"כְּמוֹ חֲלוֹמוֹת לְבָנִים הֵן מְרַחֲפוֹת תַּחַת הָרֶשֶׁת": על "כמעט כרגיל" מאת עדנה גורני

ענבל קליינר

.

*

אֵרוּעִים שֶׁלֹּא הָיוּ 

שֶׁלֹּא יִהְיוּ

רְשׁוּמִים בַּיּוֹמָן 

שיר הייקו זה פותח את הספר. ברצף השנים האחרונות – קורונה, הפיכה משטרית, מלחמה שאין לה סוף – זה כבר כמעט כרגיל עבורנו לתכנן אירועים, לרושמם ביומן, ולדעת שאין לדעת אם יתקיימו או לא. 

ספרה של עדנה גורני כמעט כרגיל (סדרת כבר, מוסד ביאליק, 2022) מפנה מבטנו אל המפתיע והבלתי צפוי. אך כשמו, בעל הטון המינורי, הוא מצביע על המופלא ועל הבלתי ייאמן, הנגלים דווקא ברגיל ובשגור. השיר הבא הוא מעין קפסולה תמציתית של הספר כולו: 

*

1.

אֵין אָח וָרֵעַ לִיכָלְתָּם שֶׁל הַמְּבֻגָּרִים לְהָנִיף אֶת הַסָּדִין כְּלַפֵּי מַעְלָה, לִגְרֹם

לוֹ לְרַחֵף, לִקְפֹּא בָּאֲוִיר – לְרֶגַע הַכֹּל אֶפְשָׁרִי – וְאָז לִצְנֹחַ מַעֲדַנּוֹת וּלְכַסּוֹת 

אֶת הַמִּטָּה בְּדִיּוּק, עַד שֶׁאֵין צֹרֶךְ אֶלָּא בְּתִקּוּן קְטַנְטַן, צְבִיטוֹת חִבָּה פֹּה וְשָׁם,

וְהַמִּטָּה מְכֻסָּה וְהַסָּדִין חָלָק לְמִשְׁעִי, כָּל כָּךְ יָפֶה, מַמָּשׁ אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּגֵּעַ אוֹ 

לִישֹׁן.

2. 

הָרֶשֶׁת מְכַסָּה הֵיטֵב אֶת בְּרֵכַת הַדָּגִים. לְעִתִּים מוֹצְאוֹת אֲנָפוֹת אֶת דַּרְכָּן 

פְּנִימָה. כְּמוֹ חֲלוֹמוֹת לְבָנִים הֵן מְרַחֲפוֹת תַּחַת הָרֶשֶׁת, עַד שֶׁכָּנָף מִסְתַּבֶּכֶת אוֹ 

רֶגֶל, וְהֵן נוֹתָרוֹת תְּלוּיוֹת וּמֵתוֹת בְּיִסּוּרִים.

3. 

הַיַּבָּשׁוֹת הָיוּ אַחַת, פַּנְגֵּאָה, עַד שֶׁנָּדְדוּ וְהִתְרַחֲקוּ זוֹ מִזּוֹ

(עמ' 9)

אין אח ורע ליכולתה של גורני לזמן יחד עולמות כה שונים: חדר השינה בבית, טבע פראי למחצה של בריכת דגים, אירועים גאולוגיים כלל־יבשתיים מעידנים קדמוניים, ולגרום לנו לתהות: מה להם כאן זה בצד זה? 

גורני, צַפָּרִית ואקולוגית, סופרת ומשוררת, מתגלה בשיר ככוראוגרפית. בשלושה מקטעים ממוספרים היא רושמת מחול במרחב הדף. השיר הזה הוא כתב תנועה, כתב שלוש תנועות שאפשר לדמיינן מתרחשות בו־זמנית: תנועת סדין מונף ונפרש, תנועת אנפות מרחפות תחת רשת ותנועת יבשות המתרחקות זו מזו. 

התנועה בין התנועות חושפת פנים שונות של הכותבת, וגם תמורות בנקודת מבטה. וזהו אחד מהדברים המייחדים את הספר. 

מקטע ראשון. פעולה ביתית שגורה נגלית לעיניים יַלְדִּיּוֹת כתנועה פלאית, מכשפת: סדין מונף מעלה, מתנפח, לוכד בתוכו את הזמן ופותח אופק חדש של גילוי. לרגע הכול אפשרי. ברגע הבא הסדין צונח בעדינות ונפרש במדויק על המיטה, מעשה של כיסוי מושלם. הילדה שבכותבת נפעמת מיכולתם של המבוגרים לגלות ולכסות. לחולל ניסים. 

מבטה של הילדה המתפעמת נוכח במקומות נוספים בספר. למשל בטקסט "כל העולם", שנכתב כהייבון (סוגה המשלבת שיר הייקו ופרוזה). שם היא כותבת: "בְּאוֹגוּסְט כָּל הָעוֹלָם טַיֶּלֶת". העולם כולו הוא תל אביב, שנות ילדות. אצטט מתוכו שלוש שורות: 

פַּעַם פּוּשְׁטָקִים בְּגִנַּת רוּת הִכּוּ שָׁכֵן, וּבָא שׁוֹטֵר עַל וֶסְפָּה. כָּל הָרְחוֹב יָרַד 

לְמַטָּה לִרְאוֹת. אִמָּא שֶׁלִּי לֹא הִרְשְׁתָה. יָרַדְתִּי. רָאִיתִי אֶת הַשָּׁכֵן וְדַם זָב 

מִמִּצְחוֹ. הִרְגַּשְׁתִּי פִּיק בִּרְכַּיִם. בִּטּוּי שֶׁהִכַּרְתִּי עַד אָז רַק מִסְּפָרִים. 

(עמ' 50) 

המשורר מחמוד דרוויש אמר: "שירה טובה היא ילדות שהחכימה. מיזוג של חושים ותודעה" (איך עשית את זה? ראיונות חדרים, הלית ישורון, הקיבוץ המאוחד, 2016, עמ' 318). הילדה שלנו, זו שבחדר השינה, מוקסמת מיכולתם של המבוגרים לחולל נפלאות בסדין, אבל נראה שבחושיה הדקים היא קולטת שבפלא הזה יש משהו נוסף, עמום, נשגב מבינתה הילדית: הכול כה יפה ומדויק, עד "שֶׁאֵין צֹרֶךְ אֶלָּא בְּתִקּוּן קְטַנְטַן, צְבִיטוֹת חִבָּה פֹּה וְשָׁם, וְהַמִּטָּה מְכֻסָּה וְהַסָּדִין חָלָק לְמִשְׁעִי, כָּל כָּךְ יָפֶה, מַמָּשׁ אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּגֵּעַ אוֹ לִישֹׁן" (עמ' 9). כאן משורבבות מילותיה של המשוררת תרצה אתר, משיר אחר ("שום סלע", בתוך כל השירים, תרצה אתר, הקיבוץ המאוחד, 2018, עמ' 440), ומעידות כי בתודעה הילדית המתפעלת מתחוללת עכשיו תמורה: השלמות נסדקת, מתערערת. אומנם נדרש רק תיקון קטנטן, אבל שתי האפשרויות המוצבות זו מול זו, "להשתגע" או "לישון", רומזות שיש דברים שגם צביטות חיבה לא תצלחנה לתקן או אפילו להסוות. התבגרות והַחְכָּמָה כרוכות במפגש עם סדקים ועם מה שנחשף בהם. 

במקטע השני אנחנו בסביבת פעולתה של גורני הצפרית. רשת פרושה היטב מעל בריכת הדגים. היא נועדה למנוע גישה אל הדגה. אבל תחתיה מרחפות אנפות שהסתננו פנימה. הצפרית יודעת היטב כי אנפות, גם תושבות הקבע וגם אלה שחורפות וחולפות, הן ציפורים טורפות שאורבות בשקט לטרפן (דגים, צפרדעים, חרקים, זוחלים קטנים). אלא שאת כל זה היא לא מוסרת לנו. במקום זאת, היא מתארת את האנפות באמצעות דימוי:

כְּמוֹ חֲלוֹמוֹת לְבָנִים הֵן מְרַחֲפוֹת תַּחַת הָרֶשֶׁת. 

תודעת הצפרית מוחלפת בתודעה של משוררת, הפונה אל המשותף לאנפות ולחלומות: כאנפות תחת הרשת מרחפים החלומות תחת מעטה השינה, אורבים בשקט לחוקי ההיגיון, טורפים את הסדרים, קורעים את רשתות החשיבה המודעת עד כדי הסתבכות וייסורים. אלה הרגעים המסוכנים ביותר, כפי שאמר ביאליק, הרגעים "שבין כיסוי לכיסוי, כשהתוהו מנצנץ" […] ו"מהבהבת התהום" ("גילוי וכיסוי בלשון", בתוך: דברי ספרות, חיים נחמן ביאליק, דביר, תשכ"ה, עמ' ל-לא). ממש אפשר להשתגע או לישון. 

זה רגע בכוראוגרפיה שבו משתלבות שתי התנועות, והאריגים המתוחים הופכים לאחד: חורי הרשת שמעל הבריכה הופכים עתה לקמטים או לקרעים בסדין הערות המתוח מעל המיטה, ואנו פוגשים את מה שרוחש תחתיו, רוגש, וגם מבעית ומצמית. להשתגע או לישון הן כבר לא בהכרח פעולות מנוגדות. בדיאלוג הסוקרטי "הנפש והריקוד" תוהה המשורר פול ולרי: "האינך מבקש את היקיצה ואת בהירות האור כשחלום רע מבעית אותך? […] ולעומת זאת, האין אנו מבקשים מן השינה ומן החלומות להפיג את טרדותינו ולהשעות את הייסורים המעיקים עלינו בעולמו של יום?" ולרי ממשיך ואומר: "אנו נמלטים מזה אל זה, מפללים ליום באמצע הלילה; ולהפך, מתחננים לאפלה שעה שיש לנו אור; משתוקקים לדעת, מאושרים עד בלי די לא־לדעת". ("הנפש והריקוד", בתוך: על הריקוד, ערכה מיכל בן נפתלי, תרגמה ליאורה בינג־היידקר, הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 61). נדמה שהמשפט האחרון מתאים כאן במיוחד. גורני הצפרית מוותרת על חקר מדעי של תופעת האנפות המסתננות, שהיה מחייב אולי תצפית שיטתית. במקום זאת, גורני המשוררת פורשת את כנף הדימוי, ומאפשרת ידיעה שונה בתכלית: ידיעת חלום.

החלום, טען פרויד, פולש לתודעתנו ללא הזמנה. בספרה של גורני חלומות הם אורחים רצויים ביותר: חלומות בלילה וחלומות בהקיץ, חלומות שלה ושל אחרים – גורני משתוקקת לדעת אותם, להתבונן בהם ולחוש אותם, בדיוק כפי שהיא רואה וחשה עגורים, עומסי תנועה, אותיות, מחילות ארינמל, גזרי עיתונים, אנשים, מזוודות מלאות ספרים, מבטים, גשם ועוד. יותר מפעם אחת מוצבים בספר זה מול זה שיר הייקו וחלום: פיסת מציאות מהנוף שבחוץ מול פיסת מציאות מהנוף הפנימי, הלא־מודע, לדידו של פרויד. אלא שבניגוד לפרויד ולממשיכיו, הטורחים על פענוח חלומות, נדמה שגורני דווקא מאושרת עד בלי די שלא לדעת את פשרם. שירה זקוקה למעט אפלולית. כשהכול מואר, מפורש ומובן, מה נותר לנו, הקוראים, לחפש בה? 

במקום אחר גורני כותבת: "מציאות זה לא מה שקיים באמת אלא מה שמוצאים או ממציאים" ("עגולשון שחור־גחון", גרנטה, מגזין לספרות חדשה, גיליון 12, 2023, עמ' 171).

כעת אפשר לראות בהייקו הפותח "אֵרוּעִים שֶׁלֹּא הָיוּ / שֶׁלֹּא יִהְיוּ / רְשׁוּמִים בַּיּוֹמָן" הזמנה לקרוא בספר כביומן של מציאות מומצאת, שרשומים בו אירועים שלא משנה כלל אם היו או לא היו. הם מציאותיים מעצם הימצאם כאן על הדף. אנו, הקוראים בהם, מוצאים אותם, ועבורנו הם מציאוֹת של ממש. 

זהו היבט נוסף ההופך את כמעט כרגיל לספר בלתי רגיל.

המקטע השלישי והאחרון בשיר הוא בן שורה אחת בלבד. אין בו שכבות וריבודים. מבחינה טופוגרפית הוא הנמוך ביותר במרחב הדף, נתון תחת הכיסויים שנפרשו במשפטים ארוכים בשני המקטעים שמעליו. מבעד לכיסויים ההם, ומבעד לרובדי הזמן כולם, חושפת גורני במשפט יחיד תנועה קדמונית:

הַיַּבָּשׁוֹת הָיוּ אַחַת, פַּנְגֵּאָה, עַד שֶׁנָּדְדוּ וְהִתְרַחֲקוּ זוֹ מִזּוֹ    

תנועה שהיא כתבנית עומק, תשתית הדברים כולם: תנועת נדודים מן האחדות אל הנפרדות. בסופו של המשפט אין נקודה, התנועה נמשכת ומתקיימת כל הזמן, גם עתה. רוב הזמן איננו ערים לתזוזת היבשות תחתינו. אבל כולנו חווינו את ההתרחקות מהיבשת הגדולה כשנפרדנו מגוף אימנו, כשירדנו מחיקה לארץ והתחלנו לזחול וללכת, להתהוות כבני אדם נפרדים. פעמים רבות מתוארת האחדות הראשונית כמשאת נפש, אך במהלך ההתבגרות יש רגעים שבהם הדבר האחרון שנרצה לחשוב עליו הוא קרבה אל האם והתמזגות עימה. בשיר "ביוגרפיה" מוצאת הילדה שבמשוררת דרך משלה להתכחש לקרבה זו: 

בְּגִיל שֵׁשׁ אוֹ שֶׁבַע דָּחֲתָה מִכֹּל וָכֹל אֶת הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁהֵגִיחָה לְעוֹלָם עֵירֻמָּה – הִיא נוֹלְדָה לְבוּשָׁה בְּגוּפִיָּה שֶׁאִמָּא שֶׁלָּהּ בָּלְעָה. 

(עמ' 11)

התנועה בין אחדות לנפרדות שבה ומתממשת בשיר "חסד" (עמ' 56). בגינה הציבורית הריקה גורני המבוגרת ואימה הקשישה מתרפקות זו על זו, מתנדנדות יחד בערסל כיבשה אחת ויחידה בים האור שמטיל פנס של עיריית תל אביב בחלל הערב. השיר "נד נד" מהדהד את התרחקותן זו מזו כשדעתה של האם נודדת למחוזות לא נגישים, בתוכה. 

מסיפור בבל למדנו כי המצב הראשיתי של היות "עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם" (בראשית יא, ו) השתנה כאשר הופצו בני האדם על פני כל הארץ. התפצלות יבשת־העל ליבשות נפרדות היא גם התנועה שבין מצב אחדותי לבין ריבוי ושונות. מגוון עשיר של סביבות חיים שונות ומשונות (כיתה באוניברסיטה, יער, מסעדה בתחנת דלק, העולם תחת אבן ועוד) נוכח בספרה של גורני. כל אחת מהן היא בית גידול ייחודי לתחושות, לרגשות, לזיכרונות ולהרהורים. בה בעת חושפת גורני את קשרי הגומלין הסמויים שבין מרכיביה של שונות מופלאה זו. בהשראת השיר שאנו קוראים כאן יחד, נוכל לחשוב על נדידת ציפורים בין היבשות כעל תנועת חיבור ארוכה, תנועה של איחוי החלקים שפעם היו אחד. 

בספר בלתי רגיל זה, בריבוי סוגות כתיבה וממגוון נקודות מבט, גורני דוברת אלינו בשפות שונות. ככוראוגרפית מוכשרת היא יוצרת זיקות וקישורים המזכירים לנו כי בבסיס כל השונות מצוי רובד עמוק ועתיק של כוליות, ואותו היא מזמינה אותנו לגלות: 

*

אֶת קוֹלְךָ 

קוֹטֵעַ קוֹל שַׁחֲרוּר

מָה רָצִיתָ לוֹמַר? 

(עמ' 54)

.

ד"ר ענבל קליינר היא פסיכולוגית קלינית ומשוררת. כלת פרס שירת המדע לזכר עופר לידר, מכון ויצמן למדע, 2021. ספר ביכוריה "בסבך קנים ופטל" (2022) ראה אור בסדרת כבר, הוצאת מוסד ביאליק. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 62 של המוסך ובכתבי עת נוספים ובהם: ירח חסר, כרמל, מאזניים, משיב הרוח. שירי הייקו משלה נכללו באסופת הייקו והייבון בעברית בשם "לעת עתה", בהוצאת ירח חסר, 2021.

.

עדנה גורני, כמעט כרגיל, מוסד ביאליק, 2022

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צוריאל אסף קורא בספר השירה החדש של שגיא אלנקוה, "אֹרֶן"

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

כישרונות מבוזבזים 

נעמה צפרוני

(מתוך הספר "קודם תסתרקי")

.

משחר נעוריי יועדתי להיות אישה בעלת כישרונות מבוזבזים. אם הייתי טובה בחשבון, ייתכן שהיו מייעדים לי קריירה של אדריכלית; ואם הייתה ניכרת בי תשוקה עזה וחסרת פשרות לאמנות, זה היה עשוי להתקבל בסופו של דבר. אבל מאחר שלא גיליתי כישרון במקצועות הריאליים ואף לא משהו שאפשר לקרוא לו דחף בלתי מתפשר לאמנות, נידונתי להיות בחורה מעניינת ובעלת כישרונות מבוזבזים.

כאשר אני אומרת יועדתי וכו', מתבקש שאפרט את ההיסטוריה המשפחתית שלי וכיצד עוצבתי על ידי המיזוגניות של אבי ועל ידי השנאה של אמא שלי לחיי אמנים. אעשה זאת בעזרת שתי דוגמאות קצרות. אבא שלי ציטט פעם בלעג אישה אחת שאמרה שהיא ״רוצה למצוא את עצמה.״ אני חושבת שאותה אישה עזבה בסופו של דבר את בעלה. כשאבא שלי התיז את המילים ״רוצה למצוא את עצמה״, פניו התעוותו בבוז והיה ברור שאין דבר כזה ״עצמה״ שאחריו אפשר לחפש. היה ברור שאותה סכלה סובלת מיומרות שיובילו אותה לאבדון. אמא שלי, לעומת זאת, סיפרה לי שפעם אחת בנעוריה — באותה תקופה היא גרה עם אבא שלה בתל אביב ואמא שלה גרה בירושלים עם אחותה – הלכה ברחוב הרצל (נדמה לי) וראתה אישה תמירה מאחור. היא ראתה שהאישה לובשת מעיל עם צווארון פרווה והרגליים היפות שלה עטופות בגרבי משי. לאחר רגע היא הבינה שזו אמא שלה, והנה היא כאן בתל אביב ואפילו לא באה לבקר אותה. אולי לא ניתן להבין מהדוגמה הזאת שכאשר לאמא שלי עוד לא מלאו שנתיים, אמא שלה נסעה לווינה ללמוד אמנות, וכשאמא שלי הייתה בת עשר ואחותה הצעירה אורה הייתה בת חמש נסעה שוב, הפעם לארצות הברית, ושתיהן התגוררו עם אבא שלהן בבית אמו האלמנה, עם אחיותיו ואחיו הצעירים, כמו שתי יתומות קטנות.

כשאורה הייתה בת חמש-עשרה בערך ולמדה בגימנסיה רחביה, היא הלכה שלובת זרוע עם בת כיתתה בהפסקה בחצר, כאשר החברה הצביעה על אישה שעברה לה ברחוב, מעבר לגדר, ואמרה: ״תראי את האישה המשוגעת הזאת.״ אורה הביטה באישה החבושה כובע קש גדול שנשאה מזוודונת, כן ציורים ושרפרף קטן לישיבה. אורה סיפרה לי שהיא לא אמרה מילה, אך הובילה את החברה לכיוון אחר. זו הייתה אמא שלה, צועדת בדרכה לעמק המצלבה, לצייר נוף – גבעה עם עצי זית.

כך שאני לא יכולה לבוא לאף אחד בטענות. אמנם בעיני אמי כישרון בולט פירושו ״אגואיזמוס״ שמוביל להזנחת הילדים, ועל כן מותר לך להיות אמן רק בתנאי שאתה גאון; ובעיני אבי אישה בעלת משאלות היא מגוחכת, אלא אם כן היא אלמה מאהלר, למשל. בסופו של דבר אני עצמי ייעדתי את עצמי להיות אישה בעלת כישרונות מבוזבזים. בניסוח הזה שמצאתי הדגש מוסט אל המילה הקשה והלא נעימה, ״מבוזבזים״, אבל יש לשים לב היטב דווקא למילים ״אישה בעלת כישרונות״.

הו, אישה חזקה בעלת כשרונות! איזה עונג ניתן להפיק ממנה. היא יכולה לברוא עולמות שלמים, כמו למשל בית. שולחן וכיסאות מתחת לעץ התות. גזר שנזרע בערוגת הגינה. ילדים בקיץ בגיגיות מלאות מים. מדורה בחורשה בסוף האביב והגשם יורד עלינו דק מבעד למחטי האורן. זו הייתה האמנות שלי: אורז וירקות. הולכים לחורשה בערב לראות את הכוכב מתחת לירח. אומרים: ״הכוכב בזווית הזו רק פעם בעשרים שנה.״ תופרת כנפי בת היער לפנות בוקר בפורים. הניירות הגדולים הפרוסים על המרצפות, צבעי הגואש והמכחולים, ההצגה על השועלים שעשינו על פי חלום שתמר סיפרה. הפתקים שהטמנו בכיסים של בגדי החורף כדי שנמצא שם עוד כמה חודשים ״מכתבים משנה שעברה״. זו הייתה הממלכה שלי. לא הייתה לי תחושה של הזמן העובר, כלומר של חיי הצועדים בסך. בקיץ – ניסע לים! ניסע לים! את הילדים המנומנמים עדיין נישא על כפינו אל תוך המכונית, וכמו אמא שלי, אכין מבעוד מועד סנדוויציים, ביצים קשות ומלפפונים מקולפים. בחורף נשאף ללכת אל הוואדיות במדבר.

ובכן, לא הייתה לי ראייה לטווח רחוק. כך, למשל, שחמט אף פעם לא הצלחתי ללמוד. כללי המהלכים של הרץ, המבצר, המלך והמלכה או הסוס לא נחרתו בראשי. גם בדמקה בדרך כלל הפסדתי. הלוח על ארבע פאותיו ועל כל ריבועיו לא נרשם במוחי כתבנית אחת ואף פעם לא יכולתי לתכנן כמה צעדים קדימה, בהתאם לפעולות אלו או אחרות של היריב. וגם עצם קיומו של יריב היה מהלך בלתי נסבל של המחשבה.

אמא שלי חינכה אותי לסדר העדיפויות הבא: קודם תסתרקי, אחר כך תקראי ספר, אחר כך תסדרי את החדר, אחר כך תעשי שיעורי בית ותשחקי עם חברות, אחר כך תגהצי את המפות ואת הסדינים שמונחים במרפסת של המטבח, ואחר כך, אם נותר לך זמן, תכתבי שיר. הזמן עבר בציפייה נסתרת. כי כאשר הייתי בת שש-עשרה בערך קניתי בשבוע הספר את רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה של רילקה. ספר משעמם; אבל בעמוד 14 מצאתי קטע ששבה את לבי. בשירים, כותב רילקה, מצליחים מעט מאוד, אם כותבים אותם בגיל צעיר. צריך לחכות עם אלה ולאגור דעה ומתיקות במשך חיים ארוכים ככל האפשר, ולאחר מכן, לפני סיומם כבר, ייתכן אולי לכתוב עשר שורות שתהיינה טובות. כי למען שיר אחד – זכרתי את מצוות רילקה היטב – הכרחי לראות הרבה ערים, אנשים וחפצים, נחוץ לחוש איך עפות הציפורים וכו' וכו'. ועוד הוא אומר שצריך שיהיו זיכרונות על לילות אהבה רבים – ובכן, חיכיתי. הזמן לא נחשב בעיניי. הזיכרון שלי חד כשל אבי, והוא עומד לרשותי בכל רגע. לא די גם בכך שיש זיכרונות, קראתי בספר של נסיך המשוררים. צריך לדעת לשכחם, שכן הזיכרונות כשלעצמם עדיין אינם שירה. רק שעה שהם הופכים להיות דם בתוכנו, מבט ומחווה, אלמוניים ובלתי נפרדים עוד מעצמנו, רק אז ייתכן כי יקרה ובשעה נדירה מאוד תיווצר ותעלה מתוכם המילה הראשונה מבית של שיר. התפתיתי לשקרים של רילקה. האמנתי שעליי להתנסות, לנצור את הזיכרונות ואף להיפטר מהם, ואז, בשעה נדירה מאוד, תיווצר מאליה המילה הראשונה וכו'. מאליה תיווצר. ובכן, הבטתי. את מה שראיתי ברחוב לא ראה איש. את זה ידעתי. להביט למדתי מאמא שלי; גם זאת ידעתי היטב. ובכן, חיכיתי.

אני לא יכולה שלא לשים לב עד כמה אני נסערת. אולי בגלל ההתרגשות הזו, בעצם, לא יכולתי לכתוב. זה לא רק כי פחדתי שהכתיבה לא תהיה מוצלחת ולא משום שלא יכולתי להחזיק את שדרת הסיפור לאורך זמן, אלא בשל ההתרגשות שמקימה אותי לסדר את המיטה ההפוכה, למשל. תוך כדי קיפול הכביסה אולי אירגע. מדוע אני נרגשת כל כך? אקום ואעשה דבר מה, שהרי אפילו אם צדתי רגע אחד או שניים, את הסיפור כולו – את העולם שירשנו מאמא – לעולם לא אוכל להעמיד כראוי. ובכן, אסלק מעליי את המצוקה על ידי מילוי חובות כלשהן.

.

נעמה צפרוני, קודם תסתרקי, הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום, 2024

.

» במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: סיפור מאת צבי אייזנמן, מתוך האסופה "שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש"

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן