תנועת ההשלכה לסל הניירות – פרידה מיואל הופמן
נעמה ישראלי
.
אני תרה ברשת אחר מתכונים חדשים עבור התינוקת שלי. לביבות כרובית ותרד. רק לפני תשעה חודשים הגיחה אל העולם, ופעולת הלעיסה היא עדיין בגדר יעד לא כבוש. למתכונים זלגתי מעריכת רשימת המצרכים למשלוח מהסוּפֶּר. כבר התחלתי להתעמק בהם, ואז נזכרתי שאני אמורה לכתוב היום את הרשימה הזו על יואל הופמן, שהזמן שלי מוגבל, ועליי לנצל אותו היטב.
אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַמִּלִּים הָאֵלּוּ אֵינָן מַה שֶׁקּוֹרְאִים סִפְרוּת יָפָה. לוּ הָיָה בַּנְק שֶׁבּוֹ מְמִירִים שִׁטְרוֹת סִפְרוּת לְשִׁטְרוֹת חַיִּים הָיִינוּ הוֹלְכִים לְשָׁם וּמְבַקְּשִׁים אֶת הַשְּׁטָרוֹת הָהֵם אֲפִלּוּ בִּמְחִיר הֶפְסֵד גָּדוֹל. וְהָיִינוּ הוֹלְכִים לַחֲנוּת הַפְּרָחִים וְקוֹנִים לְאִשָּׁה שֶׁאוֹהֶבֶת אוֹתָנוּ זֵר גָּדוֹל שֶׁל פִּרְחֵי שָׂדֶה (וּמְשַׁלְּמִים תְּמוּרָתָם בַּשְׁטָרוֹת הָהֵם) אוֹ עוֹמְדִים בַּמִּטְבָּח בִּמְקוֹמָהּ וּמְבַשְּׁלִים אֶת אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם (מצבי רוח, כתר, 2010, 71).
הופמן ודאי היה אומר לי לוותר על הרשימה ולהמשיך לחפש מתכונים, ללכת לסופר בעצמי, רצוי ברגל, ולסיים את היום בבישול או במשחק עם התינוקת. שנים־עשר ספרים הופמן כתב, ואני רוצה לחשוב שבשנותיו האחרונות הוא לקח את שטרות הספרות שצבר והמיר אותם בשטרות החיים שחי בשלווה (כך אני מקווה) בשנים שחלפו בין ספרו האחרון מצבי רוח (2010) לבין מותו לפני שבועות מספר.
הופמן היה חסיד ההוויה, החיים, ההווה, היופי והצער שבכל רגע ובכל דבר. על הספרות, הפילוסופיה, האקדמיה והפסיכולוגיה, כל אותן תורות המבקשות להסביר את ההוויה החמקמקה הזו, על כולן צחק – על מי מהן יותר ועל מי פחות. למשל (ורק על קצה המזלג): "כַּמָּה עֲלוּבָה הַסִּפְרוּת. אֲנַחְנוּ סוֹחֲרִים בְּבַדִּים שֶׁעֲלֵיהֶם מְצֻיֶּרֶת שֶׁמֶשׁ וְאִישׁ אֵינוֹ נוֹשֵׂא עֵינַיִם" (מצבי רוח, 7), או: "קָשֶׁה לָשֵׂאת סְפָרִים. אָדָם רוֹאֶה עֵץ וְכוֹתֵב רָאִיתִי עֵץ. וְיֶשְׁנָם סְפָרִים אוֹדוֹת סְפָרִים" (Curriculum Vitae, כתר, 2007, 41). הופמן לא רצה לכתוב על העץ. הוא רצה שנביט בו ובשמש ונבין משהו. משהו גדול. או שלא נבין דבר. שנחיה כאילו אפשר לחיות בלי לחשוב ולהבין, ובטח בלי לכתוב. ובכל זאת כתב.
יש כאן פיתוי גדול להכביר עוד ועוד ציטוטים של הופמן. פתאום נדמה לי שכל מה שאפשר לומר על יצירתו – כבר כתב בעצמו. ובכל זאת אני כותבת עליו ומנסה להבין. אלא שעתה, עם מותו, עם פטירתו מהעולם ומעולו, וכמחוות געגועים לאיש שכתב את כל הספרים האלו שאני אוהבת עד מאוד, אני מוותרת מראש על פירושם ומתמסרת לרצון שגם הטקסט הזה יחרוג איכשהו מגבולות הלשון, או לפחות יצליח איכשהו ללכוד משהו מההוויה עצמה – הוויית הספרות של הופמן, שמעולם לא הגבילה את עצמה לגבולות הללו.
זה אתגר מוכר ממחקר הספרות בכלל (ולא רק משום שיואל הופמן הוא מושא של הדוקטורט שלי) – הניסיון לחזור אל הקריאה הראשונה וההיולית ההיא, כשהקסם שבה אותי, לדלג מעל כל שכבות המחשבה שכיסו את הקסם הזה מאז, הקריאות החוזרות בניסיון לרדת לשורשו. הפרשנות נדבקת לקריאה ללא הבחן. והרי הופמן פקד: "אֲנִי אוֹמַר לָכֶם אֵיךְ תִּקְרְאוּ. אִם כָּתוּב אֶפְרַיִם הָלַךְ קִרְאוּ אֶפְרַיִם הָלַךְ אֲפִלּוּ אִם יְפַתּוּ אֶתְכֶם לִקְרֹא אַחֶרֶת" (אפרים, כתר, 2003, 107).
ובאמת מתעורר איזה קונפליקט. מה עושים עם סופר כזה, שמשוחח עם קוראיו ללא הרף אך אינו מותיר להם אוויר לענות (נשימתם נעתקה)? בדוקטורט שלי, בפרק שעדיין רחוק מלהיחתם, אני מנסה לבאר את היחסים שהמספר־סופר רוקם עם קוראיו (האמיתיים? הפיקטיביים?): מה הטקסט הזה עושה כשהמספר מורה לנו איך לקרוא, מתוודה בפנינו על אהבתו לנו או נוזף בנו? וכשהוא מסביר שהסיפור הוא אמת לאמיתה? וכשהוא מצהיר בפירוש שהוא משקר? שוב ושוב אני מנסה להבין כיצד לקרוא את הופמן, והופמן מתעקש תמיד להישאר לא מפוענח; למרות ואולי דווקא לנוכח כל המקומות הדורשים פענוח, לנוכח המודעות החריפה של הטקסט להיותו טקסט. הייתי עשויה לחשוב שזה הכול הטעיה, שהופמן מוליך אותי שולל, צוחק לי, אלמלא ידיעת הקסם ההיולי ההוא, הרוח הנושבת בין הדפים, בין המילים שאין בהן אחת מיותרת. הכול אמת אצל הופמן, גם מה שלא.
ב־Curriculum Vitae, שהוא מעין וריאציה הופמנית על ממואר או אוטוביוגרפיה, הוא כותב:
אֲנִי אוֹמֵר תּוֹדָה לַנְּשָׁמוֹת הַיְּקָרוֹת שֶׁחָבְרוּ לְחַיַּי וּמְשַׁלֵּחַ אוֹתָן מִן הַסִּפְרוּת אֶל הַמְּחוֹזוֹת הָעֲמֻקִּים שֶׁל הַלֵּב שֶׁאָסוּר לָהּ, לָאֳמָנוּת, לְהִכָּנֵס אֲלֵיהֶם.
אִלּוּ יָכֹלְתִּי [בְּמִין בְּרִית עֲמֻקָּה יוֹתֵר מִזּוֹ שֶׁבֵּין סוֹפֵר וְקוֹרֵא] לִפֹּל עַל צַוָּארָם שֶׁל אֲנָשִׁים וְלוֹמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וְנֵשֵׁב וְנַחְלֹט תֵּה וְנִשְׁתֶּה וְאַתֶּם תְּסַפְּרוּ לִי אֶת חַיֵּיכֶם וַאֲנִי אֲסַפֵּר לָכֶם אֶת חַיַּי, הָיִיתִי מַשְׁלִיךְ אֶת כְּתַב הַיָּד לְסַל הַנְּיָרוֹת וְעוֹשֶׂה זֹאת. בְּעוֹלָם כָּזֶה הַחֹק הָיָה אוֹסֵר עַל הַבְּדָיָה.
וְעַל כֵּן, אִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה וַרְדָּה וִילָדַי יַסְמִין וְתֹמֶר וְיוֹתָם וְאִשְׁתִּי נוּרִית יַעַמְדוּ מִחוּץ לַסֵּפֶר.
הַחַיִּים הֵם מַתָּנָה קְדוֹשָׁה וְהַסִּפְרוּת הִיא מַתְּנַת חֻלִּין. אִם אִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה הֶעֶלְתָה בְּחַכָּתָהּ שְׂפַמְנוּן וְהַשְּׂפַמְנוּן זָחַל עַל הַקַּרְקַע וְנִכְנַס אֶל מִתַּחַת לְשִׂמְלָתָהּ, הַשְּׂפַמְנוּן וְהַשִּׂמְלָה יָבוֹאוּ כָּאן. אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה שֶׁבְּתוֹךְ הַשִּׂמְלָה. אֵינֶנִּי רוֹצֶה לָדוּן אוֹתָהּ לְחַיֵּי נְיָר (17).
אשתו הראשונה של הופמן ורדה נעדרת מדפי הספר, אך דמותה של אשתו הראשונה יולנדה חיה בו חיים מלאים. היא מתחתנת ויולדת ומגדלת את ילדיה. היא מכבסת להם את חיתולי הבד. בלילות היא חולמת, ולעיתים היא כועסת על בעלה, נעלבת ושותקת אל מולו, או בורחת ממנו לבית הוריה. מתישהו, לפני שנולד בנה הצעיר, הפילה תינוק אחד, והוא נקבר לא רחוק מבית החולים בצפת. על כל אלו ועוד מספר לנו הכתוב, ואף על פי שחלקו הבדוי ודאי חורג הרבה מעבר לשמות הדמויות, עדיין על הנייר אלו אנשים ונשים בשר ודם, אשתו יולנדה וגיבוריו בספרים האחרים: אפרים ויוספה, יהואחים ובתיה, דולורס ומגדה וברנהרט וקצכן. כפי שברנהרט מהרהר: "לו הייתי אדם שבדמיון לא היה הכאב שאני חש ממשי כל כך" (ברנהרט, כתר, 1989, 70).
ההצבעה הבלתי פוסקת של המספר על הנעדר – כל מה שהוחרג מהטקסט, ההוויה שהוא ממילא לא היה יכול להכיל – ההנכחה המתעקשת של הבדיון, לא רק שאינה פוגמת באמיתותם של הדברים, במציאותם בטקסט, אלא כמו מאשרת את הווייתה: היא כורכת – באלכימיה מופלאה – את החלקיות של הבדיון במציאות (החלקית) של העולם הזה, את הנעדר בהווה.
הקסם בספרות של הופמן הוא אולי בעצב (ובצחוק) על מה שאין בה – על הופמן עצמו החומק מאיתנו, על הפער בינינו לבין קוראיו המדומיינים, נמעניו (ומדוע לא נוכל לשבת בצוותא עם הופמן, לשתות תה ולספר את חיינו? על שום היותנו קוראיו? על שום המוות?) – ובנוכחות של הסופר וקוראיו ביצירתו אף על פי כן, דרך ההיזכרות המתמדת בהם, דרך הצער על חמקמקותה (וסופיותה) של הווייתם. "הֶחָלָל הוּא גִּבּוֹרוֹ שֶׁל הַסִּפּוּר הַזֶּה [כְּלוֹמַר הָרֶוַח שֶׁבֵּין אָדָם לְאָדָם]" (אפרים, 57). הספרות של הופמן ממחישה עבורנו את החלל הזה על האנשים המתהלכים בו. אי אפשר למלא אותו במילים, אך הוא ישנו, ולכן גם את הספרות הזו אי אפשר לפענח עד הסוף.
בהלב הוא קטמנדו (כתר, 2000) יהואחים כותב לחברו:
בֶּרְמַן הַיָּקָר,
בְּמִכְתָּבְךָ הָאַחֲרוֹן טָעַנְתָּ שֶׁתּוֹרַת הַקְּוַנְטִים מְיַצֶּגֶת לוֹגִיקָה לֹא אֶפְשָׁרִית שֶׁלְּפִיהָ דָּבָר הוּא גַּם עַצְמוֹ וְגַם לֹא עַצְמוֹ. אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה הֵבַנְתִּי שֶׁדַּוְקָא הַלּוֹגִיקָה הַזֹּאת אֶפְשָׁרִית (154).
אולם לאחר מכן הוא מתחרט:
הוּא קוֹרֵעַ אֶת הַמִּכְתָּב שֶׁכָּתַב לְבֶּרְמַן וְכוֹתֵב מִכְתָּב אַחֵר:
בֶּרְמַן יַקִּירִי,
אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאַתָּה מַחֲלִים מִן הַשַּׁפַּעַת. כָּאן עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרֵחַ וְאַף שֶׁכְּבָר דֶּצֶמְבֶּר, אֵין דֵּי גְּשָׁמִים.
אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לַשִּׂיחוֹת שֶׁלָּנוּ עַל תּוֹרַת הַקְּוַנְטִים וְעַל דְּבָרִים אֲחֵרִים מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ, קָשֶׁה מְאֹד לִמְצֹא עוֹד יָדִיד כָּמוֹךָ (156).
אילו הייתי קורעת את הרשימה הזו (משליכה אותה לסל הניירות; ממירה אותה בשטרות חיים) מה היה צומח תחתיה? הופמן כתב על תנועת ההשלכה הזו ללא הרף. לב העניין מבחינתו תמיד היה החסד האנושי, ההתקרבות אל האחר, הידידות, האהבה. והכתיבה על התנועה הזו היא אולי גרעין הקסם של הספרות הזו, העוסקת בעצמה ובמה שאיננה, כמכניקת קוונטים מילולית. ועדיין אני מאמינה שעבור הופמן הייתה הספרות כולה בגדר פלסתר, פתרון חלקי ולא מספק. כל גיבוריו, בדמותם או במחשבתם, כמו מקוננים על כך. וכמה יפה הקינה הזו, כמה מכמירת לב.
מעולם לא פגשתי את הופמן הממשי, ההווה. רק קראתי את מילותיו (שוב ושוב). ועם מותו אני חשה ביתר שאת עד כמה זו תצורת היכרות בלתי מספקת, עד כמה כל קריאה, כל פרשנות, ניצבת על יסוד חלל כלשהו. ומנגד, איזה מזל שזכיתי למצער לזאת.
.
נעמה ישראלי היא כותבת, עורכת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. הדוקטורט שלה עוסק ביומיום ובכתיבה ביצירותיהם של יואל הופמן ואורלי קסטל בלום. רשימות פרי עטה התפרסמו בגילינות 57 ו־84 של המוסך, ובגיליון מתאריך 24.03.22.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
