ותקרא | ערש בחיק בעתה

טליה סיידל כהן על "רקוויאם קטן" מאת רון בן אשר, ספר שירה שמפלס את הדרך אל חוויות ילדות מלאות אימה בלשון ובמקצב של שירי פעוטות

Vatikra 158 715 537

בעז לבנטל, כלב על צלחת, שמן על בד, 35X30 ס"מ, 2022

ערש בחיק בעתה: על "רקוויאם קטן" מאת רון בן אשר

טליה סיידל כהן

.

לספר שיריו של רון בן אשר, רקוויאם קטן, שתי כותרות משנה. הראשונה, "סיפור ילדים", והשנייה, הנכתבת לאחר שורת רווח ובסוגריים: "(שירים למבוגרים)". בהענקת כותרות אלו מסמן המשורר רון בן אשר את ראשית הדרך עבור הקוראים הנכנסים אל עולמו של הספר, עולם מבעית ומסויט, הצבוע בצבעי התעללות שחווה ילד רך מאוד, פעוט.

"סיפור ילדים": שכן הספר כולו משמש עדות צלולה ומתמשכת לחיי הנפש והגוף של הילד הרך. השירים כתובים בשורות קצרות וקצובות, המהדהדות שירי ילדים במקצבן ובכמה מדימוייהן. אל שירת הילדים הזו חודרים במהרה תיאורי ההתעללות שהילד עובר מידי הוריו. זהו סיפור הילדות של אותו ילד.

דרך כותרת המשנה הנוספת, "(שירים למבוגרים)", נדמה כי המשורר מבקש להגן על קוראיו העתידיים מפני "בלבול השפות". האנליטיקאי שנדור פרנצי ממשיג את "בלבול השפות" בין "שפת הרוך" הילדית ל"שפת התשוקה" של עולם המבוגרים. לדידו, התעללות מתרחשת כאשר מבוגרים מחדירים אל הנפש והגוף הילדיים והרכים את תשוקותיהם המיניות, ואת אלימותם. הילד הרך בספר רקוויאם קטן נחדר בידי הוריו באופנים מצמררים, מיניים ואלימים. כותרת המשנה "(שירים למבוגרים)" מבהירה כי בספר זה ישנם תכנים אשר מיועדים למבוגרים בלבד. כך המשורר מעניק לקוראים את ההגנה שהילד הקטן לא זכה לה. כותרת משנה זו מהווה גבול מגן לנפשיוּת ילדית מפני פלישת החומרים הקשים, אותם חומרים אשר הוחדרו בטרם עת ובאלימות אל דמות הילד הפעוט, שעליו לא הגן איש.

בספר נמסרת, שיר אחר שיר, עדות שירית הטומנת בחובה נגזרות חוויה המתוארות כמו ממעוף הציפור. החל בראשית הקריאה הקורא בא במגע עם השירה שאיכותה רכה וילדית, ואליה פולשים באופן מיידי כוחות אלימים, המשמשים חלק אינהרנטי מהשירים עצמם. הם מוגשים, לבלי הפרד, באותו מקצב של שירי פעוטות. חוויית קריאה זו מטלטלת מאין כמותה, ודומה כי היא מגלמת בתוכה הד עז, משחזר, של חוויית החיים של הפעוט. מבעד לשירים משורטטת דמות ילד רך בשנים – לעיתים שמו "לולי", לעיתים "בובוני" ולעיתים "דובוני" – אשר נפשו וגופו פקוחים בתום זך אל זולתו, מתוך תקווה למגע הורי מיטיב. אל תוך המרחב הנפשי הרך, ההורים – אשר היה עליהם לשמור מכל משמר על נפש תינוקם וגופו – מחוללים בו מעשי זוועה שהדעת מתקשה לתפוס. אמנם מתקשה הדעת, אך האיכות השירית של רקוויאם קטן חודרת מבעד לדעת ולמחשבה.

בקוראי את הספר חשתי כי הוא מעורר בי תגובה רגשית וגופנית עזה ביותר של כאב ובעתה. ככל ששהיתי בחוויה זו עלתה בתוכי האפשרות כי ייתכן שהשירה חודרת אל נפש הקורא בדרך תקשורת קדומה ביותר, ששמה "הזדהות השלכתית". על פי האנליטיקאי וילפרד ביון ("התקפות על חיבורים", בתוך: במחשבה שנייה, תולעת ספרים, 2003. מאנגלית: איריס גיל־רילוב) מנגנון זה הוא דרך תקשורת – ראשיתית ולא ורבלית – בין התינוק לאימו. ההזדהות ההשלכתית מאפשרת לאם לחוות בנפשה את החוויות הגולמיות של תינוקה שאינו מסוגל להכיל לבדו, לספוג לתוכה את תחושות האימה המושלכות אליה, להכילן ולעכלן עבורו, ואז להשיבן אל התינוק באופן שנפשו הרכה תוכל לשאת. בכך היא דומה לציפור, אשר בטרם תאכיל את הגוזל, אוכלת ומעכלת חלקית את המזון עבורו, שכן גופו הרך והפגיע טרם הבשיל לכך בעצמו. השירה בראקוויאם קטן אוצרת בתוכה איכות תת־קרקעית וייחודית זו של תקשורת דרך הזדהות השלכתית. כך, לא זו בלבד שהקורא נהפך עד לטראומה, אלא הוא חווה הדים שלה בעומק נפשו.

תהליך ההזדהות ההשלכתית מתחולל בנפש הקורא מתוך המגע עם השפה השירית – שפת שירת פעוטות – שבתוכה נשזרים, באותה השפה ממש, תיאורי ההתעללות. כך נוכחים לכל אורך הספר האלמנטים השיריים של שירת פעוטות, על שפתה, מקצבה ותכניה. לדוגמה: "בֹּקֶר טוֹב,/ בֹּקֶר טוֹב!// צִיּוּר שֶׁל שֶׁמֶשׁ/ קָפַץ לָרְחוֹב.". התיאור הקשה נשזר כמעט באופן מיידי: "הִבִּיט אַבָּא לְמַטָּה./ רֶגֶל? הוּא שָׁאַל/ לֹא חֲבָל?// מִי הוֹלֵךְ/ בִּכְלָל?// הֶחֱזִיק אַבָּא/ אֶת הָרֶגֶל הַקְּטַנָּה// בַּיָּד הַגְּדוֹלָה,// פֵּרֵק אַבָּא אֶת הָרֶגֶל,/ פֵּרֵק וְזָרַק". בעת הקריאה בשפה שירית ילדית זו עולים בנפש הקורא, מתוך הלא מודע, חלקי עצמי השייכים לתקופות ראשיתיות בחייו שלו. כך, כאשר נפש הקורא מצויה בתדר רך וראשוני, חודרים תיאורי ההתעללות אל נפשו, כהד ישיר לאופנים שבהם נפש הפעוט, אשר היה מצוי באותו תדר רך, חוותה את מעשי הפגיעה שנעשו בו.

זיגמונד פרויד התייחס בכתיבתו אל המונח "האלביתי" (the uncanny), אשר תורגם בעבר למונח "המאוים", המציין תחושות איום וזרות אשר עולות דווקא בתוך מרחב אינטימי ומוכר. לשון השירה הילדית ודימוייֵהַּ מתחברת אל חוויות בית ראשיתיות אשר מוכתמות במעשי ההתעללות, וביחד הן מייצרות את אותה תחושה אלביתית מאיימת בעת הקריאה.

שיר אחר שיר מצטרפת אבן נוספת לפסיפס חייו של הילד, כמו בחוויית הטראומה המצטברת שחווה הילד מידי הוריו בכל יום מחדש. כך, ככל שהקורא מוסיף בקריאה, מצטברת בנפשו חוויית הפוגענות הלופתת, החוזרת על עצמה, שאין ממנה דרך יציאה.

השיר הפותח את הספר, "שיר ערש", ראשיתו בשלוש שורות: "שַׁן, לוּלִי, שַׁן,/ זֶהוּ שִׁיר יָשָׁן –/ שַׁן, לוּלִי, שַׁן." שלוש שורות עדינות אלו מעלות שלל אסוציאציות מן העולם הפואטי־ינקותי, כמו גם מן התרבות הישראלית הפופולרית. המשוררת מיריק שניר הקדישה שירים רבים לפעוטות, וגיבורם הוא "לולי", אפרוח זעיר אשר דמותו הזהובה והמצוירת, בלוויית אימו ואביו, מרבה להופיע על מסך הטלוויזיה. מקצב השירים רך ופשוט, ושגרת היום־יום נשזרת בו בנעימים. נדמה כי השיר הפותח מאותת לקורא, כפי שיוסיף ויסמן הספר בדרכים רבות בהמשכו, את התהום הפעורה בין המנעד החווייתי של הילדות הנורמטיבית ובין המתרחש בדל"ת אמותיו של בית אחד, בשנתו של תינוק אחד. "שיר ערש" זה אולי נכון יותר שייקרא "שיר הרדמה", שכן מתוך המשכו עולה כי הוא משמש מעין דקלום היפנוטי סוגסטיבי, המאלחש נפש רכה ומנתק אותה מחווייתה המודעת אל תוך הדיסואציאציה. שיר הרדמה זה יכול להיות מושר מפי הפוגע, המבקש להרדים את תודעתו של הילד הרך ואת גופו כדי שיוכל לעשות בו שימוש אכזרי לצרכיו. ייתכן גם כי השיר מושר מן העצמי פנימה – כלומר מפיו של לולי, המכניס את עצמו לתרדמת כדי לשרוד חוויות פולשניות ומבעיתות: "עַל הַכְּבִישׁ –/ יֶלֶד מֵת./ לוּלִי, שַׁן./ בָּא עוֹרֵב,/ נִתֵּר. נִקֵּר./ לוּלִי, שַׁן." מקור העורב נחווה כחודר את הילד הרך, ומעלה בנפש הקורא חוויה מצמררת של פגיעה מחרידה, המתרחשת בזמן הווה שירי, זמן אמת. דומה כי נפש הקורא נהפכת להד לנפש הילד, חווה צמוד אליו את המתרחש, את האימה החיה גם תחת סם ההרדמה המאלחש.

בשיר הבא, "האפרוח", נוכחת חוויית החשיפה ההדרגתית של הפעוט עצמו – המלא כמיהה לקשר ראשיתי עוטף עם דמות הורה – אל החומרים הרעילים אשר מובאים לפתחו בידי אותו הורה עצמו: "הַשָּׁעָה שֵׁשׁ: אַבָּא בָּא!/ אַבָּא חוֹזֵר מֵהָעֲבוֹדָה.// … מִתְכּוֹפֵף אַבָּא וּמְלַטֵּף אֶת לוּלִי,/ וְהַבֶּטֶן שֶׁל לוּלִי קוֹפֶצֶת מִבִּפְנִים,/ צְהֻבָּה כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ,/ מְאִירָה.// 'מַתָּנָה', אוֹמֵר אַבָּא,/ 'הֵבֵאתִי לְךָ מַתָּנָה'." גם הפעם אותה מתנה נגלית לקורא באופן אשר מגלם את חווייתו של הפעוט, הנחשף פיסות־פיסות אל מה שהנפש והדעת הרכות בשנים אינן יכולות לעכל: "וְלַמַּתָּנָה הָיָה מַקּוֹר אֲדַמְדַּם,/ וְהָיְתָה לָהּ עַיִן אַחַת שְׁחֹרָה,/ סְגוּרָה,// וְהָיָה לָהּ קִשּׁוּט בַּצַּד:/ פֶּצַע יָרֹק/ עִם דָּם.// "וְלַמַּתָּנָה הָיְתָה רֶגֶל/ צְהֻבָּה וְרָזָה/ וְעוֹד רֶגֶל/ חוּמָה וּשְׁמֵנָה.// וְעֶצֶם קְטַנָּה חֲמוּדָה/ יָצְאָה מֵהָרֶגֶל הַשְּׁמֵנָה." הדימויים הללו, פרגמנטריים ומבהילים מאין כמותם, מסמנים לקורא הממאן לתפוס את מלוא הזוועה כי מדובר ב"מתנה" מעוותת, אשר מייצגת בדרכים רבות את מיניות האב המוחדרת אל הילד. קורות הלילה נמסרים לכאורה במרומז, ועם זאת העדות צלולה וחדה, משסעת גוף ונפש. בסיום השיר "בָּכְתָה הַבֶּטֶן שֶׁל לוּלִי עַל הַמַּתָּנָה,/ בָּכְתָה וּבָכְתָה." ייסורי הנפש והגוף של האפרוח הרך מתגלמים בבטן, שכן נראה כי גם דעתו של לולי וחווייתו את העצמי הגופני שלו עוברות פרגמנטציה. הבטן בוכה מכאבי תופת. היא לבדה חווה את הכאב. היכן יתר הגוף? היכן הדעת? לו תעכל את מלוא הזוועה, הפעוט עשוי לא לשרוד את האסון המתחולל.

מסכת העינויים מוסיפה להיפרש על פני שירי הספר הבאים, ואלימות ההורים מיוצגת בשירים מפורשת ואכזרית, קרת רוח ואף סדיסטית. כך בשיר "דבש", שצוטט לעיל: "שָׁכַב בֻּבּוֹנִי/ עַל הַשֻּׁלְחָן/ עַל הַמַּגָּשׁ/ הֶחָלָב הַלָּבָן// וְעוּגִיָּה/ וּדְבַשׁ. // בָּא בֻּבְּ־אַבָּא,/ בָּא וְהִבִּיט// עַל הַיָּד/ הַיְּמָנִית.// יָד וְרֻדָּה־וְרֻדָּה,/ יָד קְטַנָּה.// לֹא צָרִיךְ, אָמַר אַבָּא./ מְיֻתָּר.// פֵּרֵק אַבָּא/ אֶת הַיָּד – – -// פֵּרֵק וְזָרַק." חוסר יכולתה של דעת הפעוט לעכל את המתקפה הנוראה עליו ממוסכת ביתר שאת בידי חלב ודבש, אשר הדמויות ההוריות האלימות מחדירות אל תוכו: "שָׁפְכָה אִמָּא/ לַפֶּה שֶׁל בֻּבּוֹנִי// חָלָב חָמִים.// שָׁפַךְ אַבָּא/ אֶת הַדְּבַשׁ.// וּבֻּבּוֹנִי לֹא הֵבִין// בִּכְלָל,/ מַמָּשׁ."

בשיר "סיפור לבוקר" נפרשת מסכת התעללות נוספת, מרומזת לכאורה אך בה בעת נוכחת בצלילות מבעיתה בפולשנותה הגופנית. בסוף השיר מוכרעת נפשו של הפעוט, המכונה בשיר זה "דובוני": "שָׁלוֹם שֶׁמֶשׁ,/ שָׁלוֹם, צִפּוֹר!/ יֵשׁ סוֹף טוֹב:// דֻּבּוֹנִי יָשֵׁן/ עַכְשָׁו לְתָמִיד./ אֵין דֹּב." תחת גל נוסף של כפייה גופנית מַחְלָה ומבעיתה מתחולל הנתק הסופי בנפשו של הפעוט בעקבות הפגיעה המתמשכת, שאינה מסוגלת עוד לשאת. השריית השינה הזמנית מ"שיר ערש" נהפכת לשנת נצח דיסוציאטיבית של הנפש. הקורא מלווה את לולי היכן שלא היה עימו איש מלבד מעניו. היכן שלא היה לו מגן, לא היה לו עד. העדויות חודרות אל נפש הקורא מבעד לשירה, מטלטלות מאין כמותן.

יחיאל די־נור, הוא ק. צטניק, אמר בעדותו במשפט אייכמן: "אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ." שירתו של רון בן אשר נחווית אף היא ככרוניקה מתמשכת של עדות מתוך הזוועה, מתוך פלנטת הבית אשר חוקים אחרים לו, אשר מיניות ואלימות נכרכות בו כחבל על צוואר הילד בידי הוריו: "בָּא הַבֹּקֶר/ קוּם, חָמוּד!// לֵךְ יָשָׁר/ אֶל הָעַמּוּד// אֶת הַחֶבֶל עַל צַוָּאר/ אֶמְתַּח/ אֲנִי!// לוּלִי/ שֶׁלִּי." הכרוניקה המחרידה הנמסרת לאורך הספר כמו בוראת סוגת שירה תיעודית, שהיא שירת אימה.

הבלחת אור וחום ורוך נגלית בשיר "בבית של סבתא", ששם "הַכָּרִים רַכִּים/ אֲפִלּוּ יוֹתֵר/ …  הַשּׁוֹקוֹ חַם/ הֲכִי בָּעוֹלָם,/ וְהַסָּדִין מְלַטֵּף/ הֲכִי בָּעוֹלָם". בית סבתא נחווה כאי אחר, שבו שוכנות אופנויות מגע אחרות. אך עבור הילד ההלום והפצוע, המצוי בדריכות מתמדת, אין לדעת כיצד נחווים סדינים מלטפים ומה משמעותם. העוררות לסכנה נשמרת, ואין לגוף ולנפש מנוחה גם במקום המפלט: "הָאוֹר הַקָּטָן עָיֵף/ אֲבָל הוּא לֹא נִרְדָּם./ הוּא שׁוֹמֵר/ הֲכִי בָּעוֹלָם,/ וַאֲפִלּוּ יוֹתֵר." בעת הכתיבה עולה בי תהייה: לו בית סבתא אכן היה מקום מקלט, ולו להרף עין – האם בסביבה זו נותר שמור החלק החי בנפש הילד, החלק אשר ישמיע את קול השירה בעתיד.

בשיר "הצחוק" מתואר קיומו של הילד במרחבי החברה והעולם, מחוץ לבית שבו הורדם, נותק ונכרת מעצמו: "בְּבַיִת אֶחָד,/ בְּעִיר אַחַת,// גָּר יֶלֶד/ מְיֻחָד.// הָיָה לוֹ צַוָּאר/ וּבְסוֹף הַצַּוָּאר// לֹא הָיָה/ שׁוּם דָּבָר./ … אָז שָׁתוּ הַיְּלָדִים/ מַיִם מִמֵּימִיּוֹת,/ וְגַם הַיֶּלֶד נִסָּה/ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמֵּימִיָּה –// נִשְׁפְּכוּ הַמַּיִם/ לָאֲדָמָה.// הִתְפַּלְּאוּ הַיְּלָדִים/ אֲבָל הִמְשִׁיכוּ בְּדַרְכָּם.// הָלַךְ גַּם/ הַיֶּלֶד אִתָּם// בְּלִי מַיִם/ בִּכְלָל. // צָפוּ הַיְּלָדִים בְּמִשְׁקֶפֶת בַּנּוֹף/ וְשָׂמְחוּ.// הוֹצִיא גַּם הַיֶּלֶד מִשְׁקֶפֶת –/ אֲבָל לֹא רָאָה שׁוּם דָּבָר.// צָחֲקוּ הַיְּלָדִים:/ זֶה דָּבָר מוּזָר,// יֶלֶד בְּלִי רֹאשׁ,/ רַק צַוָּאר.// רָצָה גַּם הַיֶּלֶד לִצְחֹק/ אֲבָל הוּא לֹא יָכֹל." שיר מכמיר לב זה מגלם את ההיעדר הנורא של הילד מעצמו, את החסימה הנוראה שהתחוללה בנפש ובגוף, שהיא תוצאת האוטוטומיה ההישרדותית בצל הטראומטיזציה המתמשכת.

במאמר "'המיכל־הגופני': מסמנים צורניים של המרחב הפסיכו־פיסי הראשיתי" (מתוך כתב העת שיחות כ"ב 1, 2007) ממשיגה הפסיכואנליטיקאית תמי פולק "דימוי של 'שידרה קדמית'", אשר "מבוסס על קישור פיסיולוגי ואסוציאטיבי של כמה פרוטו־פונקציות גופניות מובחנות לציר קדמי רך וגמיש. … החזית הקדמית רכה ומלאת 'חלונות' – עיניים, אף, פה, פטמות, חבל טבור וסוגר השופכה. אפילו האוזניים הממוקמות בצדי הגולגולת פונות למעשה קדימה". אלו יוצרים ציר המאפשר, לדבריה, "ארגון בהקשר של יחסי אובייקט".

בשיר "הצחוק" נוכחים הפה והעיניים: הפתחים הרכים קושרים את התינוק אל זולתו לצורך הזנה, ראייה, ביטוי והשמעת קול. פתחים אלו, אשר היו פקוחים בתקווה ואמונה אל הזולת בראשית החיים הינקותיים, חוו מגע מחריד ומתעלל. הם נכרתו עם הדעת בשל הדברים המחרידים אשר ראו העיניים, בשל החומרים הרעילים אשר הוכנסו אל הפה. הפתחים אבדו ואינם, ועימם אובדת אפשרות הילד ללגום מים אחרים, לראות מראות אחרים, לזכות למגע אחר עם זולתו.

האובדנים הנוראים – אובדן העצמי, אובדני הגוף והנפש – מובאים בשיר החותם את הספר. אביא אותו כאן במלואו:

.

האגדה על נרקיסוס

יֶלֶד אֶחָד רָצָה לְחַבֵּק

וְנִסָּה לְהָרִים אֶת הַיָּד –

אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר.

.

רָצָה הַיֶּלֶד לִלְמֹד אֵיךְ,

נִסָּה לַחְשֹׁב –

אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר.

.

רָצָה הַיֶּלֶד לְסַפֵּר,

נִסָּה לִפְתֹּחַ אֶת הַפֶּה –

אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר.

.

רָצָה הַיֶּלֶד לְהִתְעַצֵּב,

נִסָּה וְנִסָּה לְאַמֵּץ אֶת הַלֵּב –

אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר.

.

עָמַד הַיֶּלֶד מוּל הַמַּרְאָה,

רָצָה לִרְאוֹת –

אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר.

.

כמה ביקש הילד מגע אחר עם העולם – רצה לחבק זולת, לחשוב את מחשבותיו, לחוות את רגשותיו, לראות את עצמו ולהתקיים – אך הועלם. אני מבקשת לומר לילד זה, כשם שכתבה צביה ליטבסקי במסתה "לקרוא לזה בשם" (על הקו 7, קיץ 2004) כי מעשה שירתו הוא "יצירה של מציאות. הוא שחרור של יסודות כאוטיים מן האלם שנכפה עליהם. הוא מעשה בעולם". לומר לו כי קולו נשמע, כי חווייתו נחווית בלב הזולת הקורא, ומהדהדת בנפשו. הרקוויאם הקטן, רקוויאם לילד הקטן, מושר ומגיע אל פתח לב הקורא.

על כריכת הספר תמונת פסל מלאך זך פנים, אשר נם בתוך כף יד. מי ייתן וימצא הילד הרך, הילד אשר הוקפא, מעט מנוחה בכף הקורא הקשוב, שליבו פתוח. חלקי הנפש האבודים של הפעוט אשר אובנו, נכרתו ואוינו, מהדהדים בשעת הקריאה בגוף ובנפש. כך נחווים בעת הקריאה אימה וכאב עמוק, כמו גם חמלה, משאלה להפר את הזוועה, להעניק הגנה ורוך ולו לרגע, ולו בדיעבד. להחם מעט את שקפא. הנה קולו של הפעוט, הילד – הנה הוא חי ונשמע.

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת בקליניקה פרטית וחברת מכון "טריאסט שריג" לפסיכותרפיה. בוגרת תואר ראשון בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב. תלמידת התוכנית המתקדמת לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ויניקוטיאנית במרכז ויניקוט. פואמות פרי עטה פורסמה בגיליון מיום 22.09.22 ובגיליון אוקטובר 2023 של המוסך.

.

רון בן אשר, רקוויאם קטן, ספרי עתון 77, 2023.

ותקרא עטיפה

.

» במדור ותקרא בגיליון הקודם של המוסך: אורן ירמיה על "ולדימיר" מאת ג'וליה מיי ג'ונאס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Tag 158 420 315

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פודקאסט | לפוגג את המיתוס

שני פוקר, מעורכות האסופה החדשה משירי יונה וולך, ״השירים שמחוץ לספרים״, מספרת לדפנה לוי על תהליך הליקוט, המחקר והעריכה ועל הניסיון להקנות לדמותה של המשוררת נופך פחות מיתולוגי

שני פוקר, מעורכות האסופה החדשה משירי יונה וולך, השירים שמחוץ לספרים (הקיבוץ המאוחד והבה לאור, 2024), מספרת לדפנה לוי על תהליך הליקוט, המחקר והעריכה ועל הניסיון להקנות לדמותה של המשוררת נופך פחות מיתולוגי.

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Tag 158 420 315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירים למאיר: יצחק שלו כותב לבנו הפצוע

כשמאיר שלו היה עוד חייל בסדיר, הוא נפצע קשה בפעילות מבצעית. אביו, הסופר והמשורר יצחק שלו, סעד אותו במיטת בית החולים במשך חודשים רבים. הוא גם כתב על כך ספר שירים מכמיר לב שלוקח אותנו ממלחמת ההתשה הישר אל עולמם של הפצועים והפצועות מאז ה-7 באוקטובר

715 537 Blog (3)

יצחק שלו וכריכת ספרו "נער שב מן הצבא", 1970.

 

ב-1967 היה יצחק שלו משורר וסופר ידוע. הוא היה גם אב חרד למאיר, בנו הבכור ששירת בסיירת גולני.  

מאיר שלו כבר היה פז"מניק בשירות הסדיר, לוחם בסיירת גולני, כשפציעה קשה איימה על חייו. הוא השתתף במלחמת ששת הימים והדריך טירונים עד לאותו ליל חורף, בו לקח חלק בפעילות מבצעית בבקעת הירדן. לאחר טעות בניווט של מפקד החוליה, נפצע שלו הבן. צרור יריות מכוח צה"לי נוסף שהיה באותו אזור פגע בפלג גופו התחתון.

25 שנה לאחר האירוע סיפר מאיר שלו:

"אני זוכר כל קליע שקרב אלי ופגע בי. הקליע הראשון פגע בי בגבי, סמוך מאוד לעמוד השדרה. התחושה היתה כמו בעיטה של סוס. זו עוצמה שקשה לתאר במילים. הקליע יצא מן הצד הקדמי של האגן, בצד ימין, אתרי ששבר את עצם האגן. הפגיעה ממש הרימה אותי וסובבה אותי. הקליע השני פגע בי מלפנים, סמוך לחור היציאה של הקליע הראשון. שוב באגן. נפלתי על הגב. תוך כדי נפילה, אחת מרגלי התרוממה ואז פגע בי קליע נוסף ממש מעל הברך ושבר את עצם הירך, והוציא אותה אל מחוץ לבשר. קליע רביעי פגע לי בשריר השוק, מתחת לברך. אותו גילו רק בבית החולים. מאחר שהפגיעה היתה בבשר ולא בעצם, כבר לא חשתי בכאב, על רקע כאבי התופת של הפצעים הקודמים."

(מתוך ריאיון עם מיכה פרידמן ב"הארץ", מה-11 בנובמבר 1992⁩)

במחנה 7.9.1988 (3)
מתוך כתבה של מאיר שלו בעיתון "במחנה", בה התבקש לחזור לבסיס של סיירת גולני בה שירת יותר משני עשורים קודם לכן, 7.9.1988. אפשר לראות את רגלו הפצועה: "היא לא מעץ, הכל בסדר. אבל בשעת מאמץ היא זקוקה למחוך".

הוא הובל במסוק לבית החולים "העמק" בעפולה בו נולד 20 שנה קודם לכן. יצחק ובתיה, ההורים המודאגים, ליוו את בנם בחודשים בהם שכב בבית החולים וניהל מאבק עיקש לשוב ולעמוד על רגליו, מאבק שבו ניצח בסופו של דבר.

לנוכח הפחד והכאב שליוו את מאיר, עשה יצחק שלו את מה שהוא עושה הכי טוב והעלה את תחושותיו על הכתב. ספר השירה השישי של יצחק שלו: "נער שב מן הצבא", נולד כתוצאה מהחודשים הקשים הללו, שבו התנדנדה המשפחה בין פחד לתקווה. 

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.40
"נער שב מן הצבא", יצחק שלו, 1970.

ספר השירים "נער שב מן הצבא" יצא לאור ב-1970, אך השירים בו לא התיישנו. השירים בספר המוקדש למאיר שלו, נוגעים בשלבים השונים של אירוע הפציעה ופורטים אותו לתמונות מוכרות ומצמיתות לב: ההליקופטר שלוקח את מאיר הפצוע קשה לבית החולים; הרופא שטיפל בו; קצינת העיר שהגיעה להודיע להורים על פציעת בנם; כסא הגלגלים בו התנייד בנו הצעיר והחברים מהיחידה שבאים לבקר בבית החולים. את כל התמונות הללו למדנו להכיר טוב מדי במלחמות ישראל, וכעת הן טריות מתמיד.

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.41

עברנו על כמה משירי הספר כדי למצוא בקשר הפרטי בין אב ובנו את סיפורם של הפצועות והפצועים מאז ה-7 באוקטובר.

997009656374305171
משפחת שלו: מימין ההורים יצחק ובתיה, הילדים – משמאל מאיר ומלפנים רפאלה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מושב נהלל, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

השיר הראשון בספר נקרא "אותו קיץ עם בני שלי" ומחבר אותנו לשינוי המתרחש בקשר בין אב לבן, קשר מיוחד שהיה ליצחק ולמאיר עוד טרום גיוסו לצבא:

 בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַתָּה וּבִדְרָכִים נֵלְכָהּ
וּכְבָר אֵינִי צוֹעֵד בָּרֹאשׁ כִּי אִם מֵאֲחוֹרֶיךָ.

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.41 (3)

 

השיר השני בספר, "הליקופטר נע מערבה", נוגע כבר בפציעה ובנסיבותיה. יצחק שלו מזכיר את משימתם של הלוחמים, להגן על אזרחי המדינה:

טָס מֵעַל הָרְפָתוֹת, בָּתֵּי הַתִּינוֹקוֹת,
-כָּל אֲשֶׁר הֵגֵן עָלָיו הַנַּעַר בְּנִשְׁקוֹ.

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.41 (2)

 

בשיר "הרופא" הוא כותב על הרופאים, "לוחמי בית החולים", ועל המשימה העצומה המונחת בידיהם:

עַל כֵּן נְעָרִים יְהוֹדֻךָ,
אַתָּה הַמְּתַקֵּן אֶת שְׁגִיאוֹת הַמְּדִינַאי, הַמַּצְבִּיא,
וּמְבַטֵּל הַזְמָנוֹת שֶׁשָּׁלַח הַשָּׂטָן לְקַבְרָן, לְמַסְפִּיד,
וּלְחוֹקֵק אוֹתִיּוֹת מַצֵּבָה…

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.42 (1)

 

גם החפצים הדוממים, כמו מקבלים חיים ומשמעות בשירים של יצחק שלו לבנו. בשיר "כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים", הוא מספר סיפור של לוחם אחר שכנראה היה שכן של מאיר שלו במחלקה בבית החולים:

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר קָטְעוּ אֶת רַגְלָיו
נָתְנוּ לוֹ כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים
לָשׁוּט בּוֹ בְּבֵית הַחוֹלִים
בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת הַמּוּאָרִים וְהָאֲפֵלִים,
וּלְבַקֵּר אֶת הַפְּצוּעִים בְּכָל הַחֲדָרִים,
אֶת הַיְּשָׁנִים וְהֶעָרִים,
אֶת מְאִירִי הַפָּנִים
וְאֶת הַמָּרִים.

יצחק שלו מדריך טיול בשנות ה 70 ויקיפדיה
יצחק שלו מדריך טיול בשנות ה-70', מתוך ויקיפדיה.

אחד מהגורמים לתקרית הקטלנית בה נפצע מאיר מירי כוחותינו, היתה טעות בניווט של מפקד הכוח.  מאיר שלו כתב באחת מרשימות, אי אז, בצחוק מהול בעצב, שמאז לעולם לא נתן לאחרים לנווט במקומו, ויצחק שלו כתב על התקרית הזו את אחד משיריו המפורסמים  "אשר לא סומן במפה":  

עֵינָיו רוֹעוֹת בְּמַפַּת מֵאָה הָאֶלֶף,
עֵינָיו בְּקַוֵּי הַגֹּבַהּ – כְּצֹאן בְּשֶׁלֶף

מָקוֹם שֶׁצְּפוּפִים הַקַּוִּים – תְּלוּל הַמִּדְרוֹן,
וְדוֹפֵק שָׁם הַלֵּב כִּמְכוֹנָה בַּחֲרוֹק הַקָּרוֹן
לֹא סֻמְּנוּ הַדְּפִיקוֹת

סֻמַּן שִׂיא הָהָר, לֹא סֻמְּנוּ עֲנָנִים.

לֹא סֻמְּנוּ עִקְבוֹתָיו שֶׁל סַיָּר
שֶׁנּוֹרָה לְעָפָר.
סֻמַּן קַו הַגְּבוּל.

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.45 (1)

 

למרות שיצחק שלו זכה לכך שבנו יינצל מפגיעתו הקשה, השכול ליווה אותו בזמן פציעתו של מאיר. בייחוד כאשר האבות השכולים של חבריו של מאיר לצבא היו באים לבקר במחלקה בה אושפז בנו. בשיר "תמונותיהם" נוגע שלו במה שעד היום לופת את הלב – התמונות היפות של הגברים שישארו לעד צעירים: 

הַמַּצְלֵמָה תָּפְסָה בְּלוֹרִית בְּנִפְנוּפָהּ,

קָלְטָה זִיווֹ שֶׁל מֵצַח, נֹגַהּ קִמְרוֹנוֹ,
וּכְמוֹ צֻוְּתָה לִרְשֹׁם לָעַד אֶת פְּנֵי הַנַּעַר
טֶרֶם יֵעָלְמוּ בְּצֹהַר שִׁרְיוֹנוֹ.

וְלֹא נִחֵשׁ לִבּוֹ אֶת הַבָּאוֹת עָלָיו,
וְאֶת אֲשֶׁר צַפְנוּ יָמִים לִתְמוּנָתוֹ,
וְאֵיזוֹ הַתְּמוּנָה אֲשֶׁר תָּבוֹא עִמָּהּ
לָנוּחַ בְּצִדָּהּ בְּרֹאשׁ עַמּוּד עִתּוֹן.

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.46

 

בתוך הכאב וחוסר הודאות שאופפים כל מי שאהובו שוכב בבית חולים, מצליח יצחק שלו לראות גם את רגעי החסד והרעות. בשיר אַהֲבַת תַּרְמִילֵי הַצַּד", כותב שלו על החברים לנשק שהצילו את בנו בשטח, מצילים אותו גם לאחר הפציעה:

הִנֵּה הוֹלֵךְ אַתָּה לְבַד
בְּפַאֲתֵי שָׂדֶה.
אַךְ לָעַד אֵינְךָ לְבַד
וְלֹא תֵּלֵךְ בּוֹדֵד
הִנֵּה צִלּוֹ שֶׁל עוֹד אֶחָד
עַמְּךָ הוּא מְדַדֶּה.

תָּמִיד יְהִי עִמְּךָ אֶחָד
אֲשֶׁר אֶל מוּל הָאֵשׁ
יָשׁוּב אֵלֶיךָ לִשְׂדֵה,
זוֹחֵל וּמְגַשֵּׁשׁ,
וּבְקוּרוֹ יְמַשֶּׁכְךָ
בֵּין קֶלַע וּמוֹקֵשׁ.

וְלֹא תֻּטַּל אֶל בֵּין פְּצוּעִים
בְּלִי רַע, לְבָדָד.
הִנֵּה בָּאִים אֶל מִטָּתְךָ
שֶׁלְּךָ. אֶחָד אֶחָד.
וּמוֹצִיאִים הֵם אַהֲבָה
מִתַּרְמִילֵי הַצַּד…

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.44
Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.44 (1)

 

פציעה קשה היא אירוע משנה חיים עבור הפצוע ומשפחתו. אהבתו של האב המשורר לבנו שזורה בין דפיו של הספר היפה והצנוע הזה ופציעתו של מאיר מצאה ביטוי בכתיבתו העשירה של אביו. שיריו הן כמעין תמונות סטילס התופסות רגע אחד, זווית התבוננות חד פעמית על המאורעות הכאוטיים של אותה העת. הנצחתם והעברתם לנייר נותנת משמעות ומנוחה לעבר הסוער ואולי מאפשרת לעבור הלאה, להתמודדויות הבאות.  

ימיה האחרונים של הקהילה היהודית בעזה

מסמכים אשר התגלו לאחרונה במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית שופכים אור חדש על הקהילה העברית הנשכחת בעזה, וכן על יהודים אשר גרו וביקרו בעיר אף לאחר סופה הרשמי של הקהילה

715 537 Blog

על שפת הים בעזה, 1924. תצלום זה הוא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמין במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

העשור השני של המאה העשרים היה העשור האחרון לקיומה של הקהילה היהודית בעזה.

הקהילה, שבימים עברו חיו ופעלו בה דמויות ידועות כגון נתן העזתי, תלמידו של שבתי צבי, ור' ישראל נג'ארה, מחבר הפיוט יה ריבון עלם, הלכה והצטמצמה.

במכתב משנת 1926, אשר התגלה בארכיונו של חוקר יהדות המזרח משה דוד גאון, מחבר היצירה המונומנטלית "יהודי המזרח בארץ ישראל", האצור בספרייה הלאומית, פנה מר דרומי, מזכיר ועד הקהילה העברית בעזה אל גאון ומסר לו פרטים על מצבה של הקהילה. דרומי סיפר כי לקהילה יש ועד נבחר והיא מונה 51 נפשות, אשכנזים וספרדים, וזאת בניגוד לתקופה שקדמה למלחמה, אז שהו בעזה קרוב למאה יהודים.

Whatsapp Image 2024 02 05 At 18.36.02
מתוך ארכיון משה דוד גאון, שנמצא בתהליך רישום והנגשה באדיבות קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון

בפרעות תרפ"ט יהודי עזה נאלצו לברוח מהעיר, וזה היה סופה הרשמי של הקהילה, אך האם פירושו של דבר שהנוכחות היהודית בעזה תמה?

קהילת עזה ידעה במרוצת הדורות עליות ומורדות, ובמחצית הראשונה של המאה ה-19 פסקה מלהתקיים, ככל הנראה עקב הפלישה ממצרים של מוחמד עלי. במחצית השנייה של המאה ה-19 חודש הישוב היהודי בעיר ביוזמתם של קלונימוס זאב ויסוצקי, מייסד חברת התה ויסוצקי, וחכם ניסים אלקיים, תלמיד חכם וסוחר יליד מרוקו. יהודי העיר היו ברובם בני היישוב הספרדי שהכירו את השפה והתרבות הערבית.

הם הגיעו אליה ממקומות מגוונים, בעיקר מיפו, אך גם מחלב, חברון ואף מאירופה. רובם הגדול עסק במסחר, בייחוד בשעורה וחנדל, אבטיח מר בעל סגולות רפואיות, הגדל בסביבות עזה וידוע גם בשמות אבטיח הפקועה וגפן השדה. בשל קשרי המסחר הענפים שלהם עם השבטים הבדואיים המקומיים, התגוררו חלק מיהודי העיר במשך מספר חודשים בשנה בסמוך לשבטים, מחוץ לעיר, ואף אמצו מהם גינונים שונים. לדוגמא, הגברים היהודים נהגו לרכב על סוסים ולחגור אבנט עם פיגיון ואקדח. יהודי עזה עסקו גם בבנקאות, ובעיר נחנך סניף של בנק אפ"ק. מנהלו, אברהם אלמליח, סיפר בזיכרונותיו כיצד ביום הפתיחה נסעה הנהלת הבנק ברכבת מיפו לעזה , ולאורך הדרך ליוו אותם איכרי המושבות היהודיות, ויהודי עזה, בשירים וברכות. הבנק זכה לכבוד גדול בעיר, ואלמליח, מנהל הבנק, נהג להסתובב תמיד מלווה בשני קוואסים, שומרי ראש של כבוד.

עקב בידודה מקהילות אחרות, קהילת עזה הייתה בדרך-כלל מלוכדת ומגובשת. בני העיר סיפרו בזיכרונותיהם כי משפחות שונות מהקהילה נהגו לחגוג יחדיו את סוכות ופסח. המשפחות היהודיות נהגו להתגורר במתחמים משותפים למספר משפחות, כאשר בכל מתחם הוקצה חדר לאירוח יהודים שנאלצו ללון בעיר במהלך מסע מקהיר לארץ-ישראל.

בארכיון משה דוד גאון קיימות עדויות לערבות ההדדית בין חברי הקהילה. בין השאר, שמורים בו מכתבים מראשי הקהילה לראשון לציון, הרב משה פרנקו, עם בקשות לתמיכה בבני הקהילה, לקראת חג הפסח.

Whatsapp Image 2024 02 05 At 18.36.00
מתוך ארכיון משה דוד גאון, שנמצא בתהליך רישום והנגשה באדיבות קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון

גם חיי הדת היו מפותחים בעיר, ופעלו בה רב, שהיה גם מלמד, שוחטים יהודים, מקווה ובית קברות. למרות שזו לא הייתה קהילה גדולה, פעלו בעיר שלושה בתי כנסת, אחד לכל משפחה. ביוזמת אחד מנכבדי הקהילה, ניסים אלקיים, שהושפע מאליעזר בן יהודה, הוקם בעיר בראשית המאה ה-20 בית ספר עברי, בו לימדו שני מורים אשר נשלחו מירושלים. כרב הקהילה שימש בחלק מהזמן הרב ניסים אוחנה, לימים רב בניו יורק, מצרים, מלטה וחיפה. בעת שהותו בעזה כתב הרב אוחנה ספר, בשיתוף עם המופתי של עזה, השייח' עבדאללה אלעלאמי, שכותרתו: "ודע מה שתשיב לאפיקורוס: תשובות ברורות מהתנ"ך עצמו". מטרת הספר הייתה לתת ליהודים ולערבים תשובות כנגד אנשי המיסיון, אשר הפעילו באותה עת בית חולים בעיר.

מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות ביישוב היהודי בעיר. מרבית יהודי העיר היו בעלי נתינויות זרות ועקב כך גורשו על ידי השלטון העות'מאני מהארץ. משפחות בודדות היו אמנם בעלי נתינות מקומית ויכלו להישאר בעיר, אך נדרשו בחובת גיוס לצבא העות'מאני או, לחילופין, בתשלום כופר גבוה. כתוצאה מכך, פסק למשך מספר שנים היישוב היהודי בעיר, עד לסיום המלחמה. לאחר תום המלחמה וכיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי (אשר הקים בעיר בית קברות צבאי ובו מספר מצבות של חללים יהודים), החלו היהודים אט-אט לשוב לעיר, אך ההתעוררות הלאומית הערבית פגעה ביחסי השכנות הקרובים בין יהודים וערבים. בין השאר, ערבים רבים נמנעו להשכיר בתים ליהודים, ומאחר שחלק מעזה חרב במהלך הקרבות, היהודים התקשו להשיג דירה בעיר. הקהילה היהודית בעיר סבלה גם מהעדר תמיכה מצד המוסדות הלאומיים, אשר כבר לא ראו ערך בהתיישבות יהודית בלב ערים ערביות, והעדיפו להתמקד בפיתוח יישובים חקלאיים חדשים.

בחודש אב שנת תרפ"ט הגיעו הדברים לנקודת רתיחה. כחלק מהמאורעות ברחבי הארץ, גם בעזה נעשה ניסיון לפגוע באנשי הקהילה. על פי דיווחי העיתונות היהודית באותה תקופה, יהודים שהיו בעיר התבצרו בבית המלון היהודי הסמוך לבניין המשטרה. המון ערבי שתקף אותם נאלץ לסגת לאחר שאחד היהודים ירה באקדח שהיה ברשותו, ויהודים אחרים שפכו חומצה גופרית על אחד הפורצים הערבים (ראה למשל בגליון הארץ מתאריך 1/9/1929, או בזכרונותיה של תושבת העיר שרה יפה, כפי שהובאו בגליון מעריב, 9/12/1956). בסיוע כמה ערבים נכבדים מהעיר שהיו בקשרי ידידות עם אנשי הקהילה, ובעזרת אנשי המשטרה הבריטית, הצליחו היהודים לעלות על משאיות שלקחו אותם לתחנת הרכבת בעיר, שם הם נאלצו לחכות לבואה של הרכבת מאלכסנדריה ללוד, תוך כדי שההמון מנסה להשיג אותם. זה היה סופה של הקהילה היהודית בעזה.

אמנם הקהילה בעזה חדלה מלהתקיים לאחר מאורעות תרפ"ט, אך עזה לא נשתכחה מליבם של היהודים. קבוצות יהודיות, בין היתר בהדרכת חוקר הארץ יוסף ברסלבי, ו"אגודת המשוטטים בארץ ישראל", המשיכו לבקר בעיר. בחוזר של "אגודת המשוטטים", שמשה דוד גאון היה פעיל במסגרתה, פורסמה בשנת 1934 מודעה על טיול של האגודה לדרום הארץ, באר שבע, אשקלון ועזה. המטיילים התבקשו להביא עמם אוכל ליום וחצי, צפחת מים, ספר תנ"ך ומפת האזור. בין השאר, הטיול כלל ביקור במסגד העתיק של עזה, בו נמצא עמוד ועליו מנורה בת שבעה קנים.

Whatsapp Image 2024 02 05 At 18.36.01 (1)
מתוך ארכיון משה דוד גאון, שנמצא בתהליך רישום והנגשה באדיבות קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון

מסמכים שנמצאו בארכיונו של היזם בן הישוב הישן, שמואל צבי הולצמן, שאף הוא אצור בספרייה הלאומית, מעידים כי גם לאחר פירוק הקהילה בעזה, עדיין גרו יהודים בעיר וחלמו להקים את קהילתם מחדש. במכתב משנת 1933, פנה להולצמן אגרונום יהודי תושב עזה בשם אליהו קפסוטו, שהיה ממונה מטעם עיריית עזה על הצומח בעיר, וביקש ממנו לשלוח לו זרעי דשא.

Whatsapp Image 2024 02 05 At 18.36.02 (1)
מתוך ארכיון שמואל צבי הולצמן

הולצמן עצמו תכנן לחדש את ההתיישבות יהודית בעזה. בטיוטת תזכיר אשר נמצאה בארכיונו האישי, מופיעה תכנית מפורטת להקמת חברת מניות, "חברה ארץ ישראלית לנטיעה ובנין בע"מ", שמטרתה הקמת מושבה יהודית סמוך לעזה. התוכנית לא יצאה לפועל ולא ידוע לנו עליה פרטים נוספים. ייתכן כי הולצמן נטש את תוכניתו, כדי להתמקד בהקמת גוש עציון, אותו הקים באותה תקופה.

Whatsapp Image 2024 02 05 At 18.36.03
מתוך ארכיון שמואל צבי הולצמן

ארכיון משה דוד גאון נמצא בתהליך רישום והנגשה בספרייה הלאומית, הודות לתרומתה האדיבה של קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון, המוקדשת לזכרו של שמואל ישראל. אריק קיציס הוא הארכיונאי האחראי על הטיפול בארכיון משה דוד גאון.