.

אבישג עמית שפירא

(טראומה קולקטיבית או:) מה יעשה יצחק כשירד מן המזבח

מָה לָנֶצַח לָכוּד בְּרִשְׁתוֹת הָעֵינַיִם

פִּרְפּוּרָיו שֶׁל הָאַיִל בְּמוֹקֵד אִישׁוֹנָיו

כְּרוֹקְדִים עַד עוֹלָם בְּעֵינָיו עֲקוּדִים

.

מִי יַבְהִיל אֶת יִצְחָק מִכַּבְלֵי הַהֵדִים

חֲרִיצֵי הַתְּפִלִּין הָרוֹצְעִים בַּבָּשָׂר

בֹּקֶר בֹּקֶר אוֹזֵק אֶת יָדָיו וּפוֹקֵחַ

מַתִּיר אֲסוּרִים אַךְ נוֹתַר הוּא אָסִיר

כְּמֵסִיר תַּחְבּוֹשׁוֹת אֶת פִּצְעוֹ לְמַשֵּׁשׁ

אִם רָפוּ הַכְּבָלִים אוֹ עֲדַיִן הָאֵשׁ

לוֹחֶכֶת אִיּוּם בְּזָוִית הַמַּבָּט

צַלֶּקֶת הַחָח בְּחִכּוֹ שֶׁל הַדָּג

מִי יְחַלֵּץ מִן הַסְּבַךְ אֶת יִצְחָק

.

מִי יִבְכֶּה עַל יִצְחָק אִם יִצְחָק לֹא יִבְכֶּה

לִדְמָעוֹת הַמִּזְבֵּחַ הַאִם יְחַכֶּה

לְהָפִיס עַפְעַפֵּי הֶעָשָׁן הַצּוֹנְחִים

לְהַקְרִין עַל שְׁמוּרוֹת לוּלָאָה אֵינְסוֹפִית

פָּנָיו שֶׁל אָבִיו הַמֵּרִים יָד לִשְׁחֹט

מִי יִבְכֶּה אֶת הָאוֹר סְבִיב פָּנָיו, אֶת הַתְּכֵלֶת

אֵיךְ יַאֲמִין: הָיְתָה מַאֲכֶלֶת

אֵיךְ יַאֲמִין: כְּבָר אֵינֶנּוּ נִצּוֹד

.

אבישג עמית שפירא, ילידת 1986, מרצה לעברית כשפה זרה, מתגוררת מול המדבר עם בן זוגה ובנותיה. ספר הביכורים שלה, "עד אין חיק", ראה אור בשנת 2020 בהוצאת פרדס. ספר שיריה השני "מקום בו העור הופך עיניים" יראה אור אי"ה בחודשים הקרובים בהוצאת פרדס.

.

איתי עקירב

*

                                 לאחי

וַאֲנַחְנוּ שׂוֹרְפִים עַכְשָׁו אֶת הַשִּׂיחִים הַנְּמוּכִים,

שֶׁבָּהֶם בֶּטַח יִתָּפְסוּ צַמְּרוֹת הָעֵצִים,

כָּל חַיּוֹת הַיַּעַר.

אַל תִּשְׁאַל אוֹתִי לָמָּה.

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּבְּעֵרָה

בָּרֵיחַ הַמְּזַקֵּק שֶׁל הַדֶּלֶק

בַּהִתְפּוֹרְרוּת הָאִטִּית שֶׁל הַפֶּחָם

בֶּעָשָׁן הַמַּחְנִיק הַזֶּה

שֶׁמַּזְכִּיר לָנוּ

אֶת כָּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ.

.

שנת זאבים

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הָרִיצָה הַמֻּפְרַעַת עַל הַפַּסִּים כְּנֶגֶד הָרַכֶּבֶת

וְגַם אֶת הַקְּפִיצָה אֶל עֵבֶר הַשִּׂיחִים הַיְּבֵשִׁים מַמָּשׁ בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן

וְאֶת הַשִּׁעֲמוּם שֶׁאָכַל אוֹתָנוּ כָּל אוֹתוֹ זְמַן כְּמוֹ חֲלוּדָה.

וְגַם אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ יוֹם אֶחָד יוֹנִי פָּשׁוּט בָּא וְיָרָה בַּ-

כֶּלֶב הַלָּבָן וְהַמְּדֻבְלָל שֶׁהָיָה מָלֵא בְּקַרְצִיּוֹת

שְׁחֹרוֹת וּרְעֵבוֹת שֶׁנִּרְאוּ כְּמוֹ דֻּבְדְּבָנִים.

וְאֵיךְ הַדָּם שֶׁלּוֹ צָבַע אֶת הָאַסְפַלְט

וְהַצְּעָקוֹת שֶׁלּוֹ פָּצְעוּ אֶת הָרְחוֹב.

וַאֲנַחְנוּ רַק עָמַדְנוּ וְצָחַקְנוּ מִתּוֹךְ מְבוּכָה

עַל הַקַּלּוּת הַבִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת שֶׁל הַמָּוֶת,

עַל הַתְּמִימוּת שֶׁהָפְכָה בְּרֶגַע לְאֶקְדָּח.

וְכָכָה פִּתְאוֹם, בְּלִי הֲכָנָה, רָאִיתִי אֵיךְ עֵינַיִם

נִרְאוֹת כְּשֶׁגּוֹנְבִים מֵהֶן אֶת הַנֶּפֶשׁ. וּבַשֵּׁנָה

רַק בַּשֵּׁנָה אֲנִי שָׁב לְאוֹתוֹ כֶּלֶב רְחוֹב לְאוֹתוֹ עֵד

רְאִיָּה.

.

איתי עקירב הוא משורר ויוצר קולנוע. בוגר ביה"ס סם שפיגל, מרצה וחונך בו. בוגר כיתת השירה של הליקון. מלמד כתיבה יוצרת בעמותת אנוש ומרצה להפקה בבית הספר לקולנוע מעלה. סרטים שהפיק וביים השתתפו בפסטיבלים ובתערוכות בארץ ובעולם וזכו בפרסים. ספר שיריו הראשון, "דברים שהשארנו באש", ראה אור בשנת 2015. בימים אלה, עובד על ספר בכתובים ששמו "ארץ אחיזת עיניים".

.

אלנתן מיה

אחרי שכולם הולכים

עַנְפֵי עֵצִים מוּטָלִים שְׁבוּרִים

כְּמוֹ עֲצָמוֹת עַל מַגָּשׁ בְּסִיּוּם סְעוּדָה חֲגִיגִית.

כֻּלָּם הָלְכוּ. גֶּחָלִים עֲדַיִן רָחֲשׁוּ.

שְׁמֵי הַלַּיְלָה פָּקְחוּ אֶת עֵינֵיהֶם הַחֲכָמוֹת.

מַסְפִּיק מְעַט מְאוֹד גֶּשֶׁם לְהוֹרִיד אֲבַק

זְכוּכִית עֲכוּרָה בְּעַדְשַׁת הַשָּׁמַיִם.

עַכְשָׁו הַמִּדְבָּר נֶאֱנָח לִרְוָחָה, חַלּוֹן נִפְתָּח כְּעֵדוּת

שֶׁהַיְּקוּם קַיָּם וְהוּא בְּסַךְ הַכֹּל יְצוּר עִם לֵב –

כּוֹכַב לֶכֶת קָטָן, מְרֻפָּט וְכָחֹל. שׁוּב

אֶפְשָׁר לְהוֹדוֹת שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בַּיִת.

.

צימאון

אֲדָמָה צְרוּבָה נוֹדֶדֶת עַל הָהָר,

רוֹחֶשֶׁת כְּמוֹ שֶׁקֶט בְּאֶמְצַע הַיּוֹם.

חַם וּבוֹהֵק הַמִּדְרוֹן, נוֹזֵל

מִיֹּבֶשׁ הַשְּׁמָמָה. אֲוִיר קַל מֵגִיחַ

כְּמוֹ פַּרְפַּר שֶׁזֶּה עַתָּה בָּקַע.

אֲנִי שׁוֹתֵק, עֲדַיִן מִתְפַּלֵּא

עַל שַׁיְּרוֹת גְּמַלִּים, אַלְפֵי

עוֹבְרֵי דְּרָכִים רָאוּ זֹאת לְפָנַי.

.

כֵּיצַד עוֹמֵד כָּאן עֵץ בּוֹדֵד

(וְכָמוֹהוּ, גַּם אֲנִי) יָרֹק, צְמֵא-נֶפֶשׁ,

וְאַחֲרָיו צִפּוֹר שְׁחֹרַת זָנָב, וּצְבִי

אוֹכֵל מִפֵּרוֹתָיו. כֵּיצַד בְּאֹמֶץ

הוּא מַמְשִׁיךְ לְהִתְגַּמֵּשׁ,

לְהִתַּמֵּר אֶל הַכְּמִיהָה, עוֹרוֹ

מָתוּחַ וְרוֹגֵשׁ כְּמוֹ תֹּף. כֵּיצַד?

מָה יֵשׁ לוֹ כָּאן מִלְּבַד הַגַּעְגּוּעַ

וְעֹמֶק שָׁרָשִׁים מְקֻמָּטִים מִיְּנִיקָה.

.

*

וְאֵיזֶה טַעַם יֵשׁ לְבֶרֶז מְטַפְטֵף

לְמַרְבַדֵּי פְּרָחִים, בְּמֶרְכְּזֵי עָרִים,

הַאִם גַּם שָׁם יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁהוֹלֵךְ

צָמֵא לֶאֱלֹהִים?

.

אלנתן מיה הוא מחנך, מורה ומשורר, מלמד יוגה ומנחה סדנאות כתיבה. פרסם עד כה ספר שירה אחד "בזמן שחיכיתי לשמש" (פרדס, 2020). שירים פרי עטו פורסמו בבמות שונות, בהן "משיב הרוח" ו"הליקון".

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת חיה לוי, ללי מיכאלי, גילי חיימוביץ' ושלומית נעים נאור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נשייה*

עמנואל יצחק לוי

.

"סליחה," פנה מכיר לעובר אורח שחצה עימו את הכביש, "איזה כיוון לפומבדיתא?"

כמה משונה, הרהר, שמאז שאני זוכר את עצמי אני פונה לאנשים ככה, "סליחה," ולא יודע על מה אני מבקש סליחה. ואם נגיד שאני מבקש סליחה על משהו ששכחתי לפני זמן רב, בוודאי גם הם שכחו. ואם כן, למה אני מבקש מהם סליחה? וככה כולם פונים זה לזה, "סליחה", "סליחה","סליחה", בלי לדעת על מה הם מתנצלים. שמו של אדם זה – אני לא יודע; אבל שאני חייב לו סליחה – זה אני כן יודע. זה כולם יודעים.

"לא מכיר פומבדיתא," אמר האיש.

ולפתע עיווה את פניו כמו לפני התעטשות, היטה את ראשו אחורנית ומצמץ. כשפקח את עיניו, התבונן סביבו בתמיהה תינוקית.

"תזכיר לי, מה רצית ממני? רצית ממני משהו."

"פומבדיתא, אם אתה מכיר את פומבדיתא."

האיש גיחך. "פומבדיתא. שם מגוחך, תסלח לי. לא שמעתי. מה איבדת שם?"

סבלנותו של מכיר החלה פוקעת. "אתה זוכר אולי שהייתה פה שריפה באזור?"

"אם אני זוכר שריפה."

"כן."

"כן."

הוא צמצם את עיניו, מתאמץ להיזכר. על פניו עלתה מבוכה של תלמיד כיתה ו' שהתבקש להראות מדינה על מפת העולם.

"סלח לי שאני שואל. שריפה איפה?"

"בפומבדיתא."

"בפומבדיתא," חזר האיש.

"כן."

"מה היה בפומבדיתא?"

מכיר פנה לדרכו בלי להיפרד מהאיש, שנותר במקומו שפל ראש וחסר אונים. מן הסתם, עוד שניות אחדות ישכח את שיחתם, כשם ששכח כל משפט שנאמר לו. מכיר סובב את גוו אחורנית, לראות אם האיש עוד שם, ואכן ראה עוברים ושבים, אבל בעצמו התקשה להיזכר במי מדובר, ומה רצה ממנו. מה בעצם הותיר מאחוריו? לאן עליו ללכת כעת? נראה, לפי רגליו הצועדות, שהוא בדרך לאנשהו, ושנקלע בדרכו לכיכר זו שהוא מצוי בה כעת. אך מדוע גוו פונה אחורנית? האם עליו לצעוד בכיוון שאליו פונות רגליו, או בזה שאליו מופנה גופו?

לאחר התלבטות סובב מכיר את עקביו בעקבות גוו והחל לפסוע, בהיסוס, לעבר גבר לבוש חליפה שעמד מהרהר באמצע מעבר החצייה. את אותו האיש אפשר יהיה לשאול על פומבדיתא – מכיר נזכר בשם המשונה הזה, שם שאי אפשר לשכוח, השם היחיד שזכר. אולי בפומבדיתא יוכל לברר עוד פרטים על המקום שאליו הגיע, על מה שמצופה ממנו כאן, על זהותו שלו. כרגע, כשכל מה שיש לו הוא השם פומבדיתא, עליו ללכת לשם. והייתה עוד תמונה שזכר, של גורד שחקים בוהק באש יוקדת, יורקת ברזלים, גרגרי חצץ, שיניים, כולם ניתזים סביב.

"כן", פנה אליו גבר שבו בהה.

מכיר שקל בכובד ראש מה עליו לעשות. התקשה לדעת אם הזר ניסה ליזום שיחה כיוון שראה את מכיר בוהה בו, או שמא הוא והזר היו באמצע שיחה, והזר השיב לו "כן" בתשובה לשאלה שנשאל. החליט לבסוף שלא לענות לזר, עליו להזדרז לפומבדיתא, ונראה שגם הזר שכח ממנו ופנה לדרכו.

השכונה לא נראתה מוכרת למכיר, ולכן הניח שאין הוא נמצא בפומבדיתא ושעליו לחפש כביש בין־עירוני. פנה אפוא במורד הדרך שנראתה לו מוליכה החוצה מהשכונה: שוק פירות שהסתעף מטה מן הכיכר, ושבסופו נדמה היה לו שראה מרחב פתוח. רעבונו הוליך אותו אל דוכן הפירות השני או השלישי. הפירות ידעו כנראה ימים יפים יותר, ואף על פי כן ראה בהם מכיר תפוז שנראה תפור למידת רעבונו.

נטל מכיר תפוז, והמוכר חייך אליו וחיכה שישלם. גישש מכיר על פני בגדיו, ולא מצא שם לא כיס ולא ארנק. משום־מה היה לבוש אפודה כתומה וזוהרת של פועל בנייה. המוכר הביט בו במצוקה, ומכיר לא ידע אם שילם לו או לא.

"אתה חושב ששילמתי?" שאל את המוכר.

"לא בטוח, אני מנסה להיזכר בעצמי," הודה המוכר. מצוקת המוכר גברה, הוא פתח את הקופה, החל הופך במטבעות ימין ושמאל ונשך את שפתיו. לבסוף פנה אל מכיר. "מה רצית לקנות בעצם?"

מכיר התבונן בידו וראה שהוא אוחז בתפוז. "תפוז," אמר.

המוכר הלך לחפש לו תפוז. מכיר מצא עצמו ניצב אל מול דוכן תפוזים, אוחז בידו תפוז. מוכר לא היה שם. מן הסתם קניתי לי תפוז, והמוכר הלך, שיער מכיר. הנה, כנראה עליתי את כל השוק ועכשיו אני עומד ממש בסופו. המשיך אפוא להתקדם במעלה השוק, ובהולכו קילף את התפוז.

עתה עמד בכיכר זרועת ספסלים, שבעברה האחד השוק ובעברה האחר מעבר חצייה ובו המון אדם. לפומבדיתא עליי להגיע, שב והזכיר לעצמו, התבונן בארבע רוחות הכיכר וניסה לשער איזו מהדרכים תביא אותו לשם. אולי דרך השוק. ונמלא תחושה לא נעימה שכבר היה בכיכר הזו, וכבר חשב את המחשבות הללו. הוא לא זכר מניין הגיע, אך רגליו זכרו היטב את נפתולי מסעו, כאב ועייפות פשו בהם. יהיה עליו לשבת על ספסל, לנוח קמעה. הבל פיו הריח מפרי הדר. ידע אפוא שאכל, ומן הסתם גם האכילה מכבידה על גופו. ישב אפוא על ספסל וחיכה.

לילה החל יורד על תהומות הנשייה. האנשים בהו בדאגה בשמיים ההולכים ומקדרים, בשמש הבאה אל נרתיקה, באופק המדמם. שבקרוב תשתרר עלטה – לא ידעו, ואת אור הצהריים לא זכרו. גם לא שהשחר שב אל שמיו מדי בוקר. ידעו רק שמרגע לרגע דועכים המאורות ומידלדלים הצבעים והם הולכים ומתקשים לזהות איש את רעהו. הם רחשו, התרוצצו והזהירו זה את זה, שכן העולם השחיר והם לא ידעו אם אי־פעם ישובו פניו להאיר. וכל העת החשכה הלכה וגברה.

מכיר הוליך את מבטו ברחבי הכיכר, בין הילדים שפסקו ממשחק, בין הזוגות המבועתים שאחזו ידיים והחיות שנבחו, בעטו, ייללו, שעטו, לנוכח השמיים המאדימים, מאפירים, מכחילים ולבסוף משחירים. מכיר היה שם ובליבו ודאות תמוהה, חסרת אחיזה לחלוטין, שהכול ישוב אל מקומו בשלום. שהשמיים אכן יקדירו, זאת ידע. ואף על פי כן לא חשש מכך, כאותו נביא שצלח עליו לפתע חזיונה של שואה שנגזרה מששת ימי בראשית, שאף מעשה או תפילה לא יוכלו למנוע. אך עוד ידיעה מוצקה הייתה לו – שלאחר החשכה ישובו המאורות ויבהירו השמיים, והוא עצמו לא תפס מדוע הוא בטוח בכך כל כך. כשהשמיים כבר היו זרועי כוכבים, והאנשים נרגעו כי נשתכחה מהם האדמומיות והדמדומים ובכלל הידיעה שאי־פעם היה יום, שאי־פעם היה אור; כשאנשים כבר נולדו אל מאורות הכוכבים, ולא זכרו דבר מלבדם, ולא העלו בדעתם שתיתכן שמש שתאיר את דרכם; עדיין ידע מכיר ידיעה ברורה וחצופה שמצפה לו אורה. לא ידע בחלוף כמה זמן, אך ידע שעתידים השמיים להשתנות ושהשמש תעלה מאחד הכיוונים. והוא עצמו לא ידע מאיזה כיוון.

"סליחה אדוני," פנתה אליו אישה. הוריד את עיניו מן השמיים. "אתה יודע איך מגיעים לפומבדיתא?"

"פומבדיתא?!" הוא פלט בחוסר אמון. פניה לא היו מוכרות לו כהוא זה, אך לראשה עטתה שביס כתום קשור במעגלים ממש כדרך הנשים בפומבדיתא, וגם שמלה לבנה הייתה לה כדרכן, ולרגע אחד נזכר בכול: בביתו בפומבדיתא, באשתו ובבתו, ובבנו התינוק אחוז בידיהן ופורם מהן את שמלות השבת בצהרי שישי בגנים התלויים בבל, שהמלך בנה כדי להזכיר לאשתו את נוף ילדותה. נזכר במלך ובפקודותיו השרירותיות, בפקודת המגדל וראשו בשמיים, במחאות ההמונים ובאומללים שעלו באש כיוון שסירבו לציית. נזכר בבוקר קריסת המגדל, כאשר נשק לאשתו בצאתו, בעודה ממלמלת הגאים חסרי פשר מדמדומי שנתה. ואיך התווכח בתחנה עם מוכר הכרטיסים, שסירב בתוקף למכור לו כרטיס בבבלית וצעק עליו בגרמנית. מכיר ניסה להסביר לו בכל לשון שפניו למגדל בבל, החווה על מדי הפועל שלו, על כלי העבודה, צייר בידיו את מבנה המגדל, אפילו הוציא מהכיס הפנימי הנסתר של בגדיו את כל מעותיו ומסר אותן לכרטיסן. אך הכרטיסן סירב להבין ונראה פגוע ממחוות הידיים המופגנות שלו. לקח את הכסף ולא נתן כרטיס בתמורה. כל שאר הכרטיסנים שמעו גם הם גרמנית בלבד, ולמכיר לא נותר אלא להסתמך על המכונות האוטומטיות, אלא שגם הכיתוב במכונות היה גרמני, ונראה שמן הנימוס הוסיפו גם תרגום להולנדית. מכיר קילל ודילג מעל המשוכה אל הרציף הקבוע, בלי לרכוש כרטיס. פנה להתלונן באוזני שכנו למושב, אלא שהלה לא הבין מה מכיר רוצה ממנו, נראה כסבור שמכיר משוגע וחשש ששיגעונו ידבק בו. הנסיעה הייתה איטית ומכיר הצטער מאוד שלא בחר לעבוד כנהג, אם חילזון כזה נתנו לו להיות נהג הרי שמכיר יכול היה לקבל משכורת כפולה משלו. לפחות היה מאחר באשמתו שלו, ולא באשמת חדל אישים כזה. מכיר ירד תחנה אחת לפני, ובתחנה מצא אנשים צורחים ובורחים, הכול שעטו וניסו להדוף אותו אחורנית, והוא המשיך בנחישות ובדאגה אל מקום עבודתו, אף שריאותיו הלכו ונתמלאו בפיח. אם כפי שחשש אכן שקע האגף המזרחי, שנתון בהשגחתו, יפטרו אותו תיכף ומיד, והוא חייב לפחות לנסות ולעמוד על שלו. אך ככל שהמשיך הרחובות נמלאו זעקות שבר, העשן הלך והשחיר, אנשים דחפו זה את זה ואותו, עד שראה מרחוק שהקרקע נעצרה על סיפו של בולען עצום שלתוכו שקע המגדל עד מחציתו, וראה את הפועלים מנסים להדוף זה את זה בדרכם למטה, מועדים אל עבר התהום, ואת האש האיומה שדלקה בראש המגדל ממטירה לכל עבר רסיסי ברזל ואדם.

"בבל איננה," אמר מכיר, "לקחו אותנו לפה כדי שנשכח אותה."

האישה הייתה ישובה על הארץ מקופלת ברכיים ובהתה במכיר. לא היה לה אף.

"אין לך אף," אמר באימה, ותוך כדי כך תפס בעצמו שגם לו אין אלא זוג נחיריים במקום שנתלש ממנו אפו כשלקחו אותו לכאן.

האישה המשיכה לבהות בו באימה, עיניה מחשבות לפרוץ בבכי, ומכיר לא ידע מדוע אישה זרה, שלא ראה מעודו, דומעת לעומתו בתחנונים כאילו יש לאל ידו לעזור לה. אולי אמר לה משהו? האם שוחחו קודם לכן? אפשר שהוא קשור אליה, ואיננו יודע? עשה את הדבר שנראה לו הגיוני ביותר בהתחשב בנסיבות, ונטל את ידיה. היא התיישבה לצידו על הספסל, אוחזת בידיו. פרק זמן לא ידוע ישבו אחוזי ידיים ושתקו. היא נראתה מוטרדת ביותר, התבוננה אל ידיהם האחוזות, ואל פניו של מכיר, ושוב אל ידיהם האחוזות, כמנסה להבין כיצד נקלעה לכאן ומה מצופה ממנה לעשות כעת. לבסוף רכנה לעבר מכיר בהיסוס, כממלאת חובה לא ברורה שהוטלה עליה, ונשקה לשפתיו. מכיר נעתר לה, ידו טיפסה מגבה אל כתפיה אל עצמות הבריח, והיא הניעה את גופה מעלה על ירכיו, מנשקת בתשוקה את פניו השטוחות, את צווארו. בטעות נקלעו מבטיהם, הם נבוכו וניתקו זה מזו.

מי האישה הזו? מדוע נישק אותה? האם היא אם ילדיו, ארוסתו, בת זוג שהכיר זה מקרוב, אישה שבאה עליו פתאום? האישה התקפלה לצידו על הספסל הצר, מבולבלת כמותו. עיניה תעו בכוכבים.

"זה הצלב הדרומי," אמרה פתאום, עוטפת את עצמה בגופו של מכיר. הצלב הדרומי – משמע שפומבדיתא רחוקה אף יותר משחשב, ולא בנקל ימצא אותה. יהיה עליהם להמשיך ולחפש אותה בפעם אחרת. אסף את האישה אל חיקו, וקיווה שעדיין תהיה חבוקה בזרועותיו כשהירח יעיר אותו משנתו.

.

* "סדר העולם הוא בשבע צורות עגולות. שבע ארצות הן, זו למעלה מזו … והן: ארץ, אדמה, אקרא, גיא, נשיה, ציה, תבל … בגיא ונשיה וציה נפוצו אלו שבנו המגדל, משום שהכעיסו את המלך העליון הקדוש. משום זה נקרב המגדל לאש שורף … בנשיה יש בני אדם מקוצצים וקטנים, ואין להם חוטמים, רק שני נקבים שהרוח יוצא בהם. וכל מה שעושים – שוכחים תיכף. ועל כן נקרא נשיה, שהוא לשון שכחה". (זוהר חדש, פרשת בראשית, מאמר "אדם וקין ושבע ארצות", תרגם מארמית ר' יהודה לייב הלוי אשלג ("בעל הסולם"). בתוך: ספר הזוהר עם פירוש הסולם, מהדורת ישיבת קול יהודה, כרך 17, עמ' 94-92).

.

עמנואל יצחק לוי, משורר ומוזיקאי ("עמנואל והכיסופים"). ספר ביכוריו, "השמש שרה למלכיור" (הבה לאור, 2020), זיכה אותו בפרס שר התרבות למשוררים בראשית דרכם.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אווזים", סיפור קצר מאת נטעלי גבירץ ו"בלרינות", סיפור קצר מאת יעל ישראל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן