משוחררי שבי מהעבר: "אפשר לקום מהדבר הזה"

כשחזרו סוף סוף ארצה, עשו שבויי מלחמת ההתשה בחירה לא שגרתית לתקופתם – לספר מה עבר עליהם. הכתיבה לא הקהתה את הסבל שעברו אך אפשרה להם להתחבר גם לכוחות שהיו להם, לתקווה שנשארה בליבם ולחיים המשותפים בשבי שעזרו להם לשרוד. עבור בני משפחותיהם זו הייתה הצצה אל מה שלא היה ניתן לדבר עליו פנים אל פנים

גיורא רום בן ה-24, חוזר לארץ לאחר 4 חודשים בשבי המצרי. דצמבר 1969. מתוך אלבום משפחתי.

בשנת 1973 חזר סגן דן אבידן ארצה לאחר שלוש וחצי שנים בשבי המצרי. מבחוץ הוא נראה שלם בגופו, אבל השנים בשבי הותירו את חותמן בבריאותו, לעד: פציעה ועינויים שעבר בשבי פגעו ברגליו ומחלת הסוכרת התפרצה בגופו בעקבות מצבו הנפשי. כמו רבים ממשוחררי השבי, הוא ניסה לחזור לשגרת חייו עם משפחתו ולעבודה בקיבוצו עין השופט, אבל הצללים מתקופת השבי ליוו אותו לכל מקום.

דן אבידן הצעיר ואביו, שמעון אבידן שהיה מח"ט גבעתי בעת מלחמת העצמאות. היו חששות שעינוייו של דן היו קשים במיוחד בגלל זהותו הידועה של אביו וטינתם של המצרים כלפיו. צילום באדיבות ארכיון קיבוץ עין השופט.

שנים לאחר השבי, היה דבר אחד שאבידן לקח איתו לכל מקום וממנו לא הסכים להיפרד – ספר. עותק חתום שסחב איתו תמיד. עד כדי כך שכאשר נחלץ בשלום מתאונת דרכים קשה וכל חפציו האישיים אבדו, הדבר הראשון שעשה היה לנסות ולהשיג לעצמו עותק חתום חדש.

הספר נקרא "חוץ מציפורים". זהו תיאור נאמן של התקופה הארוכה בה ישב יחד עם תשעה חיילים נוספים בשבי המצרי. הוא מתבסס על ראיונות עם עשרת השבויים. פרופ' עמיה ליבליך שכתבה אותו זוכרת היטב את פנייתו של אבידן אליה בבקשה להשיג עותק חדש: "הוא התייחס אליו ממש כמו אל קמע", היא מספרת, "זה היה מקור גאווה עבורו, מקור כוחו, ולכן הוא הלך איתו צמוד. תמיד".

מה היה בספר הזה שהפך אותו למשמעותי כל כך בחייו של משוחרר השבי דן אבידן, ובחיי כל מי שכלול בו?

האם החזרה אל התיאורי הנפילה בשבי, החקירות, העינויים הבדידות נתנו כוח למי ששרדו אותם? כשקוראים את הספר מוצאים בו משהו גדול בהרבה: את כוחות הנפש האדירים שהיו לעשרת החיילים הללו, את עולמם הפנימי באותן 3 שנים קשות מנשוא ואולי בעיקר – את ההתארגנות החברתית שלהם, שכללה אסיפה שבועית בה התקבלו החלטות באופן דמוקרטי, לימודים משותפים, משחקי שולחן, ואפילו תורנות שטיפת כלים והכנת אוכל – כל הדרכים שבהן ניסו השבויים להחזיר שגרה ונורמליות למצב לא נורמלי בעליל.

"חוץ מציפורים" / עמיה ליבליך. ציור העטיפה: עפר אקו. שם הספר לקוח מציטוט של מנחם עיני, אחד השבויים: "זו היתה פעם ראשונה שיצאנו מהחצר כשהעיניים אינן קשורות – גיליתי שם את האופק. כל השנים לא ראיתי שום דבר מעבר ל-18 המטרים של החדר והחצר. חוץ מציפורים שעפו בשמים" (ע"מ 9).

בתקופה שהמושג "טראומה" כלל לא היה מוכר (המילה לא מוזכרת אף לא פעם אחת בספר כולו) הרעיון לכתוב על מה שעבר עליהם בשבי היה חדשני. כנראה שאותן תחושות פנימיות שעזרו להם לשרוד תקופה כה ארוכה בשבי המצרי, הן שגרמו להם להבין ששיתוף בסיפור שלהם ובמה שעבר עליהם, יהיה בעל ערך, גם עבורם. הספר כלל תובנות שלהם מהשבי וראיונות עם בנות הזוג שהיו לחלקם, ובעצם ניסה להקיף את החוויה הקשה הזו מכל צדדיה.

הם לא היחידים שעשו זאת. משוחררי שבי לא מעטים חשו צורך לתעד את קורותיהם. עבור חלקם חשיפת הסיפור ועיבודו הייתה לא פחות משמעותית מהשבי עצמו. יצאתי למסע מאחורי הסיפורים שפורסמו וגיליתי בהם תעצומות נפש ולעיתים אפילו נחמה.

איך ספר נולד

השנה היא 1986. עמיה ליבליך הייתה אז חוקרת וסופרת עסוקה במיוחד, כשקיבלה טלפון מאל"מ (במיל') רמי הרפז. גם הוא, כמו דן אבידן, היה בין עשרת החיילים שישבו יחד בשבי המצרי ושוחררו 13 שנה קודם לכן. מאז השחרור התבשל אצלו רעיון וכעת הגיע הזמן להגשימו.

הרפז קרא כמה מספריה של ליבליך והבין שהיא האישה אותה חיפש: חוקרת ופסיכולוגית חברתית, שיודעת לרקום סיפורים של כמה אנשים שיש להם משהו במשותף לספר אחד מרתק.

הוא חשב שיש ערך לחקירה המשותפת של מה שהתרחש שם, באותן שנים בשבי, וקיווה שהיא תיעתר ותכתוב על כך. ליבליך הכירה את רמי וחבריו מתרגום הטייסים לספר "ההוביט", אך הייתה שקועה באותם ימים בהתחייבויות קודמות. כשפנה אליה אמרה לו: "תחזור אליי בעוד שנה".

כיאה למי שחי בקיבוץ של יוצאי גרמניה, דייקנות היתה נר לרגליו של הרפז. וכך, בדיוק שנה לאחר מכן, פנה הרפז אל ליבליך בשנית: "עכשיו את פנויה?" שאל. היא, שהופתעה מהתמדתו קראה בלילה אחד את היומנים שהשאיר לה, תיעוד של האסיפות המשותפות בשבי, אותן ניהל כל אחד מהעשרה בתורו, והבינה מייד – היא חייבת לכתוב את סיפורם.

היה לה רק תנאי אחד – על הרפז לדבר עם כל עשרת החברים שישבו יחד בשבי המצרי ולוודא שכולם מעוניינים לקחת חלק בספר. תחושת הגאווה שחלקו הרפז וחבריו בנוגע לאופן בו התנהלו בשבי והרצון לספר על מה שעבר עליהם מבחינה נפשית ומוראלית, שכנעו אותם להסכים. הם חשו שיש להם סיפור לספר לעולם ולחברה הישראלית בפרט.

ידיעה מהעמוד הראשי של עיתון 'על המשמר', 18 בנובמבר 1973.

"ייתכן שרק בגללו היה כדאי לעבור את מה שעברנו"

בין אותם עשרה שבויי צה"ל שישבו בכלא עבאסייה הידוע לשמצה, היו גם טייסים בכירים וגם אזרחים עובדי צה"ל ששירתו בצרכניית שק"ם ניידת. רבים העידו שהחקירות והעינויים לא היו הדברים הקשים באמת. חוסר הוודאות והבדידות, אי הידיעה האם בכלל יודעים בישראל שהם בחיים – אלו היו הדברים שהכבידו על לבבותיהם בחודשים הראשונים בשבי, אותם בילו מבודדים זה מזה. כשהועברו לבסוף לשהות בתא משותף והחלו לקבל מכתבים וביקורים של הצלב האדום, השיפור במצב רוחם היה עצום.

כשעשרת משוחררי השבי מסכמים בספר את מה שהתקופה בשבי נתנה להם, הם מזכירים את ההשכלה שרכשו בזמן השבי ואת היכולות החברתיות שרכשו כשנאלצו ללמוד להסתדר יחד, ובייחוד את תפקידו הקריטי של רמי הרפז בארגון חייהם המשותפים, בצפיפות ובתנאים הקשים בהם חיו. משוחרר השבי מוטי כ' מספר: "למדתי מהדוגמא של רמי, הוא בנה את כולנו בצורה נכונה. מעולם לא אמרתי לו בפניו, שחיים עם אדם כמוהו בחדר במשך שלוש שנים הם חוויה לכל החיים. ייתכן שרק בגללו היה כדאי לעבור את מה שעברנו". (ע"מ 272). מוטי לא הסתפק במה שאמר לליבליך בריאיון לספר, הוא הקפיד לחזור ולומר זאת בפניו של הרפז בכל פגישה לרגל ביום השנה לציון שחרורם מהשבי, מעידה ליבליך.

אבל לא כולם הצליחו לחזור לשגרה. מוטי בבלר, שבוי נוסף מתוך העשרה שישבו יחד מתאר את המשא הכבד שסחב, שהיה לפרקים כבד מדי. בריאיון איתו מהשנים האחרונות, הרבה אחרי שיצא הספר, תיאר מוטי את הפוסט טראומה איתה התמודד, עוד בשנים שהמושג לא היה מוכר בציבור: "כבר היה יותר קל בכלא המצרי, שם לפחות הייתי צריך לדאוג רק לעצמי! בבית הייתה לי אישה ושלושה ילדים שהייתי צריך לדאוג להם".

ידיעה מהעמוד הראשי בעיתון 'מעריב', 7 בדצמבר 1969.

"אלה גבולות המגרש – פעל!"

שמו של רמי הרפז חוזר ועולה שוב ודמותו יוצאת הדופן מופיעה לאורך כל הספר. אישיותו החזקה, המנהיגות השקטה שהפגין, יכולות קבלת ההחלטות שלו, הכריזמה והאנושיות שלו מוזכרות שוב ושוב. גם בחיים שלאחר השבי עשה הרפז חיל והמשיך להתקדם בתפקידים בחיל האויר ובניהול מפעל מצליח בקיבוצו הזורע.

איך הוא עשה זאת? מהם הכלים בהם השתמש כדי להתמודד בהצלחה עם שלוש שנים בשבי? הרפז פיתח פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית בשנות ישיבתו בשבי, בין היתר בהשפעת ספרים שנשלחו אליו כמו "האדם מחפש משמעות" של שורד השואה ויקטור פראנקל. בעזרת אלו הסיק שהאדם הוא זו שקובע לעצמו איך ירגיש בתנאים אליהם נקלע. בזמן השבי התגבשה אצלו הבנה עמוקה שמה שקורה אינו נתון בידיו – אבל יחסו למה שקורה נקבע על ידיו בלבד. דומה שתפיסתו זו השפיעה לטובה על כל מי שסביבו. כשהוא מתבקש לסכם את הגישה שעזרה לו להישאר אופטימי ופעיל בכל התקופה הזו הוא אומר:

"מישהו אחר קובע את גבולות המגרש, אבל אני קובע מה אני אעשה בתוך המגרש, איך אחיה כל רגע מחיי ואיך אתייחס למוות.

כשנפלתי בשבי אמרתי לעצמי: אלה התנאים, אלה גבולות המגרש – פעל! זה היה ההבדל ביני לבין האחרים… תחושות כמו זעם, אין-אונים ותסכול ושאלות בנוסח 'מדוע זה קרה דווקא לי?' אינן קיימות אצלי." ("חוץ מציפורים", ע"מ 272-3)

רמי הרפז מתקבל בשמחה כל ידי כל חברי הקיבוץ בכניסה להזורע. צילום מתוך הספר "השבוי ואשת השבוי" / נורית ורמי הרפז (ע"מ 226).

לא רק שספר זה היה המצליח מכולם מכל עשרות הספרים שכתבה ליבליך (ואף תורגם לאנגלית), לטענתה הוא היה הספר שהשפיע עליה בצורה העמוקה ביותר מבחינה אישית, והיא זוקפת הרבה מכך לפילוסופיית החיים של הרפז. ניתן לראות זאת בבחירתה של ליבליך להקים קבוצה שנתית העוסקת בשיח על הנושא של מוות, ובספרה "קפה מוות", שיצא בשנת 2019. הקבוצה השנתית מתנהלת באופן דומה לקבוצה מהשבי, ברוטציה – כאשר כל מפגש בהובלתו של חבר אחר מהקבוצה.

לאחר האסון הנורא של ה-7 לאוקטובר, כשנודע היקף מספרם של החטופים בעזה, פנו עיתונאים לפרופ' ליבליך בבקשה לראיין אותה על מצבם הנפשי של משוחררי השבי מעזה ועל אלה שעדיין בשבי החמאס, אך היא סירבה.

איתנו היא נאותה לדבר על חטופי העבר והבהירה בתקיפות: "אין שום דמיון בין השבי אז לשבי כעת: אלה היו חיילים ואלה אזרחים, אז היה מדובר במדינה ריבונית שכפופה לחוק בינלאומי וכאן לא, אז ארגון הצלב האדום היה מעורב וכאן לא. ואלה רק דוגמאות".

ולמרות זאת, כשהיא נשאלת מה הייתה אומרת אם הייתה פוגשת כעת את מי שהשתחררו משבי החמאס, מה הייתה יכולה לתרום להם מהניסיון שצברה בשיחות עם משוחררי השבי ממלחמת ההתשה עולה בה תשובה ברורה:

"מי שעבר דברים נוראיים וחזר – שיספר את הסיפור שלו. שייתן למישהו לכתוב אותו. הוצאת החוויות החוצה, לאו דווקא בטיפול, אולי בנוסף, היא משמעותית, היא עוזרת. ראיתי את זה עם השבויים של מלחמת ההתשה."

יאיר דורי צנחן שנפצע קשה ונשבה ב-1970. ישב כ-10 חודשים בכלא המצרי, חלק מהזמן יחד עם עשרת השבויים שראיינה ליבליך בסיפרה. מימין: 'ביום אשפוזו פצוע וגוסס בבית החולים הצבאי בקהיר'. משמאל: 'עם אמו ביום שובו ואישפוזו בבית החולים שיבא בתל השומר'. מתוך הספר: "יאיר דורי – סיפורו של צנחן ישראלי בשבי המצרי" / אהרון דולב ויאיר דורי, שיצא שנה אחרי שובו, ב-1972.

הילדים שחיכו בבית

במצבים קשים עולה לעיתים הצורך האנושי והמובן בנוכחותו של אדם שלישי, חיצוני, שאינו מהמשפחה, כדי להיות מסוגלים להיפתח ולספר דברים. לפעמים דווקא אדם חיצוני מסייע מאוד לפרוק תחושות שמעורבות במבוכה, בושה, אשמה וחוויה של פער גדול שנוצר בין מי שחזר מהשבי לכל שאר הקרובים אליו מפאת הזמן שעברו בהפרדה כמעט מוחלטת.

שבוי אחר נוסף מתוך העשירייה, הטייס לשעבר יצחק (ג'ף) פיר, היה אחד מאלו שנעזרו בליבליך כדי לספר למשפחתו את שעבר עליו בשבי. פיר נולד בארה"ב ועלה ארצה בגיל 14, ולכן לקח חלק משמעותי בתרגום "ההוביט" לעברית בשבי. לאחר שחזר מהשבי שב לארה"ב והפך להיות טייס ניסוי. ליבליך טסה לפגוש אותו שם:

"הוא שאל אותי האם ביתו בת ה-17 תוכל להצטרף לראיונות שערכתי עימו. עניתי שכמובן, ואז התברר לי שזו פעם ראשונה שהיא שומעת ממנו על חוויותיו בשבי. קודם לכן הוא פשוט לא הצליח לספר לה. דווקא המסגרת הזו של ריאיון עבור ספר עזרה להם להתקרב. זו הייתה הזדמנות מיוחדת עבור שניהם."

לילדי השבויים לא היה קל לגשר על ההיעדר שחשו בזמן שאבותיהם היו בשבי. דליה הרפז היא אחת מהתאומות שנולדו להרפז בזמן שהותו בשבי. הם התאחדו מחדש רק כשהייתה בת שלוש וחצי. בשיחה איתה היא סיפרה, שבגלל שאביה נעדר בתקופה של גיל הינקות שקריטית להתקשרות שמתרחשת בדרך כלל בין הורים לילדים, היא אף פעם לא הצליחה להאמין באמת עד הסוף שרמי הוא אכן אביה. עם השנים ולאחר שהתבגרה, הקשר שלהם התחזק והתהדק, אבל משהו בסיסי שם היה חסר תמיד. כבוגרת דליה מדגישה – לא חסר לה כלום. היא מתארת את אביה כאדם מדהים וטוב לב שהיה עבורה מקור השראה בהתמודדויות שלו עם הקשיים שעבר.

הודעה בעיתון על לידתן של התאומות דליה ודגנית הרפז, שאימן נורית הייתה בחודש השמיני להריונה כשבעלה רמי נפל בשבי. מתוך 'הארץ', 8 באוגוסט 1970.

בערוב ימיו, כשהוא מתמודד עם מחלת הפרקינסון, כתבו רמי יחד עם אשתו נורית ספר בשם "השבוי ואשת השבוי". זהו דיאלוג בין שניהם על תקופת השבי הארוכה, בה הם מתארים את הקשיים ואת הניצחונות הקטנים שבדרך. דליה מספרת שהספרים על תקופת השבי של אביה היו פתח לשיחה ביניהם על הנושא, שכמעט לא דובר בבית:

"עד שלא קראתי את הספר 'חוץ מציפורים' לא ידעתי מה עבר על אבא שלי!, ועד שלא קראתי את הטיוטות לספר שהוא כתב עם אמא שלי – לא ידעתי מה עבר עליה, אלה היו ממש גילויים חדשים עבורי – הגבורה שלה, הלחצים שעברה, הקושי לגדל ילדות לבד ולשמור על תקווה, החלומות שהיו לה והתנפצו".

"השבי לא עובר"

גיורא רום, טייס שנפל בשבי בשנת 1969 וחזר ארצה עוד לפני שרמי הרפז וחבריו נשבו, התפנה להוציא את ספרו "צבעוני ארבע" (שם הקוד שלו במערכת הקשר הפנימית) רק בעשור השביעי לחייו לאחר שסיים שורה של תפקידים ציבוריים. בספר כתב על ארבעת החודשים ששהה בשבי. החזרה לחיים לא הייתה פשוטה. אבל רום היה נחוש בהחלטתו – אני רוצה לחיות, ועל כך גם כתב בספר זכרונותיו, שמתאר את ההתמודדויות בחיים שאחרי השבי.

כשנה לאחר שחזר רום מהשבי המצרי, הוא חזר לטוס כטייס קרב. רעידות בלתי נשלטות, יובש קיצוני בפה ודופק משתולל ליוו אותו כשהוא טס מעל איזור הדלתא במצרים שם הופל מטוסו שנתיים קודם לכן.

"צבעוני ארבע" / גיורא רום.

רום נפטר באוגוסט 2023, לאחר שנים ארוכות של תפקידי מפתח בחיל האויר , ממנו השתחרר בדרגת אלוף, ולאחר מכן במגזר הציבורי. נטע גורביץ', בתו, נולדה כשנתיים לאחר ששב מהשבי. כשדיברנו איתה, חשוב לה להדגיש כי למרות שאביה חי חיים מלאים ופוריים אחרי חזרתו מהשבי, והיה אב משקיע ונוכח עבורה, עדיין נותרו בו עקבות התקופה הזו: "השבי לא עובר. השבוי מבלה חיים שלמים בניסיון לתכלל את החוויה הזו להמשך החיים".

"טייס חיל האויר, גיורא יעקב רום, שמטוסו הופל ב-11 בחודש בתחום מצרים, צולם בבית חולים בקהיר, שם הוא מחלים מפצעיו. מתוך עיתון 'הארץ', 21 לספטמבר 1969.

כשהיא אומרת "ספרות יקרה לליבי כי היא כלי שמאפשר לעבור חוויה של מישהו אחר ולהפנים אותה" נדמה כי היא מדברת בעיקר על סיפור חייו של אביה האהוב.

מבחינתה של נטע, הספר שכתב אביה יכול לסייע לנו בימים כל כך קשים, כשאנחנו מתפללים לחזרתם בשלום של כל החטופים:

"הספר הזה הוא עדות לכך שאפשר להחלים מהדבר הזה. יש אחריו חיים. יש אחריו חיים עם משמעות, עם כל הקשיים שבדרך. אולי אם אנשים יקראו אותו, הם יהיו בקשר עם המקום הזה של התקווה".

גיורא רום (משמאל) עם משפחתו. שניה מימין: ביתו, נטע גורביץ'. צילום: רן מנדלסון, מתוך אלבום משפחתי.

סיפור מלחמה: הספרים שמרפאים אותנו

"הצורך לארגן את התוהו ובוהו של המציאות סביב סיפורים הוא צורך אנושי שמתעורר ביתר שאת גם בעת הזו". אילה דקל מספרת על מקומם ותפקידם של ספרים וסיפורים בימים של מציאות שבורה וכאוטית

אביתר, תבור ובארי - ילדיה של אילה דקל, בעולמו של הארי פוטר. עולם סיפורי מסודר עם סוף טוב בצילה של מציאות מסוכסכת וכאוטית.

בשבעה באוקטובר, כשאזעקות התחילו להישמע במרחב והאימה מילאה את האוויר, בן הזוג שלי מיד עלה על מדים ויצא למילואים. אני הייתי דבוקה למסך הפלאפון כדי לשמוע עדכונים מאנשים אהובים וכדי לנסות לחלוב מידע מהחדשות. הבן שלי בחר בדרך אחרת, הוא הרים מהמדף את הספר הראשון בסדרת פרסי ג'קסון ולא עזב את גיבור הספר יומם וליל. הוא קרא בין חמש מאות לאלף עמודים ביום, והתעמק במיתולוגיה היוונית שהיא כה שונה ממה שמתרחש במרחב סביבנו.

"אמא, המלחמות שהיו פעם יותר הוגנות" הוא הסביר לי בין ספר לספר, "להילחם בחרבות זה יותר הוגן מרובים, יש לצד השני יותר יכולת להתגונן כשכל אחד מחזיק חרב".

ילדים קוראים. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף יוסף דרנגר. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

המלחמה מאיימת על הסדר של חיינו, וכשהחרדה נכנסה אל הלב, הוא חזר אל העולם המסודר שנמצא בין הספרים – שעל אף שיש בו מלחמות, על אף שיש בו רעים, ורבים עלולים לחשוב שהוא יכול להוות טריגר – הוא עולם מסודר. יש בו עלילה שמתקדמת בקצב הנכון. יש בו התחלה, אמצע וסוף ויש בו את הידיעה הברורה והעמוקה שהטובים ינצחו בסוף.

"המציאות היא תמיד לא אחידה, מסוכסכת, מלאת סתירות. הדרך היחידה לארגן אותה לתבנית משמעותית אחידה היא לנסות לספר סיפור" כותב ויליאם פוקנר. במידה רבה הוא מתאר את מה שאנחנו רואים סביבנו מאז אותה שבת שחורה. המציאות היא כאוטית, אין בה שום סדר או כוונה. אנחנו מנסים לסדר אותה בתבנית סיפורית כי אנחנו זקוקים וזקוקות לסיפור.

בני אדם זקוקים למזון, לביטחון, לאהבה. ובני אדם זקוקים גם לסיפור. הצורך לארגן את התוהו ובוהו של המציאות סביב סיפורים הוא צורך אנושי שמתעורר ביתר שאת גם בעת הזו.

בארי מתמודד בדרכו שלו. צילום: אילה דקל.

הסיפור בימים האלה יכול לנחם, לנרמל, להרגיע ולתמוך. אף אחד מאיתנו לא יודע בדיוק איך נראית המציאות, אנחנו מפעילים את הדמיון מתוך מה שאנחנו רואים ויודעים. הסיפורים עוזרים לנו להושיב חלקי דמיון במקום טוב יותר, הם עוזרים לנו להרגיע את הנפש.

בימים של חג החנוכה, כשהקרבות עוד משתוללים, אנחנו עדים להדלקת נרות וחנוכיות גם במקומות לא שגרתיים – בכיכר החטופים בתל אביב ובלב עזה ממש. אל מול הנרות הדולקים מסופר שוב ושוב סיפורם של המכבים, והגבורה אז מחזקת את הלב גם היום. ואותו אור שמאיר דרך סיפור המכבים כבר אלפי שנים מעודד את כולנו ומנחם אותנו. מספר לנו שעוד נצליח לצאת מאפילה לאורה. מזכיר שהעם היהודי כבר ניצח את החושך בעבר ומספר לנו שנצליח גם הפעם.

כשהסתובבה השמועה על אישה שילדה בשבי החמאס, חזרתי בתוך ראשי שוב ושוב אל שתי סצנות ספרותיות. האחת מתוך ספרה של ויקטוריה היסלופ על אישה שילדה במחנה עבודה ביוון בזמן מלחמת העולם השנייה, והשניה מתוך ספרה של ג'וג'ו מויס "מתנת כוכבים", שבה מתרחשת לידה בין כתלי בית הסוהר בדרום ארצות הברית בראשית המאה העשרים. בשתי הסצנות, על אף הקושי הנוראי שיש בסיטואציה, נולדת ברגעים הקשים האלה גם חמלה אנושית. השומרים והקלגסים מתרחקים קצת כדי לתת מקום לחיים להיוולד. אמנם הסופים לאו דווקא טובים בשתי הסצנות, אבל יש איזה רגע, איזה זיק של תקווה כשאמא פוגשת את התינוק שבוקע מתוכה. ובאותם רגעים קשים, כשחשבתי על אישה שילדה בשבי, קיוויתי וייחלתי שגם שם יש רגע כזה, בתוך המציאות הנוראית. הסיפורים שהכרתי בין הדפים והמילים עזרו רגע להחזיק את המציאות.

סיפורים עוזרים להחזיק מציאות. עטיפות הספרים "האנשים שאהבנו" ו"מתנת הכוכבים".

כשהבן שלי שמע על כך שיש ילדים חטופים הוא נחרד עד עמקי נשמתו, והיה קשה מאד להרגיע אותו. המילים הרגועות הראשונות שלו היו – "אני מקווה שבשבי של החמאס יש מישהו שדואג לילדים כמו שגברת בלום דאגה לויש ואוליבר".

בתוך החרדה לילדים שבשבי הוא חזר לסצנה ספרותית שהוא מכיר מתוך הספר כראמל, בה נחטף התינוק אוליבר (ובסדרה הטלוויזיונית נחטף הילד ויש). בסיפור, בין החוטפים יש אישה אחת, שעל אף שהיא מרשעת איומה, היא מצליחה לדאוג לו ולוודא שלא יהרגו אותו – גברת בלום. כדי להרגיע את נפשו, הבן שלי שאב כוחות מסצנה של שבי שהוא מכיר, מגברת בלום והטיפול שלה בילד החטוף בסדרת כראמל.

גברת בלום. גם נבלים יכולים לשמור. צילום מסך מתוך הסדרה "כראמל" בכאן לחינוכית.

סצנה נוספת שעזרה להתמודדות עם השבי נמצאת בסדרת הארי פוטר. שם מוחזקים במרתף חשוך ואיום לונה לאבגוד ואדון אוליבנדר. כשהם משתחררים מכלאם אומר אדון אוליבנדר כי לונה, הילדה, היתה נקודת האור שלו במקום הנורא ההוא. היא עזרה לו להיזכר שכדאי להמשיך לחיות. אנחנו מתחילים לשמוע סיפורים על השבי הנורא שעברו החטופים, בהם נקודת האור היא רגעי החמלה.  איתן יהלומי, ילד בן 12, וויתר על המזרון שלו עבור אישה מבוגרת יותר. ילד אחר אמר לאוהד מונדר מזל טוב ליום הולדתו, וסיפר לו שראה בטלויזיה איך המאמן של נבחרת הפועל באר שבע מברך אותו. רגעים קטנים של דאגה אנושית בשבי. של עזרה בתוך סיטואציה בלתי אפשרית.

באחד מרגעי השבירה שלי במלחמה, הרגשתי שהכל אבוד. שאין יותר תקווה ואנחנו לא נצליח לצאת מהמצב הזה לעולם. לא ראיתי אופק. בכיתי ללא הפסקה ואפילו עברתי התקף חרדה. כשהתכתבתי עם חברה היא בחוכמתה שלחה אותי למילותיה של לונה לאבגוד בספר השביעי בסדרת הארי פוטר. הם נמצאים באמצע קרב נוראי מול אדון האופל, נראה שהכל אבוד, פרד מת, ההגנות של הוגוורטס נפרצו, נראה שכולם הולכים למות. באמצע הקרב, הארי מרגיש שהוא לא יכול יותר, שאין לו תקווה. ואז לונה מציעה לו משהו טוב שהוא יכול לחשוב עליו: העובדה שהם עדיין נלחמים, שיש סביבו אנשים שלא ויתרו, שהם נאבקים ולא נכנעים לרוע.

אנחנו עדיין נלחמים. שלושת המילים האלה הלכו איתי במשך ימים ועזרו ללב להתגבר. הידיעה שאנחנו לא מוותרים. שעל אף הרוע, האלימות והאבדות הבלתי נסבלות, אנחנו ממשיכים להילחם. לא התייאשנו.

לונה לאבגוד. אנחנו ממשיכים להילחם.

החיים הם לא ספר לצערנו, הטובים לא תמיד מנצחים. וגם אם כן, הכאב והאימה שיש בדרך בלתי ניתנים לשיעור. אבל כדי להכיל את האימה שסביבנו אנחנו זקוקים לסיפור. הזדקקות אמיתית.

הצורך בסיפור פושט ולובש צורה לאורך החיים ואנחנו משתמשים בו בדרכים שונות. אבל תמיד, אנחנו זקוקים לו.

כשבן הזוג שלי יצא לאפטר מעזה, הוא הקדיש את היום הראשון שלו בבית לביקור פצועים ואבלים. בהתחלה ניסיתי לשכנע אותו שינוח, אבל הוא התעקש, ואני שחררתי והצטרפתי אליו.

הוא עבר מפצוע לפצוע ומבית אבלים אחד למשנהו ועזר להם להשלים את חלקי הפאזל לסיפור שלם. כל חייל יודע רק מה קרה לו ברגעי הקרב והוא עזר להם לאסוף את כל הרגעים לסיפור אחד כדי לסגור מעגל.

אחר כך הוא הסביר לי שכשהוא היה חייל צעיר לא אספו עבורם את הסיפורים, הקצוות נשארו פרומים ורבים מהחברים שלו סוחבים שאלות עד היום. כחלק מתהליך הריפוי, כחלק מהיכולת להמשיך בחיים, אנחנו זקוקים לכמה שיותר חלקים בסיפור. אנחנו זקוקים וזקוקות לסיפור מיטיב. כזה שיש לו התחלה אמצע וסוף. כזה שמכיל בתוכו משמעות וסיבה. שיש לו דרך לתמוך בנו כדי להגיע חזקים יותר אל יום המחר.

סיפור לפני השינה בצל מלחמה, קיבוץ נירים. צילום: משה פרידן. מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלית.

אנחנו נחזור: הרוח של קיבוץ נירים תנצח

שתי מילים נכתבו על ההצעה לחולצות שהכינו ניצולי קיבוץ נירים לחברי הקיבוץ: אנחנו נחזור. המילים האלו מגלמות בתוכן היסטוריה של אומץ, גבורה, חלוציות וציונות שצריכה לשמש דוגמה לכולנו. הקיבוץ שהוקם ב-1946 וכבר שנתיים לאחר מכן נאלץ להילחם קרב נואש על קיומו, שרד אז וגם היום בזכות הרוח המיוחדת המפעמת בין חבריו

דורה אבני בת ה-25 חברת קיבוץ נירים מנקה רובה בעוד שני בניה, אמיר בן ה-6 וארנון בן השנתיים צופים בה, 1955. אמיר נהרג בגיל 22 בעת שעלה על מוקש עם הטרקטור בו עבד במטעי האבוקדו של נירים. צילום: משה פרידן, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; וכיתוב עבור חולצה "אנחנו נחזור" שעוצבה על ידי ארנון אבני, גרפיקאי וחבר קיבוץ נירים.

"שלושה יסודות הגיעו ראשונים לנירים במדבר: הפרות, התינוקות והספרייה. הפרות – עדות לצמיחת המשק, התינוקות – עדות לאמונה בעתיד, והספרייה – אות ומשל לתרבות העל." (שולה רם, אחת ממייסדות קיבוץ נירים, בהקדמה לספר "חמישים השנים הראשונות 1946-1996" שיצא לציון יובל להקמת נירים).

ההתחלה של נירים הייתה צנועה ביותר – 4 צריפים בסך הכל הרכיבו את הנקודה הראשונה בה עלה לקרקע קיבוץ נירים, (אז דנגור), קרקע הנמצאת רק קילומטרים ספורים ממיקומו הנוכחי. הקיבוץ עלה על הקרקע במוצאי יום כיפור 46', במסגרת מבצע 11 הנקודות, בו עלו על הקרקע בלילה אחד 11 התיישבויות שונות, מתחת לאפם של הבריטים, רובן הגדול בנגב.

צילום אוויר של קיבוץ נירים בנקודה בדנגור, 1946, צלם לא ידוע. מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלית.

נירים הוא קיבוץ שמבוסס על ילידי הארץ, צברים, בוגרי תנועת הנוער השומר הצעיר שהפכו מאוחר יותר לפלמ"חניקים. בהמשך הצטרפו אליהם גם גרעינים שונים מארצות שונות, אך משהו מהצבריות המחוספסת והעקשנית דבק במקימי הקיבוץ וסייע להם להתגבר על הקשיים הרבים בהם נתקלו במהלך השנים.

39 צעירים וצעירות חיו, במשלט הקטן שהיה קיבוץ נירים של אז, טיפחו אותו והגנו עליו. הם עבדו בחקלאות, בתנאים לא פשוטים כאשר המים הובאו מרחוק על עגלה וחולקו במשורה. מתוך היכרות עם הסיכונים שביישוב ספר ביצרו חברי הקיבוץ את הנקודה ככל יכולתם ובנו בונקרים ותעלות הגנה.

חברי קיבוץ נירים בדרכם לעבודה בשדות, 1947. צילום: זולטן קרוגר, מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלית.

בקרב הקשה וההירואי שלהם במלחמת העצמאות עמדו חברי נירים מול מתקפה של מאות מצרים שצבאו על הגדר הפשוטה שנבנתה סביב לנקודת ההתישבות שלהם בדנגור. בדרך לא דרך הם הצליחו לעצור אותם. בעזרת נשקים ספורים שהיו בידיהם הם נלחמו בחוכמה ובשיטתיות במטרה ליצור תחושה שהם כוח גדול ממה שהיו בפועל. הם נפגעו בעצמם אך גם פגעו במצרים שככל הנראה נבהלו מעוז הלחימה שלא ציפו לה בנקודה כה קטנה וברחו מהמקום. 11 מבני הקיבוץ הצעיר, כמעט שליש מהלוחמים והלוחמות, נהרגו באותה מתקפה קשה.

חברי קיבוץ נירים חופרים תעלות לפני מלחמת העצמאות, 1948. צלם לא ידוע, מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלית.

לפני המתקפה הקשה תלו בצריף ששימש כחדר האוכל של נירים שלט חגיגי, שביטא את רוח הזמן: "לא הטנק ינצח כי אם האדם". אחריה, ההרס בקיבוץ היה כה גדול עד שכמעט לא נותר בדנגור דבר. הצריף כולו נחרב, רק הקיר ועליו השלט נותרו עומדים, כסמל לרוחם של חברי נירים ששרדו את יום המלחמה הקשה.

השלט על קיר צריף חדר האוכל היחידי שנותר עומד בסיום המתקפה, "לא הטנק ינצח כי אם האדם" מחגיגות ה-1 למאי 1948. הצילום לקוח ממוזיאון הפלמ"ח, באדיבות ד"ר אלדד חרובי.
כתבה מעיתון 'דבר' מיום ה-16.5.1949.

בקושי עברה שנה מאז, וכבר במאי 1949 יצאה לאור בקיבוץ החבול אך הגאה חוברת הנצחה מרגשת: "נירים מול אויב", חוברת זיכרון המספרת על ההתקפה על נירים והנופלים בה. חוברת זו היא דוגמא לתרבות מבוססת ורוח איתנה של חברי הקיבוץ שעוד תתפתח ותשגשג במהלך השנים. בה מופיעה לראשונה תפילת ה"יזכור" המצמררת והייחודית של נירים. תפילה זו תשמש את הקיבוץ במשך כל שנות קיומו, בטקס המציין את יום הזכרון לחללי מערכות ישראל:

"נזכור את חברינו – מיטב בני קבוצתנו אשר הרוו בדמם את אדמתו הצחיחה של הנגב. יד זדונית התנכלה למעט אשר בנינו, אשר נטענו וזרענו, היא לא יכלה לנו כי עמדו למולה פניהם וזרועותיהם של בוני הנגב, של משחררי ירושלים, לוחמים אמיצים – של אחד עשר החברים אשר נדרו לאמר: לא תדרוך כף רגלם על אדמתינו!"

 

בחוברת הזיכרון של שנת 49' ביטאו חבריה את האבל על ההרס והאובדן יחד עם התקווה והנחישות להמשיך הלאה:

"- – – דנגור היפה עם גגותיה המרועפים אדום, שכה הרבינו להתגאות בהם, נהרסה ונשרפה, צריף אחרי צריף. הכל למעלה נשרף, אך המצרים לא חדרו לנקודה.
נירים בדנגור נהרסה ונירים אחרת תבנה. במקום קרוב למקום בו נפלו חברינו נקים לנו את ביתנו. ושם במקומנו החדש נקים מצבת עד חיה יקרה לחברינו שנפלו. " (בני, ע"מ 39).

את זכרם של חבריהם שנהרגו בקרב רצו לשמר באופן חי וחיוני, ולא כמצבה דוממת – שגשוגו של הקיבוץ היה להם למצבה, כפי שהתחייבו בחוברת הזיכרון:

"עברה שנה. חדשים עברו – ואנו לא נרפאנו. אותות האסונות שבאונו בשנה אחת בלבד נחרתו עמוק בלבנו. צדקו האומרים כי כל אחד נושא בקרבו בית קברות קטן.
נחוצה לנו מצבת עדות לחיים שנכרתו. אנו רוצים בבית שישמור על דמותם, על חיוכם.
נקים בית תרבות. בית תרבות שיהיה נופש לחבר אחר עבודתו. מקום רענון נפשי ותרבותי – כה כשם שהם, חברינו שאינם אתנו בשעה זו, היו רוצים שיהיה.
לא מצבת זכרון בלבד לא אבן דוממת. בית שוקק חיים, בית לדורות ולבנינו אחרינו.
ובתוך הבית הזה תשמר דמותם, ישמר כל אשר היה ונשאר חי בלבנו וכל אשר להם. כדי שיהיו יום-יום אתנו, שעה-שעה, וכדי שהבטוי לחיינו המשותפים יהיה עמוק יותר, כנה יותר.
צריך שיהיה זה בית תרבות טובה, חם ונעים, בית שיקשור אליו גם את ההורים, הקרובים והידידים.
זה המפעל אשר יוקם לזכרם."

גם העשור הראשון בנירים היה קשה. חבריו נאלצו להתמודד עם אינספור מאבקי הישרדות בתנאים בלתי אפשריים של מדבר שומם, מים מועטים, סופות חול מסמאות עיניים ודרכי גישה בלתי עבירות.

חברי קיבוץ נירים מול לוח סידור העבודה, בו יראו את שיבוצם לעבודה ביום או בשבוע הקרובים, 1955. צילום: משה פרידן, מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלית.
ילדי נירים מטיילים בתעלות המגן בקיבוץ, בכניסה למקלט בתי הילדים, כנראה בשנות ה-60'. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

למרות שמבחינה ביטחונית החיים בנירים אף פעם לא היו רגועים לגמרי, הקשיים לא הפילו את רוחם של אנשי הקיבוץ. הם נותרו גאים במורשתם, והמשיכו את דרכם של ראשוני הקיבוץ ביתר שאת. הרוח המפעמת הזו באה לידי ביטוי בשירים שהיו חלק מרכזי בתרבות של נירים. לחוברת פזמונים של הקיבוץ בחרו בשם החד משמעי: "אצלנו שרים ככה" (נירים 1956-1967). השירים נאספו על ידי אורה חסין, בת גרעין שעזבה את הקיבוץ ואסופה זו הייתה מעין מתנת פרידה שהיא הכינה לחבריה שנותרו בו. היא יצאה לאור ככל הנראה בסביבות 1967, לפני מלחמת ששת הימים, שנים שהיו שקטות יחסית בקיבוץ. החוברת היא דוגמא לתרבות הייחודית והעניפה שהתפתחה בקיבוץ נירים שמחזקת את תחושות הגאווה והשייכות שחשים תושביו.

הכריכה של החוברת "אצלנו שרים ככה – נירים 1956-1967", עותק השמור בספרייה הלאומית.

השיר הראשון המופיע באסופת הפזמונים הוא גרסה מקומית של נירים ל"שיר השלום", שיר שהיה ידוע בתנועה כולה ונכתב על ידי חבר הגרעין ציקי דינשטיין בתקופת מבצע סיני ב-1956. השיר הביע באומץ את השאיפה לחיים משותפים ושלווים עם השכנים הערביים, מה שכעת נראה כחלום רחוק אך במשך שנים הושר בקיבוץ נירים אינספור פעמים:

"תראו רבותי שיגיע היום,
אצלנו בגבול יהיה עוד שלום
ואנחנו נסע לחאן-יונס לסרט,
עם עבדול וואהב, בערבית מדוברת."

בסיום החוברת המשפט המייצג:

"עוד תראו איזה מין קיבוץ יהיה כאן בנירים! שמכל הקיבוצים יבואו לקחת ממנו שיעורים!!"

לאורך כל השנים נחשב הקיבוץ לאחד מעמודי התווך הבלתי מעורערים של יישובי הנגב המערבי ועוטף עזה. בדיחה ידועה של הקיבוץ השכן, ניר-עוז, ממחישה זאת היטב:

"כששואלים חבר קיבוץ ניר עוז מהיכן הוא, התשובה היא "ליד נירים"… כשהיינו ילדים נהגנו ללגלג על ילדי קיבוץ נירים שחשבו שהם מרכז העולם; אז אמרנו שאנחנו "ליד נירים". או במילים אחרות: אנחנו ליד מרכז העולם (חשובים, אבל פחות)". (הדר רובין, בת ניר עוז, מתוך דף הפייסבוק שלה).

החולצות שהדפיסו בקיבוץ נירים לאורך השנים מבטאות גם הן את גאוות היחידה של חברי וחברות הקיבוץ.  גאוות יחידה שאפילו אירועי השבת השחורה של ה-7 באוקטובר לא יצליחו לרמוס. כולן עוצבו על ידי ארנון אבני, מאייר, גרפיקאי וקריקטוריסט, חבר קיבוץ נירים. בחולצה הזו, הראשונה שהודפסה, הקיבוץ מוצג בין הערים הגדולות והמפורסמות בעולם:

החולצה המדוברת: "פריז, ניו יורק, לונדון, נירים", תמונה באדיבות ינון חפץ, בן קיבוץ נירים. עיצוב: ארנון אבני.

בחולצה שהודפסה לציון סיום מבצע צוק איתן בשנת 2014 כתוב: "לא מוותרים על נירים".

אלה ברגיל, בת הקיבוץ, עם החולצה "לא מוותרים על נירים" שהודפסה בקיבוץ נירים באוגוסט 2014 לציון סיום מבצע 'צוק איתן'. עיצוב: ארנון אבני. צילום: ארנון אבני.

בטבח של ה-7 לאוקטובר נרצחו בנירים 5 אנשים, מתוכם 3 בני הקיבוץ ושני אורחים, וכן נחטפו 5 אנשים – 4 בני קיבוץ ואורחת אחת. כעת, בסוף שנת 2023, לאחר האירועים הטראגיים שהיכו בקיבוץ ובכל הנגב המערבי, הרוח החזקה של נירים שבה לנשוב, והחולצה (שטרם הודפסה) הפעם נושאת את המילים הפשוטות: "אנחנו נחזור".

ההצעה לעיצוב חולצה שהעלה ארנון אבני. לגבי תהליך החשיבה מאחורי החולצה הוא כותב: "…יש בו כלנית שהיא מעין סמל של 'העוטף' כולו שכולנו חברין בו וגם שני עלים שנשרו. מי שיראה בהם טיפות דם או מעין לב שבור – לא יחטא למסר. המילים 'אנחנו נחזור' הן המסע שהתחלנו בו. הן כתובות בכתב חופשי שיכול להיראות כחתימה, כהתחייבות".

החולצות הן עדות מרגשת לתחושת השייכות של חברי הקיבוץ לאדמתם ולמפעל המדהים שבנו עליה, למרות הקשיים העצומים. זו גאוות היחידה שמחזקת את הנותרים והנשארים. ואולי לא מפתיע שנירים היה הקיבוץ הראשון שהכריז בפומבי כי חבריו החליטו לחזור לקיבוצם ברגע שיתאפשר הדבר.

ונסיים בשורות האחרונות של אותה תפילת "יזכור" משנת 1949:

 

"נזכרם על שמות החיבה והחן, על שעות הנחת והכאב, שחיו עמנו. כי בכל אשר נבנה ונקים עוד יעלה ויזכר שמם. בלא מילים – ביסוד של בנין. בכל דונם אדמה שנזרע ונקצור – כי זאת הייתה משאת נפשם, בחייהם ובמותם.

הלוואי וגם בימינו יתאושש הקיבוץ ויחזור לתפארתו באותה מהירות כפי שעשה זאת לאחר מלחמת השחרור, ועם אותו להט ותשוקה לבנות ולהיבנות. מי ייתן וגם הפעם זכרון הנרצחים ישמש דלק לבנייה ועשייה חלוצית ותרבותית, כמו שבנירים יודעים כל כך טוב לעשות.

 

בהכנת הכתבה נעזרנו בעבודת סמינריון של גליה הלר קרמר, בת קיבוץ נירים : "יצירה עצמית של חברי קיבוץ נירים בשנות החמישים והשישים".

תודתנו שלוחה לחברי קיבוץ נירים בר חפץ וענת מרלא, שסייעו בהכנת הכתבה.

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף" – מחווה לישובי עוטף עזה

 

239 בתים וגעגוע – המיצג למען החטופים בספרייה הלאומית

כמו כולם, הרגשנו צורך לעשות משהו שיעזור להפוך את המספרים והשמות מאחורי מאות החטופים שמוחזקים בעזה לאנשים ממשיים, כאלה עם אהבות, תחביבים ותקוות לעתיד. משהו שימחיש עד כמה כל אחד מהנשים, הגברים והילדים האלה הוא עולם ומלואו. הדרך שלנו לעשות זאת היא בעזרת הספרים שממלאים את הספרייה שלנו. טור של דורית גני, אוצרת המיצג "לכל חטוף יש סיפור משלו, לכל חטופה יש סיפור משלה"

צילום: לירון הלברייך

פינוקי חמוד שלי איפה אתה? 

אלפי הורים בארץ ובעולם קראו את המשפט הזה לילדיהם, לילה אחרי לילה, כשהם חבוקים יחד במיטה חמה ובבית בטוח. 

כעת, שני עותקים זהים של ״איפה פינוקי״ מונחים על כסאותיהן הקטנים של התאומות יולי ואמה קוניו, רק בנות 3, והמשפט הזה מקבל משמעות שוברת לב. 

מאז ה-7 באוקטובר כולנו מוצפים בעצב ובחוסר אונים אל מול הטרגדיה הבלתי נתפסת שפקדה כל כך הרבה משפחות ישראליות. כמו כולם, הרגשנו צורך לעשות משהו. משהו שיעזור להפוך את המספרים והשמות לאנשים ממשים, כאלה עם אהבות, תחביבים, תקוות לעתיד. משהו שימחיש עד כמה כל אחד מהנשים, הגברים והילדים האלה הוא עולם ומלואו. הדרך שלנו לעשות זאת היא בעזרת הספרים שממלאים את הספרייה שלנו.

המיצג שלנו נקרא "לכל חטוף יש סיפור משלו, לכל חטופה יש סיפור משלה". עשרות רבות, רבות מדי, של כיסאות שחורים מוצבים בלב אולם הקריאה החדש שלנו ועליהם תמונות החטופים. לצידם – כסאות צבעוניים של ילדי גן וילדי בית ספר וגם, מי יכול היה להעלות בדמיונו מצב כזה, כסא תינוק אחד.  

צילום: שי ניצן

על כל כסא מחכה לכל אחד מהחטופים והחטופות ספר. ספר שבחרנו עבורם. 

בתוך כל אחד מהספרים הכנו לכל אחד ואחת כרטיס קורא אישי, (כמו בספריות של פעם) ובכולם אותו תאריך החזרה – עכשיו.  

רצינו להמחיש את הכמות הבלתי נתפסת של החטופים והחטופות ובו זמנית לאפשר מבט אישי על כל אחד ואחת מהם, להזכיר שלכל אחד ואחת יש סיפור שטרם הושלם. מתוך סיפורי המשפחות והקרובים, למדנו להכיר קצת את האנשים מאחורי השמות והתמונות, ובחרנו עבורם ספר שחשבנו שיעזור לאחרים להכיר אותם טוב יותר ולהבין מי הם. בסתר ליבנו, מצאנו את עצמנו תוהים האם הם יאהבו את הספר שבחרנו? האם הבחירות שלנו עושות איתם חסד וצדק? מציגות אותם כפי שהם וכפי שהיו רוצים? 

צילום: שי ניצן

לאליקים ליבמן, בן ה-24, שלא יכול לשאת פגיעה בחלשים ומכונה על ידי משפחתו "רובין הוד" הנחנו על הכסא עותק של "הרפתקאות רובין הוד".

לליאת אצילי, בת ה-49, שלא מזמן סיימה קורס מדריכים ב"יד ושם", שמנו את "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד.

לשגיא דקל חן בן ה-35, איש בעל ידי זהב שבנה צעצועים לילדיו, שמנו את הספר "אבא בונה עוגה" של ליעד שהם.

לחנה פרי בת ה-79, שאוהבת מאוד לטפח את הגינה שלה, שמנו את "גינת בר" של מאיר שלו.

לאלכס לובנוב שאוהב טיולי ג'יפים שמנו ספר עם מסלולי 4X4.

לאביגיל עידן בת ה-3, שבוודאי מתגעגעת מאוד לחיבוק ולנשיקה של הוריה סמדר ורועי, זכרונם לברכה, שמנו את "הנשיקה שהלכה לאיבוד" של דבורה עומר. 

ליובל ברודץ בן ה-8, שאוהב לשחק באקס בוקס, שמנו את "מסע ההצלה" מסדרת מיינקראפט.

לדורון שטיינברכר בת ה-30, אחות וטרינרית, שמנו את הספר "לחופש נולדה" על לביאה שיצאה לחופשי.   

לענבר הימן בת ה-27, שמנו את הספר "אומנות האהבה" של אריך פרום, לאחר שבן זוגה נועם אלון סיפר לנו שהם נהגו לקרוא את הספר הזה יחד. הם עדיין באמצע הספר והוא ממתין לה שתחזור לקרוא בו יחד איתו.

לאורי דנינו, שרק לאחרונה הציע נישואין לחברתו שניצלה ומחכה לשובו, שמנו את הספר "בקרוב אצלכם – הזמנות לחתונות בארץ ישראל".

למורן סטלה ינאי, שבמסיבה ברעים הגשימה את חלומה והקימה דוכן עם תכשיטים מעשי ידיה, שמנו קטלוג תערוכה מהודר על תכשיטים ישראליים.

לאוהד מונדר, שציין יום הולדת 9 בשבי, שמנו ספר מסדרה שרוב בני גילו קוראים בשקיקה – "מנהרת הזמן" של גלילה רון-פדר-עמית – ומתוכה בחרנו את הספר "השבת השחורה", ששמו מקבל כעת משמעות חדשה ושוברת-לב.

ולכפיר ביבס הקטנטן, שהיה רק בן 9 חודשים כשנחטף, שמנו את הספר שכל תינוק ותינוקת ישראלים מכירים – "איה פלוטו" של לאה גולדברג – גם בגלל המשפט לקראת סופו, שכל הורה צעיר מדקלם בעל-פה: "חזרת הביתה, איזו שמחה!"

אלה רק חלק מהספרים שהתאמנו באופן אישי, ובצידם ניתן למצוא ספרים שנבחרו כי הכותר שלהם או תוכנם מקבלים כעת משמעות חדשה: "אין מקום שהוא רחוק מדי", "כל החיים לפניו", "החתיכה החסרה", "רוץ ילד רוץ", "תקוות גדולות" ו"מי ינחם את קטנטן"? 

בנימה אישית, עלי להודות שנושא החטופים והחטופות היה עבורי הקשה ביותר. לא יכולתי לשאת את המחשבה על החטופים ולא את סבלם הנורא של המשפחות, התקשיתי לקרוא את הסיפורים עליהם ולהביט בתמונותיהם. זה היה כאב שלא יכולתי לשאת. והנה, מצאתי את עצמי מעבירה ימים ולילות שלמים בקריאה עליהם, בקריאה על מה שקרה להם באותו יום ובעיקר – על מי שהם, על הדברים שהם אוהבים לעשות ועל האנשים שהם אוהבים ושאוהבים אותם. עכשיו, כל שם וכל תמונה הפכו לשמות ולתמונות שלמדתי להכיר ולאהוב. יחד עם ההיכרות הזו גדלו גם הכאב על היעדרם והתקווה הגדולה לשוב לראות אותם כאן.

לסיפור הזה חייב להיות סוף טוב.

***


המיצג "לכל חטוף יש סיפור משלו, לכל חטופה יש סיפור משלה" מוצג בימים אלה באולם הקריאה (קומות 1-, 2-) של הספרייה הלאומית, ופתוח לקהל הרחב.

דורית גני, ספרנית יעוץ והדרכה בספרייה, היא אוצרת המיצג.

***
צילומי כיסאות: לירון הלברייך