המסע הבלתי ייאמן של חיים טופול ל"כנר על הגג"

תפקיד ראשי? באנגלית? בלונדון? – דן אלמגור, המתרגם המיתולוגי של "כנר על הגג" לעברית כמעט צחק בפניו של חיים טופול כשזה גילה לו שהוא נבחן לתפקיד טוביה החולב בהפקה היוקרתית ביותר בבריטניה. למרות שנוכח בכשלונו של טופול רק שנה לפני כן, בשידור חי בטלוויזיה האמריקאית, לא היה שמח ממנו להודות בטעותו. זו הייתה הדרך של הצבר בעל האנגלית השבורה לתפקיד הבינלאומי ששינה את חייו

חיים טופול בצילומים לסרט "כנר על הגג", 1971. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנת 1966 היה חיים טופול בן ה-31 שחקן מוכר ואהוב בישראל, שנשא עיניו אל העולם הגדול. שנה לפני כן הוא זכה בפרס גלובוס הזהב כ"תגלית השנה" על תפקידו כסאלח שבתי, ושיחק תפקיד משני בסרט הוליוודי ראשון – "הטל צל ענק" – לצידם של קירק דאגלס ופרנק סינטרה. טופול עצמו, צבר שנולד וגדל בשכונת פלורנטין בתל אביב, מצא את השפה האנגלית קשה ושוברת שיניים, ואוצר המילים שלו באנגלית הסתכם, לפי עדותו, בהכרת 50 מילים, פחות או יותר.

טופול לא שיער בנפשו ששנה לאחר מכן יככב על במות הווסט אנד בלונדון כשאנגלית מושלמת בפיו. גם דן אלמגור, שתרגם את "כנר על הגג" לעברית, הטיל ספק גדול ביכולתו של טופול לשאת על כתפיו תפקיד גדול בשפה האנגלית. הייתה לו סיבה טובה לכך, שכן הוא חזה במו עיניו בטופול מנסה לשיר באנגלית שיר מתוך "כנר על הגג", ונכשל.

בטור שכתב אלמגור ל"מעריב", מיום 30 באפריל 1967, מגולל אלמגור את סיפורו של הרומן רצוף המכשולים בין חיים טופול לטוביה החולב, רומן שהסתיים בנישואין מצליחים וארוכי שנים, בזכות הכישרון והקסם האישי של טופול, אבל לא פחות, בזכות העבודה הקשה והסיזיפית שלו. אלמגור מספר בפליאה מלאת סיפוק איך כבש טופול את ליבה של לונדון באחת, שנה אחרי שלא הצליח לשיר ולו בית ופזמון מתוך המחזמר. אלמגור, ששהה באותן שנים בלוס אנג'לס במסגרת לימודי הדוקטורט שלו, פגש את טופול אי אלו פעמים בעת ביקוריו בארה"ב. הוא היה עד ממקור ראשון להשתלשלות העניינים שהובילה את חיים טופול לגלם את טוביה החולב, שלא לומר שיחק תפקיד משנה בסיפור שהסתיים בעלייתו של טופול על בימת התיאטרון הבריטי בבגדי השטעטל.

איך הגיע חיים טופול לתפקיד "טוביה החולב" בלונדון?

זה סיפור שיש בו הכל – כישלון פומבי, הצלחה מזהירה וגם – חשש מדומה לאירוע טרור – והכל בלשונו הקולחת של הפזמונאי והמתרגם דן אלמגור, שהוא מספר סיפורים משובח.

צילום סרט הקולנוע "הטל צל ענק" בכיכובם של השחקנים קירק דוגלאס וחיים טופול (מזוקן בכאפייה), קיבוץ חולדה, 1965. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

וכך כתב אלמגור בטורו:

"בפעם הראשונה בה שוחחתי עם חיים טופול על תפקידו של טוביה במחזמר 'כנר על הגג' היתה לפני כשנתיים, עת ביקר לראשונה בלוס אנג'לס, כדי לקבל כאן את 'גלובוס הזהב 'על משחקו ב'סאלח שבתי'. בדרך מקרה – סיימתי בדיוק באותו שבוע את תרגום המחזמר לעברית, וחיים וגליה רעייתו היו הישראלים הראשונים ששמעו את הנוסח העברי של המחזה, כשכולנו יושבים על מרפסת חדרם במלון בוורלי־הילס המפואר. וכיוון ששמו של חיים הוזכר כאחד המועמדים לתפקיד הראשי בהפקה הישראלית, בצידו של 'בומבה' צור, הברקתי מיד למפיק הישראלי מברק בעברית (באותיות לועזיות) בזו הלשון: נא הודיעני מי ישחק את טוביה בארץ סטופ טופול או בומבה סטופ אם טופול נבחר נוכל לעבוד על התפקיד כאן בלוס אנג'לס."

דקות לאחר ששלח אלמגור את המברק ארצה, הוא קיבל טלפון מנומס מהמפקח מטעם חברת "ווסטרן יוניון" שהייתה אמורה להעביר את המברק. אחרי שיחה של כמה דקות שבה ניסה אלמגור להבין למה מסרב המפקח לשלוח את המברק, הוא נשאל "אבל מה זה 'בובמה'? אלמגור התייחס כמובן, לשחקן הישראלי יוסף (בומבה) צור, שנבחר לבסוף לשחק את טוביה החולב בהפקה הישראלית הראשונה של המחזמר. המפקח האמריקאי חשש שמדובר בהעברת מסר נסתר מטעם חוליית טרוריסטים, בנוגע להטלת פצצה (בומב, בלעז). לאחר יישוב המחלוקת, נשלח המברק המדובר.

חיים טופול ובני משפחתו, 1970.
ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

טופול לא זכה בתפקיד הראשי בהפקה הישראלית של גיורא גודיק. למעשה, הוא הופיע באופן חלקי כ"טוביה" אחרי פרישתו של בומבה צור, כשבשאר הערבים הופיע שמואל רודנסקי, ובסך הכל עלה כ-40 פעם על הבמה הישראלית עם המחזמר. אלמגור אף רומז בטורו שטופול הופיע בהפקה העברית רק כחודש וחצי כי גודיק לא היה מרוצה ממשחקו.

שנה לאחר מכם נפגשו שוב אלמגור וטופול, הפעם מאחורי הקלעים של תוכנית הטלוויזיה המצליחה של דני קיי. טופול התארח בתוכנית כדי לקדם את הסרט "הטל צל ענק", וקיי, שידע שטופול שיחק את טוביה בהפקה הישראלית של "כנר על הגג" הציע שישירו יחד שיר מתוך המחזמר, באנגלית כמובן. השיר הנבחר היה "לחיים".

אבל אז נתקלו השניים בבעיה. מספר אלמגור:

"לאחד שני נסיונות לשיר את השיר באנגלית, פנה דני קיי על עמיתו הישראלי הצעיר, ואמר בחיוך: 'אתה יודע, חיים, במקום שאתה תשבור את שיניך לשיר את השיר באנגלית, אשיר אני אותו בתרגום העברי!' זה היה רעיון משעשע, וחיים מיהר להציגני בפני דני קיי ואנשי הצוות כמתרגם המחזה. 'מצוין', אמר דני. 'כתוב את המילים העבריות של השיר באותיות לטיניות'."

כאן נתקלו אלמגור וטופול בבעייה חדשה – אף אחד מהם לא זכר את התרגום של אלמגור לשיר. אלמגור נאלץ לשחזר את התרגום שכתב לשיר, במחי יד, בעוד דני קיי וצוותו ממתינים. את התוצאה תוכלו לראות בסרטון הזה, בו חושף דני קיי בפירוש את הסיבה לכך שהם שרים את הגרסה העברית של השיר. אפשר לראות כאן איך טופול נאבק בשפה האנגלית, וכמה לא נוח לו לשוחח בשפה שאינה שפת אמו:

אחרי החוייה הזו, לא פלא שאלמגור נדהם מבקשתו של טופול בפעם הבאה שנפגשו.

אלמגור סיים ביקור בין 10 שבועות בישראל, ובערב האחרון לשהותו בארץ ביקר את טופול בסט הצילומים של הסרט "ארבינקא". בין הצילומים קרא לו טופול וביקש ממנו טובה קטנה "אבל תבטיח שלא תספר לאיש. שלא יצחקו." אמר טופול. אלמגור הבטיח, וטופול ביקש: "ברגע שתגיע לארה"ב שלח לי מיד את הנוסח האנגלי של 'כנר על הגג'." מדוע ולמה, שאל אלמגור: "הוא התבונן סביב בזהירות, כדי לוודא שאין איש שומע את הדברים. 'קיימת אפשרות שאוזמן בקרוב ללונדון, לבחינה בקשר ל'כנר", אמר לי. 'ואני רוצה להפתיע אותם, וללמוד קצת את הטקסט האנגלי עוד לפני הנסיעה. ' 'לאיזה תפקיד?' שאלתי בתמימות. 'אני יודע שלא תאמין,' גמגם, 'אבל לתפקיד של טוביה".
למרות שהבטיח לטופול, אלמגור התקשה שלא לצחוק.

"תפקיד ראשי? באנגלית? בלונדון? זכרתי איך העדיף דני קיי לשיר את ׳לחיים!׳ בעברית במקום לחכות עד שחיים ילמד את השיר האנגלי. חשבתי על התיאטרון הלונדוני. סר לורנס אוליבייה, פיטר ברוק. נזכרתי בהבטחות לכוכבים האחרים של ׳כנר על הגג׳ בארץ. הבטחות קורצות, מפתות, להופעות בחו״ל, שנסתיימו במפח נפש מר. נראה היה שחיים קרא את מחשבותיי. ׳מה אכפת לך?׳ לחש. ׳שלח את הטקסט. מבטיח?'… אני מודה ומתוודה: לא זו בלבד שלא, האמנתי אז לרגע כי יזכה בתפקיד הראשי. לא האמנתי אפילו שיגיע ללונדון, לבחינה."

למרחב⁩, 19 בפברואר 1967⁩

למרות ספקנותו, עמד אלמגור בהבטחתו וכשחזר לארה"ב שלח את הטקסט האנגלי לטופול. הוא כעס על עצמו שבזבז יותר משני דולר על הספרון ועל המשלוח לארץ (סכום שווה ערך לשישים וחמישה שקלים בימינו). במשך כמה חודשים לא שמע אלמגור דבר וחצי דבר מטופול. הוא הניח שהעניין התמסמס או שטופול נכשל באודישן, ולא חשב על כך עוד.

ואז הגיעו הביקורות מלונדון. כולם היללו את הישראלי שהפליא לשחק את טוביה החולב על במות הווסט אנד. אלמגור מיהר לשלוח לטופול מברק, הפעם באנגלית:

"שמחתי לשמוע שרוטשילד הלונדוני עומד לשיר בקרוב 'לו הייתי טופול'. סטופ. רק אל תשכח שאתה עדיין חייב לי שני דולר ועשרה סנט."

חיים טופול ושחקני 'כנר על הגג'.מתוך ההצגה 'באולם תיאטרון Her Majesty's Theatre, לונדון. מבחר מייצג מחומרי ארכיון חיים טופול זמינים דיגיטלית, באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

סיפורנו הנפתל טרם הסתיים. חודשיים לאחר מכן, מספר אלמגור, הוא טס מניו יורק לתל אביב. בדרך החליט, יעצור לערב אחד בלונדון כדי לראות במו עיניו את חיים טופול משחק את טוביה החולב באנגלית, ולבדוק אם יש אמת בביקורות המופרזות על משחקו המשובח. את התשובה לכך קיבל כבר במונית משדה התעופה:

"נהג המונית אדום החוטם שאל אותי במבטא קוקני טיפוסי כמה זמן אני מתעתד לשהות בעיר. וכששמע שאהיה בלונדון רק ערב דבר אחד, אמר מיד: 'אם כך, יש דבר אחד בלבד שאסור לך להחמיץ, בייחוד אם באת ללונדון ללילה אחד בלבד…יש מיוזיקל חדש בעיר, ואסור להחמיצו', הפתיע אותי…'אם רק תצליח להשיג כרטיס. 'כנר על הגג' – שמעת על המחזה הזה? מופיע בו שחקן צעיר, יוצא מן הכלל. טופול, מישראל. אתה יודע, ישראל…' אני נשבע לבם, שכך בדיוק אמר. ומבלי שאומר לו גם ברמז, כי ישראלי אני." הנהג הפתיע את אלמגור בבקיאותו במחזמר ובכוכבו. הוא סיפר לאלמגור את תוכנן של הביקורות שמהללות את טופול ואף ריכל על שכרו הגבהו, יותר משל כל שחקן אחר על במות לונדון באותה עת.

"לפתע העיר הנהג בעצב: 'אתה יודע, אני חושש שלא תראוהו עוד שם, בישראל', ואחר הרהור שני הוסיף באותה נעימה 'בעצם גם אנו ודאי נאבד אותו בקרוב. הוא דיבר לפתע על טופול כאילו היה זה נכס בריטי לאומי מדורי־דורות." כתב אלמגור בטורו.

מעריב⁩, 6 אוגוסט 1971⁩

כשפגש אלמגור את טופול מאחורי הקלעים, לקראת ההצגה, מצא שותף להרהוריו ותשובות לחששותיו: "'זוכר איך היינו מציצים בעיתון … כדי לראות מהם המחזות המוצגים כרגע בלונדון ומיהם השחקנים החדשים שנתגלו על במותיה?' מעלה טופול הרהורים תוך כדי התאפרות. 'לומר לך את האמת, לא תפשתי את עושר האפשרויות הטמונות במחזה זה לשחקן רק לאחר שראיתי את רודנסקי. אפילו זירו מוסטל [השחקן הראשון שגילם את טוביה החולב במחזמר בברודווי – ל.ה] לא השפיע עלי כל כך. חבל רק שלא היה לי בארץ שום במאי או עוזר, שיעבדו עמי כהלכה על התפקיד. אבל כאן — ארבעה חדשים תמימים השקענו בעבודה. כאן אין חכמות"…

אלמגור עזב את אחורי הקלעים ופנה לכסאו בקהל. הוא ישב בציפייה דרוכה וחיכה לעלייתו של טופול על הבמה

"ראיתי את 'כנר על הגג' בחמישה ביצועים שונים, וחששתי מעט מהופעתו של טופול על הבימה האנגלית." כתב אלמגור, "אבל מן הרגע הראשון לעלותו על הבמה, ידעתי שאין עוד סיבה לחשוש. 'סאלח' שלנו שולט בקהל ובבמה כ'סטאר' מן הדרגה הראשונה והאנגלית שבפיו אינה מזכירה כלל את זו שנשמעה שנה קודם לכן בתכניתו של דני קיי… פה ושם מורגשת עדיין במשחקו קשיחות־מה, בשל השפה הזרה, אבל גם זו תחלוף ודאי עם הזמן… וכשתמה ההצגה, והקהל הלונדוני קם על רגליו ומחא כפיים בהתלהבות, תוך קריאות קולניות חוזרות ונשנות 'בראבו! בראבו!' צבטתי את עצמי כדי להיווכח שאמנם מריעים הכל למי שהחל את דרכו עלי במות ב"מערכון המגמגמים."

כרזת הסרט "כנר על הגג". הארכיון העירוני תל אביב – יפו

שנים ספורות לאחר ששיחק את טוביה בהצלחה כבירה בווסט אנד, קיבל חיים טופול את תפקיד טוביה החולב גם בהפקה ההוליוודית של המחזמר. הוא גבר על שחקנים בכירים ממנו, וגם על זירו מוסטל, השחקן היהודי אמריקאי שחנך את דמותו של טוביה על במות ברודווי. דורות של שחקנים אימצו את משחקו האיקוני של מוסטל בבואם לגלם את טוביה על בנות ברחבי העולם, אבל כשהגיעה העת לצלם את הסרט על פי המחזמר, הרגיש במאי הסרט, נורמן ג'ואיסון, שמוסטל יאפיל על הסרט במשחקו הגדול מהחיים. ״לא הרגשתי שהוא חלבן רוסי״ סיפר בסרט דוקומנטרי אודות "כנר על הגג". ואז פנה אליו שלדון הרניק, המחזאי של המחזמר "כנר על הגג" וסיפר לו: "אתה יודע, יש מישהו ישראלי, טופול שמשחק בתפקיד טוביה בלונדון.״ ״טסתי ללונדון. ראיתי את טופול וראיתי את ההצגה ופתאום הרגשתי אמת. הרגשתי אמינות. הרגשתי שאני לא מסתכל על הפקה אמריקאית עם מישהו מברוקלין. הרגשתי שהוא גאה להיות יהודי." סיפר ג'ואיסון.

"כנר על הגג" היה הצלחה בינלאומית גם כסרט וזכה בשלושה פרסי אוסקר ושני פרסי גלובוס הזהב לשנת 1971, אחד מהם לטופול על משחקו בסרט. חיים טופול גילם את טוביה החולב שוב במהלך השנים. בין היתר בהפקה של ברודווי בסוף שנות ה-80, וב-1997 חזר לשיר "לו הייתי רוטשילד" בעברית, בהפקה של אברהם "דשא" פשנל.

אל תגעו באהבת נעוריי!

"אני חרד מפני כל ניסיון לפגוע באהבת נעוריי. הטלת מרותו של דרג פוליטי, יהא אשר יהא, ומעורבות פוליטית בחיי הספרייה, עלולים להכתים (גם) את הספרייה בכתם מכוער, בל יימחה, ולגרום לה ולבאים בשעריה נזק בלתי הדיר". פרופסור אביעד הכהן מבקש: אל תפגעו באהובת נעורי - הספרייה הלאומית

יום פתיחת הבניין החדש של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, 1.11.1960 - דלפק ההשאלה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הייתי ילד בלילות עצוב, משוטט לבד, לא נתתי לאיש לדעת, את היית אהבת נעורי.

ראיתיך לראשונה בדרך לגימנסיה. באותם ימים ברחתי לעתים משיעורי התיכון המשמימים, מגיע אליך כדי להתבשם מניחוחך. את לא כל כך יפה, אני יודע, אבל תמיד קיבלת אותי בזרועות פתוחות, באהבה, בחיבוק גדול ובמאור פנים.

אתם יודעים, בגיל שש עשרה, הכל כזה, עם קצפת ודובדבנים. רומן ראשון הוביל לרומן שני, וזה נמשך עד היום. ארבעים וחמש שנה, לא פחות. את הרומן הזה אי אפשר ואסור להפסיק.

שם, נחבאת בין העצים והדשאים בגבעת רם, עמדת עם חזותך הלבנה והחיוורת, אך זקופת גו, בוטחת בעצמך, מקרינה הדרת כבוד.

בקומת המסד שלך ניצבו מגירות העץ הכבדות, ציריהן שחוקים מזוקן, עמוסות לעייפה באלפי כרטיסי קטלוג שנכתבו בכתב יד צפוף.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, גבעת רם: אולם היעץ והקטלוגים, 1992. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשעה תשע בבוקר, כל יום ובמשך עשרות שנים, היו מתייצבים אצלך הקליינטים הקבועים, כל אחד מצטנף בפינתו הקבועה (ליצני הדור אמרו שחוקרים אלה היו לחלק מ 'רהיטי' הספרייה, ואם יזיזו אותה יום אחד ממקומה, המובילים ייקחו אותם עמם).

ביניהם היו כמה מגדולי חוקרי חכמת ישראל (אם להזכיר רק אחדים מהם, מני רבים, שעוד אתנו): יעקב כ"ץ, גרשם שלום, מנחם ברינקר, שמואל ספראי, שמואל ורסס, חוה לצרוס -יפה, דוד הלבני ומאיר בניהו.

בחלוף כמה שעות, היה בא בשערי הספרייה נביא הזעם, פוסע בנמרצות, פניו נראות זעופות- משהו, אל עבר "חדר העיתונות". שם, החל ישעיהו ליבוביץ בן התשעים סוקר אחד לאחד את ה"ז'ורנלים', מאות כתבי עת מדעיים שהיו סדורים כחיילים על מדפים לאורך הקירות. הוא היה מתחיל בכתבי העת שעניינם מקרא ותלמוד, עובר למדור הרפואה, הכימיה והמיקרוביולוגיה, ומקנח בעיתונים היומיים ששכבו דומם בין שני לוחות עץ ענקיים עם ריח של פעם.

אל האולם הסמוך, אולם הקריאה למדעי היהדות, הייתה פוסעת לעתים אחותו הצעירה, גם היא בסוף שנות הגבורות, חוקרת המקרא והמורה הדגולה לתנ״ך, נחמה ליבוביץ, כובע הברט הנצחי שמוט על ראשה, תלמידיה ממהרים  להציע לה עזרה באיתור ספר.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, גבעת רם: אולם קריאה יהדות. תחילת שנות ה-60. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בקומת מינוס אחת, במכון לתצלומי כתבי יד עבריים, היו רכונים על מכונות המיקרופילם החורקות, זה לצד זה, אברכים מזוקנים שעשו לילות כימים בהצלת עוד כתב יד עברי ישן בן מאות שנים מתהום הנשייה, ולצדם חוקר ספרות שביקש לעיין בפתקים ובטיוטות המוקדמות של גאון הספרות העברית וחתן פרס נובל ש"י עגנון, בניסיון לפצח את חידת כתביו הסתומים. מעליהם ניצבה קרחתו הבוהקת של הסופר יוסל בירשטיין, סופר מחונן שעבד לפרנסתו במחלקת כתבי היד לצד אושיות תרבות שכל רז לא נסתר מהם, כמו רפי וייזר ושלמה צוקר.

בקומה השנייה, בין ערמות מעלות אבק של סרטי אודיו ישנים, ניסה אפרים יעקב לדובב פעם נוספת זקנה בת מאה, עולה חדשה מגרוזיה, על מנת שתשמיע בפניו את שירי הערש והקינה של העדה, למען יישמרו לדורי דורות בפונותיקה הלאומית.

אל ה"עולם התחתון", קומה מינוס 2 ,הורשינו להיכנס רק במקרים נדירים. שם היו שמורים האוצרות האמיתיים. כתבי יד של הרמב"ם ואלברט איינשטיין, קטעי גניזה וספרי קוראן עתיקים.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, גבעת רם: אולם קריאה כללי. תחילת שנות ה-60. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גילוי נאות: ברבות השנים זכיתי לא רק ליהנות ממנעמי אהובתי, אלא גם להנאות אותה. בעת התחדשותה, זכיתי להשתתף – כנציג הקוראים, "צרכני הספרייה", גם בישיבות הדירקטוריון שלה ואף לייצג אותה בבית המשפט כדי לשמור על זכויותיה.

כמו כן זכיתי לנסח את "אמנת הספרייה הלאומית" שעליה חתמו ראש הממשלה נתניהו ונשיא המדינה דאז, כמו גם ראש העיר ונשיאת האקדמיה הלאומית למדעים, לצד עשרות אנשי ציבור נוספים מן השורה הראשונה, מהארץ ומהעולם.

האמנה משקפת את רוחה המיוחדת של הספרייה, ששעריה – מטיבם וטבעם – פתוחים לכל, ללא הבדל דת גזע ומין, השקפה או נטייה פוליטית.

בין השאר מודגש בה כי "תפתח את שעריה הפיזיים והווירטואליים לבני כל העמים והדתות, למשוך אליה מספר גדל והולך של משתמשים מקרב הציבור הרחב ומקרב קהילת המחקר בארץ ובעולם, ולשרתם בדרך הטובה ביותר".

לצד זאת מדגישה האמנה את היותה של הספרייה הלאומית "מרכז תרבות וחינוך לאומי וציוני", שמשכנה יפעל כ"מרחב מעורר השראה, שיהיה בעת ובעונה אחת סביבת לימוד מיטבית, אבן שואבת ומקום מפגש לחוקרים, לאנשי רוח, לאמנים ולשוחרי דעת מן הארץ ומן העולם, ואתר של יצירה תרבותית תוססת אשר תושתת על אוצרותיה".

הימים חולפים, שנה עוברת. אהבת נעוריי התבגרה עוד יותר, וחצתה כבר מזמן את רף המאה ועשרים שלה. השומר שפשפש בעצבנות יתירה בתיקי הנכנסים והיוצאים הוחלף במגנומטר משוכלל. כרטיסי הנייר ששימשו להזמנת ספרים בדרך מיושנת, מסורבלת ומייגעת הומרו בשורת מחשב קצרצרה שניתן להקלידה מכל מקום בעולם גם באמצעות טלפון נייד; המעליות החורקות הוחלפו בחדשות ואפילו השם הרשמי השתנה מ"בית הספרים הלאומי  והאוניברסיטאי" ל"ספרייה הלאומית" (טוב, "בעזרת השם" עושים הכל). במבואה החלו להתקיים אירועי תרבות מגוונים ומעוררי השראה, קונצרטים נפלאים, של מוזיקה קלאסית ושירי זמר ישראליים, ובאולם הכניסה החלו נראים, לראשונה בתולדות הספרייה, קבוצות של תלמידי בית ספר יסודי, יהודים וערבים, שבפעם הראשונה בחייהם נכנסו להיכל התהילה התרבותי הישראל ונשבו גם הם בקסמיו.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, גבעת רם: אולם היעץ והקטלוגים, 1992. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית הייתה ונותרה שמורת טבע ייחודית בנוף הישראלי. מיקרוקוסמוס אנושי ותרבותי מרתק שאין שני לו. אולי המקום האחרון, לבד מבתי החולים, להבדיל, שבהם מסתודדים להם בצוותא חדא פרופסור נשוא פנים מהאוניברסיטה; איש קשה יום שהגיע במיוחד באוטובוס מצפון הארץ, נסיעה בת ארבע שעות, כדי למצוא את שורשי משפחתו; אברך ממאה שערים שבא לטעום מ"הפרי האסור" ולשוטט באתרי האינטרנט, ובכיסא שלידו סטודנטית צעירה, חשופת כתפיים, היושבת על כסאה כשרגליה משוכלות, בישיבה מזרחית, ומעיינת בספרים נדירים לשם עבודת הסמינר שעליה להגיש.

אכן, כרבים אחרים וטובים, אני חרד מפני כל ניסיון לפגוע באהבת נעוריי. הטלת מרותו של דרג פוליטי, יהא אשר יהא, ומעורבות פוליטית בחיי הספרייה, עלולים להכתים (גם) את הספרייה בכתם מכוער, בל יימחה, ולגרום לה ולבאים בשעריה נזק בלתי הדיר. וטרם דיברנו בתורמים לספרייה, בכסף ובחומרי ארכיון שאין להם תחליף, שמקצתם יגלה סלידה ורתיעה רבתי מסיוע ותמיכה לגוף שהפוליטיקה – ולא המקצועיות – מנווטת את דרכיו. רבים מהם עשויים להימנע מלתרום לספרייה ואף "ימשכו" תרומות ואוספים שכבר מסרו לה.

אם ח"ו יצלח ניסיון זה, תהפוך הספרייה הלאומית לעוד אחוזה פוליטית, אחת מני רבות. "מחלקה מטעם", אך בלי כל טעם.

"אם זה לא שבור – אל תתקן". כך מורה אותנו הכלל הגדול. כוחו של זה יפה תמיד לחיים בכלל, ולא פחות מכך לספרייה הלאומית בפרט.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, גבעת רם: חזית רומית-מזרחית, 1970.האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שלולי, תירס חם והעץ הנדיב: הדמויות מספרי הילדים האהובים קמות לתחיה

לקראת פורים ניסינו להחיות את הדמויות מכריכות ספרי ילדים אהובים. "שלולי" "הבית של יעל" "איילת מטיילת", "תירס חם" ו"שמלת השבת של חנהלה" הם רק חלק מהספרים שכריכותיהם קמו לתחייה. התוצאה? מרהיבה

היה זה יום שבת חורפי מושלם. הצלמת סיון שאשא היתה בדרכה הביתה כשהבחינה בשלולית עצומה ופוטוגנית "אמרתי לעצמי 'אין מצב שאני מוותרת על סט הצילום שהטבע אירגן עבורי. אני חייבת לעשות עם זה משהו".

צפו בסרטון בו הדמויות מכריכות הספרים הקלאסיים קמות לתחייה:

כששאשא הבחינה בשלולית היפה בינות לדשאים, היתה כבר שעת צהריים. היום עמד להחשיך ומהר, כדרכם של ימי חורף. בנסיעה הביתה שברה את הראש מה איך לצלם על סט הצילום המופלא והרגעי הזה, עד שכריכת ספר ילדים אהוב עלתה בראשה. היא מיהרה הביתה והחלה לפשפש בערימות האביזרים שאגרה, גייסה את בתה כדוגמנית, והחלה בסטיילינג למה שיהפוך לתמונה בהשראת האיור הנפלא של יפתח אלון לכריכת הספר "שלולי" שכתבה מירה מאיר.

"את המעיל צהוב קניתי בשוק ב-10 שקלים לפני שנתיים, והוא שכב בארון וחיכה ליום שאשתמש בו; הכובע היה חלק מתחפושת "הדב פדינגטון" שהכנתי לבת שלי שנה קודם; לא היו לי מגפיים אדומים, אז גזרתי טייץ אדום והלבשתי אותו על המגפיים שהיו לי".

השלב הבא, והקריטי, היה לגייס את בתה תהילה כדוגמנית לצילום: "למרות שהיה קפוא אותו יום וירד גשם זלעפות, תהילה הסכימה לדגמן תמורת שוחד קל." מחייכת סיון "תוך חצי שעה מאז שראיתי את השלולית הגדולה, היו במצלמה סט תמונות בהשראת "שלולי". קראתי לתמונה תהילולי."

שלולי. צילום: סיון שאשא
שלולי. הכריכה המקורית באיורו של יפתח אלון

 

סיון שאשא, בת 41, ואמא לשתיים ממושב חגור, נכנסה לעולם הצילום רק לפני 4 שנים. היא למדה צילום בעזרת מורה פרטי, במקביל לניהול צהרון בביתה. עם פרוץ מגפת הקורונה נאלצה סיון לסגור את הצהרון, ומאז היא עוסקת רק בצילום. היא מקפידה לצלם בטבע, ונשואי הצילום שלה הם בעיקר ילדים ומשפחות. סיון מצלמת בסגנון וינטג' רומנטי, ומעצימה את הגוונים הקיימים בטבע.

נחזור לשלולי – התמונה שצילמה סיון זכתה לתגובות אוהבות בקרב חבריה ובדף הפייסבוק שלה, והיא חיפשה את יוצרי הספר כדי להראות להם את הצילום: "אחרי שגיליתי שמירה ומאיר ויפתח אלון כבר אינם בין החיים, חיפשתי את הצאצאים שלהם ובסוף הגעתי לצור אלון, בנו של המאייר שממנו קיבלתי את ההשראה לצילום. הוא נורא התרגש וביקש את הקובץ כדי להדפיס את התמונה ולהניח אותה לצד כריכת הספר אצלו בבית."

הצילום המוצלח לכריכה של שלולי עשתה לסיון חשק לעורר עוד כריכות לחיים: "הכריכה השנייה שצילמתי היא של הבית של יעל. שם נעזרתי בתוכנה כדי להחליף את השמיים, שנשרפו בתמונה המקורית. אבל בדרך כלל אני מקפידה לא להשתמש בפוטושופ ודומיו כדי לשפר את התמונות."

הבית של יעל. צילום: סיון שאשא
הבית של יעל. הכריכה המקורית באיורה של אורה איל

בעקבות שני הצילמוים הנהדרים האלה, פנינו לסיון בבקשה לעורר לחיים עוד כריכות של ספרי ילדים קלאסיים. בחרנו יחד 10 כריכות של ספרי ילדים איקונים. התנאי היחיד – הכריכה חייבת לכלול בני אדם.

מעשה בחמישה בלונים. צילום: סיון שאשא

 

מעשה בחמישה בלונים. הכריכה המקורית באיורה של אורה איל

סיון נגשה בשמחה למשימה, היא גייסה ילדים של חברות וחברים והחלה לאסוף את האביזרים הדרושים לכל צילום: "את חלק מהאביזרים ופרטי הלבוש תפרתי בעצמי, במיוחד לצילומים, לפעמים נעזרתי בתופרת. חלק מהפריטים מאולתרים. מה שחשוב היה זה איך זה נראה בצילום ובזווית הנכונה.

חנן הגנן. צילום: סיון שאשא
חנן הגנן. הכריכה המקורית באיורה של רינת הופר

 

תירס חם. צילום: סיון שאשא
תירס חם. הכריכה המקורית באיורה של אורה איל

השלב הבא היה לאתר ילדים שהכי דומים לדמויות שעל הכריכה. "לצערי לא יכולתי לצלם פעוטות" מספרת סיון, "כי קשה מאד לביים אותם ולכן הילדים המצלמים קצת גדולים יותר מהדמויות המצויירות."

לבסוף התרחש הקסם: עשר כריכות ספרים קמו לתחיה בעדשת מצלמתה של סיון, והתוצאה מרהיבה. סיון נהנתה מכל רגע: "היה לי כיף, חוויתי ומעצים. פגשתי אנשים חדשים ובזכות הצילומים של "שפת הסימנים של נועה" פגשתי את מי שהפכה למטפלת הרגשית של הבת שלי, שהיא בעצם האמא של הילדה שדיגמנה לכריכה."

שפת הסימנים של נעה. צילום: סיון שאשא
שפת הסימנים של נעה. הכריכה המקורית באיורה של אלישבע געש

 

שמלת השבת של חנה'לה. צילום: סיון שאשא
שמלת השבת של חנה'לה. הכריכה המקורית

לפני שצילמתי כריכה של ספר קראתי אותו, כמובן. את חלקם לא הכרתי לפני כן. בזכות הפרויקט נחשפתי למשל לספר "העץ הנדיב", שלא קראתי לפני כן והוא מאד ריגש אותי."

העץ הנדיב. צילום: סיון שאשא
העץ הנדיב. הכריכה המקורית באיורו של הסופר והמאייר שֶל סילברסטיין
מרים והים. צילום: סיון שאשא
מרים והים. הכריכה המקורית באיורה של גיל-לי אלון קוריאל

סיון גם התרגשה מתגובת הסביבה לשתי הכריכות הראשוות, וסקרנית לדעת מה יעלה בגורל שאר התמונות, שמתפרסמות לראשונה כאן: "הצילומים האלה הם מחווה לכמה מספרי הילדים הכי יפים." אמרה לנו סיון, "והם גורמים ישר לתגובה רגשית.שתי גננות שנחשפו לצילום של "שלולי" סיפרו שהוא גרם להם לחזור לסיפור, שנשכח קצת מצידן, ולקרוא אותו לילדים ולילדות בגן."

והכריכה שהכי נהנתה ליצור? "הכי נהניתי לצלם את איילת מטיילת, גם מבחינת הצבעים של הציור וגם בגלל שאת הבגדים שלה צבעתי בעצמי."

אילת מטילת. צילום: סיון שאשא
אילת מטילת. הכריכה המקורית

 

איתמר מטייל על קירות. צילום: סיון שאשא
איתמר מטייל על קירות. הכריכה המקורית באיורה של אורה איל

 

הצלמת סיון שאשא. צילום: רומי דרעי

***

צילום, בימוי וסטיילינג: סיון שאשא

תפירת תלבושות: פרידה פז

המצולמים והמצולמות: תהילה דרעי, ינאי גבריאל אלמקייס, יהלי אבוטבול, תמר אנטונלי, ברק לייב, אריאל ספיר, הילי בוקר, אליאן אלמקייס, אביגייל יעקובלב, ליבי בן טובים, נועם שכטר, ליה שחק, אור ספיר.

עריכת תוכן: לירון הלברייך

עריכת וידאו: אירינה חייפץ-רפופורט.

כי מדרום תפתח הטובה: שיר התקווה של אברהם זיגמן

כשהמוזיקאי אברהם זיגמן התבקש לכתוב שיר ללהקת פיקוד דרום, הוא השתמש בזכרונות הכואבים מימי מלחמת ההתשה, כדי ליצור שיר כמיהה לשקט ושלום. 50 שנים לאחר מכן הוא כתב גירסה חדשה לשיר, הפעם כדי לחזק את תושבי עוטף עזה. בדרך, הוא הציל חומרים מוזיקליים נדירים מכליה ושימר והנגיש את מוזיקת הלהקות הצבאיות

השנה היא 1968. ב"בית המורה" בתל אביב, מוקלטת תוכנית הרדיו "מועדון הזמר" בהנחיית רבקה מיכאלי. "השיר הראשון שנשמע נקרא 'אהבת ילדים' המוזיקה שלו נכתבה על ידי הבחור הצעיר הממושקף עם הגיטרה" סיפרה מיכאלי לקהל באולם ולמאזינים בבית "והוא כתב את השיר 'גשם ראשון' והוא כנראה יהיה פעם עוד יותר מפורסם, כבר עכשיו הוא מפורסם".

הצעיר הממושקף עם הגיטרה היה אברהם זיגמן. רבקה מיכאלי כבר הבחינה בכשרונו כמוזיקאי ויוצר, אולם לא ידעה שבהמשך, במקביל ליצירה פוריה וענפה, הוא גם יפעל לשימור המוזיקה הישראלית.

"הבחור הצעיר הממושקף עם הגיטרה"

זיגמן, יליד העיר חיפה, הפגין מילדות כישרון מוזיקלי. כבר בגיל עשר הצטרף לתזמורת הנוער של חיפה כנגן כלי הקשה. לקראת הגיוס לצה"ל הצטרף לגרעין נח"ל שפעל בקיבוץ נחשון ובהמשך התגייס לנח"ל ובהמשך שירת בלהקת פיקוד המרכז ובצוות הווי חטיבת הצנחנים.

אברהם זיגמן החייל עם גיטרה

לאחר שחרורו מצה"ל בשנת 1970 החל זיגמן לעבוד ב"קול ישראל" כעורך תוכניות מוזיקה ומלל במשך למעלה מארבעים שנה. בשלהי שנות השבעים התחיל לשמור ולקיים תורה ומצוות, אז גם פגש ברבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, שעודד אותו לנצל את כישוריו ולהמשיך בעבודתו. במקביל, כתב והלחין שירים. את סיפורו של אחד משירי התקווה הגדולים שכתב זיגמן אנחנו מבקשים לספר הפעם:

במקרה הזה, המוזיקאי ואיש "קול ישראל" עודד פנחסי, פנה אל ידידו אברהם זיגמן בבקשה שיכתוב שירים ללהקת פיקוד הדרום ולצוות הווי נח"ל שאיתן עבד באותה העת.

היה זה כשנתיים בלבד מאז נסתיימה מלחמת ההתשה. המלחמה, שהחלה כיוזמה מצרית להתשת מדינת ישראל בתום מלחמת ששת הימים, הובילה למותם של מאות חיילים שלחמו מול החזית המצרית, הירדנית והסורית, ולפציעתם של רבים נוספים. זיגמן, ששירת בעת המלחמה כחייל בלהקה צבאית נזכר בהופעות הרבות בהן השתתף לאורך תעלת סואץ. בעקבות הזיכרונות האלו כתב והלחין שיר כמיהה לשלום ולשקט ושמו "מדרום תפתח הטובה":

מָה אַתָּה רוֹאֶה?
מָה אַתָּה רוֹאֶה?
אֲנִי רוֹאֶה שָׁקֵד פּוֹרֵחַ
וְהַמָּעוֹז מְלוֹן אוֹרֵחַ
וְזֶה סִימָן שֶׁל שֶׁקֶט וְשָׁלְוָה
כִּי מִדָּרוֹם תִּפָּתַח הַטּוֹבָה.

מָה אַתָּה רוֹאֶה?
מָה אַתָּה רוֹאֶה?
אֲנִי רוֹאֶה אַמַּת הַמַּיִם
וּבָהּ סִירוֹת שְׁטוּת בִּשְׁתַּיִם
וְזֶה סִימָן שֶׁל שֶׁקֶט וְשָׁלְוָה
כִּי מִדָּרוֹם תִּפָּתַח הַטּוֹבָה.

מָה אַתָּה רוֹאֶה?
מָה אַתָּה רוֹאֶה?
אֲנִי רוֹאֶה צִפּוֹר בָּרוּחַ
בֵּין הַחוֹמוֹת לָהּ קֵן בָּטוּחַ
וְזֶה סִימָן שֶׁל שֶׁקֶט וְשָׁלְוָה
כִּי מִדָּרוֹם תִּפָּתַח הַטּוֹבָה.

יש שטענו שהשיר "מדרום תפתח הטובה" הוא שיר חזון אוטופי שנכתב בהשפעת הניצחון במלחמת ששת הימים ותחושת האופוריה ששררה בעקבותיו, אלא שהשיר נכתב בעקבות ובהשפעת מלחמת ההתשה שהתרחשה לאחר מלחמת ששת הימים.

בכתיבתו קיבל זיגמן השראה מ נבואת ירמיהו (א, יא-יד), שמילות השיר הן פרפרזה עליה: "וַיְהִי דְבַר-השם אֵלַי לֵאמֹר מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה; וַיֹּאמֶר השם אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ; וַיְהִי דְבַר-השם אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה; וַיֹּאמֶר השם אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ".

זיגמן הפך בשיריו את נבואת הפורענות של הנביא ירמיהו. בריאיון ליואב קוטנר סיפר: "אמרתי 'אם מצפון תפתח הרעה' אז 'מדרום תפתח הטובה'…" הזכרונות המוחשיים הובילו את זיגמן לכתיבת שיר תקווה, על מה שהיה רוצה שיקרה בעתיד: "כשאני כתבתי את השיר זכרתי את ה'מעוז מלון אורח', את תקופת המעוזים, את תקופת ההתשה. זה לא שלום, בכלל לא, זו הכמיהה לשלום. זה לא שהכל היה בסדר ואנחנו שם, זו היתה כמיהה למה שיהיה, מדרום תפתח הטובה".

זיגמן סיפר לקוטנר איך עלה בדעתו להשתמש במובאות מהמקרא: "אחד הדברים שעשיתי עוד כשהייתי בקיבוץ היה לבדוק איך אנשים כותבים, ציינתי לעצמי אי אילו דברים. שמתי לב שנעמי שמר משתמשת בהרבה מאוד מובאות מן המקראות והחלטתי שאם אני הולך על 'מדרום תפתח הטובה' אז אשתמש באזכורים כאלו". ואכן, בשיר משובצים אזכורים שונים מן המקורות כמו גם הביטוי "מלון אורח" שלקוח מנבואת ירמיהו (ירמיהו ט, א) ומוזכר בשירה של נעמי שמר "בהיאחזות הנח"ל בסיני". לימים, הוציא זיגמן את ספרו "מדרש נעמי" בו הוא מתחקה אחר המקורות היהודיים בשירתה של נעמי שמר.

השיר "מדרום תפתח הטובה" בוצע, איך לא, על ידי להקת פיקוד דרום, ואף שימש כשמה של תוכנית הלהקה משנת 1972. "מדרום תפתח הטובה" תועדה בסרט חדשני שצולם מהאוויר ומהיבשה ובוים בידי שמואל אימברמן. בקליפ הפותח את הסרט נראים חברי להקת פיקוד הדרום על רקע תעלת סואץ כשהם שרים את "מדרום תפתח הטובה". בין חברי וחברות הלהקה אז ניתן למנות את אביבה אבידן, חנה לסלאו, יוריק בן דוד, רוני בראון, ציפי מור, עירית דגן, ברייני ויינשטוק, דליה מנטבר ואחרים.

השיר נחל הצלחה רבה, והדהד בלבבות הציבור. "בפרמיירה של התוכנית שהייתה בבאר שבע", סיפר זיגמן, "הרגשתי פתאום טפיחה חזקה על הגב, זה היה משה וילנסקי שישב מאחוריי וכשהלהקה שרה את 'מדרום תפתח הטובה' והקהל השתולל הוא אמר לי: 'זיגמן, הפעם הצלחת'".

מאז יצא השיר לאור, הפכו המילים "מדרום תפתח הטובה" כותרות לתוכניות, אירועים ופעילויות שונות. השיר גם זכה לגרסה פרודית בביצוע חברי להקת כוורת.

לפני שנים אחדות, קיבל השיר עוד תפנית מרגשת: במסגרת מיזם סולידריות למנהיגות חינוכית בעוטף עזה, התבקש אברהם זיגמן לכתוב גרסה חדשה ועדכנית לשיר שתבוצע בשירת רבים. זיגמן נענה לבקשה וכתב גרסה חדשה:

מה אתה רואה?
מה אתה רואה?
אני רואה חיטה צומחת
במקום שדות שרופים ופחד
וזה סימן של שקט ושלווה
כי מדרום תפתח הטובה

כי מדרום תפתח הטובה
כי מדרום תעלה התקווה
עזוב שנאה, אחוז באהבה
כי מדרום תפתח הטובה

מה אתה רואה?
מה אתה רואה?
אני רואה בלון ברוח
עליו כתוב "שלום בטוח"
וזה סימן של שקט ושלווה
כי מדרום תפתח הטובה

מה אתה רואה?
מה אתה רואה?
אני רואה גדר ביניים
שלא חוצה, לחיצות ידיים
וזה סימן של שקט ושלווה
כי מדרום טובה

מה אתה רואה ?
מה אתה רואה?
אני רואה משכן של קבע
לנודדים, אנשי הטבע
וזה סימן של שקט ושלוה
כי מדרום תפתח הטובה.

בגרסה החדשה לשיר התייחס זיגמן למציאות היומיומית של תושבי עוטף עזה ושדרות, וכתב תקווה מעודכנת לשלווה ושלום.

כמו שסיפרנו, אברהם זיגמן לא היה רק יוצר מוכשר ועורך מוזיקלי. הוא היה מפעל של איש אחד, נחוש ויסודי, לשימור והנגשת מוזיקה ישראלית.

במקביל לעבודתו של כעורך מוזיקלי ב"קול ישראל", וכאדם בעל תודעת שימור חזקה, הוא אסף, שימר והנגיש הקלטות רבות "מאוצר הארכיון של רשות השידור" ומארכיונו הפרטי. כמי שהיה שותף, מבצע ומפיק בהקלטות שנערכו ב"קול ישראל", איתר זיגמן חומרי ארכיון רבים שנשכחו במהלך השנים.

אברהם זיגמן עם ווקמן

בימים בהם העברת חומרים ממדיה דיגיטלית לאנלוגית כמעט ולא הייתה מוכרת, הוא חבר לאיש הטלוויזיה הישראלית אילן הראל וביחד ביצעו דיגיטציה לחומרים רבים. במסגרת זו ערך בין השנים 2001-2003 את סדרת התוכניות "הלהקות חוזרות: שרים במדים" שהציגה הקלטות נדירות ובלעדיות שהוקלטו ב"קול ישראל" משירי הלהקות הצבאיות מאז קום המדינה ועד תום עידן הלהקות. התוכניות כללו מפגשים ייחודים בין חברי הלהקות השונות, שנים לאחר שנפרדו. בנוסף, משנת 2003 ועד שנת 2012 ערך והגיש את התוכנית "עוד חוזר הניגון". במסגרת תוכנית זו חשף הקלטות נדירות מארכיון רשות השידור. הוא גם כתב ל- Ynet רשימות שכותרתן "עוד חוזר הניגון" ובהן תיאר בסגנונו המיוחד את הזמר העברי, את תחילת דרכם של יוצרים ישראליים נודעים ואת היצירה המוזיקלית הישראלית שהיה שותף לה.

בתוכנית הלהקות חוזרות על להקת הנחל

אברהם זיגמן הלך לעולמו ב-ל' בשבט תשפ"ב, ה-31 בינואר 2022, כשהוא פעיל, יצירתי ופורה, והוא בן 72.

בחודשים שקדמו לפטירתו הפתאומית העביר לארכיון הצליל שבמחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית הקלטות רבות מארכיונו האישי. הוא הכיר בחשיבות שימור החומרים הנדירים והנגשתם לציבור בתיווך הידע הרב שהיה נחלתו.