופה – הכל הראה שלא פיליפ ביצע את הרצח, אבל זה לא עזר לו.

המשפט הראשון של פיליפ הלסמן התחיל ב-13 בדצמבר 1928 ונמשך ארבעה ימים בלבד. מול חבר מושבעים מוטה שטח ראש התביעה ד"ר זיגפריד הוהנלייטנר את התיאוריה שלו באשר לאשמתו של פיליפ. העובדה שלטובת פיליפ התגייס אחד מעורכי הדין הטובים בווינה, ריצ'רד פרסבורגר, רק פעלה לרעתו. המקומיים לא אהבו את הלך הרוחות הליברלי של וינה, והיותו של עורך הדין יהודי גם כן לא תרמה לעניין. בשבועיים הראשונים למעצרו לא ניתנה כלל לפיליפ האפשרות לדבר עם עורך דינו. המשטרה לא שיתפה פעולה עם ההגנה ולא תרמה לה מידע. לכן, קו ההגנה היה שמקס נפל למותו וככל הנראה נפגע מאבן תוך כדי. הסנגור טען שפיליפ בוודאי לא דחף אותו משום שמערכת היחסים ביניהם היתה טובה, ולראייה הובאו עדויות של משפחה וחברים. 

ההתנהגות של פיליפ בזמן המשפט לא עזרה. הוא נתפס כמלא ביטחון, מתנשא וצדקני יתר על המידה, הוא הפריע לניהול המשפט, ואפילו לסנגור שלו עצמו. אבל העדות שלו היא זו שסיבכה אותו – על דוכן העדים סיפר שאביו עצר בצד להטיל את מימיו בעוד הוא התקדם. אז שמע צעקה וראה את אבא שלו רוכן למטה בצורה מוזרה ונופל. הוא טען שלקחו לו שתי דקות להגיע, אבל בתביעה הגישו את הפרטים כפי שמסר בזירה עצמה: המקום בו אמר אז פיליפ שעמד מרוחק רק שני צעדים ממקום נפילת האב ולכן אין בעיניהם ספק שפיליפ משקר. למרות שההגנה הדגישה שייתכן שפיליפ השרוי בהלם טעה במיקום, זה הספיק לחבר המושבעים.

כך – ללא ראיות שמוכיחות את אשמתו, בלי שום מניע לרצח בכוונה תחילה ובהתעלם מראיות מזכות, כמו הבגדים הנקיים מדם של פיליפ, בתוך אווירה כללית שהאמינה באשמת הבן הרוצח היהודי, נתכנס חבר המושבעים להחליט. מהר מאוד ברוב של תשעה מול שלושה הכריז חבר המושבעים על אשמתו ובית המשפט גזר על פיליפ הלסמן עשר שנות מאסר עם עבודת פרך ויום צום אחת לשנה ביום רצח האב.

בבית הסוהר ניסה פיליפ לשים קץ לחייו באמצעות תער של מחדד שהצליח לפרק. בינתיים ניסה עורך דינו להביא לביטול המשפט, בעזרת חוות דעת שהדגישה שההרשעה לא נשענה על ראיות מספיקות, ושראיות אחרות הוסתרו מן ההגנה ועל כן פעלה הסנגוריה תחת הרושם שמותו של מקס נגרם בשל הנפילה ולא ממכות לראשו. בית המשפט העליון קיבל את הערעור, אך החליט על משפט חוזר באינסברוק שבטירול ולא בווינה, החלטה שעבור ההגנה הייתה מכה קשה. בעוד התקשורת בווינה התחילה לכתוב בזכותו של פיליפ ונגד המשפט המוטה שזכה לו בטירול, בחבל עצמו האווירה הפוכה. העיתונות כולה גויסה למלחמה נגד הרוחות "הסוציאליסטיות-יהודיות" מווינה.

המשפט החוזר התחיל כמעט שנה אחרי, בספטמבר 1929. הפעם קו ההגנה היה שמקס ככל הנראה נרצח על ידי אדם אחר, אך ההגנה כל הזמן מצאה עצמה מזימה שקרים מצד התביעה ונאבקת בקרב התשה מול רוח שנטתה בבירור נגדה. למשל, מול הטענה שפיליפ ראה מחלון הפונדק בו היה עצור את נתיחת גופת אביו בשלוות נפש, נאלצה ההגנה להוכיח ששום חלון בפונדק לא פנה לעבר מקום נתיחת הגופה. לא מעט חוות דעת מומחים שההגנה ניסתה להגיש נדחו מסיבות לא ענייניות, אך הקרנת שקופיות של הפצעים בראשו של מקס והצגת ראשו הכרות בבית המשפט התקבלו למרות בקשת המשפחה.

מסיבות שונות נדרש המשפט לצאת להפסקה של חודש. בזמן הזה הפך המשפט לשדה קרב בין וינה הליברלית, שבה הלכה התמיכה בהלסמן ותפסה תאוצה, לבין הפריפריה השמרנית. שערוריות שונות נקשרו למשפט: באמצע המשפט השני, למשל, הופיע עד שטען שביום הרצח הגיע אליו אדם מכוסה בדם והוא נתן לו בגדים והעביר אותו את הגבול לאיטליה. כמה ימים אחר כך טען העד ששיקר, ובעצם קיבל כסף מתומכי הלסמן כדי לומר את זה. בסופו של דבר הורשע פיליפ הלסמן בפעם השנייה. הפעם רק שבעה מתוך 12 חברי חבר המושבעים פסקו שרצח את אביו, אבל 9 הסכימו על הרשעה בסעיף הריגה. הוא נשלח לארבע שנים של מאסר כולל עבודת פרך, יום צום שנתי ונדרש לכסות את הוצאות המשפט והכליאה שלו. 

פיליפ פתח בשביתת רעב והפעם החליט צוות ההגנה לפנות לבית המשפט העליון. במסמך מפורט, בן למעלה מ-100 עמודים, הסבירה ההגנה מדוע יש לבטל את גזר הדין. בית המשפט דן בבקשה במשך שלושה ימים, שבסופם הודיע כי לא מצא עילה סבירה להתערב בהחלטה, אך אין בזאת כדי להעיד על חפותו או אשמתו של הלסמן. 

כל שנשאר לפיליפ הוא דעת הקהל. עוד לפני החלטת בית המשפט, פנה הסופר היהודי יעקב וסרמן במכתב גלוי לנשיא אוסטריה וביקש ממנו להתערב לטובת הלסמן ולחון אותו, מכתב שהזכיר לרבים את מכתבו הגלוי של אמיל זולא לטובת אלפרד דרייפוס. בני משפחתו של הלסמן ביקשו שיחרור על רקע הומניטרי משום שפיליפ חלה בדלקת ריאות ומצבו הגופני היה בכי רע. תוך שבועות ספורים הגיעו אל שר המשפטים האוסטרי עצומות רבות, מתוך אוסטריה ומחוצה לה, שקראו לחנינה של הלסמן. אחרי לא מעט תחלופה של מכתבים בין גורמים שונים לשר, הוא החליט שלא להחליט על חנינה, אבל לאפשר לפיליפ לעמוד מול ועדת השחרורים אחרי ריצוי מחצית מעונשו.

גם כדי להבטיח את שחרורו נשלפו לא מעט מכתבים והופעלו קשרים. בספטמבר 1930 שוחרר סוף סוף פיליפ מהכלא, אך בזאת לא תמו תלאותיו. כאסיר משוחרר וכאזרח זר הוא גורש מיד מאוסטריה. ללימודיו לא יכול היה לחזור ולכן החליט לצאת למנוחה והבראה בצ'כוסלובקיה ומשם לעבור לפריז, מקום מגוריה של אחותו לובה.

המאבק הציבורי למען הלסמן לא תם, ותומכיו ניסו להביא לזיכויו המוחלט. לצורך כך הצליחו לגייס אפילו את זיגמונד פרויד לעמוד לראשונה בחייו לטובת פושע מורשע. פרויד ביטל את טענת התביעה שפיליפ פעל מתוך תסביך אדיפלי וחיזק את הטענה שהטראומה גרמה לפיליפ להאמין בעדות שלו. מנגד גם התביעה לא טמנה ידה בצלחת ופעלה על מנת למנוע את זיכויו של הלסמן. משרד המשפטים נמנע מלהתערב והתיק נותר סגור. פיליפ נותר עבריין מורשע. 

בינתיים עשה הלסמן חיל בצרפת. הוא עבד כצלם פרילנס ואפילו הגיע לפלשתינה במסגרת שליחות של שבועון צרפתי ב-1936 – תמונות שצילם במסגרת מסעו שמורות עד היום בספרייה הלאומית. בפריז הוא פתח סטודיו, התאהב בצלמת צעירה בשם איבון מוזר, התחתן עמה ונולדה להם בת. כאשר הנאצים התקרבו לפריז ביקש הלסמן ויזה לארה"ב עבור משפחתו. ברגע האחרון, ממש לפני כניסת הנאצים לפריז, יצאו בנות משפחתו, יחד עם אמו ואחותו לניו יורק. רק מאוחר יותר הצליח פיליפ לקבל ויזה גם לעצמו, לא מעט בזכות התערבותו האישית של אלברט איינשטיין.

בעוד בפריז כולם הכירו אותו, בניו יורק – אף אחד. עם זאת, לאט לאט פילס את דרכו אל עולם הצילום גם שם. הוא פגש את סלבדור דאלי, ועבד איתו ביחד על עיצוב תצלומים. אחר כך צילום ראשון שלו עשה את דרכו לשער מגזין Life. אבל כתם המשפט האפל וההרשעה ברצח לא עזבו כל כך מהר. ב-1943 התגלה עברו הפלילי והוא עמד בפני גירוש מארצות הברית, ארץ המקלט שמצא. למזלו, נחלץ הסופר המפורסם תומס מאן לעזרתו וכך לא גורש הלסמן מארה"ב.

נראה שמאז ניסה הלסמן בעיקר לברוח מעברו ולבנות את עתידו. ההיסטוריה והזיכרון הקולקטיבי של הצלם המפורסם מעידים שהצליח. הוא עוד זכה לראות כיצד ב-1973 נמחק עברו הפלילי באוסטריה. ב-25 ביולי 1979 נפטר בניו יורק, והשאיר אחריו אלפי תצלומים – וסיפור אחד על משפט מוטה נגד יהודי.