הבית של אוריאל אופק

איך בונים בית של ספרים וסופרים? אוריאל אופק היה אחד מהיוצרים הפורים ביותר בימי ספרות הילדים העברית. אבל הרבה לפני שהוא היה כותב ומתרגם הוא היה קודם כל בעל ואב. מכתביו לביתו הקטנה מספקים לנו הצצה לאוריאל האבא, לקשר המיוחד שהיה לו עם בנותיו ואשתו ולהשראה שהוא היה עבורן.

אוריאל אופק עם ביתו עטרה

"כאשר אמירה תהיה גדולה, אז את תספרי לה סיפורים, נכון, עטר'לה? את זוכרת איך הייתי מספר לך ערב ערב סיפורים לפני השינה?"

את המילים האלה כתב אוריאל אופק לבתו בת השבע, עטרה.

הוא שהה אז בטורונטו הקפואה, והיא, יחד עם אמה בינה ואחותה התינוקת אמירה שזה עתה נולדה (ושאותה אוריאל עדיין לא פגש), היו בישראל. בביתם שבנוף ים.

ב-1960 נסע אוריאל, כבר אז יוצר מוערך שליצירתו מקום של כבוד במדף הספרים הישראלי, להשלים את עבודתו האקדמאית בקנדה. הרופאים לא אישרו לבינה ההרה לצאת לנסיעה הארוכה הזו, והיא ועטרה נאלצו להמתין בארץ ללידה ולהתאוששות, ולהצטרף לאבי המשפחה המתגעגע רק מספר חודשים לאחר מכן.

בינתיים הם התכתבו ביניהם. מכתבים מלאי געגוע ואהבה ו – סיפורים. נראה שכבר אז, אוריאל התייחס לבתו עטרה כאל סופרת-לעתיד קטנה, שותפה לחזונו המקצועי ולאהבתו הגדולה לסיפורים בכלל ולספרי ילדים בפרט.

מכתבים אלה שמורים בארכיון אוריאל אופק המופקד במכון גנזים, וזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מכון גנזים – אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל (ע"ר) והספרייה הלאומית.

מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)
מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)

אוריאל אופק היה אחד היוצרים הפוריים ביותר בתולדות ספרות הילדים העברית, כשהוא לא מדלג על אף תפקיד במעגל היצירה הספרותית: הוא כתב, תרגם וערך פרוזה, שירה, תסריטים ועיתונות. הוא היה העורך הראשי של עיתון "דבר לילדים", ובמקביל עסק במחקר אקדמאי מקיף על ספרות הילדים בכלל וספרות הילדים העברית בפרט.

בדור שלא ידע את ויקיפדיה וגוגל, הוא כתב על הספרים והסופרים, מספק לקוראים הישראלים הצצה אל מאחורי הקלעים של תהליך היצירה הספרותית.

איך מצליחים גם ליצור בהיקף כזה וגם להיות אבא נוכח בחיי בנותיו?

בתקופה ההיא, הנוכחות האבהית לא הייתה מובנת מאליה. אבות רבים יצאו לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות וחזרו בשעות הערב או הלילה, מותירים את הטיפול בילדים לאימותיהם. אבל אוריאל היה שם, מספר סיפורים לפני השינה, מכוון, מעודד ותומך.

הוא בחר להכניס את חייו המקצועיים הביתה, או למשוך אליו החוצה את משפחתו, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה.

עטרה לוקחת חלק ביצירתו של אביה, כתבה בעיתון "דבר", 5 באוגוסט, 1970. מתוך אוסף העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית.

"את קירות הבית שלנו", מספרת לנו בתו עטרה, "לא כיסו טפטים כמו אצל השכנים, אלא ספרים".

הבית עלה על גדותיו מספרים, ומאחר ובספרייה הציבורית בהרצליה באותם ימים היו כמעט רק ספרי מבוגרים, בית משפחת אופק הפך לספרייה ציבורית לילדים, או כפי שקראו לה ילדי נוף ים: "הספרייה של בינה".

בינה ניהלה את הספרייה ביד רמה. בחדר אחד היה יושב אוריאל ועובד: כותב, מתרגם או עוסק בחקר הספרות, ובחדר האוכל, דרך החלון הצרפתי הגדול שפנה לרחוב, היא הייתה ממליצה לילדים על ספרי קריאה וניהלה את תיקיית ההשאלות וההחזרות העמוסה לעייפה.

בתוך כל זה גדלה עטרה.

היא למדה לקרוא הרבה לפני שנכנסה לכיתה א'. כבר כשהייתה בת שלוש אביה היה מושיב אותה על ברכיו והיה מקריא לה את הדברים שהוא היה קורא אז – ספרי ילדים או מכתביהם של שלונסקי, ביאליק ואחרים. הוא היה מניח את אצבעו בסבלנות מתחת למילים שקרא, והיא קלטה עם הזמן את צורת האותיות והניקוד. עד מהרה יכלה כבר לקרוא קטעים קצרים ומנוקדים בעצמה.

אוריאל עם עטרה בתו

כשאוריאל נסע לקנדה, הם ניהלו חליפת מכתבים מלאת געגועים, שכללה את יצירותיה הבוסריות של עטרה מצד אחד, וגאווה גדולה, עידוד והכוונה מצידו של אוריאל.

"לפני חצי שעה קיבלתי את המחברת שלך, עטרהלה מתוקה, שהכנת לי – עם הציורים והשירים. איזה יופי של הפתעה קיבלתי לכבוד שבת. פשוט, עוד קשה לי לכתוב כמה אני שמח לה. אקרא את כולה, ואביט בציורים ואראה לכל הידידים שלי ואשוויץ נורא (מותר להגיד "נורא" וגם לכתוב "נורא" במכתבים, אבל לא בסיפורים)".

מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)
מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)

הוא גם שיתף אותה בעבודתו:

"את יודעת עטרהלה? גם כאן, בטורונטו, התחלתי לכתוב סיפורים לילדים. בית הספר "בית צדק", שבו אני מלמד חמישה ילדים בני שמונה, החליט להוציא חוברות לילדים: בכל שבועיים תצא חוברת אחת. יהיו בהן סיפורים, חידות, ודברי שעשועים, ואני אכתוב את החוברות. כאשר תצא החוברת הראשונה אשלח לך אותה בדואר ותאמרי לי אם היא מוצאת חן בעיניך".

 

מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)
מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)

האם אוריאל התכוון במודע להפוך את אשתו ואת בנותיו לכותבות, עורכות ומתרגמות, או שהאהבה האדירה שהייתה בו כלפי ספרות הילדים פשוט פרצה ממנו והציפה את הבית? זאת לא נדע, אבל עובדה היא שזה עבד היטב.

כשהציעו לו לכתוב את התסריטים לסדרה "סמי וסוסו", הוא לא רצה להתחייב לכתיבה שבועית, והפשרה שהגיע אליה עם אסתר סופר (מפיקת התוכנית) הייתה שהוא יכתוב את הסדרה יחד עם בינה.

אבל אז, מספרת בינה בראיון לעיתון "דבר":

"… פשוט חטפתי את זה מאורי. לא, הוא לא כעס, להיפך. אין בינינו קנאה. הרי סיפרתי לך שאנחנו עובדים מצוין יחד. הוא אפילו שמח להתפנות לעבודות שריתקו אותו יותר".

עם הזמן, בינה שעד אז הייתה הדמות המעשית במשפחת אופק, זו שניסתה "לתפוס" את אוריאל טוב הלב לפני שהוא מבטיח למישהו עבודה ללא תמורה כספית, זו שניהלה את ספרי החשבונות ואת העניינים המשפטיים של הבית, החלה לכתוב בעצמה. סיפורים וספרים יפהפיים ורגישים ותרגומים עשירי שפה של קלאסיקות על זמניות כמו הרוזן ממונטה כריסטו, פיטר פן, שלושה בסירה אחת ועוד רבים.

מהר מאד, הצטרפה גם עטרה לעשייה המקצועית המשפחתית.

כשהיא הייתה בת שבע עשרה בלבד, אביה העביר אליה בקשה לתרגום שקיבל מעדה תמיר, מי שערכה אז את ספרי "כתרי". וכך היא התחילה. בעט פרקר ירוק היא שקדה על עבודה שנשענה רבות על עבודתו הקודמת והכוונתו של אביה.

עד היום, היא מספרת, היא משתמשת בעצותיו שהדריכו אותה אז. כשהיא עורכת, היא מנסה לספר את הסיפור מחדש – לילד. ואת השאלות של איך זה ישמע לו? איך זה לא יהיה משעמם? היא שומעת בקולו של אביה עד היום.

אוריאל עם ביתו עטרה
אוריאל עם בתו עטרה

אבל כשעטרה הייתה בשנות השלושים המוקדמות שלה, אוריאל הלך לעולמו. מוקדם מידי, אחרי מחלה ארוכה מידי, כשהוא רק בן 60.

הוא השאיר אחריו עולם שלם של סיפורי ילדים, החל מלקסיקון ספרות הילדים העברית דרך ספריו שלו ("שבע טחנות ועוד טחנה", "ההצגה חייבת להימשך") וכלה בתרגומיו הנפלאים לספרות הילדים העולמית ולקלאסיקות נטולות גיל. תום סוייר, עליסה בארץ הפלאות, המומינים, צ'ארלי והשוקולדה – שמות של ספרים שההורים של כולנו קראו כילדים ואנחנו קונים עדיין לילדנו שלנו.

ומעל הכל, הוא השאיר אחריו גם שלוש נשים יוצרות מופלאות שינקו ממנו וגדלו על ברכיו המקצועיות.

מספריו ותרגומיו של אוריאל אופק

אחרי שאיבדה את אביה האהוב, קרה לעטרה משהו שלא קורה להרבה בנות: היא נקראה ליצור מחדש יצירות שהוא טיפל בהן קודם. יצירות שמבחינתה היו קודש קודשים של עבודתו.

כשבמודן התחילו להפיק את סדרת "הרפתקה" החדשה (בה מתורגמות מחדש יצירות קאנוניות של ספרות קלאסית), פנו אליה וביקשו שתיקח חלק בפרויקט הזה. כשהיא קיבלה את רשימת הספרים האופציונליים לידיה, הספר היחיד שממש דיבר אליה ודגדג לה לתרגם אותו מחדש היה אליס בארץ הפלאות, או כמו שהיא קוראת לו בקיצור – אליס.

הייתה רק בעיה אחת – בעמודים הראשונים של ספרי אליס שנמכרו אז בחנויות הופיע הקרדיט הבא: "מאנגלית: אוריאל אופק". איך היא יכולה במו ידיה להוריד מהמדפים את יצירתו של אביה?

רק לאחר שהיא הבינה שתרגום חדש יצא בכל מקרה לאור (נאמר לה שיש מישהי שכבר עובדת על אחד כזה כמה שנים), היא החליטה לקחת את המשימה על עצמה. עדיף שהיא תעשה את זה, במלוא הכבוד לעבודתו של אביה, ולא מישהי אחרת.

במשך חודש ימים היא לא עשתה שום דבר אחר. היא אכלה נשמה וישנה – אליס. כשהיו לה התלבטויות – היא פנתה לתרגום של אביה, כשהוא מספק לה הנחיה ומשען גם כשהוא עצמו לא נמצא כאן כבר כדי לענות על שאלותיה.

חודש לקח לה לתרגם מחדש את אחד הספרים המורכבים ביותר לתרגום.

מאז, היא ערכה מחדש גם את תרגומו של אביה ל"הרוח בערבי הנחל", שיצא מחדש בפורמט יפהפייה שחתומים עליו שניהם יחד.

אין הרבה משפחות שניתן לומר שהשפעתן על ספרות הילדים העברית והישראלית הייתה גדולה ומעצבת כמו משפחת אופק.

אוריאל, בן דור המייסדים, היה מהראשונים שלקחו ועיצבו ובנו את היסודות של כל מה שמוכר לנו. הוא התייחס לתרגום, ל"עברות" הסיפורים, בחרדת קודש.

אשתו ובנותיו לקחו את העשייה הזו דור ושניים קדימה, כשהן כותבות כבר בשפה חדשה, נוגעות כל אחת מהן בילדי ונערי דורה, ממשיכות לעשות את מה שאוריאל אהב כל כך: לספר סיפורים שיגיעו ללבבות ויגעו בהם.

תודה גדולה לעטרה אופק על סיועה בהכנת הכתבה

המכתבים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון אוריאל אופק המופקד במכון גנזים וזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מכון גנזים – אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל (ע"ר), משרד ירושלים ומורשת ותכנית ציוני דרך, חטיבת היודאיקה בספריית הרווארד והספרייה הלאומית של ישראל.

מי קיבלה "אלף נשיקות" מאבשלום פיינברג?

מייסד מחתרת ניל"י היה רק בן 27 במותו, אבל עד אז הספיק לחוות אהבת אמת או שתיים. או חמש. הכירו את שלל הטוענות לכתר "נמענת מכתב האהבה הרומנטי ביותר בשפה העברית"

בתמונה הגדולה: אבשלום פיינברג, 1915. מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל. בתמונות הקטנות: ראיסה מריטן (מימין) באדיבות מוזיאון בית פיינברג ומרים כבשנה (משמאל) באדיבות המשפחה.

זהו סיפורה של אהבה לא ממומשת.

זאת כנראה הכותרת המתאימה ביותר למכתב שכתב בשנת 1910 אבשלום פיינברג לאהובה עלומה. הכותרת המקורית הייתה "בלדת אלף הנשיקות" והיא משאירה אותנו עם מעט מאד מידע על אודות האישה או הנערה שחורת התלתל ולבנת העור המוזכרת בה.

האם אכן כתב אבשלום את הבלדה הזו עבור האחת, אהובתו האמיתית והיחידה? האם הייתה בכלל מישהי כזו?
ואם הייתה כזו – מיהי?

על השאלה האחרונה היו לא מעט נשים שענו בגוף ראשון. העובדה שכולן הצליחו להוכיח קשר כלשהו לאבשלום או לפחות לספר סיפור מתקבל על הדעת, מציירת דיוקן עגול יותר של האידיאליסט הציוני הצעיר, אביר המילים ושובר הלבבות.

העובדות הידועות שאין עליהן עוררין הן אלה: הבלדה הפיוטית, מלאת התשוקה והדמיון, נכתבה באוקטובר 1910. אבשלום חזר לא מכבר מפריז, רגע לפני שהגיע לתחנת המחקר בעתלית והצטרף למפעלו החקלאי של אהרון אהרונסון.

אם נרשה לעצמנו לשחק בשרלוק הולמס, נוכל להשתמש בתיאורים המופיעים בעמוד השני של המכתב (זה שהקוראים לא מגיעים אליו בדרך כלל) כדי לנסות להניח ממנו לגבי אופי הקשר ועומק האינטימיות ששררו בין אבשלום לבין האישה לה כתב.

"את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות עד רווֹת, וזאת היתה נשיקת האלף. אבל השמיים אינם בעד עיני החוטאות, האור איננו בעד שפתי הטמאות, הארציות, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב."

 

העמוד השני מתוך המכתב המקורי הנמצא היום בבית אהרנסון, מוזיאון ניל"י
העמוד השני מתוך המכתב המקורי הנמצא היום בבית אהרנסון, מוזיאון ניל"י

אבל מי הייתה אותה אישה אשר תלתליה וגופה עמדו מול עיניו של פיינברג כשהרהורי התשוקה שלו הפכו למילים על הדף? ניסינו לגלות תשובה לשאלה המסקרנת, ובחכתנו עלו מספר גרסאות. כל אחת נטועה בזמן ובמקום מעט שונים, אך לכולן מכנה משותף אחד העומד במרכזן: אישה צעירה ויפה שברגע כלשהו בהיסטוריה הרומנטית שלה הייתה בטוחה שליבו של אבשלום נתון בידיה. האם אי פעם נדע את התשובה לחידה?

 

משולש האהבה לבית אהרונסון

הטוענת הראשונה לכתר היא רבקה אהרונסון – מי שרשמית נחשבה לארוסתו. רבקה הייתה אחותו הצעירה של אהרון אהרונסון ובינה לבין אבשלום נרקמו יחסים קרובים. אליה מצטרפת אחותה המפורסמת שרה, שככל הנראה הייתה הדבר הקרוב ביותר לחברת נפש שהיה לאבשלום.

מכתביו לשרה ולרבקה מלאי רגש ותיאורים מליציים. לפעמים הוא כתב לשתיהן יחד, כשהוא משתמש בכינויי ידידות כמו נערותיי ויקירותיי, אבל הוא גם ניהל התכתבות נפרדת, אינטימית הרבה יותר, עם כל אחת מהן.
לשרתי. לרבקתי. מאבשלום.

"אה! לו יכולתי אתמול לעוף לפניך ולרפד את כל הדרך בפרחים יפות, ולשים על כל פרח נשיקה בתקווה שפעמייך יואילו לנגוע בהן, מה מאושר הייתי".

מכתב אהבה מאת אבשלום פיינברג אל שרה אהרנסון, יולי 1911. מתוך אוסף אברהם שבדרון, אוטוגרפים, הספרייה הלאומית.
מכתב אהבה מאת אבשלום פיינברג אל שרה אהרנסון, יולי 1911. מתוך אוסף אברהם שבדרון, אוטוגרפים, הספרייה הלאומית.

אבל למרות שאבשלום לא חסך בנשיקות במכתבים שכתב להן, ולמרות הדמיון שלפעמים מבצבץ בין השורות, אלף נשיקות לא יכול היה להיכתב עבורן או בהשראתן.

האחיות לבית אהרונסון נפסלו מפאת אי התאמה בתאריכים. תוכלו לקרוא על כך בפירוט כאן בכתבה העוסקת בשאלה הזו.

מקור הטעות היא כנראה העובדה שהמכתב אכן נמצא בין מסמכיה של משפחת אהרנסון, ומופקד היום בבית אהרנסון – מוזיאון ניל"י.

האם אבשלום, לאחר שכתבו לאחרת, הקדיש את המכתב מחדש בכל זאת לרבקה הג'ינג'ית או לשרה בהירת השיער? כנראה שלעולם לא נדע בוודאות.

הרומן הפריזאי

קרוב לחמש שנים מחייו בילה אבשלום בבירה הצרפתית (1904-1909, עם הפסקות קצרות בשוויץ ובארץ ישראל). בזמן לימודיו בפריז הוא הכיר באמצעות דודתו הנערצת סוניה בלקינד את הזוג מאריטן, קשר עמם יחסי חברות אמיצים ונעשה בן בית בביתם.

ז'ק מאריטן היה פילוסוף והוגה דעות צרפתי קתולי. ראיסה מאריטן הייתה בת למשפחה יהודית שהיגרה מרוסיה לצרפת בשלהי המאה הקודמת בעקבות רדיפות היהודים המקומיות. היא פגשה את ז'ק בסורבון, התאהבה בצעיר בעל הפנים העדינות ונישאה לו בטקס נוצרי למגינת לב משפחתה.

בין בני הזוג שררו יחסי אהבה והערכה חזקים. ראיסה העידה ביומניה כי כל מה שעשתה בחייה וכל עושרה הרוחני הגיעו לה בזכות בעלה. ז'ק, בתורו, כתב לימים כי היא הייתה מקור ההשראה שלו, וכל שעלה בידו להגשים בדרך יצירתו בזכותה בא לו.

ובכל זאת, כשהגיע אבשלום לביתם והתאהב בצעירה החולמנית והיפה, היא התאהבה בו גם. רגשנותה מצאה הד בלבו של הצעיר האידיאליסט שהיה שונה כל כך מבעלה הרציני. ולמרות ניסיונותיה הכושלים למושכו לנצרות, כשהם נפרדו בסופו של דבר, זה היה בכאב של אוהבים שיודעים שרבים הסיכויים שלא יפגשו שנית.

עם שובו של אבשלום לארץ, ירדו לחוף יחד איתו השמועות והרכילות על אהובתו הצרפתיה שנשארה מאחור, בפריז.

מהמושבות הצעירות בחדרה, זכרון יעקב ועתלית הוא המשיך לנהל מערכת יחסים כתובה עם ז'ק. חלק מהמכתבים, בצרפתית רהוטה וביידיש, ניתן למצוא בארכיונו של הפילוסוף אנדרה נהר המופקד בספריה הלאומית, אבל ככל שידוע לנו לא נמצאים שם מכתבים אישיים לראיסה.

האם הוא כתב את הבלדה עבורה, אבל התחרט והשאיר אותה אצלו?

התאריכים מתאימים, כמו גם ההקשר: אהבתם הלא ממומשת והמרחק הרב שהפריד ביניהם ומנע מנשיקותיו המטאפוריות של אבשלום להגיע ממש עד אליה.

ראיסה מריטן, באדיבות מוזיאון בית פיינברג
ראיסה מריטן, באדיבות מוזיאון בית פיינברג

 

האחות היפה מיפו

מרים כבשנה הייתה נערה צעירה וציונית מאד כשהגיעה לארץ ישראל, יחד עם אחיה הגדול, מפלונסק שבפולין. בני משפחה נוספים הצטרפו אליהם בהמשך, אבל בינתיים עבדה מרים כאחות רחמניה בבית החולים ביפו.

שם, כך היא סיפרה לבני משפחתה, היא פגשה את אבשלום. הוא היה המטופל הצעיר והכריזמטי, היא המטפלת המסורה והיפהפייה, מה כבר יכול לקרות?

אמנם לא מצאנו תיעוד על אשפוז של אבשלום באותה תקופה, אבל מעטים רישומי החולים שנשמרו מאותן שנים.

בני המשפחה מחזיקים בשיר שנמצא בין ניירותיה של סבתם. השיר נכתב על ידי אבשלום ושמה של הנערה אליה הוא פונה הוא מרים.

השיר למרים, כפי שפורסם בעיתון הארץ ביום 29 נובמבר 1996⁩, מתוך ארכיון העיתונות של הספריה הלאומית
השיר למרים, כפי שפורסם בעיתון הארץ ביום 29 נובמבר 1996⁩, מתוך ארכיון העיתונות של הספריה הלאומית.

אבל כבר בשנת 1911, ככל הנראה, עברה מרים להתגורר ביבנאל ביחד עם חיים יפה, שמהר מאוד יהיה בעלה החוקי.

האם אכן אבשלום היה מאוהב בה? האם אלף נשיקות נכתב עבורה, דווקא אחרי שכבר לא הייתה שלו? אחרי שחיים לקח אותה צפונה?

מרים כבשנה בצעירותה, באדיבות המשפחה
מרים כבשנה בצעירותה, באדיבות המשפחה

אם כן, נותר רק לתהות מה היו תחושותיה של האישה הנשואה באושר אם וכאשר קראה את המילים הללו, שאולי היו מיועדות עבורה.

הבחורה של צילה

צילה, אחותו הקטנה והאהובה של אבשלום, העלתה בשיחות משפחתיות שם אחר: סגולה בקמן רזילי. בארכיון החאן בחדרה קיים מכתב אחר שאבשלום כתב לסגולה, וכן מעטפה הממוענת אליה בכתב ידו.

האם הכילה המעטפה אי אז את אלף נשיקות? היא ריקה עכשיו, והכיתוב המופיע על גבה לא רומז על תכולתה.

איננו יודעים הרבה על חייה של סגולה, למעט העובדה שב-1918 נישאה לחיים רזניק (לימים רזילי).

צילה הייתה קרובה מאד לאבשלום. גם כאשר הם לא היו באותו מקום באותו זמן, הם ניהלו התכתבות ענפה (בה הנשים מתוארות באופן שונה מאד מהמטאפורות הרומנטיות שמילאו את מכתבי האהבה ששלח לנשים שלא היו אחותו). היא הכירה אותו כנראה יותר ממרבית חבריו, והגיוני לחשוב שהוא שיתף אותה בנטיות ליבו.

בעיה אחת יש בתיאוריה הזו: לפי מקורות משפחתיים, סגולה נולדה בשנת 1896. חשבון פשוט מוביל למסקנה שבשנת 1910 היא הייתה בת 14 בלבד. מי שיטרח לקרוא את כל המכתב, מעבר לפתיחה המפורסמת עד מאוד, ימצא עובדה זו מטרידה למדי.

אז למי בכל זאת הגיעו אלף הנשיקות?

האם זה משנה מי מכל נערותיו הייתה זו שעבורה נכתבה הבלדה?

התמונה העולה מהצלבת הסיפורים הללו עם הביוגרפיה הציונית של אבשלום היא של גבר יהודי צעיר שליבו עולה על גדותיו מרגשות אהבה. אהבה לעמו. לארצו. למשפחתו. וכן, גם לנערות ונשים שפגש בחייו.

בזכות יכולות הביטוי המופלאות ועושרו הלשוני המדהים, אנחנו יכולים כמעט לגעת, גם היום במרחק עשרות שנים – באותם רגשות חמים שנגדעו מוקדם כל כך מן הראוי.

מי שלקחו את הטקסט הזה וקרבו אותו בצעד נוסף אלינו, הם מירית שם אור שארגנה מחדש את מילותיו של אבשלום  לשיר שהולחן על ידי צביקה פיק והושר בפיו של יהורם גאון.

באה חושך לגרש: סיפורה של שרה לוי תנאי

היא הייתה כוריאוגרפית עטורת פרסים ויוצרת פורה ומוערכת, אבל חייה האישיים החלו בחושך גדול. זהו סיפורה של ילדה קטנה שהצליחה להפוך נר קטן ומהבהב של תקווה וחלום לאבוקה אדירה של חום ואור עבור אנשים רבים כל כך

שרה לוי תנאי, באדיבות תאטרון מחול ענבל

דמיינו לעצמכם מסיבת חנוכה ב"גן ליבי" או "גן דקלה" בכל עיר רנדומלית בארץ. 

הילדות והילדים עומדים במעגל, כל אחד מחזיק סטיק לייט זרחני ביד אחת (הגרסה המודרנית לכתרי הנייר עם השלהבות הצבועות בכתום ואדום), והם שרים. הם שרים מילים ומנגינה שיצאו לאור עוד לפני שההורים שלהם נולדו. 

בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ.
בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ.
כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן,
וְכֻלָּנוּ – אוֹר אֵיתָן.
סוּרָה חֹשֶךְ! הָלְאָה שְׁחוֹר!
סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר!

כשהם מגיעים לשורה האחרונה הם רוקעים ברגליהם הקטנות, מגרשים את החושך שנמצא רק בפינות, וצוחקים.  

האם הם יכולים לראות, בין רגליהם הנעולות נעליים חדשות, את רגליה היחפות של הילדה הענייה והבודדה שחיברה את מילות השיר הזה? האם הם יכולים לראות בגננת העומדת מולם את דמותה של הגננת הצעירה שלימדה את ילדי הגן שלה לשיר את השיר שכתבה, לרקוע במקומות הנכונים ולהתנועע בקצב המוזיקה שמילאה את חייה? 

מי הייתה אותה גננת יתומה שצמחה להיות כוריאוגרפית עטורת פרסים ופורצת דרך? זהו סיפורה של שרה לוי-תנאי.

לוי-תנאי נולדה לעוני גדול אבל גם לשלווה המחבקת של משפחה אוהבת ושלמה ביפו של טרום מלחמת העולם הראשונה. הוריה עלו מתימן בדרך חתחתים מפרכת, אבל היא הגיעה לעולם מאוחר יותר, כששלבי הקליטה הראשונים בארץ החדשה היו כבר מאחוריהם. 

בניגוד למקובל בקרב המשפחות נטולות האמצעים בסביבתם, היא נשלחה ללמוד בבית הספר לבנות בנווה צדק – פסגת החינוך העברי באותה תקופה. הילדה הקטנה, זו שפיזזה ושרה וגילתה כישרון גולמי לדרמה ולמילים, לא נועדה להמשיך את שרשרת הדורות העייפים מעבודת כפיים ועמל. במשפחתה ציפו וקיוו שהיא תשכיל ותגדל להיות חלק מהיצירה הציונית שהחלה להירקם כאן, על האדמה שהוריה עברו הרבה כל כך כדי לבנות עליה בית. 

אבל חלומות התנגשו במציאות, ודי מהר. 

באמצע מלחמת העולם הראשונה, כששרה הייתה רק בת שבע, חתם אחמד ג'מאל פאשה על צו גירוש ליהודי תל אביב ויפו. משפחת לוי העמיסה את מיטלטליה המעטים על עגלת עץ ויצאה שוב לגלות. אלא שהפעם, הם לא הגיעו לארץ המובטחת. 

גולי תל אביב התפזרו בין המושבות הצעירות בפנים הארץ ובין הערים הוותיקות כמו טבריה וצפת. המשותף לכולן היה העוני הגדול והמחלות שפשו במחנות הארעיים שהוקמו עבור הפליטים. משפחת לוי הגיעה לכפר סבא, שם נבנה מחוץ למושבה הצעירה מחנה בקתות לטובת המגורשים. 

 

גירוש תל אביב, 1917
גירוש תל אביב, 1917

החורף הקשה, מחלת הטיפוס והרעב גבו מחיר כבד מקהילת הגולים נטולי האמצעים. בין המתים הרבים היו אמה ואחותה של שרה. אחיה נעלם. 

אביה של שרה, מן איוב מודרני שאיבד באחת את כל שהיה לו מלבדה, לקח אותה איתו לצפת. שם הם חיו ברחובות, מקבצים נדבות למחייתם וישנים תחת כיפת השמיים. 

זו הייתה נקודת שפל שקשה היה לקום ממנה. אמה האהובה של שרה נלקחה ממנה, ואיתה הביטחון והאמונה. חלומותיה של הילדה מלאת החיים עם העיניים הבוערות על במות גדולות ותשואות של קהל מתפעל היו רחוקים מן המציאות ככל שחלום יכול להיות. הם הוחלפו בקולותיה האפלים של העיר בלילות ארוכים וקרים, בשקט הרועם של הבדידות הנוראה, ובחיים עם אביה, שצפנו בחובם רק עוני ומחסור. 

אבל היא האמינה, ככל שאיפשר לה ליבה הקטן והצעיר, שיכול להיות אחרת. וכשאנשים טובים הציעו לה מקום בבית היתומות של צפת, היא קיבלה את ההצעה ופסעה פסיעה ראשונה בדרך חיים חדשה. 

מבית היתומות היא עברה לכפר הנוער ע"ש מאיר שפייה ומשם לסמינר לוינסקי למורות וגננות. היא קיבלה סוף סוף את החינוך אליו כמהה כל כך – חינוך אירופאי קלאסי לצד חלוציות ציונית. היא למדה צרפתית ופסנתר לצד שיעורים מעשיים בחקלאות ומאוחר יותר – בחינוך.

בכל מקום שהגיעה אליו קיבצה לוי-תנאי סביבה חבורות של ילדים למופעי ריקוד וזמר. להפתעת סביבתה הקרובה, למרות החינוך האשכנזי האינטנסיבי שקיבלה כל השנים הללו, היא נשארה עם תחושת שייכות עמוקה כלפי תרבות המזרח והמשיכה לדבר בהטעמת ח' ו-ע'.  

עם סיום לימודיה, היא החלה לעבוד כגגנת. הרפרטואר המוזיקלי העברי שיועד לילדי הגן באותם ימים היה דל מאוד. שרה נכנסה בשמחה לתוך הוואקום. היא המציאה שירים, דיקלומים ותנועות עבור ילדי גנה. היא שרה איתם, לימדה אותם לגרש את החושך, להאמין בעצמם ולהתנועע לקצב המוזיקה שלא הפסיקה להתנגן.  

במקביל, היא לא הפסיקה לחלום על יותר מזה. היא ראתה את עצמה עומדת על במות גדולות, מופיעה ומשחקת מול קהל בוגר. היא הלכה ללמוד משחק בסטודיו של צבי פרידלנד (שם פגשה את בעלה לעתיד), אבל כשגם ב"הבימה" וגם בתיאטרון "האוהל" התל אביביים דחו אותה היא נפגעה. מאחורי האישה הבטוחה בעצמה והמעורה בחברה התל אביבית, היא הייתה עדיין אותה ילדה יחפה המביטה מהשוליים  אל החברה שדחתה אותה ואת אביה. 

לימים היא סיפרה על כך: "הדבר הכאיב לי מאוד וחשתי כי נדחיתי רק בגלל היותי מזרחית בעלת מבטא מזרחי".

אבל מי שבנתה לעצמה חיים מתוך החושך, לא תיתן לדחייה אחת או שתיים להפיל אותה. מי שלא רצה אותה כשחקנית מן המניין, קיבל אותה כמנהלת להקה. 

היא אספה קבוצת נערים מזרחיים למה שכונה בתחילה "הלהקה המזרחית של שרה לוי". לימים הפכה החבורה ללהקה מוכרת ומוערכת שקיבלה מקום של כבוד בארץ ובעולם ופועלת עד היום – להקת ענבל. עם להקת ענבל הביאה שרה לוי-תנאי לראשונה את המחול האתני אל הבמות בישראל. 

בניהול האומנתי של הלהקה היא הדגישה חומרים אתניים מסורתיים במוסיקה, בתנועה, בלבוש ובעיצוב הבמה. היא שילבה בכוריאוגרפיה המיוחדת שלה פרקי הווי של עדות המזרח, בעיקר של יוצאי תימן. 

להקת ענבל, 1953. מתוך אוסף ארדה - מחלקת הצילום במוזיאון ארץ ישראל
להקת ענבל, 1953. מתוך אוסף ארדה – מחלקת הצילום במוזיאון ארץ ישראל

לא כולם אהבו את זה, והיא הרגישה זאת היטב. בעיקר בתחילת הדרך. 

"היו רבים מידידיי שלא הסכימו להחלטתי 'להצטמצם' בתחום עדות המזרח. גם אז, בצעדיי התמימים הראשונים לא חשתי צמצום, אלא להיפך – התרחבות אישיותי האומנותית, אותה התלהבות רוחנית עמוקה המטלטלת אותי עד היום כטורנדו איום. חשתי כי לא רק אני, כי כל נער ונערה מוכשרים הבאים אליי נושאים בחובם חלק מאותה אנרגיה רוחנית כבולה של עדות אילמות ומסוגרות", כתבה במכתב לחבר. 

מתוך התעקשות  על דרכה האומנותית, היא הביאה לעולם יצירות שזכו בפרסים ונמכרו לתיאטראות בינלאומיים. היא עבדה קשה כל חייה כדי לקבל הכרה ציבורית – מקצועית ואישית. ובסופו של דבר אכן קיבלה אותה. 

בשנת 1973 היא קיבלה את פרס ישראל על מפעל חייה באומנות המוסיקה והמחול. 

 

שרה לוי תנאי ברשימת חתני פרס ישראל, מתוך עיתון הארץ, 23 במרץ 1973
שרה לוי תנאי ברשימת חתני פרס ישראל, מתוך עיתון הארץ, 23 במרץ 1973

עיריית תל אביב, העיר שבה התחילה את חייה ואליה שבה שונה לגמרי, הכירה בה גם: ב-1956 היא קיבלה את פרס אנגל, ב-1984 את פרס הכבוד לאומנות הבמה על שם משה הלוי, וב-1988 את תואר "יקירת תל אביב". 

ההכרה והאישור לא היו רק מקומיים. להקת ענבל ייצגה את ישראל על במות העולם, ועל היצירה "מגילת רות" משנת 1961, לדוגמא, היא קיבלה ציון לשבח מתיאטרון האומות בפריז. 

אי אפשר להמעיט בחשיבות השפעתה של תרבות יוצאי מדינות ערב על איך שנראית מדינת ישראל היום. ללא יוצרים כמו שרה לוי תנאי, שהתעקשו לשמרה ולפתחה למרות הגבות המורמות של עמיתיהם, היו נעלמים בתהום הנשייה ההיסטורית פרקי חיים שלמים ועשירים. 

אבל אחרי הכל, היצירות המוחשיות שנשארו בידינו אינן דווקא היצירות "הגדולות", אלה שבוצעו על במת תיאטרון פריז או היו חלק משיקולי הוועדה בהענקת פרס ישראל. לא. אלה דווקא שירי הגן. הקטנים. הפשוטים מוזיקלית. 

שרה לוי תנאי הייתה ונותרה אחראית על חלקים גדולים מפס הקול של שנות הגן של כולנו. היא כתבה והלחינה שירים שנשמעים בגני ישראל עד היום, מתוכם למשל "נסדר מעגל גדול", "זרת זרת לשלום", "ליצן קטן שלי" וכמובן "באנו חושך לגרש". שירי מעגל השנה של כור ההיתוך הישראלי.

בשנת 1960, כשיצא קובץ השירים "זמר חן" (שבו הופיע לראשונה השיר באנו חושך לגרש), שמה מופיע בכותרות העמודים לצד יוצרים אלמותיים אחרים כמו לוין קיפניס, חיים נחמן ביאליק, נתן אלתרמן, פניה ברגשטיין, לאה גולדברג ועוד רבים.

מילותיה, לחניה ותנועתה של אותה בת מהגרים, יתומה, אסופית, שבסופו של דבר פרצה את תקרת הזכוכית שפרשו מעליה דורות של אפליה עדתית ודעות קדומות, אותן מילים הן היום חלק בלתי נפרד ממסורת החגים בבתים ובגני הילדים של כולנו, מירוחם ועד כפר ורדים. 

היש אור איתן מזה? 

מה קרה לילד שדיבר עם כוכבים? מסע בעקבות ימי בנימינה של אהוד מנור

"כשאני כותב 'שמש' זאת רק השמש בבנימינה", אמר פעם אהוד מנור כשנשאל על מילות שיריו שלדבריו עוסקות תמיד תמיד רק במקום אחד - במושבת הולדתו, מול כתף הכרמל. הגעגועים של מנור הגיעו לשיאם בשיר שמסמל אותו יותר מכל - ימי בנימינה. אז למה ביקש הפזמונאי לחזור שוב ושוב אל אותם ימים יחפים? וכיצד שיריו משתלבים בהיסטוריה של המושבה?

הילד אהוד מנוד, ברקע המושבה בנימינה

מָה קָרָה לַיֶּלֶד
שֶׁדִּבֵּר אֶל כּוֹכָבִים,
שֶׁהִמְתִּיק סוֹדוֹת
עִם סַבְיוֹנִים וּשְׁחָפִים,
שֶׁסָּפַר כָּל נֶמֶשׁ חֶרֶשׁ
וּבַחוֹל נִרְדַּם,
מָה קָרָה לוֹ יוֹם אֶחָד
שֶׁקָּם וְנֶעֱלַם?

אֲנִי רוֹצָה לַחֲזֹר
אֶל הַיָּמִים הֲכִי יָפִים שֶׁלִּי,
הַיָּמִים הַיְּחֵפִים שֶׁל בִּנְיָמִינָה
כֵּן, אֲנִי זוֹכֵר, הַכֹּל זָרַם לְאַט,
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא מִהֵר,
אֲנָשִׁים אָמְרוּ שָׁלוֹם,
חָבֵר הָיָה חָבֵר.

הַיּוֹרֶה יֵרֵד מָחָר
הַבֵּט בַּלְּבָנָה.
אֵיךְ הָיָה יְבוּל הָעֲנָבִים
הַשָּׁנָה?
הִכָּנְסוּ הָעֶרֶב,
יֵשׁ רִבָּה מִתּוּת גִּנָּה,
וּבַלַּיְלָה תִּתְכַּסּוּ
כִּי תִּהְיֶה צִנָּה.

וְעַכְשָׁו אִם יוֹם אוֹ לַיִל,
אִם רַע לִי וְאִם טוֹב,
אֵין לִי רֶגַע זְמַן
לָשֶׁבֶת וְלַחֲשֹׁב.
לִפְעָמִים אֲנִי כִּמְעַט
מִדַּעְתִּי יוֹצֵא,
כָּל יָמַי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם
וְלֹא מוֹצֵא.

מָה קָרָה לַיֶּלֶד
שֶׁנִּרְדַּם בַּחֹל הַחַם,
שֶׁיּוֹם אֶחָד, לְפֶתַע,
קָם וְנֶעֱלַם?

 

במאי 2003 התארח אהוד מנור בפורום מוזיקה ישראלית באתר "וואלה". אחד הגולשים בפורום שאל אותו מדוע הוא נוהג בפזמוניו לתאר את עצמו כילד חולמני ותמים. "בני אדם אינם במיטבם בדרך כלל לאחר שהם מתבגרים. את רוב התכונות האנושיות היפות, אני מייחס לאנשים בגיל התבגרות ועל הזכרונות האלה אני בונה לא מעט מהשירים העכשויים שאני כותב", ענה לו מנור.

מנור מעולם לא נרתע מן הנוסטלגיה. בשירים רבים כמו "ילדותי השנייה", "חלומות שמורים" או "בשנה הבאה", הוא שב את ילדותו, אל הגעגועים שלו לנוף ילדותו: שכונת גבעת הפועל בבנימינה.

ילדותו הייתה אמנם קסומה אך לא חפה מקשיים ומטרגדיות. מנור נולד כאהוד ויינר בקיץ 1941 במושבה הקטנה, שני מבין שלושה בנים. את הוריו הוא תיאר כאוהבים שעשו למענו הכל, למרות שהיה שונה מאוד מאנשי המושבה המחוספסים. מנור היה באמת ילד חולמני, הוא באמת דיבר אל הכוכבים, והוא התעניין בנושאים שלא העסיקו במיוחד את חבריו: ספרות, מוזיקה אמריקנית וקולנוע. חבריו תיארו אותו כילד רגיש מאוד, שאמנם זכה להצקות על היותו מנומש ואדמוני, אבל גם זכה להערכה גדולה ולחברים רבים. האידיליה היחסית הזו באה אל סיומה בסוף שנות החמישים, כאשר אביו האהוב של מנור נפטר. הטרגדיה הוכפלה כאשר אחיו הצעיר, יהודה, נפל במלחמת ההתשה.

ולכן "ימי בנימינה" אינו רק שיר נוסטלגיה סטנדרטי. אמנם יש בו מן הגעגוע הנפוץ לאווירה פשוטה ולבבית, להתנהלות איטית וחברית, לתות מהגינה ולריבה תוצרת בית, אבל גם געגוע אל ילדות חסרת דאגות שלא ניתן לשחזר.

תות מהגינה, וריבה תוצרת בית. צעירים בבנימינה בשנות החמישים. מתוך אוסף יד יצחק בן צבי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

 

הגעגוע הזה לדבר שלא יחזור הוא חלק מהחידוש של מנור, בהשוואה לנוף הפזמונאי שמנור פעל בו בתחילת דרכו, שהיה נוף של שירים על אנחנו וכולנו. מנור, בשיר נפלא זה, כמו ברבים אחרים שנכתבו לפניו ועוד ייכתבו אחריו השמיע קול של יחיד שאין לו מקום אחר ("אין לי ארץ אחרת" משנת 1986) – הדגש הוא עליו, ולא עלינו. יחיד המספיד את אחיו הצעיר יהודה וינר שנפל במלחמת ההתשה ("אחי הצעיר יהודה", משנת 1969).

כמו לאה גולדברג לפניו, הקול האישי והמובחן הזה הפך לקול של כולנו. גולדברג בזמנו זכתה לביקורת חריפה על שירה "האמנם עוד יבואו ימים". מנור שפעל כמה עשורים אחריה, זכה לאהדת הקהל המיידית.

אך אם הזהות של היוצר אהוד מנור עוברת היטב בשיריו ומוכרת לכל אוהביהם, ראוי שנשאל מהי בנימינה עבורו? כבר התחלנו לרמוז על כך. אך זה לא מספיק.

בספרו "אין לי ארץ אחרת" סיפר מנור שנכון – אמנם בנימינה איננה מוזכרת בכל שיריו מפורשות, אך כל שיריו עוסקים בה וכל מילה בהם חוזרת אל בנימינה של ילדותו ונעוריו. כי "כשאני כותב 'שמש' זאת רק השמש בבנימינה. כשאני כותב 'ים' זה רק הים בחוף קיסריה. אני יכול להיות בניו-יורק, לכתוב 'עצים', ואלה העצים מהחורשה בבנימינה, לא מסנטרל פארק. וגם החלומות הראשונים נשמרים, כמו בכספת, גם אלה שלא יתגשמו כנראה לעולם".

אדם המתגעגע לנעוריו בלהט שכזה יגלה שוב ושוב שהם אבדו ואין עוד להשיבם. מכאן לא פלא שמושא "הטענות" של מנור הוא עצמו המבוגר. מנור מבטא את התסכול שלו אל מול כשלונו לחזור להיות אותו ילד תמים. הבית השלישי ב"ימי בנימינה" מדבר בדיוק על כך: כָּל יָמַי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם/ וְלֹא מוֹצֵא". כל ימיו יחזור אהוד מנור לעיר ילדותו וימצא שהוא כבר אינו הנער ההוא, ושהעיר התפתחה והשתנתה לה. ממש כמו תושבי תל-אביב הקטנה המתגעגעים לעיר הלבנה שמזמן נבלעה בידי המטרופולין. הגעגוע הוא לא רק לעיר שהייתה ואיננה, אלא ויותר מכך – לאנשים שכבר אינם.

"יש גם משהו מאכזב בחזרה לבנימינה, שלא מצליחה להחזיר לי את האנשים שאליהם אני מתגעגע יותר מכל דבר אחר, ההורים שלי ואחי הצעיר יהודה".

אהוד מנור בריאיון משנת 2000.

"ימי בנימינה" הוקלט לראשונה על ידי חוה אלברשטיין בשנת 1975, והופיע באלבומה "כמו צמח בר". הימים, ימי עצב וחשבון נפש לאחר מלחמת יום הכיפורים המדממת, התאימו מאוד לאווירת השיר.

מתי כספי, שותפו הנאמן של מנור במשך שנים, אחראי ללחן החד פעמי של השיר. על גבי על אלבום אוסף משירי כספי שהוציאה חברת "מדיה דיירקט" בשנת 1999, תיאר מנור את השפעת לחניו של כספי עליו: "הצלילים הראשונים שהשמיע באוזניי פעלו עליי כשיקוי קסמים, ושמעתי בהם מענה אינטימי מרגש לתחושות שביקשתי להביע במילים. המוסיקה של מתי מתאפיינת בעומק, ברגישות, בחום, בהומור, בעצב, בכאב, בפסימיות אופטימית ובאופטימיות פסימית".

"פסימיות אופטימית ואופטימיות פסימית". מתי כספי ואהוד מנור על עטיפת האוסף "השירים הגדולים", 1994. NMC

ואכן הלחן המופתי של כספי, השירה העמוקה של אלברשטיין ובעיקר המילים הרגישות של מנור הפכו את "ימי בנימינה" לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. החוויה המתוארת בשיר גדולה יותר מחוויתו הספציפית של מנור, היא נוגעת לכל ישראלי מבוגר, גם אם לא נולד בשנות הארבעים, וגם אם מעולם לא היה בבנימינה. היא נוגעות לכל אדם מבוגר שעוצר לרגע ממרוץ העכברים של חיי היומיום, ותוהה לאן נעלם הילד שבו שדיבר פעם עם כוכבים.

בהכנת הכתבה נעזרנו ברשימה היפה של רוביק רוזנטל באתרו "הזירה הלשונית".