סירה בים של אש: על "הילד של לגיון הזרים" מאת לאה איני

דפנה לוי

.

לאה איני בחרה לפתוח את הרומן הילד של לגיון הזרים בסצנה המתוארת מבעד לעיניה של תיירת. היא יושבת בלובי של מלון ומתבוננת בזוג שמתקוטט בסערה כבושה בחנות התכשיטים של המלון. התפאורה עלובה, והדמויות משמשות לתיירת, שהגיעה כל הדרך מניו ג׳רזי כדי להשתתף בבר המצווה של איזה בן דוד, סוג של מופע בידור, והיא מוצאת את עצמה נסחפת לתוכו בדמיונה, מוסיפה מניעים ומצבי הרוח, מנתחת ומפרקת ומרכיבה מחדש. זוהי גם הסצנה שבה איני מציגה בפנינו את גיבור הסיפור, עירד, הילד, בנם של בני הזוג הללו, המשחק במכונית פח מאחורי הספה בלובי. ״את מי את לאהוב יותר, אבא אור אימא?״ שואלת אותו אתל, התיירת, אלא שאז קוראים לו הוריו. ״משפחה מושלמת,״ אומרת חברתה של אתל, עדנה, המצטרפת אליה. ״שטויות, בדיוק להפך,״ היא עונה.

הסצנה הצבעונית הזו, השזורה שורות משעשעות לא מעטות, וכן דמותה של התיירת המגיחה לרגע ונעלמת, לכאורה אינן קשורות להתרחשויות הנפרשות בהמשך הרומן. אלא שבעצם הן מכילות בתוכן קוד שאפשר לפענח באמצעותו חלקים גדולים מאוד בסיפור המשפחתי המורכב שאיני פורשת. העיניים הזרות הן שמסוגלות לראות את הילד עירד כפי שהוא. דמותו נבראת ברגע שבו הוריו לא הבחינו בו כלל, ואילו במבטה של אישה אקראית הוא מזדקף ונדרך ומתמתח מול הוריו, לראות כיצד הם מנסים לרתום אותו זה כנגד זה, ולהבין את המקום שממנו ייאלץ למצוא בכוחות עצמו דרך להיחלץ בעתיד.

הילד של לגיון הזרים הוא סיפור ילדותו של עירד, בן זוגה המנוח של איני, שלו גם מוקדש הספר. בהקדשה איני מכנה אותו ״סירת ההצלה הגדולה שלי״. זהו רפרנס – במהופך – לשיר שכתב עירד עצמו ומופיע בדף האחרון של הספר. בשיר הוא כותב על יחסיו עם אביו: ״ולא הייתי אלא/ סירת הצלה קטנה/ הנגררת שלא מרצונה/ אחר ספינה גדולה, נאבקת בכל כוחה/ בקצף וברעש ובכתמי השמן״. הספר – שנולד בנסיבות טרגיות, כאשר בימי מחלתו הסופנית ביקש עירד מאיני ״להיות ספר שלך״ – אינו ממואר. איני אומנם שיקעה אותו בנופי תל אביב של ראשית שנות השישים, באקלים התקופה ובליבו של משבר כלכלי ונפשי עמוק שעטף את הבית ואת המשפחה שבהם גדל עירד, אבל מכאן והלאה הרהיבה לעוף, בשפתה ובדמיונה, הרכיבה אנסמבל מרתק של דמויות משנה וכרכה אירועים ושיחות ותובנות שיש להם קיום רק מתוקף היות הספר יצירת אמנות שכל קשר בינה לבין תיעוד הוא מקרי. וכטיבן של יצירות אמנות משובחות היא מצליחה לחרוג הרבה מעבר לסיפור האישי, המקומי, המסוים שעליו היא מבוססת.

בסיפור הזה, המסוים, גדל ילד, חולמני ואוהב ספרים, בבית שמתקיים בו קשר זוגי מעיק וחונק. הוריו, חנוך ואיבון, והסבים המתגוררים באותו בניין, ידעו ימים יפים מאלה כמעט עד שנולד. העסק המשפחתי, בית חרושת לייצור יריעות איטום מזפת לצריפי המעברות, הניב שפע כלכלי ומעמד חברתי שכלל קשרים עם כל המי ומי של התקופה. אלא שאז הגיעה האש. שרפה שניצתה בבית החרושת, ובמידה רבה אינה מרפה מן הספר עד סופו – בסדרה של מופעים שחלקם פשוטים ואחרים מטפוריים. בית החרושת עלה באש, ולא ברור אם הייתה זו תאונה או הצתה. פוליסת הביטוח לא חודשה בזמן, והלהבות שכילו את המבנה ואת תכולתו, כילו היבטים רבים בחיי המשפחה. עקבות האפר שהותירו ניכרים היטב גם בסדרה של משברים נפשיים, שהחמור מכולם בא לידי ביטוי אצל האב חנוך.

אצל איני המשפחה לעולם אינה קונכייה רכה ומגוננת. להפך, זהו מקום שכדי לשרוד בו יש לפתח שריון קשיח, שכן רק תחתיו אפשר לצמוח למרות השפעותיה המרעילות של האינטימיות המשפחתית הכפויה. כך היה בספרה ורד הלבנון, המבוסס במידה רבה על ילדותה והתבגרותה שלה, וכך גם כאן. היא מתארת בבהירות ובחדות את הנסיבות המתגלגלות מדור לדור ויוצרות תאים משפחתיים מנוכרים וקשים, אך אינה נכשלת בהיעדר אמפתיה או בחלוקה לטובים ורעים. כשהיא מספרת על חנוך, האב, ההולך ומאבד את אחיזתו במציאות, היא מתארת גם את נסיבות החיים שהובילו אותו למקום הזה, את הדיכאון שתקף בדור הקודם את הסב, ובעקבותיו בילה את שנותיו האחרונות בלי לצאת ממיטתו והותיר את מעמסת ניהול המפעל לבנו הצעיר, הצעיר מדי, וזה הקריב לשם כך את נעוריו ואחר כך את חלומותיו, עוד בטרם עלה כל השאר באש של ממש. המצוקה הזו, שהעביר הסב לאב, מגיעה אל הילד עירד כשהיא עטופה בנייר צלופן קוסם ומטעה: חנוך בוחר בבנו להיות לו שליח, מרגל, שנשלח למשימות של איסוף מידע אצל הצד האחר, כלומר אצל האם והסבים, שאביו משוכנע כי הם חורשים נגדו: ״תהיה צותתן,״ הוא מצווה עליו כאילו בצחוק, במקום אחד; ובמקום אחר אומר לו: ״שההם בעקבותיהם והם חייבם לברוח … כי אחרת זה הסוף שלהם, הסוף!״; וכשהילד מנסה לברר מיהם האויבים הללו: ״אבל מי זה הם? הוא שאל פעם מזמן. מלכי הפיזדיולוך של הנייר־זפת, זפת־זיפת! דיקלם פתאום אבא את הסיסמה הסודית, וגם אמר שההם מעבירים זה לזה תשדורות. מה? מסרים. מה? אינפורמציה, ילד! מידע, זפת־זיפת! דברים.״

הילד, הכמהַּ לקרבת אביו, אינו תמיד מודע לעובדה שהוא משמש בידיו נשק, אבל חש את מצוקת המלחמה בבית: ״הוא לא יכול היה לשאת זאת יותר, את הריב הזה, האינסופי! את זה ששיחקו בו כבחבל, מושכים וקורעים אותו מצד לצד, את זה ששלושתם נקברו חיים בתשבץ מרושע, במבוך פתאים, שאי אפשר לעשות בהם ולו צעד מבלי ליפול לבור או להיתקל בחומה, אבל שגם אי אפשר להיחלץ מהם פעם אחת ולתמיד.״ אף שעירד מודע לכך שהוא נע בין מה שמכונה ״עטיפת אימא״ לבין ״עטיפת אבא״, מבטו הילדי, האינטימי מדי, מתקשה לחדור מבעד למעטפות. כדי לנסח את מצוקתו במילים ברורות, נדרש גם כאן זוג עיניים זרות, או לפחות מרוחקות. הפעם זהו הדוד אנרי, הבא לביקור ואומר לעירד בן ה-11 כי עליו לחשוב על הוריו "כעל שתי מדינות שרוצות לכרות איתך ברית שלום, אך בעל כורחן מתנהגות כמדינות אויב … אתה הילד של לגיון הזרים!".

״בבית הזה לא שואלים, ולא רואים ולא שומעים״, כותבת איני. לכן ההצעה לזרוּת שמציע הדוד אנרי היא חבל ההצלה עבור מי שרק לימים יבין עד כמה זרים היו לו קרוביו, וקרובים היו לו הזרים שחלפו בעולמו, ויוכל להתחיל לעבד את הטראומה שהסתירות האלה הותירו בו. איני מעצימה את חוויות הטראומה הללו בכתיבתה, שנעה קדימה ואחורה בזמן ומציגה את ההתרחשויות מנקודות מבט של דמויות שונות. בחן האופייני לה היא מעמידה אלה לצד אלה טקסטים פיוטיים לצד קללות ושפת רחוב, עולה ויורדת בסולמות של משלבים לשוניים ומעוררת סערות גם במקומות המתנהלים לכאורה על מי מנוחות – נופשים משפחתיים, ארוחות, שיחות סלון – כולם אתרים למאבקי כוחות, טינה, חוסר אמון ואיבה, ובכולם, כאמור, בוערת אש, אש המלובה במידה רבה על ידי התעוזה הסיפורית של איני, שאינה כבה עד לאפילוג הנוגע ללב החותם את הספר.

.

דפנה לוי היא מעורכות ״המוסך״. 

.

לאה איני, הילד של לגיון הזרים, כתר, 2023

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: רתם וגנר על "משפט אהבה" מאת שרה שילה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

באמריקה מסוכסכת ומפולגת, פיליפ רות רלוונטי מתמיד

אריאל הורוביץ

.

בקומה השנייה של הספרייה הציבורית של ניוארק, ניו ג'רזי, נמצאת הספרייה הפרטית של פיליפ רות. זמן קצר לפני מותו ב־2018 החליט רות לתרום את ספריו למוסד העירוני הוותיק שבין כתליו בילה בילדותו. פנים הבניין אפור וכבד, ובו מדרגות אבן רחבות ושקועות שמובילות את המבקרים לחדר מואר וצבעוני, מוזאון קטן המוקדש למורשתו של הסופר היהודי־אמריקאי: תעודות, כתבי יד, מדליות, תמונות מחייו, וגולת הכותרת – אוסף הספרים שלו, שמעיד על תחומי העניין המגוונים שהעסיקו אותו לאורך חייו, ושמצאו את דרכם לספריו הרבים – משואה והיסטוריה יהודית ועד לבייסבול. בחדר האחורי, הנסתר מעט, אפשר למצוא את ספריו של רות בתרגומים לשפות זרות, ועוד כמה ספרים שאוצרי החדר בחרו להצניע, כולל קונטרס של מאיר כהנא (רות מתייחס לכהנא בספרו מבצע שיילוק, שמתרחש כמעט כולו בישראל של סוף שנות השמונים). הספרייה הקטנה חיה ובועטת, ואפילו מתחזקת נוכחות ברשתות החברתיות; החדר מושך אליו מבקרים וסקרנים וחוקרים בכל ימות השנה, גם כיום, שש שנים אחרי שעזב פיליפ רות את עולמנו – עולם שהלך והשתנה בחמישים שנות הקריירה שלו, אך אף יותר, כך נדמה, מאז שמת. ואף שרות לא נעלם מן השיח – כתבי עת וספרי מחקר המוקדשים לו מתפרסמים כל הזמן – לעיתים הוא מוזכר בהקשרים של קינה ונהי. מאמר ארוך במגזין "הרפר'ס" מדצמבר האחרון תהה "האם פיליפ רות ייזכר", ובסגנון ניו־ג'ורלניסטי שחוק ניסה להעריך את מקומו של רות בזירה האמריקאית העכשווית והעתידית, לאור השינויים הפוליטיים והתרבותיים באמריקה ומה שמוצג לעיתים (שלא בצדק) בתור הכתיבה המיזוגינית של רות; בגיליון אפריל של מגזין "האטלנטיק" מופיעה תמונתו של רות על השער, לצד גלריה מפוארת של יוצרים יהודים־אמריקאים, בהפניה למאמר מדובר של פרנקלין פויר שמכריז, בעקבות אירועי 7 באוקטובר, על קץ תור הזהב היהודי־אמריקאי. נבואות הזעם הללו טובות בשביל למכור עיתונים; ספק אם יש בהן ממש, שכן הספרות של פיליפ רות תיבחן, כך נדמה לי, לפי האיכות שלה, לפי העוצמה שלה: על פי הקריטריונים האלה, פיליפ רות הוא עדיין אחד מגדולי הסופרים במאה השנים האחרונות.  

מאה השנים הללו, על כל סערותיהן ונפתוליהן, עיצבו את רות ואת בני דורו. הוא נולד בניו ג'רזי ב־1933 למשפחה יהודית ששורשיה במזרח אירופה; את ספרו הראשון, שלום לך, קולומבוס, נובלה וכמה סיפורים קצרים, פרסם ב־1959, בגיל 26 בלבד, וזכה עליו בפרס הספר הלאומי, הפרס הספרותי החשוב ביותר באמריקה. לא יהיה מוגזם לטעון שהפרס הזה לבדו הוא שהזניק את הקריירה של רות, כשגם קובעי הטעם במנהטן וגם הציבור האמריקאי הרחב הבינו שלפניהם סופר שצריך לשים לב אליו. רות המשיך וכתב עוד שלושים רומנים, רומן אחד מדי שנתיים בממוצע. הנה עוד כמה דברים שעשה: הוא החליף עורכים והוצאות ספרים, התחתן והתגרש, זכה בעוד ועוד פרסים, כולל ארבעה פרסי ספרות מרכזיים בשנות התשעים, היה מועמד נצחי לפרס נובל לספרות, ייסד סדרת תרגומים של סופרים עכשוויים ממזרח אירופה, פרסם מסות וראיין בנדיבות סופרים־חברים, ובהם אהרן אפלפלד; ביקר בישראל ובפראג, חי תקופה בלונדון, לימד באוניברסיטה, הסתכסך והתפייס עם קוראיו היהודים; מכר את הזכויות לספריו לבמאי קולנוע ושנא את העיבודים, ובעיקר, שעות על גבי שעות בכל יום, ישב ליד מכונת הכתיבה שלו בקונטיקט או בניו יורק וחצב מילים למשפטים, לפרקים ולספרים.

רות מתמודד בספרים הללו עם החידות הקיומיות של החיים, בדרכו הייחודית: בכתיבה שאיננה כבדת משקל, דיכאונית או חמורת סבר, אלא להפך – אירונית, בדרך כלל מצחיקה מאוד, מודעת לעצמה ומסרבת להיכנע לכל תכתיב. הסגנון שלו קצבי, כאילו כל מה שמעסיק את הדמויות שלו בכל רגע נתון הוא אקוטי, קריטי, חייב לצאת ולהישמע (זו כנראה הסיבה שרות תמיד כותב בגוף ראשון). יש תחושה של דחיפות ושל דחיסות בכתיבה של רות, אבל אין בה מחנק, אין בה קלאוסטרופוביה, גם לא כשאנחנו קוראים על אלכסנדר פורטנוי הצעיר ומעלליו בתא השירותים הקטנטן. ישנו הסגנון, וישנו גם הדמיון של רות – פרוע, קיצוני, לא מתחשבן ולא מתייפייף, שוחט את הפרות הקדושות ואז צולה את נתחיהן על האש ואוכל בהנאה. זוהי ספרות אנטי־בורגנית. כמו הגיבורים שברא, רות נאבק במשך כל חייו עם הציפיות החברתיות, עם ה"מה יגידו", וחצה ברגל גסה כל גבול שהוצב בפניו, למשל כאשר הוא מדמיין תרחיש שבו אנה פרנק כלל לא מתה בשואה אלא שרדה והסתירה את זהותה, או כשהוא מפגיש את אחד מגיבוריו עם אישה זקנה בפראג, וזו מתגלה כנערת הליווי של פרנץ קפקא. הדמיון חסר העכבות קומם עליו רבים, אך גם היה סוד ההצלחה והקסם שלו: הספרות הייתה הייעוד שלו, והוא לא הרשה לעצמו להתפשר.

מה עושה את רות רלוונטי כל כך, מה הופך את הרומנים והסיפורים שלו לרעננים, לעמוקים ולמאלפים, גם עשורים רבים אחרי שנכתבו? אפשר להציע לא מעט תשובות, אך החודשים האחרונים חידדו עבורי תשובה מסוימת אחת, שנוגעת לעיסוק של רות בזהות היהודית־אמריקאית. רות, כמו כל סופר יהודי־אמריקאי, נאבק בהגדרה "סופר יהודי", שנתפסה, בקרב רות וסופרים יהודים אחרים, כמצמצמת. ההיסטוריון סטיבן זיפרשטיין, שכותב כעת ביוגרפיה של רות, מספר שפעם אחת, בשיחה עם רות, שאל אותו הסופר: מה יהודי כל כך בספרים שלי? וזיפרשטיין ענה: פיליפ, קח סיכה, נעץ אותה בעמוד אקראי של כל אחד מן הספרים שלך, ותראה שאתה סופר יהודי. יש להניח שהשאלה של רות לא הייתה מיתממת; סביר יותר שהיא קשורה באמביוולנטיות הידועה כלפי ההגדרה. רות אכן היה סופר יהודי – בתכנים שבהם עסק, בדמויות שתיאר, בניסיון לשאול את שאלת הקיום היהודי המודרני, בפרט בארצות הברית, שבה קיים מתח מתמיד בין המשא היהודי הכבד של העבר, תחושת הקהילתיות המחייבת, ההורים המסורתיים שבשפתם השתמר ניחוח של יידיש – לבין הרצון להיחלץ מן השוליות, מן השטעטעל, ולחבק את האמריקניוּת. המתח הזה מלווה את יהודי ארצות הברית עד היום, והוא שב ועולה בשבעת החודשים האחרונים, על רקע המלחמה בעזה והאמוציות שהיא מעוררת במערב.

רות הפליא לתאר את הקונפליקט היהודי־אמריקאי. שניים מסיפוריו המוקדמים, "מגן האמונה" ו"עלי, הפנאט", שפורסמו זה לצד זה בספר הראשון שלום לך, קולומבוס, מבטאים אותו בעוצמתיות דרך הפריזמה של שאלת הסולידריות היהודית, שגם היא צפה מחדש מאז 7 באוקטובר. "מגן האמונה" הוא סיפור על מפקד יהודי צעיר בצבא ארצות הברית, סמל נתן מרקס, שמפקד על קבוצת חיילים, ובהם חיילים יהודים, שמנסים לנצל את שותפות הגורל האתנית, לכרות ברית עם המפקד שלהם ולהתחמק בעזרתו ממטלות צבאיות מעיקות. מרקס, המספר, מנסה לדחות מעליו את המשפחתיות היהודית הכפויה. "אני מעריץ אותך", אומר למרקס מפקדו, קפטן בארט, "בגלל העיטורים על החזה שלך. אני שופט אדם בהתאם למה שהוא מראה לי בשדה הקרב, סמל", ואלה בדיוק המילים שמרקס מייחל לשמוע – אך בפועל, חייליו היהודים שוב ושוב בוחנים את הגבולות. הסיפור מקיים מתח מטונימי בין מצוות הדת לבין פקודות הצבא, שבהכרח באות זו על חשבון זו (ניקיון הבסיס מתבצע באותו זמן כמו תפילת ליל שבת) ומעצימות את הדילמה שמרקס מצוי בה, בין העבר היהודי והקהילתי לבין האמונה החדשה שהוא מבקש לאמץ, הצבאית־אמריקאית; כותרת הסיפור אירונית, שכן "מגן האמונה" יכול להיות גם גרוסבארט, החייל היהודי התחמן שמנסה לנצל את הפמיליאריות היהודית של המפקד מרקס, אך הוא יכול להיות גם מרקס עצמו, שמגונן על ההייררכייה והסדר הצבאיים, ומתקן שוב ושוב את חייליו הטירונים, שמתעקשים לקרוא לו "המפקד" ולא "הסמל", כאילו הפרו סעיף בשולחן ערוך. הדילמה של הסולידריות היהודית מרחפת מעל כל הסיפור, לצד שאלה נוספת, קונקרטית מאוד – לאיזו חזית ישלחו את החיילים שזה עתה התגייסו. הם מקווים מאוד שלא יישלחו לאוקיינוס השקט; גרוסבארט, אותו חייל אופורטוניסט, מצליח להפעיל קשרים ולמנוע את שילוחו לחזית הקרב – אך אז, ברגע האחרון, המפקד מרקס מתערב ושולח את גרוסבארט להילחם באוקיינוס השקט. "מאחוריי, גרוסבארט בלע את רוקו, משלים עם גורלו הוא", מסיים רות את הסיפור: "ואז, נלחם בכל מאודי בדחף להסתובב ולבקש מחילה על נקמנותי, השלמתי גם אני עם שלי" (שלום לך, קולומבוס, כנרת זמורה דביר, 2010. תרגום: שאול לוין. עמ' 203-202). הגורל שמרקס נדרש להשלים עימו אינו רק גורלו כמפקד נקמן, אלא הגורל שלו כאמריקאי, כמי שבחר להניח מאחור את רגש האחווה היהודי, לטובת הצבא והאמריקאיוּת כעוגני זהות אלטרנטיביים. הסולידריות היהודית מתגלה כאן כתרמית, כמניפולציה שאין מאחוריה מהות.

אך רות לא מתפתה לפתרונות קלים וחד־משמעיים, ובסיפור השני, "עלי, הפנאט", משרטט תמונת עולם הפוכה לחלוטין. מעשה בקהילה יהודית ליברלית בפרוור אחד, שמגלה שבאחד הבתים בעיירה פועלת ישיבה אורתודוקסית קטנה. המסגרת של הסיפור מהדהדת את השינויים הסוציולוגיים שעברה הקהילה היהודית האמריקאית בשנות החמישים, עם המעבר לפרוורים והרצון להימלט מניו יורק ומהיהודיות החונקת של העיר. הישיבה האדוקה, שריד ליהדות מזרח־אירופית מאובנת, מאיימת על השאיפה של היהודים המתבוללים להידמות לשכניהם האמריקאים; שוב אותה סולידריות יהודית בעייתית, ושוב אותו רצון להיפטר ממנה ולהיטמע באמריקאיוּת. עלי הוא עורך דין יהודי שמתגייס להיאבק מטעם הקהילה בישיבה החדשה. ושוב האירוניה של רות: הפנאטים הם לכאורה בחורי הישיבה, הקנאים לאמונתם וללבושם הפרימיטיבי, אך רות מראה כיצד הפנאטים האמיתיים הם חברי הקהילה היהודית הליברלית, שבעיני עצמם הם פתוחים וסובלנים, אך למעשה נלחמים מלחמת דת בישיבה שצמחה מתחת לאפם. "עלי, יש לך עסק עם פנאטים", אומר אחד מהם לעורך הדין, "אתה רואה אצלם שכל ישר? לדבר שפה מתה, זה הגיוני? לעשות עניין כזה גדול מסבל? להעביר את כל החיים באוי־אוי־אוי, זה שכל ישר?" (עמ' 278). זהו מונולוג מבריק, פרודיה על החלום היהודי הפרוורי להימלט מה"אוי־אוי־אוי", שם קוד למשא ההיסטוריה היהודית ה"בכיינית", במונחיו של ההיסטוריון סאלו בארון, ולהשתלב באמריקה של "השכל הישר" – הבריכה, חופשות הקיץ, חוגי הטניס. סוף הסיפור עגום: עלי, עורך הדין, שלאט־לאט מרכך את יחסו לבחורי הישיבה, מאבד את שפיותו. אך העיקר בסיפור הוא האופן שבו רות שם ללעג את החלום היהודי הליברלי, המתקדם כביכול, חושף את הקנאות המוסווית שלו ואת האופן שבו הוא מנסה לפתור, בקלות, את הדילמה היהודית המודרנית; גם בסיפור הזה וגם ב"מגן האמונה" הוא מציב סימן שאלה מהדהד מעל שאלת הסולידריות היהודית בארצות הברית שאחרי מלחמת העולם השנייה, וזהו סימן שאלה שתוקפו לא פג עם השנים, והוא רלוונטי היום יותר מתמיד. רות מעניין גם היום, דווקא משום שהוא מאתגר את הקוראים שלו ומסרב להציג תמונה אידיאלית ופלקטית של החיים היהודיים המודרניים, גם אם בתחילת הדרך קוראיו נטרו לו טינה על כך.

על רקע זה, מעניין לשים לב להשוואה בין רות לבין סופר יהודי־אמריקאי אחר, ליאון יוריס, מחבר אקסודוס, שראה אור שנה לפני ספרו הראשון של רות: "עלינו לבחור: יוריס או רות", אמר דייוויד בורוף, שופט בוועדה שהעניקה פרס לרות. ההשוואה מאלפת: ליאון יוריס הציג לקהל האמריקאי ולעולם כולו את דמותו של ארי בן־כנען, יהודי שרירי ומפקד בהגנה, בטוח בעצמו ובתפקידו במהלך ההיסטורי של גאולת העם היהודי; פיליפ רות, שנה לאחר מכן, בחר להתמקד בחיילים יהודים עצלנים בצבא ארצות הברית, או בעורך דין רדוף שחווה התמוטטות עצבים, ראשון בשורה ארוכה של דמויות אובססיביות, נירוטיות ואקסצנטריות, שגאולת העם היהודי הייתה מעבר ליכולותיהן: בקושי את עצמן הצליחו לגאול. ואכן, ספק אם יש מי שקורא עוד את אקסודוס, שנחרת בזיכרון בעיקר כסמל להיקסמות האמריקאית, הקלישאתית כמעט, מן הציונות של שנות החמישים; לעומת זאת סיפוריו של רות יכולים היו להתרחש גם היום, והם מהדהדים קונפליקטים נצחיים כמעט, שדורות חדשים של יהודים ברחבי העולם מתמודדים איתם.

יש משהו סמלי בכך שרות, ליברל שהצביע לדמוקרטים כל חייו, הלך לעולמו דווקא בתקופת כהונתו של דונלד טראמפ, כשרבים חזרו אל הקנוניה נגד אמריקה, המתאר מציאות אלטרנטיבית (ואנטישמית) בארצות הברית של אחרי מלחמת העולם השנייה וראו בו ספר נבואי. אך מעבר לכך – רות הוא מן האייקונים היהודים האמריקאים הבולטים ביותר בעשורים האחרונים, לצד דמויות כמו ג'רי סיינפלד, וודי אלן וברברה סטרייסנד, צאצאיהם של מהגרים יהודים ממזרח אירופה שעשו את דרכם אל הארץ המובטחת שמעבר לאוקיינוס האטלנטי ושינו את פני התרבות האמריקאית, כמוהם כמהגרים רבים שאינם יהודים – הנה תרבות אמריקאית שנבנתה מתוך חזון הפוך לחלוטין מן החזון הלאומני האתנוצנטרי של טראמפ, שונא המהגרים. אמריקה של רות היא אמריקה שכל רסיסיה ושבריה הולחמו לכדי ישות אחת, שמחזיקה מעמד, גם אם רות היה מודע לסדקים ולשברים של החלום האמריקאי, מימין אך גם משמאל. וגם באמריקה שמשתנה ללא הרף, שנראית קרועה יותר מתמיד בין הקטבים השונים שלה, ובתרבות שמאסה בניואנסים ובאורך הנשימה של רומן עב כרס, קוראיו הוותיקים של רות וקוראים צעירים, חדשים, בעצמם מחפשי גאולה כמותו, יפנו אל ספריו ויחפשו בהם מענה – ואם לא מענה, אז לפחות הדהוד, אישור, הבנה חודרת – לשאלות הגדולות של הקיום האנושי. 

.

אריאל הורוביץ הוא דוקטורנט במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה. עבודת הדוקטור שלו עוסקת בספרות יהודית־אמריקאית ובספרות עברית במחצית השנייה של המאה העשרים. ספרו הראשון, "טובי בנינו", ראה אור ב־2021 בהוצאת כתר וזכה לשבחי הביקורת. ספרו השני, "עורך צללים", יראה אור בקיץ בהוצאת כתר. מפרסם מסות וסיפורים בכתבי עת שונים, ובהם "הו!", "מאזניים" ו"גרנטה".

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: במלאת עשרים שנה לפרסום קובץ הסיפורים "בריחה", מפסגות יצירתה של אליס מונרו, שגב עמוסי חוזר אל השחרור המפוקפק של דמויותיו הנמלטות

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

סימפטום מלנכולי

תהל פרוש

.

(מתוך הספר "סיבות להישאר: מסות")

.

לא מזמן גיליתי שכל חבריי אומללים ועצובים ולוקחים גלולות נגד דיכאון או חרדה. זה הפליא אותי במידה מסוימת. לא כי הופתעתי מעצם הדבר שיש בהם אומללות תהומית רבת משמעות והיקף, אלא כי חשבתי שיש בהם התנגדות לשינוי תפיסת המציאות באמצעות גלולות. אתה לא חושב שאתה עצוב בגלל נסיבות אובייקטיביות? שאלתי את אחד מחבריי לאחר שאמר לי שהתחיל לקחת ציפרלקס. הוא אמר שייתכן והוא עצוב בגלל חילופי העונות. כן, אמרתי, חילופי העונות הן סיבה טובה לדכדוך, תחושת הזמן מתערערת וכידוע זה סימפטום מלנכולי. אבל מעֵבר לזה, אמרתי לו, אולי בקנטרנות מסוימת, אתה לא חושב שאתה עצוב כי פשוט אתה לא בטוח שתהיה לך עבודה בשנה הבאה?

אני זוכרת שלפני כמה שנים גם אני הייתי נגד העצבוּת המיותרת. אמרתי לעצמי, כאילו כיכבתי בפרסומת לדיאטת מיצים: תקלי על עצמך! הייתי אז בעיצומה של פרֵדה, חשבתי שלעולם לא אתאושש מכאב הלב, נדרשתי לסיים מטלה אקדמית, היו לי מחשבות עגומות על עתידי הכלכלי ומעֵבר לכך המצב הישראלי שוב התלקח באופן המדכא והבלתי נגמר. כך שבאמת הייתי מאוד עצובה. הלכתי לפסיכיאטר, בהמלצת ידידה שלוקחת חצי כדור ציפרלקס כבר הרבה שנים כדי להתמודד עם החרדה והמתח בחייה היצירתיים והפוריים.

הפסיכיאטר היה אדון זקן, חביב וארוך רגליים, ובעל בלורית שיער כסופה ומבהיקה שהותירה עליי רושם ראשוני עז. הוא ישב בקליניקה בצפון תל אביב והסתכל על בדיקות דם שעשיתי וקבע שאני בעלת דחף מיני גדול מהרגיל בגלל עודף טסטוסטרון וגם גילה לי בחשאיות שהוא נגד כדורים פסיכיאטריים. אחר כך הוא ניסה לפתות אותי להגיע לטיפול פסיכותרפויטי. שמחתי על המחמאה ביחס לדחף שלי אבל הדפתי בחביבות את ניסיונותיו לטפל בי. תן לי מה שאתה נותן לה, אמרתי לו.

וככה התחילה תקופה שבה נוצר לי מצב רוח טוב ויציב עד אֵימה. אדישות קיומית אפפה אותי, לא היה אכפת לי מדבר. חיי הנפש שלי נִדמו לשדה תירס נצחי ואינסופי במינסוטה. באיזה רגע הפסקתי לקחת את הכדורון הקטן כסדרו, כאילו שכחתי. אמרתי לעצמי שאני שונאת לבלוע כדורים, ובאמת שנאתי. בתוך המוח שלי חלפו ברקים חשמליים כשנגמלתי. מאז אותו זמן אני רוחשת כבוד למציאות הבלתי נסבלת ורוחשת כבוד למלנכוליה שהיא מעוררת. הרי העצבוּת היא תגובה הגיונית למצב מחורבן. ידוע שככל שמישהו נתון בדיכוי גדול יותר, גדֵלים סיכויו להיכנס לדיכאון. צבע עור, מעמד, מגדר, גיל – כל אלה רק ינבאו את גודל העצב.

"האדם הוא האומללות", כתב תומס ברנהרד בספרו 'הטובע', "רק טיפש חושב שההפך הוא הנכון". ואם ככה, אם כולנו טובעים במלנכוליה, אם בעידן הזה צריך כדורים כדי לעצור את מפל העצב הנורא של המציאוּת, איך אפשר לומר משהו רציני על פוליטיקה בלי לדבר על מלנכוליה? את השאלות הפוליטיות צריך לשאול לאור נתוני העצבות. האם הפרויקט הציוני הצליח או נכשל? איזה קו עובר בין התמונה של דוד בן גוריון העומד על ראשו במדיטציה ציונית מעשית למנחם בגין שהסתגר בביתו בדיכאון פוליטי?

פרויד טען שהמלנכוליה היא עבודת אֵבֶל על אובדן אובייקט ממשי או סמלי שלא עלתה יפה. לעומת עבודת האבל שיש לה התחלה וסוף, והמתאבל יודע להפנות את האנרגיה שהתפנתה לו לקשרים אחרים, המלנכוליה היא עצבוּת עודפת, על אובדן לא לגמרי ידוע, עצבוּת שמופנית כלפי ה"עצמי". המלנכולי שקוע בעצב בלתי נגמר ואינו יכול להתגבר על אובדנו זה.

אפשר ליישם את טענתו של פרויד על הציונות. הציונות ראתה את הגלוּת כאובדן רעיון הריבונות, והבינה את עצמה כפרויקט של תיקון עולם מבחינת המצב היהודי. אפשר לומר שהיהודים כולם, מנקודת מבטו של הפרויקט הציוני, היו נשׂאי מלנכוליה מלכתחילה. הגלות היתה מחלת הנפש המסתורית שלנו והציונות באה לרפא; מאז ועד היום היא מנסה להכחיד את האלמנט הזה לטובת יצירתו של אדם פוליטי אחר, מישהו שאמור להיות חזק ובטוח בצִדקת דרכו, שעבודת האֵבֶל מאחוריו, ואם לנסח את זה ככה: היא מנסה ליצור גיבורי מלחמה שמחים שרוקדים הורה בגבעות.

הציונות הבטיחה לשקם את האובדן ואולי בזאת טמונה המלנכוליה שלה-עצמה: אי אפשר להחזיר את מה שאבד. להתעקש ולהכריז שוב ושוב "חזרנו!" פירושו לא להבין עוד מה איבדנו. הציונות עצמה מלנכולית מכיוון שהיא איבדה את מושג האובדן עצמו. היהודי החדש הוא מלנכולי מכיוון שהוא מבוסס על מחיקת ההיסטוריה ואינו יודע מה האובדן שקיומו מבוסס עליו. כך פרויד גם מבדיל בין אֵבֶל לבין מלנכוליה: המלנכולי אינו יודע מה אבד לו.

הסממנים להדחקת המלנכוליה החברתית-הפוליטית שלנו נמצאים בתרבות וקודם כול בספרות. הספרות הישראלית היא עבד של המלנכוליה היהודית שאינה נגמרת למרות הניסיונות להכחיד אותה. ספרו של עמוס עוז המנוח, למשל, 'הבשורה על-פי יהודה', הוא מופע מלנכולי. את כל כולו מניע אובדן אלים של מות הבן, שנהרג במלחמה והורס את האפשרות לחיים. הזמן הליניארי ההיסטורי נקטע בספר לטובת זמן מלנכולי, שבו הקטסטרופה שאירעה בעבר היא גם הווה וגם העתיד, כי האובדן לא מפסיק לעולם. ההדחקה הזאת מייצרת פרנויה שישראלים מיטיבים להכיר: התחושה שאין שום דרך למנוע אסון בעתיד כי האסון קורה כל הזמן. באמצעות הפרנויה הזאת ניתן להצדיק כל מעשה אלים.

מה יקרה אם ניתן כבוד למלנכוליה? אם נחליט שהעצב הוא קריאה פוליטית ולא רק קלקול פנימי? פרויד אמר באירוניה דקה כי המלנכולי קרוב יותר לאמת, כי הוא מי שהתקרב יותר להכרה עצמית, וכי לא נותר אלא לתהות מדוע אנחנו חייבים לחלות במלנכוליה כדי להגיע להכרה שכזו.

האם ייתכן שאמת כזאת, האמת של המלנכולי, שרואה את עצמו באור קשוח, יכולה להביא למשחק פוליטי אחר? משחק שלא חייב אלימות שוב ושוב, אף כי האלימות כוננה אותו באובדן? מלנכוליים הם חזקים וחלשים בו בזמן, מעוררי רחמים ופחד, ניתנים לאהבה. וחשוב יותר: המלנכולי, עם גודש הספק בעצמי, אי הנחת וחוסר שביעות הרצון הכרונית, אינו מכונת מלחמה. המלנכולי לא מאמין שהצדק דווקא אצלו. למעשה, הוא בטוח בַּהפך. הוא מביט על המציאוּת ויודע שאינו רואה ממנה כמעט דבר.

.

תהל פרוש, סיבות להישאר, סדרת פועלים סיפורת, הקיבוץ המאוחד, 2024

.

» במדור מודל בגיליון קודם של המוסך: סיפור מאת צבי אייזנמן, מתוך האסופה "שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן