איך להיות צייד נאצים: המסמכים הנדירים של טוביה פרידמן

טוביה פרידמן הקדיש את חייו לאיתור ולכידת נאצים נמלטים כדי שיעמדו לדין על מעשיהם. טוביה פרידמן היה זה שהשיג את המידע על מיקומו של אדולף אייכמן בארגנטינה. טוביה פרידמן לא שכח ולא סלח, ועלעול בתיקי ארכיונו ששמור בספרייה הלאומית מגלה גם לנו - איך נראית העבודה של צייד נאצים ועוד בלי רשתות חברתיות?

1

תמונתו העדכנית של אדולף אייכמן, מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

דמיינו שיום העבודה שתצאו אליו נראה כך: קומו בבוקר, שתו קפה, עלעלו בעיתון המקומי. אחר כך תצאו לרחוב וסעו למשרד, שם תמצאו דואר שהגיע מכל רחבי העולם. תקראו עיתונים אירופיים, תפתחו את המכתבים, ואת כל המידע שתמצאו תסדרו בכרטסת מסודרת על פי האלף בית, כרטסת שכרטיסיה נראים בערך כך:

1

כמובן שאז היו מסודרים הכרטיסים על גלגלת, או אולי בארון תיוק מעץ מהגוני מהודר. אבל זה פחות משנה. הישענו לאחור בכיסאכם, תעשנו מקטרת אם תרצו, ועיינו שוב בפרטים שמופיעים בכרטסת. תפתחו את התיקים האישיים, הביטו בתמונות ובפרטים הביוגרפיים, נסו לאמת את המידע שקיבלתם ותרצו גם לגלות היכן נמצאים אותם אנשים. האנשים שאחראים על מה שהוא אולי הפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות.

1
תמונות ומודעות מבוקשים. מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

אלו היו חייו של טוביה פרידמן, שעל כרטיס הביקור הדמיוני שלו היה כתוב "צייד נאצים". בשנות החמישים לא היה קל לאסוף מידע. לא היה גוגל ולא פייסבוק. אבל פרידמן יצא למסע והקים מפעל חיים שמטרתו אחת – להעמיד לדין כמה שיותר פושעי מלחמה נאצים.

את משימת חייו – לתפוס נאצים – החל עוד בטרם תמה רשמית המלחמה. כשנכנס הצבא הרוסי לעירו של פרידמן, ראדום בפולין, ביקשו הכובשים החדשים לארגן מחדש את המשטרה המקומית. פרידמן ניצל את ההזדמנות והתגייס לשורות המשטרה תחת זהות בדויה. במסגרת תפקידו זה חשף פושעים נאצים, לכד אותם והביאם לדין.

1
תמונתו של ברונו סטרקנבאך, קצין אס.אס. מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

בשלב מסוים החליט פרידמן שעתידו אינו בפולין, עזב את המשטרה, והחליט לעלות לארץ ישראל. הוא עזב את פולין הקומוניסטית דאז באופן לא חוקי והגיע לווינה בדרכו לארץ. אבל שם השתנו התוכניות – בווינה הוא פגש את אנשי המוסד לעלייה ב', שהציעו לו להקים צוות שיאתר פושעי מלחמה נאצים. וכך היה. פרידמן התיישב בבירה האוסטרית והחל לאסוף מידע. בזכות סיוע נרחב שקיבל ממשטרת וינה, הצליח לאתר קציני אס.אס. ויותר מכך – להביא הוכחות שיאפשרו את מעצרם ולעיתים אף את העמדתם לדין.

1
כך נראה הכרטיס של תיאודור אייקה, מפקד מחנה הריכוז דכאו. מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

מה צריך לעשות אדם בתקופה ההיא שמבקש להביא לדין צדק פושעים נאצים? ראשית, עליו לבנות תיקים אישיים של אותם קצינים נאצים: מה שמם, שנת ומקום הולדתם, תפקידם בצבא הגרמני, באס.אס. בגסטפו או במפלגה הנאצית. עליו להביא עדויות והוכחות על חלקם בפשעים נגד האנושות. וכמובן שעליו לאתר את האנשים האלו – היכן הם נמצאים כעת, האם החליפו זהות, האם החליפו את מראם? לבסוף, עליו לשכנע את הרשויות לפעול בהתאם לעדויות ולחומרים שליקט. כך בדיוק בנויים התיקים האישיים שבארכיונו של פרידמן, בהם ניסה לאתר תמונות של הקצינים הנאצים, כתבות עיתונות ומידע נוסף שיקבע את אחריותם לפשעים שבוצעו על ידיהם או בסביבתם. כך הצליח, בין היתר, ללכוד קציני אס.אס. שפיקדו על השמדת יהודי ראדום, עיר הולדתו. בתקופה זו בה שהה באוסטריה הצליח להביא למעצרם של כ-250 נאצים.

קורט בכר, למשל, היה מנהל המחלקה הכלכלית של האס.אס. בהונגריה לאחר כיבושה, ועוד לפני כן פיקד על מחנות הריכוז הגרמניים. הוא ידוע במיוחד בתור קצין האס.אס. שניהל את המשא ומתן מול ישראל קסטנר לפיו יתירו הנאצים ליהודים מבודפשט להימלט מהעיר בתמורה לסחורות ולכסף. קסטנר העיד לטובתו אחרי המלחמה – אך לטוביה פרידמן היה תיק עליו.

1
"השטן של הימלר" – אודילו גלובוצניק, קצין אס.אס. בכיר שהיה מעורב בהשמדת היהודים בפולין. מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

ב"כרטסת הנאצים" של פרידמן אפשר למצוא פרטים יבשים על עוד נאצים רבים. תיאודור אייקה היה מפקד מחנה הריכוז דכאו. האנס בותמן ניהל את מחנה ההשמדה חלמנו. ברונו שטרקנבאך היה בכיר במשרד לביטחון הרייך ואחראי על פעילות האיינזצגרופן. אלו רק דוגמאות בודדות מתוך מאות הכרטיסיות על הגלגל של פרידמן.

ב-1952 עלה סוף סוף פרידמן לארץ ישראל, ולאחר תקופה מסוימת של עבודה ב"יד ושם" הקים מחדש את הארגון שנקרא כעת "המכון לדוקומנטציה בישראל לחקר פעולות הפושעים הנאצים". באותן שנים יצא פרידמן נגד "יד ושם" על עיסוקו הממוקד בתיעוד הנספים והניצולים והזנחת המאמצים לרדוף את הפושעים הנאצים ולהביא ללכידתם. ואכן, המסמכים שנשמרו במכון לדוקומנטציה נראים כמעין תמונת מראה למאגרי "יד ושם" – במקום רשימות נספים, רשימות על גבי רשימות של נאצים על תפקידיהם השונים, ותיעוד פעולותיהם בזמן השואה.

1
תמונות של הרמן גרינג, מבכירי הנאצים ומפקד הלופטוואפה. מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

מחיפה, שם השתקע פרידמן, הוא המשיך את ניסיונו לאתר את אותם פושעים, עם פחות משאבים ופחות סיוע מאשר שהיה לרשותו בזמנו באוסטריה. אך הפעילות נמשכה. פרידמן המשיך לאסוף מידע ולבנות תיקים אישיים על קצינים נאצים רבים, בדרגות שונות, ממפקדי מחנות ועד הבכירים ביותר כדוגמת הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה, או רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ. בעיקר הקדיש פרידמן את זמנו לעורר מודעות תקשורתית לאפשרות הבאתם של אנשי המשטר הנאצי לדין, ועשה מאמצים כדי לשמר את העניין הציבורי בלכידת נאצים ומשתפי פעולה, גם כאשר תשומת הלב הקולקטיבית נטתה לכיוונים אחרים.

1
תמונתו של אדולף אייכמן. מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית
1
תמונות שונות של אדולף אייכמן. מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

אין ספק שגולת הכותרת של מפעל החיים של פרידמן הייתה לכידתו והבאתו לדין בישראל של אדולף אייכמן – והוא עשה זאת בדיוק כפי שאפשר לדמיין את עבודתו של צייד נאצים, כמו בסיפור בלשי. פרידמן החל לאסוף מידע על האחראי למימוש הפתרון הסופי עוד בשבתו בווינה, והצליח שם להשיג תמונה עדכנית של הנאצי הנמלט. בארכיונו שמורות מספר תמונות נדירות של אייכמן, שניתן לראות כאן. אחר כך פעל כדי לאסוף מידע מרחבי העולם על מקום הימצאו, והשתמש בתקשורת בתבונה כדי ליצור לחץ ציבורי שיאפשר את ההוצאה לפועל של לכידתו על ידי המוסד הישראלי. אחרי שדאג לפרסם עוד ועוד ידיעות על מיקומים אפשריים של אייכמן, ואחרי שפרסם מודעות שהבטיחו פרס על ראשו, הוא החל לקבל מכתבים מאנשים שטענו שיש בידיהם מידע על מקום הימצאו של הצורר. ואכן, פרידמן הוא זה שקיבל את המידע הראשוני על הימצאותו של אייכמן בארגנטינה – מכתב אחד מיני רבים – והעבירו למוסד. פרידמן הוא זה ששכנע את הארגון החשאי לפעול למען מטרה זו.

1
תמונות של אדולף אייכמן בצעירותו ואשתו ורה, מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

משנתפס אייכמן, העביר פרידמן את החומרים שהיו ברשותו אודות האיש, תיק עב כרס שבנה במשך כ-15 שנים, למשטרת ישראל, וסייע באופן ישיר לבניית התיק המשפטי נגדו. סיפורו של אייכמן הוא בהחלט הבולט ביותר והמוכר ביותר מבין סיפורי ציד הנאצים של טוביה פרידמן, אך ארכיונו מספק לנו הצצה לחייו של צייד נאצים, וכיצד נראית עבודתו היומיומית.

ארכיון טוביה פרידמן שמור בספרייה הלאומית וניתן לסקור את תכולתו כאן.

אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, להאיר, להעיר, או לתקן, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

הבית של אוריאל אופק

איך בונים בית של ספרים וסופרים? אוריאל אופק היה אחד מהיוצרים הפורים ביותר בימי ספרות הילדים העברית. אבל הרבה לפני שהוא היה כותב ומתרגם הוא היה קודם כל בעל ואב. מכתביו לביתו הקטנה מספקים לנו הצצה לאוריאל האבא, לקשר המיוחד שהיה לו עם בנותיו ואשתו ולהשראה שהוא היה עבורן.

אוריאל אופק עם ביתו עטרה

"כאשר אמירה תהיה גדולה, אז את תספרי לה סיפורים, נכון, עטר'לה? את זוכרת איך הייתי מספר לך ערב ערב סיפורים לפני השינה?"

את המילים האלה כתב אוריאל אופק לבתו בת השבע, עטרה.

הוא שהה אז בטורונטו הקפואה, והיא, יחד עם אמה בינה ואחותה התינוקת אמירה שזה עתה נולדה (ושאותה אוריאל עדיין לא פגש), היו בישראל. בביתם שבנוף ים.

ב-1960 נסע אוריאל, כבר אז יוצר מוערך שליצירתו מקום של כבוד במדף הספרים הישראלי, להשלים את עבודתו האקדמאית בקנדה. הרופאים לא אישרו לבינה ההרה לצאת לנסיעה הארוכה הזו, והיא ועטרה נאלצו להמתין בארץ ללידה ולהתאוששות, ולהצטרף לאבי המשפחה המתגעגע רק מספר חודשים לאחר מכן.

בינתיים הם התכתבו ביניהם. מכתבים מלאי געגוע ואהבה ו – סיפורים. נראה שכבר אז, אוריאל התייחס לבתו עטרה כאל סופרת-לעתיד קטנה, שותפה לחזונו המקצועי ולאהבתו הגדולה לסיפורים בכלל ולספרי ילדים בפרט.

מכתבים אלה שמורים בארכיון אוריאל אופק המופקד במכון גנזים, וזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מכון גנזים – אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל (ע"ר) והספרייה הלאומית.

מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)
מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)

אוריאל אופק היה אחד היוצרים הפוריים ביותר בתולדות ספרות הילדים העברית, כשהוא לא מדלג על אף תפקיד במעגל היצירה הספרותית: הוא כתב, תרגם וערך פרוזה, שירה, תסריטים ועיתונות. הוא היה העורך הראשי של עיתון "דבר לילדים", ובמקביל עסק במחקר אקדמאי מקיף על ספרות הילדים בכלל וספרות הילדים העברית בפרט.

בדור שלא ידע את ויקיפדיה וגוגל, הוא כתב על הספרים והסופרים, מספק לקוראים הישראלים הצצה אל מאחורי הקלעים של תהליך היצירה הספרותית.

איך מצליחים גם ליצור בהיקף כזה וגם להיות אבא נוכח בחיי בנותיו?

בתקופה ההיא, הנוכחות האבהית לא הייתה מובנת מאליה. אבות רבים יצאו לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות וחזרו בשעות הערב או הלילה, מותירים את הטיפול בילדים לאימותיהם. אבל אוריאל היה שם, מספר סיפורים לפני השינה, מכוון, מעודד ותומך.

הוא בחר להכניס את חייו המקצועיים הביתה, או למשוך אליו החוצה את משפחתו, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה.

עטרה לוקחת חלק ביצירתו של אביה, כתבה בעיתון "דבר", 5 באוגוסט, 1970. מתוך אוסף העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית.

"את קירות הבית שלנו", מספרת לנו בתו עטרה, "לא כיסו טפטים כמו אצל השכנים, אלא ספרים".

הבית עלה על גדותיו מספרים, ומאחר ובספרייה הציבורית בהרצליה באותם ימים היו כמעט רק ספרי מבוגרים, בית משפחת אופק הפך לספרייה ציבורית לילדים, או כפי שקראו לה ילדי נוף ים: "הספרייה של בינה".

בינה ניהלה את הספרייה ביד רמה. בחדר אחד היה יושב אוריאל ועובד: כותב, מתרגם או עוסק בחקר הספרות, ובחדר האוכל, דרך החלון הצרפתי הגדול שפנה לרחוב, היא הייתה ממליצה לילדים על ספרי קריאה וניהלה את תיקיית ההשאלות וההחזרות העמוסה לעייפה.

בתוך כל זה גדלה עטרה.

היא למדה לקרוא הרבה לפני שנכנסה לכיתה א'. כבר כשהייתה בת שלוש אביה היה מושיב אותה על ברכיו והיה מקריא לה את הדברים שהוא היה קורא אז – ספרי ילדים או מכתביהם של שלונסקי, ביאליק ואחרים. הוא היה מניח את אצבעו בסבלנות מתחת למילים שקרא, והיא קלטה עם הזמן את צורת האותיות והניקוד. עד מהרה יכלה כבר לקרוא קטעים קצרים ומנוקדים בעצמה.

אוריאל עם עטרה בתו

כשאוריאל נסע לקנדה, הם ניהלו חליפת מכתבים מלאת געגועים, שכללה את יצירותיה הבוסריות של עטרה מצד אחד, וגאווה גדולה, עידוד והכוונה מצידו של אוריאל.

"לפני חצי שעה קיבלתי את המחברת שלך, עטרהלה מתוקה, שהכנת לי – עם הציורים והשירים. איזה יופי של הפתעה קיבלתי לכבוד שבת. פשוט, עוד קשה לי לכתוב כמה אני שמח לה. אקרא את כולה, ואביט בציורים ואראה לכל הידידים שלי ואשוויץ נורא (מותר להגיד "נורא" וגם לכתוב "נורא" במכתבים, אבל לא בסיפורים)".

מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)
מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)

הוא גם שיתף אותה בעבודתו:

"את יודעת עטרהלה? גם כאן, בטורונטו, התחלתי לכתוב סיפורים לילדים. בית הספר "בית צדק", שבו אני מלמד חמישה ילדים בני שמונה, החליט להוציא חוברות לילדים: בכל שבועיים תצא חוברת אחת. יהיו בהן סיפורים, חידות, ודברי שעשועים, ואני אכתוב את החוברות. כאשר תצא החוברת הראשונה אשלח לך אותה בדואר ותאמרי לי אם היא מוצאת חן בעיניך".

 

מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)
מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)

האם אוריאל התכוון במודע להפוך את אשתו ואת בנותיו לכותבות, עורכות ומתרגמות, או שהאהבה האדירה שהייתה בו כלפי ספרות הילדים פשוט פרצה ממנו והציפה את הבית? זאת לא נדע, אבל עובדה היא שזה עבד היטב.

כשהציעו לו לכתוב את התסריטים לסדרה "סמי וסוסו", הוא לא רצה להתחייב לכתיבה שבועית, והפשרה שהגיע אליה עם אסתר סופר (מפיקת התוכנית) הייתה שהוא יכתוב את הסדרה יחד עם בינה.

אבל אז, מספרת בינה בראיון לעיתון "דבר":

"… פשוט חטפתי את זה מאורי. לא, הוא לא כעס, להיפך. אין בינינו קנאה. הרי סיפרתי לך שאנחנו עובדים מצוין יחד. הוא אפילו שמח להתפנות לעבודות שריתקו אותו יותר".

עם הזמן, בינה שעד אז הייתה הדמות המעשית במשפחת אופק, זו שניסתה "לתפוס" את אוריאל טוב הלב לפני שהוא מבטיח למישהו עבודה ללא תמורה כספית, זו שניהלה את ספרי החשבונות ואת העניינים המשפטיים של הבית, החלה לכתוב בעצמה. סיפורים וספרים יפהפיים ורגישים ותרגומים עשירי שפה של קלאסיקות על זמניות כמו הרוזן ממונטה כריסטו, פיטר פן, שלושה בסירה אחת ועוד רבים.

מהר מאד, הצטרפה גם עטרה לעשייה המקצועית המשפחתית.

כשהיא הייתה בת שבע עשרה בלבד, אביה העביר אליה בקשה לתרגום שקיבל מעדה תמיר, מי שערכה אז את ספרי "כתרי". וכך היא התחילה. בעט פרקר ירוק היא שקדה על עבודה שנשענה רבות על עבודתו הקודמת והכוונתו של אביה.

עד היום, היא מספרת, היא משתמשת בעצותיו שהדריכו אותה אז. כשהיא עורכת, היא מנסה לספר את הסיפור מחדש – לילד. ואת השאלות של איך זה ישמע לו? איך זה לא יהיה משעמם? היא שומעת בקולו של אביה עד היום.

אוריאל עם ביתו עטרה
אוריאל עם בתו עטרה

אבל כשעטרה הייתה בשנות השלושים המוקדמות שלה, אוריאל הלך לעולמו. מוקדם מידי, אחרי מחלה ארוכה מידי, כשהוא רק בן 60.

הוא השאיר אחריו עולם שלם של סיפורי ילדים, החל מלקסיקון ספרות הילדים העברית דרך ספריו שלו ("שבע טחנות ועוד טחנה", "ההצגה חייבת להימשך") וכלה בתרגומיו הנפלאים לספרות הילדים העולמית ולקלאסיקות נטולות גיל. תום סוייר, עליסה בארץ הפלאות, המומינים, צ'ארלי והשוקולדה – שמות של ספרים שההורים של כולנו קראו כילדים ואנחנו קונים עדיין לילדנו שלנו.

ומעל הכל, הוא השאיר אחריו גם שלוש נשים יוצרות מופלאות שינקו ממנו וגדלו על ברכיו המקצועיות.

מספריו ותרגומיו של אוריאל אופק

אחרי שאיבדה את אביה האהוב, קרה לעטרה משהו שלא קורה להרבה בנות: היא נקראה ליצור מחדש יצירות שהוא טיפל בהן קודם. יצירות שמבחינתה היו קודש קודשים של עבודתו.

כשבמודן התחילו להפיק את סדרת "הרפתקה" החדשה (בה מתורגמות מחדש יצירות קאנוניות של ספרות קלאסית), פנו אליה וביקשו שתיקח חלק בפרויקט הזה. כשהיא קיבלה את רשימת הספרים האופציונליים לידיה, הספר היחיד שממש דיבר אליה ודגדג לה לתרגם אותו מחדש היה אליס בארץ הפלאות, או כמו שהיא קוראת לו בקיצור – אליס.

הייתה רק בעיה אחת – בעמודים הראשונים של ספרי אליס שנמכרו אז בחנויות הופיע הקרדיט הבא: "מאנגלית: אוריאל אופק". איך היא יכולה במו ידיה להוריד מהמדפים את יצירתו של אביה?

רק לאחר שהיא הבינה שתרגום חדש יצא בכל מקרה לאור (נאמר לה שיש מישהי שכבר עובדת על אחד כזה כמה שנים), היא החליטה לקחת את המשימה על עצמה. עדיף שהיא תעשה את זה, במלוא הכבוד לעבודתו של אביה, ולא מישהי אחרת.

במשך חודש ימים היא לא עשתה שום דבר אחר. היא אכלה נשמה וישנה – אליס. כשהיו לה התלבטויות – היא פנתה לתרגום של אביה, כשהוא מספק לה הנחיה ומשען גם כשהוא עצמו לא נמצא כאן כבר כדי לענות על שאלותיה.

חודש לקח לה לתרגם מחדש את אחד הספרים המורכבים ביותר לתרגום.

מאז, היא ערכה מחדש גם את תרגומו של אביה ל"הרוח בערבי הנחל", שיצא מחדש בפורמט יפהפייה שחתומים עליו שניהם יחד.

אין הרבה משפחות שניתן לומר שהשפעתן על ספרות הילדים העברית והישראלית הייתה גדולה ומעצבת כמו משפחת אופק.

אוריאל, בן דור המייסדים, היה מהראשונים שלקחו ועיצבו ובנו את היסודות של כל מה שמוכר לנו. הוא התייחס לתרגום, ל"עברות" הסיפורים, בחרדת קודש.

אשתו ובנותיו לקחו את העשייה הזו דור ושניים קדימה, כשהן כותבות כבר בשפה חדשה, נוגעות כל אחת מהן בילדי ונערי דורה, ממשיכות לעשות את מה שאוריאל אהב כל כך: לספר סיפורים שיגיעו ללבבות ויגעו בהם.

תודה גדולה לעטרה אופק על סיועה בהכנת הכתבה

המכתבים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון אוריאל אופק המופקד במכון גנזים וזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מכון גנזים – אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל (ע"ר), משרד ירושלים ומורשת ותכנית ציוני דרך, חטיבת היודאיקה בספריית הרווארד והספרייה הלאומית של ישראל.

חזרת פתאום: מי הייתה דפנה עבר-הדני ואיך נוצר הדואט "שוב"?

דפנה עבר-הדני כתבה ספרי ילדים, תרגמה שירים וקלאסיקות ספרותיות, והמציאה את המילה אי-גיון. אבל בחייה הקצרים היא דווקא הייתה הגיונית מאוד, ולא הפסיקה לנסות לפרוץ לתודעה בזכות כשרונה הספרותי. בזכות היוזמה והדחף היצירתי שלה, נוצר לבסוף אחד הדואטים האהובים ביותר במוזיקה הישראלית - "שוב", שביצעו שמוליק קראוס וג'וזי כץ. איך בא לעולם השיר, ואיך קשורה לכך נעמי שמר?

1

דפנה עבר-הדני, באדיבות המשפחה

יום אחד קיבלה נעמי שמר מכתב. היא קראה את הטקסטים שהיו במעטפה ומיד ביקשה ליצור קשר עם הכותבת. "גרנו באשקלון, שאז נחשבה רחוקה ובטח לא מחוברת לברנז'ה, והיא רצתה שיגלו אותה" – "היא" זו דפנה עבר-הדני, סופרת, משוררת ומתרגמת; הדובר הוא בנה, רן עבר-הדני, שנזכר בקשר שנרקם בין אמו לבין "המשוררת הלאומית", נעמי שמר.

"נעמי התקשרה אליה בהתלהבות וסיפרה לה שהיא מקבלת המון מכתבים, ולרוב אין בהם שום דבר", מספר רן, "אבל העבודות שלה באמת מיוחדות. שמר חשבה אז על הקמה של שלישיית בנות והיא רצתה להשתמש בחומר עבורן, אבל לא יצא מזה הרבה. באותה תקופה, נעמי שמר איגדה סביבה המון אנשים מוכשרים וניסתה לקדם אותם. היא באמת ניסתה לעזור".

"אני זוכר פגישה עם נעמי שמר בבית ברחוב ברודצקי בתל אביב", משחזר יורם עבר-הדני, בנה הצעיר של דפנה. "הייתי קטן ונעמי שמר נראתה לי כמו אלוהים. אמא לקחה אותי איתה וממש התרגשתי. בחוסר צניעות אציין שהזיכרון הכי חזק שלי זה שנעמי שמר אמרה 'יא, איזה ילד יפה' והשווצתי בזה שנים. אני זוכר את החום ואת הפרקטיות, בעיקר על רקע הפיזור של אמא".

1
משפחת עבר הדני – אלי, דפנה ושלושת הבנים: רני משמאל, אורי על ברכיה של דפנה ויורם על ידיו של אלי. באדיבות המשפחה

"הרצון של נעמי לעזור היה מאוד חשוב לאמא, אבל היא רצתה שהדברים ינועו מהר יותר והם לא, וזה תסכל אותה מאוד", מוסיף רן.

מי הייתה דפנה עבר-הדני וכיצד היא הגיעה לשלוח מכתב דווקא לנעמי שמר? נספר כעת.

עבר-הדני נולדה ב-20 בנובמבר 1940 בירושלים, בתם השנייה מתוך שלוש של טוביה וברטה אוּרדַנג. אביה היה אגרונום ואמה, ילידת לונדון שהשתקעה בארץ בשנת 1934, נעשתה לימים אספנית אומנות משפיעה. בשנת 1948, כשהייתה דפנה בת שבע, נהרג אביה בשעה שעלה על מוקש בבית צפאפה. אמה הייתה אישה מאוד פעלתנית ונוכחת, אך מותו של טוביה זעזע את עולמה. זמן קצר לאחר מותו לקחה האם את בנותיה אל משפחתה באנגליה, והחלה לנהל את משרד ההסברה של הסוכנות היהודית שם. המשפחה חיה שם כשנה וחצי, אך הבנות חוו קשיי הסתגלות ולכן הן חזרו לארץ. אחרי תקופה ברטה עזבה שוב לאנגליה והפעם הבנות נשארו בארץ. רינה, הבכורה, לקחה אחריות על הילדות והשכנים סייעו להן.

1
ברטה אורדנג ושלוש הבנות: דפנה מימין, רינה משמאל ובמרכז מירי, תמונה מסוף שנות ה-40. צילום מסך מתוך סרטו של מוזיאון ישראל, "ברטה אורדנג: גלריה משלה"

בגיל 15 עברה עבר-הדני ללמוד בבית הספר החקלאי "הדסים". היא גם חוותה שם קושי חברתי – בית הספר עירב אוכלוסיות רבות – ילידי הארץ, ילדי בורגנים ועולים חדשים, חלקם ניצולי שואה וחלקם מארצות ערב. "הציקו לי שם", היא סיפרה בריאיון ליהודה אטלס בשנת 1995. "הייתי ילדה מתבודדת תמיד, שמשתדלת להיות עם עצמה. הם התרחקו ממני ואני התרחקתי להם. היו לי שתי חברות טובות, תמי ורחל, גם הן יתומות מאב […] מאוחר יותר הפכתי למשוררת של הקבוצה. לכל ערב שבת, למסיבה, הייתי כותבת שני שירים, אחד שמח ואחד עצוב".

"היא הייתה התלמידה שכתבה את כל המסכות," מספר בנה הצעיר יורם. "אלה היו שנותיה הראשונות של המדינה והיא כתבה ברוח ההירואית ששלטה אז, כתיבה מלאת פאתוס".

"זה אפיין את הכתיבה שלה בעברית", ממשיך בנה הבכור, רן. "באנגלית היא כתבה בצורה יותר קלילה ורומנטית". בריאיון עם יהודה אטלס, התוודתה עבר-הדני שמאז ומתמיד הייתה לה חיבה למילה הכתובה. כבר בגיל ארבע היא כתבה וקראה בשתי השפות, ובגיל שש חיברה את שירה הראשון באנגלית. 

1
שיר שכתבה דפנה בגיל 7 וחצי, ציוני-הירואי ברוח התקופה. באדיבות המשפחה

את הבגרויות החלה להשלים בלימודי ערב בירושלים. שם הכירה את אלי עבר-הדני, ירושלמי גם הוא, ממשפחה אורפלית שניהלה חנות תבלינים בשוק מחנה יהודה. השניים הגיעו מעולמות שונים לגמרי ולמרות זאת האהבה פרחה. אלי, שעבד בשירותי הביטחון, נדד בארץ יחד עם עבודתו והמשפחה נדדה איתו. רן ואורי נולדו בחיפה ויורם באשקלון, שם השתקעה המשפחה לבסוף. 

בשנות ההורות הראשונות התמסרה דפנה עבר-הדני לגידול הילדים. בריאיון עם יהודה אטלס סיפרה שעולמה היה מלא והיא לא חשה דחף יצירתי. עם זאת, בניה מספרים כי ילדותם הייתה שלובה בסיפורים ובשירים שדפנה הייתה ממציאה לאורך היום או לפני השינה. חלקם היו הבסיס לספר הילדים הראשון שכתבה, "הגברת צפרדע בוכה במקלחת", שהיה מבוסס על שירי ילדים שפרסמה בעיתון הילדים "פילון".

1
דפנה ואלי עבר-הדני ביום נישואיהם. באדיבות המשפחה

ניסיון הפריצה העיקרי הראשון של דפנה עבר-הדני לתודעה הקולקטיבית היה כשתרגמה ספר שירים של אדוארד ליר. "ב-1969 התיישבתי לתרגם וזה לקח לי כמה חודשים", סיפרה באותו ריאיון עם יהודה אטלס. "ההתחלה הייתה בקיץ, בחופש הגדול. הילדים משתוללים וצורחים סביבי, תמיד משהו מתבשל על האש, רעש, בלגן, ואני כותבת ומשפצת, כותבת ומשפצת". כשסיימה יצאה לסיבוב מו"לים, אך משנתקלה רק בסירוב, החליטה בצעד מאוד לא מקובל באותה תקופה, אפילו אוונגרדי, לממן בעצמה את הוצאת הספר. לשמחתה, הספר הפך פופולרי מיד, ותוך כמה חודשים יצא בארבע מהדורות ומכר למעלה מ-8,000 עותקים. באותו ספר המציאה עבר-הדני את המושג אי-גיון כתרגום למילה נונסנס, שימוש שהתקבע בקרב דוברי העברית עד היום.

זה הזמן, פחות או יותר, שבו נכנסה לתמונה נעמי שמר. במידת מה, היא בהחלט אחראית להצלחתה היחסית של עבר-הדני במהלך שנות השבעים, אז הוציאה את ספרי הילדים שלה והמשיכה לכתוב שירים שזכו להצלחה.

בשלב ראשון, חיברה שמר את עבר-הדני עם יהורם גאון, שנסע אז לסיבוב הופעות באוסטרליה. עבר-הדני תרגמה לו את מילות השירים לאנגלית כך שיתאימו ללחן. עוד לפני כן תרגמה עבר-הדני לאנגלית גם שירים של שמר עצמה.

1
תרגום של דפנה עבר-הדני לאחד מהשירים המוכרים ביותר של נעמי שמר. תצליחו לזהות את השיר המקורי? מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

"נעמי שמר הייתה מי שחיברה בין אמא ובין שמוליק קראוס וג'וזי כץ", מספר רן עבר-הדני. "הם רצו שיר לפסטיבל הזמר והפזמון ונעמי הציעה את אמא. שלושתם ישבו אצל נעמי ואמא כתבה את המילים לפי לחן שכבר היה קיים. במקור זה היה שיר שג'וזי הייתה אמורה לשיר לבדה, אבל ברגע האחרון שמוליק החליט שהוא רוצה לעלות לבמה גם כן, ואז היא הוסיפה את החלק שמשקף את הבית הראשון, באלתור של רגע".

"פה אני רוצה להוסיף," אומר יורם, "שהשיר 'שוב' מנכיח את הראייה הרעננה והמורכבת של אמא. בתקופה ההיא 'תן לי דקה להתרגל אליך שוב' לא היה קונספט מקובל, וזה מתחדד עוד יותר על רקע הקשר בין שמוליק וג'וזי. זה עוד יותר חזק עבורי כי אמא שלי לא הייתה אדם מחובר, היא התקשתה מול קודים חברתיים ומול המציאות. אבל היה בה משהו ביכולת שלה לתפוס תובנות, אולי לראות מהצד, בגלל שהיא הייתה אאוטסיידרית. השיר הזה שרד כי הוא מורכב ורלוונטי, בועט וחושב מחוץ לקופסא".

"תמיד מדברים על השיר 'שוב', אבל אמא תרגמה עוד להיט מוסיקלי", מבקש להזכיר רן. "זה היה שיר פרסי בשם 'ללא כוכב' ששר ג'ו עמר. אז כבר הכירו אותה ברשות השידור והזמינו אותה כדי שתתרגם את השיר. מישהו תרגם לה את משמעות השיר בגדול והיא תרגמה אותו לעברית ושמרה על רוח המילים והמקצב. זה שיר שעד היום יש לו לא מעט ביצועים".

1
מילות השיר "שוב" של דפנה עבר-הדני

את כל הסיפור הזה, על אומנית המילים שאספה לה מילים וארגה מהן עולם, אולי לא היינו מכירים כלל, לולא היינו נתקלים לגמרי במקרה במכתב היפהפה שכתב יורם בנה לנעמי שמר, מעט אחרי מותה של עבר-הדני. את המכתב הראשון שכתבה עבר-הדני לשמר אולי לא הצלחנו למצוא בארכיון נעמי שמר ששמור בספרייה הלאומית, אבל דווקא את המכתב הזה כן. "ברגעים רבים היית עבורה גשר על פני מים סוערים", כתב שם יורם עבר-הדני. "מין קיצור דרך ידידותי לעולם היומיום והאמיתי, שבו כותבים תרגומים ליהורם גאון…עולם שאמא שלי הרגישה בו, בכל 56 שנותיה, כאורחת שלא מכירה בדיוק את נימוסי השולחן".

1
המכתב שכתב יורם עבר-הדני לנעמי שמר לאחר מותה של אמו דפנה. מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

דפנה עבר-הדני הלכה לעולמה בשנת 1997 לאחר מאבק בסרטן, והיא רק בת 56. על מצבתה נחקקו מילים מתוך השיר האחרון שכתבה, חודשים ספורים לפני מותה:

"אולי אראה דברים יפים שלא ראיתי עד עכשיו

ומה שלא אזכה לראות פשוט מאוד אינו נחשב

אולי אבכה בשקט חם, נחנק מרוב געגועים

או ייתכן ששם אמצא את מרחביי הרגועים

בכל מקרה, אם כך או איך,

שלום שלום – אני אלך"

1
מצבתם של אלי ודפנה עבר הדני עם שירה של דפנה חקוק עליה. באדיבות המשפחה

תחושת ההחמצה שוודאי עולה עם קריאת הדברים הייתה גם מנת חלקה של דפנה עבר-הדני עצמה. בריאיון למוסף "סגנון" מנובמבר 1995 היא סיפרה בגאווה על הצלחתו של בנה יורם כתסריטאי וכסופר, אך לא הפנתה מבטה מהמשתמע: "הצטערתי בשבילי, אבל בשבילו שמחתי. צצה איזו מחשבה שהעניינים שלי עוד לא הסתדרו ושכאילו צריך להיות תור. וזה לא לגמרי בסדר שהתור שלי עוד לא הגיע…". את דבריה סיימה בתקווה ראויה: "אני מאוד מקווה שספרים יישארו באופנה, ולא רק מכיון שאני היצרן, אלא מפני שאכפת לי מילדים. אני חושבת שספר נותן מרווח נשימה ומלווה אותך לאורך זמן".

מי קיבלה "אלף נשיקות" מאבשלום פיינברג?

מייסד מחתרת ניל"י היה רק בן 27 במותו, אבל עד אז הספיק לחוות אהבת אמת או שתיים. או חמש. הכירו את שלל הטוענות לכתר "נמענת מכתב האהבה הרומנטי ביותר בשפה העברית"

בתמונה הגדולה: אבשלום פיינברג, 1915. מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל. בתמונות הקטנות: ראיסה מריטן (מימין) באדיבות מוזיאון בית פיינברג ומרים כבשנה (משמאל) באדיבות המשפחה.

זהו סיפורה של אהבה לא ממומשת.

זאת כנראה הכותרת המתאימה ביותר למכתב שכתב בשנת 1910 אבשלום פיינברג לאהובה עלומה. הכותרת המקורית הייתה "בלדת אלף הנשיקות" והיא משאירה אותנו עם מעט מאד מידע על אודות האישה או הנערה שחורת התלתל ולבנת העור המוזכרת בה.

האם אכן כתב אבשלום את הבלדה הזו עבור האחת, אהובתו האמיתית והיחידה? האם הייתה בכלל מישהי כזו?
ואם הייתה כזו – מיהי?

על השאלה האחרונה היו לא מעט נשים שענו בגוף ראשון. העובדה שכולן הצליחו להוכיח קשר כלשהו לאבשלום או לפחות לספר סיפור מתקבל על הדעת, מציירת דיוקן עגול יותר של האידיאליסט הציוני הצעיר, אביר המילים ושובר הלבבות.

העובדות הידועות שאין עליהן עוררין הן אלה: הבלדה הפיוטית, מלאת התשוקה והדמיון, נכתבה באוקטובר 1910. אבשלום חזר לא מכבר מפריז, רגע לפני שהגיע לתחנת המחקר בעתלית והצטרף למפעלו החקלאי של אהרון אהרונסון.

אם נרשה לעצמנו לשחק בשרלוק הולמס, נוכל להשתמש בתיאורים המופיעים בעמוד השני של המכתב (זה שהקוראים לא מגיעים אליו בדרך כלל) כדי לנסות להניח ממנו לגבי אופי הקשר ועומק האינטימיות ששררו בין אבשלום לבין האישה לה כתב.

"את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות עד רווֹת, וזאת היתה נשיקת האלף. אבל השמיים אינם בעד עיני החוטאות, האור איננו בעד שפתי הטמאות, הארציות, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב."

 

העמוד השני מתוך המכתב המקורי הנמצא היום בבית אהרנסון, מוזיאון ניל"י
העמוד השני מתוך המכתב המקורי הנמצא היום בבית אהרנסון, מוזיאון ניל"י

אבל מי הייתה אותה אישה אשר תלתליה וגופה עמדו מול עיניו של פיינברג כשהרהורי התשוקה שלו הפכו למילים על הדף? ניסינו לגלות תשובה לשאלה המסקרנת, ובחכתנו עלו מספר גרסאות. כל אחת נטועה בזמן ובמקום מעט שונים, אך לכולן מכנה משותף אחד העומד במרכזן: אישה צעירה ויפה שברגע כלשהו בהיסטוריה הרומנטית שלה הייתה בטוחה שליבו של אבשלום נתון בידיה. האם אי פעם נדע את התשובה לחידה?

 

משולש האהבה לבית אהרונסון

הטוענת הראשונה לכתר היא רבקה אהרונסון – מי שרשמית נחשבה לארוסתו. רבקה הייתה אחותו הצעירה של אהרון אהרונסון ובינה לבין אבשלום נרקמו יחסים קרובים. אליה מצטרפת אחותה המפורסמת שרה, שככל הנראה הייתה הדבר הקרוב ביותר לחברת נפש שהיה לאבשלום.

מכתביו לשרה ולרבקה מלאי רגש ותיאורים מליציים. לפעמים הוא כתב לשתיהן יחד, כשהוא משתמש בכינויי ידידות כמו נערותיי ויקירותיי, אבל הוא גם ניהל התכתבות נפרדת, אינטימית הרבה יותר, עם כל אחת מהן.
לשרתי. לרבקתי. מאבשלום.

"אה! לו יכולתי אתמול לעוף לפניך ולרפד את כל הדרך בפרחים יפות, ולשים על כל פרח נשיקה בתקווה שפעמייך יואילו לנגוע בהן, מה מאושר הייתי".

מכתב אהבה מאת אבשלום פיינברג אל שרה אהרנסון, יולי 1911. מתוך אוסף אברהם שבדרון, אוטוגרפים, הספרייה הלאומית.
מכתב אהבה מאת אבשלום פיינברג אל שרה אהרנסון, יולי 1911. מתוך אוסף אברהם שבדרון, אוטוגרפים, הספרייה הלאומית.

אבל למרות שאבשלום לא חסך בנשיקות במכתבים שכתב להן, ולמרות הדמיון שלפעמים מבצבץ בין השורות, אלף נשיקות לא יכול היה להיכתב עבורן או בהשראתן.

האחיות לבית אהרונסון נפסלו מפאת אי התאמה בתאריכים. תוכלו לקרוא על כך בפירוט כאן בכתבה העוסקת בשאלה הזו.

מקור הטעות היא כנראה העובדה שהמכתב אכן נמצא בין מסמכיה של משפחת אהרנסון, ומופקד היום בבית אהרנסון – מוזיאון ניל"י.

האם אבשלום, לאחר שכתבו לאחרת, הקדיש את המכתב מחדש בכל זאת לרבקה הג'ינג'ית או לשרה בהירת השיער? כנראה שלעולם לא נדע בוודאות.

הרומן הפריזאי

קרוב לחמש שנים מחייו בילה אבשלום בבירה הצרפתית (1904-1909, עם הפסקות קצרות בשוויץ ובארץ ישראל). בזמן לימודיו בפריז הוא הכיר באמצעות דודתו הנערצת סוניה בלקינד את הזוג מאריטן, קשר עמם יחסי חברות אמיצים ונעשה בן בית בביתם.

ז'ק מאריטן היה פילוסוף והוגה דעות צרפתי קתולי. ראיסה מאריטן הייתה בת למשפחה יהודית שהיגרה מרוסיה לצרפת בשלהי המאה הקודמת בעקבות רדיפות היהודים המקומיות. היא פגשה את ז'ק בסורבון, התאהבה בצעיר בעל הפנים העדינות ונישאה לו בטקס נוצרי למגינת לב משפחתה.

בין בני הזוג שררו יחסי אהבה והערכה חזקים. ראיסה העידה ביומניה כי כל מה שעשתה בחייה וכל עושרה הרוחני הגיעו לה בזכות בעלה. ז'ק, בתורו, כתב לימים כי היא הייתה מקור ההשראה שלו, וכל שעלה בידו להגשים בדרך יצירתו בזכותה בא לו.

ובכל זאת, כשהגיע אבשלום לביתם והתאהב בצעירה החולמנית והיפה, היא התאהבה בו גם. רגשנותה מצאה הד בלבו של הצעיר האידיאליסט שהיה שונה כל כך מבעלה הרציני. ולמרות ניסיונותיה הכושלים למושכו לנצרות, כשהם נפרדו בסופו של דבר, זה היה בכאב של אוהבים שיודעים שרבים הסיכויים שלא יפגשו שנית.

עם שובו של אבשלום לארץ, ירדו לחוף יחד איתו השמועות והרכילות על אהובתו הצרפתיה שנשארה מאחור, בפריז.

מהמושבות הצעירות בחדרה, זכרון יעקב ועתלית הוא המשיך לנהל מערכת יחסים כתובה עם ז'ק. חלק מהמכתבים, בצרפתית רהוטה וביידיש, ניתן למצוא בארכיונו של הפילוסוף אנדרה נהר המופקד בספריה הלאומית, אבל ככל שידוע לנו לא נמצאים שם מכתבים אישיים לראיסה.

האם הוא כתב את הבלדה עבורה, אבל התחרט והשאיר אותה אצלו?

התאריכים מתאימים, כמו גם ההקשר: אהבתם הלא ממומשת והמרחק הרב שהפריד ביניהם ומנע מנשיקותיו המטאפוריות של אבשלום להגיע ממש עד אליה.

ראיסה מריטן, באדיבות מוזיאון בית פיינברג
ראיסה מריטן, באדיבות מוזיאון בית פיינברג

 

האחות היפה מיפו

מרים כבשנה הייתה נערה צעירה וציונית מאד כשהגיעה לארץ ישראל, יחד עם אחיה הגדול, מפלונסק שבפולין. בני משפחה נוספים הצטרפו אליהם בהמשך, אבל בינתיים עבדה מרים כאחות רחמניה בבית החולים ביפו.

שם, כך היא סיפרה לבני משפחתה, היא פגשה את אבשלום. הוא היה המטופל הצעיר והכריזמטי, היא המטפלת המסורה והיפהפייה, מה כבר יכול לקרות?

אמנם לא מצאנו תיעוד על אשפוז של אבשלום באותה תקופה, אבל מעטים רישומי החולים שנשמרו מאותן שנים.

בני המשפחה מחזיקים בשיר שנמצא בין ניירותיה של סבתם. השיר נכתב על ידי אבשלום ושמה של הנערה אליה הוא פונה הוא מרים.

השיר למרים, כפי שפורסם בעיתון הארץ ביום 29 נובמבר 1996⁩, מתוך ארכיון העיתונות של הספריה הלאומית
השיר למרים, כפי שפורסם בעיתון הארץ ביום 29 נובמבר 1996⁩, מתוך ארכיון העיתונות של הספריה הלאומית.

אבל כבר בשנת 1911, ככל הנראה, עברה מרים להתגורר ביבנאל ביחד עם חיים יפה, שמהר מאוד יהיה בעלה החוקי.

האם אכן אבשלום היה מאוהב בה? האם אלף נשיקות נכתב עבורה, דווקא אחרי שכבר לא הייתה שלו? אחרי שחיים לקח אותה צפונה?

מרים כבשנה בצעירותה, באדיבות המשפחה
מרים כבשנה בצעירותה, באדיבות המשפחה

אם כן, נותר רק לתהות מה היו תחושותיה של האישה הנשואה באושר אם וכאשר קראה את המילים הללו, שאולי היו מיועדות עבורה.

הבחורה של צילה

צילה, אחותו הקטנה והאהובה של אבשלום, העלתה בשיחות משפחתיות שם אחר: סגולה בקמן רזילי. בארכיון החאן בחדרה קיים מכתב אחר שאבשלום כתב לסגולה, וכן מעטפה הממוענת אליה בכתב ידו.

האם הכילה המעטפה אי אז את אלף נשיקות? היא ריקה עכשיו, והכיתוב המופיע על גבה לא רומז על תכולתה.

איננו יודעים הרבה על חייה של סגולה, למעט העובדה שב-1918 נישאה לחיים רזניק (לימים רזילי).

צילה הייתה קרובה מאד לאבשלום. גם כאשר הם לא היו באותו מקום באותו זמן, הם ניהלו התכתבות ענפה (בה הנשים מתוארות באופן שונה מאד מהמטאפורות הרומנטיות שמילאו את מכתבי האהבה ששלח לנשים שלא היו אחותו). היא הכירה אותו כנראה יותר ממרבית חבריו, והגיוני לחשוב שהוא שיתף אותה בנטיות ליבו.

בעיה אחת יש בתיאוריה הזו: לפי מקורות משפחתיים, סגולה נולדה בשנת 1896. חשבון פשוט מוביל למסקנה שבשנת 1910 היא הייתה בת 14 בלבד. מי שיטרח לקרוא את כל המכתב, מעבר לפתיחה המפורסמת עד מאוד, ימצא עובדה זו מטרידה למדי.

אז למי בכל זאת הגיעו אלף הנשיקות?

האם זה משנה מי מכל נערותיו הייתה זו שעבורה נכתבה הבלדה?

התמונה העולה מהצלבת הסיפורים הללו עם הביוגרפיה הציונית של אבשלום היא של גבר יהודי צעיר שליבו עולה על גדותיו מרגשות אהבה. אהבה לעמו. לארצו. למשפחתו. וכן, גם לנערות ונשים שפגש בחייו.

בזכות יכולות הביטוי המופלאות ועושרו הלשוני המדהים, אנחנו יכולים כמעט לגעת, גם היום במרחק עשרות שנים – באותם רגשות חמים שנגדעו מוקדם כל כך מן הראוי.

מי שלקחו את הטקסט הזה וקרבו אותו בצעד נוסף אלינו, הם מירית שם אור שארגנה מחדש את מילותיו של אבשלום  לשיר שהולחן על ידי צביקה פיק והושר בפיו של יהורם גאון.