"הסיפור שאני רוצה לספר לכם הפעם הוא סיפור מוזר. ראשית הוא מוזר כי הוא מוזר, ושנית, הוא באמת קרה." (אריך קסטנר, בהקדמה לפיצפונת ואנטון)
בשנה שבה נולדה בארה"ב ילדת הפלא שירלי טמפל, ילדה אחרת, עגולת עיניים ותפוחת לחיים, כבר כבשה את לב רואיה ואת במות התיאטרון בצד השני של האוקיינוס האטלנטי.
שמה של הילדה היה הנלי או אנה'לה (שזו בעצם צורת הקריאה האירופאית של השם היהודי חנהל'ה), והיא הייתה רק בת ארבע.
הכול התחיל בבילוי אחר הצהריים רגיל למדי. אמה של חנהל'ה, רוזה מאירצ'ק, לקחה אותה לצפות בהצגת הילדים "שלגיה ושבעת הגמדים" בתיאטרון קליינסט, בלי שתוכל לדמיין איזו תפנית יקבלו חייהן בעוד מספר שעות.
באחד מרגעי השיא של ההצגה, כשהמכשפה הרעה עמדה להגיש את התפוח המורעל, קמה חנה'לה הקטנה "להציל" את שלגיה בצעקות נרגשות: "אל תאכלי! אל תאכלי! יש רעל בתפוח, את תמותי!".
כל ניסיונותיה של האם לרסן את הסצנה הדרמטית עלו בתוהו. חנה'לה עלתה על הבמה, כשהיא מבלבלת את השחקנים ומעוררת מהומה רבתי באולם התיאטרון.
לאחר שוך המהומה ניגש הבמאי לרוזה הנבוכה, אבל במקום לנזוף בה על הבלאגן הלא-גרמני בעליל, הוא רק הודיע לה בפשטות: הילדה הזו היא שחקנית.
התפקיד הראשון הגיע מיד: היא הייתה "אצבעוני" באחת מהפקות התיאטרון הפופולריות ביותר בברלין והפכה בן לילה כמעט לכוכבת ילדים מוכרת ואהובה.
קריירת המשחק המתפתחת שלה לא הייתה מביישת שחקנים מקצועיים רבים, אלא שכאן היה מדובר בילדה קטנה שנדרשה במקביל ללמוד בבית ספר. הוריה שלחו אותה אמנם לבית ספר ייחודי ומודרני להפליא (לתקופתו) שהתנהל בשיטת מונטסורי, ועדיין העומס שהוטל על כתפיה הקטנות היה רב.
אביה מהנדס החשמל הפולני היה הדמות היציבה והשקולה בבית, בעוד שאימה ההונגרייה הייתה הרוח החולמת והאומנותית. היא זו שדחפה את הקריירה המפתיעה של ביתה הקטנה, חלמה בשבילה בענק אבל גם שמרה עליה. היא הלכה איתה לכל חזרה, ליוותה אותה לכל אודישן והופעה, ועשרות שנים אחר כך, כשהיא אם גאה לאחת מהשחקניות המרשימות ביותר בארץ, היא זכרה בעל פה שירים שלמים מהפקות גרמניות.
בתוך שלוש שנים חנהל'ה הפכה לשחקנית-הילדה הבולטת, המקצועית והעסוקה ביותר בברלין.
תפקידיה לא הוגבלו רק להפקות תאטרון. היא הייתה מבוקשת מאד בהפקות תסכיתי רדיו וגם הקולנוע הגרמני המתפתח חיבק אותה אליו.
בהפקת הסרט "M" היא הייתה אחת משתי הילדות היחידות שלא פוטרו. השחקן הראשי, פטר לורה, היה אמור להיות רוצח ילדים סדרתי, אבל בהפסקות בין הצילומים הוא היה חביב כל כך עד שהילדים על הסט לא הצליחו לזייף באופן משכנע את פחדם ממנו. כל הילדים מלבד חנהל'ה כמובן, שהוכיחה את עצמה כשחקנית מעולה.
באותה שנה עיבד אריך קסטנר את ספרו "פצפונת ואנטון" למחזה, והוא בחר בחנהל'ה להיות "פצפונת הראשונה", בתפקיד שהפך להיות תפקידה האייקוני ביותר בתקופת החיים הזו.
מי שכיכב לצידה במחזה כ"אנטון" היה ילד גרמני בשם הנס יואכים שאפוס, שנהרג עשור לאחר מכן כחייל וורמאכט במסגרת הפלישה הגרמנית לרוסיה.
אבל אז, ב 1933 האופק הבהיר, שאימה לא ראתה בו דבר פרט לאור הזרקורים, התעכר והשחיר. כשהיטלר עלה לשלטון, אביה של חנהל'ה הבין מהר מאד שסוף טוב לא מחכה ליהודים בגרמניה, והוא פנה ל"חברת החשמל פלשתינה" של פנחס רוטנברג (לימים חברת החשמל לישראל) והציע את שירותיו. החברה שכרה אותו והשיגה לו אשרת כניסה לארץ, אלא שאשתו הייתה קשה לפיצוח יותר מהממשל הבריטי. רוזה האמביציוזית, שלא הצליחה לראות עתיד מקצועי לביתה המוכשרת ב"ארץ המדבריות והגמלים" לא הסכימה לנסוע איתו.
היא נשארה עם חנה'לה בברלין עד שהמציאות הפכה לבלתי אפשרית. באפריל של אותה שנה הכוכבת הקטנה הוזמנה להוביל הפקת רדיו לרגל יום ההולדת של הפיהרר. כל התחמקויותיה ותירוציה של רוזה לא הועילו, ולבסוף היא נאלצה לפלוט למנהל התחנה ההמום "אנחנו יהודים!".
מאותו רגע היא ידעה שהן חיות על זמן שאול, ויומיים אחר כך הן כבר היו בפריז, בסיועו של הקונסול הצרפתי. חנה'לה גדלה עם אומנת צרפתייה ממנה למדה את השפה, ורוז קיוותה שתוכל לחדש בפריז את קריירת המשחק שלה. אבל המצב בפריז לא היה טוב, והן חיו במחסור ובעוני.
כשהאב המתגעגע דרש שוב שהמשפחה תתאחד, לא היו לרוזה ברירות רבות והן עלו על ספינה שיעדה היה ארץ ישראל.
חנה'לה הייתה עכשיו מהגרת במקום זר לחלוטין, והחלה ללכת לבית ספר בו השפה המדוברת לא הייתה אחת מארבע השפות שהיא כבר ידעה על בוריין.
בחודשים הראשונים היא לא הוציאה מילה. למבוגרים שהתחננו שתנסה לדבר אמרה רק: "אדבר עברית כשאדע שאני יכולה לעשות זאת ללא שגיאות". ואכן, אחרי שלושה חודשים היא התחילה לדבר, בשפה צחה ומדויקת.
ולמרות הכל, ההתאקלמות בארץ לא הייתה פשוטה ובשנים הראשונות נראה שפחדה של רוזה מפני נסיגת קריירת המשחק של חנהל'ה היה כמעט מוצדק. בכל שנות נעוריה היא הופיעה על הבמות בארץ פעמים בודדות בלבד. כשהייתה בת 17 היא הצטרפה לסטודיו למשחק של "הבימה", ושוב, היטלר עצר אותה.
בעיצומה של מלחמת העולם השניה היא התגייסה כמתנדבת לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי, ומאוחר יותר הצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית.
אבל נסיקתה ככוכבת הייתה בלתי נמנעת ובסופו של דבר, עם סיום המלחמה הזמין אותה הבמאי יוסף מילוא להצטרף לצוות שאסף לייסוד תאטרון חדש – "הקאמרי". מאז, הכול היסטוריה.
חנה הפכה לאחת השחקניות המוערכות והחשובות בישראל כשהיא מבצעת למעלה ממאה תפקידים שונים בקריירת המשחק הארוכה בעולם (שאף תועדה ככזאת בספר השיאים של גינס).
ולמרות ששיחקה בתפקידים רציניים מאד, ולמרות שאת תפקידה האחרון במחזה "אורזי המזוודות" של חנוך לוין היא גילמה כשהייתה כבר בת 88, חנה מרון נשארה תמיד ילדת פלא.
מכתבי ברכה לרגל ימי הולדת או פרסים שזכתה בהם נפתחו ב "חנהל'ה היקרה" והעיניים השובבות, הלחיים העגלגלות והחיוך הכובש לא אבדו במרוצת השנים.
–
התמונות והמכתבים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון חנה מרון וזמינים דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין משפחת רכטר, משרד המורשת – תכנית ציוני דרך והספרייה הלאומית של ישראל.
