פיצפונת: כשחנה מרון הקטנה כיכבה על במות ברלין

היא הייתה רק בת ארבע כשהפכה לילדת הפלא של התיאטרון והקולנוע בברלין, ורק בת עשר כשעליית הנאצים לשלטון אילצה את משפחתה להשאיר הכול מאחור. אנחנו מכירים אותה היטב כשחקנית מוערכת ועטורת פרסים בישראל, אבל חנה מרון הייתה "פיצפונת" שנים רבות לפני שמישהו בארץ הכיר את שמה. אלבום התמונות של ילדותה מספק לנו הצצה לחייה של חנהל'ה, הכוכבת הקטנה

חנה מרון הקטנה, אלבום תמונות משפחתי מתוך ארכיון חנה מרון (סימול PHaMa-002-003).

"הסיפור שאני רוצה לספר לכם הפעם הוא סיפור מוזר. ראשית הוא מוזר כי הוא מוזר, ושנית, הוא באמת קרה." (אריך קסטנר, בהקדמה לפיצפונת ואנטון)

בשנה שבה נולדה בארה"ב ילדת הפלא שירלי טמפל, ילדה אחרת, עגולת עיניים ותפוחת לחיים, כבר כבשה את לב רואיה ואת במות התיאטרון בצד השני של האוקיינוס האטלנטי.

שמה של הילדה היה הנלי או אנה'לה (שזו בעצם צורת הקריאה האירופאית של השם היהודי חנהל'ה), והיא הייתה רק בת ארבע.

חנה מרון הקטנה בבית בברלין, אלבום תמונות משפחתי מתוך ארכיון חנה מרון (סימול PHaMa-002-003).

הכול התחיל בבילוי אחר הצהריים רגיל למדי. אמה של חנהל'ה, רוזה מאירצ'ק, לקחה אותה לצפות בהצגת הילדים "שלגיה ושבעת הגמדים" בתיאטרון קליינסט, בלי שתוכל לדמיין איזו תפנית יקבלו חייהן בעוד מספר שעות.

באחד מרגעי השיא של ההצגה, כשהמכשפה הרעה עמדה להגיש את התפוח המורעל, קמה חנה'לה הקטנה "להציל" את שלגיה בצעקות נרגשות: "אל תאכלי! אל תאכלי! יש רעל בתפוח, את תמותי!".

כל ניסיונותיה של האם לרסן את הסצנה הדרמטית עלו בתוהו. חנה'לה עלתה על הבמה, כשהיא מבלבלת את השחקנים ומעוררת מהומה רבתי באולם התיאטרון.

לאחר שוך המהומה ניגש הבמאי לרוזה הנבוכה, אבל במקום לנזוף בה על הבלאגן הלא-גרמני בעליל, הוא רק הודיע לה בפשטות: הילדה הזו היא שחקנית.

התפקיד הראשון הגיע מיד: היא הייתה "אצבעוני" באחת מהפקות התיאטרון הפופולריות ביותר בברלין והפכה בן לילה כמעט לכוכבת ילדים מוכרת ואהובה.

חנה מרון הקטנה בתלבושת בלט, אלבום תמונות משפחתי מתוך ארכיון חנה מרון (סימול PHaMa-002-003).

קריירת המשחק המתפתחת שלה לא הייתה מביישת שחקנים מקצועיים רבים, אלא שכאן היה מדובר בילדה קטנה שנדרשה במקביל ללמוד בבית ספר. הוריה שלחו אותה אמנם לבית ספר ייחודי ומודרני להפליא (לתקופתו) שהתנהל בשיטת מונטסורי, ועדיין העומס שהוטל על כתפיה הקטנות היה רב.

אביה מהנדס החשמל הפולני היה הדמות היציבה והשקולה בבית, בעוד שאימה ההונגרייה הייתה הרוח החולמת והאומנותית. היא זו שדחפה את הקריירה המפתיעה של ביתה הקטנה, חלמה בשבילה בענק אבל גם שמרה עליה. היא הלכה איתה לכל חזרה, ליוותה אותה לכל אודישן והופעה, ועשרות שנים אחר כך, כשהיא אם גאה לאחת מהשחקניות המרשימות ביותר בארץ, היא זכרה בעל פה שירים שלמים מהפקות גרמניות.

בתוך שלוש שנים חנהל'ה הפכה לשחקנית-הילדה הבולטת, המקצועית והעסוקה ביותר בברלין.

חנה מרון הקטנה לומדת טקסט למחזה, ברלין, שנות ה 30 המוקדמות. אלבום תמונות משפחתי מתוך ארכיון חנה מרון (סימול PHaMa-002-003)

תפקידיה לא הוגבלו רק להפקות תאטרון. היא הייתה מבוקשת מאד בהפקות תסכיתי רדיו וגם הקולנוע הגרמני המתפתח חיבק אותה אליו.

בהפקת הסרט "M" היא הייתה אחת משתי הילדות היחידות שלא פוטרו. השחקן הראשי, פטר לורה, היה אמור להיות רוצח ילדים סדרתי, אבל בהפסקות בין הצילומים הוא היה חביב כל כך עד שהילדים על הסט לא הצליחו לזייף באופן משכנע את פחדם ממנו. כל הילדים מלבד חנהל'ה כמובן, שהוכיחה את עצמה כשחקנית מעולה.

באותה שנה עיבד אריך קסטנר את ספרו "פצפונת ואנטון" למחזה, והוא בחר בחנהל'ה להיות "פצפונת הראשונה", בתפקיד שהפך להיות תפקידה האייקוני ביותר בתקופת החיים הזו.

מי שכיכב לצידה במחזה כ"אנטון" היה ילד גרמני בשם הנס יואכים שאפוס, שנהרג עשור לאחר מכן כחייל וורמאכט במסגרת הפלישה הגרמנית לרוסיה.

חנהל'ה כפיצפונת בהפקת "פיצפונת ואנטון" יחד עם הנס שגילם את אנטון.

אבל אז, ב 1933 האופק הבהיר, שאימה לא ראתה בו דבר פרט לאור הזרקורים, התעכר והשחיר. כשהיטלר עלה לשלטון, אביה של חנהל'ה הבין מהר מאד שסוף טוב לא מחכה ליהודים בגרמניה, והוא פנה ל"חברת החשמל פלשתינה" של פנחס רוטנברג (לימים חברת החשמל לישראל) והציע את שירותיו. החברה שכרה אותו והשיגה לו אשרת כניסה לארץ, אלא שאשתו הייתה קשה לפיצוח יותר מהממשל הבריטי. רוזה האמביציוזית, שלא הצליחה לראות עתיד מקצועי לביתה המוכשרת ב"ארץ המדבריות והגמלים" לא הסכימה לנסוע איתו.

היא נשארה עם חנה'לה בברלין עד שהמציאות הפכה לבלתי אפשרית. באפריל של אותה שנה הכוכבת הקטנה הוזמנה להוביל הפקת רדיו לרגל יום ההולדת של הפיהרר. כל התחמקויותיה ותירוציה של רוזה לא הועילו, ולבסוף היא נאלצה לפלוט למנהל התחנה ההמום "אנחנו יהודים!".

מאותו רגע היא ידעה שהן חיות על זמן שאול, ויומיים אחר כך הן כבר היו בפריז, בסיועו של הקונסול הצרפתי. חנה'לה גדלה עם אומנת צרפתייה ממנה למדה את השפה, ורוז קיוותה שתוכל לחדש בפריז את קריירת המשחק שלה. אבל המצב בפריז לא היה טוב, והן חיו במחסור ובעוני.

חנהל'ה הקטנה עם הוריה, אלבום תמונות משפחתי מתוך ארכיון חנה מרון (סימול PHaMa-002-003)

כשהאב המתגעגע דרש שוב שהמשפחה תתאחד, לא היו לרוזה ברירות רבות והן עלו על ספינה שיעדה היה ארץ ישראל.

חנה'לה הייתה עכשיו מהגרת במקום זר לחלוטין, והחלה ללכת לבית ספר בו השפה המדוברת לא הייתה אחת מארבע השפות שהיא כבר ידעה על בוריין.

בחודשים הראשונים היא לא הוציאה מילה. למבוגרים שהתחננו שתנסה לדבר אמרה רק: "אדבר עברית כשאדע שאני יכולה לעשות זאת ללא שגיאות". ואכן, אחרי שלושה חודשים היא התחילה לדבר, בשפה צחה ומדויקת.

חנה מרון בחוף הים בארץ, 1934. עדיין עולה חדשה, שנים ספורות לפני שפרצה לתודעה הישראלית כשחקנית. אלבום תמונות משפחתי מתוך ארכיון חנה מרון (סימול PHaMa-002-003).

ולמרות הכל, ההתאקלמות בארץ לא הייתה פשוטה ובשנים הראשונות נראה שפחדה של רוזה מפני נסיגת קריירת המשחק של חנהל'ה היה כמעט מוצדק. בכל שנות נעוריה היא הופיעה על הבמות בארץ פעמים בודדות בלבד. כשהייתה בת 17 היא הצטרפה לסטודיו למשחק של "הבימה", ושוב, היטלר עצר אותה.

בעיצומה של מלחמת העולם השניה היא התגייסה כמתנדבת לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי, ומאוחר יותר הצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית.

אבל נסיקתה ככוכבת הייתה בלתי נמנעת ובסופו של דבר, עם סיום המלחמה הזמין אותה הבמאי יוסף מילוא להצטרף לצוות שאסף לייסוד תאטרון חדש – "הקאמרי". מאז, הכול היסטוריה.

חנה הפכה לאחת השחקניות המוערכות והחשובות בישראל כשהיא מבצעת למעלה ממאה תפקידים שונים בקריירת המשחק הארוכה בעולם (שאף תועדה ככזאת בספר השיאים של גינס).

ולמרות ששיחקה בתפקידים רציניים מאד, ולמרות שאת תפקידה האחרון במחזה "אורזי המזוודות" של חנוך לוין היא גילמה כשהייתה כבר בת 88, חנה מרון נשארה תמיד ילדת פלא.

מכתבי ברכה לרגל ימי הולדת או פרסים שזכתה בהם נפתחו ב "חנהל'ה היקרה" והעיניים השובבות, הלחיים העגלגלות והחיוך הכובש לא אבדו במרוצת השנים.

גילה אלמגור כותבת לחנה מרון. המכתכ שמור בארכיון חנה מרון וזמין דיגטלית באמצעות את הספרייה (PHaMa-003-001-002).

התמונות והמכתבים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון חנה מרון וזמינים דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין משפחת רכטר, משרד המורשת – תכנית ציוני דרך והספרייה הלאומית של ישראל.

דרייפוס האוסטרי: סיפורו של פיליפ הלסמן, האיש שלא רצח את אביו

פיליפ הלסמן צילם כמה מהתצלומים המפורסמים ביותר בעולם - מאות פורטרטים של הסלבס הכי אייקוניים, תמונות שעיטרו את שערי מגזין לייף וקירות במוזיאונים. אבל עוד לפני שהפך להיות אחד הצלמים הידועים בעולם, עמד הלסמן למשפט באשמה כבדה מנשוא - באוסטריה האשימו אותו שרצח את אביו. האם אכן היה הלסמן רוצח בדם קר, או שמא מדובר בדרייפוס האוסטרי שעמד למשפט רק משום שהיה יהודי?

1

חייל בריטי נח. צילום: פיליפ הלסמן, בעת ביקורו בארץ ישראל בזמן מאורעות תרצ"ו. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

פיליפ הלסמן היה אחד הצלמים הידועים בעולם במאה ה-20. הוא צילם פורטרטים של לא מעט מפורסמים, ביניהם: אלברט איינשטיין, מרילין מונרו, מרק שאגאל, המפרי בוגרט, פרנק סינטרה, אינגריד ברגמן, בטי דייוויס, ווינסטון צרצ'יל, אנרי מאטיס, ז'אן פול סארטר, בריז'יט בארדו ואודרי הפבורן. תצלומיו עיטרו 101 שערים של המגזין Life, יותר מכל צלם אחר. הוא שיתף פעולה עם סלבאדור דאלי במשך כ-37 שנים ויחד הם יצרו צילומים בלתי נשכחים.

הוא נודע בעיקר בשל תחביבו לצלם אנשים תוך כדי קפיצה, כפי שהסביר במילותיו: "החל משנות החמישים, ביקשתי מכל מפורסם שצילמתי לקפוץ עבורי. מה שהוביל אותי היה סקרנות אמיתית. אחרי הכל, החיים למדו אותנו להיות בשליטה ולמסך את הבעות הפנים שלנו, אבל לא את הקפיצות. רציתי לראות אנשים מפורסמים מגלים בקפיצה את השאיפות שלהם, או העדרן, החשיבות העצמית שלהם או חוסר הביטחון ותכונות רבות אחרות".

1
אחת מהתמונות הידועות ביותר שצילם פיליפ הלסמן יחד עם סלבדור דאלי. מתוך Wikicommons

אבל בעברו של הלסמן יש גם פינה אפלה ומוכרת פחות. ב-1928 הואשם הלסמן – לא פחות ולא יותר – ברצח אביו. הוא נשפט, הורשע פעמיים ונכלא, ובסופו של דבר גם נאלץ לעזוב את אוסטריה. מה באמת קרה שם? מה הוביל לאירוע שזכה לכינוי "משפט דרייפוס האוסטרי"? ניסינו למצוא בארכיונים את התשובות.

קצת רקע – משפחת הלסמן מריגה שבלטביה הייתה משפחה אמידה ומשכילה. במשך שנים נהגה לבלות את חופשות הקיץ שלה בטיולים משפחתיים שונים באירופה, וכך גם בשנת 1928. באותה שנה יצאה המשפחה – האב מקס, רופא שיניים מצליח, האם איטה, הבן פיליפ (בן ה-22) והבת לובה (בת ה-18), לטיול באלפים הצרפתיים, האיטלקיים והשוויצריים. באחד מבתי המלון באיטליה, סיפר להם מכר על יופיים של הרי טירול והצית את דמיונו של האב. לאחר שלובה חזרה ללימודיה בפריז, התעקש האב כי בטרם יפרדו מפיליפ, שצריך היה לחזור ללימודי האלקטרוניקה באוניברסיטת דרזדן, ימשיכו השלושה לטירול. ההחלטה הזו טרפה את גורל המשפחה.

בשלב הזה, לפני שממשיכים בהשתלשלות העניינים, ראוי רגע להבין את מקום התרחשותו של הסיפור. בשנת 1928 היה חבל טירול שבאוסטריה קרקע פורייה לאידיאולוגיה הנאצית, והאנטישמיות בו עלתה כפורחת. על אף שהחל מימי הביניים היה אחוז היהודים בחבל זניח, עלילות דם וסיפורים מסמרי שיער על פולחני דם יהודיים היו חלק מהפולקלור המקומי.

1
פסגה בהרי טירול בתמונה מסוף המאה ה-19. מתוך אלבום תצלומים מנופי אוסטריה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

באותו בוקר גורלי, ה-8 בספטמבר 1928, החליטה הגברת הלסמן להיפרד מעל בנה ובעלה, ואילו מקס ופיליפ החלו במסע הליכה שאמור היה להימשך מספר ימים. יומיים לאחר מכן התחילו האב והבן בעלייה לפסגת הר יחד עם מדריך מקומי, שזכר בדיעבד שהם היו בכושר טוב ועצרו לא פעם לצלם אחד את השני. את מה שקרה לאחר מכן ניתן לשחזר מעדויות שונות שניתנו במהלך החקירה והמשפט, בהן גם זו של פיליפ עצמו. קצת אחרי השעה 14:00, הם עברו ליד בית הארחה שנמצא על פסגה בגובה 1805 מטר והתחילו בירידה ממהר. שעה אחרי כן פיליפ הגיע לכפר קטן בדרך, מחוסר נשימה, וסיפר שאביו החליק מגובה של כשמונה מטרים, נפל לערוץ סמוך, נפצע וזקוק לעזרה רפואית. אלואיז רידר, רועה פרות צעיר הציע לעזור לפיליפ עם אביו ונערה נשלחה להזעיק את הרופא המקומי. הרועה היה זה שהגיע למקס ראשון, שם מצא את האב מת, כשפלג גופו התחתון במים ועל ראשו פצעים מרובים. הוא ניסה למנוע מפיליפ לראות את אביו, אבל פיליפ התעקש לגשת אליו ואף ניסה, יחד עם הרועה, להוציא את הגופה מהמים – אך ללא הצלחה. 

פיליפ נשאר עם האב בזמן שרועה הפרות יצא להזעיק עזרה, אך כשאלואיז טיפס למעלה, הוא דירדר בטעות כמה אבנים ולזה תהיה תוצאה הרת-גורל. מעקבות הדם נראה שהגופה נגררה, אבל אף אחד לא טרח לשמור על סטריליות זירת הרצח, משום שכולם היו עדיין בטוחים שהייתה זו תאונה. פיליפ רץ לעיר הסמוכה כדי להתקשר לאימו, הוא לא רצה שתשמע על מות בעלה מזרים.

1
נער מעולי תימן שצילם פיליפ הלסמן במהלך ביקורו בארץ ישראל בתקופת מאורעות תרצ"ו, 1936. הלסמן נשלח מטעם מגזין צרפתי ואלבום תמונות שצילם במהלך הביקור שמור בספרייה הלאומית. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בדרך פיליפ פגש את משלחת החילוץ וחזר איתם לזירה, הוא לא ידע שהרופא שעמד בראש המשלחת היה אנטישמי נודע. כשהגיעו לזירה, בעל בית ההארחה הקרוב שהגיע גם הוא למקום, מעלה מיד תיאוריה שהבן רצח את אביו, ולמרות ההכחשות הנמרצות של פיליפ, הרופא מאמין לסיפור והם מחליטים לשלוח את פיליפ לעיר הסמוכה תחת משמר אזרחי. שוטר גרמני שהיה במקום התנדב לערוך על פיליפ חיפוש. על בגדיו הבהירים של פיליפ לא נמצאו שום כתמי דם, אין סימני מאבק על גופו ועל כליו לא נמצא שום כסף.

למחרת אחרי הצהריים הגיע חוקר מקרי המוות לזירה, וגם פיליפ התשוש שעבר עליו לילה לא פשוט במעצר נדרש להיות שם. אבל בינתיים הזירה זוהמה. עדויות נאספו ללא תיעוד, אבן עם כתמי דם ושיער, שזוהתה ככלי הרצח, עברה מיד ליד ונעלמה באופן מסתורי. הגופה כבר הועברה לעיר הקרובה והגשם שירד מאז הרצח שינה לחלוטין את מצב הזירה. סוף סוף שאלו גם את פיליפ הלסמן לגרסתו לאירועים. אלא שפיליפ, שלפי עדות אחד התיירים המזדמנים סיפר שהתקדם לפני אביו ואז שמע צעקה, הוסיף פרט נוסף – שהוא ראה את אבא שלו נופל. החוקר לא התעכב על הפרט בכוונה באותה עת, אך סימן לעצמו את אי ההתאמה והתעקש לשאול את פיליפ היכן בדיוק היה כשאביו נפל. כאן פיליפ שגה – הוא טעה לחשוב שהאבנים שדרדר אלואיז יום קודם, הם מקום הנפילה ולכן קובע את מיקומו בהתאם. למעשה מיקם את עצמו בטעות בדיוק במקום ממנו אביו נפל. ב-13 לספטמבר נערכת נתיחת הגופה, הפתולוג קובע כי מקס נרצח במכות עם נשק חד. העובדה שעל פיליפ לא נמצאו כתמי דם או כלי נשק לא שיחקו תפקיד, ובאותו יום פיליפ נעצר.

1
חלוצה חולבת. צילום: פיליפ הלסמן במהלך ביקורו בארץ ישראל, 1936. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בינתיים התקשורת המקומית כבר מיהרה לטעת את רעיון הרצח, ועוד לפני המשפט מגיעה התקשורת למסקנה שהבן רצח את אביו בדם קר ובמכות חוזרות ונשנות לראשו. המשטרה מתחילה לחקור את העדים רק כשבועיים לאחר הרצח, אבל כל המקומיים כבר משוכנעים שפיליפ הוא הרוצח. כל פרט קיבל חיים משל עצמו: העובדה שמקס סחב את התיק של בנו העידה מבחינתם על חוסר כבוד של הבן לאביו; העובדה שהזמינו שני חדרי שינה ולא ישנו יחד שהקשר ביניהם היה גרוע. על זה נוספו תיאוריות קונספירציה –  הבן רצח את אביו כדי לגאול את אימו מחיי זוגיות אלימה, הבן התאהב בבחורה למורת רוחו של אביו שהתנגד לנישואים, לאב היתה פוליסת ביטוח חיים והבן יורשו היחיד ועוד ועוד כיד הדמיון. יותר מזה, בקשת המשפחה להשאיר את גופת האב שלמה ולהעבירה למשפחה כמה שיותר מהר – בהתאם להלכה היהודית – נתפסה כקונספירציה משפחתית שנועדה להסתיר את כוונת הרצח שהייתה ידועה לכולם. הרצון לקבור את האב בתכריכים ולא בארון הייתה ההוכחה הניצחת כי המשפחה אינה מכבדת את זכרו של האב.

המשטרה התנהלה בהתאם למשפט שחרץ כבר הציבור. שום רמז שמעיד על חפותו של פיליפ לא נבדק. כשנתגלו בתוך האדמה הבוצית עם כתמי הדם עקבות שלא התאימו לאף אחד – לא לפיליפ ולא לאיש מחברי משלחת ההצלה – לא נעשה מאמץ לגלות של מי הן. בראשו של מקס היו פציעות שנגרמו מחפץ חד שלעולם לא נמצא, על בגדיו של פיליפ שהיו בהירים לא היו כתמי דם ובכל זאת – אף אחד מהדברים הללו לא נבדק. שבועיים לאחר הרצח נתגלו במקום שטרי כסף אוסטריים ועליהם סימני דם מוחבאים מתחת לגל אבנים. תמונות מזירת הפשע הוכיחו שגל האבנים לא היה שם בזמן מציאת הגופה – אך גם אחרי הרמז הזה שום שוטר לא עקב. אם נוסיף את העובדה שהרצח דמה למספר מקרי רצח שאירעו באזור בתקופה – הכל הראה שלא פיליפ ביצע את הרצח, אבל זה לא עזר לו.

1
בנמל תל אביב. צילום: פיליפ הלסמן במהלך ביקורו בארץ ישראל, 1936. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המשפט הראשון של פיליפ הלסמן התחיל ב-13 בדצמבר 1928 ונמשך ארבעה ימים בלבד. מול חבר מושבעים מוטה שטח ראש התביעה ד"ר זיגפריד הוהנלייטנר את התיאוריה שלו באשר לאשמתו של פיליפ. העובדה שלטובת פיליפ התגייס אחד מעורכי הדין הטובים בווינה, ריצ'רד פרסבורגר, רק פעלה לרעתו. המקומיים לא אהבו את הלך הרוחות הליברלי של וינה, והיותו של עורך הדין יהודי גם כן לא תרמה לעניין. בשבועיים הראשונים למעצרו לא ניתנה כלל לפיליפ האפשרות לדבר עם עורך דינו. המשטרה לא שיתפה פעולה עם ההגנה ולא תרמה לה מידע. לכן, קו ההגנה היה שמקס נפל למותו וככל הנראה נפגע מאבן תוך כדי. הסנגור טען שפיליפ בוודאי לא דחף אותו משום שמערכת היחסים ביניהם היתה טובה, ולראייה הובאו עדויות של משפחה וחברים. 

ההתנהגות של פיליפ בזמן המשפט לא עזרה. הוא נתפס כמלא ביטחון, מתנשא וצדקני יתר על המידה, הוא הפריע לניהול המשפט, ואפילו לסנגור שלו עצמו. אבל העדות שלו היא זו שסיבכה אותו – על דוכן העדים סיפר שאביו עצר בצד להטיל את מימיו בעוד הוא התקדם. אז שמע צעקה וראה את אבא שלו רוכן למטה בצורה מוזרה ונופל. הוא טען שלקחו לו שתי דקות להגיע, אבל בתביעה הגישו את הפרטים כפי שמסר בזירה עצמה: המקום בו אמר אז פיליפ שעמד מרוחק רק שני צעדים ממקום נפילת האב ולכן אין בעיניהם ספק שפיליפ משקר. למרות שההגנה הדגישה שייתכן שפיליפ השרוי בהלם טעה במיקום, זה הספיק לחבר המושבעים.

כך – ללא ראיות שמוכיחות את אשמתו, בלי שום מניע לרצח בכוונה תחילה ובהתעלם מראיות מזכות, כמו הבגדים הנקיים מדם של פיליפ, בתוך אווירה כללית שהאמינה באשמת הבן הרוצח היהודי, נתכנס חבר המושבעים להחליט. מהר מאוד ברוב של תשעה מול שלושה הכריז חבר המושבעים על אשמתו ובית המשפט גזר על פיליפ הלסמן עשר שנות מאסר עם עבודת פרך ויום צום אחת לשנה ביום רצח האב.

1
"הנשפט לא עצר ברוחו והחל לצעוק: זהו רצח משפטי!" – דיווח על משפטו של הלסמן, מתוך "הארץ", 30 בדצמבר 1928

בבית הסוהר ניסה פיליפ לשים קץ לחייו באמצעות תער של מחדד שהצליח לפרק. בינתיים ניסה עורך דינו להביא לביטול המשפט, בעזרת חוות דעת שהדגישה שההרשעה לא נשענה על ראיות מספיקות, ושראיות אחרות הוסתרו מן ההגנה ועל כן פעלה הסנגוריה תחת הרושם שמותו של מקס נגרם בשל הנפילה ולא ממכות לראשו. בית המשפט העליון קיבל את הערעור, אך החליט על משפט חוזר באינסברוק שבטירול ולא בווינה, החלטה שעבור ההגנה הייתה מכה קשה. בעוד התקשורת בווינה התחילה לכתוב בזכותו של פיליפ ונגד המשפט המוטה שזכה לו בטירול, בחבל עצמו האווירה הפוכה. העיתונות כולה גויסה למלחמה נגד הרוחות "הסוציאליסטיות-יהודיות" מווינה.

המשפט החוזר התחיל כמעט שנה אחרי, בספטמבר 1929. הפעם קו ההגנה היה שמקס ככל הנראה נרצח על ידי אדם אחר, אך ההגנה כל הזמן מצאה עצמה מזימה שקרים מצד התביעה ונאבקת בקרב התשה מול רוח שנטתה בבירור נגדה. למשל, מול הטענה שפיליפ ראה מחלון הפונדק בו היה עצור את נתיחת גופת אביו בשלוות נפש, נאלצה ההגנה להוכיח ששום חלון בפונדק לא פנה לעבר מקום נתיחת הגופה. לא מעט חוות דעת מומחים שההגנה ניסתה להגיש נדחו מסיבות לא ענייניות, אך הקרנת שקופיות של הפצעים בראשו של מקס והצגת ראשו הכרות בבית המשפט התקבלו למרות בקשת המשפחה.

מסיבות שונות נדרש המשפט לצאת להפסקה של חודש. בזמן הזה הפך המשפט לשדה קרב בין וינה הליברלית, שבה הלכה התמיכה בהלסמן ותפסה תאוצה, לבין הפריפריה השמרנית. שערוריות שונות נקשרו למשפט: באמצע המשפט השני, למשל, הופיע עד שטען שביום הרצח הגיע אליו אדם מכוסה בדם והוא נתן לו בגדים והעביר אותו את הגבול לאיטליה. כמה ימים אחר כך טען העד ששיקר, ובעצם קיבל כסף מתומכי הלסמן כדי לומר את זה. בסופו של דבר הורשע פיליפ הלסמן בפעם השנייה. הפעם רק שבעה מתוך 12 חברי חבר המושבעים פסקו שרצח את אביו, אבל 9 הסכימו על הרשעה בסעיף הריגה. הוא נשלח לארבע שנים של מאסר כולל עבודת פרך, יום צום שנתי ונדרש לכסות את הוצאות המשפט והכליאה שלו. 

1
"במשפט השני התבלטה יותר מגמת האנטישמיות", דיווח עיתון "הארץ" על המשפט השני של הלסמן. מתוך גיליון 7 בנובמבר 1929

פיליפ פתח בשביתת רעב והפעם החליט צוות ההגנה לפנות לבית המשפט העליון. במסמך מפורט, בן למעלה מ-100 עמודים, הסבירה ההגנה מדוע יש לבטל את גזר הדין. בית המשפט דן בבקשה במשך שלושה ימים, שבסופם הודיע כי לא מצא עילה סבירה להתערב בהחלטה, אך אין בזאת כדי להעיד על חפותו או אשמתו של הלסמן. 

כל שנשאר לפיליפ הוא דעת הקהל. עוד לפני החלטת בית המשפט, פנה הסופר היהודי יעקב וסרמן במכתב גלוי לנשיא אוסטריה וביקש ממנו להתערב לטובת הלסמן ולחון אותו, מכתב שהזכיר לרבים את מכתבו הגלוי של אמיל זולא לטובת אלפרד דרייפוס. בני משפחתו של הלסמן ביקשו שיחרור על רקע הומניטרי משום שפיליפ חלה בדלקת ריאות ומצבו הגופני היה בכי רע. תוך שבועות ספורים הגיעו אל שר המשפטים האוסטרי עצומות רבות, מתוך אוסטריה ומחוצה לה, שקראו לחנינה של הלסמן. אחרי לא מעט תחלופה של מכתבים בין גורמים שונים לשר, הוא החליט שלא להחליט על חנינה, אבל לאפשר לפיליפ לעמוד מול ועדת השחרורים אחרי ריצוי מחצית מעונשו.

1
כותרת בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" לאחר שהוחלט שלא לערוך משפט נוסף בעניינו. גיליון 24 בינואר 1930

גם כדי להבטיח את שחרורו נשלפו לא מעט מכתבים והופעלו קשרים. בספטמבר 1930 שוחרר סוף סוף פיליפ מהכלא, אך בזאת לא תמו תלאותיו. כאסיר משוחרר וכאזרח זר הוא גורש מיד מאוסטריה. ללימודיו לא יכול היה לחזור ולכן החליט לצאת למנוחה והבראה בצ'כוסלובקיה ומשם לעבור לפריז, מקום מגוריה של אחותו לובה.

המאבק הציבורי למען הלסמן לא תם, ותומכיו ניסו להביא לזיכויו המוחלט. לצורך כך הצליחו לגייס אפילו את זיגמונד פרויד לעמוד לראשונה בחייו לטובת פושע מורשע. פרויד ביטל את טענת התביעה שפיליפ פעל מתוך תסביך אדיפלי וחיזק את הטענה שהטראומה גרמה לפיליפ להאמין בעדות שלו. מנגד גם התביעה לא טמנה ידה בצלחת ופעלה על מנת למנוע את זיכויו של הלסמן. משרד המשפטים נמנע מלהתערב והתיק נותר סגור. פיליפ נותר עבריין מורשע. 

בינתיים עשה הלסמן חיל בצרפת. הוא עבד כצלם פרילנס ואפילו הגיע לפלשתינה במסגרת שליחות של שבועון צרפתי ב-1936 – תמונות שצילם במסגרת מסעו שמורות עד היום בספרייה הלאומית. בפריז הוא פתח סטודיו, התאהב בצלמת צעירה בשם איבון מוזר, התחתן עמה ונולדה להם בת. כאשר הנאצים התקרבו לפריז ביקש הלסמן ויזה לארה"ב עבור משפחתו. ברגע האחרון, ממש לפני כניסת הנאצים לפריז, יצאו בנות משפחתו, יחד עם אמו ואחותו לניו יורק. רק מאוחר יותר הצליח פיליפ לקבל ויזה גם לעצמו, לא מעט בזכות התערבותו האישית של אלברט איינשטיין.

1
דיווח על מותו של פיליפ הלסמן, "מעריב", 29 ביוני 1979

בעוד בפריז כולם הכירו אותו, בניו יורק – אף אחד. עם זאת, לאט לאט פילס את דרכו אל עולם הצילום גם שם. הוא פגש את סלבדור דאלי, ועבד איתו ביחד על עיצוב תצלומים. אחר כך צילום ראשון שלו עשה את דרכו לשער מגזין Life. אבל כתם המשפט האפל וההרשעה ברצח לא עזבו כל כך מהר. ב-1943 התגלה עברו הפלילי והוא עמד בפני גירוש מארצות הברית, ארץ המקלט שמצא. למזלו, נחלץ הסופר המפורסם תומס מאן לעזרתו וכך לא גורש הלסמן מארה"ב.

נראה שמאז ניסה הלסמן בעיקר לברוח מעברו ולבנות את עתידו. ההיסטוריה והזיכרון הקולקטיבי של הצלם המפורסם מעידים שהצליח. הוא עוד זכה לראות כיצד ב-1973 נמחק עברו הפלילי באוסטריה. ב-25 ביולי 1979 נפטר בניו יורק, והשאיר אחריו אלפי תצלומים – וסיפור אחד על משפט מוטה נגד יהודי.  

מסביב לעולם בשלוש שנים: מסע ההצלה של ילדי טהרן

בפברואר 1943 הגיעו לארץ "ילדי טהרן" - פליטים מפולין שנאספו לאירן ונשלחו לארץ בדרך לא דרך באחד ממבצעי ההצלה המקיפים והמוצלחים בזמן המלחמה. מסמכים ותמונות השמורים בארכיון עין חרוד מספקים לנו הצצה אינטימית לתהליך הקליטה המורכב וחושפים סיפורים אישיים מכמירי לב.

ילדי טהרן ברכבת בדרכם לישראל, 1943. הצילום באדיבות הארכיון הציוני המרכזי.

הרכבת נכנסת לתחנה. מפתחי הקרונות מציצים ילדים. מאות פנים קטנות, עצובות. הם נדחקים לחלונות, ולדלתות, מביטים בעיניים קרועות בזרים הממתינים להם על הרציף.

השנה היא 1943 ולא, זו לא עוד תמונת אימה של ילדים שנשלחים למות במזרח, אלא להיפך. הרכבת הספציפית הזו מובילה ילדים שחולצו מהתופת האירופאית, והיא עוברת בתחנות היישוב היהודי בארץ ישראל: רחובות, לוד, חדרה, בנימינה ועתלית, מספקת לתושבים הזדמנות לקבל את פניהם של הפליטים בחיבוק חם.

הזרים שברציף בוכים ומחייכים, שולחים ידיים, עוגות ופרחים לילדים הנבוכים והמופתעים. הם שרים שירים שחלק מהילדים כבר הספיקו ללמוד את מילותיהם מהמדריכים במחנה המעבר בטהרן: התקווה. שיר המעלות. מעל פסגת הר הצופים.

בין הילדים שני אחים: אריה ומשה דרוקר. אריה בן חמש עשרה שנים, אבל מבוגר הרבה יותר כשסופרים את גילו בשנות מלחמה ונדודים. משה בן עשר, והוא עדיין ילד. אולי בזכות אחיו המגונן ששומר עליו ככזה.

ילדי טהרן עומדים מחוץ לרכבת בעתלית. ראשון משמאל אריה דרוקר.

שמותיהם של האחים לבית דרוקר הם הראשונים ברשימת הילדים המסודרת שנשמרה בארכיון עין חרוד. שם. תאריך לידה. ארץ הלידה: פולין.

כשאנחנו נוברים במסמכים המצהיבים והכמעט מתפוררים בארכיון עין חרוד, רגע לפני שהם נכנסים לתהליך סריקה, שימור והנגשה דיגיטלית בספרייה הלאומית, אנחנו מגלים שמשה עדיין חי, והוא שמח לדבר איתנו.

רשימת הילדים השמורה בארכיון עין חרוד

מפולין למחנה הילדים בטהרן

20,000 קילומטר, 719 ילדים ושלוש יבשות – אלה המספרים היבשים מאחורי מסע ההצלה של הילדים שנאספו מבתי יתומים וגולאגים ברחבי ברית המועצות, הועברו למחנה אוהלים זמני בטהרן ומשם יצאו, יחד עם מדריכים ופליטים בוגרים נוספים, למסע הארוך והמפותל לארץ ישראל.

הילדים כמעט כולם נולדו בפולין שלפני המלחמה, בחלק המזרחי שהועבר לשליטת הרוסים במסגרת הסכם ריבנטרופ – מולוטוב. היהודים הפולנים שמצאו את עצמם לפתע מהצד הלא נכון של הגבול הסובייטי, סומנו במהירות כאויביה של אמא רוסיה ורבים מהם נשלחו לסיביר או לערבות האסייתיות האינסופיות של ברית המועצות. רבים אחרים ברחו לשם על דעת עצמם לאחר פלישת הגרמנים ב 1941.

"אנחנו הגענו בכלל מקטוביץ'", מספר משה, "אבל כשפרצה המלחמה היינו, אמא אריה ואני בביקר אצל דודה רוזה, באוקראינה הפולנית. ופשוט "נתקענו" שם". ביום בו בותרה פולין, נקרעה גם המשפחה הקטנה שלהם: בין קלרה, אריה ומשה לבין ליאון (האב) והרמן (האח הגדול) עבר פתאום גבול. גבול שלא ניתן היה לעבור אותו כבר.

כשקלרה הועלתה עם שני בניה על הרכבת לסיביר, חרב עליה עולמה. היא לא יכלה לדעת שדווקא שם היא תמצא את הפתח להצלת ילדיה.

אבל בינתיים, העובדה שבגרמניה היה גרוע יותר לא הפכה את החיים בסיביר לפיקניק חביב. אחרי כמעט שנתיים של רעב, קור ומחלות, ובהיעדר כל יכולת להאכיל או להלביש את בניה מסרה אותם קלרה, ברגע שנוצרה אפשרות כזו, לבית יתומים.

"בערב היינו מתגנבים לישון איתה לפעמים" נזכר משה, "והיינו מביאים איתנו אוכל, מה שהצלחנו לגנוב מהמטבח. אם לא השאריות שלנו היו ימים שהיא לא הייתה אוכלת כלום".

כשהממשלה הפולנית הגולה הקימה, בתוך רוסיה, צבא בפיקודו של גנרל ולדיסלב אנדרס, הרשויות הסובייטיות איפשרו לאזרחים פולנים להצטרף אליו בחציית הגבול לאירן שהייתה תחת מנדט בריטי. שיתוף האינטרסים הנדיר הזה היה החריץ הראשון בחומה שסגרה על הפליטים בתוך ברית המועצות.

על מנת שלא לפספס את ההזדמנות הזו, פעילים ציונים פעלו לאיסוף ילדים יהודים מבתי היתומים המעורבים, בתקווה שהרשויות הבריטיות יאשרו בסופו של דבר את כניסתם לארץ ישראל.

בלב כבד, ובידיעה גמורה שהיא ככל הנראה לא תפגוש אותם שוב, בחרה קלרה עבור בניה באפשרות הסבירה יותר לחיים: היא שלחה אותם, עם פעילי תנועת החלוץ וההסתדרות, לאירן ולארץ ישראל.

כשהגיע צבא אנדרס לטהרן יחד עם הפליטים היהודים שנספחו אליו, הקימה הסוכנות היהודית מחנה זמני שבו רוכזו 719 ילדים, רובם יתומים לפחות מהורה אחד. רובם לא יודעים עדיין בכלל מה עלה בגורל הוריהם או אחיהם.

שם, לראשונה מזה כשלוש שנים, הם כבר לא היו צריכים לדאוג לעצמם. הם היו מוקפים במבוגרים ובמדריכים שדאגו להם.

המדריכים הגיעו מארץ ישראל, או שהיו פליטים בעצמם, בוגרי ההכשרות הציוניות השונות במזרח אירופה.

מי שהנחתה אותם, תוך כדי שהיא מתחילה לתכנן את מבצע הקליטה המורכב בארץ הייתה הנרייטה סאלד, שניהלה עד אז את הלשכה לעליית הנוער של הסוכנות היהודית.

וכך היא מדווחת לאסיפה השנתית של מועצת "המוסד למען הילד והנוער":

"חברי ארגון החלוץ שנמצאו בטהרן הוציאו את הילדים היהודים מתוך הקהל הפולני וסדרו אותם במחנה מיוחד, מחנה שהוא מורכב מבית אחד קטן, מצריף אחד גדול ומאהלים. באהלים אלו גרים עכשיו רוב הילדים שאנו מחכים להם. אין להם מיטות, שוכבים הם על הרצפה. כלכלתם היא די טובה. יש להם שמיכות אבל אין להם בגדים; אין הוראה במידה מספקת".

בניצוחה של סאלד ושל עוזרה הנס בייט, תכנית הקליטה הייתה מופת של פרטים שרק מי שדאג דאגה אמיתית ועמוקה לשלומם ולעתידם של הילדים, יכול היה לחשוב על כולם.

"לא כל הילדים האחרים הם יתומים, אולם ברגע זה אין להם הורים; אולי בהמשך הזמן ימצאו הילדים האלה את הוריהם, או ימצאו ההורים את ילדיהם בארץ. למטרה זו בקשתי שבטהרן יצלמו את הילדים עם שמותיהם בכדי שיכירו אותם ההורים בבואם לארץ למרות השינויים בארשת פניהם".

מישיבה לישיבה של הועד למען הילד והנוער, ומדיון לדיון מחלחלת ההבנה אצל כל המשתתפים כי יש לדאוג לילדים לא רק למזון ומגורים אלא גם לחינוך, לסעד נפשי ולהכשרה מעשית לעצמאות.

"…כבר עמדתי על כך שיש לתת מושג אחר למילה פליט, הילדים האלה אינם פליטים, הם עולים, והגישה אליהם וחובתנו כלפיהם צריכה להיות כאל עולים, כולנו עולים והארץ זקוקה לעולים…"  (הנרייטה סאלד)

הילדים באים: הקליטה הראשונית בארץ

כשהגיעו סוף סוף ממצרים הרכבות עמוסות הילדים, הן התקבלו בהתרגשות עצומה.

מתיאורים בעיתונות התקופה נראה כי היישוב היהודי ניסה לעשות עבור הילדים הללו את כל מה שלא יכול היה לעשות עבור חצי העם שנשאר באירופה.

בתחנות, חיכו לחבקם מנהיגי היישוב, רבנים ונשותיהם, תלמידי בתי ספר שהגיעו כיתות-כיתות וסתם אנשים שהגיעו מקרוב ומרחוק.

"על הרציף ובין המסילות עמד הקהל חבורות חבורות ומתנות איתם, מיני ממתקים, סלים עם לחמניות מקמח לבן שהביאו מגבעת ברנר, שימורי פירות לרוב, ארגזים עם בקבוקים מלאים מיצי פירות".

"אלפי הראשים, שכולם קוראים אליהם עברית, כולם שופעים אהבה אין קץ כלפיהם, מושיטים להם ידיים עם שי אהבתם – אגד פרחים, טבלת שוקולאדה, כוס משקה מרענן, מילת חיבה 'שלום שלום לכם, יתומי פולין המיותמת!'"

(הצפה, 19 בפברואר, 1943)

בין הממתינים היו קרובי משפחה של הפליטים שהקדימו לעלות לארץ וקצינים מצבא אנדרס שהמתינו גם הם לפגוש את בני משפחתם. רבים לא עצרו את הדמעות כשאחד הילדים שאל בקול את הממתינים בתחנה "התדעו היכן אבא?" ואביו לא היה שם.

בסופו של המסע הארוך, על רציף תחנת הרכבת בעתלית המתינה לילדים מרת הנרייטה סאלד, מוכנה ומזומנה למשימת הענק של הטיפול במאות ילדים שכל אחד מהם היה פגוע באופנים שאדם מן היישוב לא היה מסוגל בכלל להבין.

ילדי טהרן מתקבלים על ידי הנרייטה סאלד בעתלית. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף בית חולים הדסה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בעתלית עברו הילדים בדיקות רפואיות ראשונות ומשם הועברו באוטובוסים למחנות המעבר, שהיו בעצם "בתי ילדים" שהוכנו עבורם מראש ברחבי הארץ.

במכתב גיוס שפנה למדריכים ומטפלות אופציונליים עבור אותם בתי ילדים, הודגש:

"מעוניינים אנו כי במקומות אלה לא תשרור אווירה של מחנות פליטים, וכי הילדים והנוער יועסקו במשך היום, בהתאם לגילים השונים, בהוראה, התעמלות, משחקים, טיולים וכו'"

קול קורא לגיוס מדריכים ומטפלות למחנות המעבר של ילדי טהרן. המסמך המקורי שמור בארכיון עין חרוד.

אריה ומשה הגיעו ל"בית החלוצות" בירושלים ושם, מספר משה "חזרנו להיות ילדים".

המדריכים והמטפלות עודדו אותם לשחק במשחקים הרבים שהם קיבלו במתנה מהציבור, לימדו אותם עברית ולקחו אותם לטייל בארץ.

קבוצה מילדי טהרן בביקור בחוות הלימוד, שכונת תלפיות, ירושלים. הצילום באדיבות יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף חוות הלימוד בשכונת תלפיות ירושלים.

הקיבוץ המאמץ

תקופת המעבר הסתיימה בקליטת הילדים למגורי הקבע שלהם. 33 ילדים הגיעו לקיבוץ עין חרוד, שכבר צבר ניסיון רב בעליית הנוער בשנות השלושים.

מסמכי הקליטה של הילדים שמורים ומתויקים יחד עם המסמכים המעטים הנוספים שנמצאו בידם – אשרות הכניסה לארץ ואישורים רפואיים שונים. תעודות לידה או מסמכים אזרחיים אחרים כמעט שלא קיימים.

הטפסים הטכניים, לכאורה, מספקים הצצה קורעת לב לאובדן חייהם הקודמים של הילדים.

האב: ליאון דרוקר. מקצוע: בעל בית חרושת. איפה הוא כעת: נשאר אצל הגרמנים.

טופס הקליטה של משה דרוקר. המסמך המקורי שמור בארכיון עין חרוד.
טופס הקליטה של אריה דרוקר. המסמך המקורי שמור בארכיון עין חרוד.

ברוב מוחלט של הטפסים, התיאורים האלה חוזרים על עצמם: נשאר אצל הגרמנים. מתה בפולין. נהרג ברוסיה.

באיזה קול מקריא ילד את התשובות האלה למדריך הצעיר שעומד מולו, ובמקרים רבים אינו דובר אפילו את שפת אימו? האם אפשר לקרוא לו "ילד" בכלל?

15 שנה מאוחר יותר, נתן אלתרמן חשב שלא. הם לא יכלו להיות ילדים:

מתרחקת העת ושוקעת שקוע,

אך פתאום מבקיעות מתוכה בענן

מלחמות הייאוש והעול והכוח

של ילדי התקופה, של זקני טהרן.

 

כן, מלחמת זקני טהרן בני העשר,

ומלחמת זקני קזכסטן בני השש,

כל זקני הקרבות בין סיביר ופולסיה,

הזקנים הקטנים רדופי האש.

למזלם של הילדים-מבוגרים הללו, בעין חרוד לא הכינו להם רק אולם שינה וחדר אוכל, אלא גם תכנית שיקום מסודרת ומלאת לב. החל באבחון פסיכולוגי שעבר כל אחד מהילדים אצל הד"ר משה בריל (שנפטר בעצמו ממחלה פחות משנה מאוחר יותר), וכלה בתכנית השכלה מפורטת שקיבלה את אישורה של הנרייטה סאלד בעצמה.

עד היום משה זוכר את התקופה ההיא, בה שהו בעין חרוד, כתקופה מרפאת, שמחה. אחיו אריה היה הסלע המגן שלו מה שאיפשר לו עצמו להשתחרר ולעשות מעשי משובה ילדותיים כאוות נפשו.

גם לאחר חלוקת הילדים למגורי הקבע שלהם, הנרייטה לא משכה ידיה מדאגה להם. היא המשיכה לבקר אותם, קיבלה מכתבים עבורם או אודותיהם מהורים שיכלו ליצור איתה קשר ואף כתבה להורים שנמצאו במקומות שיכלו לקבל בהם דואר.

קלרה, שלא ידעה לאן הגיעו ילדיה בסופו של דבר, שלחה מכתבים ללשכה לעליית ילדים ונוער בסוכנות היהודית, והנס בייט, מי שהיה עוזרה הצמוד של סאלד, ענה לה והעביר את מכתביה לאריה ולמשה.

מכתבו של הנס בייט למזכירות עין חרוד בו הוא מספר על מכתבה של קלרה שהגיע אליו. המסמך המקורי שמור בארכיון עין חרוד.
דף מתוך אחד ממכתביה של קלרה לילדים. מרגע שנוצר הקשר במאצעות הנס בייט היא כתבה רבות, גם לילדים עצמם וגם למטפלות שלהם. המסמך המקורי שמור בארכיון עין חרוד.

אחרי המלחמה

מלחמת העולם השנייה הסתיימה, וילדי טהרן הפכו לחלק בלתי נפרד ממרקם החיים בארץ.

חלקם נשארו בקיבוצים ובמושבים אליהם שובצו בתחילה, כשהם תופסים לאט ובנחישות את מקומם בחברה הצברית (שבתחילה התקשתה לעכלם), חלקם אומצו על ידי קרובי משפחה או זרים טובי לב וחלקם, כמו אריה ומשה, חיכו לאמא. או לאבא. או לאחים גדולים שאיכשהו הצליחו לשמור על קשר וידעו שהם בחיים.

קלרה סיימה את המלחמה בערבות האסייתיות של ברית המועצות. היא ידעה שאריה ומשה נמצאים בידיים טובות ושהם בטוחים ומוגנים. לעומת זאת, על גורלם של ליאון בעלה ושל הרמן בנה הגדול היא לא ידעה דבר. אז היא נסעה לאירופה. חזרה לפולין ספוגת הדם ורוחות הרפאים.

כשהגיעה לקטוביץ', היא פגשה את אחת משכנותיה לשעבר, שהתרגשה לראותה בחיים.

"את יודעת אולי" היא שאלה בתקווה למצוא קבר, או לפחות מידע על איך מתו בני משפחתה "מה עלה בגורלו של מישהו ממשפחת דרוקר?"

השכנה הביטה בה בתדהמה וענתה לה "אבל גברת דרוקר, בעלך מחכה לך בבית".

וליאון אכן היה שם.

כשהגרמנים פיתו את היהודים להירשם ככאלה "לצורך חלוקת מזון" ליאון ראה את הנולד והודיע לבנו שהוא מעדיף למות ברעב מאשר להיכנס לרשימות של הגרמנים. בכל מה שנותר מרכושם הם קנו מסמכים "אריים" מזויפים והמשיכו לחיות כפולנים בביתם. בעקבות הלשנה של אחת מבנות כיתתו, הרמן נתפס לבסוף על ידי הגסטפו אבל לא מסר מידע אודות אביו.

הרמן נרצח על ידי הגרמנים. בתחילה חשבה המשפחה כי הוא נהרג בקטוביץ' עצמה, אבל נכדתו של משה מצאה לפני מספר שנים את שמו של דודה הגדול ברשימות הנספים באושוויץ במסע כיתתי לפולין.

קלרה וליאון חיו יחד במשך זמן מה בביתם בפולין, כשהם מנסים להשיג אשרות כניסה לארץ.

אבל כשקלרה הגיעה לארץ לפגוש את בניה, היא כבר הגיעה לבד. ליאון נפטר מדום לב שלושה חודשים בלבד לאחר האיחוד הבלתי ייאמן, בלי שזכה לפגוש מחדש את בניו שחיכו להם בארץ.

"כעת לפנינו ילדים רעננים ועליזים" כתבה שושנה גלר, שהייתה אחת מהמטפלות שהוקצו לקבוצת ילדי טהרן. היא ועטרה שטורמן התמסרו לילדים בכל מאודן, מנסות למלא את החור העצום שהותירו אימותיהם.

שנתיים אחרי, הן היו גאות בתוצאות עבודתן:

"ילדות תמירות ומלאות ענוות-חן, בני נוער גבוהים, זקופים ורחבי כתפיים.. רב הסיפוק וכנה השמחה לראותם כאלה, וצר מאד על אם ואב כי לא זכו ללוות את ילדיהם בתקופת צמיחה זו ולהיווכח במו עיניהם מה גדלו והתפתחו בניהם ובנותיהם".

 

המסמכים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון עין חרוד ויהיו זמינים דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד ירושלים ומורשת ותכנית ציוני דרך והספרייה הלאומית של ישראל.

ירושלים לילדים – באנגלית, ובחרוזים

חדש על המדף, והפעם: "כדי למצוא את ירושלים על מפת העולם רדו מארצות הברית דרומה, ואז פנו למזרח הים התיכון. במזרח תראו מדינה גדולה ששמה סוריה, וסמוך לה שטח זעיר המסומן "ישראל". בפנים, קרוב לגבול עם ירדן, תמצאו את ירושלים."

צילום מתוך הספר O Jerusalem

ירושלים היא, כנראה, העיר שהכי הרבה שירים נכתבו לכבודה ועליה – במגוון שפות, נושאים וקהלי קוראים. בספר הילדים O Jerusalem (שיצא לאור ב1996 לחגיגות ה- 3000 שנים לירושלים) מביאים ג'יין יולן וג'ון תומפסון מראות ומקומות בירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות.

שירי הספר מתמקדים בהיבטים הדתיים והחברתיים של ירושלים, בדגש על חשיבותה ליהדות, לנצרות, ולאסלאם. הם מתארים אתרים קדושים, עולי רגל ואנשי דת, מנהגי פולחן ומסורות. האיורים משקפים את ירושלים הממשית – תמונות של מבני העיר ואנשיה – תוך כדי התכתבות עם הטקסט.

כזה למשל הוא השיר על המנהג של עולי רגל לקחת איתם מזכרות בעלות הקשר דתי מירושלים. עולי רגל נוצריים נהגו לקחת אבנים מאזור שער הרחמים, יהודים נהגו למלא שקיות קטנות בעפר ירושלים ולפזרן בקבר בזמן הקבורה בגולה, והיו גם עולי רגל שנהגו לקחת מים מהשילוח וממעיינות אחרים באזור ירושלים מתוך אמונה בסגולות המרפא של מים אלו.

Tokens from Jerusalem

If each of us takes a token stone
Smooth and round as tears;
If each of us takes a hanful of earth
The color of all our fears;
If each of us fills a flask with water
Sogged as human cares
Will Jerusalem still bear the weight
Of pilgrim hopes and prayers?

עיצובו של הספר O Jerusalem מיוחד: הטקסט כתוב על גבי הציור ומשתלב בו. כל כפולת דפים נפתחת בשיר, ואחריו תיאור המאורע או הנושא שאליו השיר מתייחס. ברוב הדפים בעמוד הראשון מעוצב הטקסט, והשני מוקדש לאיור. האיורים ריאליסטיים מאוד, לפעמים נדמה שמדובר בצילום אומנותי ולא בציור.

כותבי הספר מוכרים ומנוסים, כל אחד בתחומו. ג'יין יולן היא סופרת, משוררת ועורכת יהודייה -אמריקנית ילידת 1939 שכתבה וערכה מעל ל-300 ספרים וזכתה בפרסים רבים. ג'ון תומפסון, המאייר האמריקני יליד 1940, הוא פרופסור לאומנות שהציג את יצירותיו במוזיאונים שונים וזכה בפרסים על איוריו.

במבוא "על אודות ירושלים" כותבת יולן (בתרגום חופשי שלי):

כדי למצוא את ירושלים על מפת העולם רדו מארצות הברית דרומה, ואז פנו למזרח הים התיכון. במזרח תראו מדינה גדולה ששמה סוריה, וסמוך לה שטח זעיר המסומן "ישראל". בפנים, קרוב לגבול עם ירדן, תמצאו את ירושלים.

ירושלים שוכנת שם כבר 3000 שנה, והיא העיר הקדושה של שלושת הדתות המרכזיות בעולם: יהדות, נצרות ואסלאם.

אפשר להניח שמקום חשוב לכל כך הרבה דתות, עיר שנודעה גם בכינוי "עיר השלום", תהיה מקום שקט ורוגע. אבל למעשה נלחמו על העיר ובתוכה אין סוף צבאות ולוחמים. העיר נהרסה ונבנתה מחדש על ידי כובשים שונים במשך 3,000 שנות קיומה.

בכל יום אנשי ירושלים – יהודים, נוצרים, ומוסלמים – מתפללים לאל. כל שלושת הקבוצות מאמינות שירושלים צריכה להיות שלהם. זו נקודת החולשה של ירושלים – וזהו מקור כוחה.

Stone Upon Stone
Stone upon stone a city rises,
Stone upon stone it falls,
Man upon man each war surprises
Altars, buildings, walls.

David,
Solomon,
Nebuchadnezzar,
Maccabee,
Herod,
And Hadrian,
Constantine,
Khosrau,
Saladin,
And Suleiman.

This is a song we sing to conquerors,
A hymn we make to war,
To straight plumb line of rules and rulers –
That's what fighting's for.

Stone upon stone a city rises,
Stone upon stone it falls,
Man upon man each war surprises
Us all.