הרכבת נכנסת לתחנה. מפתחי הקרונות מציצים ילדים. מאות פנים קטנות, עצובות. הם נדחקים לחלונות, ולדלתות, מביטים בעיניים קרועות בזרים הממתינים להם על הרציף.
השנה היא 1943 ולא, זו לא עוד תמונת אימה של ילדים שנשלחים למות במזרח, אלא להיפך. הרכבת הספציפית הזו מובילה ילדים שחולצו מהתופת האירופאית, והיא עוברת בתחנות היישוב היהודי בארץ ישראל: רחובות, לוד, חדרה, בנימינה ועתלית, מספקת לתושבים הזדמנות לקבל את פניהם של הפליטים בחיבוק חם.
הזרים שברציף בוכים ומחייכים, שולחים ידיים, עוגות ופרחים לילדים הנבוכים והמופתעים. הם שרים שירים שחלק מהילדים כבר הספיקו ללמוד את מילותיהם מהמדריכים במחנה המעבר בטהרן: התקווה. שיר המעלות. מעל פסגת הר הצופים.
בין הילדים שני אחים: אריה ומשה דרוקר. אריה בן חמש עשרה שנים, אבל מבוגר הרבה יותר כשסופרים את גילו בשנות מלחמה ונדודים. משה בן עשר, והוא עדיין ילד. אולי בזכות אחיו המגונן ששומר עליו ככזה.
שמותיהם של האחים לבית דרוקר הם הראשונים ברשימת הילדים המסודרת שנשמרה בארכיון עין חרוד. שם. תאריך לידה. ארץ הלידה: פולין.
כשאנחנו נוברים במסמכים המצהיבים והכמעט מתפוררים בארכיון עין חרוד, רגע לפני שהם נכנסים לתהליך סריקה, שימור והנגשה דיגיטלית בספרייה הלאומית, אנחנו מגלים שמשה עדיין חי, והוא שמח לדבר איתנו.
מפולין למחנה הילדים בטהרן
20,000 קילומטר, 719 ילדים ושלוש יבשות – אלה המספרים היבשים מאחורי מסע ההצלה של הילדים שנאספו מבתי יתומים וגולאגים ברחבי ברית המועצות, הועברו למחנה אוהלים זמני בטהרן ומשם יצאו, יחד עם מדריכים ופליטים בוגרים נוספים, למסע הארוך והמפותל לארץ ישראל.
הילדים כמעט כולם נולדו בפולין שלפני המלחמה, בחלק המזרחי שהועבר לשליטת הרוסים במסגרת הסכם ריבנטרופ – מולוטוב. היהודים הפולנים שמצאו את עצמם לפתע מהצד הלא נכון של הגבול הסובייטי, סומנו במהירות כאויביה של אמא רוסיה ורבים מהם נשלחו לסיביר או לערבות האסייתיות האינסופיות של ברית המועצות. רבים אחרים ברחו לשם על דעת עצמם לאחר פלישת הגרמנים ב 1941.
"אנחנו הגענו בכלל מקטוביץ'", מספר משה, "אבל כשפרצה המלחמה היינו, אמא אריה ואני בביקר אצל דודה רוזה, באוקראינה הפולנית. ופשוט "נתקענו" שם". ביום בו בותרה פולין, נקרעה גם המשפחה הקטנה שלהם: בין קלרה, אריה ומשה לבין ליאון (האב) והרמן (האח הגדול) עבר פתאום גבול. גבול שלא ניתן היה לעבור אותו כבר.
כשקלרה הועלתה עם שני בניה על הרכבת לסיביר, חרב עליה עולמה. היא לא יכלה לדעת שדווקא שם היא תמצא את הפתח להצלת ילדיה.
אבל בינתיים, העובדה שבגרמניה היה גרוע יותר לא הפכה את החיים בסיביר לפיקניק חביב. אחרי כמעט שנתיים של רעב, קור ומחלות, ובהיעדר כל יכולת להאכיל או להלביש את בניה מסרה אותם קלרה, ברגע שנוצרה אפשרות כזו, לבית יתומים.
"בערב היינו מתגנבים לישון איתה לפעמים" נזכר משה, "והיינו מביאים איתנו אוכל, מה שהצלחנו לגנוב מהמטבח. אם לא השאריות שלנו היו ימים שהיא לא הייתה אוכלת כלום".
