"כְּמוֹ חֲלוֹמוֹת לְבָנִים הֵן מְרַחֲפוֹת תַּחַת הָרֶשֶׁת": על "כמעט כרגיל" מאת עדנה גורני
ענבל קליינר
.
*
אֵרוּעִים שֶׁלֹּא הָיוּ
שֶׁלֹּא יִהְיוּ
רְשׁוּמִים בַּיּוֹמָן
שיר הייקו זה פותח את הספר. ברצף השנים האחרונות – קורונה, הפיכה משטרית, מלחמה שאין לה סוף – זה כבר כמעט כרגיל עבורנו לתכנן אירועים, לרושמם ביומן, ולדעת שאין לדעת אם יתקיימו או לא.
ספרה של עדנה גורני כמעט כרגיל (סדרת כבר, מוסד ביאליק, 2022) מפנה מבטנו אל המפתיע והבלתי צפוי. אך כשמו, בעל הטון המינורי, הוא מצביע על המופלא ועל הבלתי ייאמן, הנגלים דווקא ברגיל ובשגור. השיר הבא הוא מעין קפסולה תמציתית של הספר כולו:
*
1.
אֵין אָח וָרֵעַ לִיכָלְתָּם שֶׁל הַמְּבֻגָּרִים לְהָנִיף אֶת הַסָּדִין כְּלַפֵּי מַעְלָה, לִגְרֹם
לוֹ לְרַחֵף, לִקְפֹּא בָּאֲוִיר – לְרֶגַע הַכֹּל אֶפְשָׁרִי – וְאָז לִצְנֹחַ מַעֲדַנּוֹת וּלְכַסּוֹת
אֶת הַמִּטָּה בְּדִיּוּק, עַד שֶׁאֵין צֹרֶךְ אֶלָּא בְּתִקּוּן קְטַנְטַן, צְבִיטוֹת חִבָּה פֹּה וְשָׁם,
וְהַמִּטָּה מְכֻסָּה וְהַסָּדִין חָלָק לְמִשְׁעִי, כָּל כָּךְ יָפֶה, מַמָּשׁ אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּגֵּעַ אוֹ
לִישֹׁן.
2.
הָרֶשֶׁת מְכַסָּה הֵיטֵב אֶת בְּרֵכַת הַדָּגִים. לְעִתִּים מוֹצְאוֹת אֲנָפוֹת אֶת דַּרְכָּן
פְּנִימָה. כְּמוֹ חֲלוֹמוֹת לְבָנִים הֵן מְרַחֲפוֹת תַּחַת הָרֶשֶׁת, עַד שֶׁכָּנָף מִסְתַּבֶּכֶת אוֹ
רֶגֶל, וְהֵן נוֹתָרוֹת תְּלוּיוֹת וּמֵתוֹת בְּיִסּוּרִים.
3.
הַיַּבָּשׁוֹת הָיוּ אַחַת, פַּנְגֵּאָה, עַד שֶׁנָּדְדוּ וְהִתְרַחֲקוּ זוֹ מִזּוֹ
(עמ' 9)
אין אח ורע ליכולתה של גורני לזמן יחד עולמות כה שונים: חדר השינה בבית, טבע פראי למחצה של בריכת דגים, אירועים גאולוגיים כלל־יבשתיים מעידנים קדמוניים, ולגרום לנו לתהות: מה להם כאן זה בצד זה?
גורני, צַפָּרִית ואקולוגית, סופרת ומשוררת, מתגלה בשיר ככוראוגרפית. בשלושה מקטעים ממוספרים היא רושמת מחול במרחב הדף. השיר הזה הוא כתב תנועה, כתב שלוש תנועות שאפשר לדמיינן מתרחשות בו־זמנית: תנועת סדין מונף ונפרש, תנועת אנפות מרחפות תחת רשת ותנועת יבשות המתרחקות זו מזו.
התנועה בין התנועות חושפת פנים שונות של הכותבת, וגם תמורות בנקודת מבטה. וזהו אחד מהדברים המייחדים את הספר.
מקטע ראשון. פעולה ביתית שגורה נגלית לעיניים יַלְדִּיּוֹת כתנועה פלאית, מכשפת: סדין מונף מעלה, מתנפח, לוכד בתוכו את הזמן ופותח אופק חדש של גילוי. לרגע הכול אפשרי. ברגע הבא הסדין צונח בעדינות ונפרש במדויק על המיטה, מעשה של כיסוי מושלם. הילדה שבכותבת נפעמת מיכולתם של המבוגרים לגלות ולכסות. לחולל ניסים.
מבטה של הילדה המתפעמת נוכח במקומות נוספים בספר. למשל בטקסט "כל העולם", שנכתב כהייבון (סוגה המשלבת שיר הייקו ופרוזה). שם היא כותבת: "בְּאוֹגוּסְט כָּל הָעוֹלָם טַיֶּלֶת". העולם כולו הוא תל אביב, שנות ילדות. אצטט מתוכו שלוש שורות:
פַּעַם פּוּשְׁטָקִים בְּגִנַּת רוּת הִכּוּ שָׁכֵן, וּבָא שׁוֹטֵר עַל וֶסְפָּה. כָּל הָרְחוֹב יָרַד
לְמַטָּה לִרְאוֹת. אִמָּא שֶׁלִּי לֹא הִרְשְׁתָה. יָרַדְתִּי. רָאִיתִי אֶת הַשָּׁכֵן וְדַם זָב
מִמִּצְחוֹ. הִרְגַּשְׁתִּי פִּיק בִּרְכַּיִם. בִּטּוּי שֶׁהִכַּרְתִּי עַד אָז רַק מִסְּפָרִים.
(עמ' 50)
המשורר מחמוד דרוויש אמר: "שירה טובה היא ילדות שהחכימה. מיזוג של חושים ותודעה" (איך עשית את זה? ראיונות חדרים, הלית ישורון, הקיבוץ המאוחד, 2016, עמ' 318). הילדה שלנו, זו שבחדר השינה, מוקסמת מיכולתם של המבוגרים לחולל נפלאות בסדין, אבל נראה שבחושיה הדקים היא קולטת שבפלא הזה יש משהו נוסף, עמום, נשגב מבינתה הילדית: הכול כה יפה ומדויק, עד "שֶׁאֵין צֹרֶךְ אֶלָּא בְּתִקּוּן קְטַנְטַן, צְבִיטוֹת חִבָּה פֹּה וְשָׁם, וְהַמִּטָּה מְכֻסָּה וְהַסָּדִין חָלָק לְמִשְׁעִי, כָּל כָּךְ יָפֶה, מַמָּשׁ אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּגֵּעַ אוֹ לִישֹׁן" (עמ' 9). כאן משורבבות מילותיה של המשוררת תרצה אתר, משיר אחר ("שום סלע", בתוך כל השירים, תרצה אתר, הקיבוץ המאוחד, 2018, עמ' 440), ומעידות כי בתודעה הילדית המתפעלת מתחוללת עכשיו תמורה: השלמות נסדקת, מתערערת. אומנם נדרש רק תיקון קטנטן, אבל שתי האפשרויות המוצבות זו מול זו, "להשתגע" או "לישון", רומזות שיש דברים שגם צביטות חיבה לא תצלחנה לתקן או אפילו להסוות. התבגרות והַחְכָּמָה כרוכות במפגש עם סדקים ועם מה שנחשף בהם.
במקטע השני אנחנו בסביבת פעולתה של גורני הצפרית. רשת פרושה היטב מעל בריכת הדגים. היא נועדה למנוע גישה אל הדגה. אבל תחתיה מרחפות אנפות שהסתננו פנימה. הצפרית יודעת היטב כי אנפות, גם תושבות הקבע וגם אלה שחורפות וחולפות, הן ציפורים טורפות שאורבות בשקט לטרפן (דגים, צפרדעים, חרקים, זוחלים קטנים). אלא שאת כל זה היא לא מוסרת לנו. במקום זאת, היא מתארת את האנפות באמצעות דימוי:
כְּמוֹ חֲלוֹמוֹת לְבָנִים הֵן מְרַחֲפוֹת תַּחַת הָרֶשֶׁת.
תודעת הצפרית מוחלפת בתודעה של משוררת, הפונה אל המשותף לאנפות ולחלומות: כאנפות תחת הרשת מרחפים החלומות תחת מעטה השינה, אורבים בשקט לחוקי ההיגיון, טורפים את הסדרים, קורעים את רשתות החשיבה המודעת עד כדי הסתבכות וייסורים. אלה הרגעים המסוכנים ביותר, כפי שאמר ביאליק, הרגעים "שבין כיסוי לכיסוי, כשהתוהו מנצנץ" […] ו"מהבהבת התהום" ("גילוי וכיסוי בלשון", בתוך: דברי ספרות, חיים נחמן ביאליק, דביר, תשכ"ה, עמ' ל-לא). ממש אפשר להשתגע או לישון.
זה רגע בכוראוגרפיה שבו משתלבות שתי התנועות, והאריגים המתוחים הופכים לאחד: חורי הרשת שמעל הבריכה הופכים עתה לקמטים או לקרעים בסדין הערות המתוח מעל המיטה, ואנו פוגשים את מה שרוחש תחתיו, רוגש, וגם מבעית ומצמית. להשתגע או לישון הן כבר לא בהכרח פעולות מנוגדות. בדיאלוג הסוקרטי "הנפש והריקוד" תוהה המשורר פול ולרי: "האינך מבקש את היקיצה ואת בהירות האור כשחלום רע מבעית אותך? […] ולעומת זאת, האין אנו מבקשים מן השינה ומן החלומות להפיג את טרדותינו ולהשעות את הייסורים המעיקים עלינו בעולמו של יום?" ולרי ממשיך ואומר: "אנו נמלטים מזה אל זה, מפללים ליום באמצע הלילה; ולהפך, מתחננים לאפלה שעה שיש לנו אור; משתוקקים לדעת, מאושרים עד בלי די לא־לדעת". ("הנפש והריקוד", בתוך: על הריקוד, ערכה מיכל בן נפתלי, תרגמה ליאורה בינג־היידקר, הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 61). נדמה שהמשפט האחרון מתאים כאן במיוחד. גורני הצפרית מוותרת על חקר מדעי של תופעת האנפות המסתננות, שהיה מחייב אולי תצפית שיטתית. במקום זאת, גורני המשוררת פורשת את כנף הדימוי, ומאפשרת ידיעה שונה בתכלית: ידיעת חלום.
החלום, טען פרויד, פולש לתודעתנו ללא הזמנה. בספרה של גורני חלומות הם אורחים רצויים ביותר: חלומות בלילה וחלומות בהקיץ, חלומות שלה ושל אחרים – גורני משתוקקת לדעת אותם, להתבונן בהם ולחוש אותם, בדיוק כפי שהיא רואה וחשה עגורים, עומסי תנועה, אותיות, מחילות ארינמל, גזרי עיתונים, אנשים, מזוודות מלאות ספרים, מבטים, גשם ועוד. יותר מפעם אחת מוצבים בספר זה מול זה שיר הייקו וחלום: פיסת מציאות מהנוף שבחוץ מול פיסת מציאות מהנוף הפנימי, הלא־מודע, לדידו של פרויד. אלא שבניגוד לפרויד ולממשיכיו, הטורחים על פענוח חלומות, נדמה שגורני דווקא מאושרת עד בלי די שלא לדעת את פשרם. שירה זקוקה למעט אפלולית. כשהכול מואר, מפורש ומובן, מה נותר לנו, הקוראים, לחפש בה?
במקום אחר גורני כותבת: "מציאות זה לא מה שקיים באמת אלא מה שמוצאים או ממציאים" ("עגולשון שחור־גחון", גרנטה, מגזין לספרות חדשה, גיליון 12, 2023, עמ' 171).
כעת אפשר לראות בהייקו הפותח "אֵרוּעִים שֶׁלֹּא הָיוּ / שֶׁלֹּא יִהְיוּ / רְשׁוּמִים בַּיּוֹמָן" הזמנה לקרוא בספר כביומן של מציאות מומצאת, שרשומים בו אירועים שלא משנה כלל אם היו או לא היו. הם מציאותיים מעצם הימצאם כאן על הדף. אנו, הקוראים בהם, מוצאים אותם, ועבורנו הם מציאוֹת של ממש.
זהו היבט נוסף ההופך את כמעט כרגיל לספר בלתי רגיל.
המקטע השלישי והאחרון בשיר הוא בן שורה אחת בלבד. אין בו שכבות וריבודים. מבחינה טופוגרפית הוא הנמוך ביותר במרחב הדף, נתון תחת הכיסויים שנפרשו במשפטים ארוכים בשני המקטעים שמעליו. מבעד לכיסויים ההם, ומבעד לרובדי הזמן כולם, חושפת גורני במשפט יחיד תנועה קדמונית:
הַיַּבָּשׁוֹת הָיוּ אַחַת, פַּנְגֵּאָה, עַד שֶׁנָּדְדוּ וְהִתְרַחֲקוּ זוֹ מִזּוֹ
תנועה שהיא כתבנית עומק, תשתית הדברים כולם: תנועת נדודים מן האחדות אל הנפרדות. בסופו של המשפט אין נקודה, התנועה נמשכת ומתקיימת כל הזמן, גם עתה. רוב הזמן איננו ערים לתזוזת היבשות תחתינו. אבל כולנו חווינו את ההתרחקות מהיבשת הגדולה כשנפרדנו מגוף אימנו, כשירדנו מחיקה לארץ והתחלנו לזחול וללכת, להתהוות כבני אדם נפרדים. פעמים רבות מתוארת האחדות הראשונית כמשאת נפש, אך במהלך ההתבגרות יש רגעים שבהם הדבר האחרון שנרצה לחשוב עליו הוא קרבה אל האם והתמזגות עימה. בשיר "ביוגרפיה" מוצאת הילדה שבמשוררת דרך משלה להתכחש לקרבה זו:
בְּגִיל שֵׁשׁ אוֹ שֶׁבַע דָּחֲתָה מִכֹּל וָכֹל אֶת הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁהֵגִיחָה לְעוֹלָם עֵירֻמָּה – הִיא נוֹלְדָה לְבוּשָׁה בְּגוּפִיָּה שֶׁאִמָּא שֶׁלָּהּ בָּלְעָה.
(עמ' 11)
התנועה בין אחדות לנפרדות שבה ומתממשת בשיר "חסד" (עמ' 56). בגינה הציבורית הריקה גורני המבוגרת ואימה הקשישה מתרפקות זו על זו, מתנדנדות יחד בערסל כיבשה אחת ויחידה בים האור שמטיל פנס של עיריית תל אביב בחלל הערב. השיר "נד נד" מהדהד את התרחקותן זו מזו כשדעתה של האם נודדת למחוזות לא נגישים, בתוכה.
מסיפור בבל למדנו כי המצב הראשיתי של היות "עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם" (בראשית יא, ו) השתנה כאשר הופצו בני האדם על פני כל הארץ. התפצלות יבשת־העל ליבשות נפרדות היא גם התנועה שבין מצב אחדותי לבין ריבוי ושונות. מגוון עשיר של סביבות חיים שונות ומשונות (כיתה באוניברסיטה, יער, מסעדה בתחנת דלק, העולם תחת אבן ועוד) נוכח בספרה של גורני. כל אחת מהן היא בית גידול ייחודי לתחושות, לרגשות, לזיכרונות ולהרהורים. בה בעת חושפת גורני את קשרי הגומלין הסמויים שבין מרכיביה של שונות מופלאה זו. בהשראת השיר שאנו קוראים כאן יחד, נוכל לחשוב על נדידת ציפורים בין היבשות כעל תנועת חיבור ארוכה, תנועה של איחוי החלקים שפעם היו אחד.
בספר בלתי רגיל זה, בריבוי סוגות כתיבה וממגוון נקודות מבט, גורני דוברת אלינו בשפות שונות. ככוראוגרפית מוכשרת היא יוצרת זיקות וקישורים המזכירים לנו כי בבסיס כל השונות מצוי רובד עמוק ועתיק של כוליות, ואותו היא מזמינה אותנו לגלות:
*
אֶת קוֹלְךָ
קוֹטֵעַ קוֹל שַׁחֲרוּר
מָה רָצִיתָ לוֹמַר?
(עמ' 54)
.
ד"ר ענבל קליינר היא פסיכולוגית קלינית ומשוררת. כלת פרס שירת המדע לזכר עופר לידר, מכון ויצמן למדע, 2021. ספר ביכוריה "בסבך קנים ופטל" (2022) ראה אור בסדרת כבר, הוצאת מוסד ביאליק. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 62 של המוסך ובכתבי עת נוספים ובהם: ירח חסר, כרמל, מאזניים, משיב הרוח. שירי הייקו משלה נכללו באסופת הייקו והייבון בעברית בשם "לעת עתה", בהוצאת ירח חסר, 2021.
.
עדנה גורני, כמעט כרגיל, מוסד ביאליק, 2022
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צוריאל אסף קורא בספר השירה החדש של שגיא אלנקוה, "אֹרֶן"
.
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
