שוטרים וגנבים – עלילות שודדי הדרכים בתקופת המנדט הבריטי
איזה שודד זכה לכינוי "רובין הוד הפלסטיני"? מי היהודים שהוציאו לפועל את שוד מטבעות הזהב הגדול בהיסטוריה המקומית? מדוע מחתרות האצ"ל והלח"י השתמשו בשוד הדרכים כאמצעי אידאולוגי? ובאילו טכניקות נלחמו הבריטים באירועי העבריינות של ישראל המנדטורית? האזינו לשיחה מרתקת, מותחת ומפתיעה עם סגן ניצב ד"ר שלומי שטרית, ראש מדור היסטוריה ומורשת במשטרת ישראל, על אחת התקופות הכי פרועות בארץ הקודש
נבחרת האתלטיקה של בר-כוכבא ברלין, 1925. מתוך: עלון "ידיעות בר כוכבא-הכח"
חובבי הספורט בארץ לא יעברו יום מבלי שיקראו או ישמעו את המילה "מכבי". זהו שמן של עשרות קבוצות פעילות בישראל ברוב ענפי הספורט שמשוחקים בארץ. מה שלא רבים מהם יודעים, הוא שברחבי העולם קיימות עדיין קבוצות פעילות הנושאות בגאון את השם, ועל גלגוליה של אחת מהן, קבוצת כדורגל קטנה מהעיר ברלין, נספר כאן.
כן, גם בשנת 2019 משחקת בליגה האזורית של ברלין, גרמניה, קבוצת הכדורגל מכבי ברלין. נכון, זוהי קבוצת חובבים שאינה מאיימת על ענקיות הכדורגל המקומי, אך שורשיה עמוקים ומתפרשים על פני יותר מ-120 שנים.
סיפורה של הקבוצה מתחיל באותה נקודה שבה מתחיל סיפורם של רבים ממועדוני הספורט וההתעמלות היהודיים. בסוף אוגוסט 1898 קרא מקס נורדאו מעל במת הקונגרס הציוני לקידום "יהדות השרירים", הרעיון שיסודו בפיתוח "יהודי חדש", בעל עוצמה גופנית, שנדרש, לדעתו, על מנת לממש את אידאל התחייה הלאומית היהודית. קצת אחר כך, בסוף אוקטובר באותה שנה, התכנסו בברלין ארבעים ושמונה צעירים ציונים שהקימו בעיר מועדון התעמלות שיגשים הלכה למעשה את רעיונותיו של נורדאו. למועדון קראו בשם "בר־כוכבא". השם המיתולוגי היה אך הולם. באותן שנים החלו לצוץ מועדונים יהודיים דומים כפטריות אחר הגשם, ורובם בחרו בשמות עבריים עוצמתיים כמו "הכח", "הגיבור", או בשמות של גיבורים מיתולוגיים כמו "גדעון" וכמובן – "מכבי".
בראש ובראשונה הוקם המועדון כמועדון התעמלות, כפי שהיה נהוג באותה עת בגרמניה. הוא היה הראשון מסוגו – כלומר מועדון ההתעמלות היהודי הראשון בגרמניה. הייתה זו מעין תגובה – או הצטרפות – לטרנד דומה של תרבות ההתעמלות הגרמנית שהתפתחה גם היא באותן שנים. זהו גם הרקע לדבריו של נורדאו, שלא דמיין בהכרח 22 אנשים רודפים אחרי כדור כשנאם בקונגרס. רק לאחר מכן התרחב המועדון והוקמו מחלקות ספורט נוספות: אתלטיקה קלה, אגרוף, שחייה, טניס – וגם כדורגל.
מתוך ארכיון קהילת המבורג, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית
עיקר הצלחותיה של אגודת בר־כוכבא הגיעו מענפי האתלטיקה, ואילו קבוצת הכדורגל מאז ומתמיד הייתה משנית לענפי הספורט היחידניים שבהם כיכבו יוצאי האגודה. ההישגים המרשימים באתלטיקה ובאגרוף סייעו לתחושת הגאווה היהודית ולהוכחה שהיהודים אינם נחותים משכניהם הגרמנים – והצופים היהודים נהנו במיוחד גם מהצפייה בספורטאים שנשאו בגאון מגן דוד תכול על מדיהם.
אגודת בר־כוכבא נעשתה מהר מאוד ליותר מעוד אגודת ספורט. הפעילות הציונית שלה התרחבה, ומטעמה פורסם עלון קבוע ואפילו ספר שירים ציוניים. חברי האגודה הצעירים היו בסיס לכוח מגן יהודי שסייע להגן על הרובע היהודי בברלין מפני התנכלויות בשנות מלחמת העולם הראשונה ולאחריה.
במקביל, וקצת אחרי בר־כוכבא, הוקם בברלין גם מועדון "הכח", בדומה למועדונים בשם זה בווינה ובערים אירופאיות אחרות. ב"הכח" ברלין התמקדה בעיקר בכדורגל, ותחת השם הזה שיחקו בארץ גם כמה מפליטי גרמניה שעלו לארץ לאחר עליית הנאצים לשלטון.
שני המועדונים התאחדו למועדון משותף בשנת 1929 ומאז פעלו בעיקר תחת השם "בר־כוכבא־הכח". בתחום הכדורגל התחרו הקבוצות במשך רוב שנותיהן בליגות האזוריות של ברלין, עד 1933. המשטר הנאצי שעלה לשלטון בתחילת אותה שנה פנה מהר מאוד לפגוע בהשתתפות היהודים בספורט. שחקנים יהודיים מקבוצות כלל-גרמניות סולקו מהן, ובלית ברירה עברו לשחק בקבוצות היהודיות, בהן בר־כוכבא. על קבוצות הכדורגל היהודיות נאסר להשתתף בתחרויות הארציות, ועל כן הוקמו ליגות כדורגל של "מכבי", שבהן התחרו הקבוצות היהודיות הרבות מרחבי גרמניה. בליגה הזו זכתה בר־כוכבא־הכח להצלחה לא מבוטלת. כבר בשנה הראשונה זכתה באליפות, וחזרה על ההישג שלוש פעמים לאחר מכן.
בשנת 1937, בשיא הבידוד של הקבוצות היהודיות בגרמניה, הגיעה קבוצת הכדורגל של בר־כוכבא־הכח למסע משחקים בארץ ישראל. הביקור כמעט ולא סוקר בעיתונות העברית המקומית, ובעיתונות היהודית הגרמנית נרשמו רק דיווחים יבשושיים. עם זאת, חברי הקבוצה נאלצו לשחק כארבעה משחקים בתוך שישה ימים, ולשלב בין לבין שורה ארוכה של קבלות פנים וטקסים שנערכו לכבודם. התוצאות היו בינוניות: בר־כוכבא רשמה שני נצחונות בלבד, שתי תוצאות תיקו ושלושה הפסדים. הניתוק מתחרות מול שאר הקבוצות בגרמניה גבה מחיר ספורטיבי.
כשנה וחצי לאחר מכן, לאחר ליל הבדולח, נסגרו סופית כל מועדוני הספורט היהודיים בגרמניה, ובכללם בר־כוכבא ברלין.
שחקני בר־כוכבא־הכח ברלין במהלך ביקורם בארץ ישראל, 1937
אך בכך לא הגיע לסופו סיפורה של אגודת הספורט היהודית הראשונה בגרמניה. עולים גרמניים ושורדים חידשו את קהילת בר־כוכבא־הכח כאן בישראל, חגגו ימי שנה והוציאו עיתון מטעם האגודה. במקביל גם יהודים שחזרו לגרמניה ניסו לחדש את ימיה של האגודה כקדם, עד שב-1970 הוקמה האגודה המרכזית שטוענת לירושת הכתר של שתי קודמותיה: מכבי ברלין.
הקבוצה הוקמה כאיחוד של כמה מחלקות ספורט שנשאו את השמות ההיסטוריים: בר־כוכבא ברלין שעסקה באתלטיקה, הכח ברלין שעסקה בכדורגל, ומכבי ברלין שעסקה באגרוף. אחד ממאמני הקבוצה המחודשת היה לא אחר מעמנואל שפר, מאמן נבחרת ישראל האגדית שהצליחה להעפיל לגביע העולם בכדורגל. וכך, גם היום, על מגרשי דשא בברלין משחקים ומשחקות קבוצות גברים, נשים, ילדים וילדות, עם מגן דוד על החזה ומדים כחולים. קבוצת הגברים של מכבי ברלין מדורגת בשיפולי צמרת הליגה האזורית של ברלין, נכון לכתיבת שורות אלו. איתה מופיעות קבוצות מכבי ברלין גם בכדורסל, כדורעף, התעמלות אומנותית, שחייה, ואפילו שחמט. האגודה מתגאה בכ-500 חברים פעילים, יותר מ-120 שנים אחרי שקבוצת צעירים יהודים ייסדה באותה העיר את אגודת ההתעמלות היהודית הראשונה שקמה בגרמניה.
בהכנת כתבה זו סייעו: יובל רובוביץ', פרופ' משה צימרמן ורונן דורפן
במשך שנים שכבה בארכיון מכון וינגייט, המכון הלאומי למצוינות בספורט, חוברת קטנה בשם: כדור רגל. החוברת הקצרה, שבה 23 עמודים, לא הייתה מושכת ודאי תשומת לב רבה מדי אילולא הייתה סמלית כל כך עבור התפתחות הכדורגל בארץ ישראל, ענף הספורט הפופולרי ביותר במדינה כיום.
אין איש יודע בוודאות מתי התחילו המתיישבים היהודים לשחק כדורגל בארץ ישראל. עדויות ראשונות שהופיעו בעיתוני התקופה אפשר למצוא החל מ-1912, ועל פי עדויות אישיות התקיימו משחקים גם לפני כן, ב-1910. אותם משחקים לא התקיימו במסגרת תחרותית מסודרת. רוב המשחקים הראשונים התקיימו בין קבוצות מאולתרות שהוקמו לצורך המשחק עצמו, ובכל מרחב שיכול היה להיקרא "מגרש". בחלוף הזמן, הוקמו קבוצות על ידי אגודות ספורט שעסקו בכמה ענפי ספורט, כדוגמת אגודת "ראשון לציון" שהוקמה ביפו ב-1906 ונעשתה ברבות השנים למכבי תל אביב המוכרת לנו כיום. קבוצות הוקמו גם בבתי ספר כדוגמת "הגימנסיה הרצליה", ובמושבות היהודיות השונות.
קטע מתוך עיתון "החירות" שיצא בירושלים בעשור השני של המאה ה-20 תיאר בחביבות משחק כדורגל שנערך בשבת במושבה ראשון לציון: "על כיכר רחב ידיים… יוצאים צעירי המושבה, רעננים, מלאים־כח, לשחק במשחק הזה שהוא כעין התעמלות". לשוער קרא הכותב "מלך", עליו מגינים שרים ופקידי צבא, דימויים שנלקחו ודאי ממשחק השחמט. מעניין לראות כבדרך אגב את היחס החיובי לפעילות ספורטיבית בשבת, והכותב ציין שגם "מלמדי תלמוד התורה" הגיעו לצפות במשחק (אין בכך כדי לרמוז שהייתה זו עמדת כלל הישוב: חוגים אורתודוקסים התנגדו למשחקים בשבת, ובירושלים אף נרשמו עימותים סביב הנושא ב-1931).
"החירות", 12 ביוני 1912
שלטון המנדט הבריטי הביא לתנופה משמעותית במיסוד ובפופולריזציה של המשחק בארץ ישראל. החיבה המקומית לכדורגל (בניגוד להתעלמות מענפי ספורט בריטים אחרים כמו קריקט) השתלבה בשאיפותיהם הספורטיביות של חיילי מולדת הכדורגל. בשנות ה-20 הוקמו קבוצות חדשות רבות, בעיקר יהודיות ופחות מכך ערביות, וגם קבוצות של יחידות צבא ומשטרה בריטיות. בשנים אלו ייסד השלטון את הגביע הארץ ישראלי, ובסוף העשור הוקמה התאחדות הכדורגל הארץ־ישראלית. הקמת ההתאחדות סימלה את סוף שלב ה"חיתולים" של הכדורגל העברי בישראל.
ראוי להקדיש כעת גם כמה מילים לראשיתו של הכדורגל הפלסטיני בארץ ישראל, שהתפתח במקביל לזה העברי שתיארנו לעיל. קבוצת הכדורגל הפלסטינית הראשונה כאן הוקמה בבית הספר האנגלי "סנט ג'ורג'" בירושלים, ככל הנראה בחמש השנים הראשונות של המאה העשרים. את הענף הובילו בני המעמד הגבוה והבינוני, בעיקר ממוצא נוצרי, שהושפעו ממורים ו"מתווכים" אירופאים שהגיעו לאזור. קבוצות ערביות מאולתרות שיחקו לא פעם נגד יריבות יהודיות, וגם בתקופת המנדט התקיימו משחקים חוצי מגזרים. בסוף שנות ה-20 פרח שיתוף הפעולה בין קבוצות יהודיות לערביות ואיפשר את הקמת התאחדות הכדורגל של ארץ ישראל. עם זאת, מאורעות תרפ"ט סתמו את הגולל על מערכת היחסים האידילית ושנתיים לאחר מכן הוקמה התאחדות כדורגל פלסטינית עצמאית.
אך כאן נשוב אל אותה חוברת קטנה שהזכרנו בפתיחה. "התפוצצות" ענף הכדורגל לאחר הגעת הבריטים לארץ ראויה אולי לכתבה משלה, אך החוברת הזו נכתבה על רקע אותם משחקים מאולתרים על מגרשי חול וכורכר, כשלשחקנים בקושי היו תלבושות רשמיות. כותרתה פשוטה: "כדור רגל", והיא נכתבה בידי אחד מאנשי המפתח של התפתחות ההתעמלות והספורט בישראל, צבי נשרי (אורלוב). ולמה אנחנו מקדישים לחוברת קטנה כזו כתבה שלמה? משום שככל הידוע, זוהי הפעם הראשונה שבה תורגמה לעברית חוקת הכדורגל.
צבי נשרי היה מורה להתעמלות ב"גימנסיה הרצליה" (שכזכור הוקמה בה קבוצת כדורגל שאף נחשבה לאחת הקבוצות המוצלחות בשלהי השלטון העות'מאני) ולמעשה חלוץ בתחום החינוך הגופני בארץ ישראל. את הכשרתו בתחום ההתעמלות קיבל במהלך שירותו בצבא הרוסי, ולאחר מכן בשורת השתלמויות באירופה במסגרתן רכש ידע מקצועי בהוראה, באנטומיה ובפיזיולוגיה. נשרי ראה בחינוך לספורט ובהפצת הספורט העממי משימה לאומית, והקדיש את חייו לכך: הוא כתב שורת ספרים וחוברות שהניחו את הבסיס להוראת החינוך הגופני העברי מהגן ועד לפעילות אגודות הספורט לבוגרים. כיאה לחסיד "יהדות השרירים" מבית מדרשו של מקס נורדאו, האמין נשרי שהספורט הוא אמצעי לשמירה על הבריאות ולהגשמת אידיאלים כמו משמעת, דבקות במשימה וחוסן לאומי.
נשרי במהלך שיעור התעמלות ב"גימנסיה הרצליה", אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית
נשרי היה חסיד של התעמלות ככלל, ובפרט של שיטת ההתעמלות השוודית שהתמקדה בתרגילים אישיים. אם כך, טוען החוקר ד"ר חיים קאופמן, העובדה שכתב חוברת שעוסקת בכדורגל מצביעה על הפופולריות הגדולה של המשחק בקרב תלמידיו בגימנסיה. הכהן הגדול של ההתעמלות האינדיבידואלית בארץ ישראל נכנע לקהל – וגם כך עשה את עבודת התרגום לעילא ולעילא.
החוברת נפתחת בתיאור "שדה המשחק" ומצורף לה שרטוט של המגרש. על אף שהיא קצרה מאוד, היא יורדת לפרטים כדוגמת טיב הנעליים שעל השחקנים ("משחקים" בלשון התקופה) לנעול ואילו מכנסיים עליהם ללבוש. נשרי היה מעודכן כנראה גם בהתפתחותו הטקטית של המשחק באותה עת, והוא תיאר בחוברת את המערך הטקטי שהיה מקובל באותה תקופה: חמישה שחקני התקפה שמאחוריהם שלושה "רצים" ולבסוף 2 "מגינים" ושוער.
אמרנו "מגינים" ו"שוער", אבל כיצד נוצר אוצר המילים שבעזרתו אנחנו מסוגלים לכתוב את הכתבה הזאת שעוסקת בכדורגל? מהחוברת של צבי נשרי. על פי כל ההערכות, נשרי היה הראשון שהמציא שורת מושגי מפתח בתחום הכדורגל שרובם משמשים אותנו עד היום. בחוברת הקטנה מופיעים לראשונה בעברית מונחים כמו "חלוץ", "מגן", "שוער" ו"בעיטת עונשין". חלק מהמונחים שטבע נשרי לא שרדו: "רצים" הפכו ל"קשרים", "בעיטת זווית" היא היום "בעיטת קרן" ו"מחיצת השוער" נקראת "רחבת החמש", משום שאורכה חמישה מטרים.
זאת ועוד, נשרי הוא הוא זה שטבע את המושג שהפך לקלישאה של הסברים על כדורגל: ה"נבדל". כדי להסביר את המושג הלא פשוט מצורפים לחוברת איורים המדגימים מצבי משחק שבהם נמצא שחקן בנבדל. תוכלו לעיין בהם בעצמכם כדי לגלות שהם בעצמם לא פשוטים כל כך להבנה (מה גם שחוק הנבדל שוּנה ברבות השנים).
בין לבין מפורטים כמובן חוקי המשחק הבסיסיים והאיסורים הנהוגים בשפתו של מורה עברי פאר אקסלנס: "צריך להיזהר במשחק מדברים העלולים להביא לידי אסון… אסור להכשיל את המתנגד ברגל או להפילו באיזה אופן אחר". על תפקידו של השופט נכתב: "למען הימנע מהתנהגות גסה במשחק מחויב השופט להזהיר את המשחק אשר ישחק לא כהוגן, ובהישנות המקרה (במקרים רציניים גם בפעם הראשונה) עליו לפסול את החוטא ולהרחיקו מהמשחק".
נשרי, המחנך בנשמתו, לא יכול היה לסיים את עיבוד חוקת הכדורגל סתם כך: בסופה של החוברת הוא צירף "חוקי שמירת בריאות" ובהם אסר על משחק בחודשי הקיץ החמים ובשעות החמות של ימי החורף. "על המשחקים ללבוש בגדים מיוחדים למשחק… כשמזג האוויר קר ילבשו תכף בהיגמר המשחק בגדים חמים וימהרו לחדר ההלבשה או הביתה". על "חוק בריאות" אחר שהוסיף שם נשרי עוברים שחקנים רבים עד היום: "אסור לשכב על הארץ לנוח". בשני העמודים האחרונים בחוברת כתב נשרי תרגילי אימון אפשריים ללימוד בעיטה, מסירה ולהכנה למשחקים.
כך עשה הכדורגל הישראלי את צעדיו הראשונים. יתכן שעד היום הוא לא רשם המון הצלחות גדולות מדי, אבל אנחנו – כמו אוהדי כדורגל – תמיד שומרים על תקווה.
בהכנת כתבה זו סייעו:
עומר עינב, אוניברסיטת תל אביב, בשלל נושאים ועניינים.
גם מי שהכיר אותו קודם ודאי התקשה להכיר את הגבר הצנום, לבוש במדיהם של עובדי הכפייה בצבא הונגריה, בגדים דלים שלא יכולים היו לעמוד בפני מזג האוויר הקשה בחזית הרוסית של מלחמת העולם השנייה. אבל מי שהסתכל מקרוב, או מי ששמע במקרה את שמו, כנראה ידע מי הוא. חלק מהסובבים אולי גם קראו את הספר שנקרא על שמו: "צ'יבי". ספר שכתב אחד, בלה סנש.
סנש זה הוא כמובן אביה של חנה סנש. באותן שנים היה בלה סנש מחזאי ועיתונאי די ידוע, אך "צ'יבי" נעשה לעבודתו הידועה ביותר. הספר נחל הצלחה רבה בהונגריה של שנות ה-20, ובשנות החמישים אף תורגם לעברית על ידי אביגדור המאירי.
כריכת הספר "צ'יבי", הוצאת הקיבוץ המאוחד
העלילה מספרת על נער יתום מאב, בן עניים שעובר מרובע הפועלים לבית ספר שתלמידיו כולם מגיעים ממשפחות אמידות. תחילה לועגים לו כל הילדים על עוניו. ילדי הכיתה מציינים ש"העניים האלה, מטבעם אינם נקיים", וקובעים להטיל עליו מיד חרם. הם דואגים שנער עני שמהלך בין ילדי עשירים "מסוגל לשלוף פתאום אולר ולתקעו בגבנו". הם גם אלו שמצמידים לו את הכינוי "צ'יבי", כינוי נפוץ לילדים שמשמעותו היא גם "פרחח". הנער, ווילי הורבץ, מפגין לאורך כל הספר את יושרו ומידותיו הטובות, ובסופו של דבר קונה מקום בלב חבריו לכיתה בזכות כישרונו במגרש הכדורגל. צ'יבי הצנוע מתמודד בגבורה מול תעלוליהם של ילדי הכיתה, ולבסוף (סליחה על הספוילר) מסייע לבית ספרו לזכות בתחרות ספורט. האפילוג מספר שהפך לכוכב כדורגל בינלאומי ואחר כך גם לרופא, בשביל הטעם הטוב. הספר הפך כמעט מיד לקלאסיקת נוער הונגרית, קצת בדומה לספר "הנערים מרחוב פאל" שכתב פרנץ מולנאר (יהודי בעצמו). "הנערים מרחוב פאל", או בשמו העברי הראשון "מחניים", מוזכר לא פעם בספרו של סנש כמופת לספר נעורים שגיבורי "צ'יבי" פועלים לפיו.
עותקי הספר צ'יבי בהונגרית ובשפות נוספות מספרייתו של בלה סנש. מתוך ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית
היהדות אמנם לא מוזכרת בפירוש בספר, אולם הרמזים ישנם. כך למשל ביומו הראשון של ווילי בבית הספר החדש, טועה המורה בקריאת שם משפחתו וקורא לו הורוביץ. למעשה, הורובֶץ היה שם שבחרו יהודים רבים בשם הורוביץ כשביקשו לטשטש את שמם היהודי ולבחור בשם בעל צליל "הונגרי" יותר. היטמעותו של ווילי בחברה ההונגרית הכללית מייצגת את שאיפתו של בלה סנש, שגם הוא האמין בהשתלבותם של היהודים בחברה.
בלה סנש, מתוך ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית
אז מי היה אותו "צ'יבי" שסנש השתמש בשמו עבור ספרו המפורסם? צ'יבי נולד בשם יוז'ף בראון, וסיפורו מזכיר את סיפוריהם של ספורטאים אירופים רבים בשנים האלה: הם היו הונגרים, גרמנים, אוסטרים, אבל עבור רבים מהסובבים אותם הם היו בעיקר יהודים. בהונגריה בפרט, יהודים רבים פנו לעסוק בענף הספורט הצעיר יחסית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הכדורגל. הספורט והכדורגל שימשו דרך לאותו חזון השתלבות בחברה.
כזה היה גם יוז'ף בראון. הוא נולד בבודפשט בשנת 1901 למשפחה בת המעמד הבינוני. למורת רוחו של אביו,הוא החל לשחק כדורגל וכבר בגיל צעיר בלט כשרונו. בגיל 13 שיחק עם שחקנים מבוגרים ממנו והרשים גם בין שורותיהם. בשנת 1916 הוא הצטרף לקבוצת הפאר ההונגרית MTK בודפשט בהזמנת מאמן הקבוצה שראה אותו משחק בפארק השכונתי וקרא לו לבוא. במקרה, MTK הייתה ידועה כ"קבוצה יהודית": מלבד נשיא הקבוצה היהודי, כיכבו במדיה שחקנים יהודיים רבים, הידועים שבהם היו בלה גוטמן וגיולה מאנדי.
בראון, שכונה "צ'יבי" ושיחק כקיצוני ימני, הרשים את כל רואיו. על פי העיתונאי ואיש הספורט רונן דורפן שכתב על בראון, צ'יבי ידע לבצע את כל הפעולות על המגרש בדיוק מושלם. הוא היה מהיר מאוד, שלט בכדור בצורה מושלמת וידע גם לכבוש. עם MTK הוא זכה בתשע אליפויות הונגריה ובשני גביעים. מעבר להצלחתו בקבוצה, הוא ייצג את הונגריה במדי הנבחרת, וכבש עבורה 11 שערים ב-27 הופעות בינלאומיות. זהו מספר רב של הופעות ביחס לעולם הכדורגל של שנות העשרים, מספר דורפן. הוא שיחק בנבחרת כבר בגיל 18, השתתף במדיה במשחקים האולימפיים של 1924 וגם נבחר לכדורגלן השנה בהונגריה בשנת 1919.
צ'יבי בראון (שלישי מימין) במדי נבחרת הונגריה, 1924.
למרבה הצער, הקריירה של צ'יבי ככדורגלן נקטעה בפתאומיות. בגיל 20 בלבד סבל מפציעה קשה – והצליח להתאושש ממנה – אך בשנת 1926, בגיל 25 בלבד, נאלץ לעזוב את המשחק לצמיתות בשל פציעה אחרת שהשביתה אותו לחלוטין. אמנם בסוף שנות העשרים עוד ניסה לשוב ושיחק מעט בשתי קבוצות אמריקניות (ביניהן הקבוצה היהודית "הכח" ברוקלין), אך בסופו של דבר הקריירה שלו באה אל סופה דווקא בשנים בהם רוב הכדורגלנים מגיעים לשיאם.
במהלך שנות השלושים ניסה את כוחו באימון, ואת רוב זמנו כמאמן בילה על קווי המגרש של סלובאן ברטיסלבה הסלובקית. ב-1938 נאלץ לעזוב את המשרה, ככל הנראה בשל אנטישמיות, ולשוב להונגריה.
אחר כך פרצה המלחמה, וב-1941 הצטרפה הונגריה אליה כבת ברית של הנאצים. בראון בן ה-40 לערך נדרש כמו יהודים רבים להתייצב ל"גדודי העבודה" של צבא הונגריה. הגדודים הללו היו למעשה גדודי עבודות כפייה. האסירים, בעיקר יהודים, נדרשו לחפור חפירים וביצורים בחזית, חשופים לחלוטין אל מול האש הסובייטית. בראון נשלח גם הוא לחזית המזרחית ושם מצא את סופו העגום: צ'יבי, כוכב הכדורגל הגדול, מת מרעב ומתשישות אחרי שנתיים של עבודת פרך בתת תנאים.
שמו של הכוכב הגדול כבר כמעט ונשכח בהונגריה. אבל משהו ממנו בכל זאת נשאר: אותו ספר נעורים שנושא את שמו וגם את זכר התקווה להשתלב בחברה ההונגרית באמצעות הכדורגל והספורט. למרבה הצער, ברבות השנים, אנו יודעים מה עלה בגורלה של התקווה הזו – ובאופן טרגי, מה עלה גם בגורלה של בתו של הסופר סנש.
בשנה שעברה נקלט בספרייה הלאומית ארכיונה המלא של חנה סנש. חלק ממנו מוקדש לפועלו של אביה, בלה. הקוראות והקוראים מוזמנים לעיין בארכיון המופלא הזה.
