משוררים בעקבות הסכם השילומים

דן פגיס ונתן אלתרמן בוויכוח פואטי-היסטורי

בגין נואם בהפגנה על הסכמי השילומים

ספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל יזכרו פולמוסים רבים ומחלוקות רבות. אולם קשה לדמיין מחלוקת כה סוערת ואמוציונלית כמו זו שפקדה את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, כאשר עלתה על הפרק ההצעה לקבל מגרמניה שילומים.

החתימה על ההסכם עוררה ויכוח מר בישראל. רבים מתושבי המדינה היו פליטי שואה פצועים ומדממים בגופם ובנפשם. עבור אחרים זו הייתה סוגיה מהותית, שנגעה בשורשי קיומו של העם היהודי. המטען הרגשי שליווה את הוויכוח על הסכמי השילומים, והאמוציות שהיו כרוכות בו הולידו תגובות רבות של אנשי רוח ויוצרים, משני צדדי הוויכוח.

חזון העצמות היבשות המודרני של דן פגיס

טיוטת הסכם לשילומים/דן פגיס

טוב, טוב אדונים הזועקים חמס כתמיד,

בעלי-נס טורדנים,

שקט!

הכל יוחזר למקומו,

סעיף אחר סעיף.

הצעקה אל תוך הגרון.

שיני הזהב אל הלסת.

הפחד.

העשן אל ארובות הפח והלאה ופנימה

אל חלל העצמות,

וכבר תקרמו עור וגידים ותחיו,

הנה עדיין תחיו לכם,

יושבים בסלון, קוראים עתון ערב.

הנה הנכם! הכל בעוד מועד.

ואשר לכוכב הצהוב: מיד יתלש

מעל החזה

ויהגר לשמים.

דן פגיס
דן פגיס

שירו של דן פגיס, טיוטת הסכם לשילומים, הוא אחד הטקסטים השיריים המפורסמים ביותר שנכתבו על הסוגיה הטעונה של "הסכמי השילומים".

בשיר שכתב פגיס הוא ניסח את מחאתו כנגד הסכם זה. בלשונו הסרקסטית מתאר פגיס את תחושת העוול וחוסר האונים של הדובר. נמעניו של השיר, באופן אירוני,  הם אותם אנשים המונעים את קיומו של הסכם זה.

כבר מכותרת השיר מסמן פגיס את הטריטוריה של הטקסט כטריטוריה אירונית ומרירה: "טיוטת הסכם לשילומים": הטיוטה היא האפשרות להביט במה שקדם להתהוותו של הטקסט עצמו. טיוטה היא אמנם לא המוצר המוגמר אותו "משווקים" לציבור, אך כידוע לכל חוקר ספרות,  יש בה, בטיוטה, אלמנטים רבים שמלמדים על הטקסט המוגמר. במובן זה מבטיחה כותרת השיר הבטחה שפרעונה בצידה: הטיוטה טומנת בחובה את האפשרות לשמוע את הקולות ש"מאחורי הקלעים", היא מאפשרת להיות עדים לויכוח בעצימות גבוהה, היא פרועה, ומעורבבת, ללא המוקפדות שדורש הטקסט המהוגן של ההסכם, שיוצא לציבור לאחר שנכתב באופן "משפטי", נערך ללא רבב ונהפך לטקסט ייצוגי.

ובאמת, זוהי טיוטה במובן ההיולי שלה: השיר משמיע את טיעוני הניצים בוויכוח באופן חסר עכבות: יש בו זעם, ויש בו סרקזם עמוק. הוא לא שומר על איפוק משפטי, אלא משקף את האמוציות הכרוכות בוויכוח.

הוויכוח על אודות הסכם השילומים הוא כה קולני וכה סוער עד כי הדובר בשירו של פגיס נזקק להרים את קולו ולצעוק: "שקט!"

בדומה לשירו הידוע של נתן זך, הפותח תקופה פואטית במילים "רגע אחד שקט בבקשה, אני רוצה לומר דבר מה", גם פגיס מנסח את עמדתו לכאורה, באמצעות השתקת הצד האחר.

בהמשך השיר מתאר פגיס את "סעיפי הטיוטה" סעיף אחר סעיף. אך אין זה תיאור סעיפים משפטיים, אלא מעין "חזון עצמות מודרני", המתאר שלב אחר שלב את האפשרות המדומיינת והאבסורדית שאכן הכל יחזור למקומו.

ממש כמו נבואת ספר יחזקאל (ל"ז), בה מתבקש הנביא ללכת אל "בקעת העצמות היבשות" ולחזות בפלא שובם של המתים לתחיה, צעד אחר צעד, שלב אחר שלב, מהעצמות, דרך העור והגידים, ועד הרוח השבה אליהם, והתקבצותם ל"חיל גדול מאד".

תחריט חזון העצמות היבשות של דורה
תחריט חזון העצמות היבשות של דורה

אלא שהעיבוד המודרני של דן פגיס, המשתמש במילותיו של יחזקאל ממש: "וכבר תקרמו עור וגידים", נעדר את ה"רוח" הנבואית של יחזקאל, ואת הפאתוס המשוקע בנבואה זו, ותחתיו מאמץ גישה אירונית. כאן מתרחשת "תחיית המתים", תוך מחיקה גמורה של כל סממני הטראומה הלאומית:

הצעקה החוזרת אל תוך הגרון משכיחה את העובדה שמותם של ששת המיליונים היתה כרוכה בצעקה גדולה ומרה. שיני הזהב ששבות אל הלסת מכסות על אכזריותם וחמדנותם של הגרמנים, מכסות על עוולות מוסריות ממדרגה ראשונה.

סיומו של השיר, הממקם את הרוגי השואה על הכורסא בסלון לעת ערב, מתוך נינוחות נורמטיבית הוא שמדגיש ביתר שאת את העמדה הסרקסטית והאבסורדית ממנה נובעת ה"טיוטה" של פגיס:

"הנה עדיין תחיו לכם,

יושבים בסלון, קוראים עתון ערב".

כרוז מטעם מפלגת החרות הקורא לרבבות לבוא ולהפגין. מתוך אוסף האמפרה של הספרייה הלאומית.
כרוז מטעם מפלגת החרות הקורא לרבבות לבוא ולהפגין. מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.
בגין נואם בהפגנה על הסכמי השילומים
בגין נואם בהפגנה על הסכמי השילומים

"קחי את כסף השוד מידי ההורג"- תמיכתו של אלתרמן בהסכמים

הבולט ביותר מבין המשוררים הללו היה נתן אלתרמן, שכתב בחלוף השנים לא פחות מחמישה טורים בספרו "הטור השביעי" על אודות הסכמי השילומים.

נתן אלתרמן
נתן אלתרמן

מעניין להתבונן בתמורות שחלו ביחסו להסכם זה בחלוף השנים, אך לדיוננו רלוונטי בעיקר שירו שנכתב ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם:

בכ"ב באלול תשי"ב פרסם אלתרמן את השיר "אחרי חתימת הסכם השילומים". שירו התפרסם בעיתון דבר בתאריך 10.9.1952, מיד אחרי שנחתם הסכם השילומים בלוקסנבורג, ומיד כשתומכי ההסכם השיגו את מטרותיהם. שירו של אלתרמן ייצג את העמדה שאימצה את הסכם השילומים במלואו. בפתיחת השיר מתאר אלתרמן את הפתעתו משתיקתם של אנשי הרוח, הסופרים והמשוררים, ביחס לשאלת השילומים. סופרי ישראל אליבא דאלתרמן "יושבים על הגדר" ומסרבים "להכניס את ראשם בין שני הרים". מתוך תיאור זה עולה ביקורתו של אלתרמן על הפריבילגיה של אנשי הרוח לעמוד מנגד, ולא "ללכלך" את עצמם בהתייחסות אמנותית לסוגיה הפוליטית הרת הגורל:

"הופל הפור ונחתם חתום

וסופרי ישראל לא הרבו דברים

החכם יחריש והמשכיל ידום

בלי יכניסו ראשם בין הרים.

החכם יחריש והמשכיל ידום

ולהם לא דעה בדבר ולא יד

והיו צדיקים ליושב מרום

לאמור: עמדנו מן הצד".

לאחר שאלתרמן הציג את עמידתם של הסופרים על הגדר, ומבקר אותה באירוניה אלתרמנית טיפוסית, הוא קובע:

"זו אחת הדרכים, והיא דרך קלה

לא נלך בה. ניסוב. נעקוף את גבולה"

ומיד לאחר מכן הוא מציג את הדרך הנגדית, בה יכולים המשוררים ואנשי הרוח לבחור. כאן רומז אלתרמן לאנשי הרוח שבחרו להתערב במחלוקת ואימצו לעצמם רטוריקה "בגינית" מרדנית וצווחנית:

"ועוד דרך ישנה: בה דורך נאומם

או שירם של גדולים וקטנים

בהיותו מזעק ומטיח אשם

וגוזר צא-טמא ומידה אבנים

ולא פעם ושתים צורבת אישם

של דברים וברותחים את ליבך הם דנים—

אך לא פעם ושתיים תאמר לשמעם:

מה קלה ונוחה את מצנפת מרדנים"!

אך כמו תמיד, הדרך השלישית, דרך האמצע, היא הדרך המומלצת לדעת אלתרמן:

"ועוד דרך ישנה: באורה של חמה

לעמוד, לא מחריש ולא חף,

ולומר: גם ידי באותה חתימה

וטביעת אצבעי על הדף"!

העמוד הראשון של הסכם השילומים, מתוך ארכיון המדינה.
העמוד הראשון של הסכם השילומים, מתוך ארכיון המדינה.

בחלקו השני של השיר מציע אלתרמן, מתוך עמדתו התומכת בהסכמי השילומים, לקבל את הכספים מידי הגרמנים בראש מורם, מתוך גאווה לאומית, ומתוך תחושה שאלו כספים המגיעים ליהודים בדין ולא בחסד.

.
כרוז הקורא למפלגת חרות לשמור על גבולות הדמוקרטיה במסגרת הויכוח על השילומים. מתוך: אוסף האפמרה של הספריה הלאומית.

"עמדי מדינת היהודים! עמדי מצודה ועמוד ימני

עמדי, יורשת יחידה!

קבליהו את ברזל השוד הגמני

קבליהו באימה וברעדה…

בואי על נחלת המת!

על נחלת אב ואם ובן!

אנחנו בשמך

הפלנו פור

ובא יום, בלי כבס ומרק

ומבלי לנקות ולצרוף באור

קחי את כסף השוד מידי ההורג.

קחיהו ולא על ידי שליח

קחיהו ולא על ידי מלאך

בידך מידהם! בלי לטוח טיח

ובלי מסכה ומסך…

תגובתו המיידית של אלתרמן נובעת מכך שהכיר בחשיבותו של המשורר, או איש הרוח, בקביעת אמות מידה מוסריות בחברה. אלתרמן הבין כי עליו לנקוט עמדה בשאלה זו, ואכן עשה זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

ההשלכות המוסריות של ההסכם – נורמליזציה

אולם, בשנת 1957, בחלוף חמש שנים משירו הקודם, ומתוך פרספקטיבה, הוא כותב טור נוסף בשם "משמעותם של שילומים". אם בטורו משנת 1952 קרא אלתרמן לקבלה חד משמעית של ההסכם, הרי שבטור זה הוא חש כי עליו לנסח את תשובת המשקל, ולשמש כ"בלם" מוסרי המתריע על סכנות ההסכם:

הנה כי כן, בחלוף השנים, מבין אלתרמן את הסכנה הכרוכה בקבלת הסכם זה, ומיטיב לנסח את משנה הזהירות שיש לנקוט, חרף השילומים שנתקבלו, ביחס לסוגיית המשנה העולה מתוך קבלת השילומים: הנורמליזציה של היחסים בין ישראל לגרמניה.

על סוגיה זו, הנובעת מהסכם השילומים הוסיפו משוררים בני המשמרת הצעירה לכתוב, וראו בדיון בה חשיבות גדולה.

 

הנה לסיום שירו של רוני סומק, המעלה את סוגיית "הנורמליזציה של היחסים" עם גרמניה על העיוות המוסרי שכרוך בה.

'טרקטורים'- רוני סומק
'טרקטורים'- רוני סומק

 

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

ספר העונה | זר המלצות חגיגי של המוסכניקיות

מערכת המוסך ממליצה חגיגית על שמונה ספרים שראו אור בשנתיים האחרונות וחבל שתפספסו

sefer-haona-49-715x537

רחל רבינוביץ, פרט מתוך אדום חזה, דיו על נייר , 150X100 ס״מ, 2018

.

רקוויאם לציפור / אלכס חנקין

 

ממליצה: טל ניצן

 

רקוויאם לציפור הוא רומן דמוי ממואר שגיבורו, מרצה לספרות קצת־תמהוני המכונה "הציפור", חוקר בהתמסרות גמורה את נושא הציפור בשירה העברית. המספר הוא סטודנט שלו, אחד היחידים שמאזינים לו ומרותקים אליו. מעט מאוד עלילה יש בספר, ולעומת זאת שפע ציטוטי שירה.
רקוויאם לציפור הוא הספר הנבחר שלי כי הוא עדין ואנין, רוחני ופיוטי – וגם נועז ומרדני ("וגם" היא עודפוּת, מן הסתם).

כי הבחירה לכתוב ולפרסם כאן ועכשיו רומן אינטלקטואלי, ידעני ופיוטי שעוסק בשירה ומשובץ בשורות שיר לרוב, היא נועזת ומרדנית מעצם מהותה.

כי הוא מוותר מראש על כלכלת ההתקבלות, ההצלחה, הפופולריות, קל וחומר המכירות, ולכן הוא חף מפשרות. הבחירה לפרסם את הספר בפסבדונים – רק חודשים רבים אחרי הפרסום התגלה כי המחבר הוא שחר ברם – היא חלק מהוויתור הזה, מהצניעות ומהתעוזה שבו.

כי הוא פונה עורף לגסות, לעילגות ולאלימות של ההווה המתמשך, "בית המשוגעים של העולם", ומעניק אלטרנטיבה להווה הזה, ומחסה מפניו, והפוגה מענגת.

כי הוא מכונן היררכיה פנימית של חשוב ובטל, עיקר וטפל, שאין לה ולא כלום עם ההיררכיה שמחוץ לו – שאין לו עניין בה.

כי הוא כתוב בפרוזה ארוכת נשימה – קצת שבתאית, שכמו שירת אמת, מתוך שהיא קשובה פנימה, היא נוגעת בפנימהּ של הקוראת.

כי הוא ספר יפה כל כך.

 

אלכס חנקין (שחר ברם), "רקוויאם לציפור", הוצאת קדימה, 2017.

 

 

***

אי השקט / מורן אריה

 

ממליצה: לי ממן

 

אחד הפלאים הגדולים בספרות, אולי, הוא הסיכוי שטמון בה תמיד להמציא משהו. הסיכוי להצליח – למרות הלשון המשומשת שנדמה שהכול כבר דובר ונאמר בה – לומר איזה דבר באופן שלא יהיה משומש כלל, ויישמע כאילו הוא נאמר בפעם הראשונה.

בספר הביכורים היפה של מורן אריה, הנושאים הם אותם הנושאים שהעסיקו את הספרות כמעט מאז ומתמיד: אזלת ידן של המילים, סימון גבולות הפצע והחיים המתאפשרים (ואינם מתאפשרים) על סיפו, האבסורד הטמון בכובד הראש שאנחנו מייחסים להרף העין החולף שהוא חיינו, תחושת החידלון הממלאת את הנפש נוכח ההכרה באבסורד הזה.

הקוראת בשירי הספר מיטלטלת יחד עם המשוררת, רצוא ושוב, בין הצורך לפצח משהו באמצעות הלשון לבין אזלת היד שהאחרונה כופה עליה – ודווקא מתוך התנועה בתווך הצפוף הזה פורצת שירתה של אריה ומצליחה לומר איזה דבר שהוא לגמרי שלה. וזה הישג לא מבוטל כלל עבור ספר שירה, ועבור קובץ ביכורים בפרט.

ולראיה, הנה פנינה אחת מתוכו:

מוּעָקָה שֶׁמִּתְפַּשֶּׁטֶת וְאֵין לָהּ סוֹף; בַּקָּצֶה הָאֶחָד זָנָב,
בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי זָנָב. עָרַמְתִּי מִגְדָּל גָּבוֹהַּ כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְמַעְלָה,
אֲבָל עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לְמַעְלָה לֹא נוֹתַר לִי כֹּחַ לִרְאוֹת. הִנֵּה
עוֹלָמִי, גּוּשׁ רוֹטֵט שֶׁיֵּשׁ לְעַבֵּד לִכְדֵי צוּרוֹת נָאוֹת. רַעַשׁ
מְמַלֵּא אֶת אָזְנַי, נֶאֱבָק בַּמַּנְגִּינָה הַמַּחְרִישָׁה אוֹתָן. אֲנִי
רוֹצָה לְבַעֵר הַכֹּל: עֵץ עָשׂוּי נְיָר, בִּנְיָן עָשׂוּי נְיָר, כִּסֵּא עָשׂוּי
נְיָר, שָׁמַיִם עֲשׂוּיֵי נְיָר, זְבוּב עָשׂוּי נְיָר. שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִתְפַּצֵּחַ.

 

מורן אריה, "אי השקט", הוצאת הליקון ואפיק, 2018.

.

 

***

"הפרחחית" / שרה רינה בן־מנחם (שר"ב)

 

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

 

הפרחחית היא רינה – ילדה, נערה מתבגרת, ולבסוף אישה צעירה, במסעה מביתה למוסדות שונים לנוער עבריין, שבמהלכו היא מגלה צורות חיים שונות, אנשים ואת עצמה. אבל לא החוץ הזה הוא שבן־מנחם מספרת עליו ברומן "הפרחחית", אלא הפנים; "הפרחחית" אינו נבנה מתוך הקטגוריות שדרכן אנו מחלקים את העולם, ולרוב כותבים גם את הספרות, אלא נכתב מתוך העור – ומתחתיו. ואנחנו קוראים אותו לא כתהליך של למידה מתבוננת על הדמויות, אלא מתוך גופה של הגיבורה, בדייקנות שורטת, נדירה. היו שקראו לכתיבתה של שר"ב "זרם התודעה", אבל התודעה אינה מה שמנחה את הכתיבה; אולי אפשר לקרוא לה "זרם התת־עור".

זה לא ספר קל לקריאה. נאמן לעצמו, הרומן נכנס ללא היסוס גם לפינות אפלות בקיום; נאמן לגיבורתו, הוא לוקח אותנו איתה – נכון יותר, מתוכה, בלי לנהל משא ומתן עם הקוראות על נוחותן, רווחתן או העדפותיהן האסתטיות. אבל כדרכם של מעשים אמיצים, יש בו נקודת אל־חזור, ומשצולחים אותה, משהו נפרץ ונפתח ואנחנו מסוגלים להכיל ולחוות יותר משיכולנו קודם. זה היה הישג יוצא דופן בזמן פרסומו, זהו הישג יוצא דופן בזמננו, ואולי כזה החורג מגבולות הספרות העברית, וראוי גם שיתורגם ויישלח הלאה, לשפות אחרות.

 

שרה רינה בן־מנחם, "הפרחחית", 1963. הוצאה מחודשת בספר "הדווקאים, הצלע, הפרחחית", עם עובד, 2018.

"הפרחחית" / שרה רינה בן מנחם (שר"ב), 1963, הוצאה מחודשת בספר "הדווקאים, הצלע, הפרחחית" עם עובד, 2018

.

***

מסע הגיבורה: מסע האישה אל עצמיותה במיתוסים, במעגל החיים ובתרפיה / רות נצר

 

ממליץ: גיא פרל

 

ספר האביב שלי הוא ספר חדש מאת האנליטיקאית היונגיאנית, המשוררת וחוקרת התרבות רות נצר. באמצעות ניתוח מיתוסים, אגדות עם, יצירות ספרותיות וסרטי קולנוע, משרטטת נצר את מסעה של הנפש הנשית – החל מימי שלטונה של "האם הגדולה", דרך השתקת הנשיות ודחיקתה על ידי כוחות פטריארכליים ועד לתהליכי שחרור האיכות הנשית בנפש ובעולם והאינדיבידואציה של נשים.

בהישען על הפרספקטיבה של התאוריה היונגיאנית, יוצרת נצר אינטגרציות מרתקות בין תהליכים חברתיים והיסטוריים, תהליכים המתרחשים בתודעה המשותפת הכלל אנושית (שיונג כינה "הלא מודע הקולקטיבי") ותהליכים אישיים שעברו ועודן עוברות נשים החיות בעולמנו. בפני הקוראת הולכת ונחשפת הרשת המחברת בין האישי לקולקטיבי, בין הממשי לסימבולי ובין ההיסטורי לעכשווי. תנועה אינטגרטיבית זו מתאפשרת גם בזכות אחת מחוזקותיו העיקריות של ספר רחב יריעה זה – עמדתה הביקורתית של נצר כלפי המהותנות שאפיינה חלקים מכתיבת יונג עצמו וחלק מממשיכי דרכו. נצר אינה מתייחסת אל ארכיטיפ הנשיות ואל המיתוסים והאגדות שנגזרו ממנו במנותק מתהליכים חברתיים שהתרחשו לאורך ההיסטוריה של האנושות; לתפיסתה, מיתוסים נשיים (ובכללם מיתוסים דכאניים) הושפעו מן התרבות הפטריארכלית ושירתו אותה. לאורך ההיסטוריה האנושית הופנמו הדברים אל תוך הלא מודע הקולקטיבי ואל מה שנצר מכנה התודעה הנשית או המרקם הנשי בעולם.

ובזה חשיבותו הגדולה של ספר זה עבור נשים וגברים בנות ובני תקופתנו, שבה הקול הנשי (הממשי, וכאיכות נפשית) הולך ושב מגלותו: המיתולוגיה, מעשיות העם ויצירות תרבותיות נוספות הנפרשות בין דפיו עשויות לספק הזדמנות למפגש מדריך ומפרה עם הגניאלוגיה הנשית העמוקה והקדומה שכל אחת ואחד מאיתנו נושא בתוכו והוא חלק ממנה. נצר מציעה לקוראיה הצטרפות אל אחווה נשית ששורשיה משתרגים עד לשחר התרבות האנושית.

 

רות נצר, מסע הגיבורה: מסע האישה אל עצמיותה במיתוסים, במעגל החיים ובתרפיה, הוצאת מודן – פסיכה, 2019.

Image result for ‫מסע הגיבורה‬‎

 

***

אישה נשואה ושירים בודדים / אפרת מישורי

 

ממליצה: ריקי כהן

 

הגוף הוא גיבור דומיננטי בספרה של אפרת מישורי, גם בשירים שבהם הוא אנטי גיבור. אבל ראשית – הנפש: במהלך אמנותי ורגשי מרשים שבה מישורי לתקופת לידת בנה הבכור, כשהייתה רק בת עשרים וארבע, וצוללת באומץ ובעומק אל הזיכרון, אל שעות הכאב והאימה ההן של אחרי הלידה. היכולת שלה להביט אל השעות, אל מכלול הרגשות האינטימיים ביותר, מרתקת ומעוררת הזדהות, ובוודאי תציע נחמה והקלה לנשים רבות. מסגור התמה הנשית האוניברסלית באמצעים הלשוניים־פואטיים יוצר אמנות המגביהה מעל הפצע האישי, הווידויי: כפייתיות לשונית שמהדהדת את זו הנפשית, מחזור פותח שהוא פרוזה שירית נוקבת ומצליפה, בעצמה ובקורא. תמונת נגטיב של אימהות ורודה ואופורית. ואי אפשר להתעלם מהגוף הזה. הגוף כפצע מדמם אחרי לידה, על הבזות שלו, גופה של אישה שפוחדת שבעלה יעזוב. בהמשך הספר הוא יעבור תמורות ויופיע בהקשרים אחרים: יפותה וישתוקק אל אהובתה, ישוחח עם גוף אחר. הוא נוכח.

אחד התהליכים המעניינים בספר הזה קשור בצורה המתפתחת של מישורי כמשוררת: מישורי ידועה כאמנית של פרפורמנס בשירה, כאוונגרדית של הפה הפיזי, כשם ספר קודם שלה. בחלקו השני של הספר יש שירים המופשטים כמעט מהצורני הרפטטיבי, המשחקי והחרוז, לטובת דיבור ישיר אינטימי, שברירי. הפרסונה הילדית שלה בולטת בו, ואפילו עדינות רגשית. בכך מרחיבה מישורי את המנעד הפואטי שלה. כל זה לא אומר שהיא מוותרת על ההומור, על ההתרסה, על מופעים של כוח נועז. כל הקשת הרגשית והרעיונית שבין "התוך נורה / כמו כדור מלוע של תותח" ל"אנשים מתהלכים בעולם / לחלקם יש נעלים ולחלקם אין" היא הספר הזה.

 

אפרת מישורי, אשה נשואה ושירים בודדים, הקיבוץ המאוחד, 2018.

Image result for ‫אישה נשואה ושירים בודדים / אפרת מישורי‬‎

 

***

שנה של מחשבות מופלאות / ג'ואן דידיון

 

ממליצה: דפנה לוי

 

בזכות הסרט התיעודי על חייה של ג'ואן דידיון זכינו בהדפסה מחודשת של הממואר המרהיב והעצוב שלה, שנה של מחשבות מופלאות. דידיון, סופרת ומסאית שהיטיבה לנתח בכתיבתה את הפצעים והצלקות שראתה בחברה האמריקנית, עושה זאת באותה בהירות והבנה מעמיקה גם כשהיא כותבת על חייה האישיים ועל הטרגדיה הכפולה שהכתה בה: מות בעלה ובתם היחידה. היא בוחנת ומצחצחת ומבריקה ומשייפת את כל מה שקשור בהתנפצות ואובדן, דאגה וחללים שנפערים, נשארת לכאורה בתחומה האישי המצומצם שבין הסלון הביתי לבית החולים, אבל מספרת סיפור אנושי מצוין, כיאה לספרות גדולה.

שמו האמיתי של הספר צריך היה להיתרגם ל"שנה של מחשבות מאגיות", כי ספרה של דידיון – שלעיתים נדמה כי היא עשויה בטון, חותרת ממשפט למשפט במוח חד כתער – בנוי כרצף שחזורים, חזרות במחשבה ובחיים, כאילו הנחמה חבויה ביכולת הזו, שהיינו רוצים להאמין שיש לנו, לשנות בכוח המחשבה את המציאות.

 

ג'ואן דידיון, שנה של מחשבות מופלאות, הוצאת מטר, 2018. מאנגלית: אירית מילר.

Image result for ‫שנה של מחשבות נפלאות‬‎

 

***

הסוף של אדי / אדואר לואי

 

ממליצה: דורית שילה

 

ספר זה, שראה אור בצרפת ב־2014, זכה לתהודה חסרת תקדים בצרפת ובעולם, גם יחסית לגילו הצעיר של הסופר – רק בן 21. משהו זעזע את הקוראות והקוראים הצרפתים מבפנים, הספר שימש מעין כלי עזר שגרם להם לשאת מבט מעבר למונומנטים המנצנצים של עיר האורות, בירתם, ולצפות בנעשה בפריפריה. יש להבין כמובן שהמילה פריפריה במרחבים של יבשת אירופה היא מושג שאינו מוכר לקוראות ולקוראים כאן, פריפריה היא מרחב עצום ובו כפרים ועיירות, אולי לא שכוחות אל, שכן תמיד תימצא בכיכר כנסייה, אבל שכוחות אדם וממשלה בוודאי, וכללי החיים שם אינם חלים על תושבות ותושבי המרכז, הזוכים לחינוך ולתשומת לב אחרים בתכלית.

אדואר לואי מעלה בספרו האוטוביוגרפי את המצוקה, הבורות, הייאוש, הקשיים, העוני והגזענות שבפריפריה הצרפתית כאן ועכשיו, כשהנושא המרכזי הוא סיפור חייו של בן דמותו המגולל את האלימות שחווה בימי ילדותו ונעוריו בשל היותו הומו. בספר הוא משתמש בשמו האמיתי – אדי בֶּלגֶל [מילולית מצרפתית: אדי פרצוף יפה], ואילו כסופר בחר בשם עט ובכך הפריד את עצמו לחלוטין מאדי של פעם. את עלילת הספר לא מובילות שנותיו של אדי המתבגר אלא האלימות המופנית כלפיו, אלימות שרירותית, אומניפוטנטית, שאין דרך לחמוק ממנה, החונקת את הגיבור וקוראיו, ומזכירה לנו שכפי שהאדם הוא יצור חומל כך הוא גם אלים, השאלה לאיזו צד הוא נופל. גם המפגש עם משפחתו הענייה המרודה הוא כמו דלי מים קפואים הנשפך על ראשך, כי על אף עולמנו שהפך ל"כפר קטן" ובו כולם מחוברים לכולן באמצעות הרשת, הרי איש אינו יודע באמת מה קורה מעבר לחיבור הוויי־פיי שעל הקיר, וגם לא רוצה לדעת. וכאן נכנסת ספרות חשובה כמו הספר הסוף של אדי, המחברת בין הפרוזה לפרוזאיות והופכת מראות קשים למילים מרפאות של תקווה.

 

אדואר לואי, הסוף של אדי, עם עובד, 2018. מצרפתית: רמה איילון

 

הסוף של אדי / אדואר לואי, עם עובד, 2018. מצרפתית: רמה איילון

 

***

תרגילים בפרידה / תמר פייקס

 

ממליצה: תמר וייס־גבאי

 

לקראת סוף הספר תרגילים בפרידה מוצאת המחברת, האמנית תמר פייקס, תצלום משפחתי נדיר: אביה, שלושת אחיה הגדולים ואמה בהיריון איתה, כולם בחוף הים. זו התמונה היחידה שלהם יחד. אחריה הכול התפרק – אביה ואחיה הבכור נהרגו בשתי מלחמות, אח נוסף מת בתאונה ואחותה ממחלה, ונותרו בחיים רק היא ואמה הקשישה. מנקודת המוצא הזו מתחיל למעשה הספר: האם מתקרבת אל סוף ימיה וזו הזדמנות ראשונה של המספרת להיפרד מאדם קרוב לה בפרידה איטית, צפויה וידועה מראש. היא מנהלת יומן פרידה ומשתפת אותנו בו, ולאורך הקריאה מצאתי את עצמי שוב ושוב מלאת הכרת טובה על השיתוף הזה, החד, המנחם, הנבון, שיש בו כנות ללא סייג וגם טון משועשע שמצליח להשתלב להפליא.

תמר פייקס קיבלה תשומת לב תקשורתית בין היתר כשביום הזיכרון לחללי צה"ל עמדה על הראש בעת הצפירה, ובכך ניכסה לעצמה מחדש את טקס השכול. הקול שהיא משמיעה בספרה חושף רבדים נוספים, מורכבים־מרים־מתוקים אף יותר, בעולמה הפנימי, ובקול זה היא מתעדת לא רק את כאב הפרידה הצפויה מאמה, אלא גם את הכמיהה לשחרור ממנה, את התקווה להקלה, את רגשות האשם על כך, ואת האופן שבו בנותיה, בן זוגה וחבריה משתלבים – או לא – בתרגילי הפרידה שלה. פרידה כזו או אחרת צפויה לכולנו, וכמות הקיפולים והסימונים שלי בעותק שברשותי מעידה ללא ספק שהספר החכם והמיוחד הזה העסיק אותי מאוד בתקופה האחרונה, וכנראה ימשיך להעסיק עוד זמן רב.

 

תמר פייקס, "תרגילים בפרידה", הוצאת אסיה, 2019.

 

» ספר החורף של המוסך: "שלוש סופרות דרומיות" – קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור

» ספר הסתיו של המוסך: "יומן צבים" מאת ראסל הובן

» ספר הקיץ של המוסך: "ממלכת האי-רצון" מאת איה קניוק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_49-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | אלוהים מגיש לי קפה ועוגה

שירים מאת רות נצר, נויה שגיב, טל שמור, שגית אלוני וסבינה מסג

shira-49-715x537

ברכה גיא, דיוקן אישי, ראש קרח עם זר קעקוע, טכניקה מעורבת על צלולואיד, 28X21 ס"מ, 2014 (צילום: רן ארדה)

.

שגית אלוני

הבדלה

עוֹד הָרוּחַ מְמוֹלֶלֶת קְצוֹתָיו שֶׁל הַלַּיְלָה
לִתְפֹּס אֶת הָרֶגַע בּוֹ יַהֲפֹךְ לְיוֹם,
הַשֶּׁמֶשׁ נֶחְלֶצֶת בַּמִּזְרָח.
הַבְדָּלָה.
חָזֶה מֻכְתָּם בִּכְנִיסַת בַּיִת מְסֻמָּן
בְּאֵין פּוֹסֵחַ
קָשׁוּר אֶל מִטַּת אָבִיךָ
כְּמַצִּיל שֶׁהֻצַּב עַל מִשְׁמַרְתּוֹ
לְהַצִּיל טוֹבֵעַ שֶׁסֻּמַּן עִם לֵדָתוֹ.
עוֹד יוֹם.
אַתָּה שֶׁ
הֻחְסַרְתָּ
סֻמַּנְתָּ
נִבְחַרְתָּ
נִקְשַׁרְתָּ
וְעַל אַף יֵשׁוּתְךָ הַמֻּבְדֶּלֶת
וְאָרְכּוֹ שֶׁל הַחֶבֶל
סִימָנָיו בַּבָּשָׂר צוֹרְבִים
כְּסִימָנֵי גַּרְבֵּי תִּינוֹק
הַחוֹתְלוֹת רַגְלֵי גּוּפָתוֹ הַצּוֹנֶנֶת

שגית אלוני, ילידת 1965. נולדה, חיה ויוצרת בקבוצת גבע שבעמק חרוד. למדה אמנות, השתתפה בתערוכות, ניהלה אולפן וידאו וערכה סרטים. כיום מורה ליוגה.

.

נויה שגיב

לידה עצמית

יֵשׁ לִי שִׁבְעָה יָמִים לְהִתְאַבֵּל
עַד הַבְּרִית
עַל מִי שֶׁהָיִיתִי
עַד שֶׁיָּלַדְתִּי אוֹתְךָ.
עַל הַחֵרוּיוֹת הָאֵינסוֹפִיּוֹת, על הָאֵינְדְּאָגוֹת.
עַל הָאִשָּׁה שֶׁשּׁוּב לֹא תִּהְיֶה לְעַצְמָהּ.
לָעוֹלָם אֶהְיֶה מִי שֶׁנּוֹשֵׂאת תִּיק גָּדוּשׁ מַגְּבוֹנִים, שׁוֹפַעַת חָלַב ואַשְׁמָה.
שִׁבְעָה יָמִים לְהִפָּרֵד
מַהֵר הַבֶּטֶן שֶׁהִתְרַגַּלְתִּי לְלַטֵּף בַּחִבָּה.
מֵהַבְּעִיטוֹת הדְּגִיגִיוֹת, מוֹרְס מֵהַסָּמוּי שֶׁלִּי.
וְעַכְשָׁו כֻּלָּם נוֹגְעִים בְּךָ, וְאוֹמְרִים שֶׁאַתָּה חָמוּד וְדוֹמֶה.
וְשׁוּב לֹא מְלַטְּפִים לִי בְּגַסּוּת אֶת הַמָּקוֹם
שֶׁהָיָה פַּעַם הַבַּיִת שֶׁלְּךָ וְעַכְשָׁו
רֵיק.
וְעַכְשָׁו אֵין לִי רֶגַע וְאֵין לִי חֶסֶד וְאֵין לִי יְכֹלֶת לְהַכְחִישׁ אֶת הֱיוֹתְךָ,
אוֹ לִהְיוֹת אֲנִי שֶׁהִכַּרְתִּי עַד אַתָּה
וְאֵין לִי יְכֹלֶת לְהַקְשִׁיב לְרַגְלַי שֶׁעוֹדָן רוֹעֲדוֹת מֵעָצְמַת הַבְּקִיעָה
וּלְתֹפֶת הַתְּפָרִים
כִּי עַכְשָׁו אַתָּה רָעֵב.

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שְׁנֵינוּ נֵדַע:
אַתָּה תְּחִלַּת הַסּוֹף שֶׁלִּי, בֵּן.

.

תמונת הסלון אחר הצהריים

שְׁנֵי בָּנַי וַאֲנִי לְבַדֵּנוּ בַּשָּׂדֶה.
הַקָּטָן כָּרוּךְ עַל גַּבִּי
הַבְּכוֹר בְּיָדִי אָחוּז.
הַשָּׁמַיִם נְמוּכִים וּכְבֵדִים, עֲתִּירֵי עָנָן.
אֲנִי חוֹרֶשֶׁת בִּמְהִירוּת אֶת הָאֲדָמָה, נוֹטֶפֶת זֵעָה,
בְּטֶרֶם הַסָּפֵק־סוּפָה סָפֵק־מָה.
עֵינַי זְרִיזוֹת לְכָל כִּוּוּן.
הַבַּיִת רָחוֹק וּמָה זֶה בַּיִת.
מָה קְלָלָה וּמָה בְּרָכָה.
הַמַּחְשָׁבוֹת וַאֲנִיצֵי הַשִּׁבֳּלִים – עִם הָרוּחַ הַקָּשָׁה.
אֲבָל הָרוּחַ מַצְחִיקָה אֶת שְׂעַר רֹאשָׁם.
צְחוֹקָם הַמָּתוֹק מִתְגַּלְגֵּל, אַחִים.
לָהֶם נִדְמֶה שֶׁהָאֲדָמָה רוֹקֶדֶת.
אֲנִי מַצְמִידָה בְּכוֹרִי לִירֵכִי.
מֵיטִיבָה הִדּוּק הַקָּטָן.
הֲרֵי זֹאת אֲנִי הָרוֹעֶדֶת.
בְּלִי נְשִׁימָה, אֲנִי אִמָּא אֲדָמָה,
מִתְפַּלֶּלֶת לֵאלוֹהִימָא
שֶׁתַּצִּיל אוֹתָנוּ
מֵעַצְמָהּ.

נויה שגיב, בת 42, תל אביבית, לסבית, דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב. מרצה למקרא, מדריכת טיולי ג'יפים ומובילת להקת רוק. פרסמה את ספר הילדים "בוקר טוב עולם" בהוצאת זמורה ביתן כנרת, ואת ספר השירה "באצבע יד מכחול" בהוצאה עצמית.

.

טל שמור

תרנגול כפרות

אֱלֹהִים מַגִּישׁ לִי
קָפֶה וְעֻגָּה
וַאֲנַחְנוּ מְשׂוֹחֲחִים עַל הָא וְדָא
הוּא לוֹבֵשׁ שִׂמְלָה אֲדֻמָּה בּוֹהֶקֶת
וּמוֹחֵל לִי עַל כָּל הַטָּעוּיוֹת
עַל כָּל מָה שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת

בַּלַּיְלָה לְבַדִּי
אֵין סְלִיחָה
וְאֵין כַּפָּרָה
אֲנִי בֻּבָּה שֶׁסּוֹפָהּ יָדוּעַ

מֵרִיחַ מֵאֵדֵי אַלְכּוֹהוֹל
אֲנִי קוֹרֵא:
זוֹ חֲלִיפָתִי
וְזוֹ תְּמוּרָתִי
וּמַגִּישׁ
אֶת הַצַּוָּאר.

טל שמור הוא משורר ודוקטור לאנתרופולוגיה, בוגר מסלול השירה השנתי של הליקון. ספר הביכורים שלו, "אם לא אומר זאת בקול", ראה אור בהוצאת פרדס (2018). שיריו פורסמו בכתבי העת מאזניים, הליקון, עיתון 77 ובבמות נוספות. נולד בחדרה ומתגורר בתל אביב.

.

סבינה מסג

מתוך המחזור: שירים על השירה


בֹּקֶר שֶׁל יוֹם חָפְשִׁי —

כָּל שְׁעוֹתָיו
מֻנָּחוֹת לָךְ בַּכִּיס
כְּמוֹ סֻכָּרִיּוֹת אָנִיס
שֶׁהִגְנִיבָה לָךְ סָבְתָא, מִיָּד לְיָד,
מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב שֶׁל כֻּלָּם
וְעַכְשָׁו, סוֹף־סוֹף, לֹא רוֹאִים
וְאֶפְשָׁר לְהוֹצִיא!

צִי צִבְעוֹנִי שֶׁל סִירוֹת מִפְרָשׂ —
יַלְדֵי הַיַּמִּיָּה יוֹצְאִים לַיָּם,
מוּכָנִים לִכְבֹּשׁ כָּל
לֵב.

הָאֲגַם הַ'סּוֹאֵן' שָׁלֵו.

יֶלֶד נִכְנָס עִם סִירָתוֹ
לְתוֹךְ אֵזוֹר זַהֲרוּרֵי הַבֹּקֶר…
מִפְרָשׂוֹ דֶּגֶל
שֶׁל הַמַּיִם הַטֶרִיטוֹרְיָאלִיִּים

שֶׁל הָרֶגַע.

וְעַכְשָׁו הוּא נִסְחָף לְתוֹךְ הַקָּנִים —
דַּרְוִישִׁים שְׁקֵטִים
מְסוֹבְבִים אֶת הָעוֹלָם
עַל רֶגֶל דַּקָּה, בָּבוּאוֹתֵיהֶם
מְחַקּוֹת נַחֲשֵׁי מַיִם…

וְהָאֲוִיר — קוֹסְמֵטִיקָאִית רַעֲנַנָּה,
מוֹרַחַת לָךְ מְשָׁחוֹת עַל הַפָּנִים
כְּמוֹשַׁחַת אוֹתָךְ לְמַלְכָּה
עַל יַבָּשׁוֹת וְעַל אִיִּים וְעַל יָמִּים

אֵלֶּה הֶחֳמָרִים. כָּל הֶחֳמָרִים כָּאן.
כָּל מַרְכִּיבֵי הַמַּתְכּוֹן הֶעָשִׁיר הַתָּלוּי בָּאֲוִיר,
מַמְתִּין לִשְׁעַת כֹּשֶׁר…

כְּבָר עָשׂוּ מִזֶּה
אֹשֶׁר.
עֲשִׂי מִזֶּה
שִׁיר.

סבינה מסג היא משוררת ומתרגמת הכותבת גם שירה לילדים בשם העט עדולה. עם בעלה הצייר אהרון מסג ז"ל, שמה לה למטרה להתמקד בכתיבת המקום, הטבע והארץ. חלוצת השירה האקופואטית בישראל ועורכת סדרת כליל לאקופואטיקה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרה האחרון עד כה, "כן, שרתי לך ארצי", הוא מבחר מתוך שיריה על מקומות אהובים בארץ.

.

רות נצר

העץ

הָעֵץ מְנַדֵּב אֶת גּוּפוֹ
לַכִּנּוֹר, לַצֶּ'לוֹ, לָאַבּוּב
נִשְׁמָתוֹ מְנַגֶּנֶת –
הָעֵץ הוּא צִיר הָעוֹלָם
יוֹנֵק מִשָּׁרָשָׁיו רָצוֹא וָשׁוֹב
לִקְרַאת צַמַּרְתּוֹ
עֲנָפָיו שְׁלוּחִים אֶל סְבִיבוֹתָיו
וּלְמַעְלָה אֶל אֱלֹהִים


כִּי תַּחְלֹם עַל עֵץ
בַּקֵּשׁ כִּי תִּהְיֶה הַשָּׁרָשִׁים
בַּקֵּשׁ כִּי תִּהְיֶה הַגֶּזַע
בַּקֵּשׁ כִּי תִּהְיֶה הָעֲנָפִים
וְאָז תִּהְיֶה הָעֵץ כֻּלּוֹ –
שְׁכַב מִתַּחְתָּיו –
וְעֵץ הַיְּקוּם
יִתְפַּשֵּׁט בְּךָ

רות נצר היא פסיכולוגית קלינית יונגיאנית, מדריכה בכירה ומורה, חוקרת קולנוע וספרות. היא הוציאה לאור עשרה ספרי שירה, שבעה ספרי עיון וספר פרוזה אוטוביוגרפי. ספרה האחרון הוא "מעגל החיים: בסרטים של אקירה קורוסאווה ותיאו אנגלופולוס" (רסלינג, 2016).

 

במדור שירה הקודם: שירים מאת סיגל נאור פרלמן, רות קרא-איוונוב קניאל, אסף דבורי וטלי וייס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_49-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | מה את יודעת?

"'כמה מכם קצת לחוצים מכל מה שקורה כאן? תרימו ידיים.' הידיים התרוממו בהיסוס. עד שעדי החליטה להרים את שלה, המשיכה שרון לדבר, מיומנת כמפעילת ימי הולדת. 'כמה מכם חושבים שאולי עשו טעות שבאו היום?'". קטע מרומן בכתובים מאת מעין רוגל

baavoda-49-715x537

אפרת פלג, אין קצה חוט (פרט), טכניקה מעורבת, 20X40X80 ס"מ, 2010

.

קטע מתוך הרומן בכתובים "מה את יודעת"

מאת מעין רוגל

 

המדבקה המלבנית הלבנה עם סמל הקהילה ושמה כתוב בטוש עבה, שחור, הציקה לה כאילו הייתה דבוקה לעורה ולא לחזית הסריג שלבשה. והסריג עצמו היה טעות, הבינה מרגע שנכנס לחלל הקהילה המחומם היטב בשעה שמונה וחצי בבוקר. ועוד יותר הרגישה איך היא בוערת בתוכו כשלתוך הלובי נאספו עוד ועוד ממשתתפי הסדנה. ארבעים בסך הכול, לא כולל מסייעים. אלו סומנו במדבקות ירוקות וכתומות. עדיין לא הצליחה להבין איזו מדבקה למי. שיבולת עמדה, זחוחה וקורנת עם מדבקה כתומה בחזית החולצה שלה וחילקה סוכריות לבאים, כאילו זו הייתה בכלל פעולה של הצופים. ככל שהתרבו האנשים והחיבוקים והשיחות הקלילות, וקולות כרסום העוגיות, וכוסות התה והקפה המהבילות שהריח שלהם יחד היה כבד ואלים, כך נסוגה עוד ועוד אל הקיר, אל הפינה, למצוא שלווה לרגע. למצוא נשימה. להפסיק לרצות לברוח משם. ואם לא הייתה מוצאת את שרון שם בשיער מסודר ואסוף, איפור מהוקצע שנראה זר לפניה וחליפת עסקית שקוויה נקיים ופשוטים, ככל הנראה הייתה נסוגה עוד ועוד עד שהייתה יוצאת החוצה, ולא הייתה מוצאת בעצמה את הכוח לשוב. אבל שרון מצאה אותה, וידעה גם לא לאסוף אותה לחיבוק ברגע הזה. רק הניחה יד על כתפה ואמרה לה "הכול בסדר. לאט לאט. בואי, אפשר כבר להיכנס. תפסי לך כיסא שיהיה לך נוח." כאילו דיברה את שפת הגוף של עדי ברמת שפת אם.

היא נענתה להזמנה של שרון, שנבלעה לתוך ההמולה, והתמקמה בקצה השורה האחורית, בכיסא הפינתי, הנסתר ביותר שמצאה. לא היו מרווחים בין הכיסאות, כאילו ויתרו שם מראש על עניין הגבולות והנוחות עליהם דיברו בערב המבוא. רק כיסא אל כיסא אל כיסא. וטוב שבחרה והתיישבה כיוון שהחדר התמלא במהירות, ותיקים הונחו על כיסאות כדי לשמור מקום, ועד מהרה נותרו רק כיסאות פנימיים, כאלה שכדי להגיע אליהם יש צורך להרים ממקומה שורה שלמה. כבר דאגה שאולי תפסה את מקומם של המסייעים או המדריכים ותכף יקימו אותה והיא תצטרך לשבת באחד הפנימיים האלה, החנוקים והצפופים. אבל שרון קלטה אותה בזווית העין והנהנה לאישור, ולהרגעה, והנה, חשבה לעצמה, הנה היא, זו שזקוקה לאישורים והרגעות כמו ילדה קטנה. עד שכבר שמצאה נינוחות עם שרון היא הורסת את זה במו ידיה. בנזקקות התמידית שלה. אולי בעצם הבחירה לבוא לסדנה ששרון מעבירה הרסה כל סיכוי לחברות.

מאחוריה הבחינה במסייעים מתיישבים בשורה על כיסאות צמודים לקיר, מרוחקים מעט מבלוק הכיסאות המיועד למשתתפים. הם ישבו כולם, כמו חיילים, רגליהם מונחות על הרצפה, לא רגל על רגל, אפילו לא שיבולת שוודאי בער בה הצורך לשלב רגליים. וכולם חייכנים כיודעי סוד. ברגע אחד התחילו כולם למחוא כפיים ולקרוא בקול, סוחפים אחריהם את המשתתפים, מסמנים להם לשבת. עד מהרה המקום כולו סער בכפיים, וגם עדי מחאה את שלה, אבל לא קראה בקול.

כששרון עלתה לבמה הקטנה שמולם הפסיקו המסייעים את מחיאות הכפיים שלהם, ואחריהם המשתתפים, מרביתם עם המדבקות המלבניות בחזית החולצה, כמה מהם עם מדבקות על הירך, או על התיק, או בכלל לא. ודאי יהיה לשרון משהו לומר על זה, חשבה עדי, ושלחה יד למדבקה שלה.

"בוקר טוב!" קראה שרון, הקול שלה צלול דרך הרמקולים שסביבם. רק עכשיו הבחינה עדי במיקרופון השזור בשערה ונמתח בפס דקיק לצד פניה, עד לשפתיים. "אתם בטח עדיין מתעוררים. אנחנו מתחילים בשעה מוקדמת. אבל אל תדאגו, יש לנו שפע של קפה." הקהל צחק, המסייעים צחקו יותר. "כמה מכם קצת לחוצים מכל מה שקורה כאן? תרימו ידיים." ביקשה. הידיים התרוממו בהיסוס. ואחרי הראשונים עלו עוד כמה. עד שעדי החליטה להרים את שלה, המשיכה שרון לדבר, מיומנת כמפעילת ימי הולדת. "כמה מכם חושבים שאולי עשו טעות שבאו היום?" עכשיו עדי מיהרה להרים את ידה והייתה ראשונה עם יד מונפת, מושכת את חיוכה של שרון. אחריה, ראתה בהקלה, הורמו לא מעט ידיים. "כמה מכם היו רוצים לצאת מכאן קצת אחרת? תרימו ידיים." ביקשה, הידיים התרוממו כמעט כולם. "כמה מכם חושבים שזה לא באמת יקרה? תרימו ידיים." שוב הורמו ידיים למעלה. המסייעים היו הראשונים לצחוק, ואחריהם המשתתפים כולם, ממהרים להצטרף, לא להיות האחרונים שמבינים את הבדיחה.

"האם אתם יכולים לראות שאתם לא לבד? האם אתם יכולים לראות שאת החששות שלכם, אפילו אלה הכמוסים, אתם חולקים עם רוב מי שנמצא בחדר? תרימו ידיים אם אתם מסכימים." ידיים התרוממו מיד. הצחוק גווע. "זו סדנת הבחירה שלנו. זו הסדנה שעומדת במרכז של הקהילה, זה שער הכניסה לקהילה הלומדת. וכשמה כן היא. אנחנו הולכים לדבר בשלושת הימים הקרובים על הבחירות בחיים שלכם. על המקום וההשפעה והעוצמה של הבחירה. אנחנו הולכים להעיר אצלכם את התובנה שהבחירה שלכם נוכחת גם במקומות שבהם אתם בטוחים שאין לכם בחירה או השפעה כלל. הבחירה הזו כאן מהרגע הזה. בכל רגע נתון, ללא יוצא מהכלל, יש לכם את אפשרות הבחירה לקום וללכת. אם לא טוב לכם, אם לא עובד לכם, אם משעמם לכם. אם זה יותר מדי בשבילכם – אתם יכולים לקום וללכת, ואתם יודעים, כפי שהסבירו לכם בהרשמה – כל מי שיבחר לקום וללכת בכל רגע, עד השעה האחרונה של הסדנה, יקבל בחזרה את כל כספו. הבחירה היא שלכם והיא שלמה. אני מזמינה אתכם לחוות כל רגע כאן מתוך בחירה. מתוך הידיעה שהשליטה היא בידיכם." מחיאות הכפיים של המסייעים, מסודרים ופועלים כמקהלה יוונית לשרון, סימנו את סוף המשפט שלה. השקט סימן את סוף ההפוגה.

תחילה הציגה שרון את עצמה ואחר את הצוות. כל אחד מהם לקח לידו את המיקרופון, אמר את שמו, תפקידו, כמה שנים הוא בקהילה. שרון ומדריך נוסף ציינו שהם חלק מגרעין הקהילה, אבל לא הוסיפו. וכשתם החלק הזה, התחילה הסדנה.

להפסקת הצהריים הגיעה רעבה ומותשת. בזווית העין ראתה את שרון נבלעת לאחד החדרים עם מיקי דותן, וחשדה שאם לא הייתה מכירה אותו ויודעת במה מדובר, לא הייתה מבחינה בו. הוא נראה לה מאלו שיודעים להיטמע היטב. היא הייתה שמחה לשבת בפינה שקטה, לאסוף את עצמה מעט, או אולי לדבר עם שרון, אבל הם התקבצו כבר מהתרגיל הראשון של אותו יום בקבוצות של חמישה, ולכל קבוצה הוצמד מסייע, כך שבשעות האחרונות בילתה ברצף של שיחות ותרגילים עם חמישה אנשים שנראה שהיו נחושים לשמור על הדינמיקה ביניהם גם בארוחת הצהריים. הבחורה עם הפנים הקשות, זו המתמחה בשיווק לעסקים קטנים ומעוניינת לפתח את עצמה לעסק גדול יותר, עם בעל ושני ילדים ונישואים תקועים ויחסים מורכבים עם חצי אח, חייכה אליה ונופפה לה מהצד השני של אולם הכניסה, שעכשיו היה חדר האוכל שלהם, וסימנה לה לבוא. לעדי לא נותרה בררה אלא לשבת לידה. לאורך הקיר סודרו עמדות קייטרינג עם אוכל שהריח דווקא טוב. שתייה קלה פוזרה על גבי השולחנות. עדי ספרה תשעה שולחנות. אחד לכל קבוצה ואחד לצוות.

היא מעולם לא הייתה מאלו שאוכלים בסתר, אבל הרגישה כל כך חשופה שם בשולחן שרק רצתה לסיים את הארוחה ולמהר חזרה לכיסא שלה בקצה השורה. בכל הדינמיקה הבלתי נסבלת של הבוקר לפחות לא נאלצה לוותר על המקום שלה. במהלך הבוקר כולו הציגו את עצמם בפני הקבוצה שלהם. שלוש פעמים הציגו את עצמם. בפעם הראשונה – שמם, מקצועם, משפט שירצו לומר על עצמם. "עדי," אמרה בקול שקט ובמהירות, "בעלת תואר שני במשפטים, חדשה כאן ביישוב." בפעם השנייה דרך מבטם של יתר חברי הקבוצה – שמם, מקצועם ומה הם חושבים שיתר חברי הקבוצה היו אומרים עליהם, על איך שהם נראים, ההתנהגות שלהם, רושם ראשוני. "עדינה," עדי אמרה, סמוקה כולה, "מסודרת, ביישנית." ואז, בסבב שהעלה בה בחילה וחזר על עצמו שוב ושוב מבלי שידעו לשער מתי כל זה ייפסק, תיאר כל אחד מהם את כל אחד מחברי הקבוצה. שם, מקצוע, מה הרושם הראשוני שלו עליו. תחילה היו רכים זה אל זה, ניסו להחמיא, אבל בסבב השלישי או הרביעי, כשאזלו להן המחמאות לאנשים זרים לחלוטין, צפו האמיתות. "לחוצה", כונתה עדי. "מתנשאת", "קרה", "מרוחקת". "עכברית". דמעות עלו בעיניה, כפי שעלו כמעט בעיניו של כל אחד מהם. ואז שוב הציגו את עצמם. שמם, עיסוקם, מה שהם לא רוצים לומר, מה שמפחיד אותם לספר. ובזה אחר זה, בעיניים נוצצות מדמעות, סיפרו, זו על המשפחה הקרועה שלה, וזה על הכישלון של העסק, וזו על הילד שאובחן על הקשת האוטיסטית. ולבסוף עדי, שלא הצליחה לחשוב על דרמה גדולה, על איזושהי אמת גדולה וסוחטת דמעות, אמרה "אני עדי, אין לי מושג מה העיסוק שלי. אני חושבת שבזבזתי שבע שנים בלימודים שאין להם ערך. אני לא מוצאת את עצמי, בכל מקום שאני הולכת אליו. החברה הכי טובה שלי נסעה לפני שלוש שנים לניו יורק ואנחנו מדברות שלוש פעמים בשנה. אני החדשה בכל מקום, מאז שאני זוכרת את עצמי." היא האמינה, אחרי הסיפורים המרגשים של היתר, שהמסייע שלהם יבקש ממנה לדבר שוב, להגיע לאמת. היא הרימה את עיניה, שנעצה בנעליה כל זמן שדיברה, ופגשה בחיוכים שלהם. בזה אחר זה חיבקו אותה, כפי שחיבקו את כל אחד מהדוברים. וכך, תוך זמן קצר מאוד, הכירה אותם הרבה יותר מכפי שרצתה, והם הכירו אותה הרבה יותר מכפי שהתכוונה שיכירו, והיא התחילה להרגיש את היבלות נובטות בקרסוליה.

היא התכוונה רק לנקר באוכל, אבל הייתה רעבה יותר מכפי שחשבה שתהיה. למעשה, עד ארוחת הצהריים לא זכו להפסקות. וגם כשיצאה פעם אחת לשירותים, מצאה את עצמה ממהרת לחזור, באיזו תחושת דחיפות עמוקה. כך יצא שאכלה, וגם קמה לקחת לה תוספת, וגם נשאבה לתוך הפטפוט הנרגש בשולחן, אל האינטימיות המהירה שנוצרה. כשהגבר עם העסק הכושל ניצל היעדרות קצרה של המסייע שלהם ואמר משהו על רז, על מה ששמע עליו, כמעט שהתפתתה לספר על ההיכרות ביניהם, וכמה היא מעורבת בחקירה, ומה היא יודעת, כמו ילדה נלהבת ומשוויצה בכיתה. למזלה תפסה את עצמה בזמן ושתקה את הפה שלה. סבתא אדה ודאי הייתה גאה.

לפני ארוחת הצהריים, בשעה האחרונה של סשן הבוקר, הציגה בפניהם שרון את תפיסת הגבולות, את הדרך שבה גבולות מגדירים כל דבר. "בשלושת הימים הבאים תחקרו את הגבולות שלכם ותבחרו בהם מחדש, כפי שהם או בצורה חדשה."

הנה הגבול הראשון, חשבה עדי. הנה הגבול הראשון שהיא מציבה, חבל הקטיפה הראשון שלה. מה שבינה ובין רז יישאר פרטי.

הם שבו מארוחת הצהריים מלאים ולאים. כשהתיישבה הבינה שלא היה לה פנאי להתקשר לעומר, לשמוע מה קורה עם מיקי, וקיוותה שבקרוב תגיע הפסקה נוספת. אלא אם משהו מסעיר מאוד יקרה, הניחה שיהיו לא מעט הירדמויות בחלק הבא. היא ראתה את העיניים הכבדות, את ההשתרעות על הכיסאות ברחבי האולם.

"איש אחד נכנס לבית זונות," שרון התחילה לדבר ומשהו בפשטות שבה אמרה בית זונות, משהו בחוסר ההקשר, השתיק את כולם מיד. בפינת החדר מישהי, בת שבעים אולי, כחכחה בגרונה בחוסר נוחות. "זה בית זונות מאוד חדש, מאוד מפואר, והוא נכנס ללובי ופוגש שם מזכירה מאוד אדיבה, נראית מאוד טוב, מאוד אלגנטית. והיא אומרת לו, ברוך הבא, אני שמחה שהגעת, אנחנו מאוד שמחים להציע לך את השירותים שלנו. האם תרצה אישה מלאה או רזה? הוא חושב לרגע ומחליט על אישה מלאה, והמזכירה האדיבה מסמנת לו לגשת לדלת בצד ימין, הוא פותח את הדלת ועולה חצי קומה ומגיע לעוד לובי, ויושבת שם מזכירה, מאוד נחמדה ואדיבה. היא שוב מודה לו שהוא הגיע ואומרת כמה הם שמחים ושואלת אותו אם הוא ירצה אישה בלונדינית או ברונטית. הוא בוחר ברונטית והיא מכוונת אותו לדלת בצד ימין של החדר. שוב הוא נכנס, עולה חצי קומה, הולך קצת במסדרון ומגיע ללובי, ויש שם מזכירה נורא אדיבה שמברכת אותו ושואלת אותו אם הוא ירצה סקס רגיל או משהו יותר נועז, והוא מחליט על משהו יותר נועז. היא מכוונת אותו לדלת והוא נכנס ועולה חצי קומה ומגיע לעוד לובי, ומזכירה נורא אדיבה מודה לו ושואלת אותו אם הוא ירצה אישה מקומית או זרה. הוא אומר שזרה, והיא מכוונת אותו לדלת בצד ימין, הוא פותח את הדלת ומוצא את עצמו במעלית. הדלת נפתחת והופ הוא מוצא את עצמו ברחוב שוב. אז הוא נכנס עוד פעם לבית הזונות המאוד מפואר וחדש, וניגש למזכירה הראשונה, ואומר לה, אני לא מבין, שאלתם אותי כל פעם מה אני רוצה ועניתי וזה המשיך ככה ואז מצאתי את עצמי ברחוב שוב. מה הקטע? אז היא אומרת לו, תשמע, אנחנו מאוד חדשים, עוד אין לנו נערות ליווי, אבל נו, היא אומרת לו בגאווה, איך השירות?" הראשונים לצחוק היו המסייעים, כמובן, אבל הצחוק שהגיע בעקבותיהם היה אמיתי, רם ומתגלגל. מלבד המבוגרת המכחכחת שנראתה מעט פגועה מהבדיחה. שרון חייכה ושאלה מי ירצה לספר בדיחה משלו. מסייעת צעירה הייתה הראשונה שלקחה את המיקרופון וסיפרה בדיחת פילים לא רעה בכלל. אחריה נדד המיקרופון בחדר, ולמשך חצי השעה הבאה לא הפסיקו הבדיחות, ולא הפסיק הצחוק, עד שפניה של עדי כאבו וכך גם בטנה. כשסיימו את סבב הבדיחות היו כולם ערים מאוד, מוכנים מאוד, ושרון, מבלי לסכם או להסביר דבר, פשוט גלשה הלאה בביטחון ובמיומנות שעוררו בעדי גל מהיר ועוצמתי של קנאה.

הסשן האחרון של היום, השעתיים האחרונות, הוקדשו למשחק "המלך אמר". מרגע שהוכרז ידעה עדי שצפוי לה סבל מתמשך. מאז ומעולם תיעבה משחקי חברה וימי הולדת, ובמיוחד השתדלה להימנע מכל מצב שבו תחת כסות של משחק חברה מסתתר משחק שליטה. "המלך אמר לעמוד על הכיסא," אמרה שרון, "המלך אמר לנהום כמו כלבים. לצייץ כמו ציפור," אמרה וצחקה עם המדריכים כשכמה משתתפים התבלבלו וצייצו מקצה האולם. עם אלו עוד התמודדה עדי היטב. אחרי השיקופים האינסופיים וההצגה העצמית החוזרת ונשנית, נהמות של חיות היו לא יותר ממבוכה קלה. "המלך אמר לתת לעצמכם סטירה," אמרה, ועדי הרגישה את השעשוע מתחלף במשהו אחר, המשחק נעשה רציני. היא הסתפקה בסימון קל, לא מכה, וכמוה מרבית המשתתפים. "המלך אמר חזק יותר," אמרה שרון, ורק כשהסתפקה מעוצמת צליל החבטות שמילא את החלל הדחוס, העבירה את מטה המלך לאחד מהמדריכים. וממנו הלאה, ממדריך למדריך וממסייע למסייע, ומשם למשתתפים. שעתיים שלמות. היא חששה מפקודות שלא תוכל להיענות להן, היא חששה שתידרש להתפשט, היא דאגה שתידרש לפגוע במישהו אחר. אבל למרות הרצון להסלים, למרות הפלרטוט עם הקצוות, עוד היו נחושים לשמור זה על זה. כך שבעיקר זחלו, וקפצו, והשמיעו קולות, ושרו בזיופים. ורק שיבולת עמדה מול כולם, עם המיקרופון ביד וציוותה "המלך אמר – תבכו."

 

מעין רוגל היא סופרת ועוסקת ב"פיצוח סיפורים". סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים ביניהם מאזניים, עיתון 77, הליקון, גרנטה והמוסך. ראו אור ספריה "היינו יכולות לנסוע" (2011), "יער" (2016), "גם קופים נופלים מעצים" (2018). ספרה הרביעי, "מה את יודעת", צפוי לראות אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן בעריכת נעה מנהיים.

 

» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: קטע מרומן בכתובים מאת מירה מגן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_49-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן