עלווה
ערן סגלסקו
.
יהודית התנשפה כשצעדה במעלה שביל אבן הגיר. עצי אלון הביטו אליה מצידי הדרך, אך היא מצידה ראתה בהם רק את שאינם – מערה עם פתח מקושת, או סלע גדול ועליו סימון אדום. רביב היה בשיא הדרך, קומתו קטנה על רקע דופן ההר האפרפר.
"אתה רואה שם את הסימון," פלטה בקול יציב ככל יכולתה, "מתוקי?"
"אין פה כלום," אמר רביב בידיים שלובות, "פשוט תבואי כבר."
יהודית הרגישה את חוסר הסבלנות שלו מעקצץ תחת טבורה והקפיצה את התיק על כתפה. האוכל וצמד הבקבוקים שסחבה עבורם שקשקו כשהזדרזה, המים שבתוכם טולטלו כמו זרועותיה העבות. לפני עשר שנים, גם עם רביב על הגב, היא לא הייתה אפילו מזיעה כאן. בין ההתנשפויות הודתה בפני עצמה כי גם אם היא לא יודעת בדיוק באיזה רכס הם, לא נראה לה שהגבעות הן אלו שהשתנו מאז.
"איזה כיף כאן, נכון?" השמיעה יהודית בעודה מעפילה לצידו של בנה. רביב לא השיב, ויהודית הבחינה שוב בקווים הכחולים שקשקש בעט על זרועותיו הדקות. כנגדם היא ראתה בעיני רוחה את מחברות בית הספר שלו שנותרו ריקות כבר שבועות, אך בלעה את המילים. הם ברגע יפה עכשיו וגם ככה כבר רבו על זה בבית, יש זמן לכל דבר. יהודית הניחה יד על הכתף הצנומה, נזהרת שלא להישען יתר על המידה למרות הכאבים שחשה בברכיים. "זה מדהים, כל העצים והצוק הזה שם והים. זה יפה, לא?"
פיסת העור שבין הסנטר לשפה התחתונה של רביב התנפחה כפיה של קרפדה, יהודית לא פגשה עוד ילד שנהג להוציא לשון בתוך הפה. עיניה ניגשו בחשש אל האף הקטן שהתקמט לו. "זה לא מוצא חן בעיניך? הרבה זמן לא טיילת כאן."
"זה לא טיול ככה, כשעוצרים כל שתי שניות." רביב בעט באבן קטנה וניתַק ממגעה של אימו, "בחיים לא נגיע למערה בקצב הזה."
חיוכה וידה של יהודית נשארו תלויים לרגע באוויר ונשמטו לאט. "מה פתאום, אני בטוחה שתכף נמצא סימון ונגיע צ'יק צ'ק למערה, אל תהיה ככה."
רביב משך בכתפיו. "אבא בחיים לא הלך מכאן," אמר והמשיך בשביל שהלך וירד.
האוויר נכנס אל נחיריה של יהודית בשתי שריקות קטועות, ולפתע חשה שהיא במקום לא לה, שתכף יגיע אחד מפקחי השמורה ויגער בה על הסגת גבול, גם אם הייתה משוכנעת שהלכו רק בשבילים הסלולים. היא הביטה בגבו השותק של בנה, מתרחק ויורד בשביל הזרוע אבנים קטנות, מתגלגל מטה כמו סלע. היא תשיג אותו, חשבה, וכפות רגליה פעמו בכאב. רק לא להילחץ.
לרגע עוד הביטה אל הנוף הלא מוערך, אל שלוחות ההר היורדות ונפגשות עם קו החוף. עננים אפורים נראו עתה עולים מן הים, קרובים וגדולים מכפי שמצא חן בעיני יהודית. אבל היא בדקה פעמיים ובתחזית אמרו שיהיה שמשי, הם ממש אמרו. נדמה היה לה שהעננים רק הולכים ומתכהים, אך היא הפנתה ראשה אל בנה שהלך וקטן. איך הוא כבר הרחיק כל כך? היא החלה יורדת בעקבותיו, נזהרת שלא למעוד על האבנים, חשה גמלונית בכל צעד. גם אם יטפטף קצת אנחנו נספיק להגיע. תכף נמצא את המערה והכול יהיה בסדר, ורביב פשוט ישתגע כשנראה את העטלפים שלו. טיול על־אמת בדיוק כמו שהוא דמיין, רק איפה הסימונים המטופשים האלה?
הירידה הפכה למישור, אבני הגיר הקטנות לאדמה חומה ורכה, והשביל החל להתפתל מסביב לוואדיות חרושי עצים. יהודית השתרכה מאחור בקרסוליים דואבים, מביטה בבנה נעלם מאחורי הסבך שבלב כל עיקול. היא כמעט חייכה כשהבחינה בחולצת הכדורגל האדומה בין הענפים. נראה היה שהוא ממתין לה. אבל החיוך פרח לו יחד עם רביב, שרגליו הטופפות במקומן אצו הלאה. היא הבינה שהספיק לו המבט המאשש שהיא עדיין שם.
מן העלבון שהתפתל בגרונה יהודית השתדלה להתעלם, אך צעדיה הפכו כבדים. היא התרגזה למשמע העלים שרחשו ברוח. לפי הסיפורים שהיה מספר רביב אחרי טיולים עם בועז, אפשר היה לחשוב שהכרמל הוא גן חיות, אבל היום אפילו קצה זנב של לטאה לא ראתה; שום קול לא נשמע פרט לרחש הזה, העקבי והמרגיז. מה הפלא שרביב עצבני כל כך?
שוב נעלמה החולצה האדומה, הפעם מאחורי מדרגות סלע, ויהודית נתקפה בעתה. היא החישה צעדיה, אך נעצרה בבהלה. כתפה נחבלה באחד מענפי העצים. היא שמטה את היד שקפצה אל חזה ולרגע קיללה את העצים האלה, שעומדים מבולגנים בכל מקום. הכאב העמום כמעט חלף, אך הקול הפריך שעלה מן הפגיעה העלה בה תחושה כאילו העץ נעץ בה את אצבעו וקרא – "זקנה, אמא זקנה. זה באמת לא טיול ככה."
הייתי צריכה לדבר עם בועז, חשבה יהודית כשהכאב בכתפה דעך. "הוא עדיין הילד שלך," דמיינה עצמה מטלפנת ואומרת, זה הרי עבד בפעמים הקודמות. אבל לא, עם בועז כבר אי אפשר לדעת. היא הביטה בשיחי הלוטם שנצמדו לשולי הדרך, קומתם הנמוכה צמודה לקרקע כמו חששו ליפול אל הוואדי.
יהודית הניחה יד על סלע גדול. היא נעזרה בו וירדה בזינוק קטן במדרגות האבן שהחביאו את בנה. רביב עמד בסמוך, חולצתו כמעט מתמזגת עם עץ קטלב, כתפיו משוכות עד אוזניו.
"הלוואי שהייתי יכול ללכת עם אבא," יהודית שמעה אותו אומר, אך פיו נותר סגור. למעשה הבחינה ששיניו מקרקשות ומייד הוציאה מהתיק את הסריג שהביאה בשבילו. רק עכשיו נתנה דעתה על שהרוח התקררה. רביב הרים ידיים בשתיקה כשהלבישה אותו. היא הביטה בידיים הקטנות שנעלמו בשרוולים ואחר בעיניים שהביטו בה. מה כבר היא יכולה לתת לעיניים הנבונות האלו שלו, מה היא יכולה לספר לו, שבועז, או המורים בחוגים הרבים ששלחה אותו אליהם, לא סיפרו טוב יותר.
רביב משך באף וחיכך בו את שרוולו. "אני רק מקווה שנספיק לראות את העטלפים," אמר וניפח את פס העור שבין שפתו העליונה לאפו. לרגע עוד נראה היה ליהודית שהוא רוצה לומר עוד משהו, אך הוא רק קיפץ לו הלאה בין הסלעים. שוב מופיע ונעלם הרחק מהישג יד. יהודית האיצה אחריו, מדמיינת כיצד יעצור לידה וייצמד אליה כשיגיעו אל המערה.
הם נכנסו לחורש סבוך, האוויר תחת הצל הכבד היה קר ולח. הבלורית של רביב הבליחה מעבר לשיחי אלת המסטיק וענפי הרדוף הנחלים, שהוא רעיל, ציינה יהודית בראשה, כאילו הידיעה הזו הקנתה לה שליטה על סביבתה. צינה נתפסה לזיעה שעל גבה ושלחה רעד חסר אונים אל אחורי ראשה. היא חשבה כבר להודות בפני רביב שהם הלכו לאיבוד ושהם צריכים להסתובב ולחזור.
היא הביטה סביב, בוחנת את הסלעים, מחפשת אחר שלושה פסי צבע דהויים שמסתתרים אולי תחת האזוב. שוב לא מצאה דבר, אך בתוך השביל הזר נתפסו עיניה של יהודית בידו הארוכה של רביב. היא נמתחה מעלה, גבוה משנראה לה הגיוני כשקפץ מעל סלע בעזרת ענף. זה הילד שיושב מלפנים בכל תמונה כיתתית כדי שלא יוסתר? מתי הגב שלו התארך כל כך? היא חשה את גבה שלה נמתח בגאווה. בין המעבר, מציאת העבודה, בית הספר החדש, המשפט, היא לא זכרה מתי הם היו כל כך הרבה זמן יחד, רק שניהם.
עננים אפורים הגיחו בין הרווחים שבכיפת העלים, ממש מעליהם. יהודית הביטה בהם ובבנה המתרחק. חלק בה רצה למשוך אותו ביד ולהחזיר אותו הביתה לפני שיחשיך, לפני שבאמת ילכו לאיבוד. אומנם אז זה באמת לא יהיה טיול, ולא היה לה ספק שהיא תתכבד במנה יפה של דלת סגורה מצד רביב, אבל עדיף שיהיה סגור ומרוחק מאשר לא בטוח. המחשבות התנגנו בראשה, אך בבטן, במקום שבו בעטו פעם רגליים קטנות, היא הרגישה עכשיו מילים זעירות מתדפקות – אנא, שרק תהיה לו סיבה אחת לשמוח איתי.
אור אפרפר חדר מבעד לסככת העצים. רטט קל עבר בגבו של רביב. הוא התחיל לרוץ. יהודית מיהרה אחריו, ההתלהבות עוד לא מתגבשת לכדי שמחה. האור גבר והחורש נפתח אל תוך ואדי רחב. הם עמדו במקום כשזיהו את המצוקים האדמדמים שמצדיהם. זו לא הייתה הנקודה שאליה תכננה שיגיעו, אבל לא היה ספק, היא הכירה את המקום. הם הגיעו לעמק המערות.
יהודית נשמה עמוק, רצתה להכיר תודה למישהו, למשהו, אך המחשבה התפוגגה כשהריחה אבק רטוב נישא באוויר. באופק נראה הים, דחוס תחת המעטה האפור שמעליו. רעם עמום נשמע ויהודית חשה את הרעד שאחז בבנה.
"זאת המערה שם, נכון?" יהודית הצביעה, ורביב הנהן. היא זיהתה את הלחי הנצמדת לכתף והמבט, הרוצה־אך־החושש מאין ספור ימי הולדת ומתקנים בפארק. יהודית לקחה את ידו של בנה. רק עוד קצת, הגשם לא יטריד אותו בתוך המערה, חשבה והמשיכה בשביל כשהרוח שורקת סביבם.
הדרך נפתחה והתרחבה. שיחים ועצים בודדים עמדו שם, רועדים ברוח או משקשקים מקור. יהודית הסיטה קווצת שיער מפניה והבחינה בתחילת העלייה למערה. לא קרובה, אך בטווח ראייה. טיפה נחתה על מצחה של יהודית והיא הורידה את מבטה.
כף ידו של רביב התהדקה על שלה, ובראשה עלו מילות שכנוע והרגעה, אך הן הוחרשו תחת הטפטוף שהפך לגשם שוטף. בצעד אוטומטי יהודית התקדמה במהירות, ובידה משכה את רביב. כל נקודה בגופה חשה את דקירת המים. הבגדים נצמדו לגופה, רגליה שקעו באדמה הבוצית, עיניה נסגרו לחריצים מגוננים, והעולם הלך ונסגר מאחורי מסך אפור. הם בטח כבר ממש קרובים, היא ניסתה לסוכך על עיניה כדי למצוא את תחילת העלייה, אך משיכה חדה בזרועה איבנה אותה במקומה. רביב משך ממנה את ידו.
"זה רק גשם, חמודי," היא צעקה וחייכה.
פניו של רביב נראו כאילו מסגרת הלכה והתהדקה עליהם מכל צד. סנטרו, לחייו, העיניים והמצח, כולם כמו ניסו להידחס לנקודה אחת קטנה. הוא מעולם לא נראה כך.
"אנחנו ממש קרובים. רביבי, רק עוד קצת, טוב?"
רביב הניד בראשו. "אני רוצה הביתה."
אבל מה הטעם בכל הטיול הזה אם הם לא יגיעו למערה שלו? יהודית התכופפה וכרעה מול בנה. בדיחה, היא רק צריכה לספר איזו בדיחה והכול כבר יירגע. היא הניחה את ידה על כתפו של רביב. בועז ידע לעשות את זה, אבל בועז לא כאן ולא היה מגיע למצב הזה מלכתחילה. יהודית הרגישה את הרגל שלה שוקעת בבוץ וכמעט מעדה והפילה את שניהם.
המילים גוועו על שפתיה, מתמוססות בגשם. היא רק הרגישה שהיא שוקעת. והיא עוד שמחה, עכשיו הודתה בפני עצמה. היא שמחה בכל פעם שרביב ניתק את הטלפון בראש מושפל, מבין שגם השבת אבא שלו לא ייקח אותו. עכשיו הכירה בתחושה הזו, בציפייה שפשטה בגופה כמו המתח החמים של לפני החיבוק של רביב שרץ לקראתה מהגן. אז תסתכלי על הפנים האלה, גערה בעצמה וחזהּ התכווץ כמו פניו המכורכמים של רביב שדמעות וטיפות גשם התערבבו בהם. זה מה שרצית? טיול מסויט עם אמא אפרורית וחסרת אחריות?
יהודית לפתה את רצועות התיק, והן נסחטו אל תוך החולצה הספוגה ממילא שלה. תתאפסי על עצמך, מה חשבת, שתטפסו על המצוק הזה ככה?
היא ניגבה ככל יכולתה את פניו של רביב בידה, אבל הם רק התלכלכו יותר. "אין מה לדאוג, רביבי, אנחנו נמצא מחסה וצ'יק צ'ק נחזור הביתה. בוא איתי מתוק, אל תפחד. זה רק גשם."
עיניו של רביב, המסוגרות מחמת הגשם, רטטו. הוא משך באפו והושיט לה יד. היא הידקה את אחיזתה על האצבעות הקפואות.
היא לא הצליחה לראות כלום בשטף המהיר, אך החלה להתקדם עם השביל שנראה בקושי, משתדלת לחסום בגופה כמה שיותר מחזית הרוח. היא ניסתה להיזכר אם ראתה מערה קרובה כלשהי, או עץ רחב, לפני שהסופה התחילה. כתם ירוק קלוש הופיע בתוך האפרוריות. קווי המתאר של העץ לא נראו בבירור, אבל הבוץ כבר כיסה את נעליה, ויהודית משכה את רביב לקראתו. יחד צללו תחת עלוות האלון.
מרבד של עלים מפוררים ושכבת בוץ קרה פגשו אותם בנפילתם. חזותיהם עלו וירדו זה כנגד זה כשהביטו אל שכבת העלים והענפים שמעליהם. תחושת כסות נעימה פשטה בהם לשבריר רגע, אבל התחושה נשמטה יחד עם מבטם כשהביטו בקיר האפור שסביבם, המתחלף ומרצד במהירות מעבר לענפי העץ. הם היו באי בודד בתוך הים שניתז סביבם. עוד הסדירו את נשימתם כשרביב הביט שוב בכיוון המערה. יהודית ניפחה את שפתה התחתונה.
"אתה רוצה אולי חטיף?" היה כל מה שיהודית הצליחה לומר בקול ולעצמה.
הגשם התגבר בשאון נורא. רביב לא ענה. נתזים פגעו באדמה וזינקו אל מתחת לעץ, ורגליו של רביב נצמדו בבהלה אל חזהו, כאילו הטיפות היו רותחות. יהודית הביטה בו; איך הוא מסוכך על ראשו בזרועותיו, כף יד תופסת מרפק נגדי, וגופו מתנדנד כמו סוס צעצוע.
יהודית התעלמה מהכאב שטיפס מבין שכמותיה אל צווארה וחיבקה את רביב. היא לא עזבה את כפות ידיו הקטנות עד שהרגישה את הקור מרפה מהן.
"זה בסדר, רביבי," אמרה והרגישה את הגוף הקטן מתנדנד בין זרועותיה. "זה רק גשם והוא ייגמר. ואז נראה את המערה, והעטלפים, ונצחק כל הדרך חזרה לאוטו, בסדר? טוב? בבית נכין שוקו חם ואמבטיה חמה ומה שרק תרצה, אז לא צריך לדאוג. אתה יכול לעשות את זה בשביל אמא? לא לדאוג?"
נשימותיו של רביב נשמעו כמו התעטשויות קטנות, כאילו האוויר מוטח בנחיריו. יהודית הביטה מעבר לרגליו המקופלות על הקרקע הבוצית; שלולית קטנה החלה להיקוות מעבר להן. על גדת השלולית בצבץ מהקרקע משהו מוצלח יותר מהמילים הריקות שלה. נזהרת שלא להרפות מרביב, יהודית הרימה אחד מהם וניגבה אותו מבוץ בשולי חולצתה. היא הרגישה את ההתנגדות בידיים הקטנות, אך פתחה אותן בעדינות והניחה בהן את הכובעון המעקצץ. רביב הביט בה במבט שואל.
"תראה, זה בלוט וזה ספלול," אמרה והפרידה ביניהם, אוחזת אותם כמו היו הדבר היקר בעולם. "כשהיית קטן אהבת לאסוף אותם, וגם לזרוק עלינו, אתה זוכר? אני לא יודעת אם אתה ו– אבא," יהודית בלעה את הטעם המריר והמשונה של המילה, "עוד אוספים אותם. אבל אני תמיד זכרתי שהם היו ממש חלקים בפנים. הנה, תרגיש."
רביב הביט בספקנות בספלול שמראהו דוקרני במקצת, אך מישש את תוכו בקצה אצבע. הוא העביר את הספלול לאצבע אחרת, ואחר חבש על אגודלו וסובב אותו. התנודות שלו פסקו בהדרגה. הוא המשיך לשחק בספלול והמהם לעצמו.
הם ישבו חבוקים, גזע העץ בגבם, והמסך המתחלף שממול נשאר קבוע. יהודית קיוותה רק שייפסק כבר הגשם הזה, ושמשהו ייפול על כל החזאים. אוושת תזוזה קטנה, כמו מין נבירה בקרקע, נשמעה. רביב החליק בין זרועותיה. היא לא התנגדה. היא הביטה בו מתקדם בזחילה ומקיף את גזע העץ מעבר לשדה ראייתה, ורצתה לקרוא לו חזרה. אבל העייפות נעצה אותה ברפיון איברים אל גזע העץ.
אולי תניחי לו כבר? לא עשית מספיק? עדיף שלא תעשי כלום. ראית איך כל מה שאת נוגעת בו מסתדר כל כך יפה. לא רק היום. הצלחת להביא ילד אחד בקושי, ולא הצלחת לשמור אפילו על אבא אחד. אצבעותיה של יהודית סחטו את שולי חולצתה. הקול הארסי המשיך, נו, מישהו צריך להגיד את זה כבר. תראי אותך. היא דמיינה את פניה המלאים והמקומטים משתקפים באין ספור הטיפות שטשטשו את העולם שסביבה. איך רביב יכול שלא לצאת דפוק? לא צריך להיות פסיכולוג מומחה כדי להבין שזה לא נורמלי איך שהוא מכסה את הזרועות שלו בציורים. תפסיקי להעמיד פנים. יהיה לו יותר טוב בלעדייך. תסתכלי על הדברים כמו שהם.
טיפת גשם נשרה מצמרת העץ והתערבבה בדמעותיה. היא הסיטה מבטה הצידה, אך בטרם יכלה לראות מעבר לגזע העץ, צווארה המסתובב על צירו קפא במקומו. היא הרגישה גירוד נורא בגבה, איפה שלא יכלה להגיע, אותה התחושה כמו ביום שבו בועז קרא לה למטבח והיא כבר ידעה. אולי גם רביב מתכוון לבחור אמא אחרת. יהודית העבירה יד מלוכלכת על עיניה ונזכרה במחשבה המאוחסנת תמיד, בתהייה האם הוא יצא נמוך כל כך רק משום שלא אכלה טוב כשעוד היה בבטנה.
המחשבות הוסיפו להסתחרר מטה ומטה בראשה, עד כי למשך זמן מה היא לא שמה לב לדבר. לא לקור שהוסיף והתעצם, לא לטיפת מים שנפלה על ראשה, וגם לא לזאת שאחריה. גם כן עץ, מצאה עצמה חושבת ומתנערת, והביטה על פיסות השמיים האפורות שנראו כטלאים בין העלים הרטובים. לרגע נתקפה דחף עז לקחת את רביב מכאן, מתחת לעלווה מלאת החורים הזו. כל מקום אחר יהיה טוב יותר עבורו. אך הגשם נמשך ללא הפסק. יהודית הורידה את התיק הספוג מגבה והתרגזה על ענפי העץ הנמוכים כל כך, שאילצו אותה להתכופף. זה בדיוק המזל שלה, שדווקא העץ הזה נקלע בדרכם.
לרגע דמיינה שרביב בכלל לא מאחורי הגזע, שנעלם. שהרשויות לקחו אותו, סוף־סוף הבינו שהיא אמא לא כשירה. רעד אחז ברגליה כשנתקפה דחף לראות אותו, אך מחשבה כבדה וסמיכה כבוץ מנעה ממנה להתקדם, להביט מעבר לגזע. המחשבה שאם תרפה ממנו לגמרי, אם תניח לו להישאר שם, אז לא תישאר לבועז ברירה אלא לקחת אותו. יהודית לא הצליחה לדמיין את זה. איך רביב יסתדר עם מעבר בית ספר עכשיו? יהודית העבירה את ידה על פניה, אבל זה לא משנה, היא לא משנה כלום בלעדיו. אבל מה זו אשמתו? רק שייקחו אותו מכאן, שלא ייצא עקום כמוה, כמו העץ הזה.
יהודית משכה באפה והחליקה מעבר לגזע, מציצה כשם שהייתה מכניסה את ראשה לחדרו כשיצאה למשמרת לילה, חוששת להעיר אותו אך רוצה להביט בפניו כל עוד ניתן. מקווה שראשו אינו מתחת לשמיכה. רביב היה שם, קרוב ומוחשי כל כך שהיא כמעט נבהלה. הוא ישב על אחד משורשי העץ, הספלול עוד על אצבעו. הוא הביט קדימה, שלו ומרוכז, ומנח גופו הנחה את עיניה של יהודית אל הכיוון שאליו הביט. זה היה סלע, לא, גומחה בין הסלע לבין שורש העץ שהרים מעט את הקרקע סביבו. כתמים חומים הופיעו באפלת הגומחה, ברק עיניים שחורות, גופים פועמים ורוטטים.
יהודית זכרה באיזו התלהבות סיפרו בועז ורביב על שפן סלע שפגשו משתזף לבדו על מצוק, והנה כאן, משפחה שלמה ממש לצידם. רביב נראה מהופנט מתנועת המכרסמים הקטנים. למרות הקור גופו היה נינוח; שיניו לא קרקשו ושפתיו היו אדומות, הוא לא גירד, לא התנדנד. הוא נראה שמח. היא, מצידה, לא ידעה בעצם מה להרגיש.
לאט, כאילו נוכחותה עלולה לשבור את המחזה, יהודית התקרבה לרביב. לרגע התלבטה אם לגעת בו או לא, אך לבסוף חיבקה אותו מאחור. הוא לא נרתע, אלא רק חיכך בה את גבו. יהודית רעדה ושוב פשטה בה תחושת הודיה שלא ידעה לאן עליה להפנותה. היא טמנה אותה יחד עם ראשה בצווארו של בנה ועצמה את עיניה. היא לא ידעה איך רביב יזכור את הטיול הזה, או אם יסכים בכלל לצאת איתה שוב. הם הרי עוד צריכים לחזור לאוטו איכשהו. אבל בינתיים, בתוך האי שלהם, היא קיוותה שהטיפות הספורות שכן מרטיבות אותו לא מפריעות לו, גם אם חלקן מעט מלוחות ונופלות היישר על צווארו.
הגשם המשיך להקיש ונדמה היה ליהודית שהבינה למי היא מודה. היא לא פקחה את עיניה אך חשה את נוכחות האלון מסוככת ועוטפת, גם אם משב רוח פוחז או טיפה קטנה חדרו מבעדה. היא חיבקה חזק את רביב וחשבה בקצה ליבה שאולי בכל זאת העץ הזה דווקא בסדר.
.
ערן סגלסקו משרת בצבא וכותב. זהו לו פרסום ביכורים בפרוזה.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "כביסה": סיפור קצר מאת מירב אורן
.
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