כשהממשלה הפולנית הגולה הקימה, בתוך רוסיה, צבא בפיקודו של גנרל ולדיסלב אנדרס, הרשויות הסובייטיות איפשרו לאזרחים פולנים להצטרף אליו בחציית הגבול לאירן שהייתה תחת מנדט בריטי. שיתוף האינטרסים הנדיר הזה היה החריץ הראשון בחומה שסגרה על הפליטים בתוך ברית המועצות.
על מנת שלא לפספס את ההזדמנות הזו, פעילים ציונים פעלו לאיסוף ילדים יהודים מבתי היתומים המעורבים, בתקווה שהרשויות הבריטיות יאשרו בסופו של דבר את כניסתם לארץ ישראל.
בלב כבד, ובידיעה גמורה שהיא ככל הנראה לא תפגוש אותם שוב, בחרה קלרה עבור בניה באפשרות הסבירה יותר לחיים: היא שלחה אותם, עם פעילי תנועת החלוץ וההסתדרות, לאירן ולארץ ישראל.
כשהגיע צבא אנדרס לטהרן יחד עם הפליטים היהודים שנספחו אליו, הקימה הסוכנות היהודית מחנה זמני שבו רוכזו 719 ילדים, רובם יתומים לפחות מהורה אחד. רובם לא יודעים עדיין בכלל מה עלה בגורל הוריהם או אחיהם.
שם, לראשונה מזה כשלוש שנים, הם כבר לא היו צריכים לדאוג לעצמם. הם היו מוקפים במבוגרים ובמדריכים שדאגו להם.
המדריכים הגיעו מארץ ישראל, או שהיו פליטים בעצמם, בוגרי ההכשרות הציוניות השונות במזרח אירופה.
מי שהנחתה אותם, תוך כדי שהיא מתחילה לתכנן את מבצע הקליטה המורכב בארץ הייתה הנרייטה סאלד, שניהלה עד אז את הלשכה לעליית הנוער של הסוכנות היהודית.
וכך היא מדווחת לאסיפה השנתית של מועצת "המוסד למען הילד והנוער":
"חברי ארגון החלוץ שנמצאו בטהרן הוציאו את הילדים היהודים מתוך הקהל הפולני וסדרו אותם במחנה מיוחד, מחנה שהוא מורכב מבית אחד קטן, מצריף אחד גדול ומאהלים. באהלים אלו גרים עכשיו רוב הילדים שאנו מחכים להם. אין להם מיטות, שוכבים הם על הרצפה. כלכלתם היא די טובה. יש להם שמיכות אבל אין להם בגדים; אין הוראה במידה מספקת".
בניצוחה של סאלד ושל עוזרה הנס בייט, תכנית הקליטה הייתה מופת של פרטים שרק מי שדאג דאגה אמיתית ועמוקה לשלומם ולעתידם של הילדים, יכול היה לחשוב על כולם.
"לא כל הילדים האחרים הם יתומים, אולם ברגע זה אין להם הורים; אולי בהמשך הזמן ימצאו הילדים האלה את הוריהם, או ימצאו ההורים את ילדיהם בארץ. למטרה זו בקשתי שבטהרן יצלמו את הילדים עם שמותיהם בכדי שיכירו אותם ההורים בבואם לארץ למרות השינויים בארשת פניהם".
מישיבה לישיבה של הועד למען הילד והנוער, ומדיון לדיון מחלחלת ההבנה אצל כל המשתתפים כי יש לדאוג לילדים לא רק למזון ומגורים אלא גם לחינוך, לסעד נפשי ולהכשרה מעשית לעצמאות.
"…כבר עמדתי על כך שיש לתת מושג אחר למילה פליט, הילדים האלה אינם פליטים, הם עולים, והגישה אליהם וחובתנו כלפיהם צריכה להיות כאל עולים, כולנו עולים והארץ זקוקה לעולים…" (הנרייטה סאלד)
הילדים באים: הקליטה הראשונית בארץ
כשהגיעו סוף סוף ממצרים הרכבות עמוסות הילדים, הן התקבלו בהתרגשות עצומה.
מתיאורים בעיתונות התקופה נראה כי היישוב היהודי ניסה לעשות עבור הילדים הללו את כל מה שלא יכול היה לעשות עבור חצי העם שנשאר באירופה.
בתחנות, חיכו לחבקם מנהיגי היישוב, רבנים ונשותיהם, תלמידי בתי ספר שהגיעו כיתות-כיתות וסתם אנשים שהגיעו מקרוב ומרחוק.
"על הרציף ובין המסילות עמד הקהל חבורות חבורות ומתנות איתם, מיני ממתקים, סלים עם לחמניות מקמח לבן שהביאו מגבעת ברנר, שימורי פירות לרוב, ארגזים עם בקבוקים מלאים מיצי פירות".
"אלפי הראשים, שכולם קוראים אליהם עברית, כולם שופעים אהבה אין קץ כלפיהם, מושיטים להם ידיים עם שי אהבתם – אגד פרחים, טבלת שוקולאדה, כוס משקה מרענן, מילת חיבה 'שלום שלום לכם, יתומי פולין המיותמת!'"
בין הממתינים היו קרובי משפחה של הפליטים שהקדימו לעלות לארץ וקצינים מצבא אנדרס שהמתינו גם הם לפגוש את בני משפחתם. רבים לא עצרו את הדמעות כשאחד הילדים שאל בקול את הממתינים בתחנה "התדעו היכן אבא?" ואביו לא היה שם.
בסופו של המסע הארוך, על רציף תחנת הרכבת בעתלית המתינה לילדים מרת הנרייטה סאלד, מוכנה ומזומנה למשימת הענק של הטיפול במאות ילדים שכל אחד מהם היה פגוע באופנים שאדם מן היישוב לא היה מסוגל בכלל להבין.
בעתלית עברו הילדים בדיקות רפואיות ראשונות ומשם הועברו באוטובוסים למחנות המעבר, שהיו בעצם "בתי ילדים" שהוכנו עבורם מראש ברחבי הארץ.
במכתב גיוס שפנה למדריכים ומטפלות אופציונליים עבור אותם בתי ילדים, הודגש:
"מעוניינים אנו כי במקומות אלה לא תשרור אווירה של מחנות פליטים, וכי הילדים והנוער יועסקו במשך היום, בהתאם לגילים השונים, בהוראה, התעמלות, משחקים, טיולים וכו'"
אריה ומשה הגיעו ל"בית החלוצות" בירושלים ושם, מספר משה "חזרנו להיות ילדים".
המדריכים והמטפלות עודדו אותם לשחק במשחקים הרבים שהם קיבלו במתנה מהציבור, לימדו אותם עברית ולקחו אותם לטייל בארץ.
הקיבוץ המאמץ
תקופת המעבר הסתיימה בקליטת הילדים למגורי הקבע שלהם. 33 ילדים הגיעו לקיבוץ עין חרוד, שכבר צבר ניסיון רב בעליית הנוער בשנות השלושים.
מסמכי הקליטה של הילדים שמורים ומתויקים יחד עם המסמכים המעטים הנוספים שנמצאו בידם – אשרות הכניסה לארץ ואישורים רפואיים שונים. תעודות לידה או מסמכים אזרחיים אחרים כמעט שלא קיימים.
הטפסים הטכניים, לכאורה, מספקים הצצה קורעת לב לאובדן חייהם הקודמים של הילדים.
האב: ליאון דרוקר. מקצוע: בעל בית חרושת. איפה הוא כעת: נשאר אצל הגרמנים.
ברוב מוחלט של הטפסים, התיאורים האלה חוזרים על עצמם: נשאר אצל הגרמנים. מתה בפולין. נהרג ברוסיה.
באיזה קול מקריא ילד את התשובות האלה למדריך הצעיר שעומד מולו, ובמקרים רבים אינו דובר אפילו את שפת אימו? האם אפשר לקרוא לו "ילד" בכלל?
15 שנה מאוחר יותר, נתן אלתרמן חשב שלא. הם לא יכלו להיות ילדים:
מתרחקת העת ושוקעת שקוע,
אך פתאום מבקיעות מתוכה בענן
מלחמות הייאוש והעול והכוח
של ילדי התקופה, של זקני טהרן.
כן, מלחמת זקני טהרן בני העשר,
ומלחמת זקני קזכסטן בני השש,
כל זקני הקרבות בין סיביר ופולסיה,
הזקנים הקטנים רדופי האש.
למזלם של הילדים-מבוגרים הללו, בעין חרוד לא הכינו להם רק אולם שינה וחדר אוכל, אלא גם תכנית שיקום מסודרת ומלאת לב. החל באבחון פסיכולוגי שעבר כל אחד מהילדים אצל הד"ר משה בריל (שנפטר בעצמו ממחלה פחות משנה מאוחר יותר), וכלה בתכנית השכלה מפורטת שקיבלה את אישורה של הנרייטה סאלד בעצמה.
עד היום משה זוכר את התקופה ההיא, בה שהו בעין חרוד, כתקופה מרפאת, שמחה. אחיו אריה היה הסלע המגן שלו מה שאיפשר לו עצמו להשתחרר ולעשות מעשי משובה ילדותיים כאוות נפשו.
גם לאחר חלוקת הילדים למגורי הקבע שלהם, הנרייטה לא משכה ידיה מדאגה להם. היא המשיכה לבקר אותם, קיבלה מכתבים עבורם או אודותיהם מהורים שיכלו ליצור איתה קשר ואף כתבה להורים שנמצאו במקומות שיכלו לקבל בהם דואר.
קלרה, שלא ידעה לאן הגיעו ילדיה בסופו של דבר, שלחה מכתבים ללשכה לעליית ילדים ונוער בסוכנות היהודית, והנס בייט, מי שהיה עוזרה הצמוד של סאלד, ענה לה והעביר את מכתביה לאריה ולמשה.
אחרי המלחמה
מלחמת העולם השנייה הסתיימה, וילדי טהרן הפכו לחלק בלתי נפרד ממרקם החיים בארץ.
חלקם נשארו בקיבוצים ובמושבים אליהם שובצו בתחילה, כשהם תופסים לאט ובנחישות את מקומם בחברה הצברית (שבתחילה התקשתה לעכלם), חלקם אומצו על ידי קרובי משפחה או זרים טובי לב וחלקם, כמו אריה ומשה, חיכו לאמא. או לאבא. או לאחים גדולים שאיכשהו הצליחו לשמור על קשר וידעו שהם בחיים.
קלרה סיימה את המלחמה בערבות האסייתיות של ברית המועצות. היא ידעה שאריה ומשה נמצאים בידיים טובות ושהם בטוחים ומוגנים. לעומת זאת, על גורלם של ליאון בעלה ושל הרמן בנה הגדול היא לא ידעה דבר. אז היא נסעה לאירופה. חזרה לפולין ספוגת הדם ורוחות הרפאים.
כשהגיעה לקטוביץ', היא פגשה את אחת משכנותיה לשעבר, שהתרגשה לראותה בחיים.
"את יודעת אולי" היא שאלה בתקווה למצוא קבר, או לפחות מידע על איך מתו בני משפחתה "מה עלה בגורלו של מישהו ממשפחת דרוקר?"
השכנה הביטה בה בתדהמה וענתה לה "אבל גברת דרוקר, בעלך מחכה לך בבית".
וליאון אכן היה שם.
כשהגרמנים פיתו את היהודים להירשם ככאלה "לצורך חלוקת מזון" ליאון ראה את הנולד והודיע לבנו שהוא מעדיף למות ברעב מאשר להיכנס לרשימות של הגרמנים. בכל מה שנותר מרכושם הם קנו מסמכים "אריים" מזויפים והמשיכו לחיות כפולנים בביתם. בעקבות הלשנה של אחת מבנות כיתתו, הרמן נתפס לבסוף על ידי הגסטפו אבל לא מסר מידע אודות אביו.
הרמן נרצח על ידי הגרמנים. בתחילה חשבה המשפחה כי הוא נהרג בקטוביץ' עצמה, אבל נכדתו של משה מצאה לפני מספר שנים את שמו של דודה הגדול ברשימות הנספים באושוויץ במסע כיתתי לפולין.
קלרה וליאון חיו יחד במשך זמן מה בביתם בפולין, כשהם מנסים להשיג אשרות כניסה לארץ.
אבל כשקלרה הגיעה לארץ לפגוש את בניה, היא כבר הגיעה לבד. ליאון נפטר מדום לב שלושה חודשים בלבד לאחר האיחוד הבלתי ייאמן, בלי שזכה לפגוש מחדש את בניו שחיכו להם בארץ.
"כעת לפנינו ילדים רעננים ועליזים" כתבה שושנה גלר, שהייתה אחת מהמטפלות שהוקצו לקבוצת ילדי טהרן. היא ועטרה שטורמן התמסרו לילדים בכל מאודן, מנסות למלא את החור העצום שהותירו אימותיהם.
שנתיים אחרי, הן היו גאות בתוצאות עבודתן:
"ילדות תמירות ומלאות ענוות-חן, בני נוער גבוהים, זקופים ורחבי כתפיים.. רב הסיפוק וכנה השמחה לראותם כאלה, וצר מאד על אם ואב כי לא זכו ללוות את ילדיהם בתקופת צמיחה זו ולהיווכח במו עיניהם מה גדלו והתפתחו בניהם ובנותיהם".
המסמכים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון עין חרוד ויהיו זמינים דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד ירושלים ומורשת ותכנית ציוני דרך והספרייה הלאומית של ישראל.
