שירים חדשים מאת אבישג עמית שפירא, איתי עקירב ואלנתן מיה
(טראומה קולקטיבית או:) מה יעשה יצחק כשירד מן המזבח
מָה לָנֶצַח לָכוּד בְּרִשְׁתוֹת הָעֵינַיִם
פִּרְפּוּרָיו שֶׁל הָאַיִל בְּמוֹקֵד אִישׁוֹנָיו
כְּרוֹקְדִים עַד עוֹלָם בְּעֵינָיו עֲקוּדִים
.
מִי יַבְהִיל אֶת יִצְחָק מִכַּבְלֵי הַהֵדִים
חֲרִיצֵי הַתְּפִלִּין הָרוֹצְעִים בַּבָּשָׂר
בֹּקֶר בֹּקֶר אוֹזֵק אֶת יָדָיו וּפוֹקֵחַ
מַתִּיר אֲסוּרִים אַךְ נוֹתַר הוּא אָסִיר
כְּמֵסִיר תַּחְבּוֹשׁוֹת אֶת פִּצְעוֹ לְמַשֵּׁשׁ
אִם רָפוּ הַכְּבָלִים אוֹ עֲדַיִן הָאֵשׁ
לוֹחֶכֶת אִיּוּם בְּזָוִית הַמַּבָּט
צַלֶּקֶת הַחָח בְּחִכּוֹ שֶׁל הַדָּג
מִי יְחַלֵּץ מִן הַסְּבַךְ אֶת יִצְחָק
.
מִי יִבְכֶּה עַל יִצְחָק אִם יִצְחָק לֹא יִבְכֶּה
לִדְמָעוֹת הַמִּזְבֵּחַ הַאִם יְחַכֶּה
לְהָפִיס עַפְעַפֵּי הֶעָשָׁן הַצּוֹנְחִים
לְהַקְרִין עַל שְׁמוּרוֹת לוּלָאָה אֵינְסוֹפִית
פָּנָיו שֶׁל אָבִיו הַמֵּרִים יָד לִשְׁחֹט
מִי יִבְכֶּה אֶת הָאוֹר סְבִיב פָּנָיו, אֶת הַתְּכֵלֶת
אֵיךְ יַאֲמִין: הָיְתָה מַאֲכֶלֶת
אֵיךְ יַאֲמִין: כְּבָר אֵינֶנּוּ נִצּוֹד
.
.
*
וַאֲנַחְנוּ שׂוֹרְפִים עַכְשָׁו אֶת הַשִּׂיחִים הַנְּמוּכִים,
שֶׁבָּהֶם בֶּטַח יִתָּפְסוּ צַמְּרוֹת הָעֵצִים,
כָּל חַיּוֹת הַיַּעַר.
אַל תִּשְׁאַל אוֹתִי לָמָּה.
יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּבְּעֵרָה
בָּרֵיחַ הַמְּזַקֵּק שֶׁל הַדֶּלֶק
בַּהִתְפּוֹרְרוּת הָאִטִּית שֶׁל הַפֶּחָם
בֶּעָשָׁן הַמַּחְנִיק הַזֶּה
שֶׁמַּזְכִּיר לָנוּ
אֶת כָּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ.
.
שנת זאבים
אֲנִי זוֹכֵר אֶת הָרִיצָה הַמֻּפְרַעַת עַל הַפַּסִּים כְּנֶגֶד הָרַכֶּבֶת
וְגַם אֶת הַקְּפִיצָה אֶל עֵבֶר הַשִּׂיחִים הַיְּבֵשִׁים מַמָּשׁ בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן
וְאֶת הַשִּׁעֲמוּם שֶׁאָכַל אוֹתָנוּ כָּל אוֹתוֹ זְמַן כְּמוֹ חֲלוּדָה.
וְגַם אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ יוֹם אֶחָד יוֹנִי פָּשׁוּט בָּא וְיָרָה בַּ-
כֶּלֶב הַלָּבָן וְהַמְּדֻבְלָל שֶׁהָיָה מָלֵא בְּקַרְצִיּוֹת
שְׁחֹרוֹת וּרְעֵבוֹת שֶׁנִּרְאוּ כְּמוֹ דֻּבְדְּבָנִים.
וְאֵיךְ הַדָּם שֶׁלּוֹ צָבַע אֶת הָאַסְפַלְט
וְהַצְּעָקוֹת שֶׁלּוֹ פָּצְעוּ אֶת הָרְחוֹב.
וַאֲנַחְנוּ רַק עָמַדְנוּ וְצָחַקְנוּ מִתּוֹךְ מְבוּכָה
עַל הַקַּלּוּת הַבִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת שֶׁל הַמָּוֶת,
עַל הַתְּמִימוּת שֶׁהָפְכָה בְּרֶגַע לְאֶקְדָּח.
וְכָכָה פִּתְאוֹם, בְּלִי הֲכָנָה, רָאִיתִי אֵיךְ עֵינַיִם
נִרְאוֹת כְּשֶׁגּוֹנְבִים מֵהֶן אֶת הַנֶּפֶשׁ. וּבַשֵּׁנָה
רַק בַּשֵּׁנָה אֲנִי שָׁב לְאוֹתוֹ כֶּלֶב רְחוֹב לְאוֹתוֹ עֵד
רְאִיָּה.
.
.
אחרי שכולם הולכים
עַנְפֵי עֵצִים מוּטָלִים שְׁבוּרִים
כְּמוֹ עֲצָמוֹת עַל מַגָּשׁ בְּסִיּוּם סְעוּדָה חֲגִיגִית.
כֻּלָּם הָלְכוּ. גֶּחָלִים עֲדַיִן רָחֲשׁוּ.
שְׁמֵי הַלַּיְלָה פָּקְחוּ אֶת עֵינֵיהֶם הַחֲכָמוֹת.
מַסְפִּיק מְעַט מְאוֹד גֶּשֶׁם לְהוֹרִיד אֲבַק
זְכוּכִית עֲכוּרָה בְּעַדְשַׁת הַשָּׁמַיִם.
עַכְשָׁו הַמִּדְבָּר נֶאֱנָח לִרְוָחָה, חַלּוֹן נִפְתָּח כְּעֵדוּת
שֶׁהַיְּקוּם קַיָּם וְהוּא בְּסַךְ הַכֹּל יְצוּר עִם לֵב –
כּוֹכַב לֶכֶת קָטָן, מְרֻפָּט וְכָחֹל. שׁוּב
אֶפְשָׁר לְהוֹדוֹת שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בַּיִת.
.
צימאון
אֲדָמָה צְרוּבָה נוֹדֶדֶת עַל הָהָר,
רוֹחֶשֶׁת כְּמוֹ שֶׁקֶט בְּאֶמְצַע הַיּוֹם.
חַם וּבוֹהֵק הַמִּדְרוֹן, נוֹזֵל
מִיֹּבֶשׁ הַשְּׁמָמָה. אֲוִיר קַל מֵגִיחַ
כְּמוֹ פַּרְפַּר שֶׁזֶּה עַתָּה בָּקַע.
אֲנִי שׁוֹתֵק, עֲדַיִן מִתְפַּלֵּא
עַל שַׁיְּרוֹת גְּמַלִּים, אַלְפֵי
עוֹבְרֵי דְּרָכִים רָאוּ זֹאת לְפָנַי.
.
כֵּיצַד עוֹמֵד כָּאן עֵץ בּוֹדֵד
(וְכָמוֹהוּ, גַּם אֲנִי) יָרֹק, צְמֵא-נֶפֶשׁ,
וְאַחֲרָיו צִפּוֹר שְׁחֹרַת זָנָב, וּצְבִי
אוֹכֵל מִפֵּרוֹתָיו. כֵּיצַד בְּאֹמֶץ
הוּא מַמְשִׁיךְ לְהִתְגַּמֵּשׁ,
לְהִתַּמֵּר אֶל הַכְּמִיהָה, עוֹרוֹ
מָתוּחַ וְרוֹגֵשׁ כְּמוֹ תֹּף. כֵּיצַד?
מָה יֵשׁ לוֹ כָּאן מִלְּבַד הַגַּעְגּוּעַ
וְעֹמֶק שָׁרָשִׁים מְקֻמָּטִים מִיְּנִיקָה.
.
*
וְאֵיזֶה טַעַם יֵשׁ לְבֶרֶז מְטַפְטֵף
לְמַרְבַדֵּי פְּרָחִים, בְּמֶרְכְּזֵי עָרִים,
הַאִם גַּם שָׁם יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁהוֹלֵךְ
צָמֵא לֶאֱלֹהִים?
.
.
» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת חיה לוי, ללי מיכאלי, גילי חיימוביץ' ושלומית נעים נאור
תגובות על כתבה זו