אזהרת מסע: במלאת עשרים שנה ל"בריחה" מאת אליס מונרו
שגב עמוסי
.
ההומניזם הליברלי, כפי שהתהווה במערב במאות השנים האחרונות, הגיש לנו, באריזת מתנה מרשרשת עם סרט מבריק, את עצמנו. רק אתם יודעים מה יש בפנים, הכריז בפנים כומסות סוד. רק אתם יכולים לפצח את האריזה הזאת. לא הדת, לא העם, לא המדינה, לא העיר, לא השכונה, וכמובן לא אבא ואמא, הו, רק לא שני היצורים המפוקפקים האלו, הם החשודים המיידיים, הם יעשו הכול כדי לחבל במסע שלכם לפענוח החידה, המסע שמתחיל עכשיו, שהתחיל מזמן, שימשיך תמיד. היום, לקראת סוף הרבע הראשון של המאה ה־21, מוקפים בתוכניות ריאליטי, בערוצי יוטיוב של "משפיענים", בסיסמאות נבובות של גורואים ומאמנים, אנחנו מצויים בשלב הפרודי של אותו מהלך מהפכני, ואולי בשל כך קשה לנו להעריך את החידוש העצום שבו ואת החירות חסרת התקדים שנלוותה אליו.
קובץ הסיפורים בריחה, מפסגות יצירתה של אליס מונרו, הוא הרהור עמוק, נוקב ואפל על טיבו של אותו שחרור. ביקורות נפוצות על מצג השווא הליברלי מהדהדות בו לכל אורכו. הביקורת הצינית – האומנם השתחררנו? האם לא עברנו פשוט מכלוב אחד לאחר? הביקורת הספקנית – האם אפשר בכלל להשתחרר מעול המלכויות כולן? האין מדובר במשימה שנועדה לכישלון? הביקורת הפמיניסטית – האין זה בסופו של דבר פרויקט גברי מעיקרו? האומנם לא נותרו מחסומים שקופים עבור נשים בדרך אל השחרור המיוחל? אבל המנוע הסיפורי של מונרו חורג מכל דיון תיאורטי על האפשרות לחירות ומכל ביקורת פמיניסטית מוצדקת. מונרו חותרת תחת הרעיון התרבותי המכונן שלנו – שחרור מכבלי החברה בדרך למציאת העצמי האמיתי – בעיקר בעזרתן של שאלות ארציות הרבה יותר: איך אפשר לחיות את זה? איך לא לקרוס אל מול שפע האפשרויות? איך אפשר להמציא את עצמךְ מחדש כשאת עצמךְ עכשיו? איך להתנהל, דקה־דקה, בתוך עולם שמאפשר להפנות עורף להכול, כל הזמן? מה המחיר – הנפשי, הרגשי – של הפניית העורף הזאת? איך אפשר להביט לאחור לעת זקנה על כל מה שקרה בלי להשתגע, שהרי לכאורה הכול היה אפשרי בכל רגע נתון?
קרלה, גיבורת הסיפור שהקובץ קרוי על שמו, צעירה קנדית מגושמת וטובת לב מעיירה קטנה במחוז אונטריו, בורחת בוקר בהיר אחד מביתה, מהוריה, כדי לחיות עם מורה הרכיבה הכובש וחם המזג שלה. הפתק שהיא משאירה על שולחן חדרה כאילו נלקח מן המדריך לליברל המתחיל: "תמיד הרגשתי צורך בחיים יותר אותנטיים. אני יודעת שאני לא יכולה לצפות שתבינו את זה" (עמ' 50). המיאוס הבריא והמדוקדק שהיא חשה כלפי מה שהיא מותירה מאחור לא הותיר לה ברירה – "היא תיעבה את הוריה, את ביתם, את החצר האחורית שלהם, את אלבומי התמונות שלהם, חופשותיהם, מעבד המזון שלהם" (שם), והרשימה מתארכת. קטלוג בורגנות עבה שסוגר על נשמתה ומדרבן אותה לדהור, להשתחרר, להימלט מן הבעל־ביתיות המנוונת אל עבר המרחבים הפתוחים.
אבל לא זה הסיפור שמונרו מבקשת לספר לנו כאן. את סיפור השתחררותה של קרלה אנחנו פוגשים כמעט בסוגריים, כהיזכרות שלה בעת שהיא בעיצומה של בריחה אחרת, בריחה מאותו מאמן רכיבה שסחף אותה אל בריחתה הראשונה. המאמן, קלרק, התגלה כבחור קודר, נוטה להתפרצויות ולהאשמות שווא, הממרר את חייה ומצר את צעדיה. היא מוצאת את עצמה כלואה, מטפורית, בקרוון הקטן שלהם הממוקם בשטח סְפָר מבודד, משוועת להיחלץ מנוכחותו המכבידה והמקטינה של קלרק, אך ללא יכולת נפשית או כלכלית־תעסוקתית לעשות כן.
סיפור בריחתה השני של קרלה מתנהל גם הוא לפי כללי הטקס הליברלי – שוב האני הפנימי המשווע להימלט מכבלי החברה, במקרה הזה מכבלי הזוגיות והגבריות הרעילה. הפעם, בשל חוסר האונים הנפשי והכלכלי של קרלה, הבריחה מסתייעת בהדרכתה של נותנת חסות, שכנה של קרלה וקלרק בשם סילביה, אישה בשנות החמישים לחייה שהתאלמנה לאחרונה. קרלה ניקתה בעבר את ביתה של סילביה כהשלמת הכנסה בתקופות שבהן לא פקדו את החווה שלה ושל קלרק מספיק תלמידים. כעת מופיעה קרלה על סף דלתה של סילביה לאחר ריב אחד יותר מדי עם קלרק, רטובה מן הגשם, סוערת ואדומת לחיים, ומתחילה לבכות ולגולל בפני סילביה את נסיבות חיי הזוגיות האומללים שלה:
"הוא פגע בך, קרלה?"
לא. הוא לא פגע בה פיזית. אבל הוא שונא אותה. הוא בז לה. הוא לא יכול לסבול שהיא בוכה, והיא לא יכולה להתאפק מלבכות מפני שהוא כל כך כועס.
היא לא יודעת מה לעשות.
"אולי את דווקא כן יודעת מה לעשות", אמרה סילביה.
"לברוח? הייתי בורחת אם הייתי יכולה." קרלה התחילה שוב ליילל. "מה לא הייתי נותנת כדי לברוח. אני לא יכולה. אין לי כסף. אין לי שום מקום ללכת אליו בעולם הזה." (עמ' 41-40)
אבל יש לה. קרלה מצמחת עמוד שדרה לנגד עינינו וסוללת לעצמה, תוך כדי שיחה עם סילביה, דרך חדשה ומבטיחה – היא תהיה מדריכת רכיבה בטורונטו. יש לה ניסיון. יש לה מוטיבציה. היא דרוכה ומוכנה לאתגר. סילביה מסדרת עבורה חדר בבית של חברתה בעיר ומבטיחה לתמוך בה כלכלית עד שתמצא עבודה. היא תספק לה בגדים כדי שלא תצטרך לחזור לקרוון ולהתעמת עם קלרק. האוטובוס לטורונטו יוצא בקרוב. הפתרון כמעט פלאי, ועם זאת כה הגיוני, כה ראוי. אנו נושמים לרווחה אחרי התלאות שעברנו עם קרלה – תחושת המחנק שלה בקרוון, הריב הנורא עם קלרק (שקצרה היריעה כאן מלהיכנס לפרטיו המרתקים בפני עצמם), בריחתה של קרלה בדמעות החוצה, ריצתה בגשם, לסילביה, הווידוי הספונטני, וכעת עמוד השדרה החדש של קרלה, התושייה הלוגיסטית והנדיבות של סילביה, התזמור המשכנע של מוצא מהסבך. הקוראים מריעים לסילביה ולקרלה מהיציע – כן, לברוח! כן, שחרור מקלרק האיום, הגשמה עצמית בטורונטו, אל תביטי לאחור, קרלה! הכול כאן נכון, כמעט נכון מדי. כל הכוכבים מסתדרים לנגד עינינו. קרלה כבר באוטובוס. הוא מתחיל לנסוע. אבל יש עוד יותר מדי עמודים בסיפור הזה:
היא התחילה לחשוב על טורונטו, על הצעדים הראשונים שלפניה. … היא לא היתה מסוגלת לתאר לעצמה את זה. לראות את עצמה נוסעת ברכבת התחתית או החשמלית, מטפלת בסוסים חדשים, מדברת אל אנשים חדשים, חיה מדי יום בין המוני אנשים שאינם קלרק.
חיים, מקומות, שנבחרו בדיוק בגלל הסיבה הזאת – שלא יכילו את קלרק.
הדבר המוזר והנורא שהלך והתבהר לה בעניין העולם העתידי הזה, כפי שציירה לה אותו עכשיו, הוא שהיא לא תהיה קיימת בו. היא רק תשוטט, ותפתח את פיה ותדבר, ותעשה את זה ואת זה. היא לא באמת תהיה שם.
…
עכשיו, כשהיא בורחת ממנו, לקלרק עדיין היה מקום בחייה, אבל כשתגמור לברוח, כשפשוט תמשיך בחייה, במה תמלא את מקומו? מה עוד, מי עוד, יוכל אי־פעם להיות אתגר מוחשי כל כך?
…
קרלה, נכונה לסכן את חייה, משכה את גופה הענק, את איברי הברזל שלה, קדימה. היא מעדה, היא צעקה, "תוריד אותי" (עמ' 52-51).
זהו רגע מזעזע עבור הקוראים, רגע מכונן בסיפור ובקובץ כולו, ורגע של הצהרת כוונות של מונרו – זה לא מה שחשבתם. שום דבר חשוב לא יכול להיות פשוט עד כדי כך. קרלה חוזרת לקלרק חפוית ראש. הקוראים נזעקים מתנומתם על זרי הדפנה. אין התרה. התפתחות נוספת ומבעיתה בסוף הסיפור, שלא תפורט כאן, יכולה לזכות בכינוי אנטי־התרה. סיבוב הפרסה של קרלה – "בוא לקחת אותי. בבקשה. בוא לקחת אותי" (עמ' 53), היא מבקשת לחרדתנו מקלרק בשיחת טלפון בהולה אחרי הירידה מהאוטובוס – הוא כה מפתיע, כה מהמם, כה נורא, ותובע מאיתנו פרשנות.
מונרו לא מציעה פרשנות אחת ברורה, אלא רבות מרומזות, קדרה שמערבלת נירוזות, גחמות, קיבעונות ואינטרסים: קריאה זהירה של השיחה בין סילביה לקרלה יכולה להראות שסילביה למעשה מתזמרת את רעיון הבריחה והחיים החדשים בטורונטו, ונוטעת בקרלה תחושה כוזבת שהיא, קרלה, יוזמת הכול בעצמה; סילביה פיתחה עוד לפני כן רגשות ארוטיים חריפים כלפי קרלה, שמותמרים כאן למעין חסות הורית עודפת בהתאמה; הכול קורה מהר מדי, ללא הכנה נפשית נאותה של קרלה, ללא יכולת לעבד את המשמעות החותכת של הדברים, ומכאן הקריסה; ומלבד זאת, קרלה היא צעירה מהוססת ותמימה שעדיין אינה מסוגלת לנווט את חייה בכוחות עצמה – את בריחתה הקודמת, הנועזת לכאורה, מביתה, אפשר לקרוא גם כהחלפת אפוטרופוסים, מחיק הוריה היישר לזרועותיו של קלרק.
וכן – קלרק. קלרק הוא המקום שבו הרהורה החתרני של מונרו על הצורך שלנו בשחרור מגיע לתהומותיו האפלות ביותר. מהו תפקידו של קלרק בחייה של קרלה? אילו צרכים הוא ממלא? את מי הוא מגלם שם? את מי היא מגלמת כשהיא איתו? מה נותר ממנה בלעדיו? מונרו בוזקת אפשרויות אך לא סוגרת את הפער הזה, משאירה אותו תלוי באוויר, אות קין על קרלה ומיד אות קין גם עלינו, כי טבענו אות קין על קרלה. נכעס, נרקע ברגלינו, אבל קרלה חוזרת אל קלרק לבדה, ועוד בסיוע התפלפלויות ליברליות למהדרין – היא חוזרת אליו כי היא לא מכירה את עצמה בלעדיו, היא חוזרת אליו כדי להיות היא עצמה. ועכשיו התכבדו והתווכחו איתה, תסבירו לה מי היא, ותגלו שאתם במקום שלא חשבתם שתהיו בו, עושים דברים שנוגדים לחלוטין את הערכים הנשגבים ביותר שלכם.
והן ממשיכות לעלות על אוטובוסים, רכבות ומטוסים בסיפורים הבאים כדי לברוח הרחק – צעירה מבריקה המצויה במסלול אקדמי של לימודים קלאסיים בוונקובר פוגשת במקרה אדם כריזמטי ומרתק, דייג מלומד בעל פילוסופיית חיים ייחודית, ועוברת לגור איתו בכפר מרוחק בחוף המערבי של קנדה; צעירה מבריקה אחרת מצטרפת לכת השוללת את ערכי המערב הצרכני ורודף הקניין, ומתנתקת לשם כך מאִמה – הצעירה מן הסיפור הקודם – שנותרת שבורה ומנסה בכפייתיות להבין מה השתבש; מלצרית צעירה מתארסת מכוח האינרציה והשעמום לבחור חביב ונטול מעוף, רוקמת יחסים קרובים עם משפחתו ומצפה לעתיד עיירתי מהוגן, עד שמפגש עם אחיו של הארוס, אלכוהוליסט ניהיליסט, מערער אותה לחלוטין ומוציא את שניהם למסע הזייתי המסתיים בטרגדיה; צעירה ממגנטת ואינטלקטואל חלוש וחולני פורצים החוצה מעיירה משמימה בהסתמך על יכולתם להתפרנס מכוחותיה העל־טבעיים של האישה, ומתדרדרים לחיי נוכלות וניוול. כל בריחה כזאת, כל השתחררות כזאת מכוח הלפיתה העיירתי, התעסוקתי, המשפחתי, היא כמעט מתבקשת. הישארות ללא ניסיון לטלטל את הספינה ולשנות את כיוונה נדמית, במקרה של הדמויות הספציפיות האלו, למוות בחיים, לכפירה בצו פנימי הגוזר עליהן אוטונומיה. אך מונרו לא רק נסחפת אחרי דמויותיה המשתוקקות, אלא גם צוללת למנגנונים הנפשיים ולאינטרסים המפוקפקים שלהן ושל הסובבים אותן, ומפנה את הזרקור לנותרים מאחור ולהשלכות הבלתי נמנעות שמתלוות לכל סטייה הרואית שכזאת – הרואית ללא מירכאות – מן התלם.
בשלב מסוים התחלתי לכעוס על מונרו. מבין הדפים עלתה לנגד עיניי דמות של צופֶה מהצד, קיביצר מדושן עונג, לא בלתי מזוקן, מצקצק, מוכיח, לא מסווה את סיפוקו והנאתו מתלאות הדמויות, ממגוון האפשרויות לסבול ולגרום סבל לאחרים בשל בחירותינו – "נו, אז זה טוב מה שעשתה זאת שברחה מהבית עם הבחור הצעיר והסוסים? עכשיו כבר לברוח ממנו היא לא יכולה, כי לאן היא תלך? וזאת שברחה עם הדייג לכפר, ככה לעשות לאבא ואמא שמגדלים אותךְ? בשביל זה הם חינכו והאכילו ושלחו אותה ללימודים? ואחר כך אפשר להתפלא שהבת שלךְ עושה לךְ את אותו הדבר? ואת כל זה עוד כותבת אחת משלכם!"
ובכל זאת, מונרו מספקת לנו שתי נחמות שיכולות לשמש תשובות, גם אם לא נחרצות, למצקצקים שבתוכנו. הראשונה היא הפרספקטיבה של גיל הזקנה על האירועים. מרבית הסיפורים בקובץ – כמו גם סיפורים בקבצים אחרים של מונרו – נחתמים בפרק המתרחש אחרי ככלות הכול, בגיל מבוגר, על סף הזקנה. פרקים אלו כוללים מבט רטרוספקטיבי על אירועי מפתח בעלילה שהתרחשו לרוב בשנות העשרים של הגיבורה. במפתיע או לא במפתיע, הנשים הזקנות המסתכלות אחורה על חייהן ובחירותיהן אינן קודחות מתסריטי "מה היה קורה אילו", אינן מכות על חטא, אלא מגיעות לפיוס מסוים, גם אם לא חף מתוגה, עם האופן שבו התגלגלו הדברים. הזמן שעבר חרץ את התלם המיוחד, המפותל והמצולק שלהן, והן מצליחות להביט בריחוק אירוני על מה שנדמה, בעת שממש קרה ורטט בעולמן הקודם, גורלי ומכריע. אפילו כשאחת הדמויות מגלה בתור אישה מבוגרת כי אי־הבנה בלתי סבירה בעליל, כמעט קומית, גדעה סיפור אהבה שלה באיבו לפני עשרות שנים, היא מצליחה לחוש, לצד הלם ותסכול, גם הכרת תודה על גילוי אותו תעתוע של הגורל, "הגילוי שמשאיר את הכול שלם, ממש עד רגע ההתערבות הנמהרת. הגילוי שמשאיר אותך זועם, אך מחומם ממרחק הזמן, חף מבושה" (עמ' 283). הזעם והתסכול הם מקומיים ותחומים. חייה בתור אישה מבוגרת, כפי שהם מתוארים לפני הגילוי המטלטל, יציבים, מיוחדים ומהנים בדרכם. היא תעמוד בכך.
הנחמה השנייה שמונרו מעניקה לנו היא אותם רגעי חסד מעוררים, מלאי חיוניות, שבהם הדמויות מקבלות את החלטותיהן הרות הגורל לברוח, להשתחרר, לצאת, לסטות. לעיתים אלו רגעים של אושר פשוט, בלתי אמצעי, כמו זה של קרלה כשברחה מבית הוריה עם קלרק: "והיא פיזמה לה את השיר כשהפליגו לדרכם בטנדר המקרקש, She’s leaving home, bye-bye. עכשיו זכרה איך השמש זרחה מאחוריהם, איך הביטה בידיו של קלרק על הההגה … ושאפה אל ריאותיה את הריח של חלל הטנדר, ריח שמן ומתכת, כלים וחוות סוסים" (עמ' 50). לעיתים אלו רגעים של היסחפות, התמסרות, אופוריה, רגעים של התגלות רוחנית, רליגיוזית, ואין פלא – באותם רגעים מתממש הציווי האידאולוגי האולטימטיבי של תקופתנו, והגבול בין אידאולוגיה לדת ופולחן הוא דק משאנו נוטים להניח. כך, למשל, מגיבה גיבורת אחד הסיפורים למראה הגבר שהיא רוצה בו, אחרי שהצליחה לנווט ולהגיע בדרך לא דרך, ובניגוד לכל מסלול חייה, אל ביתו הנידח, כדי להפתיעו שם: "היא מרגישה שהיא נופלת שדודה, מכף רגל ועד ראש, שהקלה מציפה אותה, שאושר מסתער עליה. כמה זה מפליא. כמה דק הגבול בין זה ובין דכדוך" (עמ' 102); וכך מגיבה גיבורה אחרת לשאלה "לא רצית הביתה, נכון?", שאלה פרוגרמטית לספר הזה שמפנה אליה גבר שפגשה לראשונה רק שעה לפני כן, שאלה שמופנית אליה בשביל לנתק אותה מכל המוכר לה, הצעה לצאת למסע שאין ממנו דרך חזרה אל מציאות חייה: "'נכון,' אמרה גרייס, כאילו ראתה את המילה כתובה מול עיניה, על הקיר. כאילו היא עוברת בדיקת ראייה. […] אדוות הסכמה פשוט פכפכה בגופה, וזכויותיהם של מי שנשארו מאחור בָּטלו בלי קושי" (עמ' 197). לרגע, רק לרגע, אפשר לשלוט בגורל, ללוש אותו, דווקא בהיסחפות, דווקא בהתמסרות, התמסרות אסורה וסוטה. וגם אם רגעים כאלו מביאים אחר כך לתגובות שרשרת לא לגמרי רצויות, בלשון המעטה, אלו רגעים שרק עבורם, אולי, היה שווה לצאת למסע הזה מלכתחילה.
.
שגב עמוסי, בוגר תואר שני בספרות. פרסם סיפורים קצרים בכתבי עת שונים. תרגם לאחרונה מיידיש את מכתבי משפחתו של אבות ישורון שהופיעו בספר "ובו מכתב האם" (הקיבוץ המאוחד) בעריכת יעקב הרשקוביץ.
.
אליס מונרו, בריחה, מחברות לספרות, 2008 [2004]. מאנגלית: עדה פלדור
.
» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: דניאל פידלמן על ג׳. ר. ר. טולקין במלאת חמישים שנה למותו
.
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
