דמיינו שיום העבודה שתצאו אליו נראה כך: קומו בבוקר, שתו קפה, עלעלו בעיתון המקומי. אחר כך תצאו לרחוב וסעו למשרד, שם תמצאו דואר שהגיע מכל רחבי העולם. תקראו עיתונים אירופיים, תפתחו את המכתבים, ואת כל המידע שתמצאו תסדרו בכרטסת מסודרת על פי האלף בית, כרטסת שכרטיסיה נראים בערך כך:
כמובן שאז היו מסודרים הכרטיסים על גלגלת, או אולי בארון תיוק מעץ מהגוני מהודר. אבל זה פחות משנה. הישענו לאחור בכיסאכם, תעשנו מקטרת אם תרצו, ועיינו שוב בפרטים שמופיעים בכרטסת. תפתחו את התיקים האישיים, הביטו בתמונות ובפרטים הביוגרפיים, נסו לאמת את המידע שקיבלתם ותרצו גם לגלות היכן נמצאים אותם אנשים. האנשים שאחראים על מה שהוא אולי הפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות.
אלו היו חייו של טוביה פרידמן, שעל כרטיס הביקור הדמיוני שלו היה כתוב "צייד נאצים". בשנות החמישים לא היה קל לאסוף מידע. לא היה גוגל ולא פייסבוק. אבל פרידמן יצא למסע והקים מפעל חיים שמטרתו אחת – להעמיד לדין כמה שיותר פושעי מלחמה נאצים.
את משימת חייו – לתפוס נאצים – החל עוד בטרם תמה רשמית המלחמה. כשנכנס הצבא הרוסי לעירו של פרידמן, ראדום בפולין, ביקשו הכובשים החדשים לארגן מחדש את המשטרה המקומית. פרידמן ניצל את ההזדמנות והתגייס לשורות המשטרה תחת זהות בדויה. במסגרת תפקידו זה חשף פושעים נאצים, לכד אותם והביאם לדין.
בשלב מסוים החליט פרידמן שעתידו אינו בפולין, עזב את המשטרה, והחליט לעלות לארץ ישראל. הוא עזב את פולין הקומוניסטית דאז באופן לא חוקי והגיע לווינה בדרכו לארץ. אבל שם השתנו התוכניות – בווינה הוא פגש את אנשי המוסד לעלייה ב', שהציעו לו להקים צוות שיאתר פושעי מלחמה נאצים. וכך היה. פרידמן התיישב בבירה האוסטרית והחל לאסוף מידע. בזכות סיוע נרחב שקיבל ממשטרת וינה, הצליח לאתר קציני אס.אס. ויותר מכך – להביא הוכחות שיאפשרו את מעצרם ולעיתים אף את העמדתם לדין.
מה צריך לעשות אדם בתקופה ההיא שמבקש להביא לדין צדק פושעים נאצים? ראשית, עליו לבנות תיקים אישיים של אותם קצינים נאצים: מה שמם, שנת ומקום הולדתם, תפקידם בצבא הגרמני, באס.אס. בגסטפו או במפלגה הנאצית. עליו להביא עדויות והוכחות על חלקם בפשעים נגד האנושות. וכמובן שעליו לאתר את האנשים האלו – היכן הם נמצאים כעת, האם החליפו זהות, האם החליפו את מראם? לבסוף, עליו לשכנע את הרשויות לפעול בהתאם לעדויות ולחומרים שליקט. כך בדיוק בנויים התיקים האישיים שבארכיונו של פרידמן, בהם ניסה לאתר תמונות של הקצינים הנאצים, כתבות עיתונות ומידע נוסף שיקבע את אחריותם לפשעים שבוצעו על ידיהם או בסביבתם. כך הצליח, בין היתר, ללכוד קציני אס.אס. שפיקדו על השמדת יהודי ראדום, עיר הולדתו. בתקופה זו בה שהה באוסטריה הצליח להביא למעצרם של כ-250 נאצים.
קורט בכר, למשל, היה מנהל המחלקה הכלכלית של האס.אס. בהונגריה לאחר כיבושה, ועוד לפני כן פיקד על מחנות הריכוז הגרמניים. הוא ידוע במיוחד בתור קצין האס.אס. שניהל את המשא ומתן מול ישראל קסטנר לפיו יתירו הנאצים ליהודים מבודפשט להימלט מהעיר בתמורה לסחורות ולכסף. קסטנר העיד לטובתו אחרי המלחמה – אך לטוביה פרידמן היה תיק עליו.
ב"כרטסת הנאצים" של פרידמן אפשר למצוא פרטים יבשים על עוד נאצים רבים. תיאודור אייקה היה מפקד מחנה הריכוז דכאו. האנס בותמן ניהל את מחנה ההשמדה חלמנו. ברונו שטרקנבאך היה בכיר במשרד לביטחון הרייך ואחראי על פעילות האיינזצגרופן. אלו רק דוגמאות בודדות מתוך מאות הכרטיסיות על הגלגל של פרידמן.
ב-1952 עלה סוף סוף פרידמן לארץ ישראל, ולאחר תקופה מסוימת של עבודה ב"יד ושם" הקים מחדש את הארגון שנקרא כעת "המכון לדוקומנטציה בישראל לחקר פעולות הפושעים הנאצים". באותן שנים יצא פרידמן נגד "יד ושם" על עיסוקו הממוקד בתיעוד הנספים והניצולים והזנחת המאמצים לרדוף את הפושעים הנאצים ולהביא ללכידתם. ואכן, המסמכים שנשמרו במכון לדוקומנטציה נראים כמעין תמונת מראה למאגרי "יד ושם" – במקום רשימות נספים, רשימות על גבי רשימות של נאצים על תפקידיהם השונים, ותיעוד פעולותיהם בזמן השואה.
מחיפה, שם השתקע פרידמן, הוא המשיך את ניסיונו לאתר את אותם פושעים, עם פחות משאבים ופחות סיוע מאשר שהיה לרשותו בזמנו באוסטריה. אך הפעילות נמשכה. פרידמן המשיך לאסוף מידע ולבנות תיקים אישיים על קצינים נאצים רבים, בדרגות שונות, ממפקדי מחנות ועד הבכירים ביותר כדוגמת הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה, או רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ. בעיקר הקדיש פרידמן את זמנו לעורר מודעות תקשורתית לאפשרות הבאתם של אנשי המשטר הנאצי לדין, ועשה מאמצים כדי לשמר את העניין הציבורי בלכידת נאצים ומשתפי פעולה, גם כאשר תשומת הלב הקולקטיבית נטתה לכיוונים אחרים.
אין ספק שגולת הכותרת של מפעל החיים של פרידמן הייתה לכידתו והבאתו לדין בישראל של אדולף אייכמן – והוא עשה זאת בדיוק כפי שאפשר לדמיין את עבודתו של צייד נאצים, כמו בסיפור בלשי. פרידמן החל לאסוף מידע על האחראי למימוש הפתרון הסופי עוד בשבתו בווינה, והצליח שם להשיג תמונה עדכנית של הנאצי הנמלט. בארכיונו שמורות מספר תמונות נדירות של אייכמן, שניתן לראות כאן. אחר כך פעל כדי לאסוף מידע מרחבי העולם על מקום הימצאו, והשתמש בתקשורת בתבונה כדי ליצור לחץ ציבורי שיאפשר את ההוצאה לפועל של לכידתו על ידי המוסד הישראלי. אחרי שדאג לפרסם עוד ועוד ידיעות על מיקומים אפשריים של אייכמן, ואחרי שפרסם מודעות שהבטיחו פרס על ראשו, הוא החל לקבל מכתבים מאנשים שטענו שיש בידיהם מידע על מקום הימצאו של הצורר. ואכן, פרידמן הוא זה שקיבל את המידע הראשוני על הימצאותו של אייכמן בארגנטינה – מכתב אחד מיני רבים – והעבירו למוסד. פרידמן הוא זה ששכנע את הארגון החשאי לפעול למען מטרה זו.
משנתפס אייכמן, העביר פרידמן את החומרים שהיו ברשותו אודות האיש, תיק עב כרס שבנה במשך כ-15 שנים, למשטרת ישראל, וסייע באופן ישיר לבניית התיק המשפטי נגדו. סיפורו של אייכמן הוא בהחלט הבולט ביותר והמוכר ביותר מבין סיפורי ציד הנאצים של טוביה פרידמן, אך ארכיונו מספק לנו הצצה לחייו של צייד נאצים, וכיצד נראית עבודתו היומיומית.
ארכיון טוביה פרידמן שמור בספרייה הלאומית וניתן לסקור את תכולתו כאן.
אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, להאיר, להעיר, או לתקן, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
