להקרין גבריות

ארנון מילוא

.

לא, הוא פשוט בלתי נסבל, ושיחסוך את ההרצאה הזאת על מנהיגות משפחתית והמפקד כמחנך והמרכיבים ההכרחיים בכל טיול מוצלח: חינוך והסברה, אתגרים ומרכיב הפגתי. אולי פעם, גם לא בטוח, זה הקסים את אביטל, כשהייתה בת 25 וחמי היה מ"פ. די, הצבא נגמר מזמן. רוצים לטוס לחו"ל כמו משפחה נורמלית. בלי אתגרים, בלי לו"ז ובלי מור"קים. הוא חייב להבין שהוא מפקד בלי חיילים במשפחה הזו, את ליבי אי אפשר לנתק מהמסך ולהוציא מהחדר, והראל ממש מפחיד אותה. החרמנות שלו. הוא עוד לא יודע להסוות או לעדן אותה או לתת לה פורקן, אז היא פשוט נשפכת לו מהעיניים. היא לא זוכרת שהבנים המתבגרים היו ככה פעם. אבל מה היא מבינה. כולה ביקשה מחמי שימצא לה איזה בית חווה, משהו בזול, מקום אפור וקריר לקיץ, רצוי בלי יורו, והוא בא לה עם התוכנית הזאת. נופש בים השחור, היסטוריה יהודית באודסה, קניון בקייב (קריצה) והיהלום המתפורר שבכתר – סיור בצ'רנוביל. לראות כמה חשוב שהנשק יהיה בצד הנכון של ההיסטוריה. אבל הוא הצליח לפתות את הראל עם כרטיסים לגמר הצ'מפיונס, שהיה אמור להיערך בתחילת הקיץ בקייב, ולליבי הוא הבטיח אביזרים של אייפון בזול, ככה שאביטל שוב תומרנה לעמדת נחיתות ונאלצה להיכנע.  

הבסיס של כל מסע הוא הכנה, למעשה כמו כל תפקיד בחיים אפשר למלא אותו בכמה רמות ביצוע. אפשר פשוט לטייל באוטובוס תיירים ממוזג ולבהות מהחלון בתודעה ריקה. במקרה כזה אם במקום טוריסטיקה היו כותבים מאחורי האוטובוס הובלת בעלי חיים במיזוג, זה היה אותו הדבר. אבל המשפחה של חמי לא תהיה כזאת. לעולם לא עוד. הוא ניחן בתודעה היסטורית ומודע היטב לכך שכל פעולה שמבוצעת היום מעצבת את המציאות לא רק של חייו אלא גם של הדורות הבאים. הראל וליבי בוהים מהחלון. וזו כבר התקדמות, כי הם לא בוהים במסך. זה מעורר תקווה. הרי הנוף עצמו הוא כבר שיעור. ככל שמצפינים, לכיוון העיר האטומית פריפיאט, האפור נהייה אפור מאוד. גם השמש מבינה את תפקידה ההיסטורי. חיילים עוצרים לביקורת דרכונים ואישורים. חמי בוחן אותם. רשמיים מאוד ואדיבים אבל גם חשדנים. התנהגות חיילית תקינה של מחסום. כומתות על הראשים, מדים מגוהצים. זה אזור מוגבל. מקבלים תדריך. אסור לאבד קשר עין עם המדריך, אסור בתכלית האיסור לאסוף חפצים או אפילו להרים חפצים שנפלו על הקרקע במקומות מסוימים. כל חפץ שנופל עלול לספוג קרינה ובוודאי שאין לגעת בחפצים שבתוך הבניינים עצמם, שבהם עוצמת הקרינה גבוהה במיוחד. אם יש ספק – אין ספק, הקרינה תימדד, והפעולה תינקט. מזל שהצטייד מראש במודד קרינה. אמל"ח הכרחי למסע. הקרינה הרי משתנה בהתאם לרוח, והוא ממש לא סומך על הצוות הצעיר הזה של ההדרכה שרק רוצה לחזור הביתה מהמשימה. החיילים עוברים וסוקרים את הנוסעים, ומגיעים לספסל של הראל. הוא יושב ליד בחורה בריטית שמטיילת לבד. היא מכוסה כולה בקעקועים, פירסינג וטבעות, ולובשת שמלה קצרה נטולת שרוולים. החיילים דורשים ממנה להתכסות במשהו ארוך שמכסה את כל הגוף. היא משמיעה קולות התנגדות צפצפניים, וגם החיילים מגבירים את הקול. המדריכה מסבירה בפעם העשירית שהקרינה עלולה להיות מסוכנת ושאלו הנחיות בטיחות שנכתבו בדם. החיילים גוררים את הבריטית והיא חוזרת, עם אף מנוזל וסרבל כחול ארוך שמסתבך לה בכפכפים, זוקפת שתי אצבעות.

כל כך משעמם, כמו שיעור היסטוריה, והנוף כאן ממש מדכא, אבל אמא הבטיחה לליבי שזה רק יום אחד של סיור ואחר כך זהו. אבא תוקע בה מבטים והיא צריכה להראות שהיא מקשיבה. מאוד חשוב לו שהילדים שלו יהוו דוגמה. באמת היה פה נורא. יש כאן דגים עם שלוש עיניים וזאבים קורנים, אבל זה לא עד כדי כך מעניין אותה. כל שיעור היסטוריה אפשר לסכם בשתי מילים: הם סבלו. וזה נורא אבל זה לא עניינה. אולי יש כאן קרינה, אבל הקליטה חלשה וכבר יותר משעה שהיא לא העלתה סטטוס. וזה כבר באמת מלחיץ. עכשיו יורדים מהאוטובוס. והמדריכה מפסיקה לחפור כדי שיוכלו להתרשם. האתר הזה היה פעם לונה פארק והוא נראה מפחיד. גלגל ענק, מפלצת חלודה עומדת להם מעל הראש. ליבי מפחדת שהמפלצת תקום ותשלח זרוע חלודה וארוכה שתניף אותה על הקרון העליון. היא מעדיפה להתרחק ומוצאת מתקן של מכוניות שלא יתנגשו עוד לעולם. המתקן הזה עצוב לא פחות מהגלגל אבל לא מאיים כל כך, והוא הזדמנות נפלאה לסלפי. אחלה לוקיישן לסטורי. ליבי מדלגת מעל הגדר ומתיישבת באחת המכוניות, מושיטה יד ומשרבבת שפתיים. המדריכה קולטת אותה ומשמיעה צרחה חדה שמסובבת את הראשים של כל הקבוצה. ליבי נבהלת, והטלפון נשמט לה מהיד ומחליק מתחת לאחת המכוניות. המדריכה באה בריצה עם עוד איש ביטחון, ילדון ביטחון שלא יודע מה לעשות חוץ מלשרוק במשרוקית שוב ושוב שוב. זה כל כך מלחיץ את ליבי והיא מתחילה לבכות. היא רוצה לנסות להביא את הטלפון, אבל המדריכה כועסת ולחוצה, ואבא שלה עומד שם כמו בוק ולא עושה כלום. איש ביטחון שני מרחיק אותה ומלווה אותה לאוטובוס. לפחות הילדון ביטחון הפסיק לשרוק. אם מסתכלים למטה ומעקמים קצת את הצוואר אפשר לראות את הטלפון שלה שנזנח. עוד פריט נטוש באתר, בולט במודרניות שלו לעומת שאר החפצים שקפאו בשנות השמונים. עכשיו למדריכה יהיה עוד סיפור פיקנטי להצביע עליו, סיפור ועדות לסכנה שבהתנהגות לא אחראית.

אחרי הבלגן שהיה עם ליבי, גם להראל לא התחשק להמשיך. ליבי כבר תישאר עם אמא באוטובוס ולא תיכנס לאתר הבא, שהוא בית החולים הנטוש. אבא עדיין מתעקש לראות אותו וביקש שהראל יעבור לשבת לידו, אבל הבריטית, פיונה, אומרת לו שיעזוב את אבא שלו ודי. היא בגילו ועזבה את הבית שלה בברייטון כדי לטייל באירופה, ואחר כך נראה. עכשיו היא בקייב, אבל עוד מעט תיסע לסקנדינביה ואולי הוא יכול להצטרף אליה לחלק מהמסע לפני שצבא הכיבוש יבלע אותו. בכל מקרה הם יכולים להיפגש בערב אחרי שיחזרו לעיר וזה יהיה ממש פאן. כל היום המסריח והאפור הזה יכול לקבל תפנית חמה לקראת הערב. פתאום בית החולים נראה להראל ממש מגניב והוא מפגין התעניינות. נראה שהוא חושב שהידענות שלו, של מי שהולך בראש עם המדריך ושולף תשובות ראשון, עושה רושם. פיונה מסתכלת עליו במבט משועשע. בעיקר מצחיק אותה השינוי שהיא הצליחה לעורר בו. יופי של התלהבות יש בו, והיא תבחן אותה ביסודיות בהמשך.

האוטובוס עוצר בחניון של בית החולים. המדריכה מדגישה שוב שמבנה בית החולים הוא המקום הכי ספוג בקרינה ויש להקפיד בו במיוחד על הליכה מתואמת בקבוצה. על כן גם האוטובוס יחנה במרחק ביטחון של כמה מאות מטרים מהמבנה. הם יצעדו יחד, פניהם לחזית בית החולים אל מול החלונות הפעורים והאילמים, ויחזרו דרך הגן, מעורף המבנה ובמסלול מעגלי חזרה אל האוטובוס. המדריכה עוצרת את הקבוצה בשביל המוביל למבנה ומבקשת מהנוכחים להאזין לדממת המוות. ללא ציוץ של ציפור, ללא אוושת צמרות. אבל יצר החיים מנצח. היער שולח זרועות ירוקות ושורשים שמרימים מרצפות. עוד מעט הבניין כולו יורם מעל האדמה, יפורק לחלקים ואז יוטח שוב לקרקע, קרעים־קרעים של בטון וברזל חלוד, רגע לפני ההתפוררות הסופית. הם מתקדמים אל עבר המבנה ונכנסים למרתף בית החולים, אל  מחלקת היולדות המלאה במיטות תינוק חלודות ונטושות. הקבוצה עולה עכשיו לקומה השלישית, מיטות ברזל חשופות ליד ארון תרופות. היו כאן פעם חיים שנגדעו בהבזק. זה באמת נוגע, אבל היד של פיונה שמשתלבת להראל בעדינות בזרוע מרגשת הרבה יותר. כוח החיים שצומח מתחת לבטון. והוא בלתי ניתן לעצירה.

 הקבוצה יוצאת מהחדר, אבל פיונה מושכת אותו בחזרה. הם ממתינים רגע עד שהדי הצעדים במסדרון נחלשים, ואז היא תופסת אותו ומצמידה אותו בכוח לקיר. הוא מעולם לא נישק בת לפני כן אבל הפה שלו עסוק מדי בשביל להגיד את זה. אנחנו צריכים להזדרז, היא אומרת ומפשילה לו את המכנסיים במשיכה חדה ויורדת על הברכיים למצוץ לו. לוקח לו עוד רגע לצאת מההלם אבל אסור לו בשום אופן להראות לה שאין לו ניסיון. הוא מתנפל עליה, מנסה למשוך ממנה את הסרבל בבהילות, אבל הסרבל מסתבך ונתקע בטבעות. היא מסייעת לו וזורקת את הסרבל בקוצר רוח על הרצפה. עם החזייה היא כבר לא לוקחת סיכון, מורידה אותה בעצמה בזריזות ומושכת את הראל לכיוון המיטה. המיטות חלודות והקפיצים נוקשים אבל זה עדיין עדיף מהרצפה. ויש לה קונדום! איזו בחורה אחראית. מישהי שאפשר להכיר לאמא. אמא ניסתה לדבר איתו על מין בטוח אבל הוא לא נתן לה להתקרב לנושא. עכשיו אולי יוכל להשתחרר קצת ואולי אפילו להתבדח עם אבא שלו. פיונה מבקשת שיגמור מהר כי בכל זאת יש להם ממש מעט זמן. הבעיה זה הצרחות שלה. היה יכול להיות נחמד אם היו באמת לבד, אבל בסיטואציה הזו הצרחות שלה מפריעות לו להתרכז ולגמור. אבל לא נעים לו להעיר לה על זה. למזלו התשוקה כובשת את החרדה, עולה, עולה, מתפרצת ומטביעה אותה. ויש לה גם סיגריה! הקונדום מושלך לרגלי המיטה, סיפור פיקנטי למדריך הבא. הם ממהרים להתלבש, ינסו להסתיר את שביעות הרצון בעשן הסיגריה. 

הוא מושך את הזמן והעשן עם הסיגריה, ואת פיונה זה קצת מעצבן. מדבר הרבה בין שיעול לשיעול. אחרי הטיול המשותף בסקנדינביה היא יכולה לבוא אליו לישראל, והוא ייקח אותה ויסיע ויראה לה. גם ים וגם היסטוריה וגם אוכל. הכול יש. החזה שלו נפוח, הסנטר מורם, המרפק על החלון. פיונה מבקשת שיזדרז כי בטח מחכים להם ועדיף שיגיעו לאוטובוס מהר. סורי סורי, איבדנו את הדרך, חיוכים קטנים. זה עדיף על שיתפסו אותם כאן. אבל להראל יש תוכניות אחרות. שייסעו! הוא יודע לנווט והם יתפסו טרמפים חזרה לקייב והוא לא נותן זין! פיונה מנסה לברר אם הוא doesn't give a shit  וזה אבד בתרגום, אבל הוא מתעקש על הזין שלו. בפעם הבאה הוא יכול יותר. שתדע. הוא מחזיק מעמד המון זמן, שתיזהר ממנו. הוא מוכן כבר עכשיו לעוד סיבוב. הוא ניגש אליה, תופס לה את התחת ומנסה לכוון אותה שוב אל עבר המיטה. פיונה הודפת אותו בעדינות ולאחר מכן בכוח וזוקרת מולו טבעת. Don’t! הוא כל כך נבהל מעצמו, נסוג ומשתבלל, שכמעט בא לה לנחם אותו. אבל כבר מאוחר מדי. הוא מצית ביד רועדת עוד סיגריה שלה וחוזר לחלון. היא מסתבכת מחדש בסרבל ומנסה לחלץ כפכף מתחת למיטה.

האוטובוס כבר מניע להמשך המסע כשאביטל שמה לב שהראל לא נמצא. היא צורחת על חמי שהוא חסר אחריות ואיך זה שהוא לא  משגיח על הילד, שבטח לא מוצא את עצמו ובוכה עכשיו במרתף הנטוש. המדריכה חיוורת לגמרי, קוראת שוב לאיש הביטחון השורק, והם מתחילים לצעוד במהירות אל עבר המבנה. גם ליבי מצטרפת אליהם. אחרי שהיא איבדה את הטלפון שלה, היא מתנחמת בזה של אביטל. אמנם לא אייפון, אבל גם בו אפשר לעשות יוטיוב לייב. היא מספרת לעולם שאח שלה הסתום נעלם עם איזה בריטית צ'חלה ממש כאן, עם כל הקרינה מסביב. גניחה ארוכה, נשברת, עולה מרחוק וקורעת את הדממה. איש הביטחון עובר מהליכה לריצה, ושאר הקבוצה אחריו. אביטל לא מצליחה להבין למה דווקא אות החיים היצרי הזה הוא שגורם לו לעבור לריצה. זה תמיד היה החשש של אביטל. להפתיע אותו, או שהוא יפתיע  אותה. היא קיוותה שהוא ינעל את הדלת של החדר וליתר ביטחון היא תמיד דפקה. היא מבקשת מליבי לסגור את הטלפון, אבל ליבי אומרת לה שהיא חיה בסרט, ועד שסוף־סוף קורה משהו מעניין במשפחה שלהם ויגדלו לה העוקבים בערוץ היא בחיים לא תסגור את הלייב. הם רצים, מתנשפים במעלה השביל, איש הביטחון ראשון. היא רוצה לבקש ממנו שיחכה, שיכבד את הפרטיות שלהם וייתן להם להתארגן בצורה מכובדת או לפחות שישרוק, כמו קודם. אבל אין לה אוויר. חמי שלה בכושר שיא, סיים ישראמן, מדביק את הפער ושועט במדרגות. צריך לוודא או לשלול, לסמן ולפעול על פי הפרוטוקול. הוא מגיע אל הדלת ופותח אותה בתנופה. מולו פיונה, הראש בוקע מהסרבל, הראל על החלון, זורק את הסיגריה ומתמתח. חמי ניצב מול פיונה, מחזיק את מונה הגייגר בשתי ידיים. לרגע אחד הם מתבוננים זה בזו .המבט של חמי  סוקר אותה, את הסיגריה הבוערת ואת הקונדום לרגלי המיטה. ואז הוא מקרב אליה את המונה בתנועה חדה. פיונה הודפת אותו ומורידה לו סטירה שורטת, עם כל הלב והטבעות. מעשה בנים סימן לאבות. היא נמלטת מהחדר ביבבה, מתחמקת מהמדריכה ואיש הביטחון שלא מצליחים לעצור בעדה. עכשיו הם ניצבים זה מול זה, האב, הבן והמונה. חמי סורק את הראל מקודקוד עד אצבעות והמונה משמיע צפצוף חד, מבשר אימה, בדיוק כשאביטל מגיעה אל החדר. מתנשפת וכמעט מקיאה ממאמץ ובושה, מחפשת הקלה, מבקשת לנחם. תעצרי! חמי מניף את היד. אל תתקרבי אליו. יש לו קרינה, הוא צריך בידוד ובידוק רפואי. אבל אביטל הודפת את חמי בבוז ומחבקת בכוח את הראל, והראל מתחיל לבכות. גם אביטל בוכה איתו. היא בוכה על הגבר והילד שלה, לא ברור באיזה סדר.

.

ארנון מילוא הוא מנהל פרויקטי מערכות מידע. סיפורים פרי עטו פורסמו בגיליון 63 של המוסך, במאזניים ובמעבורת.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "עלווה", סיפור קצר מאת ערן סגלסקו

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"פתאום האהבה שחיכיתי לה באה" – חיפוש אהבה ומציאתה בשירתה של חיה לוי

יעל סטטמן

.

"פִּתְאוֹם הָאַהֲבָה שֶׁחִכִּיתִי לָהּ

שֶׁכָּפַרְתִּי בְּקִיּוּמָהּ מִפְּנֵי שֶׁהַחַיִּים 

לֹא הָיוּ מְתוּקִים וְרַכִּים

פִּתְאוֹם הָאַהֲבָה שֶׁחִכִּיתִי לָהּ בָּאָה"

(מתוך: "פתאום", המצאת האהבה, הוצאת ספרי עתון 77, 2023, עמ' 9)

.

מהעוקבים אחרי שירתה של חיה לוי, שבספרה הראשון עוד נשאה את שם המשפחה סדן, המילים הללו הפותחות את ספרה החדש, הרביעי במספר, משחררות אנחת רווחה. בספר הראשון אנחנו קוראים על עייפות ועל ייאוש: "אֲנִי רַק מְבַקֶּשֶׁת / שֶׁיִּהְיֶה כָּאן שֶׁקֶט/מִסָּבִיב / כְּשֶׁאֲנִי מֵתָה" (מתוך "שקט כשאני מתה", אכלתי פרחים, הוצאת ספרי עתון 77, 2014, עמ' 16), ועל איזושהי התכנסות ואפילו התפלשות בתוך הכאב האינסופי לנוכח בגידת האחר המשמעותי, שנחווית כבגידת העולם: "הָעוֹלָם אָמַר לִי דָּבָר רַע / עָיְפָה נַפְשִׁי מִלְּהָשִׁיב / בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי אֲנִי אוֹתָהּ אִשָּׁה רָעָה / אֵינִי רוֹצָה לְהֵיטִיב" (מתוך: "אבל לא", אכלתי פרחים, עמ' 17). התנועה המתחילה בספר השלישי, תנועה המאפשרת למשוררת לנוח מהחיפוש וגם להיות רחומה יותר כלפי עצמה, נשלמת בספר האחרון. אומנם מציאת האהבה עדיין נתפסת כעניין של מזל שזכתה בו, אבל היא יודעת לרגעים להכיר בכך שבן זוגה אוהב אותה, בדיוק אותה, בזכות מי שהיא ובדיוק כפי שהיא. 

זהו עניין מכריע בשירתה של לוי, שמתרכזת לבסוף כמו מפל אל הספר החדש: החיפוש אחר זולת שיהווה, כלשון הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, זולתעצמי (כיצד מרפאת האנליזה?, עם עובד, 2005). כלומר שנוכחותו בחייה של המשוררת תביא להתפתחות זהותה העצמית דרך שלושה סוגי חוויות: שיקוף – הזולת רואה אותה בעיניים טובות ומשתף אותה בכך; אידיאליזציה – היא רואה את אותו זולת באופן אידיאלי; ותאומוּת – מתוך שתי החוויות הקודמות, השיקוף של המשוררת כטובה בעיניו והאדרתו בעיניה, כעת היא מסוגלת לראות עצמה כמי שדומה לו, כלומר כמי שראויה לאהבתו, ולאהבה בכלל. 

בשלבי החיפוש אחר אהבה בספרה השני כותבת לוי: "אֵיךְ אַתָּה לֹא בָּא וְלֹא שׁוֹמֵעַ / אֶת הָרַחַשׁ הַקַּל מְאוֹד שֶׁל גּוּפִי הַבּוֹעֵר" (מתוך: "יונתן אחר", אחת חיה, פרדס, 2018, עמ' 34). הסתירה המטפורית, היפיפייה מרוב הזרה, שבה לוי משדכת בין "רחש קל" ל"גוף בוער", מכריחה אותנו להשתהות על השורה הזאת, האחרונה בשיר, ולשאול: מהו הרחש הקל הזה? כל כך הגוף רוצה, עד בערה, אך מי שמתבונן מבחוץ יצטרך להתאמץ ולזהות "רחש קל". איך יתגלה הפנים? לוי מתאמצת בשלושת ספריה הראשונים לפרק את הפנים הזה. להביא החוצה לקוראים, אבל בראש ובראשונה לעצמה, את ה"גוף הבוער", לשוות לו צורה, מילים, לצייר אותו, את הרעב, את הקנאה, את התשוקה. הרחש הקל, יש לציין, אינו רק החלקים ה"ילדותיים" או הנגטיביים בפנימיותה, אלא גם התשוקה להאכיל, לחמול, לדאוג למישהו, לשוחח עם זולת שיכיר גם בחלקים הבריאים והמתפקדים וייתן להם תוקף. כך בשיר "קציצות כרובית": "לְמִי אֲסַפֵּר שֶׁהֵכַנְתִּי קְצִיצוֹת כְּרוּבִית? / … אֵין לְמִי לְסַפֵּר" (אכלתי פרחים, הוצאת ספרי עתון 77, עמ' 29), או בשיר "בואי בואי": "..תִּהְיִי הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי / … אַאֲכִיל אוֹתָךְ פֵּרוֹת וִירָקוֹת רַכִּים … / נוּמִי נוּמִי" (שם, עמוד 25). 

ברבים מהשירים השיח על אודות הנמען דחוף כמעט כמו כתיבת השירים עצמם. החיפוש אחר אדם נוסף, חיצוני, שישמע את הרחש הקל ולא יברח מהבערה, מזכיר חיפוש אחר מפתח לתיבת אוצר, מפתח שאין שני לו, ורק הוא יוכל לפתוח את התיבה. בשיר "המצאת האהבה", אשר נתן לספר הרביעי את שמו, לוי עצמה מדמה את מציאת האהבה לאוצר: 

"אֲנִי רוֹצָה עַכְשָׁו לְהִתְחַמֵּם / כְּמוֹ לְיַד תַּנּוּר קָטָן כְּמוֹ בְּאֵיזֶה סִפּוּר / עַל אִישׁ עָנִי וְאִשָּׁה עֲנִיָּה שֶׁזָּכוּ בְּאוֹצָר" (עמ' 10). 

בפרפרזה על המילים שכתב ריימונד קארבר על אושר ("אושר. הוא מגיע / בהפתעה. והוא הרבה מעבר, באמת, / לכל שיחת בוקר אודותיו", מתוך "אושר", שירים, מודן, 1997. מאנגלית: עוזי וייל, עמ' 67), לוי מספרת לנו שאהבה כזאת היא מעבר לכל שירה על אודותיה. גם ההמתנה לאהבה שתבוא: "שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה וּמְחַכָּה לְאַהֲבָתִי/ בְּלִי שׁוּם כּוֹחַ פּוֹאֵטִי" (מתוך: "בלי שום כוח פואטי", אחת חיה, עמ' 35), וגם מציאתה של האהבה: "לַשִּׁיר יֵשׁ סוֹף / וְלָכֵן הוּא עָלוּל לְהָמִיט סוֹף / עַל הָאַהֲבָה"  (מתוך: "אין לי אומץ לכתוב", המצאת האהבה, עמ' 38), הן דבר שמצד אחד אי אפשר שלא לכתוב עליו, ומצד שני בַּציפייה יש משהו ארצי ואינפנטילי כל כך, ובאהבה שמגיעה משהו נשגב וניסי כל כך, עד שאיך אפשר בכלל לתפוס את המהות של אחד מהקצוות הללו בשיר? המתח הקיים תמיד בין כתיבה על אודות אהבה לבין מעשה האהבה עצמו, הוא שדה חשמלי טעון בשיריה של לוי. איך לדחוס את הרגשות המתפרצים, החיים והבלתי ניתנים לכימות, בנרתיק המילים? "מָה הַשִּׁיר כְּבָר יָכוֹל / לְתָאֵר?" (מתוך: "אין לי אומץ לכתוב", המצאת האהבה, עמ' 38)

בספר השלישי מופיעות שורות כמו "לִפְעָמִים נִדְמֶה שֶׁלֶּאֱהֹב רַק אֲנִי רוֹצָה" ("מאושרת ועצובה", מאושרת ועצובה, ספרי עיתון 77, עמ' 80), ובאמת, השירים נכתבים בתנועה אינטימית כל כך עד שהתחושה בקריאת הספרים כולם היא שהאהבה המסוימת הזאת, שלוי מייחלת לה, היא אכן ספציפית מאוד, וצריכה להתאים במדויק למי שהיא. וזה כנראה נכון, כלומר הכוח של קשר זוגי מיטיב הוא בכך שהאחר רואה בנשימה אחת גם את חוזקותינו וגם את חולשותינו, ולא רק שאינו נרתע, אלא אף מתקרב אלינו ככל שהוא מכיר אותנו יותר. לוי למדה על בשרה את ההשלכות של קשר שאינו כזה, ובקריאת הספרים יש תחושה חזקה של מאבק שנועד להוכיח לעצמה ולעולם שלמרות ניסיון העבר שלה, עוד קיים קשר כזה, והיא תמצא אותו: "חַיָּה לֵוִי/אַתְּ בְּהֶחְלֵט רְאוּיָה לְאַהֲבָה"  (מתוך: "לו", אחת חיה, עמ' 73). 

אדגים את הרעיון הזה דרך קריאה בשיר מתוך אחת חיה (עמ' 60):

.

*

אַתָּה אוֹמֵר לֹא

אֲנִי שׁוֹמַעַת בּוֹאִי

אֲנִי לֹא מְבִינָה מַה שֶׁאַתָּה מְדַבֵּר אִתִּי

הָאָזְנַיִם שֶׁלִּי הָעֵינַיִם שֶׁלִּי הָרֹאשׁ שֶׁלִּי הַכֹּל הַכֹּל מָלֵא 

אֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ כָּכָה?

אֲבָל אִם תַּגִּיד בּוֹאִי 

בֶּאֱמֶת תַּגִּיד לִי בּוֹאִי

אֲנִי אֶשְׁמַע בְּדִיּוּק

הָאָזְנַיִם שֶׁלִּי הָעֵינַיִם שֶׁלִּי הַלֵּב שֶׁלִּי הַכֹּל יִהְיֶה פָּתוּחַ

מה צריך לקרות בשביל שתתאפשר הרמוניה בין המשוררת לנמען? לוי מתארת בשיר הזה גם את החידה וגם את הפתרון. בתחילה היא חושבת בטעות שהזולת קורא לה לבוא, כשבעצם הוא מסרב לה ומרחיק אותה. מייד היא מכירה בכך שלא הבינה: "אֲנִי לֹא מְבִינָה מַה שֶׁאַתָּה מְדַבֵּר אִתִּי". למה אינה מצליחה לשמוע? מדוע אינה מתאפשרת תקשורת דו־כיוונית בינה לבין האחר? היא מסבירה: "הָאָזְנַיִם שֶׁלִּי הָעֵינַיִם שֶׁלִּי הָרֹאשׁ שֶׁלִּי הַכֹּל הַכֹּל מָלֵא". במה? מה ממלא את הדוברת עד כדי חוסר יכולת להפנות קשב החוצה ממנה? 

בעיתות חרדה מתרחש תהליך שהפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון  כינה "מתקפה על החיבורים" (במחשבה שניה, תולעת ספרים, 2003), כלומר מתקפה על החשיבה, שהיא המחברת בין החלקים השונים בנפש. במצבים אלה החשיבה אינה מאורגנת, יש תחושה של הצפה: "הַכֹּל הַכֹּל מָלֵא", "אֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ כָּכָה?". בקשר שאינו מיטיב, יש פעמים רבות יסוד של מתקפה כזו, קשה לחשוב בבהירות, אומרים "כן" מתוך החרדה, ללא בחינת המציאות והתאמתה.

בבית הבא אנחנו מגלים מתי יתפוגג הערפל והדוברת תצליח לשמוע: "אִם תַּגִּיד בּוֹא / בֶּאֱמֶת תַּגִּיד לִי בּוֹאִי". כלומר כאשר הקריאה אליה תהיה אינטימית, ספציפית, "אמיתית", מכוונת אליה "בדיוק". האמת מהצד האחד (של הקורא לה) מביאה להקשבה מדויקת בצד השני (של המאזינה). החרדה פוחתת, והמשוררת נמצאת בתוך מרחב בטוח, שבו היא יכולה גם להקשיב לאחר וגם לפתוח את עצמה בפניו. "הָאָזְנַיִם שֶׁלִּי הָעֵינַיִם שֶׁלִּי הַלֵּב שֶׁלִּי הַכֹּל יִהְיֶה פָּתוּחַ". 

בשלושת ספריה הראשונים (ובעיקר באכלתי פרחים ובאחת חיה) פורשת המשוררת את מעלותיה ואת מגרעותיה, דיוקן נפלא, הומוריסטי וטרגי ובעיקר אנושי מאוד. מעניין שהספציפיות הזאת אינה מרחיקה את הקורא, אלא מזמינה אותו לרפלקציה. איך הייתי אני משרטטת את הדיוקן שלי? אילו תכונות בי הקוראת הן ספציפיות ומייחדות אותי? קריאה בארבעת הספרים מסתיימת באופטימיות זהירה: הנה, המשוררת מצאה את שביקשה נפשה "לְהַרְגִּישׁ אֶת יָדְךָ הַחַמָּה מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי" (מתוך: "מילים הן כמו ערפל", המצאת האהבה, עמ' 21), אבל כוחם של הספרים הוא מעבר לכך – בתחושה שנשארת עם הקורא שאהבה טובה דורשת קודם כול היכרות מעמיקה, כנה וגלויה עם שלל תכונותינו. לפני שאנחנו פונים החוצה, עלינו להכיר ברחשים הקטנים של עולמנו הפנימי. כך יופנה גופנו הבוער כלפיד של אור לזולת, ולא יכלה אותנו בבדידות, בבושה ובהסתרה. רק כך נוכל להיראות באמת, להתגלות על ידי האחר, ולקיים קשר בין־אישי אינטימי, פתוח ומגדל.

.

יעל סטטמן היא פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית, ומשוררת. פרסמה שני ספרי שירה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, "בעניין הבערה" (2020) ו"בחוץ שקט" (2023). שירים פרי עטה ראו אור במוספי ספרות, באנתולוגיות, בכתבי עת וכן בגיליונות קודמים של המוסך. 

.

חיה לוי, המצאת האהבה, הוצאת ספרי עתון 77, 2023

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: במלאת עשרים שנה לפרסום קובץ הסיפורים "בריחה", מפסגות יצירתה של אליס מונרו, שגב עמוסי חוזר אל השחרור המפוקפק של דמויותיו הנמלטות

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מפגשים מהסוג השלישי 

יוסי מנדלוביץ

.

המפגש עם בעל החיים הוא רגע מוכר היטב, מסיפורי המקרא והמיתולוגיה ועד כיפה אדומה והזאב. סטיבן גרינבלט מציין כי בתרבות המערבית המפגש עם הנחש שמביא את אדם וחווה לאכול את פרי עץ הדעת הוא הרגע שבו נפרדה האנושות מהטבע ויצרה את התרבות. הרגע הזה מתואר גם בשני טקסטים קצרים שפורסמו לאחרונה בבמות שונות של ספרות עכשווית: הסיפור הקצר "גוזלה" מאת יעל לאוקומוביץ, שפורסם בבמה זו (בגיליון ינואר 2024), והמסה "נפילת לווייתן" מאת רבּקה גיגס, שראתה אור בגיליון "חיים אילמים" של כתב העת גרנטה מהסתיו האחרון (בתרגום מאנגלית של נגה רש). שני הטקסטים מתארים מפגש של דמות אנושית עם בעל חיים, גוזל צוצלת בסיפור ולווייתן צעיר במסה. נראה שארבעת הדמויות דומות זו לזו – נדמה שכולן צעירות, בשלבים הראשונים, המהוססים, של חייהן. כולן גם נואשות וחסרות ישע. ארבע דמויות אומללות, כל אחת מסיבותיה שלה, כל אחת בדרכה. 

בסיפור "גוזלה" המסגרת הכללית מטושטשת כמו פניהם של האנשים המדממים המצולמים על שער העיתון. יש מלחמה. יש מסתור בדירות נטושות. יש שיחות טלפון רפאיות מבתי כלא וישנם "הם" כלשהם, שמשחררים ציפורים למטרות ריגול ומעקב. אבל ישנם גם שליחת מכתבים ודוורים וכתובות וספרי אמנות של פאול קלה בתיבות דואר. העולם לא הסתיים כמו שקורה בהדרך של קורמאק מקארתי (מודן, 2009. מאנגלית: אמיר צוקרמן), או חזר למעין קדמות בראשיתית שלאחר חורבן כמו בהדוב של אסף שור (הקיבוץ המאוחד, 2023), אלא השתבש, התפורר והתקלף כמו עורה היבש של הגיבורה נוּר, וכל שנותר הוא לשרוט בו שריטות קטנות, צורבות. גם בעולם שמתארת רבקה גיגס במסתה משהו השתבש. זהו העולם שלנו, המוכר לנו היטב, אך אי־שם לווייתן צעיר עלה על החוף. החפת לווייתנים היא תופעה מוכרת אך מסתורית. רוב ההשערות תולות את הסיבות לכך בפעילות בני האדם; מרעשי סונאר שמשבשים את מערכת הניווט הטבעית של הלווייתנים ועד זיהומים ומחלות בשל זיהום סביבתי. גיגס מתארת את שלושת הימים שבהם גסס הלווייתן, אך מבחינה עלילתית המסה מתחילה ומסתיימת בשורה הראשונה: "לפני כמה שנים עזרתי לדחוף לווייתן גדול־סנפיר שנסחף אל החוף בחזרה אל הים, רק כדי לראות אותו חוזר ופוקע תחת משקלו על החול". כמו בכרוניקה של מוות ידוע מראש אנחנו יודעים מלכתחילה כיצד הסיפור מסתיים. השאלה אינה אם יצליחו להציל את הלווייתן. הסוף ידוע. וכמו בכרוניקה של מוות ידוע מראש, יותר מאשר על הקורבן היחיד, הסיפור הוא על הכפר כולו.

בעבור התושבים הלווייתן הוא חריגה מהיום־יום: "הלווייתן עורר השתאות, התרחבות של הרגיל." גם הגוזלים של נור מרחיבים את הרגיל. הם מושכים אותה אל החלון, אל מחוץ לגבולות הדירה, בניסיון להבין מה מתרחש בקן הצוצלות: "הקן היה קטן, נראה לא מושקע, הצוצלות ודאי התעצלו כשבנו אותו. אולי בנו אותו בחיפזון, קשה להעביר ביקורת." ההתעכבות על בניית הקן מצביעה על משקע נוסף: הפער בין דור ההורים לדור הילדים משקף פער בציפיות בנוגע לבית, אכזבה וביקורת על דור ההורים, אבל גם הימנעות מטפילת אשמה, בבחינת אנחנו לא היינו עושים אחרת, טוב יותר. ייתכן שהקשר ההורי הזיק גם ללווייתן אצל גיגס: "אולי הוא חולה, אולי אימו לא האכילה אותו כמו שצריך כשהיה גור."

בעיני נור הקן המרושל מבשר רעות לסיכויי ההישרדות של הגוזלים: "הקן נראה כה קטן ועלוב, ההורים ודאי התרשלו בבנייתו. ואם התרשלו בבנייתו, אולי כך הם מתרשלים בגידול ובהאכלה של הצאצאים? היא לא ראתה אותם זמן רב." בשביל נור הישרדות היא מרכיב זהותי. עבורה, השמות החד־הברתיים של אחיה ושלה אינם מרכז של זהות, של אישיות, אלא לחצן מצוקה ואמצעי הישרדות: "כנראה חשבו ההורים שלהם איך יהיה קל להעיר אותם באמצע הלילה כדי לברוח מהבערה." הצוצלות הבוגרות התרשלו בבניית הקן, ההורים התרשלו בבניית העולם. ואילו גיגס כותבת: "הטבע, כמו שאומרים, יעשה את שלו. זה היה ביטוי שהאמנו בו. חזרנו עליו." האמונה שהטבע עושה את שלו עומדת בבסיסם של רעיונות אקולוגיים רבים של שימור, גם של לווייתנים: "יש טענה, טענה שקשורה בשימור, לא להחזיר לים לווייתן שנוכש ממנו." אך מה עושים כאשר הטבע מתרשל? כאשר הוא לא עושה את מה שמצופה ממנו, "את שלו", בתהליך איטי ומתמשך, לא נותר ברקע, ממתין כמו העץ הנדיב, כשנרצה לאכול ממנו, להשתמש בו או לנוח עליו. הוא מתרשל, עולה על החוף, עובר את הגבול, ואי אפשר להחזיר אותו.

החיות בסיפורים עוברות גבולות רבים: "כשדיברנו על לווייתנים, סיפרנו בעיקר כיצד למדנו להשאיר אותם בים, להפסיק לקחת אותם מהטבע. זה היה סיפור מניח את הדעת לספר באוסטרליה, סיפור על יכולתנו האנושית לנדיבות וליראת כבוד, ובה בעת על חוסנם של מינים אחרים." זהו סיפור על הגבול בין האדם לטבע. בין הפנים לחוץ. אבל הגבולות נפרצו בתוך הלווייתן: "בבוקר חלק מהלווייתן שלא אמור היה להיות מחוצה לו היה מחוצה לו." אחיה של נור שולח לה מכתב ומספר על עכברי שדה משונים שמצאו מקלט במכוניתו, וניזונו מחלקי הפלסטיק והמתכת: "העכברים ביצעו מעשים אלימים בכל מערכת הכבלים. בין החפצים הלעוסים שלהם נמצאו כפפה, אוזניות, מסכות פנים."

בעיניה של נור גם הצוצלות הן יצורים משונים, מין ציפור־יונק, ציפורים ששותות חלב: "גוזלי צוצלת שותים תחילה מין חלב יונה. זה היה נשמע לה מגעיל. איזה מין עופות הם אם הם שותים חלב." גם לווייתנים הם דגים משונים: יונקים. לווייתנים גם שותים חלב, ו"אימהות הלווייתנים מניקות את גוריהן", עובדה שמפתיעה את הנוכחים בחוף. הלווייתן גם הוא יצור חייזרי, הפוך מאיתנו: כשבני אדם מדמיינים מוות הם מדמיינים את חום הגוף נעלם, "אובדן הדרגתי של אש". ככל שהלווייתן מתקרב למותו, החום הפנימי שלו הולך וגובר "אף על פי שהתברר שקשה לדמיין זאת". 

גם נור מדמיינת את העכברים כיצורים משונים – שעברו שינוי – מוטנטים: "[נור] הסתכלה בציור של קלה וחשבה על העכברונים. היא דמיינה את המתכת בתוך הגוף שלהם, אוכלים כבלים, חוטים וסוללות. היא דמיינה את כל העכברים מכרסמים את המצבר ואת החוטים, גדלים ומגדלים גורים שגם בגופם החומר המתכתי הזה, נותנים להם חלב של יונים. הדם שלהם משנה את צבעו, והעיניים נעשות אטומות, שחורות או ירוקות." בגופם של העכברים הדמיוניים עוברת הפסולת בתורשה. גם בגופם של הלווייתנים הממשיים נאצרת פסולת – המבנה האנטומי שלהם גורם להם לספוג רעלנים ומתכות כבדות בגופם: "גוף הלווייתן הוא זכוכית מגדלת לכימיקלים האגרוכימיים הערמומיים האלו, כי לווייתנאים חיים זמן רב וצוברים משא רעיל מהטרף שלהם. הכמויות מצטברות במשך עונות רבות, והופכות בעלי חיים מסוימים לרעילים הרבה יותר מהסביבה שלהם … עם זאת, ההשפעה על אנשים שאכלו לווייתנים קטלנית הרבה יותר." 

גם נור חושבת על מתכות, גופים וגבולות: "[נור] חשבה על מתכת מסתובבת בתוך הגוף. היא חשבה על המתכת של קופסת השימורים. התירס סופח את המתכת ובני האדם סופחים את התירס. היא שוב שפשפה את פניה, העיניים היבשות שרפו." המתכת בתירס, התירס באדם. הגבולות הפיזיים, הביולוגיים, האנטומיים שהרגיעו אותנו, שבטחנו בהם, התערערו. הגבולות שהאמנו בהם פרוצים כלא היו. אולי אין זה מפתיע שתנועות פוליטיות פופוליסטיות מבטיחות לבוחריהן חומות וגדרות, גבולות נצחיים ובלתי חדירים בעולם נקבובי ומתפורר. אנחנו רגילים למצוא נחמה וביטחון בעולם של גבולות ומעברים, של פנים וחוץ. אבל, כמו שכותבת מרגרט אטווד, "הפיצול לכאורה בין האדם לטבע אינו אמיתי: פנים הגוף שלנו מחובר לעולם החיצוני, גם לגוף יש אקולוגיה, ומה שנכנס לתוכו – דרך הפה, האף או העור – משפיע עליו עמוקות" (שאלות בוערות, כנרת זמורה דביר, 2023. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. עמ' 190).  המצב כנראה חמור יותר: מה אם אין עוד טבע שאפשר לשים גבול בינו לבינינו, פשוט משום שלא נותר עוד מקום שאין בו טביעת רגל אנושית? גיגס מנסחת זאת כך: "מה אם אנחנו עוקרים את הטבע מהלווייתן? אם עמוק בתוך הלווייתן אפשר למצוא טביעה אנושית שאי־אפשר למחות, כיצד נוכל להמשיך לגולל את האגדה על האחרות יוצאת הדופן שלהם, של העולם החייתי המוזר, הפלאי והרחב שלהם?" אם האדם נמצא בכל מקום, בבחינת לית אתר פנוי מניה, היכן עובר הגבול בינו לבין הטבע?

ייתכן שהגבול שהכי מוכר לנו, ולכן אנחנו לא ממהרים להבחין בו, הוא הדבר שעליו אנחנו עומדים, הקרקע היציבה שמתחת לרגלינו. זו הסיבה שכאשר מתרחש אירוע דרמטי מאוד אנחנו מכנים זאת "רעידת אדמה", או אומרים ש"הקרקע נשמטה מתחת לרגלינו". ההיסטוריון דיפש צ'קרברטי טוען כי "כל מחשבותינו היומיומיות" נובעות מההנחה שאנו עומדים על קרקע יציבה ובלתי מעורערת. אולי זו הסיבה שנור נזכרת בשלב זה בחידה על "איש אחד [ש]נמצא בדרך לשדה". היחס בין המתכת, שבמקום להיות מחוץ לגוף נמצאת בתוך הגוף, כמו הפסולת שנאגרת בגוף הלווייתן, מעוררת תחושה של דיסאוריינטציה ובלבול: מה שצריך להיות בחוץ נמצא בפנים. מה שצריך להיות בפנים נמצא בחוץ. המחשבה על אדם שנמצא בדרך לשדה היא מחשבה יציבה ונינוחה: כל מרכיבי הסיפור מוכרים (כרונוטופים): אדם, דרך, שדה. אבל זו כרוניקה של מוות ידוע מראש – כאשר האדם יגיע לשדה, הוא ימות. פתרון החידה טמון בשינוי תפיסת היחסים בין הגוף לקרקע. לכן, עם פתרון החידה, אנו מוצאים את עצמנו נופלים עם האיש הצולל אל מותו בדרך לשדה. אם נרחיב מעט את הדימוי בעזרת תורת היחסות הכללית, ניזכר שהאיש, משוחרר מכובד משקלו, חש שהוא מרחף באוויר כציפור, ושהאדמה היא שמאיצה לעברו. זוהי נפילת הלווייתן, שנופל אל האדמה בכובד משקלו העצום. גם תחת הלווייתן נשמטת הקרקע, אף שנראה כאילו גם הלווייתן וגם האדמה אינם זזים כלל. לכן נדמה שרגע המפגש שנמצא במוקד שני הטקסטים הוא רגע של הכרה, אך זו הכרה בדיסאוריינטציה. לא ורטיגו, אלא התובנה שאני חווה ורטיגו. הרושם שנוצר הוא פרדוקסלי: הכרה צלולה וחדה שאנחנו נמצאים במצב עכור חושים ומבלבל. תחושת נפילה בעוד שעומדים על קרקע מוצקה, והתחושה נעשית ממשית יותר, מוצקה יותר, מהקרקע. 

הסיפור הקצר מסתיים ברגע של מגע בין נור לגוזל: "נור קיבלה החלטה. היא הניחה את רגליה על מושב האסלה ונעמדה, מוציאה את פלג גופה העליון מהחלון ושולחת יד. היא אחזה בגוזל שבקן, הוא לא השמיע אף קול. הגוזל היה בידה, היא תפסה את שימורי התירס והביאה את גוזלה לסלון." רבקה גיגס מספרת על רגע דומה: "הנחתי יד אחת על עורו של הלווייתן לזמן קצר והרגשתי פעימת לב רחוקה". בכרוניקה של נפילה ידועה מראש, ייתכן שאין זה אלא אותו ניסיון נואש לתפוס ולהיתפס, להיאחז במשהו כשנופלים, בזמן שאנחנו מנסים להבין מדוע אנחנו נופלים, מי התרשל, מה השתבש, כיצד נוכל לתקן; האם נוכל לתקן לפני שנפגע בקרקע, בזמן שזו רק הולכת ונשמטת.

.

יוסי מנדלוביץ הוא תלמיד לתואר שלישי בתוכנית לדוקטורנטים מצטיינים בביה"ס מנדל באוניברסיטה העברית. מחקרו עוסק בספרות ספקולטיבית עכשווית.

.

» במדור ותקרא בגיליון קודם של המוסך: טליה סיידל כהן על "רקוויאם קטן" מאת רון בן אשר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

סירה בים של אש: על "הילד של לגיון הזרים" מאת לאה איני

דפנה לוי

.

לאה איני בחרה לפתוח את הרומן הילד של לגיון הזרים בסצנה המתוארת מבעד לעיניה של תיירת. היא יושבת בלובי של מלון ומתבוננת בזוג שמתקוטט בסערה כבושה בחנות התכשיטים של המלון. התפאורה עלובה, והדמויות משמשות לתיירת, שהגיעה כל הדרך מניו ג׳רזי כדי להשתתף בבר המצווה של איזה בן דוד, סוג של מופע בידור, והיא מוצאת את עצמה נסחפת לתוכו בדמיונה, מוסיפה מניעים ומצבי הרוח, מנתחת ומפרקת ומרכיבה מחדש. זוהי גם הסצנה שבה איני מציגה בפנינו את גיבור הסיפור, עירד, הילד, בנם של בני הזוג הללו, המשחק במכונית פח מאחורי הספה בלובי. ״את מי את לאהוב יותר, אבא אור אימא?״ שואלת אותו אתל, התיירת, אלא שאז קוראים לו הוריו. ״משפחה מושלמת,״ אומרת חברתה של אתל, עדנה, המצטרפת אליה. ״שטויות, בדיוק להפך,״ היא עונה.

הסצנה הצבעונית הזו, השזורה שורות משעשעות לא מעטות, וכן דמותה של התיירת המגיחה לרגע ונעלמת, לכאורה אינן קשורות להתרחשויות הנפרשות בהמשך הרומן. אלא שבעצם הן מכילות בתוכן קוד שאפשר לפענח באמצעותו חלקים גדולים מאוד בסיפור המשפחתי המורכב שאיני פורשת. העיניים הזרות הן שמסוגלות לראות את הילד עירד כפי שהוא. דמותו נבראת ברגע שבו הוריו לא הבחינו בו כלל, ואילו במבטה של אישה אקראית הוא מזדקף ונדרך ומתמתח מול הוריו, לראות כיצד הם מנסים לרתום אותו זה כנגד זה, ולהבין את המקום שממנו ייאלץ למצוא בכוחות עצמו דרך להיחלץ בעתיד.

הילד של לגיון הזרים הוא סיפור ילדותו של עירד, בן זוגה המנוח של איני, שלו גם מוקדש הספר. בהקדשה איני מכנה אותו ״סירת ההצלה הגדולה שלי״. זהו רפרנס – במהופך – לשיר שכתב עירד עצמו ומופיע בדף האחרון של הספר. בשיר הוא כותב על יחסיו עם אביו: ״ולא הייתי אלא/ סירת הצלה קטנה/ הנגררת שלא מרצונה/ אחר ספינה גדולה, נאבקת בכל כוחה/ בקצף וברעש ובכתמי השמן״. הספר – שנולד בנסיבות טרגיות, כאשר בימי מחלתו הסופנית ביקש עירד מאיני ״להיות ספר שלך״ – אינו ממואר. איני אומנם שיקעה אותו בנופי תל אביב של ראשית שנות השישים, באקלים התקופה ובליבו של משבר כלכלי ונפשי עמוק שעטף את הבית ואת המשפחה שבהם גדל עירד, אבל מכאן והלאה הרהיבה לעוף, בשפתה ובדמיונה, הרכיבה אנסמבל מרתק של דמויות משנה וכרכה אירועים ושיחות ותובנות שיש להם קיום רק מתוקף היות הספר יצירת אמנות שכל קשר בינה לבין תיעוד הוא מקרי. וכטיבן של יצירות אמנות משובחות היא מצליחה לחרוג הרבה מעבר לסיפור האישי, המקומי, המסוים שעליו היא מבוססת.

בסיפור הזה, המסוים, גדל ילד, חולמני ואוהב ספרים, בבית שמתקיים בו קשר זוגי מעיק וחונק. הוריו, חנוך ואיבון, והסבים המתגוררים באותו בניין, ידעו ימים יפים מאלה כמעט עד שנולד. העסק המשפחתי, בית חרושת לייצור יריעות איטום מזפת לצריפי המעברות, הניב שפע כלכלי ומעמד חברתי שכלל קשרים עם כל המי ומי של התקופה. אלא שאז הגיעה האש. שרפה שניצתה בבית החרושת, ובמידה רבה אינה מרפה מן הספר עד סופו – בסדרה של מופעים שחלקם פשוטים ואחרים מטפוריים. בית החרושת עלה באש, ולא ברור אם הייתה זו תאונה או הצתה. פוליסת הביטוח לא חודשה בזמן, והלהבות שכילו את המבנה ואת תכולתו, כילו היבטים רבים בחיי המשפחה. עקבות האפר שהותירו ניכרים היטב גם בסדרה של משברים נפשיים, שהחמור מכולם בא לידי ביטוי אצל האב חנוך.

אצל איני המשפחה לעולם אינה קונכייה רכה ומגוננת. להפך, זהו מקום שכדי לשרוד בו יש לפתח שריון קשיח, שכן רק תחתיו אפשר לצמוח למרות השפעותיה המרעילות של האינטימיות המשפחתית הכפויה. כך היה בספרה ורד הלבנון, המבוסס במידה רבה על ילדותה והתבגרותה שלה, וכך גם כאן. היא מתארת בבהירות ובחדות את הנסיבות המתגלגלות מדור לדור ויוצרות תאים משפחתיים מנוכרים וקשים, אך אינה נכשלת בהיעדר אמפתיה או בחלוקה לטובים ורעים. כשהיא מספרת על חנוך, האב, ההולך ומאבד את אחיזתו במציאות, היא מתארת גם את נסיבות החיים שהובילו אותו למקום הזה, את הדיכאון שתקף בדור הקודם את הסב, ובעקבותיו בילה את שנותיו האחרונות בלי לצאת ממיטתו והותיר את מעמסת ניהול המפעל לבנו הצעיר, הצעיר מדי, וזה הקריב לשם כך את נעוריו ואחר כך את חלומותיו, עוד בטרם עלה כל השאר באש של ממש. המצוקה הזו, שהעביר הסב לאב, מגיעה אל הילד עירד כשהיא עטופה בנייר צלופן קוסם ומטעה: חנוך בוחר בבנו להיות לו שליח, מרגל, שנשלח למשימות של איסוף מידע אצל הצד האחר, כלומר אצל האם והסבים, שאביו משוכנע כי הם חורשים נגדו: ״תהיה צותתן,״ הוא מצווה עליו כאילו בצחוק, במקום אחד; ובמקום אחר אומר לו: ״שההם בעקבותיהם והם חייבם לברוח … כי אחרת זה הסוף שלהם, הסוף!״; וכשהילד מנסה לברר מיהם האויבים הללו: ״אבל מי זה הם? הוא שאל פעם מזמן. מלכי הפיזדיולוך של הנייר־זפת, זפת־זיפת! דיקלם פתאום אבא את הסיסמה הסודית, וגם אמר שההם מעבירים זה לזה תשדורות. מה? מסרים. מה? אינפורמציה, ילד! מידע, זפת־זיפת! דברים.״

הילד, הכמהַּ לקרבת אביו, אינו תמיד מודע לעובדה שהוא משמש בידיו נשק, אבל חש את מצוקת המלחמה בבית: ״הוא לא יכול היה לשאת זאת יותר, את הריב הזה, האינסופי! את זה ששיחקו בו כבחבל, מושכים וקורעים אותו מצד לצד, את זה ששלושתם נקברו חיים בתשבץ מרושע, במבוך פתאים, שאי אפשר לעשות בהם ולו צעד מבלי ליפול לבור או להיתקל בחומה, אבל שגם אי אפשר להיחלץ מהם פעם אחת ולתמיד.״ אף שעירד מודע לכך שהוא נע בין מה שמכונה ״עטיפת אימא״ לבין ״עטיפת אבא״, מבטו הילדי, האינטימי מדי, מתקשה לחדור מבעד למעטפות. כדי לנסח את מצוקתו במילים ברורות, נדרש גם כאן זוג עיניים זרות, או לפחות מרוחקות. הפעם זהו הדוד אנרי, הבא לביקור ואומר לעירד בן ה-11 כי עליו לחשוב על הוריו "כעל שתי מדינות שרוצות לכרות איתך ברית שלום, אך בעל כורחן מתנהגות כמדינות אויב … אתה הילד של לגיון הזרים!".

״בבית הזה לא שואלים, ולא רואים ולא שומעים״, כותבת איני. לכן ההצעה לזרוּת שמציע הדוד אנרי היא חבל ההצלה עבור מי שרק לימים יבין עד כמה זרים היו לו קרוביו, וקרובים היו לו הזרים שחלפו בעולמו, ויוכל להתחיל לעבד את הטראומה שהסתירות האלה הותירו בו. איני מעצימה את חוויות הטראומה הללו בכתיבתה, שנעה קדימה ואחורה בזמן ומציגה את ההתרחשויות מנקודות מבט של דמויות שונות. בחן האופייני לה היא מעמידה אלה לצד אלה טקסטים פיוטיים לצד קללות ושפת רחוב, עולה ויורדת בסולמות של משלבים לשוניים ומעוררת סערות גם במקומות המתנהלים לכאורה על מי מנוחות – נופשים משפחתיים, ארוחות, שיחות סלון – כולם אתרים למאבקי כוחות, טינה, חוסר אמון ואיבה, ובכולם, כאמור, בוערת אש, אש המלובה במידה רבה על ידי התעוזה הסיפורית של איני, שאינה כבה עד לאפילוג הנוגע ללב החותם את הספר.

.

דפנה לוי היא מעורכות ״המוסך״. 

.

לאה איני, הילד של לגיון הזרים, כתר, 2023

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: רתם וגנר על "משפט אהבה" מאת שרה שילה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן