מפגשים מהסוג השלישי 

יוסי מנדלוביץ

.

המפגש עם בעל החיים הוא רגע מוכר היטב, מסיפורי המקרא והמיתולוגיה ועד כיפה אדומה והזאב. סטיבן גרינבלט מציין כי בתרבות המערבית המפגש עם הנחש שמביא את אדם וחווה לאכול את פרי עץ הדעת הוא הרגע שבו נפרדה האנושות מהטבע ויצרה את התרבות. הרגע הזה מתואר גם בשני טקסטים קצרים שפורסמו לאחרונה בבמות שונות של ספרות עכשווית: הסיפור הקצר "גוזלה" מאת יעל לאוקומוביץ, שפורסם בבמה זו (בגיליון ינואר 2024), והמסה "נפילת לווייתן" מאת רבּקה גיגס, שראתה אור בגיליון "חיים אילמים" של כתב העת גרנטה מהסתיו האחרון (בתרגום מאנגלית של נגה רש). שני הטקסטים מתארים מפגש של דמות אנושית עם בעל חיים, גוזל צוצלת בסיפור ולווייתן צעיר במסה. נראה שארבעת הדמויות דומות זו לזו – נדמה שכולן צעירות, בשלבים הראשונים, המהוססים, של חייהן. כולן גם נואשות וחסרות ישע. ארבע דמויות אומללות, כל אחת מסיבותיה שלה, כל אחת בדרכה. 

בסיפור "גוזלה" המסגרת הכללית מטושטשת כמו פניהם של האנשים המדממים המצולמים על שער העיתון. יש מלחמה. יש מסתור בדירות נטושות. יש שיחות טלפון רפאיות מבתי כלא וישנם "הם" כלשהם, שמשחררים ציפורים למטרות ריגול ומעקב. אבל ישנם גם שליחת מכתבים ודוורים וכתובות וספרי אמנות של פאול קלה בתיבות דואר. העולם לא הסתיים כמו שקורה בהדרך של קורמאק מקארתי (מודן, 2009. מאנגלית: אמיר צוקרמן), או חזר למעין קדמות בראשיתית שלאחר חורבן כמו בהדוב של אסף שור (הקיבוץ המאוחד, 2023), אלא השתבש, התפורר והתקלף כמו עורה היבש של הגיבורה נוּר, וכל שנותר הוא לשרוט בו שריטות קטנות, צורבות. גם בעולם שמתארת רבקה גיגס במסתה משהו השתבש. זהו העולם שלנו, המוכר לנו היטב, אך אי־שם לווייתן צעיר עלה על החוף. החפת לווייתנים היא תופעה מוכרת אך מסתורית. רוב ההשערות תולות את הסיבות לכך בפעילות בני האדם; מרעשי סונאר שמשבשים את מערכת הניווט הטבעית של הלווייתנים ועד זיהומים ומחלות בשל זיהום סביבתי. גיגס מתארת את שלושת הימים שבהם גסס הלווייתן, אך מבחינה עלילתית המסה מתחילה ומסתיימת בשורה הראשונה: "לפני כמה שנים עזרתי לדחוף לווייתן גדול־סנפיר שנסחף אל החוף בחזרה אל הים, רק כדי לראות אותו חוזר ופוקע תחת משקלו על החול". כמו בכרוניקה של מוות ידוע מראש אנחנו יודעים מלכתחילה כיצד הסיפור מסתיים. השאלה אינה אם יצליחו להציל את הלווייתן. הסוף ידוע. וכמו בכרוניקה של מוות ידוע מראש, יותר מאשר על הקורבן היחיד, הסיפור הוא על הכפר כולו.

בעבור התושבים הלווייתן הוא חריגה מהיום־יום: "הלווייתן עורר השתאות, התרחבות של הרגיל." גם הגוזלים של נור מרחיבים את הרגיל. הם מושכים אותה אל החלון, אל מחוץ לגבולות הדירה, בניסיון להבין מה מתרחש בקן הצוצלות: "הקן היה קטן, נראה לא מושקע, הצוצלות ודאי התעצלו כשבנו אותו. אולי בנו אותו בחיפזון, קשה להעביר ביקורת." ההתעכבות על בניית הקן מצביעה על משקע נוסף: הפער בין דור ההורים לדור הילדים משקף פער בציפיות בנוגע לבית, אכזבה וביקורת על דור ההורים, אבל גם הימנעות מטפילת אשמה, בבחינת אנחנו לא היינו עושים אחרת, טוב יותר. ייתכן שהקשר ההורי הזיק גם ללווייתן אצל גיגס: "אולי הוא חולה, אולי אימו לא האכילה אותו כמו שצריך כשהיה גור."

בעיני נור הקן המרושל מבשר רעות לסיכויי ההישרדות של הגוזלים: "הקן נראה כה קטן ועלוב, ההורים ודאי התרשלו בבנייתו. ואם התרשלו בבנייתו, אולי כך הם מתרשלים בגידול ובהאכלה של הצאצאים? היא לא ראתה אותם זמן רב." בשביל נור הישרדות היא מרכיב זהותי. עבורה, השמות החד־הברתיים של אחיה ושלה אינם מרכז של זהות, של אישיות, אלא לחצן מצוקה ואמצעי הישרדות: "כנראה חשבו ההורים שלהם איך יהיה קל להעיר אותם באמצע הלילה כדי לברוח מהבערה." הצוצלות הבוגרות התרשלו בבניית הקן, ההורים התרשלו בבניית העולם. ואילו גיגס כותבת: "הטבע, כמו שאומרים, יעשה את שלו. זה היה ביטוי שהאמנו בו. חזרנו עליו." האמונה שהטבע עושה את שלו עומדת בבסיסם של רעיונות אקולוגיים רבים של שימור, גם של לווייתנים: "יש טענה, טענה שקשורה בשימור, לא להחזיר לים לווייתן שנוכש ממנו." אך מה עושים כאשר הטבע מתרשל? כאשר הוא לא עושה את מה שמצופה ממנו, "את שלו", בתהליך איטי ומתמשך, לא נותר ברקע, ממתין כמו העץ הנדיב, כשנרצה לאכול ממנו, להשתמש בו או לנוח עליו. הוא מתרשל, עולה על החוף, עובר את הגבול, ואי אפשר להחזיר אותו.

החיות בסיפורים עוברות גבולות רבים: "כשדיברנו על לווייתנים, סיפרנו בעיקר כיצד למדנו להשאיר אותם בים, להפסיק לקחת אותם מהטבע. זה היה סיפור מניח את הדעת לספר באוסטרליה, סיפור על יכולתנו האנושית לנדיבות וליראת כבוד, ובה בעת על חוסנם של מינים אחרים." זהו סיפור על הגבול בין האדם לטבע. בין הפנים לחוץ. אבל הגבולות נפרצו בתוך הלווייתן: "בבוקר חלק מהלווייתן שלא אמור היה להיות מחוצה לו היה מחוצה לו." אחיה של נור שולח לה מכתב ומספר על עכברי שדה משונים שמצאו מקלט במכוניתו, וניזונו מחלקי הפלסטיק והמתכת: "העכברים ביצעו מעשים אלימים בכל מערכת הכבלים. בין החפצים הלעוסים שלהם נמצאו כפפה, אוזניות, מסכות פנים."

בעיניה של נור גם הצוצלות הן יצורים משונים, מין ציפור־יונק, ציפורים ששותות חלב: "גוזלי צוצלת שותים תחילה מין חלב יונה. זה היה נשמע לה מגעיל. איזה מין עופות הם אם הם שותים חלב." גם לווייתנים הם דגים משונים: יונקים. לווייתנים גם שותים חלב, ו"אימהות הלווייתנים מניקות את גוריהן", עובדה שמפתיעה את הנוכחים בחוף. הלווייתן גם הוא יצור חייזרי, הפוך מאיתנו: כשבני אדם מדמיינים מוות הם מדמיינים את חום הגוף נעלם, "אובדן הדרגתי של אש". ככל שהלווייתן מתקרב למותו, החום הפנימי שלו הולך וגובר "אף על פי שהתברר שקשה לדמיין זאת". 

גם נור מדמיינת את העכברים כיצורים משונים – שעברו שינוי – מוטנטים: "[נור] הסתכלה בציור של קלה וחשבה על העכברונים. היא דמיינה את המתכת בתוך הגוף שלהם, אוכלים כבלים, חוטים וסוללות. היא דמיינה את כל העכברים מכרסמים את המצבר ואת החוטים, גדלים ומגדלים גורים שגם בגופם החומר המתכתי הזה, נותנים להם חלב של יונים. הדם שלהם משנה את צבעו, והעיניים נעשות אטומות, שחורות או ירוקות." בגופם של העכברים הדמיוניים עוברת הפסולת בתורשה. גם בגופם של הלווייתנים הממשיים נאצרת פסולת – המבנה האנטומי שלהם גורם להם לספוג רעלנים ומתכות כבדות בגופם: "גוף הלווייתן הוא זכוכית מגדלת לכימיקלים האגרוכימיים הערמומיים האלו, כי לווייתנאים חיים זמן רב וצוברים משא רעיל מהטרף שלהם. הכמויות מצטברות במשך עונות רבות, והופכות בעלי חיים מסוימים לרעילים הרבה יותר מהסביבה שלהם … עם זאת, ההשפעה על אנשים שאכלו לווייתנים קטלנית הרבה יותר." 

גם נור חושבת על מתכות, גופים וגבולות: "[נור] חשבה על מתכת מסתובבת בתוך הגוף. היא חשבה על המתכת של קופסת השימורים. התירס סופח את המתכת ובני האדם סופחים את התירס. היא שוב שפשפה את פניה, העיניים היבשות שרפו." המתכת בתירס, התירס באדם. הגבולות הפיזיים, הביולוגיים, האנטומיים שהרגיעו אותנו, שבטחנו בהם, התערערו. הגבולות שהאמנו בהם פרוצים כלא היו. אולי אין זה מפתיע שתנועות פוליטיות פופוליסטיות מבטיחות לבוחריהן חומות וגדרות, גבולות נצחיים ובלתי חדירים בעולם נקבובי ומתפורר. אנחנו רגילים למצוא נחמה וביטחון בעולם של גבולות ומעברים, של פנים וחוץ. אבל, כמו שכותבת מרגרט אטווד, "הפיצול לכאורה בין האדם לטבע אינו אמיתי: פנים הגוף שלנו מחובר לעולם החיצוני, גם לגוף יש אקולוגיה, ומה שנכנס לתוכו – דרך הפה, האף או העור – משפיע עליו עמוקות" (שאלות בוערות, כנרת זמורה דביר, 2023. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. עמ' 190).  המצב כנראה חמור יותר: מה אם אין עוד טבע שאפשר לשים גבול בינו לבינינו, פשוט משום שלא נותר עוד מקום שאין בו טביעת רגל אנושית? גיגס מנסחת זאת כך: "מה אם אנחנו עוקרים את הטבע מהלווייתן? אם עמוק בתוך הלווייתן אפשר למצוא טביעה אנושית שאי־אפשר למחות, כיצד נוכל להמשיך לגולל את האגדה על האחרות יוצאת הדופן שלהם, של העולם החייתי המוזר, הפלאי והרחב שלהם?" אם האדם נמצא בכל מקום, בבחינת לית אתר פנוי מניה, היכן עובר הגבול בינו לבין הטבע?

ייתכן שהגבול שהכי מוכר לנו, ולכן אנחנו לא ממהרים להבחין בו, הוא הדבר שעליו אנחנו עומדים, הקרקע היציבה שמתחת לרגלינו. זו הסיבה שכאשר מתרחש אירוע דרמטי מאוד אנחנו מכנים זאת "רעידת אדמה", או אומרים ש"הקרקע נשמטה מתחת לרגלינו". ההיסטוריון דיפש צ'קרברטי טוען כי "כל מחשבותינו היומיומיות" נובעות מההנחה שאנו עומדים על קרקע יציבה ובלתי מעורערת. אולי זו הסיבה שנור נזכרת בשלב זה בחידה על "איש אחד [ש]נמצא בדרך לשדה". היחס בין המתכת, שבמקום להיות מחוץ לגוף נמצאת בתוך הגוף, כמו הפסולת שנאגרת בגוף הלווייתן, מעוררת תחושה של דיסאוריינטציה ובלבול: מה שצריך להיות בחוץ נמצא בפנים. מה שצריך להיות בפנים נמצא בחוץ. המחשבה על אדם שנמצא בדרך לשדה היא מחשבה יציבה ונינוחה: כל מרכיבי הסיפור מוכרים (כרונוטופים): אדם, דרך, שדה. אבל זו כרוניקה של מוות ידוע מראש – כאשר האדם יגיע לשדה, הוא ימות. פתרון החידה טמון בשינוי תפיסת היחסים בין הגוף לקרקע. לכן, עם פתרון החידה, אנו מוצאים את עצמנו נופלים עם האיש הצולל אל מותו בדרך לשדה. אם נרחיב מעט את הדימוי בעזרת תורת היחסות הכללית, ניזכר שהאיש, משוחרר מכובד משקלו, חש שהוא מרחף באוויר כציפור, ושהאדמה היא שמאיצה לעברו. זוהי נפילת הלווייתן, שנופל אל האדמה בכובד משקלו העצום. גם תחת הלווייתן נשמטת הקרקע, אף שנראה כאילו גם הלווייתן וגם האדמה אינם זזים כלל. לכן נדמה שרגע המפגש שנמצא במוקד שני הטקסטים הוא רגע של הכרה, אך זו הכרה בדיסאוריינטציה. לא ורטיגו, אלא התובנה שאני חווה ורטיגו. הרושם שנוצר הוא פרדוקסלי: הכרה צלולה וחדה שאנחנו נמצאים במצב עכור חושים ומבלבל. תחושת נפילה בעוד שעומדים על קרקע מוצקה, והתחושה נעשית ממשית יותר, מוצקה יותר, מהקרקע. 

הסיפור הקצר מסתיים ברגע של מגע בין נור לגוזל: "נור קיבלה החלטה. היא הניחה את רגליה על מושב האסלה ונעמדה, מוציאה את פלג גופה העליון מהחלון ושולחת יד. היא אחזה בגוזל שבקן, הוא לא השמיע אף קול. הגוזל היה בידה, היא תפסה את שימורי התירס והביאה את גוזלה לסלון." רבקה גיגס מספרת על רגע דומה: "הנחתי יד אחת על עורו של הלווייתן לזמן קצר והרגשתי פעימת לב רחוקה". בכרוניקה של נפילה ידועה מראש, ייתכן שאין זה אלא אותו ניסיון נואש לתפוס ולהיתפס, להיאחז במשהו כשנופלים, בזמן שאנחנו מנסים להבין מדוע אנחנו נופלים, מי התרשל, מה השתבש, כיצד נוכל לתקן; האם נוכל לתקן לפני שנפגע בקרקע, בזמן שזו רק הולכת ונשמטת.

.

יוסי מנדלוביץ הוא תלמיד לתואר שלישי בתוכנית לדוקטורנטים מצטיינים בביה"ס מנדל באוניברסיטה העברית. מחקרו עוסק בספרות ספקולטיבית עכשווית.

.

» במדור ותקרא בגיליון קודם של המוסך: טליה סיידל כהן על "רקוויאם קטן" מאת רון בן אשר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בכל אהבה תמיד חסרה איזו אות: על ״אה_ה: סופרפוזיציות״ מאת אלה נובק

מאיה ויינברג

.

הכתיבה של אלה נובק אינה דומה לשום דבר אחר שקראתן. היא אינה מנוקדת, הטקסטים פזורים על הדף באופנים שונים ומשונים ומשלבים חזרות רבות וכותרות מוזרות, לפעמים במהופך, לפעמים הן בלתי קריאות אפילו, מסיבות שונות. נובק משתמשת בשירתה בסימני מקלדת שבדרך כלל אינם נראים בשירה, ופעמים רבות גם לא בשום טקסט אחר. מי שמכירה את ספריה הקודמים (ארבעים ושתיים, הדוב הגדול) יודעת שנובק טומנת הפתעות לאורך הספר: השורה ״חסר לי ברזל״ מופיעה על הכריכה האחורית של הספר ארבעים ושתיים וחותמת אותו באופן מפתיע, והספר הנוכחי נחתם בביטוי ״בד בבד״, המתאר בעברית סופרפוזיציה ועל כך ארחיב בהמשך. באחד העמודים, בטקסט אנכי דווקא, מובאת הסיסמה: "חם? יש ים." שלושת ספריה קטני ממדים, על כריכתם איור עדין, מדויק ואניגמטי וכותר שאינו מתפענח בקריאה ראשונה. בגב הספר לא תמצאי שום הסבר נוסף. ככלל, הטקסטים של נובק אינם מתגלגלים ברשתות החברתיות ובכתבי העת, וכדי להכיר את שירתה יש להיעתר להזמנה של ספרי השירה שלה ולהתמסר לקריאה. כמו קודמיו, גם ספר השירה האחרון, אה_ה: סופרפוזיציות, מזמין למדי, כיוון שכריכתו (שאיירה קרן כץ) יפה כתכשיט, והוא נעים להחזקה, לדפדוף ולקריאה. כבר בשמו הספר אינו מתמסר מיידית לקוראת, ומזמין מחשבה וקריאה בספר. המילים על דפי הספר מעטות, לכן הדפים נותרים ריקים ברובם, אבל גם פתוחים להדהד את המופיע בהם. על הספר כולו שורה חידתיות מענגת שמזרזת את האצבעות לדפדף, לנסות להבין מי היא ומה היא הכותבת הזו, אלה נובק. מיותר לציין שגם בתום הקריאה לא תתקבל תשובה ברורה.

הספר נפתח בשלושה איי משפטים קצרים שנראים כמעין הקדשה, או עמוד תודות או מבואה: ״תודה על הנדיבות, התחשבות והאהבה.״ למילים אין נמען ברור, והן מורות אולי על הדרך שבה יש לקרוא את הספר.

אלה נובק היא מלכת הפרטים הקטנים, והיא מוצאת בהם סופרפוזיציות מגוונות. בפיזיקה סופרפוזיציה – או ״עקרון הסיכום״ – היא תיאור של מצב פיזיקלי כסכום של מצבים אחרים. בד בבד של מציאויות. המשוררת משתמשת במונח ״סופרפוזיציות״ הן בשם הספר הן בכותרות הממוספרות של שבעה מהשירים. אצלה הפרטים השגרתיים מתגבשים לכדי טקסט במציאות קלידוסקופית, צבעונית, מדויקת ובה במידה אקראית. מתוך הטקסט עולה תחושה חזקה של אמת צרופה, שכן הפרטים הקטנים מתארים עובדות יומיומיות וקונקרטיות שמתוכן נובעת מחשבה עמוקה ופואטית יותר. שיר טיפוסי בספר מתאר אירוע תיאור נאמן למציאות, דק ומדויק. יהיה בו קורטוב של הומור או צער או רגש אחר, אבל לא השתהות רגשית בתחושה. מתוך הקונקרטי נוצרת אצל הקוראת תמונה מורכבת, מהורהרת, רגשית ושירית. הפרטים מצטרפים לכדי משל ונמשל, כפי שקורה לעיתים בשירה מצומצמת או בשירה האוחזת רגע, למשל בהייקו. 

גיבורי שירתה של נובק הם הכאן והעכשיו, מה שמצוי בבית תחת העין (הכיסא, השולחן, החתול, החלון) ובמרחק בטוח מהבית (השכנה, הירקן, הסופר, הרחוב). אולם המרחקים הגדולים ביותר נמתחים בראשה שעה שהיא חולמת, נזכרת, מנהלת שיחות עם עצמה, מדמיינת בצללים, משתמשת בסמים או שוקעת במחשבות. המעט מחזיק את המרובה שיהדהד אחרי תומו המהיר של השיר. עצם הניסיון לדרוש כאן בדבר מחליש אותו, שהרי הוא כתוב במיטב המילים ובמיטב הסדר, ובכל זאת אנסה לעשות זאת בכמה שירים.

בשיר הפותח, ״סופרפוזיציה 1 • חתולה״:

בבקר ראיתי חתולה מנסה לצוד זבוב ומתרכזת כל כך בזבוב שהיא לא רואה שתוכי התיישב על אדן החלון. התרכזתי כל כך בתוכי שלא ראיתי אם הזבוב ניצוד או נמלט.

לכאורה רגע אחד, סתמי משהו, של התבוננות. חתולה, חלון, תוכי. החומרים המצויים בטבע עירוני ביתי. אבל בקריאה חוזרת אולי כל השיר של רוברט פרוסט ״The road not taken״ טמון בשיר של נובק, ואולי מסע פסיכותרפיסטי המלמד על הפניית מבט כדרך ליצור נרטיב חלופי. לראות דבר אחד משמעו לא לראות דבר אחר, להזניח דבר אחר. בבחירה הזו אי אפשר לחשב רווח לעומת הפסד, הפשט וגם הדרש הוא שדרך אחת נבחרת ורעותה לא. גם תחושה של פומו (fear of missing out) מודרני עולה מהשורות. החתולה עקבה אחרי הזבוב וכך הפסידה ציד פוטנציאלי שווה בהרבה – תוכי. המשוררת עקבה אחרי התוכי והחמיצה את אשר עלה בגורלו של הזבוב. המשוררת והחתולה לא יוכלו לדבר ביניהן ולהתעדכן באשר למה שאירע. שני המצבים התרחשו בד בבד, אולם זה על חשבון זה. כל זה סערה בכוס תה, אבל בעצם היררכיה דומה מתקיימת גם בחיינו החשובים והמשמעותיים לכאורה. אנו בוחרים נרטיב אחד ומפספסים נרטיב אחר. המינימליזם הפואטי מלמד על דבר מה גדול ממנו.

נובק מצטיינת בשירה צורנית שבה הממד החזותי של הטקסט תורם לתוכנו. כך, למשל, בשיר ״צועדת עם סבתא״: 

מוליכה אותה

     לאט

לאט

     לאט

לאט

   טאל

טאל

   טאל

טאל

מילות השיר פרושות על הדף כצעדים. הצעדים איטיים כל כך עד שתחושת הזמן מתעוותת, ובעקבות זאת מתהפכות גם המילים (לאט – טאל). הסצנה עצמה נפרשת באופן ויזואלי ממש לעיני הקוראת. הטקסט נעשה לצעדים, הצעדים – למסע, והזמן מתארך ומתהפך, חוצה דורות וסב על עצמו. כל זאת בשלוש ואולי ארבע מילים בלבד.

השיר ״סופרפוזיציה 6 • דקונסקטרוקציה״ הוא דוגמה נוספת לריסון או למשחק ויזואלי בטקסט, ובה במידה עשוי להתפענח כמשל אקזיסטנציאליסטי בזעיר אנפין:

כשאני רוצה להכין עוגה, אני מכינה רשימת מצרכים והולכת לסופר. על גבי אחד המרכיבים מופיע מתכון ואני אוספת את המצרכים הדרושים להכנתו. על גבי אחד המרכיבים מופיע מתכון ואני אוספת את המצרכים הדרושים להכנתו. על גבי אחד המרכיבים מופיע מתכון ואני אוספת את המצרכים הדרושים להכנתו. על גבי אחד המרכיבים מופיע מתכון ואני אוספת את המצרכים הדרושים להכנתו.

שלוש שורות. השלישית חוזרת על עצמה שלוש פעמים ויכולה לחזור על עצמה בלי סוף. כוונת המשוררת מובאת בשלמותה בבהירות בשורה הפותחת, אולם בהמשך מתפרצים החיים, אפשרויות נוספות נפתחות, והתוכניות משתנות. דבר מוביל לדבר באופן טבעי – אולי מתוך הפרעת קשב וריכוז, ואולי מתוך שפע האפשרויות המודרני המוכר לעייפה – עד שקשה להתחקות אחר הכוונה המקורית. שוב אפשר לראות בטקסט הקצר ובסיטואציה הקונקרטית הזמנה למחשבה על המצב הקיומי. גם מעשה פשוט ויומיומי כהכנת עוגה תופח כאן לקומדיית מצבים מסחררת. הכוונה הראשונית פוגשת אינפורמציה חדשה וגם הסחת דעת. כעת מתעוררת התמסרות למטרה חדשה, וזו בעצמה מזמנת הסחת דעת נוספת ומצטברת עד אובדן הדרך חזרה. משמעות השיר עשויה להצביע על מציאות חיים רחבה ועם זאת אישית ומייסרת, ובזה כוחו של הטקסט. 

לאורך הספר המשוררת מתארת חוויית חיים מודרנית, עירונית, בודדה לפרקים ומתבוננת. בה במידה נובק היא כותבת נשית, המחפשת אהבה וקשר, היא אימהית אבל גם ילדותית, רעננה בנקודת מבטה ורבת הומור. במינימליזם פרוזאי חף מחריזה מביאה נובק מצבים שהם בה בעת כלל־אנושיים ואינטימיים. ההגשה המקורית של דבר מה זניח לכאורה מאפשרת הכרה עמוקה במציאות אנושית מהדהדת, נוגה כבמעשה סוס טרויאני פואטי. הטריק הזה אופייני לנובק בכל ספריה וייחודי לה. שלושת ספריה ראו אור בהוצאת ברחש, הוצאה אלטרנטיבית שמפרסמת ספרות שוליים לא מסחרית במובן המרענן, המעניין והטוב של המילה. 

הספר מסתיים בשיר ״סופרפוזיציה 7 • ששששינויים״. השיר הראשון בספר נפתח בבוקר, ואילו השיר האחרון מסתיים בלילה. בריבוי ה״ש״ בכותרת הוא מבקש להשקיט וגם להשתיק. מדובר במשפט שירי ארוך ויחיד. תוכנו פשוט לכאורה וחזרתי, נאמן לדרכה של נובק, אולם בשקט הוא מתהפך. אף שהוא אינטימי, היישר ממיטת המשוררת – בעל כורחו ובצו השעה (וגם על רקע מחזור השירים ״שומר החומות״ הכלול בספר) הוא נעשה גם לאומי ופוליטי: 

פעם הייתי שוכבת במיטה בלילה ויודעת שאני לבד ושהכל השתנה ועכשיו אני שוכבת במיטה ויודעת שאני לא לבד וששום דבר לא השתנה.

.

מאיה ויינברג. כלת פרס גורי לשירה לשנת 2023. ספר שירה הרביעי, ״אבן על אבן״, זוכה פרס אקו"ם לעידוד היצירה, עתיד לראות אור בסתיו הקרוב.

.

אלה נובק, ״אה_ה: סופרפוזיציות״, ברחש, 2023

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: ענבל קליינר על "כמעט כרגיל" מאת עדנה גורני

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

באמריקה מסוכסכת ומפולגת, פיליפ רות רלוונטי מתמיד

אריאל הורוביץ

.

בקומה השנייה של הספרייה הציבורית של ניוארק, ניו ג'רזי, נמצאת הספרייה הפרטית של פיליפ רות. זמן קצר לפני מותו ב־2018 החליט רות לתרום את ספריו למוסד העירוני הוותיק שבין כתליו בילה בילדותו. פנים הבניין אפור וכבד, ובו מדרגות אבן רחבות ושקועות שמובילות את המבקרים לחדר מואר וצבעוני, מוזאון קטן המוקדש למורשתו של הסופר היהודי־אמריקאי: תעודות, כתבי יד, מדליות, תמונות מחייו, וגולת הכותרת – אוסף הספרים שלו, שמעיד על תחומי העניין המגוונים שהעסיקו אותו לאורך חייו, ושמצאו את דרכם לספריו הרבים – משואה והיסטוריה יהודית ועד לבייסבול. בחדר האחורי, הנסתר מעט, אפשר למצוא את ספריו של רות בתרגומים לשפות זרות, ועוד כמה ספרים שאוצרי החדר בחרו להצניע, כולל קונטרס של מאיר כהנא (רות מתייחס לכהנא בספרו מבצע שיילוק, שמתרחש כמעט כולו בישראל של סוף שנות השמונים). הספרייה הקטנה חיה ובועטת, ואפילו מתחזקת נוכחות ברשתות החברתיות; החדר מושך אליו מבקרים וסקרנים וחוקרים בכל ימות השנה, גם כיום, שש שנים אחרי שעזב פיליפ רות את עולמנו – עולם שהלך והשתנה בחמישים שנות הקריירה שלו, אך אף יותר, כך נדמה, מאז שמת. ואף שרות לא נעלם מן השיח – כתבי עת וספרי מחקר המוקדשים לו מתפרסמים כל הזמן – לעיתים הוא מוזכר בהקשרים של קינה ונהי. מאמר ארוך במגזין "הרפר'ס" מדצמבר האחרון תהה "האם פיליפ רות ייזכר", ובסגנון ניו־ג'ורלניסטי שחוק ניסה להעריך את מקומו של רות בזירה האמריקאית העכשווית והעתידית, לאור השינויים הפוליטיים והתרבותיים באמריקה ומה שמוצג לעיתים (שלא בצדק) בתור הכתיבה המיזוגינית של רות; בגיליון אפריל של מגזין "האטלנטיק" מופיעה תמונתו של רות על השער, לצד גלריה מפוארת של יוצרים יהודים־אמריקאים, בהפניה למאמר מדובר של פרנקלין פויר שמכריז, בעקבות אירועי 7 באוקטובר, על קץ תור הזהב היהודי־אמריקאי. נבואות הזעם הללו טובות בשביל למכור עיתונים; ספק אם יש בהן ממש, שכן הספרות של פיליפ רות תיבחן, כך נדמה לי, לפי האיכות שלה, לפי העוצמה שלה: על פי הקריטריונים האלה, פיליפ רות הוא עדיין אחד מגדולי הסופרים במאה השנים האחרונות.  

מאה השנים הללו, על כל סערותיהן ונפתוליהן, עיצבו את רות ואת בני דורו. הוא נולד בניו ג'רזי ב־1933 למשפחה יהודית ששורשיה במזרח אירופה; את ספרו הראשון, שלום לך, קולומבוס, נובלה וכמה סיפורים קצרים, פרסם ב־1959, בגיל 26 בלבד, וזכה עליו בפרס הספר הלאומי, הפרס הספרותי החשוב ביותר באמריקה. לא יהיה מוגזם לטעון שהפרס הזה לבדו הוא שהזניק את הקריירה של רות, כשגם קובעי הטעם במנהטן וגם הציבור האמריקאי הרחב הבינו שלפניהם סופר שצריך לשים לב אליו. רות המשיך וכתב עוד שלושים רומנים, רומן אחד מדי שנתיים בממוצע. הנה עוד כמה דברים שעשה: הוא החליף עורכים והוצאות ספרים, התחתן והתגרש, זכה בעוד ועוד פרסים, כולל ארבעה פרסי ספרות מרכזיים בשנות התשעים, היה מועמד נצחי לפרס נובל לספרות, ייסד סדרת תרגומים של סופרים עכשוויים ממזרח אירופה, פרסם מסות וראיין בנדיבות סופרים־חברים, ובהם אהרן אפלפלד; ביקר בישראל ובפראג, חי תקופה בלונדון, לימד באוניברסיטה, הסתכסך והתפייס עם קוראיו היהודים; מכר את הזכויות לספריו לבמאי קולנוע ושנא את העיבודים, ובעיקר, שעות על גבי שעות בכל יום, ישב ליד מכונת הכתיבה שלו בקונטיקט או בניו יורק וחצב מילים למשפטים, לפרקים ולספרים.

רות מתמודד בספרים הללו עם החידות הקיומיות של החיים, בדרכו הייחודית: בכתיבה שאיננה כבדת משקל, דיכאונית או חמורת סבר, אלא להפך – אירונית, בדרך כלל מצחיקה מאוד, מודעת לעצמה ומסרבת להיכנע לכל תכתיב. הסגנון שלו קצבי, כאילו כל מה שמעסיק את הדמויות שלו בכל רגע נתון הוא אקוטי, קריטי, חייב לצאת ולהישמע (זו כנראה הסיבה שרות תמיד כותב בגוף ראשון). יש תחושה של דחיפות ושל דחיסות בכתיבה של רות, אבל אין בה מחנק, אין בה קלאוסטרופוביה, גם לא כשאנחנו קוראים על אלכסנדר פורטנוי הצעיר ומעלליו בתא השירותים הקטנטן. ישנו הסגנון, וישנו גם הדמיון של רות – פרוע, קיצוני, לא מתחשבן ולא מתייפייף, שוחט את הפרות הקדושות ואז צולה את נתחיהן על האש ואוכל בהנאה. זוהי ספרות אנטי־בורגנית. כמו הגיבורים שברא, רות נאבק במשך כל חייו עם הציפיות החברתיות, עם ה"מה יגידו", וחצה ברגל גסה כל גבול שהוצב בפניו, למשל כאשר הוא מדמיין תרחיש שבו אנה פרנק כלל לא מתה בשואה אלא שרדה והסתירה את זהותה, או כשהוא מפגיש את אחד מגיבוריו עם אישה זקנה בפראג, וזו מתגלה כנערת הליווי של פרנץ קפקא. הדמיון חסר העכבות קומם עליו רבים, אך גם היה סוד ההצלחה והקסם שלו: הספרות הייתה הייעוד שלו, והוא לא הרשה לעצמו להתפשר.

מה עושה את רות רלוונטי כל כך, מה הופך את הרומנים והסיפורים שלו לרעננים, לעמוקים ולמאלפים, גם עשורים רבים אחרי שנכתבו? אפשר להציע לא מעט תשובות, אך החודשים האחרונים חידדו עבורי תשובה מסוימת אחת, שנוגעת לעיסוק של רות בזהות היהודית־אמריקאית. רות, כמו כל סופר יהודי־אמריקאי, נאבק בהגדרה "סופר יהודי", שנתפסה, בקרב רות וסופרים יהודים אחרים, כמצמצמת. ההיסטוריון סטיבן זיפרשטיין, שכותב כעת ביוגרפיה של רות, מספר שפעם אחת, בשיחה עם רות, שאל אותו הסופר: מה יהודי כל כך בספרים שלי? וזיפרשטיין ענה: פיליפ, קח סיכה, נעץ אותה בעמוד אקראי של כל אחד מן הספרים שלך, ותראה שאתה סופר יהודי. יש להניח שהשאלה של רות לא הייתה מיתממת; סביר יותר שהיא קשורה באמביוולנטיות הידועה כלפי ההגדרה. רות אכן היה סופר יהודי – בתכנים שבהם עסק, בדמויות שתיאר, בניסיון לשאול את שאלת הקיום היהודי המודרני, בפרט בארצות הברית, שבה קיים מתח מתמיד בין המשא היהודי הכבד של העבר, תחושת הקהילתיות המחייבת, ההורים המסורתיים שבשפתם השתמר ניחוח של יידיש – לבין הרצון להיחלץ מן השוליות, מן השטעטעל, ולחבק את האמריקניוּת. המתח הזה מלווה את יהודי ארצות הברית עד היום, והוא שב ועולה בשבעת החודשים האחרונים, על רקע המלחמה בעזה והאמוציות שהיא מעוררת במערב.

רות הפליא לתאר את הקונפליקט היהודי־אמריקאי. שניים מסיפוריו המוקדמים, "מגן האמונה" ו"עלי, הפנאט", שפורסמו זה לצד זה בספר הראשון שלום לך, קולומבוס, מבטאים אותו בעוצמתיות דרך הפריזמה של שאלת הסולידריות היהודית, שגם היא צפה מחדש מאז 7 באוקטובר. "מגן האמונה" הוא סיפור על מפקד יהודי צעיר בצבא ארצות הברית, סמל נתן מרקס, שמפקד על קבוצת חיילים, ובהם חיילים יהודים, שמנסים לנצל את שותפות הגורל האתנית, לכרות ברית עם המפקד שלהם ולהתחמק בעזרתו ממטלות צבאיות מעיקות. מרקס, המספר, מנסה לדחות מעליו את המשפחתיות היהודית הכפויה. "אני מעריץ אותך", אומר למרקס מפקדו, קפטן בארט, "בגלל העיטורים על החזה שלך. אני שופט אדם בהתאם למה שהוא מראה לי בשדה הקרב, סמל", ואלה בדיוק המילים שמרקס מייחל לשמוע – אך בפועל, חייליו היהודים שוב ושוב בוחנים את הגבולות. הסיפור מקיים מתח מטונימי בין מצוות הדת לבין פקודות הצבא, שבהכרח באות זו על חשבון זו (ניקיון הבסיס מתבצע באותו זמן כמו תפילת ליל שבת) ומעצימות את הדילמה שמרקס מצוי בה, בין העבר היהודי והקהילתי לבין האמונה החדשה שהוא מבקש לאמץ, הצבאית־אמריקאית; כותרת הסיפור אירונית, שכן "מגן האמונה" יכול להיות גם גרוסבארט, החייל היהודי התחמן שמנסה לנצל את הפמיליאריות היהודית של המפקד מרקס, אך הוא יכול להיות גם מרקס עצמו, שמגונן על ההייררכייה והסדר הצבאיים, ומתקן שוב ושוב את חייליו הטירונים, שמתעקשים לקרוא לו "המפקד" ולא "הסמל", כאילו הפרו סעיף בשולחן ערוך. הדילמה של הסולידריות היהודית מרחפת מעל כל הסיפור, לצד שאלה נוספת, קונקרטית מאוד – לאיזו חזית ישלחו את החיילים שזה עתה התגייסו. הם מקווים מאוד שלא יישלחו לאוקיינוס השקט; גרוסבארט, אותו חייל אופורטוניסט, מצליח להפעיל קשרים ולמנוע את שילוחו לחזית הקרב – אך אז, ברגע האחרון, המפקד מרקס מתערב ושולח את גרוסבארט להילחם באוקיינוס השקט. "מאחוריי, גרוסבארט בלע את רוקו, משלים עם גורלו הוא", מסיים רות את הסיפור: "ואז, נלחם בכל מאודי בדחף להסתובב ולבקש מחילה על נקמנותי, השלמתי גם אני עם שלי" (שלום לך, קולומבוס, כנרת זמורה דביר, 2010. תרגום: שאול לוין. עמ' 203-202). הגורל שמרקס נדרש להשלים עימו אינו רק גורלו כמפקד נקמן, אלא הגורל שלו כאמריקאי, כמי שבחר להניח מאחור את רגש האחווה היהודי, לטובת הצבא והאמריקאיוּת כעוגני זהות אלטרנטיביים. הסולידריות היהודית מתגלה כאן כתרמית, כמניפולציה שאין מאחוריה מהות.

אך רות לא מתפתה לפתרונות קלים וחד־משמעיים, ובסיפור השני, "עלי, הפנאט", משרטט תמונת עולם הפוכה לחלוטין. מעשה בקהילה יהודית ליברלית בפרוור אחד, שמגלה שבאחד הבתים בעיירה פועלת ישיבה אורתודוקסית קטנה. המסגרת של הסיפור מהדהדת את השינויים הסוציולוגיים שעברה הקהילה היהודית האמריקאית בשנות החמישים, עם המעבר לפרוורים והרצון להימלט מניו יורק ומהיהודיות החונקת של העיר. הישיבה האדוקה, שריד ליהדות מזרח־אירופית מאובנת, מאיימת על השאיפה של היהודים המתבוללים להידמות לשכניהם האמריקאים; שוב אותה סולידריות יהודית בעייתית, ושוב אותו רצון להיפטר ממנה ולהיטמע באמריקאיוּת. עלי הוא עורך דין יהודי שמתגייס להיאבק מטעם הקהילה בישיבה החדשה. ושוב האירוניה של רות: הפנאטים הם לכאורה בחורי הישיבה, הקנאים לאמונתם וללבושם הפרימיטיבי, אך רות מראה כיצד הפנאטים האמיתיים הם חברי הקהילה היהודית הליברלית, שבעיני עצמם הם פתוחים וסובלנים, אך למעשה נלחמים מלחמת דת בישיבה שצמחה מתחת לאפם. "עלי, יש לך עסק עם פנאטים", אומר אחד מהם לעורך הדין, "אתה רואה אצלם שכל ישר? לדבר שפה מתה, זה הגיוני? לעשות עניין כזה גדול מסבל? להעביר את כל החיים באוי־אוי־אוי, זה שכל ישר?" (עמ' 278). זהו מונולוג מבריק, פרודיה על החלום היהודי הפרוורי להימלט מה"אוי־אוי־אוי", שם קוד למשא ההיסטוריה היהודית ה"בכיינית", במונחיו של ההיסטוריון סאלו בארון, ולהשתלב באמריקה של "השכל הישר" – הבריכה, חופשות הקיץ, חוגי הטניס. סוף הסיפור עגום: עלי, עורך הדין, שלאט־לאט מרכך את יחסו לבחורי הישיבה, מאבד את שפיותו. אך העיקר בסיפור הוא האופן שבו רות שם ללעג את החלום היהודי הליברלי, המתקדם כביכול, חושף את הקנאות המוסווית שלו ואת האופן שבו הוא מנסה לפתור, בקלות, את הדילמה היהודית המודרנית; גם בסיפור הזה וגם ב"מגן האמונה" הוא מציב סימן שאלה מהדהד מעל שאלת הסולידריות היהודית בארצות הברית שאחרי מלחמת העולם השנייה, וזהו סימן שאלה שתוקפו לא פג עם השנים, והוא רלוונטי היום יותר מתמיד. רות מעניין גם היום, דווקא משום שהוא מאתגר את הקוראים שלו ומסרב להציג תמונה אידיאלית ופלקטית של החיים היהודיים המודרניים, גם אם בתחילת הדרך קוראיו נטרו לו טינה על כך.

על רקע זה, מעניין לשים לב להשוואה בין רות לבין סופר יהודי־אמריקאי אחר, ליאון יוריס, מחבר אקסודוס, שראה אור שנה לפני ספרו הראשון של רות: "עלינו לבחור: יוריס או רות", אמר דייוויד בורוף, שופט בוועדה שהעניקה פרס לרות. ההשוואה מאלפת: ליאון יוריס הציג לקהל האמריקאי ולעולם כולו את דמותו של ארי בן־כנען, יהודי שרירי ומפקד בהגנה, בטוח בעצמו ובתפקידו במהלך ההיסטורי של גאולת העם היהודי; פיליפ רות, שנה לאחר מכן, בחר להתמקד בחיילים יהודים עצלנים בצבא ארצות הברית, או בעורך דין רדוף שחווה התמוטטות עצבים, ראשון בשורה ארוכה של דמויות אובססיביות, נירוטיות ואקסצנטריות, שגאולת העם היהודי הייתה מעבר ליכולותיהן: בקושי את עצמן הצליחו לגאול. ואכן, ספק אם יש מי שקורא עוד את אקסודוס, שנחרת בזיכרון בעיקר כסמל להיקסמות האמריקאית, הקלישאתית כמעט, מן הציונות של שנות החמישים; לעומת זאת סיפוריו של רות יכולים היו להתרחש גם היום, והם מהדהדים קונפליקטים נצחיים כמעט, שדורות חדשים של יהודים ברחבי העולם מתמודדים איתם.

יש משהו סמלי בכך שרות, ליברל שהצביע לדמוקרטים כל חייו, הלך לעולמו דווקא בתקופת כהונתו של דונלד טראמפ, כשרבים חזרו אל הקנוניה נגד אמריקה, המתאר מציאות אלטרנטיבית (ואנטישמית) בארצות הברית של אחרי מלחמת העולם השנייה וראו בו ספר נבואי. אך מעבר לכך – רות הוא מן האייקונים היהודים האמריקאים הבולטים ביותר בעשורים האחרונים, לצד דמויות כמו ג'רי סיינפלד, וודי אלן וברברה סטרייסנד, צאצאיהם של מהגרים יהודים ממזרח אירופה שעשו את דרכם אל הארץ המובטחת שמעבר לאוקיינוס האטלנטי ושינו את פני התרבות האמריקאית, כמוהם כמהגרים רבים שאינם יהודים – הנה תרבות אמריקאית שנבנתה מתוך חזון הפוך לחלוטין מן החזון הלאומני האתנוצנטרי של טראמפ, שונא המהגרים. אמריקה של רות היא אמריקה שכל רסיסיה ושבריה הולחמו לכדי ישות אחת, שמחזיקה מעמד, גם אם רות היה מודע לסדקים ולשברים של החלום האמריקאי, מימין אך גם משמאל. וגם באמריקה שמשתנה ללא הרף, שנראית קרועה יותר מתמיד בין הקטבים השונים שלה, ובתרבות שמאסה בניואנסים ובאורך הנשימה של רומן עב כרס, קוראיו הוותיקים של רות וקוראים צעירים, חדשים, בעצמם מחפשי גאולה כמותו, יפנו אל ספריו ויחפשו בהם מענה – ואם לא מענה, אז לפחות הדהוד, אישור, הבנה חודרת – לשאלות הגדולות של הקיום האנושי. 

.

אריאל הורוביץ הוא דוקטורנט במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה. עבודת הדוקטור שלו עוסקת בספרות יהודית־אמריקאית ובספרות עברית במחצית השנייה של המאה העשרים. ספרו הראשון, "טובי בנינו", ראה אור ב־2021 בהוצאת כתר וזכה לשבחי הביקורת. ספרו השני, "עורך צללים", יראה אור בקיץ בהוצאת כתר. מפרסם מסות וסיפורים בכתבי עת שונים, ובהם "הו!", "מאזניים" ו"גרנטה".

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: במלאת עשרים שנה לפרסום קובץ הסיפורים "בריחה", מפסגות יצירתה של אליס מונרו, שגב עמוסי חוזר אל השחרור המפוקפק של דמויותיו הנמלטות

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

סימפטום מלנכולי

תהל פרוש

.

(מתוך הספר "סיבות להישאר: מסות")

.

לא מזמן גיליתי שכל חבריי אומללים ועצובים ולוקחים גלולות נגד דיכאון או חרדה. זה הפליא אותי במידה מסוימת. לא כי הופתעתי מעצם הדבר שיש בהם אומללות תהומית רבת משמעות והיקף, אלא כי חשבתי שיש בהם התנגדות לשינוי תפיסת המציאות באמצעות גלולות. אתה לא חושב שאתה עצוב בגלל נסיבות אובייקטיביות? שאלתי את אחד מחבריי לאחר שאמר לי שהתחיל לקחת ציפרלקס. הוא אמר שייתכן והוא עצוב בגלל חילופי העונות. כן, אמרתי, חילופי העונות הן סיבה טובה לדכדוך, תחושת הזמן מתערערת וכידוע זה סימפטום מלנכולי. אבל מעֵבר לזה, אמרתי לו, אולי בקנטרנות מסוימת, אתה לא חושב שאתה עצוב כי פשוט אתה לא בטוח שתהיה לך עבודה בשנה הבאה?

אני זוכרת שלפני כמה שנים גם אני הייתי נגד העצבוּת המיותרת. אמרתי לעצמי, כאילו כיכבתי בפרסומת לדיאטת מיצים: תקלי על עצמך! הייתי אז בעיצומה של פרֵדה, חשבתי שלעולם לא אתאושש מכאב הלב, נדרשתי לסיים מטלה אקדמית, היו לי מחשבות עגומות על עתידי הכלכלי ומעֵבר לכך המצב הישראלי שוב התלקח באופן המדכא והבלתי נגמר. כך שבאמת הייתי מאוד עצובה. הלכתי לפסיכיאטר, בהמלצת ידידה שלוקחת חצי כדור ציפרלקס כבר הרבה שנים כדי להתמודד עם החרדה והמתח בחייה היצירתיים והפוריים.

הפסיכיאטר היה אדון זקן, חביב וארוך רגליים, ובעל בלורית שיער כסופה ומבהיקה שהותירה עליי רושם ראשוני עז. הוא ישב בקליניקה בצפון תל אביב והסתכל על בדיקות דם שעשיתי וקבע שאני בעלת דחף מיני גדול מהרגיל בגלל עודף טסטוסטרון וגם גילה לי בחשאיות שהוא נגד כדורים פסיכיאטריים. אחר כך הוא ניסה לפתות אותי להגיע לטיפול פסיכותרפויטי. שמחתי על המחמאה ביחס לדחף שלי אבל הדפתי בחביבות את ניסיונותיו לטפל בי. תן לי מה שאתה נותן לה, אמרתי לו.

וככה התחילה תקופה שבה נוצר לי מצב רוח טוב ויציב עד אֵימה. אדישות קיומית אפפה אותי, לא היה אכפת לי מדבר. חיי הנפש שלי נִדמו לשדה תירס נצחי ואינסופי במינסוטה. באיזה רגע הפסקתי לקחת את הכדורון הקטן כסדרו, כאילו שכחתי. אמרתי לעצמי שאני שונאת לבלוע כדורים, ובאמת שנאתי. בתוך המוח שלי חלפו ברקים חשמליים כשנגמלתי. מאז אותו זמן אני רוחשת כבוד למציאות הבלתי נסבלת ורוחשת כבוד למלנכוליה שהיא מעוררת. הרי העצבוּת היא תגובה הגיונית למצב מחורבן. ידוע שככל שמישהו נתון בדיכוי גדול יותר, גדֵלים סיכויו להיכנס לדיכאון. צבע עור, מעמד, מגדר, גיל – כל אלה רק ינבאו את גודל העצב.

"האדם הוא האומללות", כתב תומס ברנהרד בספרו 'הטובע', "רק טיפש חושב שההפך הוא הנכון". ואם ככה, אם כולנו טובעים במלנכוליה, אם בעידן הזה צריך כדורים כדי לעצור את מפל העצב הנורא של המציאוּת, איך אפשר לומר משהו רציני על פוליטיקה בלי לדבר על מלנכוליה? את השאלות הפוליטיות צריך לשאול לאור נתוני העצבות. האם הפרויקט הציוני הצליח או נכשל? איזה קו עובר בין התמונה של דוד בן גוריון העומד על ראשו במדיטציה ציונית מעשית למנחם בגין שהסתגר בביתו בדיכאון פוליטי?

פרויד טען שהמלנכוליה היא עבודת אֵבֶל על אובדן אובייקט ממשי או סמלי שלא עלתה יפה. לעומת עבודת האבל שיש לה התחלה וסוף, והמתאבל יודע להפנות את האנרגיה שהתפנתה לו לקשרים אחרים, המלנכוליה היא עצבוּת עודפת, על אובדן לא לגמרי ידוע, עצבוּת שמופנית כלפי ה"עצמי". המלנכולי שקוע בעצב בלתי נגמר ואינו יכול להתגבר על אובדנו זה.

אפשר ליישם את טענתו של פרויד על הציונות. הציונות ראתה את הגלוּת כאובדן רעיון הריבונות, והבינה את עצמה כפרויקט של תיקון עולם מבחינת המצב היהודי. אפשר לומר שהיהודים כולם, מנקודת מבטו של הפרויקט הציוני, היו נשׂאי מלנכוליה מלכתחילה. הגלות היתה מחלת הנפש המסתורית שלנו והציונות באה לרפא; מאז ועד היום היא מנסה להכחיד את האלמנט הזה לטובת יצירתו של אדם פוליטי אחר, מישהו שאמור להיות חזק ובטוח בצִדקת דרכו, שעבודת האֵבֶל מאחוריו, ואם לנסח את זה ככה: היא מנסה ליצור גיבורי מלחמה שמחים שרוקדים הורה בגבעות.

הציונות הבטיחה לשקם את האובדן ואולי בזאת טמונה המלנכוליה שלה-עצמה: אי אפשר להחזיר את מה שאבד. להתעקש ולהכריז שוב ושוב "חזרנו!" פירושו לא להבין עוד מה איבדנו. הציונות עצמה מלנכולית מכיוון שהיא איבדה את מושג האובדן עצמו. היהודי החדש הוא מלנכולי מכיוון שהוא מבוסס על מחיקת ההיסטוריה ואינו יודע מה האובדן שקיומו מבוסס עליו. כך פרויד גם מבדיל בין אֵבֶל לבין מלנכוליה: המלנכולי אינו יודע מה אבד לו.

הסממנים להדחקת המלנכוליה החברתית-הפוליטית שלנו נמצאים בתרבות וקודם כול בספרות. הספרות הישראלית היא עבד של המלנכוליה היהודית שאינה נגמרת למרות הניסיונות להכחיד אותה. ספרו של עמוס עוז המנוח, למשל, 'הבשורה על-פי יהודה', הוא מופע מלנכולי. את כל כולו מניע אובדן אלים של מות הבן, שנהרג במלחמה והורס את האפשרות לחיים. הזמן הליניארי ההיסטורי נקטע בספר לטובת זמן מלנכולי, שבו הקטסטרופה שאירעה בעבר היא גם הווה וגם העתיד, כי האובדן לא מפסיק לעולם. ההדחקה הזאת מייצרת פרנויה שישראלים מיטיבים להכיר: התחושה שאין שום דרך למנוע אסון בעתיד כי האסון קורה כל הזמן. באמצעות הפרנויה הזאת ניתן להצדיק כל מעשה אלים.

מה יקרה אם ניתן כבוד למלנכוליה? אם נחליט שהעצב הוא קריאה פוליטית ולא רק קלקול פנימי? פרויד אמר באירוניה דקה כי המלנכולי קרוב יותר לאמת, כי הוא מי שהתקרב יותר להכרה עצמית, וכי לא נותר אלא לתהות מדוע אנחנו חייבים לחלות במלנכוליה כדי להגיע להכרה שכזו.

האם ייתכן שאמת כזאת, האמת של המלנכולי, שרואה את עצמו באור קשוח, יכולה להביא למשחק פוליטי אחר? משחק שלא חייב אלימות שוב ושוב, אף כי האלימות כוננה אותו באובדן? מלנכוליים הם חזקים וחלשים בו בזמן, מעוררי רחמים ופחד, ניתנים לאהבה. וחשוב יותר: המלנכולי, עם גודש הספק בעצמי, אי הנחת וחוסר שביעות הרצון הכרונית, אינו מכונת מלחמה. המלנכולי לא מאמין שהצדק דווקא אצלו. למעשה, הוא בטוח בַּהפך. הוא מביט על המציאוּת ויודע שאינו רואה ממנה כמעט דבר.

.

תהל פרוש, סיבות להישאר, סדרת פועלים סיפורת, הקיבוץ המאוחד, 2024

.

» במדור מודל בגיליון קודם של המוסך: סיפור מאת צבי אייזנמן, מתוך האסופה "שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן