ערש בחיק בעתה: על "רקוויאם קטן" מאת רון בן אשר
טליה סיידל כהן
.
לספר שיריו של רון בן אשר, רקוויאם קטן, שתי כותרות משנה. הראשונה, "סיפור ילדים", והשנייה, הנכתבת לאחר שורת רווח ובסוגריים: "(שירים למבוגרים)". בהענקת כותרות אלו מסמן המשורר רון בן אשר את ראשית הדרך עבור הקוראים הנכנסים אל עולמו של הספר, עולם מבעית ומסויט, הצבוע בצבעי התעללות שחווה ילד רך מאוד, פעוט.
"סיפור ילדים": שכן הספר כולו משמש עדות צלולה ומתמשכת לחיי הנפש והגוף של הילד הרך. השירים כתובים בשורות קצרות וקצובות, המהדהדות שירי ילדים במקצבן ובכמה מדימוייהן. אל שירת הילדים הזו חודרים במהרה תיאורי ההתעללות שהילד עובר מידי הוריו. זהו סיפור הילדות של אותו ילד.
דרך כותרת המשנה הנוספת, "(שירים למבוגרים)", נדמה כי המשורר מבקש להגן על קוראיו העתידיים מפני "בלבול השפות". האנליטיקאי שנדור פרנצי ממשיג את "בלבול השפות" בין "שפת הרוך" הילדית ל"שפת התשוקה" של עולם המבוגרים. לדידו, התעללות מתרחשת כאשר מבוגרים מחדירים אל הנפש והגוף הילדיים והרכים את תשוקותיהם המיניות, ואת אלימותם. הילד הרך בספר רקוויאם קטן נחדר בידי הוריו באופנים מצמררים, מיניים ואלימים. כותרת המשנה "(שירים למבוגרים)" מבהירה כי בספר זה ישנם תכנים אשר מיועדים למבוגרים בלבד. כך המשורר מעניק לקוראים את ההגנה שהילד הקטן לא זכה לה. כותרת משנה זו מהווה גבול מגן לנפשיוּת ילדית מפני פלישת החומרים הקשים, אותם חומרים אשר הוחדרו בטרם עת ובאלימות אל דמות הילד הפעוט, שעליו לא הגן איש.
בספר נמסרת, שיר אחר שיר, עדות שירית הטומנת בחובה נגזרות חוויה המתוארות כמו ממעוף הציפור. החל בראשית הקריאה הקורא בא במגע עם השירה שאיכותה רכה וילדית, ואליה פולשים באופן מיידי כוחות אלימים, המשמשים חלק אינהרנטי מהשירים עצמם. הם מוגשים, לבלי הפרד, באותו מקצב של שירי פעוטות. חוויית קריאה זו מטלטלת מאין כמותה, ודומה כי היא מגלמת בתוכה הד עז, משחזר, של חוויית החיים של הפעוט. מבעד לשירים משורטטת דמות ילד רך בשנים – לעיתים שמו "לולי", לעיתים "בובוני" ולעיתים "דובוני" – אשר נפשו וגופו פקוחים בתום זך אל זולתו, מתוך תקווה למגע הורי מיטיב. אל תוך המרחב הנפשי הרך, ההורים – אשר היה עליהם לשמור מכל משמר על נפש תינוקם וגופו – מחוללים בו מעשי זוועה שהדעת מתקשה לתפוס. אמנם מתקשה הדעת, אך האיכות השירית של רקוויאם קטן חודרת מבעד לדעת ולמחשבה.
בקוראי את הספר חשתי כי הוא מעורר בי תגובה רגשית וגופנית עזה ביותר של כאב ובעתה. ככל ששהיתי בחוויה זו עלתה בתוכי האפשרות כי ייתכן שהשירה חודרת אל נפש הקורא בדרך תקשורת קדומה ביותר, ששמה "הזדהות השלכתית". על פי האנליטיקאי וילפרד ביון ("התקפות על חיבורים", בתוך: במחשבה שנייה, תולעת ספרים, 2003. מאנגלית: איריס גיל־רילוב) מנגנון זה הוא דרך תקשורת – ראשיתית ולא ורבלית – בין התינוק לאימו. ההזדהות ההשלכתית מאפשרת לאם לחוות בנפשה את החוויות הגולמיות של תינוקה שאינו מסוגל להכיל לבדו, לספוג לתוכה את תחושות האימה המושלכות אליה, להכילן ולעכלן עבורו, ואז להשיבן אל התינוק באופן שנפשו הרכה תוכל לשאת. בכך היא דומה לציפור, אשר בטרם תאכיל את הגוזל, אוכלת ומעכלת חלקית את המזון עבורו, שכן גופו הרך והפגיע טרם הבשיל לכך בעצמו. השירה בראקוויאם קטן אוצרת בתוכה איכות תת־קרקעית וייחודית זו של תקשורת דרך הזדהות השלכתית. כך, לא זו בלבד שהקורא נהפך עד לטראומה, אלא הוא חווה הדים שלה בעומק נפשו.
תהליך ההזדהות ההשלכתית מתחולל בנפש הקורא מתוך המגע עם השפה השירית – שפת שירת פעוטות – שבתוכה נשזרים, באותה השפה ממש, תיאורי ההתעללות. כך נוכחים לכל אורך הספר האלמנטים השיריים של שירת פעוטות, על שפתה, מקצבה ותכניה. לדוגמה: "בֹּקֶר טוֹב,/ בֹּקֶר טוֹב!// צִיּוּר שֶׁל שֶׁמֶשׁ/ קָפַץ לָרְחוֹב.". התיאור הקשה נשזר כמעט באופן מיידי: "הִבִּיט אַבָּא לְמַטָּה./ רֶגֶל? הוּא שָׁאַל/ לֹא חֲבָל?// מִי הוֹלֵךְ/ בִּכְלָל?// הֶחֱזִיק אַבָּא/ אֶת הָרֶגֶל הַקְּטַנָּה// בַּיָּד הַגְּדוֹלָה,// פֵּרֵק אַבָּא אֶת הָרֶגֶל,/ פֵּרֵק וְזָרַק". בעת הקריאה בשפה שירית ילדית זו עולים בנפש הקורא, מתוך הלא מודע, חלקי עצמי השייכים לתקופות ראשיתיות בחייו שלו. כך, כאשר נפש הקורא מצויה בתדר רך וראשוני, חודרים תיאורי ההתעללות אל נפשו, כהד ישיר לאופנים שבהם נפש הפעוט, אשר היה מצוי באותו תדר רך, חוותה את מעשי הפגיעה שנעשו בו.
זיגמונד פרויד התייחס בכתיבתו אל המונח "האלביתי" (the uncanny), אשר תורגם בעבר למונח "המאוים", המציין תחושות איום וזרות אשר עולות דווקא בתוך מרחב אינטימי ומוכר. לשון השירה הילדית ודימוייֵהַּ מתחברת אל חוויות בית ראשיתיות אשר מוכתמות במעשי ההתעללות, וביחד הן מייצרות את אותה תחושה אלביתית מאיימת בעת הקריאה.
שיר אחר שיר מצטרפת אבן נוספת לפסיפס חייו של הילד, כמו בחוויית הטראומה המצטברת שחווה הילד מידי הוריו בכל יום מחדש. כך, ככל שהקורא מוסיף בקריאה, מצטברת בנפשו חוויית הפוגענות הלופתת, החוזרת על עצמה, שאין ממנה דרך יציאה.
השיר הפותח את הספר, "שיר ערש", ראשיתו בשלוש שורות: "שַׁן, לוּלִי, שַׁן,/ זֶהוּ שִׁיר יָשָׁן –/ שַׁן, לוּלִי, שַׁן." שלוש שורות עדינות אלו מעלות שלל אסוציאציות מן העולם הפואטי־ינקותי, כמו גם מן התרבות הישראלית הפופולרית. המשוררת מיריק שניר הקדישה שירים רבים לפעוטות, וגיבורם הוא "לולי", אפרוח זעיר אשר דמותו הזהובה והמצוירת, בלוויית אימו ואביו, מרבה להופיע על מסך הטלוויזיה. מקצב השירים רך ופשוט, ושגרת היום־יום נשזרת בו בנעימים. נדמה כי השיר הפותח מאותת לקורא, כפי שיוסיף ויסמן הספר בדרכים רבות בהמשכו, את התהום הפעורה בין המנעד החווייתי של הילדות הנורמטיבית ובין המתרחש בדל"ת אמותיו של בית אחד, בשנתו של תינוק אחד. "שיר ערש" זה אולי נכון יותר שייקרא "שיר הרדמה", שכן מתוך המשכו עולה כי הוא משמש מעין דקלום היפנוטי סוגסטיבי, המאלחש נפש רכה ומנתק אותה מחווייתה המודעת אל תוך הדיסואציאציה. שיר הרדמה זה יכול להיות מושר מפי הפוגע, המבקש להרדים את תודעתו של הילד הרך ואת גופו כדי שיוכל לעשות בו שימוש אכזרי לצרכיו. ייתכן גם כי השיר מושר מן העצמי פנימה – כלומר מפיו של לולי, המכניס את עצמו לתרדמת כדי לשרוד חוויות פולשניות ומבעיתות: "עַל הַכְּבִישׁ –/ יֶלֶד מֵת./ לוּלִי, שַׁן./ בָּא עוֹרֵב,/ נִתֵּר. נִקֵּר./ לוּלִי, שַׁן." מקור העורב נחווה כחודר את הילד הרך, ומעלה בנפש הקורא חוויה מצמררת של פגיעה מחרידה, המתרחשת בזמן הווה שירי, זמן אמת. דומה כי נפש הקורא נהפכת להד לנפש הילד, חווה צמוד אליו את המתרחש, את האימה החיה גם תחת סם ההרדמה המאלחש.
בשיר הבא, "האפרוח", נוכחת חוויית החשיפה ההדרגתית של הפעוט עצמו – המלא כמיהה לקשר ראשיתי עוטף עם דמות הורה – אל החומרים הרעילים אשר מובאים לפתחו בידי אותו הורה עצמו: "הַשָּׁעָה שֵׁשׁ: אַבָּא בָּא!/ אַבָּא חוֹזֵר מֵהָעֲבוֹדָה.// … מִתְכּוֹפֵף אַבָּא וּמְלַטֵּף אֶת לוּלִי,/ וְהַבֶּטֶן שֶׁל לוּלִי קוֹפֶצֶת מִבִּפְנִים,/ צְהֻבָּה כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ,/ מְאִירָה.// 'מַתָּנָה', אוֹמֵר אַבָּא,/ 'הֵבֵאתִי לְךָ מַתָּנָה'." גם הפעם אותה מתנה נגלית לקורא באופן אשר מגלם את חווייתו של הפעוט, הנחשף פיסות־פיסות אל מה שהנפש והדעת הרכות בשנים אינן יכולות לעכל: "וְלַמַּתָּנָה הָיָה מַקּוֹר אֲדַמְדַּם,/ וְהָיְתָה לָהּ עַיִן אַחַת שְׁחֹרָה,/ סְגוּרָה,// וְהָיָה לָהּ קִשּׁוּט בַּצַּד:/ פֶּצַע יָרֹק/ עִם דָּם.// "וְלַמַּתָּנָה הָיְתָה רֶגֶל/ צְהֻבָּה וְרָזָה/ וְעוֹד רֶגֶל/ חוּמָה וּשְׁמֵנָה.// וְעֶצֶם קְטַנָּה חֲמוּדָה/ יָצְאָה מֵהָרֶגֶל הַשְּׁמֵנָה." הדימויים הללו, פרגמנטריים ומבהילים מאין כמותם, מסמנים לקורא הממאן לתפוס את מלוא הזוועה כי מדובר ב"מתנה" מעוותת, אשר מייצגת בדרכים רבות את מיניות האב המוחדרת אל הילד. קורות הלילה נמסרים לכאורה במרומז, ועם זאת העדות צלולה וחדה, משסעת גוף ונפש. בסיום השיר "בָּכְתָה הַבֶּטֶן שֶׁל לוּלִי עַל הַמַּתָּנָה,/ בָּכְתָה וּבָכְתָה." ייסורי הנפש והגוף של האפרוח הרך מתגלמים בבטן, שכן נראה כי גם דעתו של לולי וחווייתו את העצמי הגופני שלו עוברות פרגמנטציה. הבטן בוכה מכאבי תופת. היא לבדה חווה את הכאב. היכן יתר הגוף? היכן הדעת? לו תעכל את מלוא הזוועה, הפעוט עשוי לא לשרוד את האסון המתחולל.
מסכת העינויים מוסיפה להיפרש על פני שירי הספר הבאים, ואלימות ההורים מיוצגת בשירים מפורשת ואכזרית, קרת רוח ואף סדיסטית. כך בשיר "דבש", שצוטט לעיל: "שָׁכַב בֻּבּוֹנִי/ עַל הַשֻּׁלְחָן/ עַל הַמַּגָּשׁ/ הֶחָלָב הַלָּבָן// וְעוּגִיָּה/ וּדְבַשׁ. // בָּא בֻּבְּ־אַבָּא,/ בָּא וְהִבִּיט// עַל הַיָּד/ הַיְּמָנִית.// יָד וְרֻדָּה־וְרֻדָּה,/ יָד קְטַנָּה.// לֹא צָרִיךְ, אָמַר אַבָּא./ מְיֻתָּר.// פֵּרֵק אַבָּא/ אֶת הַיָּד – – -// פֵּרֵק וְזָרַק." חוסר יכולתה של דעת הפעוט לעכל את המתקפה הנוראה עליו ממוסכת ביתר שאת בידי חלב ודבש, אשר הדמויות ההוריות האלימות מחדירות אל תוכו: "שָׁפְכָה אִמָּא/ לַפֶּה שֶׁל בֻּבּוֹנִי// חָלָב חָמִים.// שָׁפַךְ אַבָּא/ אֶת הַדְּבַשׁ.// וּבֻּבּוֹנִי לֹא הֵבִין// בִּכְלָל,/ מַמָּשׁ."
בשיר "סיפור לבוקר" נפרשת מסכת התעללות נוספת, מרומזת לכאורה אך בה בעת נוכחת בצלילות מבעיתה בפולשנותה הגופנית. בסוף השיר מוכרעת נפשו של הפעוט, המכונה בשיר זה "דובוני": "שָׁלוֹם שֶׁמֶשׁ,/ שָׁלוֹם, צִפּוֹר!/ יֵשׁ סוֹף טוֹב:// דֻּבּוֹנִי יָשֵׁן/ עַכְשָׁו לְתָמִיד./ אֵין דֹּב." תחת גל נוסף של כפייה גופנית מַחְלָה ומבעיתה מתחולל הנתק הסופי בנפשו של הפעוט בעקבות הפגיעה המתמשכת, שאינה מסוגלת עוד לשאת. השריית השינה הזמנית מ"שיר ערש" נהפכת לשנת נצח דיסוציאטיבית של הנפש. הקורא מלווה את לולי היכן שלא היה עימו איש מלבד מעניו. היכן שלא היה לו מגן, לא היה לו עד. העדויות חודרות אל נפש הקורא מבעד לשירה, מטלטלות מאין כמותן.
יחיאל די־נור, הוא ק. צטניק, אמר בעדותו במשפט אייכמן: "אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ." שירתו של רון בן אשר נחווית אף היא ככרוניקה מתמשכת של עדות מתוך הזוועה, מתוך פלנטת הבית אשר חוקים אחרים לו, אשר מיניות ואלימות נכרכות בו כחבל על צוואר הילד בידי הוריו: "בָּא הַבֹּקֶר/ קוּם, חָמוּד!// לֵךְ יָשָׁר/ אֶל הָעַמּוּד// אֶת הַחֶבֶל עַל צַוָּאר/ אֶמְתַּח/ אֲנִי!// לוּלִי/ שֶׁלִּי." הכרוניקה המחרידה הנמסרת לאורך הספר כמו בוראת סוגת שירה תיעודית, שהיא שירת אימה.
הבלחת אור וחום ורוך נגלית בשיר "בבית של סבתא", ששם "הַכָּרִים רַכִּים/ אֲפִלּוּ יוֹתֵר/ … הַשּׁוֹקוֹ חַם/ הֲכִי בָּעוֹלָם,/ וְהַסָּדִין מְלַטֵּף/ הֲכִי בָּעוֹלָם". בית סבתא נחווה כאי אחר, שבו שוכנות אופנויות מגע אחרות. אך עבור הילד ההלום והפצוע, המצוי בדריכות מתמדת, אין לדעת כיצד נחווים סדינים מלטפים ומה משמעותם. העוררות לסכנה נשמרת, ואין לגוף ולנפש מנוחה גם במקום המפלט: "הָאוֹר הַקָּטָן עָיֵף/ אֲבָל הוּא לֹא נִרְדָּם./ הוּא שׁוֹמֵר/ הֲכִי בָּעוֹלָם,/ וַאֲפִלּוּ יוֹתֵר." בעת הכתיבה עולה בי תהייה: לו בית סבתא אכן היה מקום מקלט, ולו להרף עין – האם בסביבה זו נותר שמור החלק החי בנפש הילד, החלק אשר ישמיע את קול השירה בעתיד.
בשיר "הצחוק" מתואר קיומו של הילד במרחבי החברה והעולם, מחוץ לבית שבו הורדם, נותק ונכרת מעצמו: "בְּבַיִת אֶחָד,/ בְּעִיר אַחַת,// גָּר יֶלֶד/ מְיֻחָד.// הָיָה לוֹ צַוָּאר/ וּבְסוֹף הַצַּוָּאר// לֹא הָיָה/ שׁוּם דָּבָר./ … אָז שָׁתוּ הַיְּלָדִים/ מַיִם מִמֵּימִיּוֹת,/ וְגַם הַיֶּלֶד נִסָּה/ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמֵּימִיָּה –// נִשְׁפְּכוּ הַמַּיִם/ לָאֲדָמָה.// הִתְפַּלְּאוּ הַיְּלָדִים/ אֲבָל הִמְשִׁיכוּ בְּדַרְכָּם.// הָלַךְ גַּם/ הַיֶּלֶד אִתָּם// בְּלִי מַיִם/ בִּכְלָל. // צָפוּ הַיְּלָדִים בְּמִשְׁקֶפֶת בַּנּוֹף/ וְשָׂמְחוּ.// הוֹצִיא גַּם הַיֶּלֶד מִשְׁקֶפֶת –/ אֲבָל לֹא רָאָה שׁוּם דָּבָר.// צָחֲקוּ הַיְּלָדִים:/ זֶה דָּבָר מוּזָר,// יֶלֶד בְּלִי רֹאשׁ,/ רַק צַוָּאר.// רָצָה גַּם הַיֶּלֶד לִצְחֹק/ אֲבָל הוּא לֹא יָכֹל." שיר מכמיר לב זה מגלם את ההיעדר הנורא של הילד מעצמו, את החסימה הנוראה שהתחוללה בנפש ובגוף, שהיא תוצאת האוטוטומיה ההישרדותית בצל הטראומטיזציה המתמשכת.
במאמר "'המיכל־הגופני': מסמנים צורניים של המרחב הפסיכו־פיסי הראשיתי" (מתוך כתב העת שיחות כ"ב 1, 2007) ממשיגה הפסיכואנליטיקאית תמי פולק "דימוי של 'שידרה קדמית'", אשר "מבוסס על קישור פיסיולוגי ואסוציאטיבי של כמה פרוטו־פונקציות גופניות מובחנות לציר קדמי רך וגמיש. … החזית הקדמית רכה ומלאת 'חלונות' – עיניים, אף, פה, פטמות, חבל טבור וסוגר השופכה. אפילו האוזניים הממוקמות בצדי הגולגולת פונות למעשה קדימה". אלו יוצרים ציר המאפשר, לדבריה, "ארגון בהקשר של יחסי אובייקט".
בשיר "הצחוק" נוכחים הפה והעיניים: הפתחים הרכים קושרים את התינוק אל זולתו לצורך הזנה, ראייה, ביטוי והשמעת קול. פתחים אלו, אשר היו פקוחים בתקווה ואמונה אל הזולת בראשית החיים הינקותיים, חוו מגע מחריד ומתעלל. הם נכרתו עם הדעת בשל הדברים המחרידים אשר ראו העיניים, בשל החומרים הרעילים אשר הוכנסו אל הפה. הפתחים אבדו ואינם, ועימם אובדת אפשרות הילד ללגום מים אחרים, לראות מראות אחרים, לזכות למגע אחר עם זולתו.
האובדנים הנוראים – אובדן העצמי, אובדני הגוף והנפש – מובאים בשיר החותם את הספר. אביא אותו כאן במלואו:
.
האגדה על נרקיסוס
יֶלֶד אֶחָד רָצָה לְחַבֵּק
וְנִסָּה לְהָרִים אֶת הַיָּד –
אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר.
.
רָצָה הַיֶּלֶד לִלְמֹד אֵיךְ,
נִסָּה לַחְשֹׁב –
אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר.
.
רָצָה הַיֶּלֶד לְסַפֵּר,
נִסָּה לִפְתֹּחַ אֶת הַפֶּה –
אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר.
.
רָצָה הַיֶּלֶד לְהִתְעַצֵּב,
נִסָּה וְנִסָּה לְאַמֵּץ אֶת הַלֵּב –
אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר.
.
עָמַד הַיֶּלֶד מוּל הַמַּרְאָה,
רָצָה לִרְאוֹת –
אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר.
.
כמה ביקש הילד מגע אחר עם העולם – רצה לחבק זולת, לחשוב את מחשבותיו, לחוות את רגשותיו, לראות את עצמו ולהתקיים – אך הועלם. אני מבקשת לומר לילד זה, כשם שכתבה צביה ליטבסקי במסתה "לקרוא לזה בשם" (על הקו 7, קיץ 2004) כי מעשה שירתו הוא "יצירה של מציאות. הוא שחרור של יסודות כאוטיים מן האלם שנכפה עליהם. הוא מעשה בעולם". לומר לו כי קולו נשמע, כי חווייתו נחווית בלב הזולת הקורא, ומהדהדת בנפשו. הרקוויאם הקטן, רקוויאם לילד הקטן, מושר ומגיע אל פתח לב הקורא.
על כריכת הספר תמונת פסל מלאך זך פנים, אשר נם בתוך כף יד. מי ייתן וימצא הילד הרך, הילד אשר הוקפא, מעט מנוחה בכף הקורא הקשוב, שליבו פתוח. חלקי הנפש האבודים של הפעוט אשר אובנו, נכרתו ואוינו, מהדהדים בשעת הקריאה בגוף ובנפש. כך נחווים בעת הקריאה אימה וכאב עמוק, כמו גם חמלה, משאלה להפר את הזוועה, להעניק הגנה ורוך ולו לרגע, ולו בדיעבד. להחם מעט את שקפא. הנה קולו של הפעוט, הילד – הנה הוא חי ונשמע.
.
טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת בקליניקה פרטית וחברת מכון "טריאסט שריג" לפסיכותרפיה. בוגרת תואר ראשון בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב. תלמידת התוכנית המתקדמת לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ויניקוטיאנית במרכז ויניקוט. פואמות פרי עטה פורסמה בגיליון מיום 22.09.22 ובגיליון אוקטובר 2023 של המוסך.
.
רון בן אשר, רקוויאם קטן, ספרי עתון 77, 2023.
.
» במדור ותקרא בגיליון הקודם של המוסך: אורן ירמיה על "ולדימיר" מאת ג'וליה מיי ג'ונאס
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
