.

חיה לוי

המורה 2023

נִדְמֶה שֶׁסּוֹף סוֹף הִגְשַׁמְתִּי אֶת רֹב הַחֲלוֹמוֹת,

אֶלָּא שֶׁיְּלָדוֹת וִילָדִים עֲצוּבִים רַבִּים נִמְצָאִים מִחוּץ לִגְבוּלוֹת הַהַשְׁפָּעָה שֶׁלִּי

וְרַק אֶת עַצְמִי הִצְלַחְתִּי לְהַצִּיל

חָרַגְתִּי מֵעֵבֶר לְמָה שֶׁרָחַשׁ בִּשְׂעָרִי

מֵעֵבֶר לְמָה שֶׁעִנָּה אוֹתִי,

עָמַדְתִּי וְאָמַרְתִּי:

שָׁלוֹם, קוּמוּ בְּבַקָּשָׁה, שֶׁיִּהְיוּ לָכֶם צָהֳרַיִם טוֹבִים

עַכְשָׁו נַעֲצֹם עֵינַיִם וּנְדַמְיֵן רַק דְּבָרִים טוֹבִים

עַכְשָׁו נְשַׂחֵק וְכָל הַיְּלָדִים יִשְׁתַּתְּפוּ בַּמִּשְׂחָק

עַכְשָׁו תִּרְאוּ כַּמָּה הָיִיתִי גִּבּוֹרָה וְצָלַחְתִּי אֶת סִפּוּר חַיַּי

גַּם אַתֶּם תִּצְלְחוּ. גַּם אַתֶּם.

 

בחוץ שורקות הציפורים

בַּחוּץ שׁוֹרְקוֹת הַצִּפּוֹרִים

מֶזֶג הָאֲוִיר טוֹב

.

כָּל הַגְּרוּעִים נִקְבְּצוּ עָלַי

לְיָאֵשׁ אוֹתִי בְּטִפְּשׁוּתָם

.

בַּלֵּב שֶׁלִּי טִינָה

הָעֵינַיִם שֶׁלִּי מְסָרְבוֹת לִקְרֹא עַל עוֹד אַלִּימוּת

.

הַצָּרָה הִיא שֶׁמִּזְּמַן לֹא הִתְחָרַטְתִּי

כַּמָּה עָלוּב הַגִּלְגּוּל הַמְּסֻיָּם הַזֶּה

עַל אַף שֶׁלִּרְגָעִים הָיָה בּוֹ פְּאֵר

כָּעֵת הַגּוּף עָיֵף, נִשְׁפָּךְ, אוֹמֵר

יָדַעְתִּי יָמִים יָפִים יוֹתֵר

.

וַאֲיֻמִּים בְּהַרְבֵּה

.

חיה לוי היא משוררת ומורה. ספרה האחרון, "מאושרת ועצובה", יצא בהוצאת "עיתון 77" ב־2020.

.

ללי מיכאלי

אורגזמת קיץ

.

א.

בוקר קיץ

יָם אַתָּה וַאֲנִי

אַתָּה מְחַפֵּשׂ אֶת הָאֲנִי הָאֲמִתִּי שֶׁלִּי

וַאֲנִי מַצְבִּיעָה עַל צְעָדִים שֶׁהִשְׁאַרְתִּי אַחֲרַי

עַל הַחוֹל

אַתָּה חוֹזֵר אָחוֹרָה וַאֲנִי

מַמְשִׁיכָה לְסַמֵּן אֶת עַצְמִי

בִּצְבָעִים בְּהִירִים וְעַזִּים

בַּתְּקוּפוֹת שֶׁהֵן רַק שֶׁלִּי

מַתְנָה אֲהָבִים עִם שְׂפָתַי כְּדֵי

לְהַקִּיף אֶת הָעוֹלָם

בְּמַעְגְּלֵי יְצִיאָה וּכְנִיסָה

.

ב.

הים שבך מאיים להטביע אותי כסוד

אַתָּה

תָּלוּי

עַל

שְׂפָתַי

.

ג.

תתחיל מהתחלה

שׁוּם דָּבָר לֹא רֵלֵוַנְטִי

אֲנִי

לֹא נִתֶּנֶת לְתִרְגּוּם

פָּנַי לַיָּם תָּמִיד

אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב כְּמוֹ

יִרְמְיָהוּ אִשָּׁה

יְשַׁעְיָה אִשָּׁה

קֹהֶלֶת אִשָּׁה

שׁוּם דָּבָר לֹא יַגִּיעַ לְאֶפֶס

קָצֵהוּ שֶׁל יוֹנָה שֶׁנֶּאֱבָק עַל נַפְשׁוֹ

בְּלֵב יָם.

אֲנִי הַיּוֹנָה.

.

ללי מיכאלי היא משוררת ישראלית. הוציאה עד כה שבעה ספרי שירה. ספריה תורגמו לשפות זרות. ללי מלמדת שירה ושפה עברית באוניברסיטה ללימודים בינלאומיים בשנחאי. ספר שיריה האחרון, "אהובי הסודי, אתה", יצא לאור בשנת 2022 בהוצאת "עולם חדש". השירים שכאן הם חלק ממחזור מתוך הספר "איך אאיר את העולם?" העתיד לראות אור בקרוב בהוצאת "יונה שחורה".

.

גילי חיימוביץ'

גוף שהוא תהום

עִם הַזְּמַן נָשִׁים לוֹמְדוֹת לְדַבֵּר עִם עַצְמָן

כְּמוֹ אִילָנוֹת.

אֲוָשׁוֹת מוֹלִיכוֹת אֶת הֶמְיַת לִבָּן.

מְרַשְׁרְשׁוֹת לָהֶן אֶת הָרַדְיוּס,

הָאֲוִיר חָרַשׁ אוֹ מַחְרִישׁ אוֹתָן?

עַלְוָתָן, עֶרְוָתָן,

רִפְרְפוּ פֶּלֶא

וְעִם זֹאת, אֵין דֶּרֶךְ לִמְנֹעַ קְמִילָה.

גּוּף הוֹפֵךְ תְּהוֹם.

מִי יָעֵז וְיִקְפֹּץ?

.

פיר – פור

הָיִינוּ נִפְגָּשׁוֹת בִּקְצֵה הָעוֹלָם, בַּפִּיר אוֹ בִּקְצֵה הַמִּזְרָן שֶׁלָּךְ.

הַלֵּב שֶׁלָּנוּ פֶּחָמִים

וְרַק צָרִיךְ לִמְצֹא סִבָּה כְּדֵי לְהַדְלִיק.

הָיִינוּ נִפְגָּשׁוֹת

שָׁדַיִם אֶל שָׁדַיִם אֶל עֶרְוָה

כְּאִלּוּ מָצָאנוּ אַחַת אֶת הַשְּׁנִיָּה

בַּמִּדְבָּר וְלֹא בְּכִתָּה.

הָיִינוּ מִתְאַמְּנוֹת

לְהַרְווֹת,

לְהַגִּיעַ עִם הַגּוּף אֶל גּוּף אַחֵר,

לִתְסֹס עָלָיו, אִתּוֹ.

לֹא יָדַעְנוּ אִם נַגִּיעַ לַיַּעַד

מָה שֶׁהוֹתִיר אוֹתָנוּ מַמְתִּינוֹת, מְרֻטָּטוֹת,

אֲבָל גַּם עִם הַיְּדִיעָה כַּמָּה אֲנַחְנוּ בּוֹדְדוֹת

וְעוֹד יוֹתֵר כְּנֶגֶד אִמָּאאַבָּא.

יָדַעְתִּי שֶׁכַּמָּה שֶׁאֶבְעַט

עֲדַיִן אֶפֹּל אֶל

פִּיר הַמִּשְׁפָּחוֹת.

כַּמּוּבָן, גַּם אַתְּ נָפַלְתְּ.

כָּל כָּךְ רָחוֹק

שֶׁלֹּא נִשְׁאַרְנוּ חֲבֵרוֹת.

.

גילי חיימוביץ' משוררת בעברית ואנגלית, מתרגמת ומנחה בכתיבה. פרסמה שישה ספרי שירה בעברית וארבעה באנגלית. כמו כן, תרגמה וערכה שני ספרי שירה אסטוניים: "אבק וצבעים" מאת יאן קפלינסקי ו"והקו הופך לצל" מאת מטורה. שיריה תורגמו ליותר מ־30 שפות ופורסמו, בין היתר, בגיליון המוסך מיום 18.5.23. השירים המתפרסמים כאן לקוחים מספרה "ניסויים בפרידה", שיראה אור בקרוב בהוצאת "עיתון 77".

 

שלומית נעים נאור

סדר בוקר

"אֵ֭יךְ תֹּאמְר֣וּ לְנַפְשִׁ֑י
נ֗֝וּדִי הַרְכֶ֥ם צִפּֽוֹר"

תהילים י״א, א

הָזִינִי אֶת עוֹר הַפָּנִים בִּקְרֵם

שְׁלוֹשָׁה לִיטֶר פַּלְגֵי מַיִם בְּיוֹם

מִלְמוּלֵי תְּהִלִּים תְּמִידִיִּים

גִּלּוּי עַצְמֵךְ

.

וּמָה אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת לְגַלּוֹת בַּמַּרְאָה

מִלְּבַד

עִקְבוֹת הִזְדַּקְּנוּתֵךְ

עֹמֶק הַיֹּפִי וְהַכִּעוּר

צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה

.

*

נוּדִי נַפְשִׁי

אַתְּ אוֹמֶרֶת לְעַצְמֵךְ

מְנִידָה רֹאשׁ מוּל מַרְאָה

מוֹרֶטֶת שַׂעֲרָה סוֹרֶרֶת

מְמַפָּה קִמְטֵי מֵצַח

מְשִׁיטָה בָּהֶן סִירוֹת

עַד לְמִפְרַץ הָאֹזֶן.

קְרִיאוֹת הַמַּלָּחִים נִשְׁמָעוֹת:

הֵם מַשְׁלִיכִים פַּחֵי אֵשׁ וְגָפְרִית מֵהַסִּפּוּן

מַזְהִירִים כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן,

וְאַתְּ מָה פָּעַלְתְּ.

.

אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת לְהַחְלִיף פֶּרֶק,

לִמְתֹּחַ אֶת הַקְּשָׁתוֹת

מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמֵךְ שֶׁהָאֳנִיָּה הַזֹּאת

לֹא תִּטְבַּע

נִזְכֶּרֶת

עוֹד לִפְנֵי צִפּוֹר הַקָּפֶה שֶׁל שַׁחֲרִית

כִּי נֶעֱזַבְתְּ וּלְבַסּוֹף

נֶאֱסַפְתְּ

.

*

בַּמַּרְאָה

אִשָּׁה זָרָה

אוּלַי הִיא תֵּדַע

לָמָּה נֶאֱסַפְתְּ.

.

שיירה

אֲנַחְנוּ מְנַסִּים לְהַסְפִּיק וְלֹא מַסְפִּיקִים דָּבָר

מָה כְּבָר יֵשׁ לְהַסְפִּיק אָמַרְתָּ לִי

אָנוּ תְּקוּעִים בְּשַׁיֶּרֶת מְכוֹנִיּוֹת הַפּוֹנָה דָּרוֹמָה

מְטַפְטְפִים דֶּלֶק

יְדִיעָה שֶׁהִגִּיעָה זֶה עַתָּה נִשְׁמַעַת הֵיטֵב

מְכוֹנִיּוֹת קוֹפְצוֹת בָּאֲוִיר, מִי שֶׁלֹּא חָגוּר נֶחְבָּל.

פִּטְרִיַּת הֶעָשָׁן בַּמַּרְאָה.

אֲנִי מְסוֹבֶבֶת אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁהַבָּנוֹת לֹא תִּרְאֶינָה

יוֹדַעַת, זוֹ הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאֶרְאֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

הַפְּקָק מִשְׁתַּחְרֵר לְיַד נַחַל פּוֹרָה

מִכְּבִישׁ שֵׁשׁ הַכַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בְּאָדֹם

קַוֵּי הַטֵּלֵפוֹן נוֹפְלִים, אֵיךְ נֵדַע

מִי מֵחֲבֵרֵינוּ נוֹתָר?

הָאֲנָשִׁים בַּמְּכוֹנִית לְפָנֵינוּ עוֹצְרִים

שׁוֹאֲלִים מָה אַתֶּם יוֹדְעִים,

אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים דָּבָר.

אָנוּ זוֹכְרִים רַק אֶת כְּתוֹבוֹת הוֹרֵינוּ

הֵיכָן קְבוּרִים סַבָּא וְסָבְתָא

וְהַנַּיָּדוֹת קוֹרְעוֹת אֶת דִּמְמַת הַהֶלֶם

שׁוֹעֲטוֹת צָפוֹנָה וּמִזְרָחָה

הָאָרֶץ כֻּלָּהּ זְעָקָה

אֵין לְמִי לְהִתְקַשֵּׁר

.

שלומית נעים נאור היא משוררת ואשת חינוך. שני ספריה, ״אין לדבר סוף״ ו״הדברים שאנחנו לא מדברות עליהם״, יצאו לאור בהוצאת פרדס וזיכו אותה בפרס הליקון ע״ש רמי דיצני ופרס אורי אורבך ליצירה בתרבות יהודית.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת קרן קולטון, רז יוגב, איה סומך ומגי אוצרי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מפעל העננים של גברת לילנבלום / עידו גפן

ממליצה: דינה עזריאל

"אם תיקח את הגלולה הכחולה… תתעורר במיטתך ותאמין מעתה ואילך במה שאתה רוצה להאמין. אם תיקח את הגלולה האדומה… תישאר בארץ הפלאות, ואני אראה לך עד כמה עמוקה היא מחילת הארנב." (מטריקס, 1999)

עילי, גיבור הספר של עידו גפן, הסתובב בעולם עוד בתור ילד, עם מחשבה משונה: מקומות קיימים רק כשמביטים בהם, ושבים ונעלמים כשמפנים מהם את המבט. העולם אינו קיים כשלעצמו, אלא כאשליה שנוצרה עבורנו ומתהווה סביבנו בכל רגע נתון. כשהוא מספר על כך לאימו, היא עונה כממתיקה סוד "איך ידעת?" (עמ' 10) ועם הגלולה האדומה הזאת, אנחנו יוצאים למסע בעיירת סקי מדברית השוכנת בדרום הארץ על שפת המכתש הגדול.

הסיפור נפתח כאשר אימו של עילי, מורה לרובוטיקה בעיירה וממציאה חובבת, מתגלה בלב המכתש, שלושה ימים לאחר היעלמותה המסתורית, כשהיא יושבת בחלוק על כיסא נוח ואוחזת כוסית מרטיני. משם אנחנו נופלים אל תוך מחילת ארנב: גבולות נפרצים ועובדות יציבות מתמוטטות בן רגע.

לו יכול, היה עילי בוחר ודאי בגלולה הכחולה, בדרכו הבטוחה לכאורה של אביו, המעוגנת במגבלות העולם החומרי, אבל החיבור הבלתי אמצעי שלו לאימו, הממציאה הפלאית שחיה מחוץ לגריד ואינה כפופה לחוקים המקובלים, מנקר בו ללא הרף. הוא מתאמץ להישאר עם שתי רגליים על הקרקע, והחלומות שלו נדחקים מפני הצרכים הקיומיים של משפחתו, אך ככל שהוא מנסה לשמור על בני ביתו ולחבר את השברים, כך הכאוס פורץ ביתר שאת.

להפתעתו, עילי מוצא את עצמו משמש פונדקאי חלומות לקשישה גלמודה שאין לה היכולת לחלום, יוצא למסע חיפושים אחר אדם שהוא מעולם לא האמין בקיומו, ומרכז צוות עובדים בסטרט־אפ המבוסס על ההמצאה של אימו – הפיכת חול לעננים – אוסף אקראי של אנשים, שבדיוק כמוהו, אין להם כל הכשרה מתאימה, מלבד התשוקה למשהו מופלא. כמו שאומרת נעמי, אחותו של עילי, המבינה את כוחה של התשוקה הזאת ויודעת גם לתעל אותה: "אנשים כמהים למופרך" (עמ' 46).

מה שקסם לי במיוחד בספר הוא הנוכחות המתמדת של הכמיהה למופרך, כתכונה כלל־אנושית: "למצוא את הדרך לצאת מהמציאות, לחיות מחוץ לכללים של החיים הרגילים, מחוץ לכל מפה" (עמ' 187). הספר עוסק גם ביחסי פריפריה־מרכז, בעולם ההייטק ובמשבר האקלים, כפי שמצוין על גב הספר, ואף מצליח לשרטט דינמיקה משפחתית מורכבת. ואכן, זהו ספר עשיר שמתמודד עם תמות רבות מבלי לפגוע בשטף העלילה. עידו גפן מצליח לברוא עולם שעל אף היותו דמיוני ופרוע, הוא גם מעוגן היטב במציאות אקטואלית. כאילו הוא מסמן לנו את סורגי הכלא.

עידו גפן, "מפעל העננים של גברת לילנבלום", כנרת זמורה דביר, 2023

.

.

***

גבריאל / אדוארד הירש

ממליץ: גיא פרל

הפואמה גבריאל היא פואמת אֵבֶל ארוכה המתחילה ומסתיימת בלווייתו של גבריאל, בנו של אדוארד הירש, משורר אמריקאי עתיר פרסים שספריו לא תורגמו עד כה לעברית. בין לבין מתוארות בפואמה קורות חייו של גבריאל החל באימוצו בינקותו, דרך ילדותו ונעוריו הסוערים וכלה בנסיבות מותו בטרם עת. מעורבותו הרבה של הירש כְּאָב משתקפת בשירתו בהתעכבותו על כל פרט ופרט בחיי בנו – מקומות, אבחנות נירולוגיות, שמות אנשים, ואף ציטוטים מפורטים מדו"ח הנתיחה שלאחר המוות. לצד מעורבותו הפעילה ניכר הקשר הרגשי העמוק שלו לבנו – שירתו מתעכבת במסירות ובאהבה על נימי הפראות, היופי, התזזית והכאב בנפשו של בנו. עבור הירש אין כל סתירה בין מעורבות פעילה ומושקעות רגשית מלאה שכזו, לבין שירה גדולה. עבורו ההפך הוא הנכון, והוא אף בא בדברים עם רילקה ועם אחמטובה, שחששו שההורות תעמעם את שירתם. בצד תיאורו את גבריאל, חייו ומותו, הירש שב ויורד אל תהומות השכול, וגם בעניין זה הוא מרבה לאזכר שירה הספוגה באבל על מות בת או בן, למשל שירתם של איסה, איזומי, מאלרמה, צבטייבה, טאגור וקוחנובסקי. אסיים את ההמלצה בחלק מתיאור ארוך של חלום שחלם המשורר אחרי מות בנו:

מֻכָּר כָּל כָּךְ לִרְאוֹת אוֹתוֹ / יוֹשֵׁב שׁוּב מוּלִי / בְּאוֹר בֹּקֶר מֻקְדָּם // זֶה פָּשׁוּט כְּמוֹ אוֹר הַיּוֹם / שֶׁזָּרַח בֵּינֵינוּ / עוֹד יָכֹלְתִּי לְדַבֵּר אֵלָיו // הָאֵבֶל נִשְׁבַּר לִפְסוּקִים / וְאָמַר שׁוּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ / מִתּוֹכִי לְלֹא עַצְמִי // כָּרִית אֶבֶן שְׁטוּפַת דֶּמַע / חַשְׁתִּי שֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב / לְצִדּוֹ בָּאָרוֹן // הָאִמָּא הַמְּתֻלַּעַת / שֶׁלּוֹקַחַת אוֹתָנוּ לָאֲדָמָה / בְּכָל עֵת בְּכָל מָקוֹם // רוֹצָה שֶׁהַדֶּשֶׁא יְנַצְנֵץ / וְיִצְמַח מֵעָלֵינוּ בְּחֹם / שִׁלְהֵי הַקַּיִץ בַּכְּפָר // הָיָה קָשֶׁה לִנְשֹׁם / כְּשֶׁהָאָבָק חָנַק אֶת צַמְּרוֹת הָעֵצִים / וְהִקְרִישׁ אֶת הַשָּׁרָשִׁים // הֵרָגַע הָרוּחַ הַקַּלָּה נוֹשֶׁבֶת / בֵּין הָעֲנָפִים בַּלַּיְלָה / הִסְתַּכֵּל לְמַעְלָה בַּיָּרֵחַ // בְּלִי לָדַעַת מִי אֲנִי / שָׁכַבְתִּי לְצִדּוֹ בָּאָרוֹן / וַעֲדַיִן לֹא יָכֹלְתִּי לִנְשֹׁם // וְכָךְ הִתְעוֹרַרְתִּי בְּצֵל / אוֹרוֹ הַשָּׁחֹר שֶׁל הַבֹּקֶר / וְלָבַשְׁתִּי אֶת בִּגְדֵי הָאֵבֶל // גַּם אִמּוֹ הֶחְלִיקָה אֶל תּוֹךְ הַשָּׁחֹר / בְּגִידַת הַהוֹרִים / שֶׁמַּאֲרִיכִים יָמִים מִבְּנָם (עמ׳ 78).

אדוארד הירש, "גבריאל", קשב לשירה, 2023. מאנגלית: יעל שושנה הכהן

.

 

***

הדוב / אסף שור

ממליצה: רתם פרגר וגנר

מה עושה הדוב בסצנה הפותחת את הדוב, ספרו החדש של אסף שור? מאין הגיע לאמצע העיר, אל המרחב הזה של עיר ישראלית חרבה, מגובבת אשפה, השוכנת לחוף ים, שבה מתרחש הסיפור? מכיוון שמדובר בדיסטופיה שמתארת מציאות שלאחר חורבנה של מדינת ישראל בעקבות מלחמה גדולה – שנסיבותיה מעורפלות – הדוב יכול לבוא מכל מקום. הוא יכול להיות פליט מגן החיות שהופצץ, או דוב פרא שנדד ממערב איראן, והוא יכול, בה בעת, להגיח מסיפורו הנפלא עד מאוד של פוקנר הדוב. סצנת הפתיחה הזו מהדהדת את המפגש הראשון בין הנער, גיבור סיפורו של פוקנר, לבין הדוב האלמותי ההוא כחלק מרשת עדינה של קשרים שנטווית בין שני הסיפורים. אף שהדוב של שור הוא סיפור ריאליסטי כתוב היטב, שמעניק למציאות הכמו־פנטסטית שלאחר הפצצה גרעינית את הקצב והפרטים של הווה קונקרטי להחריד, הוא בה בעת מחווה ספרותית מפתיעה – ולפרקים פרודית – לשאלות הגדולות שבהן עסק פוקנר ובעיקר ליחסים ההרסניים שבין ציוויליזציה לטבע; מחווה שיוצרת היסט חד מהמודוס הטרגי והנשגב של פוקנר אל מרחב דובר עברית נטול פאתוס, עצוב ובה בעת מגוחך־משהו, באלף השלישי.

הדוב כתוב בשפה מאופקת ויפהפייה. הוא עשוי מתמונות קטועות, חלקיות ושבורות, שנמסרות מנקודת מבטן של כמה דמויות. מבנה זה עצמו ממחיש יותר מכול את ממדי האובדן, וכופה על הקוראים לתעות בין החורבות ולהיוותר, כמו הדמויות עצמן, במצב בסיסי של חוסר ידיעה וניתוק מעברן ומעתידן. הדמויות שרדו, כאמור, לאחר התרחשות הרסנית גדולה, ומכיוון שהן מצויות בהווה בלבד, ועל פי רוב משוללות זיכרון, המרחב העירוני הכאוטי שבו הן נעות בחיפוש אחר אוכל ומחסה נעשה לחזית של הסיפור. יש למרחב הזה אופי שכונתי־פמיליארי, ובד בבד הוא מפחיד ואלים כמו שכונת פשע, או כמו מה שאנחנו נוטים לדמיין כעולם הפראי, חסר החוק, שלפני היות התרבות. הפראי כאן אינו טבע, אלא ציוויליזציה הרוסה, שאינה יכולה עוד לחזור ולהיות טבע, אלא במובן השלדי של היות אדם, כלב, חתול או דוב. עם זאת אין זה סיפור של מלחמת הכול בכול, וגם לא של אדם לאדם זאב (או דוב); זהו סיפור שיש בו אכזריות וחמלה, אטימות ומסירות, בדידות וחסד; סיפור המטשטש את ההבדל שבין המציאות שלאחר האסון לבין זו שקדמה לו. בשני העידנים הדמות האנושית לכודה בשגרה עכורה, כמעט טכנית, שלפרקים מבליחה מתוכה איזו אימה, או לחלופין תמיהה. יופיו של הספר הזה נובע מהיחס שבין סיפר מינימליסטי, מדויק, לבין איזו נוכחות שקטה, כמעט מובלעת, של ממד אחר, שמפציע מהצורה האומנותית עצמה. כך, למשל, הדוב שפותח את הסיפור גם חותם אותו. הוא, החייתי, נושא את הזיכרון ואת הידע, וכמו שחקן בתיאטרון נודד נצחי הוא קד בסוף המחזה.

אסף שור, "הדוב", ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד, 2023

.

.

***

יפה נפש / יוסי צברי

ממליצה: דפנה לוי

על פי ההגדרה הרווחת, ספוקן וורד הוא אומנם עשייה שירית, אבל כזו העושה שימוש במשלב לשוני נמוך למדי, והאסתטיקה שלה אינה נובעת דווקא ממילוליות וירטואוזית או מחריזה מעניינת, אלא מן הביצוע הגופני, התיאטרלי, שנועד להפעיל את הקהל המאזין. יוסי צברי הוא פרפורמר מצוין, אבל הספוקן וורד שלו שנון, יצירתי ומדויק במידה שאינה מאפשרת לכלול אותו בהגדרה זו, ולכן לא מפתיע שהוא שומר על כוחו ועל החן הרב שלו גם בצורתו המודפסת.

יפה נפש הוא קובץ הכולל את הטקסטים שצברי השמיע במופעיו, בהפגנות המחאה ובסרטוני הווידאו הפוליטיים שיצר והפכו ללהיטים. מ״טקסט א־פוליטי״ דרך ״אני הומו״ ו״הרקדן הפרובלמטי״ ועד ״תמיד רציתי להיות אשכנזי״, צברי נוגע בכל הפצעים והצלקות בחברה הישראלית של ימינו, מיישיר מבט אל צביעויות והתחסדויות ויורה חרוזים חדים, מפוכחים וטעוני כעס בגזענים אלימים ובתאבי שררה רומסניים. ב״הודעה חשובה״ הוא אומנם קורא ״שימו לב, שימו לב, החמלה אזלה מן המדפים״, אולם בין מילותיו הזועמות ניכרת חמלה, ובשפע. החמלה נמצאת שם, לצד הכאב החשוף, כשהוא כותב על הצלקות שמותירות פגיעות מיניות שהשפה מנרמלת ומכנה בשם ״הטרדה״, משל היו זבוב זמזמני; כשהוא מבקש ״לשנות את השיח ולהפסיק להנציח את עליונות הפאלוס הקשיח״; כשהוא קורא, בעקבות מחמוד דרוויש, ״גם אני ערבי, ערבי מקולקל, מקולל, מבולבל […] הקוזק הנגזל, שבוכה באנגלית, על טיהור אתני במדינה היהודית״. ואותה חמלה מגיחה מבין השורות אפילו כשהוא מציג את מילות הנאצה (הרבות) שכותבים לו מי שמופעי המחאה שלו אינם לרוחם, אך הוא מצידו מתעקש לבקש ״בואו נדבר בגובה העיניים, מה ׳כפת לכם מה קורה מתחת למכנסיים״.

העובדה שצברי משעשע את עצמו ואת שומעיו בחרוזים אינה מקהה את האמירות הפוליטיות הברורות ביפה נפש, בין שהוא מבקש לנו ראשת ממשלה ״לא לגמרי נורמלית, מין אנגלה מרקל כזאת, עם תסרוקת פחות בנלית״, ובין שהוא מצהיר ״אז משום שאני לא אתיופי, ברור לי מעל לכל חשד, שחור זה לא צבע – שחור זה מעמד״. בקובץ לא נכללים, וחבל, טקסטים באנגלית שצברי כתב ומשלב בהופעותיו, שבהם הוא עושה לשייקספיר את מה שהוא עושה בעברית לאלתרמן או ביאליק, ובאותה קלילות מרהיבה.

יוסי צברי, יפה נפש, הוצאת בן־דוד (מהדורה מורחבת), 2021

.

.

***

רילוקיישן / איילת גונדר־גושן

ממליצה: מיכל זכריה

בזמן האחרון אני משתדלת להימנע מריגושים ולשמור על מצב רוח מאוזן מהסוג שמאפשר את היצרנות המוגזמת הנדרשת בעידן הקפיטליזם המאוחר, ולכן ידעתי שאני בבעיה כשהתחלתי לקרוא את רילוקיישן, ספרה האחרון של איילת גונדר־גושן. סיפור העלילה הוא מעין מותחן שנמסר בקולה של לילך, ישראלית שחיה בעמק הסיליקון עם בעלה ההייטקיסט ובנה המתבגר המופנם, אדם. חששות כבדים מופנים כלפי אדם אחרי שנער מהשכבה שלו מתמוטט ומת במהלך מסיבת כיתה. לילך צריכה להחליט אם היא מאמינה שבנה היה מסוגל לפגוע בילד אחר, וגם – אם היא בכלל רוצה לדעת. סביב האבן שהושלכה לבריכת חייה הולכות ומתפשטות אדוות של שאלות: מה קורה לשרדנות היהודית ולמיליטריזם הישראלי שצומח ממנה, כשמעתיקים אותם אל לב החלום האמריקאי? מי היא עכשיו, אחרי שהקדישה את מלוא חייה הבוגרים לאימהות ולטיפוח הבית במדינה זרה? ועד כמה הורים באמת יכולים להכיר את ילדיהם? רילוקיישן הוא ספר שקשה להניח מהיד, הקריאה בו מהירה וכמעט כפייתית. זה לא ספר שמצטיין ביפי שפתו, אלא בתובנות האנושיות הדוקרות שבו וביכולת הבלתי מעורערת של גונדר־גושן לספר סיפור.

איילת גונדר־גושן, "רילוקיישן", אחוזת בית, 2022

.

.

***

בתי חלומות / חגית שורש

ממליצה: נטלי תורג'מן

"בסטודיו שלי תמיד הייתי מוצאת סימנים של מישהו שביקר אותי וישן במיטה שלי", זוהי התחושה המתעתעת שמעוררת חוויית הקריאה בספר הביכורים בתי חלומות של חגית שורש, אומנית חזותית ופרפורמרית, ועכשיו גם משוררת. השירים בספר (שמוגדר ספר פרוזה) מובאים ללא ניקוד ומורכבים ממשפטים קצרים, פשוטים, שכל המילים בהם מובנות ויומיומיות, ועם זאת מצליחות באופן חידתי להשרות אווירה מעורפלת, חסרת פשר, כמעט אלביתית, בתחושת הזרות שהן מעוררות. הספר מצחיק ומאיים גם יחד. חושף בה בעת את המציאות האכזרית ואת התום הילדי.

.

הטקס

אימא שלי כועסת עלי מאוד. איחרתי

בעשר דקות לטקס יום השואה

במושב.

איפה היית, היא שאלה אותי.

הייתי בעבודה, עניתי, בבית האבות.

לאחֵר לטקס יום השואה זה דבר איום ונורא.

הרבה יותר נורא מלנגב לניצולי שואה את התחת (עמ' 13).

.

התחתנתי עם שמלה

אני התחתנתי עם שמלה,

לא עם גבר,

לא עם עצמי.

השמלה לא תגיד

את משוגעת,

את מתפרצת.

השמלה לא תגיד

לא ניקית, לא בישלת, לא האכלת, לא השקית.

השמלה לא תגיד

כמו שגבר אחר אמר לי:

כולם במושב חושבים שאת מכוערת,

אבל אני חושב שאת יפה (עמ' 79).

.

נדירוֹת הפעמים שבהן את אוחזת בספר ומרגישה שאת משוטטת במרחבי תודעה של מישהי אחרת, צוללת לתוך חלומותיה. כזה הוא הספר בתי חלומות. יש בו רבדים רבים, אחד מהם הוא הביקורת הפמיניסטית על מקומה של האישה ועל היחס החברתי אליה. המסרים החתרניים האלה עטופים בשפה הייחודית של שורש ומעלים בד בבד חיוך וכאב.

.

הלכתי לבריכה בנהריה וביקשתי כובע ים חד פעמי.

אמרו אין כניסה.

הלכתי לים.

איתי הלכו הרבה אנשים.

הלכנו מגשר הזיו עד לים בלילה ולא הגענו לים.

הבנו שלא נגיע לים

אנחנו תקועים בתוך חלום

לא משנה כמה שנלך, לים לא נגיע.

שאר האנשים פטפטו, נהנים מחברת האחרים.

אני הייתי עצובה (עמ' 67).

.

נראה כי שורש מצליחה ליישם את הצו הפמיניסטי של החוקרת־הפילוסופית הלן סיקסו, ומהדהדת (בדרך הומוריסטית) את מאמרה המפורסם "ללכת אל האם / ללכת אל הים" (1977). היא מיישמת את עקרונות הכתיבה הנשית, ובכך משחררת אותנו מעט מהחשיבה הסטראוטיפית, התבניתית, הצפויה, ואף מוסיפה יופי למציאות המורכבת.

חגית שורש, בתי חלומות, הוצאת פטל, 2023

.

.

***

אנחנו אנשים חדשים / עפרי אילני

ממליצה: יעל אברך

טורי עיתון שמאוגדים לספר עלולים לעורר תחושה של מִחזור, את השאלה: "למה בכלל צריך את זה?". לספרו של עפרי אילני, שהוא אסופת מאמרים המתבססת בעיקרה על טורו השבועי בעיתון הארץ לצד כמה מאמרים שמתפרסמים בפעם ראשונה, לא אורבת סכנה שכזו.

המאמרים אוגדו לנושא אחד שהוא, בעצם, אנחנו. בלשון ובהומור חדים תוקף אילני נושאים שעוסקים, בהגדרה גסה, בתמורות הפוליטיות, הרוחניות והטכנולוגיות שחלו בעולמנו בעשרות השנים האחרונות, ואיך אלו משפיעות עלינו והופכות אותנו ל"אנשים חדשים". אילני זורח כשהוא דן בנושאים הקרובים לליבו ולתחום עיסוקו, כמו המעמד הנסוג של האקדמיה בכלל ושל מדעי הרוח בפרט, או כשהוא מגולל חוויות אישיות שמשמשות מצע לדיון בנושאי רוחב חברתיים. לצד אלו המנעד של המסות רחב (אילני עוסק בנושאים כמו גרשום שלום וטולקין, אנשים בעלי ראש כלב, מזגנים, ים סוף לעומת הים התיכון, תיירות, מיינות ותרבות הביטול) – וכל אחת יכולה למצוא בו את מקומה ואת תחומי העניין שלה.

אלא שגם אם לא מתחברים מייד לנושא המאמרים, וגם אם אפשר להתווכח בעוז עם הטענות המובאות בהם, כולם בלי יוצא דופן יעוררו מחשבה על הנושאים שעולים בהם, או על מופעיהם בחיי היומיום שלנו. חלקם גם יחוללו אדוות שירחיקו הרבה מעבר לנושא עצמו. אני, למשל, קראתי את "האינטלקטואלים והירח", הדן בהתנגדותם של אנשי רוח לנחיתה על הירח, בעודי צופה במטאורים במדבר באתר קמפינג, שלמען האמת אינו אלא מטרד אור, אוויר ורעש. בין כוכב נופל אחד למשנהו לא יכולתי להתעלם מהקשר שבין ההתעקשות להנחית את החללית אפולו 11 על הירח לבין מערכת היחסים בין האדם לטבע בעשרות השנים האחרונות.

מהבחינה הזאת אנחנו אנשים חדשים בגרסתו המודפסת הוא ממתק. קריאת הטורים בספר עושה חסד עם המשאלה שלנו לחזור ולקרוא, לשוב ולהרהר. לדור שנולד על התפר הטכנולוגי, זוטות כאלה עדיין משנות.

עפרי אילני, אנחנו אנשים חדשים, בבל, 2023

.

.

***

ביוטופ / אורלי קסטל־בלום

ממליצה: שירי שפירא

ביוטופ, ספרה האחרון של אורלי קסטל־בלום, ייחודי בשני מובנים, הן בתוך יצירתה הן בתוך הספרות העברית העכשווית. הרומן הזה, המביא את סיפורו של ז׳וזף שימל, מרצה לשעבר בחוג לתרבות צרפת המסור לדירתו במרכז תל אביב, אינו רומן מסורתי: הוא אינו טקסט רב־קולי או עלילה שנבנית נדבך אחר נדבך, כרב־קומות בעל יסודות יציבים ששואף לשחקים. קסטל־בלום כלל אינה טורחת להיצמד למוסכמות הרומן המקובלות, שאולי נועדו לשמש פיגומים לסופרים וירטואוזים פחות, ולהשביע קוראים בתבניות מוכרות ונוחות. במקום זאת היא צוללת בקפיצת ראש היישר אל הקומדיה האנושית של החיים האורבניים בישראל מבעד לעיניו של פרנקופיל מתבודד, ויוצרת טקסט עשיר בדמויות ובהתרחשויות יומיומיות, שעיקרו התבוננות. יחסית לספריה הקודמים ביוטופ הוא טקסט פרוע פחות, שבונה דמות מְסַפֵּר אחידה ומובחנת מהנימה הקסטל־בלומית המוכרת; ולעומת שאר הספרים בנוף המקומי, קסטל־בלום כרגיל אינה מפחדת לגעת בנושאים אינטימיים אך בלתי פשוטים כמו כסף, נדל"ן, טרור ומתנחלים. מעטים הסופרים הישראלים שמציעים מבט רחב, קרוב ומפורט כל כך במציאות העכשווית; שנטועים כל כך בהוויה הישראלית, אך גם מביאים אליה, עם כל יצירה חדשה, משב רוח רענן.

אורלי קסטל־בלום, ביוטופ, הספריה החדשה, 2022

.

.

» עוד המלצות? הנה הזר הקודם, מפסח

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ירידת הדורות, או: הקֶפל

משה סקאל

.

1

הבית של ליר ושלי ביפו היה מואר ורוב הזמן שקט. מדי פעם נורו בחוץ זיקוקים לרגל לידה, ברית מילה או חתונה. ברגעים אחרים נשמעו יריות אקדח, ובעקבותיהן יילל קול הסירנות. נהגתי לעמוד במרפסת ולראות כיצד עוברים השוטרים מבית לבית ברחוב מיכלאנג'לו. לפעמים ראיתי מרדף שבו דלקו אחרי מכונית במנוסה.

בעומק השכונה היה בית צמוד קרקע, שאסור היה להיכנס אליו. אפילו לא להתקרב או ללכסן אליו מבט. השוטרים ידעו את זה, תושבי השכונה ידעו את זה. באחד הימים ראיתי טנדר נעצר בפתח הבית. אנשים פתחו את תא המטען של הטנדר. שכב שם צבי, רגליו קשורות. מראהו של הצבי היה רך, אבל כשניסו להזיזו ולהפילו מן הטנדר, איזה דבר בו התמרד והוא ניער בפראות את ראשו העטור קרניים. מפיו נחלצה יבבה. דיירי הבית התגודדו סביב הצבי, אחזו בקרניו ומשכו אותו מן הטנדר אל המדרכה, ושם דחקו בו שייכנס אל הבית להישחט.

מדי ערב נעצרה מכונית מול הכניסה לאותו בית, ונערי המשפחה יצאו כדי למסור מעטפה לאנשים שישבו בה, וכדי לקחת מהם מעטפה. בקרן הרחוב חנתה ניידת סמויה וצפתה אל כניסת הבית, עשרים וארבע שעות ביממה.

כולם ידעו את זה.

יום אחד עלה בדעתי פשוט לעזוב. אבל לא לעזוב לאט, אלא במהירות מסחררת. כמו אדם שמשליך את עצמו מראש מגדל.

.

2

לסיפורים משפחתיים אין התחלה. לפחות לא התחלה אחת ויחידה. בכל פעם שתתמקד במישהו, יצוץ אדם באחד הדורות מעליו. לפעמים, ככל שתעפיל כמו דג סלמון במעלה הנהר, ייהפכו הסיפורים ליותר ויותר פנטסטיים. זאת "ירידת הדורות" הידועה, משום שכל אדם חייב להשתחל לעולם מתוך סיפורו של אדם אחר, וכל תפנית בסיפורו משנה את מסלולו ויוצרת קפל גורלי בקורותיהם של האנשים הבאים אחריו, שטרם נולדו.

.

הנה דרך אחת לפתוח את הסיפור שלי –

מדלן, סבתי מצד אבי, גדלה בפריז. כשהייתה בת עשרים, בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, היא הכירה את ז'אק, יהודי מצרי, שהגיע לפריז להתלמד במפעל שעונים. האהבה בין השניים התלקחה במהירות, וכעבור כמה שבועות הם החליטו להינשא.

בתום התמחותו בעיר האורות הפליג החתן המיועד בחזרה למשפחתו בקהיר. מקס, אביו, היה אז בחנות השעונים ליד השוק. אחיו הקטנים היו בבית הספר. אימו, סטלה, הייתה בחדרה וז'אק ביקש מהמשרת שיקרא לה. הוא ישב לידה על הספה, אצבעותיו שלובות באצבעותיה, וסיפר לה על אירוסיו הטריים ועל המשפחה המחותנת שלו, משפחת שלזינגר.

אימו שתקה.

ז'אק הוסיף כי מדלן בחרה בו מכל המחזרים הרבים. עפעפיו מעט רטטו והוא השפיל את עיניו בחיוך מבויש. אצבעותיו נעו בחוסר מנוחה על השולחן, ואימו השפילה את עיניה ובחנה אותן.

במשך כמה דקות הייתה האם שקועה במחשבות, וז'אק סקר את פניה בתהייה. היא החלה לשאול אותו שאלות על אופייה של מדלן. רק על חלק מזערי מהשאלות הללו ידע ז'אק להשיב. פניו היו מופנים לרחוב, עיניו חצי עצומות.

אז החלה האם לדבר על הסכנה הטמונה בהפרשי הגיל. היא אמרה לו שהוא יכול לבחור לו בחורה צעירה, אבל בשום פנים לא מישהי מבוגרת ממנו, ועוד בשנתיים.

"למה לא?" שאל ז'אק, ופתאום הבליח בו חשש, שמא הדבר שהשיג במו ידיו עומד להישמט ממנו.

אימו הגביהה את גבותיה לעומתו ולא ענתה.

"את צריכה להכיר אותה, Maman," אמר ז'אק בלהט. "היא מיוחדת יותר מכל אישה שפגשתי. היא יפה והיא רגישה והיא חכמה!"

כעת התכווצו פניה של אימו וכמו נשאבו לתוך עצמם. והיא אמרה שאישה כזאת, שבוחרת לעצמה בחור רך, מישהו כה חסר ניסיון בחיים, שבא מתרבות כה שונה משלה, היא אישה שצריך להיזהר ממנה.

ז'אק שתק. אימו המשיכה ואמרה שידוע כי הצרפתים אוכלים הכול, כולל עכברים, שהם גרים בעליות גג בלי מים זורמים, ושאינם מתקלחים כמעט אף פעם – לכל היותר פעם בשבוע. "ובכלל," היא סקרה אותו, "אם יש לבחורה הזאת כל כך הרבה מחזרים כמו שאתה אומר, מה יש לה לחפש איתך?"

ליבו של ז'אק הלם. בראשו חלפו תמונות מהשבוע החולף בפריז. העיר ההיא, שאימו דיברה עליה כעת מתוך התנשאות וריחוק – עיר שמעולם לא הניחה בה את רגלה אך הכירה היטב את רחובותיה וסמטאותיה מהלימודים בבית הספר, קראה את הספרות שנכתבה בה ודיברה את שפתה – כעת העיר הזאת הלכה ונעשתה נקלית בעיניו.

והרי רק כמה ימים קודם לכן עוד פסע ברחובות פריז עם מדלן, והם תכננו את עתידם לפרטי פרטים. הם חצו יחד את הגשרים מעל הסן, וכל העוברים והשבים בעיר היו רק תפאורה בזווית עינם. היא הניחה לו ללטף אותה בהיחבא, הגניבה נשיקות בעומק צווארו, והוא הדף אותה מחשש שתמית אותו בכוח המגע.

כשקם ונטל ברכת פרידה לפני שעלה לחדרו, אמדה סטלה בשתיקה את קומתו של בנה. ז'אק רכן, ובזמן שנשק למצחה הוא ראה כיצד נוסעות אצבעות ידה הימנית על ירכה הלוך ושוב.

בלילה התהפך כמה שעות על משכבו ועורו נתכסה בזיעה. לעת שחר קם והתיישב ליד שולחן הכתיבה. במכתבו למדלן כתב כי רק כששב לקהיר הבין שפריז הייתה הרפתקה ולא יותר. הוא ציין שהיא אישה נדירה, הראויה לטובים ממנו. הוא כתב שלעולם לא ישכח את הימים שבילו יחד.

בשבועות הבאים שבה אימו והתייחסה אליו בחיבה. הוא ישב איתה בחדר המגורים המרווח, ידו מונחת בידה, טייל איתה ברחובות העיר וליווה אותה לבתי חברותיה, ושם חיכה בסבלנות בגינה עד שתסיים את הביקור והם ישובו יחד לביתם.

כעבור כמה שבועות הגיע מכתב מפּריז עבור ז'אק. בתוך המכתב הייתה מעטפה נוספת ובתוכה מכתב עבור אימו, סטלה. שעה ארוכה הוא חג סביב האם, ולבסוף מסר בידיה את המעטפה החתומה.

סטלה נטלה את המכתב מידיו של בנה. היא נבלעה בספרייה, וכשיצאה משם סמוקה, עלתה לחדרה והסתגרה בו. כשיצאה מן החדר, ניגשה לז'אק ואמרה: "בסדר. אתה יכול להתחתן עם האישה הזאת."

יום אחד, כששימש ז'אק בחנות השעונים, ניגש אליו אביו ואמר: "אימך מבקשת שתתלווה אליה."

ז'אק ניגש למשרדו, פשט את בגדי העבודה, התלבש ויצא לעבר בית המשפחה. אימו עמדה בסלון וחיכתה לו. היא לבשה שמלה תכולה, שיערה היה אסוף על קודקודה ובתוכו נעוצות סיכות זהובות. הם יצאו מהבית ופסעו זה בצד זה.

כבר הייתה שעת בין ערביים. היה חם ואימו העבירה את מטפחתה על מצחה. עקביה גיששו בינות למרצפות והיא נעמדה מדי פעם והיטיבה את שמלתה. לבסוף הגיעו לבית חברתה של סטלה, שבנה אלפרד למד עם ז'אק בבית הספר התיכון.

סטלה בירכה לשלום את השוער שעמד וטאטא את הרחבה בכניסה לבית. הוא זיהה אותה ובירך אותה בערבית. "מדאם יצאה," אמר.

סטלה המשיכה לפסוע אל הבית והנהנה באיטיות.

הבית היה שרוי בחשכה באותה שעה. היא נעמדה מול הדלת וצלצלה בפעמון. את הדלת פתחה המשרתת. סטלה הניחה בידה מטבע. היא אמרה לבנה: "חכה לי בסלון," והחלה לפסוע במעלה המדרגות.

ז'אק ישב בסלון הבית, שכבר הכיר מביקוריו הקודמים. המשרתת הופיעה רגע והניחה כוס מיץ רימונים על השולחן הקטן לידו. הוא הודה לה ושתה את תוכן הכוס בלגימה אחת. לאחר מכן שמט את ראשו לאחור וראה את החלון מתהפך בעיניו. עיניו נעצמו.

הוא הקיץ בבהלה וראה את אימו עומדת לפניו.

השניים פסעו לביתם בשתיקה.

סביב השולחן בארוחת הערב ביקשו אֶחיו שיספר להם על הארוסה שלו. אחיו בר המצווה רצה לשמוע על פריז ועל מגדל אייפל ועל הקברטים.

בני הזוג המאורסים כתבו זה לזה מכתבים מדי יום. סטלה ומקס שלחו לאבי הכלה מהדורה מיוחדת שנדפסה בקהיר של הספר הרהורים מאת ויקטור הוגו, והורי הכלה שלחו לסטלה ולז'אק מנורת שבעה קנים עתיקה פרי עבודתו של צורף מאלזס.

מדי כמה ימים ניגש מקס לז'אק בחנות השעונים הגדולה, ואמר: "אימך מבקשת שתתלווה אליה."

כשיצאו מבית המידות שבו התגורר אלפרד, פסעו זה בצד זה ברחוב, זה כבר היה בזמן חשכה, ועוברים ושבים היו נטפלים אל סטלה. ז'אק פנה לגברים ואמר להם בתקיפות שיסוגו לאחור.

אחר כך הייתה הפוגה. עצביה של סטלה היו גרויים ובמשך שבועיים כמעט לא יצאה מהבית. אדישותה נהפכה להתעניינות מוגברת, כמעט חולנית, בחתונתם העתידית של ז'אק ומדלן. לאחר מכן שבה והסתגרה בחדרה. במשך כמה ימים ז'אק לא ראה אותה. כשחלף ליד דלת חדרה, שמע אותה בוכה.

כמה ימים לאחר מכן ניגש מקס לז'אק בחנות ואמר לו שיתלווה לאימו. ז'אק הניח את השעון מידו, לבש את הז'קט וחבש את המגבעת, ויצא אל הרחוב. רגליו כמעט ולא משכו אותו קדימה, ורק בעצלתיים הגיע לביתו.

אימו עמדה בסלון. עיניה היו מאופרות יותר מכרגיל. השיער היה אסוף על ראשה וסיכות הזהב הזדקרו מתוכו בערבובייה, כאילו ננעצו בחופזה וברישול. היא פסעה ושילבה את זרועה בזרועו. הם יצאו.

בדרכם לבית המידות שתקו שניהם. כשהגיעו לשם פתחה סטלה את התיק התלוי על כתפה והוציאה ממנו מעטפה חתומה. היא מסרה את המעטפה לז'אק וביקשה שישמור לה עליה.

ז'אק חצה את המבואה וניגש לגינה. הוא התיישב שם על כיסא, ומזווית העין הבחין בווילונות החדר בקומה שמעליו נעים ומוגפים מבפנים. הוא רכן קדימה והניח את מרפקיו על ברכיו. ריח עצי הפרי בעת הדמדומים נישא אל נחיריו. מלבד זאת עמד שקט באוויר.

ז'אק חשב פתאום על מדלן, וכאב מחץ את חזהו. הוא נשען על מסעד הכיסא, הניח את ידו על ליבו וניסה להסדיר את נשימתו. כשפקח את עיניו שמע קול צעקה חטופה וראה, מזווית העין, משהו נשמט מן הקומה העליונה ונופל כמו שק תפוחי אדמה. הוא נחפז לקום ולגשת אל מקום הנפילה.

הוא רץ משם הביתה לבדו, להזעיק את אביו. בידו החזיק את המעטפה שנתנה לו סטלה לפני שעלתה אל החדר ההוא.

.

3

בארוחות השבת בראשית נעוריי נהג אבי להתבונן בי בשעה שישבתי מול הצלחת המלאה ומיאנתי לאכול. לפעמים נעתרתי והכנסתי לפי מעט מזון.

שוב ושוב שמעתי ממנו את המשפט: "איך יצאת לי?"

המשפט הזה לא נאמר בכעס, אלא בתמיהה גדולה. איך יצאתי לו. יצאתי – כלומר מתעלת הלידה של אימי, יצאתי. אבל לו יצאתי. מזרעו. ממורשתו המקופלת בתוך הכרומוזומים שלו ושל הדורות שמהם הוא, אבי, יצא.

קשה היה להתכחש לעובדה המוחצת הזאת, שהרי יש לנו אותן העיניים ואותו החיוך. אמנם, איברי הגוף שלנו מעט שונים. גופי, כך נראה, דווקא נוצק בתבנית גופו של סבי ז'אק, אבי־אבי. ובכל זאת לו, לאבי, יצאתי. ואיך.

רגיש יצאתי. תלוש. גלותי. נתון לדכדוך. רזה מדי. מעולם לא התעניינתי בספורט, ואילו כדורגל תיעבתי ממש, למרות – ואולי בגלל – החוג שאליו שלחו אותי בשלהי ילדותי. את המוזיקה שהשמיעו במשפחתנו המורחבת בחתונות ובבר מצוות, תיעבתי. את חגיגת בר המצווה שלי לא אהבתי. מוחי נהפך אז ממוחו של ילד המבקיע לאיטו אל עולם המבוגרים, כפי ששן בוקעת מתוך החיך. וחשבתי לעצמי שהדבר האחרון שראוי לעשות הוא לחשוף אותי לקהל גדול כל כך ולהצהיר על כך שאני עומד ברשות עצמי.

אבי עמד מול הקהל הרב שהתאסף מוקדם – מוקדם מדי – בבוקר בבית הכנסת, ואמר: "ברוך שפטרני מעונשו של זה."

ברוך שפטרנו מעונשי.

.

למען האמת, לא שונה מאבי יצאתי, אלא דומה לו מאוד, הרבה יותר משהוא היה מוכן להודות. אבי מעולם לא היה מאצ'ו, גבר שבגברים, על אף שאולי ניסה. הוא היה אדם נעים הליכות ועדין, שונא מדון, שחינך את ילדיו בנועם ולפעמים גם בקשיחות הטבועה בו למרות רכותו. הוא תמיד היה אדם מלא גאווה במוצאו אבל גם כזה שחש אי־נוחות רבה כלפי אנשים הדומים לו, שכעס על הוריו והתכחש לכעס הזה, שאסר עליי לכעוס על אימי, שאסר עליי לכעוס עליו, שדרש ממני אהבה אינסופית ודבק בי באהבתו האינסופית, שמעולם לא הסכין עם הליכתי ממנו, מביתו, מארצו, מן המקצוע שלו, מן החד־שפה שלו.

.

4

ממש כמה חודשים לפני בר המצווה שלי נערך טקס הסיום בבית הספר היסודי "עפאים". תקופה ארוכה עמלנו על מופע שעלילתו נסוגה בזמן אל הארץ המקראית המובטחת, אל ימי העליות, אל הפרחת השממה, אל ייבוש הביצות ויישוב הארץ – "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ" – כלשון אחת הסיסמאות ההן.

על הכוראוגרפיה הופקדה המורה נעימה. נעימה אמנם הייתה המורה לטבע ולא למחול, אבל היה לה חוש קצב, ובעיקר הייתה לה סבלנות. ואף ששיערי הבּהיר ועיני התכולות לא הִסגירו את מוצאי, היא פשוט ידעה שאני כזה.

נעימה מינתה אותי לסולו בשיר: "ערב שח." התפאורה על הבמה שיוותה נופים בראשיתיים. במרכז ניצבה באר עשויה מקרטון. ושם, על פי הבאר, היה עליי לבצע מחול חיזור קטן בפני נערה המגיעה לשאוב מים.

במשך דקות ארוכות הדגימה נעימה בפניי כיצד להחזיק את הכד הגדול, ובעיקר כיצד לנענע את החלציים ולשיר: "ערב שח על פי הבאר – עוּרי בת! מלאי כד!"

שיא המופע היה חזון העצמות היבשות. תלמידי שתי הכיתות, כחמישים ילדים, שכבו על הבמה בחושך. על גופינו הלבישו בגדים שחורים ועליהם מדבקות לבנות, מוארכות. ברקע ניגן הבולרו של ראוול, והדהד קולו של הקריין:

הָיְתָה עָלַי יַד יְהוָה וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה יָדָעְתָּ. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם – הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם.

על הבמה נראו הרבה מאוד עצמות, זוהרות באור האולטרה־סגול. לאט־לאט התחילו העצמות הללו לגעוש ולרחוש. ערב רב של עצמות זעו בחשכה. הבולרו התקדם. בכל כמה רגעים, לפי אות שנתן לנו הבמאי בחזרות, הניף אחד מאיתנו יד. הניף רגל. הראשים נשלחו קדימה ושבו וצנחו. העצמות רטטו, נעו לכל הכיוונים.

וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.

ברגע זה נדלקו הפנסים, ואור שטף את דמויותינו. ברמקולים הִרעים השיר מתוך המחזמר קזבלן ובו הפזמון:

"כולנו יהודים, וכל כך נחמדים / יהודים במאה אחוז / גם השוואַרצע וגם הווזווז. / לכולנו אותו האבא / מרומניה, אלג'יר וכפר סבא. / ואם יש צרות יש ייסורים /  אז כולנו שפה אחת מדברים. / וכל ישראל, וכל ישראל / וכל ישראל חברים!"

.

5

בנעוריי ידעתי דברים שאנשים אחרים לא ידעו. מאחר שלא הייתי כמו שאר הנערים בכיתה, סמכתי על עצמי בלבד. יכולתי לבכות, אף שהייתי בן. יכולתי לערוג. היה לי פנאי לשבת ולחשוב. הנפש רצתה שהגוף יהיה דבר שכמהים אליו, שרוצים לגעת בו. אבל איש לא רצה לגעת בו.

ידעתי שהדבר היחיד שיוכל לחלץ אותי ממדבר השממה והצייה הוא אדם – גבר שהתקיים יותר שנים ממני עלי אדמות, אחד שכבר התנסה ולמד על בשרו את מה שצריך לדעת.

הפעם הראשונה הייתה בביתו של תום, אחיו הגדול של חברי לכיתה, בשבת שבה נסעו בני משפחתו לטיול בגלבוע. בעודם תרים את ההר המקולל, שבו נקטלו שאול ויהונתן ושעליו התפייט דוד המלך בקינתו והתנבא כי לא יהיה בו לא טל ולא מטר, השכיב אותי תום על מיטתו ואצבעותיו נעו לאורך גופי בתנועה מעגלית.

אני שכבתי על הגב ומבטי ננעץ בתקרה. הרגשתי את מגע אצבעותיו, אבל כמעט שלא העזתי לזקוף את מבטי ולראות אותו עושה את הדברים שבשרי הגיב להם באופן דרוך כל כך.

תום ניסה לדבר אליי, אבל אני הייתי מאובן ולא השבתי. הוא עצר ושאל אותי אם הכול בסדר, ואמר שהוא חשב על העניין ארוכות. הוא הוסיף שחברתו הקרובה ביותר אמרה לו שהוא הורס לי את החיים ושבגיל שלושים אני אתאבד.

אני לא זוכר אם הדברים האלה זעזעו אותי, אבל אני זוכר שלא אמרתי לו לעצור.

הוא השתהה על הפטמות ועל הטבור, העביר את אצבעותיו על התחתונים המתוחים שלי והכניס את אצבעותיו תחתיהם. אני זוכר שזה כאב לי וכמעט הביא אותי לידי שפיכה, אבל ברגע האחרון הוא עצר וסוף־סוף שחרר את הזין שלי מהבד.

הוא בחן אותו. בתנוחה שבה שכבתי לא ראיתי את פניו אבל הרגשתי את נשימתו האיטית, החמה. אחר כך הוא נשק לגופי ותר אותו כאילו הוא ארץ ישראל השלמה, על האזורים הגבוהים והנמוכים שלה ועל מקומותיה הקדושים והבלתי קדושים. ברגע מסוים טיפסו עיניו ופגשו את מבטי. "הכול בסדר?" שאל.

לא יכולנו לחזור לאחור. לא הוא, לא אני. מדי פעם נשמע תקתוק שעון הקיר שהתאים את עצמו לליבי ודהר איתו באינטרוולים משונים. גופי המה זמן שנמדד אחרת, ואולי לא זמן אלא משהו שיש בו כמעט רק גאוּת, ללא רקיע וללא קרקעית.

.

אבי לא היה מרוצה. הוא הזמין אותי יום אחד לקפולסקי, לשיחה של גברים. "מה הוא רוצה ממך, התום הזה?"

"שום דבר," עניתי.

"אל תיתמם," הוא התחיל לכעוס. "אני יודע שהוא כל הזמן איתך. מה, אין לו חברים בגיל שלו?"

"יש לו."

"אתה יודע שהורים אחרים היו הולכים למשטרה." הוא חיכה לרושם הגדול שיעשה עליי האיום המרומז, אבל מנימת דבריו הבנתי שאין לו כוונה לפנות למשטרה.

וכך הסתיימה שיחת הגברים שלנו בקפולסקי.

.

ליום ההולדת קיבלתי במתנה מצלמת 8 מ"מ מסבתי וסבי. הנה כמה סצנות מהשנים ההן:

שבת בבוקר. הוריי ואני יושבים סביב השולחן העגול בסלון. אימי מגישה לנו ביצים קשות קלופות, עגבניות חתוכות, גבינת קוטג' וגבינה צהובה תשעה אחוזים. אנחנו יושבים ואוכלים בשתיקה, עד שבשלב כלשהו אני מספר להם שהחלטתי לנסוע אחרי השחרור מהצבא לצרפת, מולדתה של סבתא מדלן, וללמוד בסורבון בפריז.

למשמע הדברים, אימי מסתכלת על אבי. הוא נוטל סכין, פורס את הביצה הקשה לפרוסות, ואומר בקול שקט ומדוד: "לא גידלתי אותך כדי שתעזוב אותי."

פריז. אני מתקשר לאבי שנמצא בחנות השעונים בתל אביב, הולך סחור סחור ולבסוף מספר לו שחודשיים קודם לכן הכרתי את ז'אן־מישל, ושאני אוהב אותו.

אבא שותק.

אני מנסה שוב לדבר איתו על ז'אן־מישל, ואבי משנה את נושא השיחה.

אני אומר לו: "איך היית מרגיש אם כשהיית בגילי, בכל פעם שהיית מדבר עם אבא שלך על אמא, סבא היה משנה את הנושא?"

אבי שותק לרגע ואז אומר בשקט: "אתה יודע שזה קשה לי."

ואני אומר לו: "ז'אן־מישל הוא אהובי. מי יודע, אולי אקים איתו משפחה, יום אחד. תבין, אתה צריך לבחור אילו יחסים אתה רוצה שיהיו לך ולי, כאנשים בוגרים. אם אתה רוצה אותי קרוב אליך, קרוב באמת, אתה צריך להשתדל."

.

פריז, חודשיים לאחר מכן. אבא מגיע לביקור. שלושתנו נפגשים במסעדה, ובמשך רוב הארוחה אבי אינו מעז להישיר מבט אל ז'אן־מישל. אבל הפגישה עוברת בהצלחה ובסופו של דבר אפילו בנעימים.

אבא ואני נוסעים לטיול בציריך. הוא תמיד אהב את שווייץ. כשאנחנו באגם של ציריך אנחנו נעמדים מול הפסל של גנימֶד והנשר. אבי זוקף את ראשו ומתבונן בנשר הזוקף את מקורו אל עבר העלם המפוסל במלוא הדרו הנערי, ואני מספר לו כך: "במיתולוגיה היוונית גנימד היה נער יפה תואר. זאוס ראה אותו מהשמיים והתפעל מיופיו. הוא הפך את עצמו לנשר, חג וחג בשמיים, ואז צלל אל האדמה, וחטף את גנימד!"

אבי מתבונן בי ומחכה בסקרנות להמשך הסיפור, ולבסוף שואל: "ומה הוא עשה איתו?"

"הוא… הוא היה איתו," אני עונה, ואבי מהנהן בשתיקה.

.

6

כעבור שלוש שנים ארזתי את חפציי בפריז ושלחתי אותם במכולה ממרסיי לאשדוד. חזרתי לארץ, לבד. והשנים חלפו.

בגיל שלושים ושמונה חייתי לבד בדירה שכורה בתל אביב, בדרך לתחנה המרכזית הישנה. יום אחד קיבלתי מייל מבחור בשם ליר. הוא כתב שצפה בסרט הדוקו שלי, "איזה שעון בן חיל", והחליט ליצור איתי קשר. כעבור כמה ימי התכתבות קבעתי איתו בבית קפה ברחוב נחמני. כמה ימים אחר כך הוא כתב לי שוב ושאל אם נוכל להיפגש אצלי.

למחרת עמד ליר בפתח הדלת בחדר המדרגות האפלולי, ובידו שקית תפוצ'יפס. הזמנתי אותו להיכנס והכנתי לנו חליטה עם מרווה. ליר הציב את הכיסא שלו ליד הסורגים הסמוכים למרפסת. העמדתי את הכיסא שלי לידו והתיישבתי. אור הפנס חדר מבעד לענפי העצים ולשורות הסורגים, ונזל אל רצפת החדר.

ליר הזכיר הרצאה שלי שנכח בה פעם בבית אריאלה. סיפרתי שם לקהל על אדית פיאף הזעירה, שהתאהבה במתאגרף שחור שהיה צעיר ממנה בשנים רבות, ואיך ליבה של פיאף נשבר כשאהובה מת בתאונת מטוס בעת שעשה את דרכו אליה לניו יורק. הזכרתי שם גם את הסופרת הצרפתייה קולט, שניהלה רומן עם בנו החורג של בעלה לשעבר. כשהטיחו בה ביקורת על חיי האהבה שלה, אמרה קולט כי "מדובר באנשים בוגרים שארגנו את חייהם באופן הנורמלי ביותר שאני מכירה: האופן המסב להם עונג".

ליר אמר: "אני זוכר שבתחילת ההרצאה הזכרת גם את אבלר ואלואיז מימי הביניים. היא הייתה התלמידה שלו והוא היה נזיר – "

"כומר קתולי."

"כן, והיא נכנסה ממנו להיריון וילדה בן, ואז הם ברחו והתחתנו. אחר כך האחים שלה תפסו אותו וסירסו אותו."

"נכון."

"סיפור מדהים," אמר ליר, "אבל איך הייתה האהבה שלהם?"

"מה זאת אומרת איך היא הייתה? זה אחד הסיפורים הכי יפים על האהבה ועל מה שאנשים מוכנים להקריב כדי שהיא תתממש."

"מאה אחוז," התעקש ליר, "אבל זה לא אומר לי כלום על המהות של האהבה הזאת. איזה צבע היה לה? איך הם נגעו אחד בשני? מה הוא מצא בה ומה היא מצאה בו?"

ברגע מסוים הוא הפנה את ראשו לעברי. שפתיו גיששו אחרי אצבעותיי, והוא הניח את פיו על כף ידי ונשק להן. בידי השנייה ליטפתי את פניו כאילו ראיתי אותו לראשונה, וכאילו הייתי עיוור.

מאוחר בלילה שכבנו במיטתי. ראשו של ליר נח על חזי, ומבעד לסורגי החלון בחדר השינה נגלה לעינינו הירח. הייתה כבר שעת חצות, וכעת עלה קול זמירות מחלונות הבניין הסמוך. רק אז חשבתי על כך שזה ערב שבת.

.

7

שלהי 2018. מיד אחרי ראש השנה העברי עמדתי לנסוע עם ליר לברלין. השגתי שם מלגת מחקר לפיתוח רעיון לסרט התעודה החדש שלי.

בערב ראש השנה נסעתי באוטובוס מיפו למרכז תל אביב. נעמדתי מחוץ לחנות השעונים והסרטתי את אבי:

הוא ישב בפינת העבודה שלו. משקפי הפלסטיק הגדולים, שהוא מרכיב תמיד בעבודה מטעמי בטיחות, כיסו כמעט את כל פניו. ביד אחת הוא אחז בפתילה שירקה אש על פיסת זהב והמסה אותה עד לנקודת הרתיחה, וביד האחרת החזיק במלקחיים פיסת זהב זעירה ועמד להלחים אותה אל לוח השעון.

ברגע זה זקף אבא את ראשו והבחין בי. הדפתי את הדלת ונכנסתי. אבי רכן לעברי, ונשקתי לו על שתי לחייו.

"ארזתם כל מה שאתם צריכים?" שאל אבא.

"אני חושב שכן," אמרתי.

"והמדקרת הזאת, היא תגור אצלכם בדירה?"

"כן, בסבלט."

"אני בחיים לא הייתי נותן למישהו זר לגור בבית שלי," הוא אמר. "לאכול מהצלחות שלי. לישון במצעים שלי."

"כן, אני יודע."

"אז מה תעשה בברלין?" הוא שאל.

"סיפרתי לך, אני חוקר את החיים של ארכאולוג שהתגורר פעם במכון של מגנוס הירשפלד."

"מעניין," אמר אבי, "הארכאולוג שלך היה יהודי?"

"לא."

שוב השתררה שתיקה, עד שלבסוף זקף אבא את ראשו ושאל ספק בחיוך ספק ברצינות: "אז מה, ככה אתה עוזב את הארץ?"

ועיניו התכולות אמרו: ככה אתה עוזב אותי?

לא פער הדורות עמד בינינו, אלא פער אחר.

"זאת ארץ אוכלת יושביה," אמרתי לו. "אתה בעצמך אומר את זה תמיד!"

"אולי," הוא השיב וקירב לעינו את הלוּפה העשויה זהב, התלויה תמיד על צווארו, והתבונן בשעון שנטל מהמגירה – "אבל גם אם זאת ארץ אוכלת יושביה, זה לא אומר שעוזבים."

"תגיד, אבא," אמרתי כעבור שתיקה, "סיפרתי לך מה קרה לי השבוע בכיכר השעון ביפו?"

"מה קרה?"

"ישבתי על ספסל בפינה של הכיכר, מתחת לעץ. בשלב כלשהו הרגשתי מכות חזקות על הראש. קמתי והתרחקתי מהספסל, וראיתי שמתחתיו מונח גוזל עורבים, שנפל מהעץ."

"אסור להתעסק עם עורבים," אמר אבי. "תיזהר לא לעבור עוד פעם בכיכר הזאת, הם יזכרו אותך."

"אז הלכתי והתיישבתי במסעדה ערבית בכיכר. בעלת המקום ראתה הכול מרחוק, הושיבה אותי, והלכה והביאה קרח בתוך מגבת וטיפלה בי. ישבנו והסתכלנו על מגדל השעון, והיא סיפרה שהקימו את המגדל הזה לכבוד הסולטן התורכי עבד אל־חמיד. בקומה השנייה, היא אמרה, הטביעו את ה'טוּרה', הסמל הקליגרפי של הסולטן העות'מני, ובקומה הראשונה התקינו שני שעונים."

"למה שני שעונים?" שאל אבי.

"אחד הסוחרים בחנות ליד המגדל, יהודי אחד מעשירי יפו, נמאס לו שאנשים נכנסים לחנות שלו כל הזמן ושואלים מה השעה. אז הוא הזמין שען־צורף שיתקין שני שעונים במגדל: אחד כדי שידעו מתי יוצאות הרכבות, ועוד אחד, כדי שידעו את שעות התפילה במסגד."

"סיפור יפה," אמר אבי. "באמת, אנשים אוהבים להיכנס לחנות ולבלבל את המוח."

.

8

כשיצאתי מהחנות כבר התחיל הערב לרדת. פסעתי מערבה עד לחוף הים. חשבתי על האורלוגין המתקתֵק בספר סחרחורת של זבאלד. לפני שצלצל האורלוגין הזה "היה נאנח אנחה ממושכת כאילו לא מלאוֹ לבו לציין את אובדנה של עוד רבע שעה". הפניתי את מבטי מן הים, וכעבור דקה או שתיים התחלתי לפסוע דרומה, אל הבית ביפו.

כשהתעוררתי למחרת תקפה אותי סחרחורת. קבעתי תור אצל דוקטור סרגיי, רופא אף־אוזן־גרון. הדוקטור הושיב אותי על המיטה, תפס בכתפי, השכיב אותי באבחה וזקר אצבע אחת אל מול עיניי. ואז שוב הושיב אותי, ושוב השכיב, וחוזר חלילה, ולבסוף היכה במכות קצובות על כתפי, עד שהקריסטל חזר לתעלתו, והעולם שב ונעמד על כנו. ואני נעמדתי על רגליי.

בערב ראש השנה ישבתי במרפסת. מאחורי המגדל נגלה לעיניי נתח מן הים, ובו עמדו כמה סירות מפרש קטנות. רוח עלתה מן המים. בשמיים עמדו עגורנים, ועל מעקה המרפסת שלנו נעמד עורב וקרא: "אַל עַד־אֵין־דּוֹר."

ראש השנה הזה רבץ על כתפיי, וחשבתי שיותר משזה ציון זמן שרירותי, ככל ציוני הזמן, זה הרי גם ציון מקום. הדברים שלהם אנחנו מחכים, כך הרהרתי, כמעט אף פעם אינם מתרחשים בדרך שבה חשבנו שיקרו. ועל כל דבר שבו אנחנו מצליחים לאחוז, אינספור דברים אחרים נשמטים ואובדים לנו.

ועוד חשבתי: בכל סיפור צפון קוד. יש שני סוגים של קוד: זה הגלוי לעין, שאותו אמורים הקוראים לפצח. ויש קוד ששותלים המסַפרים עבור עצמם בלבד. אפשר אולי להשוות את הדבר לציורי המערות הפרה־היסטוריים. במערות בצרפת ובספרד, למשל, יש ציורים של אינספור בעלי חיים מרהיבים, מסוסים ודובים ועד ראם. אנחנו לא יודעים בוודאות מה עשו המבקרים באולמות הכניסה האלה לפני 15,000 שנה ויותר. אחת ההשערות היא שהתכנס שם קהל רב ונכח בטקסי חניכה או מאגיה.

כמה מהציורים האלה צוירו במערות שהגישה אליהן הייתה כמעט בלתי אפשרית, במקומות שאפשר להגיע אליהם רק אם משתלשלים מחֲבלים או שטים בסירה. שם אפשר למצוא ציורים אינטימיים, המספרים סיפור מורכב ואניגמטי.

מי אמור היה להביט בציורים האלה? אולי רק האדם שצייר אותם. מי אמור היה לפענח אותם? אולי אף אחד.

ערב הנסיעה לברלין נשכבתי לנוח ועיניי נפקחו פתאום כעיני מת. חזי נמחץ מרוב אימה, אבל פיעמה בו עכשיו גם תכונה חדשה. הגוף הלך והתנועע, ורוח נשבה מן החלון, ועל כל הדברים שראיתי וידעתי באה וכיסתה עכשיו שנה אחת נוספת במניין השנים. הנה תפסתי אותה בזנב. ושוב אמרתי לעצמי, לראש – ולא לזנב.

.

.

בטקסט מופיעים ציטוטים ממקורות אלה: ו"ג זבאלד, סחרחורת, כתר, 2013. מגרמנית: טלי קונס; אדגר אלן פו, "העורב". מאנגלית: זאב ז'בוטינסקי

.

משה סקאל, סופר. פרסם עד כה שישה רומנים עבריים, זכה בפרס אשכול על יצירתו והיה מועמד פעמיים לפרס ספיר. ייסד את פרויקט "הארכיון – ספרות עברית בקול". השתתף בתוכנית הסופרים הבינלאומית באייווה, ארה"ב, באמצעות מלגת פולברייט, ובשנת 2021 זכה במלגה מטעם הסנאט של ברלין לכתיבת רומן חדש. יצירותיו תורגמו לאנגלית, צרפתית וגרמנית ובין היתר פורסמו מעל דפי "הו!" ו"הארץ". יצירות נוספות פרי עטו פורסמו במוסך בגיליון 35 ובגיליון מיום 29.03.2023.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: "בית העץ", סיפור קצר מאת אסף שור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן