שירה מתורגמת | ירושלים עושה זאת לכל אחת

מחזור שירים מאת יארקו טונטי

גלית חזן־רוקם | 10.04.24

הַמּוּסָךְ – אפריל 2024 שירה מתורגמת

שי עבאדי, ללא כותרת, (מתוך 'גרמניה האחרת שלי'), צריבה חשמלית ושמן על או אס בי, 100X70 ס"מ, 2008

שירי ירושלים 2023 | יארקו טונטי

תרגמה מפינית: גלית חזן־רוקם

*

וּבְכֵן מָה לַעֲזָאזֵל? מָה הוּא עוֹשֶׂה פֹּה?

אֵיךְ

מִנַּיִן מַדּוּעַ הֵנָּה

אֶרֶץ וְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רַק פִּיצוּצִים

אִם לְהַאֲמִין לַחֲדָשׁוֹת, קְטָטָה, מְרִיבָה וְהַשְׁמָצוֹת

בְּנוֹת אַלְפֵי שָׁנִים,

אִם לְהַאֲמִין לְאָזְנָיו וּלְעֵינָיו שֶׁלּוֹ

זֶה עַתָּה הָיָה בְּבֵית חֲלוֹמוֹתָיו, עַקְשָׁן מִזְדַּקֵּן הוֹגֶה בְּעַקְשָׁנִים

טוֹרֵחַ בְּגִנָּתוֹ בַּהֲגִיגִים מְתוּנִים שֶׁל גִּיל הָעֲמִידָה.

הִרְהֵר בִּמְשׁוֹרְרֵי הֶעָבָר בְּקַנְגָסָלָה בִּימֵי קַיִץ,

בַּלֵּילוֹת וּבַהֶמְיָה הַקְּרִירָה שֶׁל הַתּוֹר

וּבְאוֹתוֹ רֶגַע הוּא נִמְצָא בִּנְקֻדַּת הָרְתִיחָה

עַקְשָׁן תָּקוּעַ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם, מַמָּשׁ כָּאן

בְּמָקוֹם בּוֹ אֵין רְשׁוּת לְאַף אֶחָד לִהְיוֹת צוֹפֶה מִן הַצַּד

כְּכָל שֶׁיְּנַסּוּ, וּבְדִיּוּק בָּזֶה אֵינוֹ רוֹצֶה,

שֶׁתָּמִיד תִּהְיֶה לוֹ דֵּעָה

בִּנְעוּרָיו הִתְלַהֵב

אֲבָל עַכְשָׁו, הַמִּזְרָח הַקָּרוֹב מְלַמֵּד, אוּלַי בְּקִיצוֹנִיּוּת,

יְרוּשָׁלַיִם מַרְגִּיעָה

כְּמוֹ בְּרֶגַע הַנְּחִיתָה שֶׁל הַמָּטוֹס

כְּשֶׁכָּל נוֹסֵעַ מְגַשֵּׁשׁ אַחַר חֲגוֹרוֹת הַבְּטִיחוּת

וְנֶאֱנָח בְּתוֹדָה

הַיְּהוּדִי הַנּוֹדֵד, זֶה מָה שֶׁנִּהְיָה מִמֶּנּוּ,

מֵעִיר לְעִיר לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ שֶׁל אֵירוֹפָּה

מִקַּנְגָסָלָה לְמָצָאנוֹ וְדֶרֶךְ קֶיְמְבְּרִידְג' לְהֶלְסִינְקִי,

לְטַמְפֵּרֶה וּמִשָּׁם לְלִיסְבּוֹן,

לִירוּשָׁלַיִם

בְּשָׁנָה זוֹ לִירוּשָׁלַיִם

לִירוּשָׁלַיִם

שָׁם הוּא מִתְעוֹרֵר עַתָּה. לְשָׁם הַכֹּל חוֹזֵר, הֵנָּה.

אֲפִלּוּ חֲסַר הַדָּת מִשְׁתַּתֵּק

בִּרְאוֹתוֹ שֶׁאֵלֶּה כָּאן

לוֹקְחִים הַכֹּל בִּרְצִינוּת

אֶת אֵלֵיהֶם אֶת פֻּלְחֲנֵיהֶם אֶת כִּתְבֵיהֶם וְאֶת גּוֹרְלוֹתֵיהֶם,

אַף קַמְצוּץ שֶׁל אִירוֹנְיָה, שׁוּם עֲקִימַת פֶּה, לֹא, רַק בְּכָל הָרְצִינוּת

הָאֵל כָּאן הוּא אֱלֹהִים, יֵשׁ טוֹב וְרַע וְחֵטְא, נָכוֹן וְלֹא נָכוֹן

הַכֹּל בִּרְצִינוּת

בְּכָל הָרְצִינוּת

כַּאֲשֶׁר הוֹרְגִים אֲנָשִׁים בְּשֵׁם הָאֵל

עָדִיף לוֹ לְיָקָסֵר

לֹא לְהִתְחַכֵּם, אָנָּא שַׁחְרְרוּ

אִלּוּ רַק הֲיִיתֶם מְתוּנִים, אִירוֹנִיִּים וּבְלִי אֱמוּנָה, הֲיִיתֶם נִרְגָּעִים

כִּי

מְעַטִּים זוֹכִים לַמַּטְעַמִּים

הָהֵם, אִירוֹנְיָה וְאֵין אֵל

יְרוּשָׁלַיִם, שָׁם הוּא עַכְשָׁו

הַמִּעוּט בַּמִּעוּט שֶׁבַּמִּעוּט

אִלּוּ הָיוּ הַיָּמִים יוֹתֵר שְׁלֵוִים

יָקָסֵר, אִישׁ הַשִּׁירָה, אִישׁ־שִׁיר

אָדָם בְּתוֹךְ עוֹרוֹ

עִם הַקָּרַחַת וְהַזָּקָן

הָיָה מִתְלַהֵב מִיְּרוּשָׁלַיִם,

שֶׁהִיא עִיר שֶׁל שִׁכְבוֹת

הִיסְטוֹרְיָה, מַחֲשָׁבוֹת, לְלֹא מַחֲשָׁבָה

מַעֲשִׂים, כָּאֵלֶּה שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ, רֶגֶשׁ,

שֵׂכֶל, שִׂנְאָה, אַהֲבָה, וְכָל מָה שֶׁבֵּינֵיהֶם.

בְּיָמִים רְגוּעִים יוֹתֵר אֶפְשָׁר הָיָה לְהַרְהֵר בָּזֶה מִמֶּרְחָק,

אֲבָל אֵין אַף פַּעַם יָמִים רְגוּעִים, תָּמִיד

עָצְמָה, כָּזֶה הוּא הָאָדָם,

רוֹצֶה דְּרָמָה, רוֹצֶה

טוֹבִים נֶגֶד רָעִים, רוֹצֶה מַאֲבָק, רוֹצֶה

יְרוּשָׁלַיִם, כֻּלָּם רוֹצִים הֵנָּה,

הַפְרַנְקִים בְּשִׁרְיוֹנוֹתֵיהֶם, הַמַּקַּבִּים וְלוֹחֲמֵי מֻחַמַּד

כֻּלָּם רוֹצִים הֵנָּה

גַּם יָקָסֵר, צָרִיךְ לְהוֹדוֹת

לְעִיר הָאֲבָנִים הַיְּבֵשָׁה הַזֹּאת, לְחָרְבוֹת הַחוֹמוֹת

הַמִּצְרִים נֶגֶד הַחִתִּים נֶגֶד הַפַּרְתִּים

הָרוֹמָאִים רוֹצִים הֵנָּה

הֵם הֲרֵי בָּנוּ אִימְפֶּרְיָה

הָאִחוּד הָאֵירוֹפִּי

יָקָסֵר הָיָה רוֹצֶה לָשׁוּב

לַפַּקְס רוֹמָנָה, לַשָּׁלוֹם הָרוֹמִי.

אֲבָל עוֹמְדִים

הַבָּתִּים,

מֵאֶבֶן, חוּמִים בְּהִירִים, יַצִּיבִים וְעַתִּיקִים,

אֲבָנִים שֶׁרָאוּ הַכֹּל, זֹאת יְרוּשָׁלַיִם, גַּם זֹאת,

אֶבֶן עַל אֶבֶן, נִצְחִיּוּת, כְּמוֹ שֶׁנָּהוּג כָּאן,

אַחֶרֶת לְגַמְרֵי מִן הַצָּפוֹן

שָׁם הַחַיִּים פּוֹרְחִים בְּבָתֵּי עֵץ,

חֲרָקִים וְנָשִׁים וּגְבָרִים בְּגִיל הָעֲמִידָה,

הֵם חָשִׁים אֵיךְ הָרָקָב מִתְקַדֵּם לְאַט כְּמוֹ פִּטְרִיָּה,

בַּסּוֹף הוּא מְנַצֵּחַ וְטוֹב שֶׁכָּךְ, כִּי הֶחָדָשׁ נוֹלָד מֵהֶרֶס הַיָּשָׁן

ט וֹ ב שֶׁ כָּ ךְ

הַמָּוֶת הוּא לֵדָה

קוֹמְפּוֹסְט

אֶלָּא שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם כֻּלָּם עַתִּיקִים, נוֹלָדִים

מְקֻפָּלִים, יוֹתֵר מִדַּי הִיסְטוֹרְיָה עַל כִּתְפֵיהֶם, יְדִיעָה בְּרוּרָה מָה טוֹב

וּמָה רַע, עַל אוֹתָם חֲרָקִים אַף אֶחָד לֹא שָׁמַע

אֲבָל עַל בָּתִּים טוֹבִים וּבָתִּים רָעִים

עַל דֵּעוֹת, עַל אֵלִים, הַאִם מִן הָאֵלִים

בָּאִים מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם

אוֹ מִסְּפָרִים שֶׁכָּתְבוּ הָאֵלִים

שֶׁקּוֹרְאִים אוֹתָם בְּבָתֵּי הָאֶבֶן

לֹא שׁוֹמְעִים רִשְׁרוּשׁ חֶרֶק, לֹא הֵרָקְבוּת,

אוֹ שִׁכְחָה שֶׁתָּבִיא שָׁלוֹם

שָׁם הוּא רָץ, בִּמְהִירוּת גְּדוֹלָה בִּגְבוּל הָרִצְפָּה

מִפִּנָּה לְפִנָּה

מַ קָּ ק

כֵּן, אָכֵן מְזֻעְזָע,

לִפְנֵי כֵן קָרָא עֲלֵיהֶם רַק בְּרוֹמָנִים שֶׁל הַמֵּאָה הַתְּשַׁע עֶשְׂרֵה

אָז הַמַּקָּקִים בָּאוּ וְהָלְכוּ בְּסַנְט פֵּטֶרְבּוּרְג וּפָּרִיז, אֲפִלּוּ בְּלוֹנְדוֹן

בְּהֶלְסִינְקִי וּבְלִיסְבּוֹן

אֲבָל הִנֵּה רָץ, וּבִמְהִירוּת, מַקָּק אֲמִתִּי.

אִלּוּ נֶאֶבְקוּ חִפּוּשִׁית וּמַקָּק, אֵיזֶה מֵהֶם הָיָה גּוֹבֵר?

לַחִפּוּשִׁית מֶלְקָחַיִם חֲזָקִִים וְשִׁרְיוֹן,

אֲבָל הַמַּקָּק מָהִיר וְזָרִיז,

מְחֻשָּׁל בְּחֹם הָאֲבָנִים כְּמוֹ צַלַאח אַ־דִּין.

הַזּוּג הַגֶּרְמָנִי מֵהַקּוֹמָה לְמַטָּה סָבוּר שֶׁצָּרִיךְ לָתֵת לָהֶם לִחְיוֹת

חַיִּים הֵם חַיִּים

גַּם שֶׁל מַקָּק

הַגֶּרְמָנִים הִשְׁתַּנּוּ

בֶּעָבָר, בְּמַסְּעֵי הַצְּלָב, הֵם הִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם

וְהָרְגוּ,

הָרְגוּ כָּל מָה שֶׁזָּז וְאֶת כָּל

מִי שֶׁקָּרָא בַּסֵּפֶר הַלֹּא נָכוֹן, מָחֲצוּ אוֹתוֹ עַד מָוֶת עַל הַצְּלָב

הַגֶּרְמָנִים הִשְׁתַּנּוּ,

יְרוּשָׁלַיִם עוֹשָׂה זֹאת לְכָל אַחַת

לִי וְלָךְ.

יַלְדֵי יְרוּשָׁלַיִם

בִּירוּשָׁלַיִם, בִּרְחוֹבוֹת קָטָמוֹֹן,

חַם, וִילָדִים, וּפְרָחִים אֲדֻמִּים בַּחוֹמָה,

הֵם רָצִים, צוֹחֲקִים

רַבִּים

יְלָדִים רַבִּים כָּל כָּךְ

מִכָּל עֵבֶר זֵעָה, בַּעֲלֵי עֹרֶף אָדֹם מִתְנַשְּׁפִים,

עֵינָהּ חַסְרַת הָרַחֲמִים שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ רוֹאָה אֶת כֻּלָּם

אָבוֹת וְאִמָּהוֹת שֶׁכִּרְסֵיהֶן נְפוּחוֹת,

בָּרֶגֶל, בַּעֲגָלוֹת, בְּכָל צַד שְׁלוֹשָׁה,

אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה, לְפָחוֹת,

בַּחֹם עוֹשִׂים יְלָדִים, בַּקֹּר לֹא,

הַאִם אָכֵן?

הַאִם לָכֵן הַצָּפוֹן מִתְרוֹקֵן וִירוּשָׁלַיִם

הִיא עִיר הַיְּלָדִים, בֶּאֱמֶת

יֵשׁ פֹּה הַרְבֵּה יְלָדִים וּפְרָחִים וּסְפָרִים וּבָהֶם

קוֹרְאִים בֶּאֱמֶת, וּבֶאֱמֶת מִתְחַמְּמִים,

וּמוֹרִידִים בְּגָדִים

וְעוֹשִׂים יְלָדִים, בַּצָּפוֹן מְעַט יְלָדִים

בְּגָדִים רַבִּים, מִתְעַטְּפִים בִּבְגָדִים עָבִים, לֹא נוֹגְעִים,

יְרוּשָׁלַיִם יְבֵשָׁה וְחַסְרַת רַחֲמִים,

מִלְּבַד לַיְּלָדִים, אַף פַּעַם, בְּשׁוּם מָקוֹם

לֹא רָאָה יְלָדִים רַבִּים כָּל כָּךְ

כְּמוֹ בָּרְחוֹבוֹת הַחַמִּים שֶׁל קָטָמוֹן

גַּם בְּאוֹתוֹ שַׁחַר שֶׁבּוֹ מַשְׁחִיר הֶחָלָב

וּמַגִּישׁ אוֹתוֹ אָמָּן מֵעַזָּה,

מָוֶת

יַלְדֵי יְרוּשָׁלַיִם רָצִים וְצוֹחֲקִים בֵּין הַפְּרָחִים

גַּם בְּאוֹתוֹ שַׁחַר שֶׁבּוֹ הַמָּוֶת, אָמָּן מֵעַזָּה,

מַגִּישׁ חָלָב שָׁחֹר, גַּם בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר

יַלְדֵי יְרוּשָׁלַיִם צוֹחֲקִים

מָצָאנוֹ – עיר במחוז לומברדיה בצפון איטליה.

טַמְפֵּרֶה – עיר גדולה במרכז פינלנד.

יָקָסֵר – דמות בדיונית המשמשת כייצוג אירוני של המשורר עצמו, שמה רומז למילה הצרפתית jacasser, לפטפט.

חֲרָקִים – החרקים שנזכרים בשיר הם חיפושיות האוכלות גזעי עץ ומבני עץ ושמם משמש בלשון הפינית כמטאפורה לעקשנות.

קנגסאלה – עיר במרכז פינלנד שבה המשורר בילה בילדותו את חופשות הקיץ וממשיך להתגורר בה מחצית השנה.

הסופר והמשורר הפיני יארקו טונטי הוא משפטן שפעל בשירות הציבורי, הרצה באוניברסיטה, ועיתונאי. הוא פרסם שישה רומנים, ארבעה קובצי שירה, שלושה קובצי מסות ושלושה רומני פנטזיה. שירי ירושלים הם מתוך הקובץ "שירי קנגסאלה וירושלים", שיצא לאור בינואר 2024, תוך כדי שנת השבתון שלו בירושלים עם בת זוגו, חוקרת התרבות הקלאסית ושלהי העת העתיקה מאיסטינה קאהלוס, החל בספטמבר 2023, כשהשניים נשארו בארץ שלא כחוקרים ואורחים רשמיים אחרים שבחרו לשוב לבתיהם.

גלית חזן־רוקם היא חוקרת ספרות האגדה, ספרות עממית ופולקלור, פרופסור בדימוס באוניברסיטה העברית בירושלים. פרסמה שלושה קובצי שירה בעברית, ותרגומי שירה בעיקר מפינית ושוודית. בין תרגומיה: תומס טראנסטרומר, "כל השירים" (קשב לשירה, 2013); הארי מארטינסון, "אניארה – חיזיון על האדם בזמן ובמרחב" (קשב לשירה, 2016), שניהם משוררים שוודים וחתני פרס נובל לספרות. לאחרונה יצא לאור מחקרה "סירוניות בבית המדרש: פואטיקה, פולקלור ופרשנות במדרש ויקרא רבה" (מוסד ביאליק 2023).

» במדור שירה מתורגמת בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת סילביה גולדמן בתרגום גילי חיימוביץ'

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2024 | אישה בעלת כישרונות מבוזבזים

"לא די גם בכך שיש זיכרונות, קראתי בספר של נסיך המשוררים. צריך לדעת לשכחם, שכן הזיכרונות כשלעצמם עדיין אינם שירה." פרק מתוך הספר "קודם תסתרקי" מאת נעמה צפרוני

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות | 10.04.24

הַמּוּסָךְ – אפריל 2024 פרוזה

אנה לוקשבסקי, סטזי (אולה חדשה), שמן על בד, 100X80 ס"מ, 2014

כישרונות מבוזבזים

נעמה צפרוני

(מתוך הספר "קודם תסתרקי")

משחר נעוריי יועדתי להיות אישה בעלת כישרונות מבוזבזים. אם הייתי טובה בחשבון, ייתכן שהיו מייעדים לי קריירה של אדריכלית; ואם הייתה ניכרת בי תשוקה עזה וחסרת פשרות לאמנות, זה היה עשוי להתקבל בסופו של דבר. אבל מאחר שלא גיליתי כישרון במקצועות הריאליים ואף לא משהו שאפשר לקרוא לו דחף בלתי מתפשר לאמנות, נידונתי להיות בחורה מעניינת ובעלת כישרונות מבוזבזים.

כאשר אני אומרת יועדתי וכו', מתבקש שאפרט את ההיסטוריה המשפחתית שלי וכיצד עוצבתי על ידי המיזוגניות של אבי ועל ידי השנאה של אמא שלי לחיי אמנים. אעשה זאת בעזרת שתי דוגמאות קצרות. אבא שלי ציטט פעם בלעג אישה אחת שאמרה שהיא ״רוצה למצוא את עצמה.״ אני חושבת שאותה אישה עזבה בסופו של דבר את בעלה. כשאבא שלי התיז את המילים ״רוצה למצוא את עצמה״, פניו התעוותו בבוז והיה ברור שאין דבר כזה ״עצמה״ שאחריו אפשר לחפש. היה ברור שאותה סכלה סובלת מיומרות שיובילו אותה לאבדון. אמא שלי, לעומת זאת, סיפרה לי שפעם אחת בנעוריה — באותה תקופה היא גרה עם אבא שלה בתל אביב ואמא שלה גרה בירושלים עם אחותה – הלכה ברחוב הרצל (נדמה לי) וראתה אישה תמירה מאחור. היא ראתה שהאישה לובשת מעיל עם צווארון פרווה והרגליים היפות שלה עטופות בגרבי משי. לאחר רגע היא הבינה שזו אמא שלה, והנה היא כאן בתל אביב ואפילו לא באה לבקר אותה. אולי לא ניתן להבין מהדוגמה הזאת שכאשר לאמא שלי עוד לא מלאו שנתיים, אמא שלה נסעה לווינה ללמוד אמנות, וכשאמא שלי הייתה בת עשר ואחותה הצעירה אורה הייתה בת חמש נסעה שוב, הפעם לארצות הברית, ושתיהן התגוררו עם אבא שלהן בבית אמו האלמנה, עם אחיותיו ואחיו הצעירים, כמו שתי יתומות קטנות.

כשאורה הייתה בת חמש-עשרה בערך ולמדה בגימנסיה רחביה, היא הלכה שלובת זרוע עם בת כיתתה בהפסקה בחצר, כאשר החברה הצביעה על אישה שעברה לה ברחוב, מעבר לגדר, ואמרה: ״תראי את האישה המשוגעת הזאת.״ אורה הביטה באישה החבושה כובע קש גדול שנשאה מזוודונת, כן ציורים ושרפרף קטן לישיבה. אורה סיפרה לי שהיא לא אמרה מילה, אך הובילה את החברה לכיוון אחר. זו הייתה אמא שלה, צועדת בדרכה לעמק המצלבה, לצייר נוף – גבעה עם עצי זית.

כך שאני לא יכולה לבוא לאף אחד בטענות. אמנם בעיני אמי כישרון בולט פירושו ״אגואיזמוס״ שמוביל להזנחת הילדים, ועל כן מותר לך להיות אמן רק בתנאי שאתה גאון; ובעיני אבי אישה בעלת משאלות היא מגוחכת, אלא אם כן היא אלמה מאהלר, למשל. בסופו של דבר אני עצמי ייעדתי את עצמי להיות אישה בעלת כישרונות מבוזבזים. בניסוח הזה שמצאתי הדגש מוסט אל המילה הקשה והלא נעימה, ״מבוזבזים״, אבל יש לשים לב היטב דווקא למילים ״אישה בעלת כישרונות״.

הו, אישה חזקה בעלת כשרונות! איזה עונג ניתן להפיק ממנה. היא יכולה לברוא עולמות שלמים, כמו למשל בית. שולחן וכיסאות מתחת לעץ התות. גזר שנזרע בערוגת הגינה. ילדים בקיץ בגיגיות מלאות מים. מדורה בחורשה בסוף האביב והגשם יורד עלינו דק מבעד למחטי האורן. זו הייתה האמנות שלי: אורז וירקות. הולכים לחורשה בערב לראות את הכוכב מתחת לירח. אומרים: ״הכוכב בזווית הזו רק פעם בעשרים שנה.״ תופרת כנפי בת היער לפנות בוקר בפורים. הניירות הגדולים הפרוסים על המרצפות, צבעי הגואש והמכחולים, ההצגה על השועלים שעשינו על פי חלום שתמר סיפרה. הפתקים שהטמנו בכיסים של בגדי החורף כדי שנמצא שם עוד כמה חודשים ״מכתבים משנה שעברה״. זו הייתה הממלכה שלי. לא הייתה לי תחושה של הזמן העובר, כלומר של חיי הצועדים בסך. בקיץ – ניסע לים! ניסע לים! את הילדים המנומנמים עדיין נישא על כפינו אל תוך המכונית, וכמו אמא שלי, אכין מבעוד מועד סנדוויציים, ביצים קשות ומלפפונים מקולפים. בחורף נשאף ללכת אל הוואדיות במדבר.

ובכן, לא הייתה לי ראייה לטווח רחוק. כך, למשל, שחמט אף פעם לא הצלחתי ללמוד. כללי המהלכים של הרץ, המבצר, המלך והמלכה או הסוס לא נחרתו בראשי. גם בדמקה בדרך כלל הפסדתי. הלוח על ארבע פאותיו ועל כל ריבועיו לא נרשם במוחי כתבנית אחת ואף פעם לא יכולתי לתכנן כמה צעדים קדימה, בהתאם לפעולות אלו או אחרות של היריב. וגם עצם קיומו של יריב היה מהלך בלתי נסבל של המחשבה.

אמא שלי חינכה אותי לסדר העדיפויות הבא: קודם תסתרקי, אחר כך תקראי ספר, אחר כך תסדרי את החדר, אחר כך תעשי שיעורי בית ותשחקי עם חברות, אחר כך תגהצי את המפות ואת הסדינים שמונחים במרפסת של המטבח, ואחר כך, אם נותר לך זמן, תכתבי שיר. הזמן עבר בציפייה נסתרת. כי כאשר הייתי בת שש-עשרה בערך קניתי בשבוע הספר את רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה של רילקה. ספר משעמם; אבל בעמוד 14 מצאתי קטע ששבה את לבי. בשירים, כותב רילקה, מצליחים מעט מאוד, אם כותבים אותם בגיל צעיר. צריך לחכות עם אלה ולאגור דעה ומתיקות במשך חיים ארוכים ככל האפשר, ולאחר מכן, לפני סיומם כבר, ייתכן אולי לכתוב עשר שורות שתהיינה טובות. כי למען שיר אחד – זכרתי את מצוות רילקה היטב – הכרחי לראות הרבה ערים, אנשים וחפצים, נחוץ לחוש איך עפות הציפורים וכו' וכו'. ועוד הוא אומר שצריך שיהיו זיכרונות על לילות אהבה רבים – ובכן, חיכיתי. הזמן לא נחשב בעיניי. הזיכרון שלי חד כשל אבי, והוא עומד לרשותי בכל רגע. לא די גם בכך שיש זיכרונות, קראתי בספר של נסיך המשוררים. צריך לדעת לשכחם, שכן הזיכרונות כשלעצמם עדיין אינם שירה. רק שעה שהם הופכים להיות דם בתוכנו, מבט ומחווה, אלמוניים ובלתי נפרדים עוד מעצמנו, רק אז ייתכן כי יקרה ובשעה נדירה מאוד תיווצר ותעלה מתוכם המילה הראשונה מבית של שיר. התפתיתי לשקרים של רילקה. האמנתי שעליי להתנסות, לנצור את הזיכרונות ואף להיפטר מהם, ואז, בשעה נדירה מאוד, תיווצר מאליה המילה הראשונה וכו'. מאליה תיווצר. ובכן, הבטתי. את מה שראיתי ברחוב לא ראה איש. את זה ידעתי. להביט למדתי מאמא שלי; גם זאת ידעתי היטב. ובכן, חיכיתי.

אני לא יכולה שלא לשים לב עד כמה אני נסערת. אולי בגלל ההתרגשות הזו, בעצם, לא יכולתי לכתוב. זה לא רק כי פחדתי שהכתיבה לא תהיה מוצלחת ולא משום שלא יכולתי להחזיק את שדרת הסיפור לאורך זמן, אלא בשל ההתרגשות שמקימה אותי לסדר את המיטה ההפוכה, למשל. תוך כדי קיפול הכביסה אולי אירגע. מדוע אני נרגשת כל כך? אקום ואעשה דבר מה, שהרי אפילו אם צדתי רגע אחד או שניים, את הסיפור כולו – את העולם שירשנו מאמא – לעולם לא אוכל להעמיד כראוי. ובכן, אסלק מעליי את המצוקה על ידי מילוי חובות כלשהן.

נעמה צפרוני, קודם תסתרקי, הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום, 2024

» במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: סיפור מאת צבי אייזנמן, מתוך האסופה "שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש"

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

לחבק את הצער, ולצחוק: שלמה ארצי פותח את הלב

מי שהגיע לאירוע "מילים ראשונות" בספרייה הלאומית זכה לראות אירוע נדיר: הצצה קליידוסקופית ומרגשת לחייו של האיש שאחראי, במידה רבה, לפס הקול של כולנו בחמישים השנים האחרונות. שלמה ארצי הגיע כדי לדבר עם רוני קובן על תחילת דרכו והמילים הראשונות שכתב, אבל מצאנו את עצמנו בוכים וצוחקים בזמן שהוא דיבר על הבמה על מוות, אהבה ותהילה, על ההשראה המפתיעה (מאוד) מילדותו וגם על חוויות מפוקפקות בהוליווד, על ארוחת ערב עם טרנטינו, ועל מי שלימדה אותו שהכי חשוב להקשיב לבטן שלו

מרים זקהיים | 10.04.24

הסיפור מאחורי מוזיקה מוזיקה ישראלית שלמה ארצי

שלמה ארצי שר בפסטיבל הזמר בירושלים, 1970. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

זה לא קיסריה וגם לא היכל מנורה, ואנחנו, אלה שיושבים בקהל, יודעים שהוא לא עומד לשיר לנו. ובכל זאת, כששלמה ארצי נכנס לבמה יש חשמל באולם. כאילו שהוא מכניס איתו עוד כמה אלפי צופים שעוד ימחאו איתנו כפיים ביחד. ואולי אלה הילדים או הצעירים שאנחנו עצמנו היינו כששמענו בפעם הראשונה את "ירח", או כשזמזמנו למישהו את "אהבתיה" או את "מלך העולם".

"חשבתי עליך, אתה יודע" אומר לו רוני קובן, המנצח על סדרת המפגשים האינטימיים האלה, "בתחילת המלחמה. הכל כל כך התערער לנו מתחת לרגליים, הקרקע נשמטה. לא היה במה להיאחז. ובכל זאת ההרגשה הייתה שיש כמה דברים שהם עדיין, שאם הם יקרו – אז אנחנו בסדר. בקיץ שלמה ארצי מופיע בקיסריה (עם מגבת), זה משהו יציב בחיים שלנו, הישראלים".

בין אם הוא תוצר שלה, ובין אם הוא אחד מיוצריה, שלמה ארצי הוא אכן מופת של ישראליות. הוא מוזיקאי, כותב ויוצר שאין כמותו, והוא הכי שלנו. הוא מחובר למציאות ולמהות שלנו פה, בארץ הקצת מטורפת, מסוכסכת וכל כך כואבת לפעמים שאנו חיים בה. גם היצירה שלו היא חלק מהפסקול של חיינו כאן: הוא כותב כבר יותר מחמישים שנה על מי שאנחנו. על האהבות שלנו. על הקשיים שלנו. על כל מה שיפה ומגעיל בנו.

אבל בימים שאחרי השבעה באוקטובר 2024, גם הוא התקשה למצוא את המילים המתאימות. "ניסיתי לכתוב שירים על זה, אבל אין מילים. אין מילים לתאר את זה. יש דברים שאין מילים להם."

לשיר למשפחות ההרוגים, בשבילי זה דבר קדוש

אז במקום מילים חדשות, הוא השתמש במוזיקה ובמילים שהוא כבר כתב פעם, כדי להציע כתף וחיבוק, שמץ של נחמה. מאז השבעה באוקטובר הוא יצא למסע "הופעות" במקומות הכי עצובים שיכול להיות: הלוויות ושבעות.

"אני ישר בוכה כשאני מדבר על זה", הוא מספר בעצב. "הופעתי כבר במלחמת ההתשה, אז הייתי חייל. היינו יורדים לתעלה וחווים הפגזות חיות, זה היה מפחיד. אחר כך, במלחמת יום כיפור הדבר הכי קשוח היה להופיע לפני פצועים… אבל עכשיו, שום דבר לא דומה לזה".

Capture1 — שלמה ארצי שר לזכרו של רותם דושי ז"ל (צילום מסך)

הפעם הראשונה שהתבקש להופיע בהלוויה בחודשים האחרונים הפתיעה אותו. הוא לא עשה דברים כאלה קודם.

"פתאום מישהו מבקש: אתה יכול לבוא להלוויה, בחיפה? זאת הייתה הפעם הראשונה. אמיר איל קראו לו, ז"ל. חייל צעיר, הוא היה מפעיל בלון תצפית בבסיס נחל עוז. הגעתי בלי לדעת מה אני הולך לעשות. באתי עם מיכאל, שמנגן בגיטרה, וביקשו שאשיר את 'מלך העולם'. אז שרנו. ובכינו. מאותה הלוויה המשכנו לפרדס חנה, לשבעה של אורי לוקר ז"ל. אתה לא מכיר את האנשים האלה, ובכל זאת הם מכניסים אותך למקום הכי אינטימי שלהם. הם מבקשים ממני לבוא לשבעה של היקרים להם. בשבילי, זה דבר קדוש. אני זוכר את השבעה של אבא שלי, של אחותי, של אמא שלי, אתה יושב שבעה על האנשים שהכי קרובים אליך. אנחנו שם, ומישהו אומר "הוא אהב את 'תתארו לכם'" ואז מישהו מביא גיטרה, מישהו אחר לוקח את הגיטרה, ומתחילים לשיר. יצאתי משם בהבנה מה זה בן אדם, בעולם הזה. זה היה פתאום כאילו האדם שבנו יצא החוצה. וגם אני, הקטן, יצאתי משם כל פעם יותר בן אדם."

אחת הלוויות שהכי נגעו בו במסע הזה, הייתה לוויתו של גל אייזנקוט ז"ל.

"הם ביקשו שאשיר את 'ירח', בהלוויה. תשמע – אני בוכה על הבמה לפעמים, זה לא משהו חריג, אבל זה היה מסע בתוך השיר. בתחילה חשבתי שירח לא מתאים, מה פתאום ירח להלוויה, אבל שרתי את זה פעם בבירקנאו, במצעד החיים, ולא מזמן שלחו לי תמונות משם. רואים את גדי, שהיה אז הרמטכ"ל, ואת גל. ורואים בוידאו איך שהוא מציג לי את גל, מכיר לי אותו. שרתי את ירח גם לגדי עצמו, כשהוא השתחרר מתפקידו כרמטכ"ל. אז השיר הזה הפך למין מסע כזה, עם המון בכי. לא חשבתי שאני יכול לגמור את זה אפילו, את השיר, עד הסוף. זאת חוויה שקשה להסביר.

בסוף, אני חושב, שבחשבון הנפש שלי עם עצמי, זאת אחת הפעמים שהרגשתי הבן של אבא שלי, ושל אמא שלי. אבא שלי היה קורא לזה "מענטש". להיות בן אדם."

הייתי הולך כל ערב לבית כנסת, שם למדתי לשיר

כשארצי אומר "אבא שלי", אפשר לשמוע את כובד המילים. מערכת היחסים של ארצי עם הוריו ניצולי השואה, לא הייתה נטולת עומסים. "הייתה לי ילדות מאושרת, עם סיוטים" הוא אומר חצי-בצחוק.

בבית, אבא היה שורק שירים ביידיש: "אויפֿן וועג שטייט אַ בוים, שטייט ער איינגעבויגן" (וזה השיר היחיד שארצי מזמזם עבור הקהל בערב הזה). אמא הביאה מורה לאקורדיון, שהיה מפליק עם סרגל על הידיים של תלמיד הצעיר שלא כל כך התחבר לכלי הנגינה הכבד. השיעורים האלה, שארצי מכניס תחת הכותר "סיוט", לא היו מה שהפך אותו למוזיקאי ולזמר שכולנו מכירים.

בגיל 12 שלמה ארצי מתחיל לנגן בגיטרה, ולשיר. הוא שר את "כוכב הצפון" של דני בן ישראל בצופים, וזוכה לטעום מאהדת הקהל.

באותן שנים הוא מתחיל גם לכתוב, אבל הדבר הראשון שהוא כותב, למרבה ההפתעה, אינו שיר. בגיל 13 או 14 הוא כותב ספר.

"אני כותב", מספר ארצי, "עם כל הדאווין של סופר. ליד שולחן, עם מנורת לילה." הספר מספר על ילד שבורח במנהרות מהמצור על ירושלים בימי נבוכדנצאר. אולי באמת אין חדש תחת השמש. אביו, מספר ארצי, לא שמר את הטקסט הבוסרי ההוא. הוא עד היום לא מבין למה.

מידי קיץ, הוא נשלח לסבא וסבתא מקרית ים ג', לחודשיים בהם מצד אחד הוא הסתובב יחף על החוף יחד עם חבריו, כשהם "גונבים את החיים", ומצד שני – נדרש ליישר קו עם אורח החיים הדתי מאד שלהם. ודווקא שם, נפתח לו משהו.

Download — חוף גליה, קריית ים, 1947. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

"אצל סבא הייתי דתי, הייתי הולך עם ציציות, הולך למקווה, כל ערב לבית כנסת. שם למדתי לשיר. החברים הכי טובים שלי היו תימנים ומרוקאים, אז אני הלכתי לבית הכנסת של התימנים ושל המרוקאים, וסבא שלי היה עובר לפני התיבה אצל האשכנזים, ואני חושב שעד היום, אני שר כמו סבא שלי. רוב המנגינות שלי הן מנגינות שהיו יכולות להיכנס לתפילה. אם אתה לוקח את "שינויי מזג האוויר", נניח, ואתה מזמזם את זה כמו יהודי טוב, "אייי איי איי איי", איך זה נשמע."

היא הייתה המלאך השומר שלי

אי אפשר לדבר על תקופת הילדות של ארצי בלי להזכיר את נאוה. נאוה סמל, אחותו הקטנה, הסופרת המוכשרת והמאירה, שהלכה לעולמה פחות משבועיים לאחר מותה של אימם, כשהיא משאירה את אחיה הגדול לבדו, האחרון שנותר ממשפחתם הגרעינית הקטנה.

997012320139705171 Archive — נאוה סמל. היא הייתה סופרת, משוררת, מחזאית, מתרגמת ועיתונאית. ארכיונה זמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מכון גנזים – אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל (ע"ר), משרד ירושלים ומורשת ותכנית ציוני דרך, חטיבת היודאיקה בספריית הרווארד והספרייה הלאומית של ישראל.

בילדותם הם חלקו חדר ואינספור שיחות אחרי שעת כיבוי האורות. כשגדלו להיות יוצרים מפורסמים, הם חלקו את הרגעים הטובים אבל גם את תחושות התסכול והכישלון שליוו חלקים מהקריירות המפוארות שלהם. היא הייתה כותבת שזכתה להצלחה בחו"ל יותר מאשר בארץ, הוא היה ועודנו זמר ומוזיקאי מחונן, שחווה בין התקופות הטובות שלו גם תקופת שפל גדולה. הם היו אוזן קשבת האחת לשני.

"אנחנו היינו חוטפים ביקורות רעות, אני והיא", מספר ארצי, "לא שפר עלינו מזלנו בחלק (מהזמן), אז היינו מנחמים אחד את השני: לא נורא, הוא אידיוט, אל תתייחס אל ההיא, היא מטומטמת…"

אבל למרות שהיו המעודדים האולטימטיביים זה לזו, את ספרה האחרון של נאוה, "פאני וגבריאל", ארצי מעולם לא סיים לקרוא. הוא יצא לאור כשהיא כבר הייתה חולה, והוא נדר לא לסיים אותו עד שהיא תבריא.

"עד היום באמת לא סיימת אותו?" שואל רוני קובן.

"לא", עונה ארצי, "אולי היא תבריא. מה אתה יודע. אני בא אליה לבית קברות לפעמים, בירושלים. ואני ממש שומע אותה משוחחת איתי, אז, לא יודע… אולי…"

Fani Vegvriel Master — פאני וגבריאל. הספר ששלמה ארצי לא סיים. ניתן למצוא אותה בספרייה הלאומית.

אחרי שאיבד את אחותו, ארצי כתב פעם אודותיה כך: "אהבתי אותך אחותי, מהיום שהגעת אלינו הביתה לביצרון, ולמרות שאני רציתי אח, הבנתי שהגעת להיות האור של הורינו, הניצולים, והאור שלי. היית my guardian angel".

אני רוב הזמן לא שלמה ארצי

הציטוט הנ"ל מגלגל דיאלוג בין רוני קובן לשלמה ארצי שיושב מולו:

קובן: "זה חתיכת תואר לתת למישהו"

ארצי: "היא הייתה הכי מכילה שהכרתי, ואני בחור די מעצבן, לעיתים".

קובן: "למשל?"

ארצי: "אני יכול להיות נסטי, וציני, ו.."

קובן: "נרקיסיסט?"

ארצי: "לא. לא נרקיסיסט, בדקתי את זה – אני לא."

קובן (צוחק): "מה? איך בודקים דבר כזה? שאלת אנשים תגידו אני נרקיסיסט?"

ארצי: "לא, שאלתי את הפסיכולוגית. היא אמרה שלא. אמרה לי הוא כן, הוא כן, אתה לא."

קובן: "שלמה ארצי אצל פסיכולוגית, זה מעניין"

ארצי: "למה?"

קובן: "כי איך אתה שם את שלמה ארצי בצד, מחוץ לחדר? זה בלתי אפשרי"

ארצי: "אני רוב הזמן לא שלמה ארצי".

קובן תוהה: מה זה באמת אומר "להיות שלמה ארצי"?

השם "שלמה ארצי" פרץ לתודעה הציבורית בתחילת שנות השבעים עם פרסום השיר "אהבתיה".

"בבוקר שאחרי", ארצי משחזר "נסעתי לחתום עם חברת התקליטים, שכבר לפני זה רצו אותי. ואז בשדרות רוטשילד האיש בקיוסק אמר: בוא, בוא, שלמה, אני אתן לך לימונדה חינם. ואז הבנתי שקרה משהו. מאיפה האיש ידע מי אני?

שלמה ארצי שר — שלמה ארצי הצעיר שר בפסטיבל המוזיקה, 1978. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לא הייתי סלב, אני גם לא חושב עד היום שאני סלב, המילה הזאת מעליבה אותי, אני חושב שהייתי מפורסם, אז. האם זה היה לי טוב או לא טוב? זה כבר שאלה יותר מורכבת.

פעם אל פצ'ינו אמר משפט יפה שאני חוזר עליו המון פעמים, הוא אמר שצריך לעשות הבדלה בין fame and glory – שזה להיות מפורסם, לבין מהות. מעניין אותי המהות… לא שלא חטאתי ב fame and glory, אבל זה לא הדבר הראשון שמעניין אותי. לא עניין אותי להיות מפורסם. זה הגיע."

והם אמרו תורידו את הנמוך עם הטוקסידו

אבל כמו שזה הגיע, זה הלך. הכוכבות הצעירה של ארצי התנפצה לחופיה של תקופת יובש ארוכה שבמהלכה האהבה שזכה בה מהקהל הישראלי נעלמה. לרגע (שארך כמה שנים טובות), נראה היה שהשיא מאחוריו. למעשה, ארצי שקל הסבת מקצוע.

ואז הגיעה המהות. הוא המציא את עצמו מחדש, הפעם עם יצירה מוזיקלית שהרבה יותר מחוברת לאדם שהוא, על רבדיו השונים. הוא הצליח לעשות את זה ברגע האחרון ממש. ניסיון אחד בלבד לפני שהורידו את הנמוך עם הטוקסידו מהבמה.

"לפני שהוצאתי את "גבר הולך לאיבוד", בחברת התקליטים אמרו לי 'זהו, זה האחרון.'"

בצד חיכו שמונת אלפי הלירות שהוא ומילכה אשתו חסכו, למקרה של כישלון שינחית מכת מוות על הקריירה המוזיקלית שלו.

"כשהקלטתי את 'גבר הולך לאיבוד', זו הייתה תקופה בה חברות תקליטים היו צריכות לאשר את השירים שאתה מקליט. ואז, כשהשמעתי לזאב לוין, שהיה מנכ"ל החברה, את 'גבר הולך לאיבוד', עם גיטרה, הוא אמר 'אני לא יודע… זה לא… את זה תוציא. תוציא מהתקליט.' בסופו של דבר, זה היה השיר הראשון שהוצאתי לרדיו, והוא אמר לי 'איי! איזה שיר יפה!' אמרתי לו 'אתה אמרת לי להוציא את השיר הזה מהתקליט!'"

Download (1) — שלמה ארצי מופיע עם "גבר הולך לאיבוד", מתוך אוסף הכרזות של הספרייה הלאומית.

גבר הולך לאיבוד נחשב לאחד השירים המכוננים בתרבות המוזיקה הישראלית. לארצי יש הסבר משלו למה:

"זה היה טוב כי הייתי מחובר לעצמי. אני תמיד חושב שזה הכל נכתב מתוך כמיהה, שזו המילה. כמיהה. הרצון להיות, הרצון להציל, הרצון להגיד את זה, הייתה שם איזה כמיהת התבגרות אני חושב."

ארצי מאמין גדול בעבודה מהבטן. הוא כתב חלק גדול מהשירים שלו בבת אחת, טקסטים שפשוט פרצו מתוכו. יש שורות, בתים ואפילו שירים שלמים שנולדו ככה.

על הבמה הוא מספר לנו ש"ירח" נכתב תוך כדי משחק כדורגל. "תגידי" היה במקור "תגיד לה" עד שטיול בחוף הים סידר את המילים מחדש. שורות אייקוניות שכל ישראלי ימשיך אותך אם תתחיל אותן בקול, כמו "והם אמרו תורידו, ת'נמוך עם הטוקסידו" הביכו אותו בהתחלה. רק כשנעמי שמר כתבה לו שזו אחת השורות היפות בשירה העברית, הוא הצליח להיות גאה בה.

בדרך הזו הוא מצא את עצמו במרכז הבמה, כותב, מלחין ושר להמונים שירים שנהפכים לנכסי צאן ברזל מול עיניו.

הוא היה כל כך במרכז הבמה, שלפעמים הוא קצת "השתלט" על שירים לא-לו.

"איך לא כתבתי את "מחכים למשיח"? שיר מטורף. כששלום הקליט את זה, הייתי שם באולפן, ואתי אנטה [המפיקה – מ.ז.] יוצאת ואומרת לי, תגיד – אתה יודע עברית – משיח לא מטלפן (עם פ' רפה) או לא מטלפן (עם פ' דגושה), אמרתי לה אני חושב שהוא לא מטלפן (עם פ' רפה), אם הוא ישיר עם פ' דגושה אף אחד לא יבין מה רוצים ממנו. לימים הגעתי לפרס, הוא היה אז ראש הממשלה, באתי לראיין אותו, הייתי אז בגלי צה"ל, ולפני שיצאנו הוא אומר לי: מחכים למשיח שיר מאוד יפה שלך."

כשאתה משחק ברולטה, שחק עם האינסטינקטים שלך

אבל גם אם בארץ הוא היה אליל, כוכבות ישראלית, גדולה ככל שתהיה היא לעיתים קצת פרובינציאלית. באמתחתו של ארצי כמה סיפורים על חוויותיו בחו"ל, סיפוריו של ישראלי שבארץ לא היה אדם כמעט שלא הכיר אותו, אבל פתאום מצא את עצמו אלמוני, מתחכך בשולי הברנז'ה האמריקאית.

"בעוונותי כתבתי פעם מוזיקה לסרט אמריקאי, השירים בסרט היו מ"כרטיס ללונה פארק" – תקליט שלא היה מהמוצלחים שלי. אני חושב שהוא טוב, אבל הוא לא הצליח. עבדתי אז עם לואי [להב, המפיק המוזיקלי – מ.ז] בהוליווד, ושלחו אותנו כאורחים של HBO, לראות את הקרב של ג'ורג' פורמן בלאס וגאס. במלון, הכירו לי איזה שחקן בשם ג'ון קיוזק. הוא שחקן צעיר ומפורסם אז, והוא לקח אותי לשחק ברולטה. אני לא יודע לשחק ברולטה, אני טמבל מארץ ישראל, מה אני יודע מהחיים שלי, אז כשהוא אומר לי שים את הכדור על האדום, שמתי אותו על האדום. האישה מסובבת, והוא עומד מאחורי ואומר לי שלמה, שנה את זה לשחור, אז אני מחליף. ומפסיד. עוד סיבוב. אוקיי, שים אותו על השחור. הוא שחקן, אני לא אגיד לו לא. שמתי על השחור. תוך כדי סיבוב הוא אומר לי שנה את זה לאדום. משנה. מפסיד.

ואז האישה שמפעילה את הרולטה, מרימה את הראש ואומרת לי: מיסטר, כשאתה משחק ברולטה, שחק עם האינסטינקטים שלך.

5252704 Coverart — עטיפת האלבום "כרטיס ללונה פארק"

איזה משפט זה לחיים! לכל התקליטים שלי לקחתי אותו איתי. כשכל הנגנים חשבו ש'ירח' זה חרא של שיר, אני הלכתי עם האינסטינקטים שלי, וכשחשבתי שצריך לעשות אותו רק עם גיטרה, וכולם אמרו תעשה אותו עם שבעים כלים, אמרתי: לא. הגיטרה תפוצץ להם ת'לב. זה היה מאבקים מול מוזיקאים גדולים ממני. אני לא מוזיקאי, אני אינטואיטיבי, מאד."

ואז ארצי חוזר להמשך ההרפתקאות שלו בווגאס, באנקדוטה שגורמת לפרצי צחוק בקרב הקהל: "בהמשך, הגיעה שעת צהריים, ואני נורא רעב. פגשנו עורך דין (יהודי כמובן) של כל השחקנים, ושאלנו אותו איפה אנחנו יכולים לאכול פה? אז הוא שולח אותנו לאיזה אולם שמתקיימת בו קבלת פנים. אני ולואי בג'ינס וכפכפים, שני חתיכים בני ארבעים, נראינו טוב, לא היו סימנים לכרס, לואי עם מלא שיער, הכל סבבה. אנחנו עושים את הסיבוב, מגיעים, פותחים את הדלת, טראח, האולם מלא בג'ק ניקולוסונים וכאלה, כולם בטוקסידו, מעונבים.

אנחנו לוקחים צלחות, נעמדים כמו שני אנשים חשובים, אוכלים ומסתכלים על השחקנים. אחרי כמה דקות אני רואה את ריצ'רד דרייפוס קורא למאבטח. המאבטח ניגש אלינו, גבוה, אמריקאי. היי, מאיפה אתם? יש לכם הזמנה? מה נגיד, עורך דין שלח אותנו, ואנחנו לא יודעים אפילו איך קוראים לו? וג'ון קיוזק, הוא נמצא שם בין השחקנים, לא בא להציל אותי. לא ידענו מה להגיד, אז הוא אומר תשתו ואז תלכו. ובבושת הלכנו משם. התפוצצנו מצחוק, אבל זה היה סיפור כל כך מלמד על מה זה חַרְטָה."

השנים שעברו מאז שיפרו כנראה את מערכות היחסים הבינלאומיות של ארצי. לאחרונה, הוא מספר, הוא אירח את קוונטין טרנטינו לארוחת ערב בביתו.

"זה היה ערב מצחיק, למות. הוא הופעה. הוא מספר סיפורים, והוא משחק אותם. כשהוא נכנס, הוא אמר לי: הסתכלתי על התמונות שלך היום, Have you ever been a movie star?? יס, אני רוצה לענות לו, In Hasamba."

אבל אם ארצי חשב שהוא בדרך להמציא את עצמו מחדש ככוכב קולנוע הוליוודי, טרנטינו לא הוכיח את עצמו כמי שיקדם את זה. "התעניינתי איזה סרט יש עכשיו, שאלתי אם אני יכול לקבל תפקיד, וזה לא היה… לא הביא תגובה. הוא לא אמר בסדר אני אסדר לך. התעלם".

אנחנו חיים בלוע הר געש ומהופנטים על תקווה

לקראת סיום אנחנו חוזרים לארצנו, המורכבת, הפצועה, הזקוקה נואשות לנחמה.

"תגיד, נצא מהתקופה הזאת?" שואל קובן

"אני לא נביא." עונה ארצי, "לא יודע".

"עוד שנה מהיום נוכל ללכת ברחוב ולנשום?"

הקהל עונה במקומו.

"תראה אותם," אומר שלמה ארצי ומצביע על הקהל "אנשים מהופנטים על תקווה. המילה הזו היא מילה מהפנטת. ואנשים חייבים להיאחז במשהו.

פעם הלכתי לראות את חוה אלברשטיין, היא הופיעה עם שמלה שחורה. פעם שירים זו הייתה תרבות, אף אחד לא זז בכסא, מי שזז נענש. אין פיפי באמצע, תעשה במכנסיים ואל תפסיד את ההופעה. ככה היו הופעות. והיא שרה שיר על אנשים שגרים בפתח של הר הגעש.

והרבה פעמים אני אומר לעצמי: ככה אנחנו חיים, בעצם. בלוע הר געש שיכול להתפרץ בכל רגע. אף אחד אחר לא חי ככה.

ומה אנחנו שרים בסוף?

מחר, יש משחק מול איסלנד, מה נשיר?

התקווה."

מה עושה עזה במגילה עברית עתיקה?

ירושלים, חברון, צפת, קברי צדיקים בגליל ו.. עזה? מגילות יהודיות מהמאות ה-16 וה-17 מציגות מבחר מעניין של מקומות קדושים בארץ ישראל, מדוע ואיך השתרבבה לרשימה הזו העיר עזה?

הספרייה הלאומית | 07.04.24

סודות כתבי היד העבריים

איור העיר עזה במגילת ייחוס אבות מהמאה ה-17 השמורה בספרייה הלאומית

אטלס הדרכים השלם של המקומות הקדושים בארץ ישראל, עלון פרסומת או ספר מסעות? מימי הביניים ועד המאות ה-16 וה-17 נפוצו בארץ ישראל ובגולה חיבורים שהתיימרו לתאר או להציג לתושבי חו"ל את המקומות הקדושים ליהדות בארץ ישראל. שלושה מהם, שהועתקו כמגילות מאוירות, שמורים בספרייה הלאומית.

זוהי מגילת "ייחוס אבות", או בשמה המלא כפי שמופיע בחלקו הראשון של כתב היד: "יחוס האבות והנביאים והצדיקים ותנאים ואמוראים, עליהם השלום, בארץ ישראל ובחוצה לארץ, השם יעמיד לנו זכותם אמן".

כפי ששמה מעיד עליה, עיקר עניינה של המגילה הוא קבריהם של אבותינו הקדושים – החל מקברי האבות במערת המכפלה ועד לקבריהם המאוחרים יותר של האמוראים שהתפרשו ברחבי הארץ, ולעיתים אף מחוצה לה (כמו קברי מרדכי ואסתר, דניאל ועוד).

65546c101538030053c2207e A1 4a יחוס האבות — מגילת ייחוס אבות, השמורה בספרייה הלאומית ומוצגת היום בתערוכת הקבע.

אבל אז, באחד העותקים, מעל איור המתאר עיר מוקפת בחומה מופיע הכיתוב הבא:

"כפר עזה, היא עיר שמשון, מדינה יפה"

העותק הספציפי הזה של "ייחוס אבות" הועתק ואויר בקסאל מונפיראטו (Casale Monferrato) שבצפון איטליה, בשנת 1598. באיור, כאמור, נראית עיר בצורה, רבת מגדלים מקורים בכיפות, חלקם רומזים למעמדם כמסגדים, חלקם מזכירים דווקא כנסיות. העיר כולה מוקפת בחומה, ושער גדול (מאד), חסר דלתות, עם כיפה מעליו מסמל את הכניסה לעיר.

990000927110205171 — מגילת יחוס אבות. 1598

איור נוסף דומה מאוד במאפייניו, שבו מוגדרת עזה "שהיא ארץ שמשון מדינה יפה", מופיע במגילת ייחוס אבות נוספת המתוארכת למאה ה־17, השמורה באוסף הספרייה הלאומית. כאן המאייר,מדמיין את עזה כעיר ירוקה וצבעונית עוד יותר, ומעמדם של המסגדים ברור יותר. שער העיר עדיין מרשים ורחב, חסר דלתות וחשוף לרווחה.

Capturegaza — "עזה היא ארץ שמשון מדינה יפה" איור העיר עזה במגילת ייחוס אבות השמורה בספרייה.

שלמה צוקר, עובד מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית שחקר את החיבור, תאר זאת במילים אלה:

"הציורים מרהיבים; ירוק ואדום לאילנות ולפרחים, זהב לכיפות ולמקצת עמודי הבניינים […] אולם הבניינים – בעלי קמרונות, גמלונים, עמודים וכותרות עמודים בסגנון קלאסי – דמיוניים לגמרי, ודבר אין להם עם הצורה הממשית של האתרים המתוארים בטקסט." (ש' צוקר, "יחוס האבות" או "אלה מסעי", אריאל, 123-122, תשנ"ז, עמ' 206)

האם אכן נראתה עזה כך באותם ימים?

עדויות כתובות, ממצאים ארכיאולוגיים ואזכורים בספרי מסעות שונים מציגים תמונה שונה של העיר.

אבל עצם העובדה שהתיאורים והאיורים במגילת "ייחוס האבות" מדומיינים, איננה דבר מפתיע או יוצא דופן. דיוק מדעי או גאורפי לא בהכרח היה בראש מעייניהם של הכותבים והיוצרים באותה תקופה. מפות ואיורים מבוססי דמיון או רעיונות גרפיים שונים המנותקים מהמציאות היו די נפוצים.

אחת הדוגמאות המעניינות היא "מפת התלתן" של היינריך בינטינג שעותק מקורי אחד שלה שמור באוסף המפות על שם ערן לאור, בספרייה הלאומית.

המפה מתארת את העולם הישן בדמות עלה תלתן שעליו מייצגים את שלושת היבשות: אסיה, אירופה ואפריקה. ירושלים, אגב, ממוקמת במרכז העולם לפי מפה זו.

על המפה עצמה מסביר בינטינג את הסיבה לבחירתו האומנותית: "העולם כולו בצורת עלה תלתן, שהוא סמלה של העיר הנובר, מולדתי האהובה".

Dedupmrg71540295 Ie6882732 Fl7074006 — מפת התלתן. מתוך אוסף המפות על שם ערן לאור, הספרייה הלאומית

כמו מפת התלתן המפורסמת גם מגילות "ייחוס האבות" לא ניסו להיות ראליות או לשקף את הגיאוגרפיה ואת הטופוגרפיה המציאותיים. המגילות והאיורים שבהן ניסו לבטא מרחב חזותי-מדומיין, רגשי בבסיסו, שאִיפשר למעיין בהם לחוש כמי שצועד במסעי האבות, כמי שנאמן וקשור ל"ייחוס האבות".

העובדה המפתיעה הרבה יותר היא שעזה התווספה בזמן לא ידוע למפת ה"מקומות הקדושים".

בנוסחים קודמים ועתיקים יותר של "מגילת ייחוס אבות" עזה לא מופיעה כלל. מדוע פתאום במאה ה־16 וה־17 זוכה עזה להיכלל במפת המקומות הקדושים? מדוע היא מתוארת כ"מדינה יפה", ומדוע העיר ששמשון הגיבור מצא בה את מותו נקראת פתאום על שמו – "עיר שמשון"?

עזה, חשוב לציין, לא הייתה אחת מארבע ערי הקודש היהודיות בארץ ישראל. יותר מכך, בדיונים הלכתיים שונים אף עלתה השאלה אם עזה היא חלק מארץ ישראל, והאם יש לקיים בה את המצוות התלויות בארץ. לפי רוב הדעות התשובה היא לא.

אז מה השתנה פתאום בשלהי המאה ה-16?

התנודות במעמדה של עזה כעיר חשובה או נידחת נגזרו לאורך השנים ממיקומה על דרך החוף בציר שבין ארץ ישראל למצרים. כאשר כבשו הצלבנים את ארץ ישראל, לא התקיימו קשרי מסחר בין הממלכה הצלבנית למצרים המוסלמית, ועזה הייתה עיר חרבה ועזובה. אבל אז כבשו הממלוכים את הארץ, ועם התגברות הביטחון באזור עלה מעמדה של עזה, שזכתה לעדנה והפכה לעיר מסחר חשובה היושבת על הדרך בין ארץ ישראל למצרים.

לקראת סוף התקופה הממלוכית, בשנת 1481, ביקר בעזה ר' משולם מוולטורה, בנקאי יהודי מפירנצה, ותיאוריו מתחברים עם התיאור המילולי ב"מגילת יחוס האבות" המציין כי עזה היא "מדינה יפה".

לדבריו של ר' משולם, עזה היא ארץ טובה ושמנה, ויש בה קהילה יהודית קטנה המייצרת יין. אבל בשונה מהאיורים ב"מגילת יחוס האבות", לפי תיאוריו של רבי משולם עזה כל כך בטוחה בעצמה, עד שאין בה חומה כלל:

"עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה, והיא ארץ טובה ושמנה, ופירותיה משובחים מאד. ולשם נמצא לחם ויין טוב, אף כי היינות אינם עושים אלא היהודים. והיא מקפת ד' מילין ואין לה חומות […] ויש בה עם רב כחול אשר על שפת הים. וכמו ס' (שישים) בעלי בתים יהודים […]"

Captureshimshon — שמשון נושא את שערי העיר עזה, פסיפס מבית הכנסת בחוקוק, התקופה הביזנטית/ צילום: ג׳ים הברמן, באדיבות ג׳ודי מגנס

ר' משולם מתייחס גם לפיסת ההיסטוריה היהודית שקשורה לעיר עזה: היא העיר שבה התגורר חלק מהזמן השופט שמשון הגיבור, יחד עם אשתו (שהביאה עליו את סופו בשל בצע כסף) – דלילה. היא גם העיר שבה נכלא שמשון ונהרג, ושאותה הרס:

"ובראש הייודיקה (תל) הבית מדלילה והיה דר בתוכה שמשון הגיבור. וסמוך לשם, מעט […] ראיתי החצר הגדול אשר הפיל בחוזקו ובתוקפו" (אברהם יערי, מסע משולם מוולטרה, מוסד ביאליק, תש"ט, עמ' 64).

כשלושים שנה לאחר ביקורו של רבי משולם, בשנת 1517, התרחש מאורע שהשפיע עוד יותר על מעמדה של עזה במאות השנים הבאות: המלחמה בין הממלוכים לעות'מאנים הסתיימה בניצחון העות'מאנים. הסולטן העות'מאני סלים הראשון כבש את האזור כולו, כולל את ארץ ישראל, חופי ים סוף, מכה ומדינה, וכן את החיבור הדרומי ליבשת אפריקה – מצרים. ניצחון העות'מאנים גרם לחיזוק מעמדה של עזה. מעיר גבול היא הפכה לעיר שנמצאת במרכז האימפריה העצומה.

לניצחון העות'מאני הייתה גם משמעות נוספת. כל המקומות הקדושים לאסלאם וליהדות ומרבית המקומות הקדושים לנצרות, היו עתה תחת שלטון אחד. האימפריה העות'מאנית פיתחה, שיפרה את דרכי הגישה ודאגה לביטחונם של עולי הרגל המוסלמים לחאג' למכה, והעניקה, בדרך אגב, ביטחון אישי גם לעולי הרגל היהודים והנוצרים. הביטחון הביא לצמיחה כלכלית ולשיפור הדרכים, מה שתרם לגידול משמעותי בנפח העלייה לרגל.

Samson In Dagontemple — שמשון ממוטט את מקדש דגון על כל החוגגים וקורא "תמות נפשי עם פלשתים", גוסטב דורה

ככל הנראה, למרות שעזה לא הייתה אחת מארבע ערי הקודש היהודיות בארץ ישראל, היא הפכה להיות מקום שיש לבקר בו כאשר עורכים את המסע הארוך לארץ האבות. למה?

העולים לרגל מסיבות דתיות התעניינו במקומות הקדושים דווקא, ובעיקר בקברי אבות, שעזה לא יכלה לטעון לקיומם בשטחה. אבל שמשון הגיבור "בא לעזרתה".

זאת אולי הסיבה שעזה מתוארת באיורים כעיר מוקפת בחומות ששעריה האדירים פתוחים. מאיירי המגילה לא איירו את עזה עיר המסחר המשגשגת נטולת החומה, אלא את העיר ששמשון הגיבור עקר את דלתותיה והותיר אותה עם שערים רחבים ופתוחים. לכן הם גם קוראים לה "ארץ שמשון".

מאייריהן של מגילות "יחוס האבות", ידעו שרבים מהעולים, במיוחד מאיטליה, יעברו ממילא בעיר עזה בדרכם למצרים או ממצרים. משכך הם רמזו לעולה הרגל שאומנם בעזה אין קברי אבות, אבל קיימת בה היסטוריה של גבורה יהודית.

הכתבה מבוססת על מאמרו של ד"ר חיים מאיר נריה, אוצר אוסף היהדות ע"ש חיים וחנה סלומון בספרייה הלאומית שהתפרסם בכתב העת "עתמול", גיליון 286 פברואר 2024