הלילה, על החושך, הפחד והמסתורין שבו, העסיק אותנו כבני אדם, מאז ומתמיד. לכן מככב מוטיב הלילה בהמון יצירות אומנות מסוגות שונות. הוא מטאפורה חזקה ומוכרת, שדרכה ניתן להביע הרבה רעיונות, דעות ורגשות. גם תרצה אתר כתבה על הלילה. הוא לא היה אחד מנושאי הכתיבה המרכזיים שלה, אך הבליח בכמה וכמה משיריה. לאחר מותה התמקדו רבים במערכת היחסים הסבוכה שלה עם אביה, נתן אלתרמן, כפי שהתבטאה בשיריה. אחרים ניסו להתחקות אחר מוטיב החלון ביצירתה, כדי למצוא בו רמז לאחריתה, אבל גם ללילה ולאימה שהוא עשוי להשרות היה מקום ביצירתה של אתר, ולא בכדי.
אתר כתבה עד מותה מאות שירים, ובאקו"ם רשומים תחת שמה יותר ממאה שירים ופזמונים מולחנים. חלקם הולחנו עוד בחייה, אחרים לאחר מותה. בין השירים והפזמונים המולחנים ישנם כמה וכמה ידועים ומושמעים. ובכל זאת, שורה אחת משיר אחד מהדהדת שוב ושוב כשמתייחסים ליצירתה. זוהי הפתיחה של "בגלל הלילה", שיר שנכלל בספר שיריה הראשון של אתר, והפך לפזמון לאחר מותה.
"בגלל הלילה" התפרסם בספר "צפנת" שיצא בשנת 1964, כשאתר הייתה רק בת 23. כמעט עשרים שנה לאחר מכן הופיע אותו שיר כפזמון באלבומה של חוה אלברשטיין "נמל בית", בשינויים קלים ובקיצוץ כמה משורותיו, ומאז הפך למוכר וידוע. מעבר לכך, מילות הפתיחה שלו הפכו למעין מטבע לשון, וככותרת הממסגרת את יצירתה: הן שימשו כשם המופע שהעלתה אלברשטיין אחרי הוצאת האלבום, כשם מופע מחווה לשיריה של אתר, ואף כשם הביוגרפיה המרתקת שכתב ד"ר מוטי זעירא על אתר, ויצאה לאור לא מכבר.
בגלל הלילה, בגללו, ניסינו להתחקות אחרי הקסם שבשיר הזה, ולגלות מה היה יחסה של אתר אל הלילה. במהלך מסענו גילינו איך התמודדה אתר עם לילותיה מילדותה, לטוב ולרע, ואולי נוכל לשפוך כאן אור על הקסם והטרדה שבחושך בחייה של אתר.
בִּגְלַל הַלַּיְלָה, בִּגְלָלוֹ אֲנִי כָּעֵת
יוֹשֶׁבֶת וְלֹא נִלְקַחַת.
בִּגְלַל הַחשֶׁךְ, בִּגְלָלוֹ אֲנִי נִדְמֵית לְךָ
חוֹלֶמֶת, אוֹ מִשְׁתַּעֲשַׁעַת.אֵינֶנִּי נִלְקַחַת לְשׁוּם מָקוֹם.
אֲנִי בָּכִיתִי בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת
וּבִגְלָלְךָ, לְמָשָׁל, בָּכִיתִי רַק לְרֶגַע
מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בִּי דִּמְעוֹת־פִּתְאֹם.
שֶׁאֵינָן שַׁיָּכוֹת לְשׁוּם גָּבִיעַ יְפֵה־רֶגֶל
וּלְשׁוּם כְּאֵב גָּדוֹל
לֹא בָּכִיתִי בַּעֲבוּר שֶׁתֵּלֵךְ,
רָצִיתִי לְהַחֲלִיף אֶת הַמִּלִּים,
בִּקַּשְׁתִּי לָלֶכֶת מְעַט אַחֲרֶיךָ,
חָשַׁבְתִּי שֶׁתֵּלֵךְ בִּצְעָדִים קְטַנִּים.עַכְשָׁו אֲנִי יוֹשֶׁבֶת
וַאֲנִי לֹא כְלוּם
רַק צוּרָה
פָּנַי בּוֹכוֹת לְמַעְלָה, אֶל הָאוֹר,
הֵן בּוֹכוֹת מִפְּנֵי אוֹר בִּלְבַדהָאוֹר הֶחָזָק מַפְרִיעַ לִי
לִבְכּוֹת אֶת צַעַרְךָ
וַאֲנִי רַק תְּמוּנָה בְּהִירָה, נְקִיָּה,
אֲנִי רַק תְּמוּנַת־אִשָּׁה.
אתר הייתה בתם היחידה של משורר ושחקנית – נתן אלתרמן ורחל מרקוס. ממנו לקחה את המשיכה הבלתי נשלטת לעיסוק במילים, וכנראה גם את הכישרון ללהטט במילותיה. ממנה לקחה את אהבת התיאטרון וחלום הילדות הנלהב ומלא התשוקה – להיות שחקנית.
אבל עיסוקיהם של הוריה היו אולי גם חרב פיפיות. הרקע שלה השפיע על בחירותיה של אתר לאורך השנים, על כמיהותיה ופחדיה, ובמידה רבה עיצב את זהותה.
היא כתבה כל חייה – אתר ניהלה יומן במשך שנים ארוכות ושירבטה שירים ופזמונים ביומניה עוד בגיל שבע. בבגרותה כתבה שירה, תרגמה מחזות רבים, כתבה ספרי ילדים ולקראת מותה אף כתבה פרוזה ומחזות משלה. במקביל, היא הייתה בטוחה שתגדל להיות שחקנית תיאטרון כמו אמה. היא קראה מחזות קלאסיים באדיקות, ונהנתה עד מאוד ללכת לתיאטרון ולקולנוע בצעירותה, לפנטז באולם המוחשך שיום אחד היא זו שתעמוד על הבמה.
מן הצד השני, הפחות נעים, מילאו עיסוקיהם של ההורים את אתר בפחדים, פחדים שנבעו מהיעדרותם. בשנות העשרים לחייה, כשאתר כבר הייתה שחקנית מבטיחה ומשוררת מתחילה, היא קיבלה החלטה דרמטית. לאחר שילדה את בתה הבכורה בגיל 26, החליטה אתר לוותר על החלום לו נכספה מאז ילדותה ולעזוב את עולם המשחק. לפחד מן הלילה היה תפקיד מרכזי בכך:
"…כילדה תמיד היו משכיבים אותי לישון אנשים זרים. ברגע שירד הערב, הייתה אמא יוצאת לתיאטרון ומותירה אותי בידי המטפלת. או לפעמים, בידיה של סבתי. ולילה לילה הייתי בוכה, כאילו זה קורה בפעם הראשונה. היה לי פחד נורא מפני החושך והעובדה כי אמי יוצאת לעבודה בחושך נראתה לי מפחידה במיוחד. תמיד חרדתי כי לא תחזור עוד. […] את יודעת מה? אין לי צל של ספק שזו הסיבה להתנהגותי עם משפחתי שלי היום. אני עושה טעות, אין לי ספק, אבל אני מסרבת להשאיר את בתי עם אנשים זרים בלילה".
[ריאיון להגר אנוש, מתוך "במחנה", גליון יום העצמאות, 16 באפריל 1972]
ד"ר מוטי זעירא, הביוגרף של אתר, מצא ביומנה האישי הדהוד לשורה מהשיר "בגלל הלילה". בספרו הוא מנסה להסביר כיצד המתח הרב שהשרו עליה אירועי היום בבית ילדותה התגלגל לסיוטים ולפחדים בלילה: "למתח בין רחל ואלתרמן בבית הייתה נוכחות קבועה ומטרידה בעולמה של תרצה. 'אבא ואמא רבו, ואמא שופכת מובן את כל זעמה עליי', כתבה ביומן ב-22 באוגוסט 1956. ושבוע אחר כך הוסיפה: 'האמת היא שבכיתי בגלל עוד המון דברים, בגלל הבחינה שמעיקה עליי נורא, ואבא שרב עם אמא ואיתי ולא דיבר איתנו המון זמן'". השורות הללו מצטלצלות ב"בגלל הלילה": "אֵינֶנִּי נִלְקַחַת לְשׁוּם מָקוֹם. אֲנִי בָּכִיתִי בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת…", טוען זעירא בספרו.
ניתוח שטחי של הטקסט השירי מראה שלפחות בשיר "בגלל הלילה" התייחסה אתר ללילה ולחושך כמסווה, שבגללו לא רואים אותה עצמה. מסווה שגורם למי שרואה אותה לחשוב שהיא חולמת, או משתעשעת, כשבעצם היא בוכה, והבכי משמש עבורה תחליף למילים. אותן מילים שהן לחם חוקה. התחושה החזקה שעולה מהשיר היא שהלילה מפריע לאתר להיות מי שהיא, היא נותרה רק כתמונת אישה, דמות ולא בשר ודם.
בתור ילדה, עושה רושם שפחדי הלילה של אתר לא השפיעו על האינטנסיביות ושמחת החיים של שעות היום. אתר אהבה לעמוד במרכז תשומת הלב, לצחוק, להציג ולשחק בפני כל קהל מזדמן. אבל ככל שהתבגרה, הפכו הלילות של אתר לאקס טריטוריה שבה רחשו בלבול, אימה ופריקת-עול, באופן שאיים על חייה של אתר עצמה.
"אם מסתכלים על חייה של אתר דרך הפריזמה של הלילה, אפשר לראות איך הוא היה גם גורם מאיים מבחינתה", אומר ד"ר זעירא. "כשחקנית תיאטרון צעירה, שלא ישנה בלילות, אלא חוגגת ומתהוללת, הוא היה תפאורה להתפרקויות בחייה של אתר. ניסיון ההתאבדות שלה בלהקה הצבאית קרה בחסות הלילה".
באותה תקופה היו לילותיה של אתר מקור לסיוטים. בתקופת שהותה בניו יורק עם בעלה דאז, עודד קוטלר, השתמשה במיני תרופות ונרקוטיקה כדי להתמודד עם הדיכאון העז שפקד אותה בארץ זרה. בספר "כבו כל האורות", קובץ קטעי פרוזה שפורסם לאחר מותה, היא מתארת כיצד בערב אחד חשה ברע, רבה עם בן זוגה וסבלה מסיוטים.
גם לאחר חזרתה של אתר ארצה, איים הלילה על שלוותה של אתר. באחד הלילות שב קוטלר לביתם המשותף, וראה את אתר מתקתקת בקדחתנות על מכונת הכתיבה, כשמוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע. עודד ביקש מתרצה להפסיק את המוזיקה ולכתוב ביד ולא במכונת הכתיבה, כדי שיוכל להירדם. אתר לא הצליחה להפסיק מתקתוקיה, וקוטלר המטושטש מחוסר שינה קם מהמיטה, ובדרכו לסלון נתקל בדלת הזכוכית שהפרידה בין החדרים. קוטלר פצע את עצמו עד כדי ביקור במיון. לאחר התקרית הזו נפרדו השניים.
בעקבות הפרידה, כשהיא בדיכאון, ולאחר ששוחחה כל הלילה בטלפון עם חברה קרובה, דפקה אמה רחל על דלת ביתה של אתר בבוקר. כששוכנעה אתר לפתוח אותה, עמד ריח חזק של גז באוויר, ואתר הייתה על סף עילפון.
"אני חושב שמבחינתה של אתר הלילה העצים הרבה מאוד דברים שערערו אותה מלכתחילה", אמר לנו זעירא בשיחה עמו, "גם את הקשיים והפחדים מהילדות, וגם את הקשיים והפחדים מהתקופה שבה היה בה אי שקט נורא בתקופת הצבא והגירושין מקוטלר, שבה השתמשה בתרופות. הייתה שם כנראה נפילה לדיכאון עמוק שהלילה העצים אותו. זה ידוע שבהיעדר השגרה וההרגלים הלילה מאיים עלינו. משהו 'מרפה' בלילה וכל הפחדים חודרים פנימה. מה ששומר עלייך באור יום ובשגרת החיים, ברצף של העשייה, משתחרר בחושך ובמקומו מגיעים כל השדים", הוא מסביר. ואכן בעשר שנותיה האחרונות הקפידה אתר לשמור על שגרה נוקדנית, ודאגה להקדים לישון בכל ערב, קצת אחרי שהשכיבה את שני ילדיה לישון, ולקום עם הנץ החמה לעבודת הכתיבה או התרגום.
"הלילה היה באמת גורם מאיים מבחינתה", מוסיף זעירא. "הלילה האחרון בחייה היה גם הוא משמעותי מאוד עבורה, כיוון שהיא לא זכתה לישון במהלכו. רק לפנות בוקר היא ישנה שינה עמוקה שהופרעה. לקח לה זמן עד שנרדמה באותו לילה, עם כל הכאבים מתאונת הדרכים שעברה באותו יום, ובהשפעת התרופות והכדורים שלקחה. ולכן רק לפנות בוקר היא זכתה לישון שינה כבדה שהופרעה אחרי שעה והוציאה אותה מאיפוס". אותם טשטוש ובלבול הם אלו שגרמו, ככל הנראה, לכך שנפלה מחלון דירתה, כשניסתה לבקש מפועלי הבניין לידה שיפחיתו מרעשם.
ולמרות הכל, למרות האימה והפחדים והספקולציות לגבי תפקידו המאיים של הלילה בחייה, רצינו להביא לסיום גם צד מפויס ואוהד יותר של אתר אל השעות החשוכות ביממה. הפעם זהו פזמון שגם אותו ביצעה לראשונה חווה אלברשטיין, בלחנו של חנן יובל, ופורסם בשנת מותה של אתר, 1977. שם גרסו מילותיה של אתר שהלילה עצמו הוא שירים, ומכיל בתוכו תמימות ותפילות וחדוות נעורים, ואולי בכך ננוחם.
חַכּוּ נָא עוֹד רֶגַע, חַכּוּ נָא בְּשֶׁקֶט,
חַכּוּ בִּזְהִירוּת, הַמָּסָךְ יוֹרֵד.
הַלַּיְלָה אֵינֶנּוּ רַק חשֶׁךְ עַל דֶּרֶךְ,
לִפְעָמִים הוּא שִׁירִים וְנִגּוּן וָהֵד.כֵּן, לִפְעָמִים הַלַּיְלָה הוּא שִׁירִים רַבִּים.
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים
הַלַּיְלָה מְנַגֵּן וּמַכֶּה בַּתֻּפִּים,
לִפְעָמִים הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.חַכּוּ נָא עוֹד הֶרֶף, עִצְמוּ הָעֵינַיִם
חַכּוּ עוֹד שְׁנִיָּה — זֹאת וְלֹא יוֹתֵר.
הַלַּיְלָה אֵינוֹ רַק חֲלוֹם וְשָׁמַיִם,
לִפְעָמִים הוּא תְּפִלָּה לְמָחָר אַחֵר.כֵּן, לִפְעָמִים, הַלַּיְלָה הוּא תְּפִלּוֹת רַבּוֹת.
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים
הַלַּיְלָה מִתְפַּלֵּל וְעֵינָיו עֲצוּמוֹת.
לִפְעָמִים הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.חַכּוּ נָא עוֹד רֶגַע, הִיא כְּבָר מְסַיֶּמֶת,
רַק רֶגַע וְסוֹף — הָאוֹרוֹת כָּבִים.
הַלַּיְלָה אֵינֶנּוּ רַק אֶרֶץ רוֹדֶמֶת,
לִפְעָמִים הוּא, פָּשׁוּט, קְצָת שִׁירִים יָפִים.כֵּן, לִפְעָמִים הַלַּיְלָה הוּא שִׁירִים יָפִים.
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים
הַלַּיְלָה הוּא נִגּוּן וְחֶדְוַת נְעוּרִים,
לִפְעָמִים, הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.הַלַּיְלָה מְנַגֵּן וּמַכֶּה בַּתֻּפִּים
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים.
לִפְעָמִים הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.
תודה רבה לד"ר מוטי זעירא על הסיוע בהכנת כתבה זו.
לקריאה נוספת:
בגלל הלילה – תרצה אתר, סיפור חיים. מחבר: מוטי זעירא, הוצאת כתר, 2019
תרצה אתר – כל השירים. עריכה ואחרית דבר: נגה אלבלך, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב
