חזרת פתאום: מי הייתה דפנה עבר-הדני ואיך נוצר הדואט "שוב"?

דפנה עבר-הדני כתבה ספרי ילדים, תרגמה שירים וקלאסיקות ספרותיות, והמציאה את המילה אי-גיון. אבל בחייה הקצרים היא דווקא הייתה הגיונית מאוד, ולא הפסיקה לנסות לפרוץ לתודעה בזכות כשרונה הספרותי. בזכות היוזמה והדחף היצירתי שלה, נוצר לבסוף אחד הדואטים האהובים ביותר במוזיקה הישראלית - "שוב", שביצעו שמוליק קראוס וג'וזי כץ. איך בא לעולם השיר, ואיך קשורה לכך נעמי שמר?

דפנה עבר-הדני, באדיבות המשפחה

יום אחד קיבלה נעמי שמר מכתב. היא קראה את הטקסטים שהיו במעטפה ומיד ביקשה ליצור קשר עם הכותבת. "גרנו באשקלון, שאז נחשבה רחוקה ובטח לא מחוברת לברנז'ה, והיא רצתה שיגלו אותה" – "היא" זו דפנה עבר-הדני, סופרת, משוררת ומתרגמת; הדובר הוא בנה, רן עבר-הדני, שנזכר בקשר שנרקם בין אמו לבין "המשוררת הלאומית", נעמי שמר.

"נעמי התקשרה אליה בהתלהבות וסיפרה לה שהיא מקבלת המון מכתבים, ולרוב אין בהם שום דבר", מספר רן, "אבל העבודות שלה באמת מיוחדות. שמר חשבה אז על הקמה של שלישיית בנות והיא רצתה להשתמש בחומר עבורן, אבל לא יצא מזה הרבה. באותה תקופה, נעמי שמר איגדה סביבה המון אנשים מוכשרים וניסתה לקדם אותם. היא באמת ניסתה לעזור".

"אני זוכר פגישה עם נעמי שמר בבית ברחוב ברודצקי בתל אביב", משחזר יורם עבר-הדני, בנה הצעיר של דפנה. "הייתי קטן ונעמי שמר נראתה לי כמו אלוהים. אמא לקחה אותי איתה וממש התרגשתי. בחוסר צניעות אציין שהזיכרון הכי חזק שלי זה שנעמי שמר אמרה 'יא, איזה ילד יפה' והשווצתי בזה שנים. אני זוכר את החום ואת הפרקטיות, בעיקר על רקע הפיזור של אמא".

משפחת עבר הדני – אלי, דפנה ושלושת הבנים: רני משמאל, אורי על ברכיה של דפנה ויורם על ידיו של אלי. באדיבות המשפחה

"הרצון של נעמי לעזור היה מאוד חשוב לאמא, אבל היא רצתה שהדברים ינועו מהר יותר והם לא, וזה תסכל אותה מאוד", מוסיף רן.

מי הייתה דפנה עבר-הדני וכיצד היא הגיעה לשלוח מכתב דווקא לנעמי שמר? נספר כעת.

עבר-הדני נולדה ב-20 בנובמבר 1940 בירושלים, בתם השנייה מתוך שלוש של טוביה וברטה אוּרדַנג. אביה היה אגרונום ואמה, ילידת לונדון שהשתקעה בארץ בשנת 1934, נעשתה לימים אספנית אומנות משפיעה. בשנת 1948, כשהייתה דפנה בת שבע, נהרג אביה בשעה שעלה על מוקש בבית צפאפה. אמה הייתה אישה מאוד פעלתנית ונוכחת, אך מותו של טוביה זעזע את עולמה. זמן קצר לאחר מותו לקחה האם את בנותיה אל משפחתה באנגליה, והחלה לנהל את משרד ההסברה של הסוכנות היהודית שם. המשפחה חיה שם כשנה וחצי, אך הבנות חוו קשיי הסתגלות ולכן הן חזרו לארץ. אחרי תקופה ברטה עזבה שוב לאנגליה והפעם הבנות נשארו בארץ. רינה, הבכורה, לקחה אחריות על הילדות והשכנים סייעו להן.

ברטה אורדנג ושלוש הבנות: דפנה מימין, רינה משמאל ובמרכז מירי, תמונה מסוף שנות ה-40. צילום מסך מתוך סרטו של מוזיאון ישראל, "ברטה אורדנג: גלריה משלה"

בגיל 15 עברה עבר-הדני ללמוד בבית הספר החקלאי "הדסים". היא גם חוותה שם קושי חברתי – בית הספר עירב אוכלוסיות רבות – ילידי הארץ, ילדי בורגנים ועולים חדשים, חלקם ניצולי שואה וחלקם מארצות ערב. "הציקו לי שם", היא סיפרה בריאיון ליהודה אטלס בשנת 1995. "הייתי ילדה מתבודדת תמיד, שמשתדלת להיות עם עצמה. הם התרחקו ממני ואני התרחקתי להם. היו לי שתי חברות טובות, תמי ורחל, גם הן יתומות מאב […] מאוחר יותר הפכתי למשוררת של הקבוצה. לכל ערב שבת, למסיבה, הייתי כותבת שני שירים, אחד שמח ואחד עצוב".

"היא הייתה התלמידה שכתבה את כל המסכות," מספר בנה הצעיר יורם. "אלה היו שנותיה הראשונות של המדינה והיא כתבה ברוח ההירואית ששלטה אז, כתיבה מלאת פאתוס".

"זה אפיין את הכתיבה שלה בעברית", ממשיך בנה הבכור, רן. "באנגלית היא כתבה בצורה יותר קלילה ורומנטית". בריאיון עם יהודה אטלס, התוודתה עבר-הדני שמאז ומתמיד הייתה לה חיבה למילה הכתובה. כבר בגיל ארבע היא כתבה וקראה בשתי השפות, ובגיל שש חיברה את שירה הראשון באנגלית.

שיר שכתבה דפנה בגיל 7 וחצי, ציוני-הירואי ברוח התקופה. באדיבות המשפחה

את הבגרויות החלה להשלים בלימודי ערב בירושלים. שם הכירה את אלי עבר-הדני, ירושלמי גם הוא, ממשפחה אורפלית שניהלה חנות תבלינים בשוק מחנה יהודה. השניים הגיעו מעולמות שונים לגמרי ולמרות זאת האהבה פרחה. אלי, שעבד בשירותי הביטחון, נדד בארץ יחד עם עבודתו והמשפחה נדדה איתו. רן ואורי נולדו בחיפה ויורם באשקלון, שם השתקעה המשפחה לבסוף.

בשנות ההורות הראשונות התמסרה דפנה עבר-הדני לגידול הילדים. בריאיון עם יהודה אטלס סיפרה שעולמה היה מלא והיא לא חשה דחף יצירתי. עם זאת, בניה מספרים כי ילדותם הייתה שלובה בסיפורים ובשירים שדפנה הייתה ממציאה לאורך היום או לפני השינה. חלקם היו הבסיס לספר הילדים הראשון שכתבה, "הגברת צפרדע בוכה במקלחת", שהיה מבוסס על שירי ילדים שפרסמה בעיתון הילדים "פילון".

דפנה ואלי עבר-הדני ביום נישואיהם. באדיבות המשפחה

ניסיון הפריצה העיקרי הראשון של דפנה עבר-הדני לתודעה הקולקטיבית היה כשתרגמה ספר שירים של אדוארד ליר. "ב-1969 התיישבתי לתרגם וזה לקח לי כמה חודשים", סיפרה באותו ריאיון עם יהודה אטלס. "ההתחלה הייתה בקיץ, בחופש הגדול. הילדים משתוללים וצורחים סביבי, תמיד משהו מתבשל על האש, רעש, בלגן, ואני כותבת ומשפצת, כותבת ומשפצת". כשסיימה יצאה לסיבוב מו"לים, אך משנתקלה רק בסירוב, החליטה בצעד מאוד לא מקובל באותה תקופה, אפילו אוונגרדי, לממן בעצמה את הוצאת הספר. לשמחתה, הספר הפך פופולרי מיד, ותוך כמה חודשים יצא בארבע מהדורות ומכר למעלה מ-8,000 עותקים. באותו ספר המציאה עבר-הדני את המושג אי-גיון כתרגום למילה נונסנס, שימוש שהתקבע בקרב דוברי העברית עד היום.

זה הזמן, פחות או יותר, שבו נכנסה לתמונה נעמי שמר. במידת מה, היא בהחלט אחראית להצלחתה היחסית של עבר-הדני במהלך שנות השבעים, אז הוציאה את ספרי הילדים שלה והמשיכה לכתוב שירים שזכו להצלחה.

בשלב ראשון, חיברה שמר את עבר-הדני עם יהורם גאון, שנסע אז לסיבוב הופעות באוסטרליה. עבר-הדני תרגמה לו את מילות השירים לאנגלית כך שיתאימו ללחן. עוד לפני כן תרגמה עבר-הדני לאנגלית גם שירים של שמר עצמה.

תרגום של דפנה עבר-הדני לאחד מהשירים המוכרים ביותר של נעמי שמר. תצליחו לזהות את השיר המקורי? מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

"נעמי שמר הייתה מי שחיברה בין אמא ובין שמוליק קראוס וג'וזי כץ", מספר רן עבר-הדני. "הם רצו שיר לפסטיבל הזמר והפזמון ונעמי הציעה את אמא. שלושתם ישבו אצל נעמי ואמא כתבה את המילים לפי לחן שכבר היה קיים. במקור זה היה שיר שג'וזי הייתה אמורה לשיר לבדה, אבל ברגע האחרון שמוליק החליט שהוא רוצה לעלות לבמה גם כן, ואז היא הוסיפה את החלק שמשקף את הבית הראשון, באלתור של רגע".

"פה אני רוצה להוסיף," אומר יורם, "שהשיר 'שוב' מנכיח את הראייה הרעננה והמורכבת של אמא. בתקופה ההיא 'תן לי דקה להתרגל אליך שוב' לא היה קונספט מקובל, וזה מתחדד עוד יותר על רקע הקשר בין שמוליק וג'וזי. זה עוד יותר חזק עבורי כי אמא שלי לא הייתה אדם מחובר, היא התקשתה מול קודים חברתיים ומול המציאות. אבל היה בה משהו ביכולת שלה לתפוס תובנות, אולי לראות מהצד, בגלל שהיא הייתה אאוטסיידרית. השיר הזה שרד כי הוא מורכב ורלוונטי, בועט וחושב מחוץ לקופסא".

"תמיד מדברים על השיר 'שוב', אבל אמא תרגמה עוד להיט מוסיקלי", מבקש להזכיר רן. "זה היה שיר פרסי בשם 'ללא כוכב' ששר ג'ו עמר. אז כבר הכירו אותה ברשות השידור והזמינו אותה כדי שתתרגם את השיר. מישהו תרגם לה את משמעות השיר בגדול והיא תרגמה אותו לעברית ושמרה על רוח המילים והמקצב. זה שיר שעד היום יש לו לא מעט ביצועים".

את כל הסיפור הזה, על אומנית המילים שאספה לה מילים וארגה מהן עולם, אולי לא היינו מכירים כלל, לולא היינו נתקלים לגמרי במקרה במכתב היפהפה שכתב יורם בנה לנעמי שמר, מעט אחרי מותה של עבר-הדני. את המכתב הראשון שכתבה עבר-הדני לשמר אולי לא הצלחנו למצוא בארכיון נעמי שמר ששמור בספרייה הלאומית, אבל דווקא את המכתב הזה כן. "ברגעים רבים היית עבורה גשר על פני מים סוערים", כתב שם יורם עבר-הדני. "מין קיצור דרך ידידותי לעולם היומיום והאמיתי, שבו כותבים תרגומים ליהורם גאון…עולם שאמא שלי הרגישה בו, בכל 56 שנותיה, כאורחת שלא מכירה בדיוק את נימוסי השולחן".

המכתב שכתב יורם עבר-הדני לנעמי שמר לאחר מותה של אמו דפנה. מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

דפנה עבר-הדני הלכה לעולמה בשנת 1997 לאחר מאבק בסרטן, והיא רק בת 56. על מצבתה נחקקו מילים מתוך השיר האחרון שכתבה, חודשים ספורים לפני מותה:

"אולי אראה דברים יפים שלא ראיתי עד עכשיו

ומה שלא אזכה לראות פשוט מאוד אינו נחשב

אולי אבכה בשקט חם, נחנק מרוב געגועים

או ייתכן ששם אמצא את מרחביי הרגועים

בכל מקרה, אם כך או איך,

שלום שלום – אני אלך"

מצבתם של אלי ודפנה עבר הדני עם שירה של דפנה חקוק עליה. באדיבות המשפחה

תחושת ההחמצה שוודאי עולה עם קריאת הדברים הייתה גם מנת חלקה של דפנה עבר-הדני עצמה. בריאיון למוסף "סגנון" מנובמבר 1995 היא סיפרה בגאווה על הצלחתו של בנה יורם כתסריטאי וכסופר, אך לא הפנתה מבטה מהמשתמע: "הצטערתי בשבילי, אבל בשבילו שמחתי. צצה איזו מחשבה שהעניינים שלי עוד לא הסתדרו ושכאילו צריך להיות תור. וזה לא לגמרי בסדר שהתור שלי עוד לא הגיע…". את דבריה סיימה בתקווה ראויה: "אני מאוד מקווה שספרים יישארו באופנה, ולא רק מכיון שאני היצרן, אלא מפני שאכפת לי מילדים. אני חושבת שספר נותן מרווח נשימה ומלווה אותך לאורך זמן".

באה חושך לגרש: סיפורה של שרה לוי תנאי

היא הייתה כוריאוגרפית עטורת פרסים ויוצרת פורה ומוערכת, אבל חייה האישיים החלו בחושך גדול. זהו סיפורה של ילדה קטנה שהצליחה להפוך נר קטן ומהבהב של תקווה וחלום לאבוקה אדירה של חום ואור עבור אנשים רבים כל כך

מרים זקהיים | 14.12.22

גיבורות הסיפור מאחורי חנוכה

שרה לוי תנאי, באדיבות תאטרון מחול ענבל

דמיינו לעצמכם מסיבת חנוכה ב"גן ליבי" או "גן דקלה" בכל עיר רנדומלית בארץ.

הילדות והילדים עומדים במעגל, כל אחד מחזיק סטיק לייט זרחני ביד אחת (הגרסה המודרנית לכתרי הנייר עם השלהבות הצבועות בכתום ואדום), והם שרים. הם שרים מילים ומנגינה שיצאו לאור עוד לפני שההורים שלהם נולדו.

בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ.
בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ.
כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן,
וְכֻלָּנוּ – אוֹר אֵיתָן.
סוּרָה חֹשֶךְ! הָלְאָה שְׁחוֹר!
סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר!

כשהם מגיעים לשורה האחרונה הם רוקעים ברגליהם הקטנות, מגרשים את החושך שנמצא רק בפינות, וצוחקים.

האם הם יכולים לראות, בין רגליהם הנעולות נעליים חדשות, את רגליה היחפות של הילדה הענייה והבודדה שחיברה את מילות השיר הזה? האם הם יכולים לראות בגננת העומדת מולם את דמותה של הגננת הצעירה שלימדה את ילדי הגן שלה לשיר את השיר שכתבה, לרקוע במקומות הנכונים ולהתנועע בקצב המוזיקה שמילאה את חייה?

מי הייתה אותה גננת יתומה שצמחה להיות כוריאוגרפית עטורת פרסים ופורצת דרך? זהו סיפורה של שרה לוי-תנאי.

לוי-תנאי נולדה לעוני גדול אבל גם לשלווה המחבקת של משפחה אוהבת ושלמה ביפו של טרום מלחמת העולם הראשונה. הוריה עלו מתימן בדרך חתחתים מפרכת, אבל היא הגיעה לעולם מאוחר יותר, כששלבי הקליטה הראשונים בארץ החדשה היו כבר מאחוריהם.

בניגוד למקובל בקרב המשפחות נטולות האמצעים בסביבתם, היא נשלחה ללמוד בבית הספר לבנות בנווה צדק – פסגת החינוך העברי באותה תקופה. הילדה הקטנה, זו שפיזזה ושרה וגילתה כישרון גולמי לדרמה ולמילים, לא נועדה להמשיך את שרשרת הדורות העייפים מעבודת כפיים ועמל. במשפחתה ציפו וקיוו שהיא תשכיל ותגדל להיות חלק מהיצירה הציונית שהחלה להירקם כאן, על האדמה שהוריה עברו הרבה כל כך כדי לבנות עליה בית.

אבל חלומות התנגשו במציאות, ודי מהר.

באמצע מלחמת העולם הראשונה, כששרה הייתה רק בת שבע, חתם אחמד ג'מאל פאשה על צו גירוש ליהודי תל אביב ויפו. משפחת לוי העמיסה את מיטלטליה המעטים על עגלת עץ ויצאה שוב לגלות. אלא שהפעם, הם לא הגיעו לארץ המובטחת.

גולי תל אביב התפזרו בין המושבות הצעירות בפנים הארץ ובין הערים הוותיקות כמו טבריה וצפת. המשותף לכולן היה העוני הגדול והמחלות שפשו במחנות הארעיים שהוקמו עבור הפליטים. משפחת לוי הגיעה לכפר סבא, שם נבנה מחוץ למושבה הצעירה מחנה בקתות לטובת המגורשים.

החורף הקשה, מחלת הטיפוס והרעב גבו מחיר כבד מקהילת הגולים נטולי האמצעים. בין המתים הרבים היו אמה ואחותה של שרה. אחיה נעלם.

אביה של שרה, מן איוב מודרני שאיבד באחת את כל שהיה לו מלבדה, לקח אותה איתו לצפת. שם הם חיו ברחובות, מקבצים נדבות למחייתם וישנים תחת כיפת השמיים.

זו הייתה נקודת שפל שקשה היה לקום ממנה. אמה האהובה של שרה נלקחה ממנה, ואיתה הביטחון והאמונה. חלומותיה של הילדה מלאת החיים עם העיניים הבוערות על במות גדולות ותשואות של קהל מתפעל היו רחוקים מן המציאות ככל שחלום יכול להיות. הם הוחלפו בקולותיה האפלים של העיר בלילות ארוכים וקרים, בשקט הרועם של הבדידות הנוראה, ובחיים עם אביה, שצפנו בחובם רק עוני ומחסור.

אבל היא האמינה, ככל שאיפשר לה ליבה הקטן והצעיר, שיכול להיות אחרת. וכשאנשים טובים הציעו לה מקום בבית היתומות של צפת, היא קיבלה את ההצעה ופסעה פסיעה ראשונה בדרך חיים חדשה.

מבית היתומות היא עברה לכפר הנוער ע"ש מאיר שפייה ומשם לסמינר לוינסקי למורות וגננות. היא קיבלה סוף סוף את החינוך אליו כמהה כל כך – חינוך אירופאי קלאסי לצד חלוציות ציונית. היא למדה צרפתית ופסנתר לצד שיעורים מעשיים בחקלאות ומאוחר יותר – בחינוך.

בכל מקום שהגיעה אליו קיבצה לוי-תנאי סביבה חבורות של ילדים למופעי ריקוד וזמר. להפתעת סביבתה הקרובה, למרות החינוך האשכנזי האינטנסיבי שקיבלה כל השנים הללו, היא נשארה עם תחושת שייכות עמוקה כלפי תרבות המזרח והמשיכה לדבר בהטעמת ח' ו-ע'.

עם סיום לימודיה, היא החלה לעבוד כגגנת. הרפרטואר המוזיקלי העברי שיועד לילדי הגן באותם ימים היה דל מאוד. שרה נכנסה בשמחה לתוך הוואקום. היא המציאה שירים, דיקלומים ותנועות עבור ילדי גנה. היא שרה איתם, לימדה אותם לגרש את החושך, להאמין בעצמם ולהתנועע לקצב המוזיקה שלא הפסיקה להתנגן.

במקביל, היא לא הפסיקה לחלום על יותר מזה. היא ראתה את עצמה עומדת על במות גדולות, מופיעה ומשחקת מול קהל בוגר. היא הלכה ללמוד משחק בסטודיו של צבי פרידלנד (שם פגשה את בעלה לעתיד), אבל כשגם ב"הבימה" וגם בתיאטרון "האוהל" התל אביביים דחו אותה היא נפגעה. מאחורי האישה הבטוחה בעצמה והמעורה בחברה התל אביבית, היא הייתה עדיין אותה ילדה יחפה המביטה מהשוליים אל החברה שדחתה אותה ואת אביה.

לימים היא סיפרה על כך: "הדבר הכאיב לי מאוד וחשתי כי נדחיתי רק בגלל היותי מזרחית בעלת מבטא מזרחי".

אבל מי שבנתה לעצמה חיים מתוך החושך, לא תיתן לדחייה אחת או שתיים להפיל אותה. מי שלא רצה אותה כשחקנית מן המניין, קיבל אותה כמנהלת להקה.

היא אספה קבוצת נערים מזרחיים למה שכונה בתחילה "הלהקה המזרחית של שרה לוי". לימים הפכה החבורה ללהקה מוכרת ומוערכת שקיבלה מקום של כבוד בארץ ובעולם ופועלת עד היום – להקת ענבל. עם להקת ענבל הביאה שרה לוי-תנאי לראשונה את המחול האתני אל הבמות בישראל.

בניהול האומנתי של הלהקה היא הדגישה חומרים אתניים מסורתיים במוסיקה, בתנועה, בלבוש ובעיצוב הבמה. היא שילבה בכוריאוגרפיה המיוחדת שלה פרקי הווי של עדות המזרח, בעיקר של יוצאי תימן.

להקת ענבל, 1953. מתוך אוסף ארדה - מחלקת הצילום במוזיאון ארץ ישראל — להקת ענבל, 1953. מתוך אוסף ארדה – מחלקת הצילום במוזיאון ארץ ישראל

לא כולם אהבו את זה, והיא הרגישה זאת היטב. בעיקר בתחילת הדרך.

"היו רבים מידידיי שלא הסכימו להחלטתי 'להצטמצם' בתחום עדות המזרח. גם אז, בצעדיי התמימים הראשונים לא חשתי צמצום, אלא להיפך – התרחבות אישיותי האומנותית, אותה התלהבות רוחנית עמוקה המטלטלת אותי עד היום כטורנדו איום. חשתי כי לא רק אני, כי כל נער ונערה מוכשרים הבאים אליי נושאים בחובם חלק מאותה אנרגיה רוחנית כבולה של עדות אילמות ומסוגרות", כתבה במכתב לחבר.

מתוך התעקשות על דרכה האומנותית, היא הביאה לעולם יצירות שזכו בפרסים ונמכרו לתיאטראות בינלאומיים. היא עבדה קשה כל חייה כדי לקבל הכרה ציבורית – מקצועית ואישית. ובסופו של דבר אכן קיבלה אותה.

בשנת 1973 היא קיבלה את פרס ישראל על מפעל חייה באומנות המוסיקה והמחול.

שרה לוי תנאי ברשימת חתני פרס ישראל, מתוך עיתון הארץ, 23 במרץ 1973

עיריית תל אביב, העיר שבה התחילה את חייה ואליה שבה שונה לגמרי, הכירה בה גם: ב-1956 היא קיבלה את פרס אנגל, ב-1984 את פרס הכבוד לאומנות הבמה על שם משה הלוי, וב-1988 את תואר "יקירת תל אביב".

ההכרה והאישור לא היו רק מקומיים. להקת ענבל ייצגה את ישראל על במות העולם, ועל היצירה "מגילת רות" משנת 1961, לדוגמא, היא קיבלה ציון לשבח מתיאטרון האומות בפריז.

אי אפשר להמעיט בחשיבות השפעתה של תרבות יוצאי מדינות ערב על איך שנראית מדינת ישראל היום. ללא יוצרים כמו שרה לוי תנאי, שהתעקשו לשמרה ולפתחה למרות הגבות המורמות של עמיתיהם, היו נעלמים בתהום הנשייה ההיסטורית פרקי חיים שלמים ועשירים.

אבל אחרי הכל, היצירות המוחשיות שנשארו בידינו אינן דווקא היצירות "הגדולות", אלה שבוצעו על במת תיאטרון פריז או היו חלק משיקולי הוועדה בהענקת פרס ישראל. לא. אלה דווקא שירי הגן. הקטנים. הפשוטים מוזיקלית.

שרה לוי תנאי הייתה ונותרה אחראית על חלקים גדולים מפס הקול של שנות הגן של כולנו. היא כתבה והלחינה שירים שנשמעים בגני ישראל עד היום, מתוכם למשל "נסדר מעגל גדול", "זרת זרת לשלום", "ליצן קטן שלי" וכמובן "באנו חושך לגרש". שירי מעגל השנה של כור ההיתוך הישראלי.

בשנת 1960, כשיצא קובץ השירים "זמר חן" (שבו הופיע לראשונה השיר באנו חושך לגרש), שמה מופיע בכותרות העמודים לצד יוצרים אלמותיים אחרים כמו לוין קיפניס, חיים נחמן ביאליק, נתן אלתרמן, פניה ברגשטיין, לאה גולדברג ועוד רבים.

מילותיה, לחניה ותנועתה של אותה בת מהגרים, יתומה, אסופית, שבסופו של דבר פרצה את תקרת הזכוכית שפרשו מעליה דורות של אפליה עדתית ודעות קדומות, אותן מילים הן היום חלק בלתי נפרד ממסורת החגים בבתים ובגני הילדים של כולנו, מירוחם ועד כפר ורדים.

היש אור איתן מזה?

מה קרה לילד שדיבר עם כוכבים? מסע בעקבות ימי בנימינה של אהוד מנור

"כשאני כותב 'שמש' זאת רק השמש בבנימינה", אמר פעם אהוד מנור כשנשאל על מילות שיריו שלדבריו עוסקות תמיד תמיד רק במקום אחד - במושבת הולדתו, מול כתף הכרמל. הגעגועים של מנור הגיעו לשיאם בשיר שמסמל אותו יותר מכל - ימי בנימינה. אז למה ביקש הפזמונאי לחזור שוב ושוב אל אותם ימים יחפים? וכיצד שיריו משתלבים בהיסטוריה של המושבה?

אחיעד לוק | 13.12.22

אהוד מנור הסיפור מאחורי חוה אלברשטיין מתי כספי נוסטלגיה שבוע המורשת הישראלי

הילד אהוד מנוד, ברקע המושבה בנימינה

מָה קָרָה לַיֶּלֶד
שֶׁדִּבֵּר אֶל כּוֹכָבִים,
שֶׁהִמְתִּיק סוֹדוֹת
עִם סַבְיוֹנִים וּשְׁחָפִים,
שֶׁסָּפַר כָּל נֶמֶשׁ חֶרֶשׁ
וּבַחוֹל נִרְדַּם,
מָה קָרָה לוֹ יוֹם אֶחָד
שֶׁקָּם וְנֶעֱלַם?

אֲנִי רוֹצָה לַחֲזֹר
אֶל הַיָּמִים הֲכִי יָפִים שֶׁלִּי,
הַיָּמִים הַיְּחֵפִים שֶׁל בִּנְיָמִינָה
כֵּן, אֲנִי זוֹכֵר, הַכֹּל זָרַם לְאַט,
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא מִהֵר,
אֲנָשִׁים אָמְרוּ שָׁלוֹם,
חָבֵר הָיָה חָבֵר.

הַיּוֹרֶה יֵרֵד מָחָר
הַבֵּט בַּלְּבָנָה.
אֵיךְ הָיָה יְבוּל הָעֲנָבִים
הַשָּׁנָה?
הִכָּנְסוּ הָעֶרֶב,
יֵשׁ רִבָּה מִתּוּת גִּנָּה,
וּבַלַּיְלָה תִּתְכַּסּוּ
כִּי תִּהְיֶה צִנָּה.

וְעַכְשָׁו אִם יוֹם אוֹ לַיִל,
אִם רַע לִי וְאִם טוֹב,
אֵין לִי רֶגַע זְמַן
לָשֶׁבֶת וְלַחֲשֹׁב.
לִפְעָמִים אֲנִי כִּמְעַט
מִדַּעְתִּי יוֹצֵא,
כָּל יָמַי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם
וְלֹא מוֹצֵא.

מָה קָרָה לַיֶּלֶד
שֶׁנִּרְדַּם בַּחֹל הַחַם,
שֶׁיּוֹם אֶחָד, לְפֶתַע,
קָם וְנֶעֱלַם?

במאי 2003 התארח אהוד מנור בפורום מוזיקה ישראלית באתר "וואלה". אחד הגולשים בפורום שאל אותו מדוע הוא נוהג בפזמוניו לתאר את עצמו כילד חולמני ותמים. "בני אדם אינם במיטבם בדרך כלל לאחר שהם מתבגרים. את רוב התכונות האנושיות היפות, אני מייחס לאנשים בגיל התבגרות ועל הזכרונות האלה אני בונה לא מעט מהשירים העכשויים שאני כותב", ענה לו מנור.

מנור מעולם לא נרתע מן הנוסטלגיה. בשירים רבים כמו "ילדותי השנייה", "חלומות שמורים" או "בשנה הבאה", הוא שב את ילדותו, אל הגעגועים שלו לנוף ילדותו: שכונת גבעת הפועל בבנימינה.

ילדותו הייתה אמנם קסומה אך לא חפה מקשיים ומטרגדיות. מנור נולד כאהוד ויינר בקיץ 1941 במושבה הקטנה, שני מבין שלושה בנים. את הוריו הוא תיאר כאוהבים שעשו למענו הכל, למרות שהיה שונה מאוד מאנשי המושבה המחוספסים. מנור היה באמת ילד חולמני, הוא באמת דיבר אל הכוכבים, והוא התעניין בנושאים שלא העסיקו במיוחד את חבריו: ספרות, מוזיקה אמריקנית וקולנוע. חבריו תיארו אותו כילד רגיש מאוד, שאמנם זכה להצקות על היותו מנומש ואדמוני, אבל גם זכה להערכה גדולה ולחברים רבים. האידיליה היחסית הזו באה אל סיומה בסוף שנות החמישים, כאשר אביו האהוב של מנור נפטר. הטרגדיה הוכפלה כאשר אחיו הצעיר, יהודה, נפל במלחמת ההתשה.

ולכן "ימי בנימינה" אינו רק שיר נוסטלגיה סטנדרטי. אמנם יש בו מן הגעגוע הנפוץ לאווירה פשוטה ולבבית, להתנהלות איטית וחברית, לתות מהגינה ולריבה תוצרת בית, אבל גם געגוע אל ילדות חסרת דאגות שלא ניתן לשחזר.

**תות מהגינה, וריבה תוצרת בית**. צעירים בבנימינה בשנות החמישים. מתוך אוסף יד יצחק בן צבי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

הגעגוע הזה לדבר שלא יחזור הוא חלק מהחידוש של מנור, בהשוואה לנוף הפזמונאי שמנור פעל בו בתחילת דרכו, שהיה נוף של שירים על אנחנו וכולנו. מנור, בשיר נפלא זה, כמו ברבים אחרים שנכתבו לפניו ועוד ייכתבו אחריו השמיע קול של יחיד שאין לו מקום אחר ("אין לי ארץ אחרת" משנת 1986) – הדגש הוא עליו, ולא עלינו. יחיד המספיד את אחיו הצעיר יהודה וינר שנפל במלחמת ההתשה ("אחי הצעיר יהודה", משנת 1969).

כמו לאה גולדברג לפניו, הקול האישי והמובחן הזה הפך לקול של כולנו. גולדברג בזמנו זכתה לביקורת חריפה על שירה "האמנם עוד יבואו ימים". מנור שפעל כמה עשורים אחריה, זכה לאהדת הקהל המיידית.

אך אם הזהות של היוצר אהוד מנור עוברת היטב בשיריו ומוכרת לכל אוהביהם, ראוי שנשאל מהי בנימינה עבורו? כבר התחלנו לרמוז על כך. אך זה לא מספיק.

בספרו "אין לי ארץ אחרת" סיפר מנור שנכון – אמנם בנימינה איננה מוזכרת בכל שיריו מפורשות, אך כל שיריו עוסקים בה וכל מילה בהם חוזרת אל בנימינה של ילדותו ונעוריו. כי "כשאני כותב 'שמש' זאת רק השמש בבנימינה. כשאני כותב 'ים' זה רק הים בחוף קיסריה. אני יכול להיות בניו-יורק, לכתוב 'עצים', ואלה העצים מהחורשה בבנימינה, לא מסנטרל פארק. וגם החלומות הראשונים נשמרים, כמו בכספת, גם אלה שלא יתגשמו כנראה לעולם".

אדם המתגעגע לנעוריו בלהט שכזה יגלה שוב ושוב שהם אבדו ואין עוד להשיבם. מכאן לא פלא שמושא "הטענות" של מנור הוא עצמו המבוגר. מנור מבטא את התסכול שלו אל מול כשלונו לחזור להיות אותו ילד תמים. הבית השלישי ב"ימי בנימינה" מדבר בדיוק על כך: כָּל יָמַי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם/ וְלֹא מוֹצֵא". כל ימיו יחזור אהוד מנור לעיר ילדותו וימצא שהוא כבר אינו הנער ההוא, ושהעיר התפתחה והשתנתה לה. ממש כמו תושבי תל-אביב הקטנה המתגעגעים לעיר הלבנה שמזמן נבלעה בידי המטרופולין. הגעגוע הוא לא רק לעיר שהייתה ואיננה, אלא ויותר מכך – לאנשים שכבר אינם.

"יש גם משהו מאכזב בחזרה לבנימינה, שלא מצליחה להחזיר לי את האנשים שאליהם אני מתגעגע יותר מכל דבר אחר, ההורים שלי ואחי הצעיר יהודה".

אהוד מנור בריאיון משנת 2000.

"ימי בנימינה" הוקלט לראשונה על ידי חוה אלברשטיין בשנת 1975, והופיע באלבומה "כמו צמח בר". הימים, ימי עצב וחשבון נפש לאחר מלחמת יום הכיפורים המדממת, התאימו מאוד לאווירת השיר.

מתי כספי, שותפו הנאמן של מנור במשך שנים, אחראי ללחן החד פעמי של השיר. על גבי על אלבום אוסף משירי כספי שהוציאה חברת "מדיה דיירקט" בשנת 1999, תיאר מנור את השפעת לחניו של כספי עליו: "הצלילים הראשונים שהשמיע באוזניי פעלו עליי כשיקוי קסמים, ושמעתי בהם מענה אינטימי מרגש לתחושות שביקשתי להביע במילים. המוסיקה של מתי מתאפיינת בעומק, ברגישות, בחום, בהומור, בעצב, בכאב, בפסימיות אופטימית ובאופטימיות פסימית".

"פסימיות אופטימית ואופטימיות פסימית". מתי כספי ואהוד מנור על עטיפת האוסף "השירים הגדולים", 1994. NMC

ואכן הלחן המופתי של כספי, השירה העמוקה של אלברשטיין ובעיקר המילים הרגישות של מנור הפכו את "ימי בנימינה" לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. החוויה המתוארת בשיר גדולה יותר מחוויתו הספציפית של מנור, היא נוגעת לכל ישראלי מבוגר, גם אם לא נולד בשנות הארבעים, וגם אם מעולם לא היה בבנימינה. היא נוגעות לכל אדם מבוגר שעוצר לרגע ממרוץ העכברים של חיי היומיום, ותוהה לאן נעלם הילד שבו שדיבר פעם עם כוכבים.

בהכנת הכתבה נעזרנו ברשימה היפה של רוביק רוזנטל באתרו "הזירה הלשונית".

מיהם היהודים שמונצחים בדיוקנאות האלו מתקופת השואה?

"אלו היו מראות עוצמתיים שחזיתי בהם - לתת צורה לכל הסבל הזה - ולהראות אותו לעולם - זה מה שתמיד התכוונתי לעשות". האומן דיוויד פרידמן צייר מאות דיוקנאות בפראג הכבושה על ידי הנאצים. מתוכם שרדו רק 94 פורטרטים של חברי הקהילה היהודית בעיר מהשנים 1940-1941. רבים מהאנשים שצייר פרידמן עדיין אינם מזוהים, גם 80 שנים מאוחר יותר. האם תוכלו לסייע לנו לפתור את התעלומה?

מרים פרידמן מוריס | 07.12.22

השואה

דיוקן מצויר בפחם של אישה לא ידועה, מתוך האלבום של דיוויד פרידמן שנתרם למוזיאון האומנות של יד ושם

נולדתי בישראל בשנת 1950, ונקראתי על שם בתו הראשונה של אבי.

ב-1954 היגרה משפחתנו לארצות הברית והשתקעה בסנט לואיס, מיזורי. גדלתי מוקפת בעולם האומנות והתרבות. יום אחד נטל אבי אלבום מכוננית הספרים ושם, על שולחן האוכל, למדתי על האומנות שלו ועל האובדן העצום שחווה בחייו.

אבי, דיוויד פרידמן, נולד ב-20 בדצמבר 1893 במהריש אוסטראו, אז באוסטריה-הונגריה (כיום אוסטרבה, צ'כיה). ב-1911 יצא לברלין ולמד שם תחריט אצל הרמן שטרוק וציור אצל לוביס קורינת. בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא שירת בחזית כצייר של שדה הקרב עבור הצבא האוסטרו-הונגרי, ולאחריה חזר אל הסטודיו שלו בברלין. הוא זכה לתשבוחות על הציורים שיצר מהמראות החיים שעמדו לפניו והפך לצייר בולט בעיתונות של שנות העשרים של המאה ה-20. הוא צייר מאות דיוקנאות של גיבורי תרבות כדוגמת אלברט איינשטיין ומקס ברוד.

דיוויד פרידמן בדירתו ברחוב פאדרבורנר מספר 9, ברלין-וילמרסדורף, גרמניה, בשנת 1936

הקריירה הפורחת הזו שינתה כיוון בעקבות עליית המשטר הנאצי ב-1933. פרידמן נמלט לפראג בשנת 1938 יחד עם אשתו מתילד ובתו הפעוטה מרים הלנה. כדי להתפרנס יכול היה להישען רק על כשרון הציור שלו. כל יצירות האומנות שלו שנשארו בברלין נבזזו על ידי הנאצים. בפראג חזר אבי לעבוד כאומן, וחשף את משאלתו להנפיק אלבום מיצירותיו. הוא הוזמן לצייר פורטרטים ורשם את דיוקנותיהם של מנהיגי הקהילה היהודית בפראג ועובדים במשרד הארצישראלי בעיר, רבים מהם מנהיגים ציוניים בולטים שנרצחו לאחר מכן באושוויץ.

ב-1941 גורש דיוויד פרידמן עם משפחתו לגטו לודז'. שוב בזזו השלטונות הנאציים את עבודותיו שנותרו מאחור. הוא המשיך לתאר בציוריו את הגורל האנושי, גם כאסיר בגטו לודז' וגם במחנה העבודה גלייביץ I, אחד ממחנות הלווין של אושוויץ. אשתו ובתו הקטנה נרצחו.

בגיל 51 שוחרר פרידמן. הוא האמין ששרד למטרה מסוימת, כפי שכתב ביומנו (בגרמנית) לאחר המלחמה:

"אלו היו מראות עוצמתיים שחזיתי בהם – לתת צורה לכל הסבל הזה – ולהראות אותו לעולם – זה מה שתמיד התכוונתי לעשות"

פרידמן קרא לסדרת הדיוקנאות שצייר "בגלל שהיו יהודים!". ב-1948, בפראג, התחתן בשנית עם הילדגארד טאוסיג (1921-1989), ניצולת טרזינשטאט, אושוויץ ומחנה העבודה כריסטיאנשטאט. קציני צבא בכירים ביקשו ממנו להפקיד את עבודותיו במוזיאון המלחמה של פראג. תוך המריית איסור על ייצוא מהמדינה, נמלטו בני הזוג מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית לישראל בשנת 1949, ויחד איתם הצילו את עבודות האומנות של פרידמן, האלבומים והמסמכים ההיסטוריים.

ניסים של הישרדות

האלבום שהראה לי אבי לפני שנים כה רבות מכיל 50 הדפסים של דיוקנאות בגודל גלויה, תצלומים ועבודות נוספות שיצר אבי לאורך חייו. בין האישים שהוא צייר מזוהים יעקב אדלשטיין, ד"ר פרנץ ויידמן ופרדי הירש, אך רבים מהם אנונימיים עד היום. ההבעות הרציניות שעל פניהם מבטאות את המתח של החיים תחת רדיפה ואת אי הוודאות בנוגע לעתיד. הייתי מהופנטת לפנים האלה. לבקשתי נתן לי אבי את האוצר הזה כשהייתי בת 22. תהיתי כיצד הצליח להיפרד מהאלבום הזה, שאצר בתוכו חלק משמעותי מעברו, שהנציח את האנשים שהיו חבריו והוא צייר את פניהם.

פרדי הירש, הדפס דיוקן מתוך האלבום של דיוויד פרידמן, נתרם למוזיאון האומנות של יד ושם

אבי הוסיף כיתובים ושמות לחלק מהדיוקנאות – רמזים רבי ערך למלאכה שעמדה לפניי – זיהוי המצויירים והתחקות אחר גורלם. בעזרתם פתחתי בפרויקט בן עשרות שנים – עוד מ-1994. הפצתי את הדיוקנאות ברחבי העולם ומספר דיוקנאות זוהו על ידי ניצולים.

דיוקנאות מתוך הסדרה נתגלו במוזיאון הלאומי ובמוזיאון היהודי של פראג, בבית טרזין בישראל ובאוספים פרטיים. במחלקת התיאטרון של המוזיאון הלאומי הצ'כי גיליתי שלושה דיוקנאות זהים דמויי גלויה של פרנטישק זלנקה, אדריכל צ'כי-יהודי שהיה גם גרפיקאי ומעצב תלבושות ותפאורה בתיאטרון. העותק הרביעי שמור באלבום של אבי לצד העתקים מהדיוקנאות של אישים בשם ויקטור פופר וד"ר ליאו קראוס. תהיתי מה חשיבותם של ההעתקים הזהים הללו. הסיפור המשיך להתגלות לעיניי.

36 דיוקנאות נמצאו בבית טרזין. בין אלו שמופיעים בתמונות האלו אפשר למנות את שמותיהם של פרנץ קאהן, ליאו יאנוביץ ואוטו צוקר. שבעה מתוכם היו זהים לדיוקנאות שנמצאו באלבומו של אבי: האנס לב, סטפן פולאק, רודולף לייפן, וואלי בלוך, ארנסט ילינק, ויקטור פופר וחנה שטיינר. עם זאת, התגלית הגדולה הגיעה עם דיוקנה של אלי אייזינגר. המוזיאון היהודי מחזיק בציור דיו מקורי שצויר על נייר העתקה מעל נייר של דיוקנה. אבי השתמש בציורים המקוריים הגדולים כדי לייצר את ההדפסים הקטנים יותר.

דיוקנה של אלי אייזינגר, 1940. היא שרדה את השואה. ציור בדיו על נייר העתקה מעל נייר, אוסף האומנות החזותית של המוזיאון היהודי בפראג

על חלק מהדיוקנאות מבית טרזין מופיעות בצד האחורי הקדשות בכתב יד עבור ד"ר ליאו קראוס, שהיה ראש המחלקה המשפטית של המשרד הארצישראלי בפראג. עם זאת, באוסף המוזיאון לא היה את הדיוקן של קראוס עצמו או איזושהי ראיה שהוא תרם את הציורים לאוסף. אנשי בית טרזין ריאיינו את קראוס כשהיה בן 98. הוא לא זכר את סדרת הפורטרטים- אבל זכר את דיוויד פרידמן. התעלומה כיצד שרד אוסף הציורים הזה עדיין לא נפתרה, כמו גם השאלה מי תרם אותם לבית טרזינשטאט?

ד"ר ליאו קראוס, הדפס דיוקן שצייר דיוויד פרידמן, באדיבות דורית גן-מור

פניתי אל דורית גן-מור, בתו של קראוס, שמצאה בין חפציו של אביה את הדיוקן שלו בגודל גלויה, כמו גם את הפורטרטים של ד"ר קורט הלר וד"ר רות הופה. רצה הגורל ואחרי התגלית הזאת נתגלה דיוקנה של הופה בגרסת עיפרון פחם במוזיאון היהודי של פראג. ההעתק נוצר אחרי השלמתו של דיוקן גדול יותר. לסיכום: הציורים של הופה, ויידמן ואייזינגר מלמדים שהגרסאות הגדולות שימשו לייצור ההדפסים בגודל גלויה יחד עם חתימת האומן והדמות המצוירת שהיו חלק מההדפס. הדיוקנאות הוזמנו במספר עותקים שהוחלפו לאחר מכן בין חברים ועמיתים, פעמים רבות עם הקדשה מיוחדת מן הצד האחורי.

ד"ר רות הופה, ציור בעיפרון פחם מאת דיוויד פרידמן, אוסף האומנות החזותית של המוזיאון היהודי בפראג

עזרו לנו לזהות את נושאי הדיוקנאות – האם תצליחו לפענח את החתימות?

אחת מהטראומות הניכרות של תקופת השואה היא שאנשים לא רק איבדו את חייהם – אלא לעיתים גם כל זכר לקיומם. דיוקן כזה יכול לפעמים להיות התמונה היחידה של הקורבן שנותרה.

מכשול אחד בדרך לזיהוי מוצלח של המצוירים היה כאלו שחתמו רק את שם משפחתם כדוגמת באצ'ה ואדלר, או כאלו עם שמות נפוצים מאוד כמו אוטו לוי, כך שאפילו אם החתימה קריאה אי אפשר תמיד לאמת את זהותם. בשני הציורים שמופיעים למטה החתימות של הקורבנות כלל אינן קריאות. "קלרה" היא המצוירת היחידה שמחייכת באמת בתמונתה, אבל רק שמה הפרטי ניתן לזיהוי. החתימה על הציור השני אומרת ד. או ד"ר הרמן. ישנם כאלו שחתמו בשמם המלא ואף על פי כן לא זוהו: האנס קמינסקי ופריץ לוונשטיין. בסופו של דבר, בסך הכל, ידועים 94 דיוקנאות שצוירו בקפדנות על ידי דיוויד פרידמן ושרדו את השואה.

קלרה? הדפס דיוקן של אישה לא ידועה, באדיבות בית טרזין, ישראל

האם תוכלו לפענח את החתימה על הדיוקן שלעיל?

מי היה ד"ר הרמן? הדפס דיוקן באדיבות בית טרזין, ישראל

הדיוקנאות האלו הם עדות לאובדן העצום של חיים, פוטנציאל יצירתי והישגים של הקורבנות היהודים. ההבעות שבחר פרידמן, יכולתו ללכוד רגשות, הגישה אל הקווים, כולם חושפים בפנינו את מחשבותיו. הדיוקנאות נותנים פנים למספר רב של קורבנות ידועים – ושאינם ידועים. הם עדות היסטורית לחייה של קהילה יהודית תוססת שהושמדה כולה בידי הנאצים. ייתכן שעוד דיוקנאות מהסדרה הזאת יתגלו בעתיד באוספים פרטיים.

על פי החתימה שבדיוקן זהו "הנס קמינסקי", אולם עד עתה לא אותר מידע נוסף אודותיו. הדפס הדיוקן באדיבות בית טרזין, ישראל

בחתימה מופיע השם "פריץ לוונשטיין", אבל עד עתה לא אותר מידע אודותיו. הדפס הדיוקן באדיבות בית טרזין, ישראל

השם אינו ידוע, האם תצליחו לזהות את המצויר? הדפס דיוקן באדיבות בית טרזין, ישראל

האם תוכלו לפענח את החתימה שעל הדיוקן שלעיל?

שם המצויר אינו ידוע, האם תצליחו לזהותו? הדפס הדיוקן באדיבות בית טרזין, ישראל

צילום תקריב של החתימה שעל הדיוקן שלעיל. האם תצליחו לפענח את הכתוב?

הדיוקנאות שמופיעים מטה צוירו בפחם ואינם חתומים על ידי המצוירים משום שלא נועדו להדפסי גלויות. האם תוכלו לסייע בזיהויים?

שמה של המצוירת לא ידוע, דיוקן פחם מתוך האלבום של דיוויד פרידמן, נתרם למוזיאון האומנות של יד ושם

את אלבומו של אבי תרמתי למוזיאון האומנות של יד ושם בירושלים. התמורה למסע הארוך שיצאתי אליו בעקבות הדיוקנאות היא ההכרה בעבודתו של אבי כמקור משמעותי לתיעוד השואה, כמו גם שימור הדיוקנאות לטובת הדורות הבאים.

דיוויד פרידמן נפטר ב-27 בפברואר 1980 בסנט לואיס, מיזורי שבארצות הברית.

אם יש ברשותכם וברשותכן מידע אודות זהותם של נושאי הדיוקנאות שהופיעו בכתבה זו, אנא צרו קשר (באנגלית) עם הכתובת: [email protected]. למידע נוסף אודות דיוויד פרידמן היכנסו לאתר: www.davidfriedmann.org או לעמוד הפייסבוק David Friedmann—Artist As Witness.

כתבה זו מבוססת על הכתבה שכותרתה David Friedman Portraits of the Prague Jewish Community 1940-1941: A Timestamp in History During the Nazi Occupation והופיעה במקור ב"דפי קשר", עיתון בית טרזין.

סרט דוקומנטרי חדש בשם "Dear Miriam – The Art and Survival of David Friedmann" מאת זוכה פרס האמי ג'ון רוקוסני נמצא בהפקה בימים אלה.