בגלל הלילה: החושך שהחריד את חייה של תרצה אתר

משחר ילדותה חששה תרצה אתר מפני הלילה והחושך שבא עימו. אחד משיריה האהובים ביותר, שהולחן לאחר פטירתה, חושף חלק מהסיבות לכך. וגם - איך השפיע הלילה האחרון בחייה של אתר על התאונה שהביאה למותה?

תרצה אתר, 1962. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הלילה, על החושך, הפחד והמסתורין שבו, העסיק אותנו כבני אדם, מאז ומתמיד. לכן מככב מוטיב הלילה בהמון יצירות אומנות מסוגות שונות. הוא מטאפורה חזקה ומוכרת, שדרכה ניתן להביע הרבה רעיונות, דעות ורגשות. גם תרצה אתר כתבה על הלילה. הוא לא היה אחד מנושאי הכתיבה המרכזיים שלה, אך הבליח בכמה וכמה משיריה. לאחר מותה התמקדו רבים במערכת היחסים הסבוכה שלה עם אביה, נתן אלתרמן, כפי שהתבטאה בשיריה. אחרים ניסו להתחקות אחר מוטיב החלון ביצירתה, כדי למצוא בו רמז לאחריתה, אבל גם ללילה ולאימה שהוא עשוי להשרות היה מקום ביצירתה של אתר, ולא בכדי.

אתר כתבה עד מותה מאות שירים, ובאקו"ם רשומים תחת שמה יותר ממאה שירים ופזמונים מולחנים. חלקם הולחנו עוד בחייה, אחרים לאחר מותה. בין השירים והפזמונים המולחנים ישנם כמה וכמה ידועים ומושמעים. ובכל זאת, שורה אחת משיר אחד מהדהדת שוב ושוב כשמתייחסים ליצירתה. זוהי הפתיחה של "בגלל הלילה", שיר שנכלל בספר שיריה הראשון של אתר, והפך לפזמון לאחר מותה.

"בגלל הלילה" התפרסם בספר "צפנת" שיצא בשנת 1964, כשאתר הייתה רק בת 23. כמעט עשרים שנה לאחר מכן הופיע אותו שיר כפזמון באלבומה של חוה אלברשטיין "נמל בית", בשינויים קלים ובקיצוץ כמה משורותיו, ומאז הפך למוכר וידוע. מעבר לכך, מילות הפתיחה שלו הפכו למעין מטבע לשון, וככותרת הממסגרת את יצירתה: הן שימשו כשם המופע שהעלתה אלברשטיין אחרי הוצאת האלבום, כשם מופע מחווה לשיריה של אתר, ואף כשם הביוגרפיה המרתקת שכתב ד"ר מוטי זעירא על אתר, ויצאה לאור לא מכבר.

בגלל הלילה, בגללו, ניסינו להתחקות אחרי הקסם שבשיר הזה, ולגלות מה היה יחסה של אתר אל הלילה. במהלך מסענו גילינו איך התמודדה אתר עם לילותיה מילדותה, לטוב ולרע, ואולי נוכל לשפוך כאן אור על הקסם והטרדה שבחושך בחייה של אתר.

בִּגְלַל הַלַּיְלָה, בִּגְלָלוֹ אֲנִי כָּעֵת
יוֹשֶׁבֶת וְלֹא נִלְקַחַת.
בִּגְלַל הַחשֶׁךְ, בִּגְלָלוֹ אֲנִי נִדְמֵית לְךָ
חוֹלֶמֶת, אוֹ מִשְׁתַּעֲשַׁעַת.

אֵינֶנִּי נִלְקַחַת לְשׁוּם מָקוֹם.
אֲנִי בָּכִיתִי בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת
וּבִגְלָלְךָ, לְמָשָׁל, בָּכִיתִי רַק לְרֶגַע
מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בִּי דִּמְעוֹת־פִּתְאֹם.
שֶׁאֵינָן שַׁיָּכוֹת לְשׁוּם גָּבִיעַ יְפֵה־רֶגֶל
וּלְשׁוּם כְּאֵב גָּדוֹל
לֹא בָּכִיתִי בַּעֲבוּר שֶׁתֵּלֵךְ,
רָצִיתִי לְהַחֲלִיף אֶת הַמִּלִּים,
בִּקַּשְׁתִּי לָלֶכֶת מְעַט אַחֲרֶיךָ,
חָשַׁבְתִּי שֶׁתֵּלֵךְ בִּצְעָדִים קְטַנִּים.

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹשֶׁבֶת
וַאֲנִי לֹא כְלוּם
רַק צוּרָה
פָּנַי בּוֹכוֹת לְמַעְלָה, אֶל הָאוֹר,
הֵן בּוֹכוֹת מִפְּנֵי אוֹר בִּלְבַד

הָאוֹר הֶחָזָק מַפְרִיעַ לִי
לִבְכּוֹת אֶת צַעַרְךָ
וַאֲנִי רַק תְּמוּנָה בְּהִירָה, נְקִיָּה,
אֲנִי רַק תְּמוּנַת־אִשָּׁה.

אתר הייתה בתם היחידה של משורר ושחקנית – נתן אלתרמן ורחל מרקוס. ממנו לקחה את המשיכה הבלתי נשלטת לעיסוק במילים, וכנראה גם את הכישרון ללהטט במילותיה. ממנה לקחה את אהבת התיאטרון וחלום הילדות הנלהב ומלא התשוקה – להיות שחקנית.

אבל עיסוקיהם של הוריה היו אולי גם חרב פיפיות. הרקע שלה השפיע על בחירותיה של אתר לאורך השנים, על כמיהותיה ופחדיה, ובמידה רבה עיצב את זהותה.

היא כתבה כל חייה – אתר ניהלה יומן במשך שנים ארוכות ושירבטה שירים ופזמונים ביומניה עוד בגיל שבע. בבגרותה כתבה שירה, תרגמה מחזות רבים, כתבה ספרי ילדים ולקראת מותה אף כתבה פרוזה ומחזות משלה. במקביל, היא הייתה בטוחה שתגדל להיות שחקנית תיאטרון כמו אמה. היא קראה מחזות קלאסיים באדיקות, ונהנתה עד מאוד ללכת לתיאטרון ולקולנוע בצעירותה, לפנטז באולם המוחשך שיום אחד היא זו שתעמוד על הבמה.

נעמי פולני ותרצה אתר רוקדות יחד בלהקת השיריון. ארכיון נעמי פולני זמין דיגיטלית, באדיבות בעלת הארכיון ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, להקת מחול בת-שבע ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד

מן הצד השני, הפחות נעים, מילאו עיסוקיהם של ההורים את אתר בפחדים, פחדים שנבעו מהיעדרותם. בשנות העשרים לחייה, כשאתר כבר הייתה שחקנית מבטיחה ומשוררת מתחילה, היא קיבלה החלטה דרמטית. לאחר שילדה את בתה הבכורה בגיל 26, החליטה אתר לוותר על החלום לו נכספה מאז ילדותה ולעזוב את עולם המשחק. לפחד מן הלילה היה תפקיד מרכזי בכך:

"…כילדה תמיד היו משכיבים אותי לישון אנשים זרים. ברגע שירד הערב, הייתה אמא יוצאת לתיאטרון ומותירה אותי בידי המטפלת. או לפעמים, בידיה של סבתי. ולילה לילה הייתי בוכה, כאילו זה קורה בפעם הראשונה. היה לי פחד נורא מפני החושך והעובדה כי אמי יוצאת לעבודה בחושך נראתה לי מפחידה במיוחד. תמיד חרדתי כי לא תחזור עוד. […] את יודעת מה? אין לי צל של ספק שזו הסיבה להתנהגותי עם משפחתי שלי היום. אני עושה טעות, אין לי ספק, אבל אני מסרבת להשאיר את בתי עם אנשים זרים בלילה".

[ריאיון להגר אנוש, מתוך "במחנה", גליון יום העצמאות, 16 באפריל 1972]

נתן אלתרמן, תרצה והתינוקת יעל. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ד"ר מוטי זעירא, הביוגרף של אתר, מצא ביומנה האישי הדהוד לשורה מהשיר "בגלל הלילה". בספרו הוא מנסה להסביר כיצד המתח הרב שהשרו עליה אירועי היום בבית ילדותה התגלגל לסיוטים ולפחדים בלילה: "למתח בין רחל ואלתרמן בבית הייתה נוכחות קבועה ומטרידה בעולמה של תרצה. 'אבא ואמא רבו, ואמא שופכת מובן את כל זעמה עליי', כתבה ביומן ב-22 באוגוסט 1956. ושבוע אחר כך הוסיפה: 'האמת היא שבכיתי בגלל עוד המון דברים, בגלל הבחינה שמעיקה עליי נורא, ואבא שרב עם אמא ואיתי ולא דיבר איתנו המון זמן'". השורות הללו מצטלצלות ב"בגלל הלילה": "אֵינֶנִּי נִלְקַחַת לְשׁוּם מָקוֹם. אֲנִי בָּכִיתִי בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת…", טוען זעירא בספרו.

ניתוח שטחי של הטקסט השירי מראה שלפחות בשיר "בגלל הלילה" התייחסה אתר ללילה ולחושך כמסווה, שבגללו לא רואים אותה עצמה. מסווה שגורם למי שרואה אותה לחשוב שהיא חולמת, או משתעשעת, כשבעצם היא בוכה, והבכי משמש עבורה תחליף למילים. אותן מילים שהן לחם חוקה. התחושה החזקה שעולה מהשיר היא שהלילה מפריע לאתר להיות מי שהיא, היא נותרה רק כתמונת אישה, דמות ולא בשר ודם.

בתור ילדה, עושה רושם שפחדי הלילה של אתר לא השפיעו על האינטנסיביות ושמחת החיים של שעות היום. אתר אהבה לעמוד במרכז תשומת הלב, לצחוק, להציג ולשחק בפני כל קהל מזדמן. אבל ככל שהתבגרה, הפכו הלילות של אתר לאקס טריטוריה שבה רחשו בלבול, אימה ופריקת-עול, באופן שאיים על חייה של אתר עצמה.

"אם מסתכלים על חייה של אתר דרך הפריזמה של הלילה, אפשר לראות איך הוא היה גם גורם מאיים מבחינתה", אומר ד"ר זעירא. "כשחקנית תיאטרון צעירה, שלא ישנה בלילות, אלא חוגגת ומתהוללת, הוא היה תפאורה להתפרקויות בחייה של אתר. ניסיון ההתאבדות שלה בלהקה הצבאית קרה בחסות הלילה".

באותה תקופה היו לילותיה של אתר מקור לסיוטים. בתקופת שהותה בניו יורק עם בעלה דאז, עודד קוטלר, השתמשה במיני תרופות ונרקוטיקה כדי להתמודד עם הדיכאון העז שפקד אותה בארץ זרה. בספר "כבו כל האורות", קובץ קטעי פרוזה שפורסם לאחר מותה, היא מתארת כיצד בערב אחד חשה ברע, רבה עם בן זוגה וסבלה מסיוטים.

השחקנית תרצה אתר בהצגה "שטח של הפקר", 1962. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גם לאחר חזרתה של אתר ארצה, איים הלילה על שלוותה של אתר. באחד הלילות שב קוטלר לביתם המשותף, וראה את אתר מתקתקת בקדחתנות על מכונת הכתיבה, כשמוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע. עודד ביקש מתרצה להפסיק את המוזיקה ולכתוב ביד ולא במכונת הכתיבה, כדי שיוכל להירדם. אתר לא הצליחה להפסיק מתקתוקיה, וקוטלר המטושטש מחוסר שינה קם מהמיטה, ובדרכו לסלון נתקל בדלת הזכוכית שהפרידה בין החדרים. קוטלר פצע את עצמו עד כדי ביקור במיון. לאחר התקרית הזו נפרדו השניים.

בעקבות הפרידה, כשהיא בדיכאון, ולאחר ששוחחה כל הלילה בטלפון עם חברה קרובה, דפקה אמה רחל על דלת ביתה של אתר בבוקר. כששוכנעה אתר לפתוח אותה, עמד ריח חזק של גז באוויר, ואתר הייתה על סף עילפון.

"אני חושב שמבחינתה של אתר הלילה העצים הרבה מאוד דברים שערערו אותה מלכתחילה", אמר לנו זעירא בשיחה עמו, "גם את הקשיים והפחדים מהילדות, וגם את הקשיים והפחדים מהתקופה שבה היה בה אי שקט נורא בתקופת הצבא והגירושין מקוטלר, שבה השתמשה בתרופות. הייתה שם כנראה נפילה לדיכאון עמוק שהלילה העצים אותו. זה ידוע שבהיעדר השגרה וההרגלים הלילה מאיים עלינו. משהו 'מרפה' בלילה וכל הפחדים חודרים פנימה. מה ששומר עלייך באור יום ובשגרת החיים, ברצף של העשייה, משתחרר בחושך ובמקומו מגיעים כל השדים", הוא מסביר. ואכן בעשר שנותיה האחרונות הקפידה אתר לשמור על שגרה נוקדנית, ודאגה להקדים לישון בכל ערב, קצת אחרי שהשכיבה את שני ילדיה לישון, ולקום עם הנץ החמה לעבודת הכתיבה או התרגום.

השחקנית תרצה אתר בהצגה "שטח של הפקר", 1962. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"הלילה היה באמת גורם מאיים מבחינתה", מוסיף זעירא. "הלילה האחרון בחייה היה גם הוא משמעותי מאוד עבורה, כיוון שהיא לא זכתה לישון במהלכו. רק לפנות בוקר היא ישנה שינה עמוקה שהופרעה. לקח לה זמן עד שנרדמה באותו לילה, עם כל הכאבים מתאונת הדרכים שעברה באותו יום, ובהשפעת התרופות והכדורים שלקחה. ולכן רק לפנות בוקר היא זכתה לישון שינה כבדה שהופרעה אחרי שעה והוציאה אותה מאיפוס". אותם טשטוש ובלבול הם אלו שגרמו, ככל הנראה, לכך שנפלה מחלון דירתה, כשניסתה לבקש מפועלי הבניין לידה שיפחיתו מרעשם.

ולמרות הכל, למרות האימה והפחדים והספקולציות לגבי תפקידו המאיים של הלילה בחייה, רצינו להביא לסיום גם צד מפויס ואוהד יותר של אתר אל השעות החשוכות ביממה. הפעם זהו פזמון שגם אותו ביצעה לראשונה חווה אלברשטיין, בלחנו של חנן יובל, ופורסם בשנת מותה של אתר, 1977. שם גרסו מילותיה של אתר שהלילה עצמו הוא שירים, ומכיל בתוכו תמימות ותפילות וחדוות נעורים, ואולי בכך ננוחם.

חַכּוּ נָא עוֹד רֶגַע, חַכּוּ נָא בְּשֶׁקֶט,
חַכּוּ בִּזְהִירוּת, הַמָּסָךְ יוֹרֵד.
הַלַּיְלָה אֵינֶנּוּ רַק חשֶׁךְ עַל דֶּרֶךְ,
לִפְעָמִים הוּא שִׁירִים וְנִגּוּן וָהֵד.

כֵּן, לִפְעָמִים הַלַּיְלָה הוּא שִׁירִים רַבִּים.
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים
הַלַּיְלָה מְנַגֵּן וּמַכֶּה בַּתֻּפִּים,
לִפְעָמִים הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.

חַכּוּ נָא עוֹד הֶרֶף, עִצְמוּ הָעֵינַיִם
חַכּוּ עוֹד שְׁנִיָּה — זֹאת וְלֹא יוֹתֵר.
הַלַּיְלָה אֵינוֹ רַק חֲלוֹם וְשָׁמַיִם,
לִפְעָמִים הוּא תְּפִלָּה לְמָחָר אַחֵר.

כֵּן, לִפְעָמִים, הַלַּיְלָה הוּא תְּפִלּוֹת רַבּוֹת.
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים
הַלַּיְלָה מִתְפַּלֵּל וְעֵינָיו עֲצוּמוֹת.
לִפְעָמִים הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.

חַכּוּ נָא עוֹד רֶגַע, הִיא כְּבָר מְסַיֶּמֶת,
רַק רֶגַע וְסוֹף — הָאוֹרוֹת כָּבִים.
הַלַּיְלָה אֵינֶנּוּ רַק אֶרֶץ רוֹדֶמֶת,
לִפְעָמִים הוּא, פָּשׁוּט, קְצָת שִׁירִים יָפִים.

כֵּן, לִפְעָמִים הַלַּיְלָה הוּא שִׁירִים יָפִים.
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים
הַלַּיְלָה הוּא נִגּוּן וְחֶדְוַת נְעוּרִים,
לִפְעָמִים, הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.

הַלַּיְלָה מְנַגֵּן וּמַכֶּה בַּתֻּפִּים
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים.
לִפְעָמִים הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.

 

תודה רבה לד"ר מוטי זעירא על הסיוע בהכנת כתבה זו.

 

לקריאה נוספת:

בגלל הלילה – תרצה אתר, סיפור חיים. מחבר: מוטי זעירא, הוצאת כתר, 2019

תרצה אתר – כל השירים. עריכה ואחרית דבר: נגה אלבלך, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב

חזרת פתאום: מי הייתה דפנה עבר-הדני ואיך נוצר הדואט "שוב"?

דפנה עבר-הדני כתבה ספרי ילדים, תרגמה שירים וקלאסיקות ספרותיות, והמציאה את המילה אי-גיון. אבל בחייה הקצרים היא דווקא הייתה הגיונית מאוד, ולא הפסיקה לנסות לפרוץ לתודעה בזכות כשרונה הספרותי. בזכות היוזמה והדחף היצירתי שלה, נוצר לבסוף אחד הדואטים האהובים ביותר במוזיקה הישראלית - "שוב", שביצעו שמוליק קראוס וג'וזי כץ. איך בא לעולם השיר, ואיך קשורה לכך נעמי שמר?

1

דפנה עבר-הדני, באדיבות המשפחה

יום אחד קיבלה נעמי שמר מכתב. היא קראה את הטקסטים שהיו במעטפה ומיד ביקשה ליצור קשר עם הכותבת. "גרנו באשקלון, שאז נחשבה רחוקה ובטח לא מחוברת לברנז'ה, והיא רצתה שיגלו אותה" – "היא" זו דפנה עבר-הדני, סופרת, משוררת ומתרגמת; הדובר הוא בנה, רן עבר-הדני, שנזכר בקשר שנרקם בין אמו לבין "המשוררת הלאומית", נעמי שמר.

"נעמי התקשרה אליה בהתלהבות וסיפרה לה שהיא מקבלת המון מכתבים, ולרוב אין בהם שום דבר", מספר רן, "אבל העבודות שלה באמת מיוחדות. שמר חשבה אז על הקמה של שלישיית בנות והיא רצתה להשתמש בחומר עבורן, אבל לא יצא מזה הרבה. באותה תקופה, נעמי שמר איגדה סביבה המון אנשים מוכשרים וניסתה לקדם אותם. היא באמת ניסתה לעזור".

"אני זוכר פגישה עם נעמי שמר בבית ברחוב ברודצקי בתל אביב", משחזר יורם עבר-הדני, בנה הצעיר של דפנה. "הייתי קטן ונעמי שמר נראתה לי כמו אלוהים. אמא לקחה אותי איתה וממש התרגשתי. בחוסר צניעות אציין שהזיכרון הכי חזק שלי זה שנעמי שמר אמרה 'יא, איזה ילד יפה' והשווצתי בזה שנים. אני זוכר את החום ואת הפרקטיות, בעיקר על רקע הפיזור של אמא".

1
משפחת עבר הדני – אלי, דפנה ושלושת הבנים: רני משמאל, אורי על ברכיה של דפנה ויורם על ידיו של אלי. באדיבות המשפחה

"הרצון של נעמי לעזור היה מאוד חשוב לאמא, אבל היא רצתה שהדברים ינועו מהר יותר והם לא, וזה תסכל אותה מאוד", מוסיף רן.

מי הייתה דפנה עבר-הדני וכיצד היא הגיעה לשלוח מכתב דווקא לנעמי שמר? נספר כעת.

עבר-הדני נולדה ב-20 בנובמבר 1940 בירושלים, בתם השנייה מתוך שלוש של טוביה וברטה אוּרדַנג. אביה היה אגרונום ואמה, ילידת לונדון שהשתקעה בארץ בשנת 1934, נעשתה לימים אספנית אומנות משפיעה. בשנת 1948, כשהייתה דפנה בת שבע, נהרג אביה בשעה שעלה על מוקש בבית צפאפה. אמה הייתה אישה מאוד פעלתנית ונוכחת, אך מותו של טוביה זעזע את עולמה. זמן קצר לאחר מותו לקחה האם את בנותיה אל משפחתה באנגליה, והחלה לנהל את משרד ההסברה של הסוכנות היהודית שם. המשפחה חיה שם כשנה וחצי, אך הבנות חוו קשיי הסתגלות ולכן הן חזרו לארץ. אחרי תקופה ברטה עזבה שוב לאנגליה והפעם הבנות נשארו בארץ. רינה, הבכורה, לקחה אחריות על הילדות והשכנים סייעו להן.

1
ברטה אורדנג ושלוש הבנות: דפנה מימין, רינה משמאל ובמרכז מירי, תמונה מסוף שנות ה-40. צילום מסך מתוך סרטו של מוזיאון ישראל, "ברטה אורדנג: גלריה משלה"

בגיל 15 עברה עבר-הדני ללמוד בבית הספר החקלאי "הדסים". היא גם חוותה שם קושי חברתי – בית הספר עירב אוכלוסיות רבות – ילידי הארץ, ילדי בורגנים ועולים חדשים, חלקם ניצולי שואה וחלקם מארצות ערב. "הציקו לי שם", היא סיפרה בריאיון ליהודה אטלס בשנת 1995. "הייתי ילדה מתבודדת תמיד, שמשתדלת להיות עם עצמה. הם התרחקו ממני ואני התרחקתי להם. היו לי שתי חברות טובות, תמי ורחל, גם הן יתומות מאב […] מאוחר יותר הפכתי למשוררת של הקבוצה. לכל ערב שבת, למסיבה, הייתי כותבת שני שירים, אחד שמח ואחד עצוב".

"היא הייתה התלמידה שכתבה את כל המסכות," מספר בנה הצעיר יורם. "אלה היו שנותיה הראשונות של המדינה והיא כתבה ברוח ההירואית ששלטה אז, כתיבה מלאת פאתוס".

"זה אפיין את הכתיבה שלה בעברית", ממשיך בנה הבכור, רן. "באנגלית היא כתבה בצורה יותר קלילה ורומנטית". בריאיון עם יהודה אטלס, התוודתה עבר-הדני שמאז ומתמיד הייתה לה חיבה למילה הכתובה. כבר בגיל ארבע היא כתבה וקראה בשתי השפות, ובגיל שש חיברה את שירה הראשון באנגלית. 

1
שיר שכתבה דפנה בגיל 7 וחצי, ציוני-הירואי ברוח התקופה. באדיבות המשפחה

את הבגרויות החלה להשלים בלימודי ערב בירושלים. שם הכירה את אלי עבר-הדני, ירושלמי גם הוא, ממשפחה אורפלית שניהלה חנות תבלינים בשוק מחנה יהודה. השניים הגיעו מעולמות שונים לגמרי ולמרות זאת האהבה פרחה. אלי, שעבד בשירותי הביטחון, נדד בארץ יחד עם עבודתו והמשפחה נדדה איתו. רן ואורי נולדו בחיפה ויורם באשקלון, שם השתקעה המשפחה לבסוף. 

בשנות ההורות הראשונות התמסרה דפנה עבר-הדני לגידול הילדים. בריאיון עם יהודה אטלס סיפרה שעולמה היה מלא והיא לא חשה דחף יצירתי. עם זאת, בניה מספרים כי ילדותם הייתה שלובה בסיפורים ובשירים שדפנה הייתה ממציאה לאורך היום או לפני השינה. חלקם היו הבסיס לספר הילדים הראשון שכתבה, "הגברת צפרדע בוכה במקלחת", שהיה מבוסס על שירי ילדים שפרסמה בעיתון הילדים "פילון".

1
דפנה ואלי עבר-הדני ביום נישואיהם. באדיבות המשפחה

ניסיון הפריצה העיקרי הראשון של דפנה עבר-הדני לתודעה הקולקטיבית היה כשתרגמה ספר שירים של אדוארד ליר. "ב-1969 התיישבתי לתרגם וזה לקח לי כמה חודשים", סיפרה באותו ריאיון עם יהודה אטלס. "ההתחלה הייתה בקיץ, בחופש הגדול. הילדים משתוללים וצורחים סביבי, תמיד משהו מתבשל על האש, רעש, בלגן, ואני כותבת ומשפצת, כותבת ומשפצת". כשסיימה יצאה לסיבוב מו"לים, אך משנתקלה רק בסירוב, החליטה בצעד מאוד לא מקובל באותה תקופה, אפילו אוונגרדי, לממן בעצמה את הוצאת הספר. לשמחתה, הספר הפך פופולרי מיד, ותוך כמה חודשים יצא בארבע מהדורות ומכר למעלה מ-8,000 עותקים. באותו ספר המציאה עבר-הדני את המושג אי-גיון כתרגום למילה נונסנס, שימוש שהתקבע בקרב דוברי העברית עד היום.

זה הזמן, פחות או יותר, שבו נכנסה לתמונה נעמי שמר. במידת מה, היא בהחלט אחראית להצלחתה היחסית של עבר-הדני במהלך שנות השבעים, אז הוציאה את ספרי הילדים שלה והמשיכה לכתוב שירים שזכו להצלחה.

בשלב ראשון, חיברה שמר את עבר-הדני עם יהורם גאון, שנסע אז לסיבוב הופעות באוסטרליה. עבר-הדני תרגמה לו את מילות השירים לאנגלית כך שיתאימו ללחן. עוד לפני כן תרגמה עבר-הדני לאנגלית גם שירים של שמר עצמה.

1
תרגום של דפנה עבר-הדני לאחד מהשירים המוכרים ביותר של נעמי שמר. תצליחו לזהות את השיר המקורי? מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

"נעמי שמר הייתה מי שחיברה בין אמא ובין שמוליק קראוס וג'וזי כץ", מספר רן עבר-הדני. "הם רצו שיר לפסטיבל הזמר והפזמון ונעמי הציעה את אמא. שלושתם ישבו אצל נעמי ואמא כתבה את המילים לפי לחן שכבר היה קיים. במקור זה היה שיר שג'וזי הייתה אמורה לשיר לבדה, אבל ברגע האחרון שמוליק החליט שהוא רוצה לעלות לבמה גם כן, ואז היא הוסיפה את החלק שמשקף את הבית הראשון, באלתור של רגע".

"פה אני רוצה להוסיף," אומר יורם, "שהשיר 'שוב' מנכיח את הראייה הרעננה והמורכבת של אמא. בתקופה ההיא 'תן לי דקה להתרגל אליך שוב' לא היה קונספט מקובל, וזה מתחדד עוד יותר על רקע הקשר בין שמוליק וג'וזי. זה עוד יותר חזק עבורי כי אמא שלי לא הייתה אדם מחובר, היא התקשתה מול קודים חברתיים ומול המציאות. אבל היה בה משהו ביכולת שלה לתפוס תובנות, אולי לראות מהצד, בגלל שהיא הייתה אאוטסיידרית. השיר הזה שרד כי הוא מורכב ורלוונטי, בועט וחושב מחוץ לקופסא".

"תמיד מדברים על השיר 'שוב', אבל אמא תרגמה עוד להיט מוסיקלי", מבקש להזכיר רן. "זה היה שיר פרסי בשם 'ללא כוכב' ששר ג'ו עמר. אז כבר הכירו אותה ברשות השידור והזמינו אותה כדי שתתרגם את השיר. מישהו תרגם לה את משמעות השיר בגדול והיא תרגמה אותו לעברית ושמרה על רוח המילים והמקצב. זה שיר שעד היום יש לו לא מעט ביצועים".

1
מילות השיר "שוב" של דפנה עבר-הדני

את כל הסיפור הזה, על אומנית המילים שאספה לה מילים וארגה מהן עולם, אולי לא היינו מכירים כלל, לולא היינו נתקלים לגמרי במקרה במכתב היפהפה שכתב יורם בנה לנעמי שמר, מעט אחרי מותה של עבר-הדני. את המכתב הראשון שכתבה עבר-הדני לשמר אולי לא הצלחנו למצוא בארכיון נעמי שמר ששמור בספרייה הלאומית, אבל דווקא את המכתב הזה כן. "ברגעים רבים היית עבורה גשר על פני מים סוערים", כתב שם יורם עבר-הדני. "מין קיצור דרך ידידותי לעולם היומיום והאמיתי, שבו כותבים תרגומים ליהורם גאון…עולם שאמא שלי הרגישה בו, בכל 56 שנותיה, כאורחת שלא מכירה בדיוק את נימוסי השולחן".

1
המכתב שכתב יורם עבר-הדני לנעמי שמר לאחר מותה של אמו דפנה. מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

דפנה עבר-הדני הלכה לעולמה בשנת 1997 לאחר מאבק בסרטן, והיא רק בת 56. על מצבתה נחקקו מילים מתוך השיר האחרון שכתבה, חודשים ספורים לפני מותה:

"אולי אראה דברים יפים שלא ראיתי עד עכשיו

ומה שלא אזכה לראות פשוט מאוד אינו נחשב

אולי אבכה בשקט חם, נחנק מרוב געגועים

או ייתכן ששם אמצא את מרחביי הרגועים

בכל מקרה, אם כך או איך,

שלום שלום – אני אלך"

1
מצבתם של אלי ודפנה עבר הדני עם שירה של דפנה חקוק עליה. באדיבות המשפחה

תחושת ההחמצה שוודאי עולה עם קריאת הדברים הייתה גם מנת חלקה של דפנה עבר-הדני עצמה. בריאיון למוסף "סגנון" מנובמבר 1995 היא סיפרה בגאווה על הצלחתו של בנה יורם כתסריטאי וכסופר, אך לא הפנתה מבטה מהמשתמע: "הצטערתי בשבילי, אבל בשבילו שמחתי. צצה איזו מחשבה שהעניינים שלי עוד לא הסתדרו ושכאילו צריך להיות תור. וזה לא לגמרי בסדר שהתור שלי עוד לא הגיע…". את דבריה סיימה בתקווה ראויה: "אני מאוד מקווה שספרים יישארו באופנה, ולא רק מכיון שאני היצרן, אלא מפני שאכפת לי מילדים. אני חושבת שספר נותן מרווח נשימה ומלווה אותך לאורך זמן".

מי קיבלה "אלף נשיקות" מאבשלום פיינברג?

מייסד מחתרת ניל"י היה רק בן 27 במותו, אבל עד אז הספיק לחוות אהבת אמת או שתיים. או חמש. הכירו את שלל הטוענות לכתר "נמענת מכתב האהבה הרומנטי ביותר בשפה העברית"

בתמונה הגדולה: אבשלום פיינברג, 1915. מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל. בתמונות הקטנות: ראיסה מריטן (מימין) באדיבות מוזיאון בית פיינברג ומרים כבשנה (משמאל) באדיבות המשפחה.

זהו סיפורה של אהבה לא ממומשת.

זאת כנראה הכותרת המתאימה ביותר למכתב שכתב בשנת 1910 אבשלום פיינברג לאהובה עלומה. הכותרת המקורית הייתה "בלדת אלף הנשיקות" והיא משאירה אותנו עם מעט מאד מידע על אודות האישה או הנערה שחורת התלתל ולבנת העור המוזכרת בה.

האם אכן כתב אבשלום את הבלדה הזו עבור האחת, אהובתו האמיתית והיחידה? האם הייתה בכלל מישהי כזו?
ואם הייתה כזו – מיהי?

על השאלה האחרונה היו לא מעט נשים שענו בגוף ראשון. העובדה שכולן הצליחו להוכיח קשר כלשהו לאבשלום או לפחות לספר סיפור מתקבל על הדעת, מציירת דיוקן עגול יותר של האידיאליסט הציוני הצעיר, אביר המילים ושובר הלבבות.

העובדות הידועות שאין עליהן עוררין הן אלה: הבלדה הפיוטית, מלאת התשוקה והדמיון, נכתבה באוקטובר 1910. אבשלום חזר לא מכבר מפריז, רגע לפני שהגיע לתחנת המחקר בעתלית והצטרף למפעלו החקלאי של אהרון אהרונסון.

אם נרשה לעצמנו לשחק בשרלוק הולמס, נוכל להשתמש בתיאורים המופיעים בעמוד השני של המכתב (זה שהקוראים לא מגיעים אליו בדרך כלל) כדי לנסות להניח ממנו לגבי אופי הקשר ועומק האינטימיות ששררו בין אבשלום לבין האישה לה כתב.

"את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות עד רווֹת, וזאת היתה נשיקת האלף. אבל השמיים אינם בעד עיני החוטאות, האור איננו בעד שפתי הטמאות, הארציות, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב."

 

העמוד השני מתוך המכתב המקורי הנמצא היום בבית אהרנסון, מוזיאון ניל"י
העמוד השני מתוך המכתב המקורי הנמצא היום בבית אהרנסון, מוזיאון ניל"י

אבל מי הייתה אותה אישה אשר תלתליה וגופה עמדו מול עיניו של פיינברג כשהרהורי התשוקה שלו הפכו למילים על הדף? ניסינו לגלות תשובה לשאלה המסקרנת, ובחכתנו עלו מספר גרסאות. כל אחת נטועה בזמן ובמקום מעט שונים, אך לכולן מכנה משותף אחד העומד במרכזן: אישה צעירה ויפה שברגע כלשהו בהיסטוריה הרומנטית שלה הייתה בטוחה שליבו של אבשלום נתון בידיה. האם אי פעם נדע את התשובה לחידה?

 

משולש האהבה לבית אהרונסון

הטוענת הראשונה לכתר היא רבקה אהרונסון – מי שרשמית נחשבה לארוסתו. רבקה הייתה אחותו הצעירה של אהרון אהרונסון ובינה לבין אבשלום נרקמו יחסים קרובים. אליה מצטרפת אחותה המפורסמת שרה, שככל הנראה הייתה הדבר הקרוב ביותר לחברת נפש שהיה לאבשלום.

מכתביו לשרה ולרבקה מלאי רגש ותיאורים מליציים. לפעמים הוא כתב לשתיהן יחד, כשהוא משתמש בכינויי ידידות כמו נערותיי ויקירותיי, אבל הוא גם ניהל התכתבות נפרדת, אינטימית הרבה יותר, עם כל אחת מהן.
לשרתי. לרבקתי. מאבשלום.

"אה! לו יכולתי אתמול לעוף לפניך ולרפד את כל הדרך בפרחים יפות, ולשים על כל פרח נשיקה בתקווה שפעמייך יואילו לנגוע בהן, מה מאושר הייתי".

מכתב אהבה מאת אבשלום פיינברג אל שרה אהרנסון, יולי 1911. מתוך אוסף אברהם שבדרון, אוטוגרפים, הספרייה הלאומית.
מכתב אהבה מאת אבשלום פיינברג אל שרה אהרנסון, יולי 1911. מתוך אוסף אברהם שבדרון, אוטוגרפים, הספרייה הלאומית.

אבל למרות שאבשלום לא חסך בנשיקות במכתבים שכתב להן, ולמרות הדמיון שלפעמים מבצבץ בין השורות, אלף נשיקות לא יכול היה להיכתב עבורן או בהשראתן.

האחיות לבית אהרונסון נפסלו מפאת אי התאמה בתאריכים. תוכלו לקרוא על כך בפירוט כאן בכתבה העוסקת בשאלה הזו.

מקור הטעות היא כנראה העובדה שהמכתב אכן נמצא בין מסמכיה של משפחת אהרנסון, ומופקד היום בבית אהרנסון – מוזיאון ניל"י.

האם אבשלום, לאחר שכתבו לאחרת, הקדיש את המכתב מחדש בכל זאת לרבקה הג'ינג'ית או לשרה בהירת השיער? כנראה שלעולם לא נדע בוודאות.

הרומן הפריזאי

קרוב לחמש שנים מחייו בילה אבשלום בבירה הצרפתית (1904-1909, עם הפסקות קצרות בשוויץ ובארץ ישראל). בזמן לימודיו בפריז הוא הכיר באמצעות דודתו הנערצת סוניה בלקינד את הזוג מאריטן, קשר עמם יחסי חברות אמיצים ונעשה בן בית בביתם.

ז'ק מאריטן היה פילוסוף והוגה דעות צרפתי קתולי. ראיסה מאריטן הייתה בת למשפחה יהודית שהיגרה מרוסיה לצרפת בשלהי המאה הקודמת בעקבות רדיפות היהודים המקומיות. היא פגשה את ז'ק בסורבון, התאהבה בצעיר בעל הפנים העדינות ונישאה לו בטקס נוצרי למגינת לב משפחתה.

בין בני הזוג שררו יחסי אהבה והערכה חזקים. ראיסה העידה ביומניה כי כל מה שעשתה בחייה וכל עושרה הרוחני הגיעו לה בזכות בעלה. ז'ק, בתורו, כתב לימים כי היא הייתה מקור ההשראה שלו, וכל שעלה בידו להגשים בדרך יצירתו בזכותה בא לו.

ובכל זאת, כשהגיע אבשלום לביתם והתאהב בצעירה החולמנית והיפה, היא התאהבה בו גם. רגשנותה מצאה הד בלבו של הצעיר האידיאליסט שהיה שונה כל כך מבעלה הרציני. ולמרות ניסיונותיה הכושלים למושכו לנצרות, כשהם נפרדו בסופו של דבר, זה היה בכאב של אוהבים שיודעים שרבים הסיכויים שלא יפגשו שנית.

עם שובו של אבשלום לארץ, ירדו לחוף יחד איתו השמועות והרכילות על אהובתו הצרפתיה שנשארה מאחור, בפריז.

מהמושבות הצעירות בחדרה, זכרון יעקב ועתלית הוא המשיך לנהל מערכת יחסים כתובה עם ז'ק. חלק מהמכתבים, בצרפתית רהוטה וביידיש, ניתן למצוא בארכיונו של הפילוסוף אנדרה נהר המופקד בספריה הלאומית, אבל ככל שידוע לנו לא נמצאים שם מכתבים אישיים לראיסה.

האם הוא כתב את הבלדה עבורה, אבל התחרט והשאיר אותה אצלו?

התאריכים מתאימים, כמו גם ההקשר: אהבתם הלא ממומשת והמרחק הרב שהפריד ביניהם ומנע מנשיקותיו המטאפוריות של אבשלום להגיע ממש עד אליה.

ראיסה מריטן, באדיבות מוזיאון בית פיינברג
ראיסה מריטן, באדיבות מוזיאון בית פיינברג

 

האחות היפה מיפו

מרים כבשנה הייתה נערה צעירה וציונית מאד כשהגיעה לארץ ישראל, יחד עם אחיה הגדול, מפלונסק שבפולין. בני משפחה נוספים הצטרפו אליהם בהמשך, אבל בינתיים עבדה מרים כאחות רחמניה בבית החולים ביפו.

שם, כך היא סיפרה לבני משפחתה, היא פגשה את אבשלום. הוא היה המטופל הצעיר והכריזמטי, היא המטפלת המסורה והיפהפייה, מה כבר יכול לקרות?

אמנם לא מצאנו תיעוד על אשפוז של אבשלום באותה תקופה, אבל מעטים רישומי החולים שנשמרו מאותן שנים.

בני המשפחה מחזיקים בשיר שנמצא בין ניירותיה של סבתם. השיר נכתב על ידי אבשלום ושמה של הנערה אליה הוא פונה הוא מרים.

השיר למרים, כפי שפורסם בעיתון הארץ ביום 29 נובמבר 1996⁩, מתוך ארכיון העיתונות של הספריה הלאומית
השיר למרים, כפי שפורסם בעיתון הארץ ביום 29 נובמבר 1996⁩, מתוך ארכיון העיתונות של הספריה הלאומית.

אבל כבר בשנת 1911, ככל הנראה, עברה מרים להתגורר ביבנאל ביחד עם חיים יפה, שמהר מאוד יהיה בעלה החוקי.

האם אכן אבשלום היה מאוהב בה? האם אלף נשיקות נכתב עבורה, דווקא אחרי שכבר לא הייתה שלו? אחרי שחיים לקח אותה צפונה?

מרים כבשנה בצעירותה, באדיבות המשפחה
מרים כבשנה בצעירותה, באדיבות המשפחה

אם כן, נותר רק לתהות מה היו תחושותיה של האישה הנשואה באושר אם וכאשר קראה את המילים הללו, שאולי היו מיועדות עבורה.

הבחורה של צילה

צילה, אחותו הקטנה והאהובה של אבשלום, העלתה בשיחות משפחתיות שם אחר: סגולה בקמן רזילי. בארכיון החאן בחדרה קיים מכתב אחר שאבשלום כתב לסגולה, וכן מעטפה הממוענת אליה בכתב ידו.

האם הכילה המעטפה אי אז את אלף נשיקות? היא ריקה עכשיו, והכיתוב המופיע על גבה לא רומז על תכולתה.

איננו יודעים הרבה על חייה של סגולה, למעט העובדה שב-1918 נישאה לחיים רזניק (לימים רזילי).

צילה הייתה קרובה מאד לאבשלום. גם כאשר הם לא היו באותו מקום באותו זמן, הם ניהלו התכתבות ענפה (בה הנשים מתוארות באופן שונה מאד מהמטאפורות הרומנטיות שמילאו את מכתבי האהבה ששלח לנשים שלא היו אחותו). היא הכירה אותו כנראה יותר ממרבית חבריו, והגיוני לחשוב שהוא שיתף אותה בנטיות ליבו.

בעיה אחת יש בתיאוריה הזו: לפי מקורות משפחתיים, סגולה נולדה בשנת 1896. חשבון פשוט מוביל למסקנה שבשנת 1910 היא הייתה בת 14 בלבד. מי שיטרח לקרוא את כל המכתב, מעבר לפתיחה המפורסמת עד מאוד, ימצא עובדה זו מטרידה למדי.

אז למי בכל זאת הגיעו אלף הנשיקות?

האם זה משנה מי מכל נערותיו הייתה זו שעבורה נכתבה הבלדה?

התמונה העולה מהצלבת הסיפורים הללו עם הביוגרפיה הציונית של אבשלום היא של גבר יהודי צעיר שליבו עולה על גדותיו מרגשות אהבה. אהבה לעמו. לארצו. למשפחתו. וכן, גם לנערות ונשים שפגש בחייו.

בזכות יכולות הביטוי המופלאות ועושרו הלשוני המדהים, אנחנו יכולים כמעט לגעת, גם היום במרחק עשרות שנים – באותם רגשות חמים שנגדעו מוקדם כל כך מן הראוי.

מי שלקחו את הטקסט הזה וקרבו אותו בצעד נוסף אלינו, הם מירית שם אור שארגנה מחדש את מילותיו של אבשלום  לשיר שהולחן על ידי צביקה פיק והושר בפיו של יהורם גאון.

באה חושך לגרש: סיפורה של שרה לוי תנאי

היא הייתה כוריאוגרפית עטורת פרסים ויוצרת פורה ומוערכת, אבל חייה האישיים החלו בחושך גדול. זהו סיפורה של ילדה קטנה שהצליחה להפוך נר קטן ומהבהב של תקווה וחלום לאבוקה אדירה של חום ואור עבור אנשים רבים כל כך

שרה לוי תנאי, באדיבות תאטרון מחול ענבל

דמיינו לעצמכם מסיבת חנוכה ב"גן ליבי" או "גן דקלה" בכל עיר רנדומלית בארץ. 

הילדות והילדים עומדים במעגל, כל אחד מחזיק סטיק לייט זרחני ביד אחת (הגרסה המודרנית לכתרי הנייר עם השלהבות הצבועות בכתום ואדום), והם שרים. הם שרים מילים ומנגינה שיצאו לאור עוד לפני שההורים שלהם נולדו. 

בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ.
בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ.
כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן,
וְכֻלָּנוּ – אוֹר אֵיתָן.
סוּרָה חֹשֶךְ! הָלְאָה שְׁחוֹר!
סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר!

כשהם מגיעים לשורה האחרונה הם רוקעים ברגליהם הקטנות, מגרשים את החושך שנמצא רק בפינות, וצוחקים.  

האם הם יכולים לראות, בין רגליהם הנעולות נעליים חדשות, את רגליה היחפות של הילדה הענייה והבודדה שחיברה את מילות השיר הזה? האם הם יכולים לראות בגננת העומדת מולם את דמותה של הגננת הצעירה שלימדה את ילדי הגן שלה לשיר את השיר שכתבה, לרקוע במקומות הנכונים ולהתנועע בקצב המוזיקה שמילאה את חייה? 

מי הייתה אותה גננת יתומה שצמחה להיות כוריאוגרפית עטורת פרסים ופורצת דרך? זהו סיפורה של שרה לוי-תנאי.

לוי-תנאי נולדה לעוני גדול אבל גם לשלווה המחבקת של משפחה אוהבת ושלמה ביפו של טרום מלחמת העולם הראשונה. הוריה עלו מתימן בדרך חתחתים מפרכת, אבל היא הגיעה לעולם מאוחר יותר, כששלבי הקליטה הראשונים בארץ החדשה היו כבר מאחוריהם. 

בניגוד למקובל בקרב המשפחות נטולות האמצעים בסביבתם, היא נשלחה ללמוד בבית הספר לבנות בנווה צדק – פסגת החינוך העברי באותה תקופה. הילדה הקטנה, זו שפיזזה ושרה וגילתה כישרון גולמי לדרמה ולמילים, לא נועדה להמשיך את שרשרת הדורות העייפים מעבודת כפיים ועמל. במשפחתה ציפו וקיוו שהיא תשכיל ותגדל להיות חלק מהיצירה הציונית שהחלה להירקם כאן, על האדמה שהוריה עברו הרבה כל כך כדי לבנות עליה בית. 

אבל חלומות התנגשו במציאות, ודי מהר. 

באמצע מלחמת העולם הראשונה, כששרה הייתה רק בת שבע, חתם אחמד ג'מאל פאשה על צו גירוש ליהודי תל אביב ויפו. משפחת לוי העמיסה את מיטלטליה המעטים על עגלת עץ ויצאה שוב לגלות. אלא שהפעם, הם לא הגיעו לארץ המובטחת. 

גולי תל אביב התפזרו בין המושבות הצעירות בפנים הארץ ובין הערים הוותיקות כמו טבריה וצפת. המשותף לכולן היה העוני הגדול והמחלות שפשו במחנות הארעיים שהוקמו עבור הפליטים. משפחת לוי הגיעה לכפר סבא, שם נבנה מחוץ למושבה הצעירה מחנה בקתות לטובת המגורשים. 

 

גירוש תל אביב, 1917
גירוש תל אביב, 1917

החורף הקשה, מחלת הטיפוס והרעב גבו מחיר כבד מקהילת הגולים נטולי האמצעים. בין המתים הרבים היו אמה ואחותה של שרה. אחיה נעלם. 

אביה של שרה, מן איוב מודרני שאיבד באחת את כל שהיה לו מלבדה, לקח אותה איתו לצפת. שם הם חיו ברחובות, מקבצים נדבות למחייתם וישנים תחת כיפת השמיים. 

זו הייתה נקודת שפל שקשה היה לקום ממנה. אמה האהובה של שרה נלקחה ממנה, ואיתה הביטחון והאמונה. חלומותיה של הילדה מלאת החיים עם העיניים הבוערות על במות גדולות ותשואות של קהל מתפעל היו רחוקים מן המציאות ככל שחלום יכול להיות. הם הוחלפו בקולותיה האפלים של העיר בלילות ארוכים וקרים, בשקט הרועם של הבדידות הנוראה, ובחיים עם אביה, שצפנו בחובם רק עוני ומחסור. 

אבל היא האמינה, ככל שאיפשר לה ליבה הקטן והצעיר, שיכול להיות אחרת. וכשאנשים טובים הציעו לה מקום בבית היתומות של צפת, היא קיבלה את ההצעה ופסעה פסיעה ראשונה בדרך חיים חדשה. 

מבית היתומות היא עברה לכפר הנוער ע"ש מאיר שפייה ומשם לסמינר לוינסקי למורות וגננות. היא קיבלה סוף סוף את החינוך אליו כמהה כל כך – חינוך אירופאי קלאסי לצד חלוציות ציונית. היא למדה צרפתית ופסנתר לצד שיעורים מעשיים בחקלאות ומאוחר יותר – בחינוך.

בכל מקום שהגיעה אליו קיבצה לוי-תנאי סביבה חבורות של ילדים למופעי ריקוד וזמר. להפתעת סביבתה הקרובה, למרות החינוך האשכנזי האינטנסיבי שקיבלה כל השנים הללו, היא נשארה עם תחושת שייכות עמוקה כלפי תרבות המזרח והמשיכה לדבר בהטעמת ח' ו-ע'.  

עם סיום לימודיה, היא החלה לעבוד כגגנת. הרפרטואר המוזיקלי העברי שיועד לילדי הגן באותם ימים היה דל מאוד. שרה נכנסה בשמחה לתוך הוואקום. היא המציאה שירים, דיקלומים ותנועות עבור ילדי גנה. היא שרה איתם, לימדה אותם לגרש את החושך, להאמין בעצמם ולהתנועע לקצב המוזיקה שלא הפסיקה להתנגן.  

במקביל, היא לא הפסיקה לחלום על יותר מזה. היא ראתה את עצמה עומדת על במות גדולות, מופיעה ומשחקת מול קהל בוגר. היא הלכה ללמוד משחק בסטודיו של צבי פרידלנד (שם פגשה את בעלה לעתיד), אבל כשגם ב"הבימה" וגם בתיאטרון "האוהל" התל אביביים דחו אותה היא נפגעה. מאחורי האישה הבטוחה בעצמה והמעורה בחברה התל אביבית, היא הייתה עדיין אותה ילדה יחפה המביטה מהשוליים  אל החברה שדחתה אותה ואת אביה. 

לימים היא סיפרה על כך: "הדבר הכאיב לי מאוד וחשתי כי נדחיתי רק בגלל היותי מזרחית בעלת מבטא מזרחי".

אבל מי שבנתה לעצמה חיים מתוך החושך, לא תיתן לדחייה אחת או שתיים להפיל אותה. מי שלא רצה אותה כשחקנית מן המניין, קיבל אותה כמנהלת להקה. 

היא אספה קבוצת נערים מזרחיים למה שכונה בתחילה "הלהקה המזרחית של שרה לוי". לימים הפכה החבורה ללהקה מוכרת ומוערכת שקיבלה מקום של כבוד בארץ ובעולם ופועלת עד היום – להקת ענבל. עם להקת ענבל הביאה שרה לוי-תנאי לראשונה את המחול האתני אל הבמות בישראל. 

בניהול האומנתי של הלהקה היא הדגישה חומרים אתניים מסורתיים במוסיקה, בתנועה, בלבוש ובעיצוב הבמה. היא שילבה בכוריאוגרפיה המיוחדת שלה פרקי הווי של עדות המזרח, בעיקר של יוצאי תימן. 

להקת ענבל, 1953. מתוך אוסף ארדה - מחלקת הצילום במוזיאון ארץ ישראל
להקת ענבל, 1953. מתוך אוסף ארדה – מחלקת הצילום במוזיאון ארץ ישראל

לא כולם אהבו את זה, והיא הרגישה זאת היטב. בעיקר בתחילת הדרך. 

"היו רבים מידידיי שלא הסכימו להחלטתי 'להצטמצם' בתחום עדות המזרח. גם אז, בצעדיי התמימים הראשונים לא חשתי צמצום, אלא להיפך – התרחבות אישיותי האומנותית, אותה התלהבות רוחנית עמוקה המטלטלת אותי עד היום כטורנדו איום. חשתי כי לא רק אני, כי כל נער ונערה מוכשרים הבאים אליי נושאים בחובם חלק מאותה אנרגיה רוחנית כבולה של עדות אילמות ומסוגרות", כתבה במכתב לחבר. 

מתוך התעקשות  על דרכה האומנותית, היא הביאה לעולם יצירות שזכו בפרסים ונמכרו לתיאטראות בינלאומיים. היא עבדה קשה כל חייה כדי לקבל הכרה ציבורית – מקצועית ואישית. ובסופו של דבר אכן קיבלה אותה. 

בשנת 1973 היא קיבלה את פרס ישראל על מפעל חייה באומנות המוסיקה והמחול. 

 

שרה לוי תנאי ברשימת חתני פרס ישראל, מתוך עיתון הארץ, 23 במרץ 1973
שרה לוי תנאי ברשימת חתני פרס ישראל, מתוך עיתון הארץ, 23 במרץ 1973

עיריית תל אביב, העיר שבה התחילה את חייה ואליה שבה שונה לגמרי, הכירה בה גם: ב-1956 היא קיבלה את פרס אנגל, ב-1984 את פרס הכבוד לאומנות הבמה על שם משה הלוי, וב-1988 את תואר "יקירת תל אביב". 

ההכרה והאישור לא היו רק מקומיים. להקת ענבל ייצגה את ישראל על במות העולם, ועל היצירה "מגילת רות" משנת 1961, לדוגמא, היא קיבלה ציון לשבח מתיאטרון האומות בפריז. 

אי אפשר להמעיט בחשיבות השפעתה של תרבות יוצאי מדינות ערב על איך שנראית מדינת ישראל היום. ללא יוצרים כמו שרה לוי תנאי, שהתעקשו לשמרה ולפתחה למרות הגבות המורמות של עמיתיהם, היו נעלמים בתהום הנשייה ההיסטורית פרקי חיים שלמים ועשירים. 

אבל אחרי הכל, היצירות המוחשיות שנשארו בידינו אינן דווקא היצירות "הגדולות", אלה שבוצעו על במת תיאטרון פריז או היו חלק משיקולי הוועדה בהענקת פרס ישראל. לא. אלה דווקא שירי הגן. הקטנים. הפשוטים מוזיקלית. 

שרה לוי תנאי הייתה ונותרה אחראית על חלקים גדולים מפס הקול של שנות הגן של כולנו. היא כתבה והלחינה שירים שנשמעים בגני ישראל עד היום, מתוכם למשל "נסדר מעגל גדול", "זרת זרת לשלום", "ליצן קטן שלי" וכמובן "באנו חושך לגרש". שירי מעגל השנה של כור ההיתוך הישראלי.

בשנת 1960, כשיצא קובץ השירים "זמר חן" (שבו הופיע לראשונה השיר באנו חושך לגרש), שמה מופיע בכותרות העמודים לצד יוצרים אלמותיים אחרים כמו לוין קיפניס, חיים נחמן ביאליק, נתן אלתרמן, פניה ברגשטיין, לאה גולדברג ועוד רבים.

מילותיה, לחניה ותנועתה של אותה בת מהגרים, יתומה, אסופית, שבסופו של דבר פרצה את תקרת הזכוכית שפרשו מעליה דורות של אפליה עדתית ודעות קדומות, אותן מילים הן היום חלק בלתי נפרד ממסורת החגים בבתים ובגני הילדים של כולנו, מירוחם ועד כפר ורדים. 

היש אור איתן מזה?