ספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל יזכרו פולמוסים רבים ומחלוקות רבות. אולם קשה לדמיין מחלוקת כה סוערת ואמוציונלית כמו זו שפקדה את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, כאשר עלתה על הפרק ההצעה לקבל מגרמניה שילומים.
החתימה על ההסכם עוררה ויכוח מר בישראל. רבים מתושבי המדינה היו פליטי שואה פצועים ומדממים בגופם ובנפשם. עבור אחרים זו הייתה סוגיה מהותית, שנגעה בשורשי קיומו של העם היהודי. המטען הרגשי שליווה את הוויכוח על הסכמי השילומים, והאמוציות שהיו כרוכות בו הולידו תגובות רבות של אנשי רוח ויוצרים, משני צדדי הוויכוח.
חזון העצמות היבשות המודרני של דן פגיס
טיוטת הסכם לשילומים/דן פגיס
טוב, טוב אדונים הזועקים חמס כתמיד,
בעלי-נס טורדנים,
שקט!
הכל יוחזר למקומו,
סעיף אחר סעיף.
הצעקה אל תוך הגרון.
שיני הזהב אל הלסת.
הפחד.
העשן אל ארובות הפח והלאה ופנימה
אל חלל העצמות,
וכבר תקרמו עור וגידים ותחיו,
הנה עדיין תחיו לכם,
יושבים בסלון, קוראים עתון ערב.
הנה הנכם! הכל בעוד מועד.
ואשר לכוכב הצהוב: מיד יתלש
מעל החזה
ויהגר לשמים.

שירו של דן פגיס, טיוטת הסכם לשילומים, הוא אחד הטקסטים השיריים המפורסמים ביותר שנכתבו על הסוגיה הטעונה של "הסכמי השילומים".
בשיר שכתב פגיס הוא ניסח את מחאתו כנגד הסכם זה. בלשונו הסרקסטית מתאר פגיס את תחושת העוול וחוסר האונים של הדובר. נמעניו של השיר, באופן אירוני, הם אותם אנשים המונעים את קיומו של הסכם זה.
כבר מכותרת השיר מסמן פגיס את הטריטוריה של הטקסט כטריטוריה אירונית ומרירה: "טיוטת הסכם לשילומים": הטיוטה היא האפשרות להביט במה שקדם להתהוותו של הטקסט עצמו. טיוטה היא אמנם לא המוצר המוגמר אותו "משווקים" לציבור, אך כידוע לכל חוקר ספרות, יש בה, בטיוטה, אלמנטים רבים שמלמדים על הטקסט המוגמר. במובן זה מבטיחה כותרת השיר הבטחה שפרעונה בצידה: הטיוטה טומנת בחובה את האפשרות לשמוע את הקולות ש"מאחורי הקלעים", היא מאפשרת להיות עדים לויכוח בעצימות גבוהה, היא פרועה, ומעורבבת, ללא המוקפדות שדורש הטקסט המהוגן של ההסכם, שיוצא לציבור לאחר שנכתב באופן "משפטי", נערך ללא רבב ונהפך לטקסט ייצוגי.
ובאמת, זוהי טיוטה במובן ההיולי שלה: השיר משמיע את טיעוני הניצים בוויכוח באופן חסר עכבות: יש בו זעם, ויש בו סרקזם עמוק. הוא לא שומר על איפוק משפטי, אלא משקף את האמוציות הכרוכות בוויכוח.
הוויכוח על אודות הסכם השילומים הוא כה קולני וכה סוער עד כי הדובר בשירו של פגיס נזקק להרים את קולו ולצעוק: "שקט!"
בדומה לשירו הידוע של נתן זך, הפותח תקופה פואטית במילים "רגע אחד שקט בבקשה, אני רוצה לומר דבר מה", גם פגיס מנסח את עמדתו לכאורה, באמצעות השתקת הצד האחר.
בהמשך השיר מתאר פגיס את "סעיפי הטיוטה" סעיף אחר סעיף. אך אין זה תיאור סעיפים משפטיים, אלא מעין "חזון עצמות מודרני", המתאר שלב אחר שלב את האפשרות המדומיינת והאבסורדית שאכן הכל יחזור למקומו.
ממש כמו נבואת ספר יחזקאל (ל"ז), בה מתבקש הנביא ללכת אל "בקעת העצמות היבשות" ולחזות בפלא שובם של המתים לתחיה, צעד אחר צעד, שלב אחר שלב, מהעצמות, דרך העור והגידים, ועד הרוח השבה אליהם, והתקבצותם ל"חיל גדול מאד".

אלא שהעיבוד המודרני של דן פגיס, המשתמש במילותיו של יחזקאל ממש: "וכבר תקרמו עור וגידים", נעדר את ה"רוח" הנבואית של יחזקאל, ואת הפאתוס המשוקע בנבואה זו, ותחתיו מאמץ גישה אירונית. כאן מתרחשת "תחיית המתים", תוך מחיקה גמורה של כל סממני הטראומה הלאומית:
הצעקה החוזרת אל תוך הגרון משכיחה את העובדה שמותם של ששת המיליונים היתה כרוכה בצעקה גדולה ומרה. שיני הזהב ששבות אל הלסת מכסות על אכזריותם וחמדנותם של הגרמנים, מכסות על עוולות מוסריות ממדרגה ראשונה.
סיומו של השיר, הממקם את הרוגי השואה על הכורסא בסלון לעת ערב, מתוך נינוחות נורמטיבית הוא שמדגיש ביתר שאת את העמדה הסרקסטית והאבסורדית ממנה נובעת ה"טיוטה" של פגיס:
"הנה עדיין תחיו לכם,
יושבים בסלון, קוראים עתון ערב".


"קחי את כסף השוד מידי ההורג"- תמיכתו של אלתרמן בהסכמים
הבולט ביותר מבין המשוררים הללו היה נתן אלתרמן, שכתב בחלוף השנים לא פחות מחמישה טורים בספרו "הטור השביעי" על אודות הסכמי השילומים.

מעניין להתבונן בתמורות שחלו ביחסו להסכם זה בחלוף השנים, אך לדיוננו רלוונטי בעיקר שירו שנכתב ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם:
בכ"ב באלול תשי"ב פרסם אלתרמן את השיר "אחרי חתימת הסכם השילומים". שירו התפרסם בעיתון דבר בתאריך 10.9.1952, מיד אחרי שנחתם הסכם השילומים בלוקסנבורג, ומיד כשתומכי ההסכם השיגו את מטרותיהם. שירו של אלתרמן ייצג את העמדה שאימצה את הסכם השילומים במלואו. בפתיחת השיר מתאר אלתרמן את הפתעתו משתיקתם של אנשי הרוח, הסופרים והמשוררים, ביחס לשאלת השילומים. סופרי ישראל אליבא דאלתרמן "יושבים על הגדר" ומסרבים "להכניס את ראשם בין שני הרים". מתוך תיאור זה עולה ביקורתו של אלתרמן על הפריבילגיה של אנשי הרוח לעמוד מנגד, ולא "ללכלך" את עצמם בהתייחסות אמנותית לסוגיה הפוליטית הרת הגורל:
"הופל הפור ונחתם חתום
וסופרי ישראל לא הרבו דברים
החכם יחריש והמשכיל ידום
בלי יכניסו ראשם בין הרים.
החכם יחריש והמשכיל ידום
ולהם לא דעה בדבר ולא יד
והיו צדיקים ליושב מרום
לאמור: עמדנו מן הצד".
לאחר שאלתרמן הציג את עמידתם של הסופרים על הגדר, ומבקר אותה באירוניה אלתרמנית טיפוסית, הוא קובע:
"זו אחת הדרכים, והיא דרך קלה
לא נלך בה. ניסוב. נעקוף את גבולה"
ומיד לאחר מכן הוא מציג את הדרך הנגדית, בה יכולים המשוררים ואנשי הרוח לבחור. כאן רומז אלתרמן לאנשי הרוח שבחרו להתערב במחלוקת ואימצו לעצמם רטוריקה "בגינית" מרדנית וצווחנית:
"ועוד דרך ישנה: בה דורך נאומם
או שירם של גדולים וקטנים
בהיותו מזעק ומטיח אשם
וגוזר צא-טמא ומידה אבנים
ולא פעם ושתים צורבת אישם
של דברים וברותחים את ליבך הם דנים—
אך לא פעם ושתיים תאמר לשמעם:
מה קלה ונוחה את מצנפת מרדנים"!
אך כמו תמיד, הדרך השלישית, דרך האמצע, היא הדרך המומלצת לדעת אלתרמן:
"ועוד דרך ישנה: באורה של חמה
לעמוד, לא מחריש ולא חף,
ולומר: גם ידי באותה חתימה
וטביעת אצבעי על הדף"!

בחלקו השני של השיר מציע אלתרמן, מתוך עמדתו התומכת בהסכמי השילומים, לקבל את הכספים מידי הגרמנים בראש מורם, מתוך גאווה לאומית, ומתוך תחושה שאלו כספים המגיעים ליהודים בדין ולא בחסד.

"עמדי מדינת היהודים! עמדי מצודה ועמוד ימני
עמדי, יורשת יחידה!
קבליהו את ברזל השוד הגמני
קבליהו באימה וברעדה…
בואי על נחלת המת!
על נחלת אב ואם ובן!
אנחנו בשמך
הפלנו פור
ובא יום, בלי כבס ומרק
ומבלי לנקות ולצרוף באור
קחי את כסף השוד מידי ההורג.
קחיהו ולא על ידי שליח
קחיהו ולא על ידי מלאך
בידך מידהם! בלי לטוח טיח
ובלי מסכה ומסך…
תגובתו המיידית של אלתרמן נובעת מכך שהכיר בחשיבותו של המשורר, או איש הרוח, בקביעת אמות מידה מוסריות בחברה. אלתרמן הבין כי עליו לנקוט עמדה בשאלה זו, ואכן עשה זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים.
ההשלכות המוסריות של ההסכם – נורמליזציה
אולם, בשנת 1957, בחלוף חמש שנים משירו הקודם, ומתוך פרספקטיבה, הוא כותב טור נוסף בשם "משמעותם של שילומים". אם בטורו משנת 1952 קרא אלתרמן לקבלה חד משמעית של ההסכם, הרי שבטור זה הוא חש כי עליו לנסח את תשובת המשקל, ולשמש כ"בלם" מוסרי המתריע על סכנות ההסכם:
הנה כי כן, בחלוף השנים, מבין אלתרמן את הסכנה הכרוכה בקבלת הסכם זה, ומיטיב לנסח את משנה הזהירות שיש לנקוט, חרף השילומים שנתקבלו, ביחס לסוגיית המשנה העולה מתוך קבלת השילומים: הנורמליזציה של היחסים בין ישראל לגרמניה.
על סוגיה זו, הנובעת מהסכם השילומים הוסיפו משוררים בני המשמרת הצעירה לכתוב, וראו בדיון בה חשיבות גדולה.
הנה לסיום שירו של רוני סומק, המעלה את סוגיית "הנורמליזציה של היחסים" עם גרמניה על העיוות המוסרי שכרוך בה.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן