"כאשר אמירה תהיה גדולה, אז את תספרי לה סיפורים, נכון, עטר'לה? את זוכרת איך הייתי מספר לך ערב ערב סיפורים לפני השינה?"
את המילים האלה כתב אוריאל אופק לבתו בת השבע, עטרה.
הוא שהה אז בטורונטו הקפואה, והיא, יחד עם אמה בינה ואחותה התינוקת אמירה שזה עתה נולדה (ושאותה אוריאל עדיין לא פגש), היו בישראל. בביתם שבנוף ים.
ב-1960 נסע אוריאל, כבר אז יוצר מוערך שליצירתו מקום של כבוד במדף הספרים הישראלי, להשלים את עבודתו האקדמאית בקנדה. הרופאים לא אישרו לבינה ההרה לצאת לנסיעה הארוכה הזו, והיא ועטרה נאלצו להמתין בארץ ללידה ולהתאוששות, ולהצטרף לאבי המשפחה המתגעגע רק מספר חודשים לאחר מכן.
בינתיים הם התכתבו ביניהם. מכתבים מלאי געגוע ואהבה ו – סיפורים. נראה שכבר אז, אוריאל התייחס לבתו עטרה כאל סופרת-לעתיד קטנה, שותפה לחזונו המקצועי ולאהבתו הגדולה לסיפורים בכלל ולספרי ילדים בפרט.
מכתבים אלה שמורים בארכיון אוריאל אופק המופקד במכון גנזים, וזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מכון גנזים – אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל (ע"ר) והספרייה הלאומית.
אוריאל אופק היה אחד היוצרים הפוריים ביותר בתולדות ספרות הילדים העברית, כשהוא לא מדלג על אף תפקיד במעגל היצירה הספרותית: הוא כתב, תרגם וערך פרוזה, שירה, תסריטים ועיתונות. הוא היה העורך הראשי של עיתון "דבר לילדים", ובמקביל עסק במחקר אקדמאי מקיף על ספרות הילדים בכלל וספרות הילדים העברית בפרט.
בדור שלא ידע את ויקיפדיה וגוגל, הוא כתב על הספרים והסופרים, מספק לקוראים הישראלים הצצה אל מאחורי הקלעים של תהליך היצירה הספרותית.
איך מצליחים גם ליצור בהיקף כזה וגם להיות אבא נוכח בחיי בנותיו?
בתקופה ההיא, הנוכחות האבהית לא הייתה מובנת מאליה. אבות רבים יצאו לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות וחזרו בשעות הערב או הלילה, מותירים את הטיפול בילדים לאימותיהם. אבל אוריאל היה שם, מספר סיפורים לפני השינה, מכוון, מעודד ותומך.
הוא בחר להכניס את חייו המקצועיים הביתה, או למשוך אליו החוצה את משפחתו, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה.
"את קירות הבית שלנו", מספרת לנו בתו עטרה, "לא כיסו טפטים כמו אצל השכנים, אלא ספרים".
הבית עלה על גדותיו מספרים, ומאחר ובספרייה הציבורית בהרצליה באותם ימים היו כמעט רק ספרי מבוגרים, בית משפחת אופק הפך לספרייה ציבורית לילדים, או כפי שקראו לה ילדי נוף ים: "הספרייה של בינה".
בינה ניהלה את הספרייה ביד רמה. בחדר אחד היה יושב אוריאל ועובד: כותב, מתרגם או עוסק בחקר הספרות, ובחדר האוכל, דרך החלון הצרפתי הגדול שפנה לרחוב, היא הייתה ממליצה לילדים על ספרי קריאה וניהלה את תיקיית ההשאלות וההחזרות העמוסה לעייפה.
בתוך כל זה גדלה עטרה.
היא למדה לקרוא הרבה לפני שנכנסה לכיתה א'. כבר כשהייתה בת שלוש אביה היה מושיב אותה על ברכיו והיה מקריא לה את הדברים שהוא היה קורא אז – ספרי ילדים או מכתביהם של שלונסקי, ביאליק ואחרים. הוא היה מניח את אצבעו בסבלנות מתחת למילים שקרא, והיא קלטה עם הזמן את צורת האותיות והניקוד. עד מהרה יכלה כבר לקרוא קטעים קצרים ומנוקדים בעצמה.
כשאוריאל נסע לקנדה, הם ניהלו חליפת מכתבים מלאת געגועים, שכללה את יצירותיה הבוסריות של עטרה מצד אחד, וגאווה גדולה, עידוד והכוונה מצידו של אוריאל.
"לפני חצי שעה קיבלתי את המחברת שלך, עטרהלה מתוקה, שהכנת לי – עם הציורים והשירים. איזה יופי של הפתעה קיבלתי לכבוד שבת. פשוט, עוד קשה לי לכתוב כמה אני שמח לה. אקרא את כולה, ואביט בציורים ואראה לכל הידידים שלי ואשוויץ נורא (מותר להגיד "נורא" וגם לכתוב "נורא" במכתבים, אבל לא בסיפורים)".
הוא גם שיתף אותה בעבודתו:
"את יודעת עטרהלה? גם כאן, בטורונטו, התחלתי לכתוב סיפורים לילדים. בית הספר "בית צדק", שבו אני מלמד חמישה ילדים בני שמונה, החליט להוציא חוברות לילדים: בכל שבועיים תצא חוברת אחת. יהיו בהן סיפורים, חידות, ודברי שעשועים, ואני אכתוב את החוברות. כאשר תצא החוברת הראשונה אשלח לך אותה בדואר ותאמרי לי אם היא מוצאת חן בעיניך".
האם אוריאל התכוון במודע להפוך את אשתו ואת בנותיו לכותבות, עורכות ומתרגמות, או שהאהבה האדירה שהייתה בו כלפי ספרות הילדים פשוט פרצה ממנו והציפה את הבית? זאת לא נדע, אבל עובדה היא שזה עבד היטב.
כשהציעו לו לכתוב את התסריטים לסדרה "סמי וסוסו", הוא לא רצה להתחייב לכתיבה שבועית, והפשרה שהגיע אליה עם אסתר סופר (מפיקת התוכנית) הייתה שהוא יכתוב את הסדרה יחד עם בינה.
אבל אז, מספרת בינה בראיון לעיתון "דבר":
"… פשוט חטפתי את זה מאורי. לא, הוא לא כעס, להיפך. אין בינינו קנאה. הרי סיפרתי לך שאנחנו עובדים מצוין יחד. הוא אפילו שמח להתפנות לעבודות שריתקו אותו יותר".
עם הזמן, בינה שעד אז הייתה הדמות המעשית במשפחת אופק, זו שניסתה "לתפוס" את אוריאל טוב הלב לפני שהוא מבטיח למישהו עבודה ללא תמורה כספית, זו שניהלה את ספרי החשבונות ואת העניינים המשפטיים של הבית, החלה לכתוב בעצמה. סיפורים וספרים יפהפיים ורגישים ותרגומים עשירי שפה של קלאסיקות על זמניות כמו הרוזן ממונטה כריסטו, פיטר פן, שלושה בסירה אחת ועוד רבים.
מהר מאד, הצטרפה גם עטרה לעשייה המקצועית המשפחתית.
כשהיא הייתה בת שבע עשרה בלבד, אביה העביר אליה בקשה לתרגום שקיבל מעדה תמיר, מי שערכה אז את ספרי "כתרי". וכך היא התחילה. בעט פרקר ירוק היא שקדה על עבודה שנשענה רבות על עבודתו הקודמת והכוונתו של אביה.
עד היום, היא מספרת, היא משתמשת בעצותיו שהדריכו אותה אז. כשהיא עורכת, היא מנסה לספר את הסיפור מחדש – לילד. ואת השאלות של איך זה ישמע לו? איך זה לא יהיה משעמם? היא שומעת בקולו של אביה עד היום.
אבל כשעטרה הייתה בשנות השלושים המוקדמות שלה, אוריאל הלך לעולמו. מוקדם מידי, אחרי מחלה ארוכה מידי, כשהוא רק בן 60.
הוא השאיר אחריו עולם שלם של סיפורי ילדים, החל מלקסיקון ספרות הילדים העברית דרך ספריו שלו ("שבע טחנות ועוד טחנה", "ההצגה חייבת להימשך") וכלה בתרגומיו הנפלאים לספרות הילדים העולמית ולקלאסיקות נטולות גיל. תום סוייר, עליסה בארץ הפלאות, המומינים, צ'ארלי והשוקולדה – שמות של ספרים שההורים של כולנו קראו כילדים ואנחנו קונים עדיין לילדנו שלנו.
ומעל הכל, הוא השאיר אחריו גם שלוש נשים יוצרות מופלאות שינקו ממנו וגדלו על ברכיו המקצועיות.
אחרי שאיבדה את אביה האהוב, קרה לעטרה משהו שלא קורה להרבה בנות: היא נקראה ליצור מחדש יצירות שהוא טיפל בהן קודם. יצירות שמבחינתה היו קודש קודשים של עבודתו.
כשבמודן התחילו להפיק את סדרת "הרפתקה" החדשה (בה מתורגמות מחדש יצירות קאנוניות של ספרות קלאסית), פנו אליה וביקשו שתיקח חלק בפרויקט הזה. כשהיא קיבלה את רשימת הספרים האופציונליים לידיה, הספר היחיד שממש דיבר אליה ודגדג לה לתרגם אותו מחדש היה אליס בארץ הפלאות, או כמו שהיא קוראת לו בקיצור – אליס.
הייתה רק בעיה אחת – בעמודים הראשונים של ספרי אליס שנמכרו אז בחנויות הופיע הקרדיט הבא: "מאנגלית: אוריאל אופק". איך היא יכולה במו ידיה להוריד מהמדפים את יצירתו של אביה?
רק לאחר שהיא הבינה שתרגום חדש יצא בכל מקרה לאור (נאמר לה שיש מישהי שכבר עובדת על אחד כזה כמה שנים), היא החליטה לקחת את המשימה על עצמה. עדיף שהיא תעשה את זה, במלוא הכבוד לעבודתו של אביה, ולא מישהי אחרת.
במשך חודש ימים היא לא עשתה שום דבר אחר. היא אכלה נשמה וישנה – אליס. כשהיו לה התלבטויות – היא פנתה לתרגום של אביה, כשהוא מספק לה הנחיה ומשען גם כשהוא עצמו לא נמצא כאן כבר כדי לענות על שאלותיה.
חודש לקח לה לתרגם מחדש את אחד הספרים המורכבים ביותר לתרגום.
מאז, היא ערכה מחדש גם את תרגומו של אביה ל"הרוח בערבי הנחל", שיצא מחדש בפורמט יפהפייה שחתומים עליו שניהם יחד.
אין הרבה משפחות שניתן לומר שהשפעתן על ספרות הילדים העברית והישראלית הייתה גדולה ומעצבת כמו משפחת אופק.
אוריאל, בן דור המייסדים, היה מהראשונים שלקחו ועיצבו ובנו את היסודות של כל מה שמוכר לנו. הוא התייחס לתרגום, ל"עברות" הסיפורים, בחרדת קודש.
אשתו ובנותיו לקחו את העשייה הזו דור ושניים קדימה, כשהן כותבות כבר בשפה חדשה, נוגעות כל אחת מהן בילדי ונערי דורה, ממשיכות לעשות את מה שאוריאל אהב כל כך: לספר סיפורים שיגיעו ללבבות ויגעו בהם.
–
תודה גדולה לעטרה אופק על סיועה בהכנת הכתבה
המכתבים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון אוריאל אופק המופקד במכון גנזים וזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מכון גנזים – אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל (ע"ר), משרד ירושלים ומורשת ותכנית ציוני דרך, חטיבת היודאיקה בספריית הרווארד והספרייה הלאומית של ישראל.
