אחרי ששלחה את כתב היד הראשוני של הרומן "כותבת ומוחקת אהבה" לעורכות הפרוזה בהוצאה וקיבלה תשובה שלילית, ענת לב אדלר נכנסה למיטה לסוף שבוע עגמומי במיוחד. הדבר הראשון שעשתה כשנכנסה למשרד ביום ראשון בבוקר היה לנסח את המייל ששינה את מהלך העניינים - ובמידה רבה גם את חייה. התוצאה הפכה לספר ביכורים שמכר למעלה מ-50 אלף עותקים, והיה יריית הפתיחה לקריירה מרשימה. את הסיפור הזה היא חולקת עם קוראי הספרייה הלאומית
מי שכותב יודע שקושי בהוצאת ספר לאור יכול לבוא בכל מיני צורות. הוא יכול להתרחש בשלבים שונים של הכתיבה וההוצאה לאור, ובכל ספר טמון הפוטנציאל לגלות לכותב שלו קשיים חדשים. כמו כל דבר, גם קושי הוא יחסי ובמקרה של כתיבה הוא גם מאוד אישי. השאלה היא איך מתמודדים איתו. "אני קלת כתיבה", אומרת ענת לב אדלר, כשאני מבקשת ממנה לספר לנו על קשיי כתיבה שחוותה, במסגרת פרויקט "חבלי כתיבה" המיוחד לחודש הקריאה. "אין לי קושי לכתוב ויש מאחורי לא מעט ספרים בז'אנרים שונים שהיו הצלחה. עם זאת, הדחייה הראשונה שלי, למרות שבסופו של דבר הייתה קצרת מועד והתבררה כמוטעית להפליא, ליוותה אותי עוד זמן ועברתי תהליך כדי להשתחרר ממנה". זהו סיפורה.
"בגיל 20 התחלתי לעבוד ב'ידיעות אחרונות'", היא פותחת. "כתיבה ועריכה היו עיקר עיסוקי מאז ומתמיד. בשנת 2000 התחלתי להוציא ספרי מתנה שיצאו בערך אחת לשנה בהוצאת 'ידיעות ספרים', וזכו להצלחה גדולה. בשנת 2009 השתתפתי בסדנת כתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי ושם נבט מה שלימים יהיה ספר הביכורים שלי, 'כותבת ומוחקת אהבה'. כתב היד היה עדיין גולמי מאוד, והרגשתי שאני זקוקה לעורכת. מכיוון שכבר הוצאתי ספרים בהוצאה, החלטתי לפנות לעורכות הפרוזה.
"אני זוכרת שכתבתי להן שאני לא שולחת את כתב היד כי הוא טוב, אלא כי הוא בוסרי מאוד, ובמידה רבה אפילו פג שצריך להכניס אותו לאינקובטור. ביקשתי עורכת שתעזור לי לכתוב את הסיפור הזה, משום שיש לי מה להגיד. רציתי לייצר תהליך, היה לי ברור שהסיפור לא יתפרסם בצורה הזאת. הן היו רגילות לקבל ממני את כתבי היד של ספרי המתנה ולא פרוזה, לכן הן לא ידעו איך לאכול את המעבר הזה. מה שהן אמרו היה שהן לא רוצות את הסיפור, שהוא לא מספיק טוב ולא מספיק ברור. הן הוסיפו שהן לא מבינות אותו ולאיזו סוגה הוא משתייך ומה פתאום אני עוברת ז'אנר. הן דחו את כתב היד ואני לקחתי את זה קשה".
"אחרי שקראתי את מייל הדחייה המנומס נכנסתי למיטה מיום חמישי בשש בערב. שישי-שבת שלם בכיתי, ואז ביום ראשון בבוקר קמתי מאוד נחושה וכתבתי מייל תשובה. עשיתי מעשה מהסוג שלא ברור אם הוא אמיץ או טיפש – אומרים שהקו בין הדברים דק מאוד לעיתים. סירבתי להאמין שהסיפור הזה לא יראה אור, מבחינתי לא היה מצב כזה. לכן החלטתי לכתב במייל גם את דב איכנולד, מנכ"ל ההוצאה. כתבתי שקראתי את התשובה ואני רואה בזה אישור להציע את כתב היד הזה לכל הוצאה אחרת ונקבתי בשם של שתי הוצאות שבכוונתי לפנות אליהן.
"אחרי רבע שעה קיבלתי מייל תשובה מהמנכ"ל שמבקש שלא אפנה לשום הוצאה לפני שהוא יקרא את כתב היד וביקש שאשלח לו אותו. שלחתי. למחרת הוא הגיע פיזית למשרד שלי, אז עבדתי כעורכת, נעמד לידי, הניח שתי ידיים על השולחן ואמר: 'תקשיבי, אני לא יודע מה עבר להן בראש, אבל לא רק שנוציא את הספר ואני מצמיד לך עורכת – זה יהיה רב מכר מטורף'. בסוף שתי העורכות דאז באמת לא עבדו מולי במשך כל תהליך הכתיבה, ולכן גם אין קרדיט לעורכת ספרות המקור, אלא רק לעורכת הספר. זה נשמע פעוט, אבל זה כאב לי, בחוויה הפרטית שלי זה נצרב כאילו לא היה ראוי דיו".
"אני זוכרת את עצמי יושבת במשרד ב'ידיעות' שבוע אחרי שהספר יצא לאור, ופתאום בעלי מתקשר ואומר לי: 'תקשיבי, אני רואה את הספר שלך ברשימת רבי המכר של סטימצקי – זה יכול להיות?'. לא – זה לא יכול להיות, אבל עובדה – בשבוע שאחרי יציאתו לאור הוא כבר נכנס למקום העשירי של רשימת רבי המכר. אחר כך, כשניסיתי להבין למה, הבנתי שבעצם כבר הייתה לי קהילת קוראות שאהבה את ספרי המתנה והלייף-סטייל שהוצאתי. זו הייתה קהילה של ממש שלא הייתי מודעת לקיומה. אז הרשתות החברתיות רק התחילו לתפוס תאוצה. מתברר שנכנסתי לתודעה ככותבת עוד לפני שיצא ספר הביכורים שלי.
"כעבור מספר ימים התקשרו אליי עורכות הפרוזה להתנצל. אני זוכרת שהן לא העזו להגיד לי את שם התואר 'טוב', אבל הן החמיאו. מצד שני, אחת מהן אמרה שהיא צריכה שני ספרים כמו זה שלי בשנה כדי שיאפשרו הוצאת ספרי איכות. לא עניתי, כי גם התשובה הזו היתה מזלזלת".
"בסופו של דבר, הספר שהה יותר מ-15 שבועות ברשימת רבי המכר, הגיע לספר זהב (20 אלף עותקים) בתוך ארבעה חודשים ולספר פלטינה (40 אלף עותקים) תוך שנה וחצי. אלה לא מספרים של ספר ביכורים, אלה מספרים טובים בכל קנה מידה. אבל הבעיה היא שלמרות הכל, במשך המון זמן לא חשבתי שכתבתי ספר ראוי למרות הביקורות הטובות. לקח לי המון זמן להשתכנע שכתבתי ספר ראוי. התהלכתי הרבה מאוד חודשים בתחושה שדובי איכנולד עשה לי טובה בזה שהוא הוציא את הספר: כי הוצאתי רבי מכר, כי אני עובדת ב'ידיעות', כי הוא אוהב אותי או כי לא נעים לו. לקח לי הרבה מאוד זמן להשתחרר מזה, האהבה של הקוראות והאמונה של שתי העורכות שלי, מיכל פאר ב'כותבת ומוחקת אהבה' ועלמה כהן ורדי ב'אישה בעונת מעבר', בהחלט סייעו לתהליך. היום אני כבר לא מפקפקת בעצמי, למדתי שאפשר לרפא את הפצע".
"בתהליך העבודה אני עוברת תהליך של התמסרות לעורכת שלי. אני יודעת שככותבת אני לא מוקד העניין, ושהן רוצות את טובת הטקסט, וככה זה אמור להיות. בתהליך העבודה אני מצליחה לשים את עצמי ככותבת בצד ונראה לי שפיתחתי את היכולת הזאת בעבודתי כעורכת במשך שנים. היכולת שלי לקבל עריכה טבועה בי. ברור לי שלעורך יש מחויבות גדולה מאוד לטקסט, הוא הרמפה, ממנה הטקסט מזנק לידי הקורא ובלעדיה אפשר ליפול לתהום".
תגובות על כתבה זו